א. ולו ילדים

ולו ילדים, ילדים קטנים - 

ברוך משכיחנו עקת השנים. 

עוד רב לפנינו הדרך - להיות 

גדולים ונוגים וזוכרי זכרונות. 

ולו ילדים ורודי נשמה, 

קוטפי ששונות כפרחים בקמה. 

ידם לא תיעף, אוצרם עוד לא תם 

ושמש צוחקת ברסיס דמעתם. 

שנתיים אחרי שנפרדנו נפגשתי שוב עם עמיר, האקס המיתולוגי שלי. זו לא הייתה פגישה מתוכננת, סתם טיילתי לתומי לאורך הטיילת, שאפתי אוויר צח ובחנתי גברים, והוא עשה כנראה אותו דבר, רק שאני הייתי כרגיל לבד, בעוד שעמיר טייל עם החבר החדש שלו. על כל אחד מהם היה תלוי מנשא - שבטח היה עשוי מבד אורגני שנארג ביד - ובתוך המנשא, הס פן תעיר, ישן לו תינוק בלונדיני חמוד.

"זו דורון וזה שי." ביאר לי עמיר בגאווה מיד אחרי שנישק את לחיי בחביבות נוטפת התנשאות, "וזה גיל שלי." ליטף בחיבה את כתפו של בן זוגו הצעיר והנאה שחייך אלי במבוכה ולחץ קצרות את ידי.

"אתה נראה ממש מצוין רונן." החמיא לי עמיר, "מה חדש אצלך?"

"שום דבר, הכל אותו דבר." השבתי בקצרה, "אבל אצלך, אני רואה, יש המון שינויים."

"כן," זרח עמיר, "בהחלט." אישר בגיחוך מדושן עונג.   

"דווקא מתאים לך להיות אבא." העליתי על פני חיוך מתוק שהכאיב לשרירי פני, "אתה נראה ממש טוב." צבטתי קלות את מותניו שהתעבו מעט, "והאפור בשערות ממש הולם אותך."

"אתה רואה, אמרתי לך." הנהן אלי גיל באישור, מחמיץ לגמרי את העוקץ העבה שטמנתי במחמאותיי המזויפות, "והוא כבר התחיל לדבר על צביעת שערות." גילה לי בתמימות.

"טוב, זה עמיר, הוא פשוט שונא שינויים, היית מאמין שלפני שהוא נפרד ממני רבנו נורא כי הוא לא רצה בשום פנים ואופן להיפגש עם בחורה נחמדה שחיפשה בנרות זוג הומואים שיעשו לה ילד?"

"באמת?" התרחבו עיניו הכחולות היפות של גיל בפליאה, "אבל חשבתי שרבתם בגלל שרצית ללכת רק על פונדקאות, ולא הסכמת שהילד צריך גם אימא?" פנה אל עמיר.

פניו של עמיר האדימו לעומת קצה אפו שדווקא הלבין, ואגלי זיעה החלו לנצוץ על מצחו – סימן בדוק לכך שהוא מתעצבן ומתאפק בקושי לא להתפרץ. "זה מה שאמרתי? אתה בטוח? אני ממש לא זוכר." היתמם, מלכסן אלי מבט רצחני, "אוי, תראה מה השעה גילי? גלית כבר בטח נורא מודאגת, קדימה חמוד, בוא נזוז, ביי רונן, היה נחמד לפגוש אותך, להתראות בקרוב." זרק לעברי מעבר לכתפו, אחז בחיפזון במרפקו של גיל ומשך אותו אחריו.

לא אם זה תלוי בי, סיננתי חרש אחריו, מבחין בשמחה שכתם של קרחת החל מסתמן במרכז פדחתו. עד שהתאומים החמודים שלו יתבגרו ויגיעו לתיכון הוא כבר יראה כמו האבא ההומופוב שלו, הרהרתי לעצמי בנקמנות שהצליחה להרגיע אותי עד שהגעתי הביתה בשלום.

אחרי שנפרדנו השקעתי את חסכונותיי בדירה קטנה ונחמדה וסוף סוף שמתי קץ לנדודים בנתיב המתיש והיקר של דירות שכורות. הדירה ישנה, אבל שמורה היטב, נקייה ומסודרת בדיוק לטעמי. הכל בה מאורגן בקפידה על פי נוחיותי וצרכיי, בדיוק כמו שאני אוהב. אצל עמיר בטח יש בלגן נוראי, חיתולים מלוכלכים בכל מקום, צעצועים מפוזרים על הרצפה, מוביילים רעשניים של תינוקות מפריעים את השלווה, המטבח מלא בקבוקים דביקים, ומן הסתם יש נתזי גרבר מגעילים על הקירות וקשה לזוז בגלל הצפיפות שיוצרים כסאות התינוקות, העגלות, ערמות הצעצועים והנדנדות של התאומים. חשבון הבנק לעומת זאת מתרוקן במהירות בגלל הדרישות הבלתי אפשריות שמעמיד גידול ילד בפני הורים, ככה, בתיאור הזה בדיוק, הוא תירץ את הסירוב התקיף שלו להביא ילד לעולם בין אם בפונדקאות או דרך שותפות עם אישה שמשתוקקת לילד.

"אנחנו הומואים פור גוד סייק!" התחלחל כשהתחלתי לדבר על ילדים, "אז מה הטעם שנעמיס על עצמנו את העול הנורא והיקר הזה?" הביט בי בתוכחה כשתהיתי מה דעתו שנצרף יחד את החסכונות שלנו, שלי ושלו, ונשקיע אותם בפונדקאית הודית כמו שעשו רוני וסיימון שחובקים עכשיו באושר ילדה מתוקה שעלתה להם אמנם הון קטן, אבל...

"בסדר." התרציתי, "אז לא פונדקאות, אבל יש גם נשים לסביות, או כאלה שסתם התייאשו מזוגיות, שבכל זאת רוצות ילדים וישמחו לגדל אותן בשותפות עם זוג הומואים נחמדים וסולידיים כמונו."

"זה עוד יותר גרוע." קטע אותי עמיר בפסקנות, "זול יותר אולי, אבל גם אם הגברת תתאושש מהר מהלידה ותחזור לעבודה אחרי שלושה חודשים, למרות שכמו שאני מכיר נשים..." קולו לבש את הטון הלועג חמצמץ הזה שעטה תמיד כשהנושא היה המין הנשי על כל נפתוליו ומעלליו, "הן מעדיפות לשרוץ בבית שנה שלמה עם הצרחן הקטן שהן השריצו לפני שהן חוזרות לעבודה, אבל מילא, נניח שהיא תחזור לעבודה בשלב כלשהו, ותתפקד כמו אימא, נראה לך שזה יספיק לה?" תהה, "לא." ענה מיד לעצמו, "בטח שלא, כי כל פעם יצוץ משהו אחר שיעלה תמיד הון, הילד יהיה חולה, הילד יצטרך אבחונים, ורופאים פרטיים, וחוגים... לא תאמין כמה חוגים המציאו בשנים האחרונות, והיא תצטרך תמיד עזרה ותמיכה, ותבלבל את המוח כל שני וחמישי... למי יש כוח לזה?"

"למי שרוצה ילדים." העזתי לענות.

"בסדר. השלים עמיר בעל כורחו עם רוע הגזרה, ומיד המשיך להמציא קשיים ובעיות שבטח יצוצו ברגע שנעשה את הטעות האיומה ונביא ילד, "אבל מה תעשה אם היא תתאהב פתאום במישהו שמתעקש לגור דווקא באילת? או ב... מה אני יודע? בקליפורניה דווקא, או שפתאום יתחשק לה להפוך לבודהיסטית ולעבור לגור בנגב עם כת של בודהיסטים צמחוניים מטורללים? אתה מבין שאם אתה מביא ילד עם עוד מישהי אתה תלוי לגמרי בשיגעונות וברצונות שלה? רוצה או לא אתה הופך להיות שפוט שלה ושל הילד לאיזה מינימום עשרים שנה."

"ואם אתה מגדל ילד עם בן זוג אתה לא שפוט שלו? שלא לדבר שפוט של הילד שלכם, ומה עם הבוס שלך? ועם החוקים של המדינה? אתה לא שפוט שלהם?" ניסיתי להכניס אותו לפרופורציות.

"בטח שכן!" התלהב עמיר, קולט מיד את קו המחשבה שלי ורץ איתו הלאה, "בחיים אתה כל הזמן שפוט של מישהו, של ההורים שלך כשאתה קטן, ושל בית הספר אחר כך, וכמובן שפוט של הצבא, ואחרי זה של האוניברסיטה, ושל מקום העבודה, ושל הבן זוג, ועוד לא אמרתי כלום על מס הכנסה והעירייה... אתה בקושי נולד, ואתה מיד שפוט, אז למה להכניס ראש בריא למיטה חולה ולהוסיף לך עוד בעלי בית על הראש ועל הארנק? ומה כבר יצא לך מזה שתגדל ילד ותשקיע בו את כל הזמן והכוח שלך? נראה לך שהוא יגיד לך תודה? היית מת, רוב הסיכויים שהוא יאשים אותך בכל השריטות שלו, וידרוש שתשלם לפסיכולוג שלו, ואחר כך תממן לו משכנתה, וכשכבר תהיה זקן וחולה ועני הוא יתקע אותך בבית אבות, ויבוא לבקר פעם בשנה, וגם זה במקרה הטוב." הצליח לעקם ולסובב את הטיעון שלי, ולקינוח לתקוע לי אותו בתחת.

"בסדר, שכנעת אותי." הרכנתי ראש, המום מהטיעונים המשכנעים שלו, "עדיף בלי ילדים."

"בהחלט." חגג עמיר, "החיים בלי ילדים הרבה יותר נוחים, בעיקר להומואים." סיכם בפסקנות.

כמה חודשים אחר כך הוא נפרד ממני בטענה שירד לו ממני, זה לא אני, זה הוא אבל מה הוא יכול לעשות שכבר אין לו פרפרים בבטן ממני? הוא מצטער אבל הוא מרגיש שהיחסים שלנו לא הולכים לשום מקום, אולי בגלל שאני לוקח אותו כמובן מאליו?

מחיתי שזה לא נכון, שהוא טועה, אבל זה לא עזר, עמיר כבר החליט שמגיע לשנינו משהו יותר טוב - הוא אמר שנינו אבל ידעתי שהוא מתכוון בעיקר לעצמו - ארז את הדברים שלו והלך.

שנה אחר כך שמעתי שהוא מצא מישהו אחר, צעיר ממני, וכמה חודשים אחר כך סיפרו לי שחברה טובה של בן זוגו עומדת ללדת להם בשעה טובה תאומים, ורק אז הבנתי באיחור שעמיר דווקא כן רצה ילדים, רק שהוא לא רצה אותם איתי.

"אני לא מבין למה אתה מתעצבן כל כך?" ניסה מיכה לנחם אותי, "אז פעם הוא חשב ככה, ואחר כך שינה את דעתו. קורה, אנשים משנים את דעתם לפעמים."

"אני יודע, אבל הוא לא רק שינה את דעתו בעניין הילדים, אחרי שהוא נפרד ממני הוא התהפך לגמרי, והוא עשה את זה בשבילו, בשביל היפיוף הצעיר שלו הוא שינה אפילו את הבגדים ואת התסרוקת שלו... אכלתי ממנו חרא שנתיים, וכמה שביקשתי והתחננתי הוא לא הסכים לזוז מילימטר... אבל רק מופיע הילד הזה והוא... טוב, עזוב, אני כל כך כועס עד שלא בא לי לדבר על זה." הפכתי אליו את גבי ושיקעתי את פני בכרית.

"אני מבין, אבל באמת שאין טעם לכעוס." ליטף מיכה בעדינות את גבי, "אנשים משתנים עם הזמן, הנה, תראה אותי לדוגמא, פעם הייתי חרדי נשוי עם כרס, זקן וילדים, ותראה אותי עכשיו."

הסתובבתי אליו חזרה וטמנתי את פני בחזהו הרחב, "אבל אתה לא באמת השתנית, גם כשהיית דוס היית הומו חרמן. זה שהיית צריך להתגרש, לחזור בשאלה ולצאת מהארון זה רק בגלל שלא נולדת למשפחה הנכונה."

"אתה טועה." התנצח מיכה, "כשהייתי צעיר וטיפש הייתי חניוק רציני, ובאמת האמנתי שאלוהים מנסה אותי ושאם אני אתפלל מספיק חזק אני אפסיק להיות הומו, וגם אחרי שהתאהבתי באקס המניאק שלי ויצאתי מהארון המשכתי להאמין בזוגיות ובאהבה כמו דביל. רק אחרי שעברתי במטחנת הבשר ההומואית נעשיתי הבן אדם שאתה מכיר היום, כנראה שהאקס שלך עבר כמה דברים מאז שנפרדתם ובגללם הוא הפך לאיש משפחה מסור. זה לא קשור אליך, ואין לך שום סיבה להיעלב חמוד." סיכם, נישק את שפתי ושלח יד לבדוק אם אני מוכן לסיבוב שני.

הייתי מוכן, ואחרי שבאנו שוב על סיפוקנו, התקלחנו ואכלנו, מיכה מעך אותי אליו בחיבוק, אמר לי שאני מתוק ושנתראה בבוקר והלך הביתה להוציא את לייקה לסיבוב אחרון לפני השינה.

ישבתי ליד החלון של חדר האוכל הצופה לרחוב, לכאורה שותה תה אחרון לפני השינה, ובעצם ממתין למיכה וללייקה שאמנם הופיעו אחרי כמה לגימות תה מתוק בטעם שיבה. לייקה רצה ומדלגת מהכביש למדרכה וחוזר חלילה, ומיכה הולך מהר ושורק לה כל פעם שנעצרה להריח משהו שנעם לאפה הכלבי.

לייקה הייתה כלבה מעורבת לבנה עם פרווה חלקה ונעימה, זנב ארוך ורב הבעה, ואף שחור, לח וקריר. "היא היצור היחיד שאני אוהב מכל הלב, יותר מאשר את הילדים והנכדים שלי שאני בקושי מכיר." הודה בפני מיכה אחרי הפעם הראשונה שהיינו יחד במיטה. הגענו לשם בגלל לייקה שקפצה עלי וחטפה ממני את הכריך שאכלתי לתומי תוך טיול בגן הציבורי.

מיכה נחפז להרחיק אותה ממני והתנצל בשמה, ואחרי שווידא שלא נפגעתי הציע לפצות אותי כספית על הנזק.

"עזוב, לא קרה כלום." חייכתי אליו וליטפתי את ראשה החלק של הכלבה, "זה רק רבע סנדוויץ' לא כל כך טרי."

"זה בכל זאת גזל, ודין פרוטה כדין מאה." ענה מיכה ונעץ מבט חמור בלייקה שלא התרגשה כלל והמשיכה להתרוצץ על הדשא בניסיון ללכוד את אחד מעשרות העורבים שריחפו מעל ראשה, מנסים לאתר שאריות אוכל טעימות.

"גזל?" צחקתי, "תגיד, אתה לא דתל"ש במקרה?"

"במקרה אני כן." השיב מיכה, ונראה טיפה נבוך, "הגזל הסגיר אותי?"

הנהנתי, סוקר אותו בהנאה. הוא היה גבר רחב ושרירי עם ראש מגולח, קעקוע נהדר של נחש מתפתל סביב זרועו הימנית, וחיוך מתוק, ולראשונה מאז שנפרדתי מעמיר הרגשתי דגדוג של התרגשות בתחתית בטני.

"מה דעתך שאני אזמין אותך לקפה ועוגה כפיצוי?" שאל מיכה שהבין מיד למה אני מביט בו במבט חודר כזה - הרגשתי שאתה ממש מפשיט אותי במבטים שלך גילה לי אחר כך – "אבל קודם אני צריך להחזיר את לייקה הביתה כי אי אפשר לסמוך עליה במקומות שמגישים אוכל."

"אין בעיה." הסכמתי והלכתי איתו ועם לייקה לדירתו, מגלה בשמחה שאנחנו בעצם שכנים. את הקפה והעוגה קיבלתי אמנם לבסוף, אבל לא באותו יום. אחרי שהגענו לדירה שלו כבר לא יצאנו ממנה כל כך מהר.

"היה נהדר, אתה בדיוק הטעם שלי." נישקתי את הסלמנדרה המקועקעת בתחתית גבו, "אני יכול להישאר לישון אצלך?"

מיכה נאנח והתיישב, "לא חמוד." התנצל בנימוס אך בעקשנות לא מתפשרת, "אני ישן לבד, ואני ממש לא בעניין של זוגיות ורומנטיקה וכל החרא הזה, אבל אתה בהחלט מוזמן להגיש מועמדות למשרת יזיז הנפש שלי."

"המה שלך?" נדהמתי.

"יזיז נפש, זה אומר שאנחנו עושים סקס כל פעם שבא לנו, וגם מדברים ומבלים יחד כמו חברים, אם מתחשק לנו, אבל בלי לישון יחד, ובלי זיוני שכל על אהבה ונאמנות וכל הזבל הזה, מקובל עליך?"

"אה... אני..." העברתי אצבע על פיתוליו הסקסיים של הנחש שהתפתל במעלה זרועו, שוקל את היתרונות והחסרונות של הסידור שהוצע לי, "טוב, בוא ננסה, מה כבר יכול להיות?" הסכמתי לבסוף, נישקתי אותו לפרידה והלכתי לישון לבד.

באותו לילה ישנתי מצוין, ולמחרת בבוקר, בזמן ששתיתי קפה הצצתי במקרה מחלון חדר האוכל וראיתי את מיכה ולייקה פוסעים בדרכם לגן הציבורי. דהרתי למטה והצטרפתי אליהם להליכה קצרה ומרעננת, והגעתי למשרד שמח וטוב לב.

מאז אותו יום נהגתי ללכת אתם לטיול כמעט כל בוקר, ופעמיים שלוש בשבוע נפגשתי עם מיכה גם בערבים. דיברנו כל יום, וגם אם לפעמים הוא היה עסוק או עייף ולא רצה לבוא אלי, או שאקפוץ אליו, עדיין הרגשתי שאני בזוגיות. מאז שפגשתי את מיכה שוב לא הייתי לבד בעולם, בזכותו היה לי למי לספר מה קרה לי בעבודה, היה למי להמליץ על סרט או ספר טוב, או בפני מי להתלונן שקר לי או חם, או סתם כואב לי הראש. להתנגדות שלו שנישן יחד, או נגדיר את עצמנו כזוג התייחסתי כאל גחמה חיננית שנתגבר עליה עם הזמן, וגם אם לא, אז מה? הסקס היה נהדר, והלך והשתפר כל הזמן, והרגשתי שאנחנו הולכים ומתקרבים אחד לשני, וככל שהזמן עובר אנחנו  מכירים זה את זה טוב יותר, צוברים זיכרונות וחוויות ונעשים קרובים יותר – כל מה שחשבתי ותיארתי לעצמי כשניסיתי להגדיר מה זאת אהבה וזוגיות.

העברנו יחד סתיו וחורף נעימים מאוד, ובילינו ערב נפלא במועדון גייז שהרים מסיבת פורים נהדרת, ולכן חשבתי שכדאי לנו לצאת יחד לחופשת פסח רומנטית. זממתי על פראג או אמסטרדם, אבל גם איטליה או צרפת בהחלט באו בחשבון מבחינתי.

מיכה סיפר לי שמקום העבודה שלו נסגר לחופש פסח ארוך של שבועיים, וגם אצלי במשרד הוחלט לסגור לכל חול המועד, "אז למה שלא נברח יחד לאיזה שבוע של כיף במחוזות החמץ הלא כשרים?" שאלתי אותו בחיוך כששכבנו יחד ערומים במיטה.

הוא ליטף את גבי בחביבות, אבל לא החזיר לי חיוך, וליבי שקע בקרבי. "אם יש לך בעיה כספית עם מימון טיול לחו"ל נוכל לנסוע לאיזה מקום בארץ, או שאני אלווה לך כסף, בדיוק החודש משתחרר לי איזה חיסכון קטן." הצעתי, מתאמץ מאוד להתבטא בקלילות חסרת מאמץ.

"זה לא הכסף חמוד, זה פשוט שיש לי כבר תוכניות אחרות לחופש פסח." אמר מיכה ברוך שהעביר בי צמרמורת של סלידה.

"אחלה, תבלה בכיף." העליתי חיוך מאומץ על פני, קמתי והתחלתי להתלבש.

"היי, מה עם הפיצה שתכננו להזמין?" התיישב מיכה במיטה.

"עבר לי התיאבון, וחוץ מזה, אם אני מתכנן לחרוש על הסאונות והפאבים של ברלין כדאי שאני אתחיל להוריד את הכרס." החלקתי על בטני.

"אין לך שום כרס, דביל אחד." אחז מיכה בפרק ידי ומשך אותי חזרה למיטה, "ואין לך מה לחפש בשום סאונה, ובטח לא בברלין, הסוטים האלה יאכלו ילד חמוד כמוך בלי מלח."

"אני לא ילד." משכתי אלי חזרה את ידי, "ומאין לדתל"ש כמוך מה קורה בסאונות בברלין?"

מיכה גיחך ופרע בחביבות את שערי, "תשמע רונן, אני יודע שנפגעת... לא, אל תכחיש, ואני גם מבין למה, וסך הכל אתה צודק, למרות כל מה שאמרתי לך כשרק התחלנו להיות יזיזים האמת היא שנעשינו סוג של..." הוא שקע בהרהורים, "סוג של משהו שהוא קצת יותר מסתם יזיזים." סיכם לבסוף, "ולכן..."

"אמרת שנהיה יזיזי נפש." הזכרתי לו, "אחרת לא הייתי מעלה בדעתי לצאת אתך לחופש, אבל אם לא מתאים לך אז בסדר, אני אצא עם מישהו אחר, או לבד, איך שיתחשק לי, בכל מקרה, זו לא הבעיה שלך, ואתה לא צריך לעשות סיפור מכל העניין הזה כי הוא ממש לא חשוב, ולא באמת משנה. ועכשיו, אם תסלח לי..." קמתי שוב, "אני ממש חייב ללכת, אז יאללה, ביי." וטסתי החוצה במטרה לחפש לי מישהו שיצא איתי לחופשה גאה, עמוסת זיונים חסרי משמעות, ורווית סקס לוהט.

נכנסתי לפורומים של הומואים במטרה לחפש לי שותף לנסיעה, ואם לא אמצא מישהו שיהיה איתי באותו ראש אני פשוט אסע לבד, הגיע הזמן שבגילי המתקדם - אני הרי כמעט בן שלושים ושש - אצליח להתגבר על הרצון הילדותי הזה לא להיות לבד, ואלמד להסתדר בכוחות עצמי, ובעצם, אם נחשוב על זה טוב, הרי שעדיף לנסוע לחופש סולו, בלי איזה שותף מעיק שישבש לך את התוכניות, ושידרוש התחשבות ברצונות שלו, נכון?

מתברר שלא הייתי ההומו היחיד שעבד על תכנון חופשת הפסח, מצאתי כמה הודעות מאוד מבטיחות של גברים שחיפשו שותפים לחופשות מרתקות באירופה, ואיכשהו הצלחתי למצוא פגם בכל אחד מהם - זה היה צעיר מידי, וזה מבוגר מידי, אחד התעניין רק בפאבים של דובים, והשני חיפש אך ורק מועדוני ברבק, והתברר שזה שכן היה קרוב לי בגיל, נראה נחמד ונשמע לא יותר מידי חרמן או סוטה היה בעצם בזוגיות, והחופשה נועדה כדי לנוח מבן זוגו שעלה לו על העצבים.

"אז למה אתם לא נפרדים ודי?" התפלאתי.

"מה להיפרד? אני אוהב אותו, וחוץ מזה יש לנו דירה יחד, ומה יהיה עם הכלבים שלנו אם ניפרד? אנחנו ממש לא רוצים להיפרד, רק להתאוורר קצת זה מזה."

"אני מבין, אבל מצטער, אני לא מעוניין." נפרדתי ממנו בחיפזון, והמשכתי לשוטט בפורומים, וככה נתקלתי בהודעה המוזרה הזו - זוג יציב ואוהב של לסביות מחפשות תורם זרע למטרת הבאת ילד לעולם. אנחנו לא מעוניינות בתמיכה כספית, רק בגנים שלך, ובנוכחות שלך בחיי הילד המשותף.

הלכתי לישון במחשבה שאני עם מיכה גמרתי, לא עוד טיולי בוקר נחמדים איתו ועם לייקה, לא עוד סקס מענג וחיבוקים חמים, וגמרנו עם מקלחות סקסיות משותפות. נעלבתי ממנו, והתאכזבתי מההתנהגות השפלה שלו, אני כועס עליו ולא רוצה שום קשר איתו יותר, החלטתי, ומיד אחרי שקבעתי פגישה עם מימי ורות - הזוג שפרסם את המודעה שלכדה את תשומת ליבי - כדי שנתחיל לבדוק אם יש מצב להורות משותפת, הלכתי לישון.

בבוקר קמתי עם מצב רוח שונה, העלבון נרגע במשך הלילה וראשי היה צלול יותר. אתה כועס עליו כאילו אתם זוג, אבל הוא הרי אמר לך מההתחלה שזו רק יזיזות, אמנם חמה ונעימה, וכוללת גם חברות, אבל עדיין, רק יזיזות, וזכותו לא לבלות אתך  את החופשה שלו, שחתי לעצמי, מציץ מהחלון בציפייה לראות את לייקה מפזזת על המדרכה, ואת מיכה הפוסע בעקבותיה.

מה זה יעזור לך אם תנתק איתו את הקשרים? שוב תהיה לגמרי לבד, וגם בלי סקס. אם לא תרד אליו עכשיו הוא ידע שאתה ממש נעלב וכועס, מה, אתה חושב שהוא לא הבין את זה עוד קודם? בטח שהבין, מיכה לא מטומטם, אבל מה ייתן לך אם תעשה איתו ברוגז? שום דבר חוץ מכאב ביצים ולב. שחתי לעצמי, מה שאתה צריך לעשות זה להשאיר את הציפיות לכריות, ליהנות מהטוב שיש בקשר שלכם, והכי חשוב, לזכור את העצה של אימא - לא לקפוץ מעל הפופיק

אימא המסכנה שלי, איזה חיים דפוקים היו לה, לא די שבעלה זנח אותה ואת הילד אחרי חמש שנות נישואים בלבד ואף פעם לא טרח לתת לה גט אז גם הבן היחיד שלה יצא הומו, ושנה אחרי שהתאלמנה סוף סוף מהמנוול הזה שלצערי הוא אבא שלי היא חלתה בסרטן אלים שגמר אותה במהירות כמה ימים לפני שמלאו לה ארבעים וחמש. לא די שהיא מתה כל כך צעירה, היא אף פעם לא תזכה לראות ממני נכד... הנה, שוב אתה קופץ מעל הפופיק רונן, מאין לך שהן בכלל ירצו אותך? אולי הן לא מעוניינות באחד כמוך, אשכנזי בהיר ורזה עם ביבי פייס, אולי....

ואז צלצל הטלפון שלי ומיכה היה על הקו. "אתה בא איתנו הבוקר לטיול רונן?" שאל אחרי שבירך אותי בבוקר טוב מנומס, ושאל אם ישנתי טוב.

קולו החם והנעים ונימוסיו הטובים המסו כל שמץ של הסתייגות שעוד נותרה בי, "כן, בטח שאני בא, למה אתה שואל?"

"כי..." מיכה היסס, "אתמול היה לי רושם שאתה נורא כועס עלי, וחשבתי..."

"כועס כן, אבל לא נורא." מיהרתי להרגיע, "אני מודה שנעלבתי, אבל אחרי הכל, הרי אמרת לי עוד בהתחלה שאנחנו רק יזיזים, ואחרי שנרגעתי קצת הבנתי שגם אם קשה לי עם הקטע הזה זו הבעיה שלי."

"אני מצטער מאוד שאני מקשה עליך רונן, אני פשוט..."

"אתה לא חייב לי שום הסברים." נכנסתי בחיפזון לדבריו, "ובין כה וכה עכשיו זה כבר לא חשוב כי ארגנתי לעצמי תוכניות אחרות לחופש."

"באמת? מישהו שאני מכיר?" התעניין מיכה, ולאושרי הרב הוא נשמע מוטרד מעט, אולי אפילו מקנא?

"לא, והעניין עדיין לא מגובש ככה שעדיף לא לדבר עליו." התעטפתי במסתוריות. זה היה קצת נבזי מצידי אבל אחרי הכל אמרתי אך ורק את האמת.  

נעלתי נעלי התעמלות וירדתי כמו תמיד למטה, להיפגש עם מיכה ולייקה. הלכנו כרגיל לפארק, ישבנו על ספסל והנחנו ללייקה להשתעשע כדרכה עם מיקה ואלפה, חברותיה הטובות, שתיהן כלבות מעורבות טובות מזג ונמרצות שאהבו לרוץ אחת אחרי השנייה, ולזנק זו על זו במרץ.

"תראה כמה יפה הן משחקות, מעמידות פנים שהן נלחמות, אבל אף פעם לא מכאיבות באמת, הן כאלה חמודות." השתפך מיכה שאהב כלבים בכל ליבו, ואם היה יכול, הודה בפני, היה מגדל להקה שלמה של כלבים.

"אז מה התוכניות שלך לחופש פסח?" שאל כשהתנהלנו לאט בדרך הביתה.

"מיכה, הרי הסברתי לך ש... וחוץ מזה, גם אתה לא סיפרת לי מה התוכניות שלך."

"נכון, אז הנה אני מספר, אחותי החליטה שבגלל המצב הבריאותי של ההורים צריך לשים בצד את המחלוקות מהעבר ולחגוג את פסח יחד."

"זה הכל?" הופתעתי, "חשבתי ש..."

"חשבת שאני יוצא לשבוע של סקס והוללות אי שם בחו"ל." גיחך מיכה, "אבל שכחת שאני כבר לא ילד, ובגילי..."

"מה בגילך? אתה רק בן ארבעים ומשהו, בימינו זה כלום."

מיכה נאנח, "תחזיק חזק, הנה מגיע עוד וידוי, אני בן חמישים ושלוש, ואם היית שואל ישירות הייתי עונה לך, אבל לא שאלת, ומאחר ולא נפגשנו כמו כולם, באטרף, העדפתי להשאיר את הנקודה המביכה הזו מעורפלת."

"מה מביך בגיל שלך?" התקוממתי, "ואגב מיכה, אתה נראה ממש צעיר לגילך, אף אחד לא היה נותן לך אפילו חמישים."

"תודה." אמר מיכה, מעט בעצב. "אבל זה לא אני, זה הגנים הטובים שהורישו לי הורי."

"אחלה, באמת יפה מצידם, אבל מה אתה עושה פרצוף כזה? זו הייתה מחמאה." מרפקתי אותו.

"אני יודע, אבל להיראות צעיר לגילי זה לא כמו להיות באמת צעיר, כמוך." נשאר מיכה עצוב.

"אני כבר בן שלושים וחמש, זה לא ממש צעיר, ובכל מקרה, תחשוב על האופציה, עדיף מבוגר חי מאשר צעיר מת." רק ניסיתי לעודד אותו, אבל הבנתי שיצאתי נעל ונחפזתי לשנות נושא, "אז בחג אתה עם המשפחה, אבל עוד לא הסברת לי מה אתה עושה בחול המועד."

"לא יודע. בהנחה שגרושתי והאחים שלי לא השתנו אני בטח אבלה את כל חול המועד בניסיון להתאושש מהסדר. ומה אתה מתכנן לעשות?"

"להיפגש עם האימהות לעתיד של הילד שיהיה לי." גיליתי לו בחדווה, נהנה לראות אותו מביט בי בתדהמה.

היה ברור שמיכה לא מתלהב מהתשובה שלי, ויש לו הרבה מה להגיד על התוכניות שלי לחופש פסח, אבל שנינו כבר היינו באיחור ונאלצנו לדחות את השיחה לערב.

"אני לא מבין מה עובר עליך?" התלונן, "אז לא מסתדר לי לבלות אתך בחג, אבל אחר כך יש לנו עוד שבוע חופש. לחו"ל אני לא יכול לנסוע בגלל לייקה, אבל אפשר לנסוע לטייל בארץ, יש לי רשימה שלמה של צימרים שמסכימים לארח גם כלבים. בא לך להכיר קצת יותר טוב את רמת הגולן?"

"אתך ועם לייקה?" התלהבתי, "בטח."

"נהדר, אז קבענו?"

"בכיף, ומצידי אפשר לישון גם באוהל, קיבלתי ערכת טיולים נהדרת לראש השנה, נוכל לחנוך אותה יחד."

"אני בעד, אז קדימה, תבטל את הסיפור הזה עם הילד ובוא למיטה."

"לבטל, למה אני צריך לבטל?"

"כי... אבל..." מיכה הביט בי מבולבל, "אתה רציני עם הסיפור הזה של הילד?"

"כן, לגמרי, ואני ממש לא מבין למה זה מפריע לך? זה לא שאנחנו בני זוג, נכון?" לא התאפקתי מלעקוץ אותו קלות.

"אוף, שתוק כבר." התעצבן מיכה, "אין לך מושג מה זה לגדל ילד, כמו כל ההומואים אתה חושב שתינוק זה איזה צעצוע חמוד ומתוק, מין אביזר אופנה נחמד."

"מה, זה לא?" קנטרתי אותו בלגלוג.

"תצחק, תצחק, אני רוצה לראות אותך צוחק אחרי שלא תצליח לישון כמו שצריך במשך שנה שלמה, ואני כבר לא מדבר על לאכול בשקט, או סתם לשבת לראות טלוויזיה, מה שהורים ותיקים לא מספרים להורים בפוטנציה זה שילדים מחרבים לך את החיים ושותים לך את כל הזמן והכסף, ועל סקס אני כבר בכלל לא מדבר, אחרי שהם נולדים אתה יכול לשכוח מסקס."

"תתפלא מיכה, אבל אתה לא מחדש לי כלום, שמעתי את כל ההפחדות האלה כבר קודם, ואם לא היה מדובר בזוג בנות נחמדות שרוצות ממני רק את הגנים שלי ופה ושם ביקורים סמליים כשיהיה לי נוח אולי הייתי לוקח אותן ללב, אבל לשמחתי מדובר בשתי אימהות פעילות ונמרצות שמשתוקקות לעשות לבד את כל העבודה הקשה, וישאירו לי רק את הכיף."

"כיף?" התחדדו פניו של מיכה בדאגה, "אתה מתכוון שתעשה את הילד בדרך הטבעית?"

"אהה... אני..." השאננות העליזה שלי החלה להיסדק קצת לשמע שאלתו הישירה, "עוד לא דיברנו על הפרטים הטכניים." נאלצתי להודות, "אבל אני מבקש שירשם בפרוטוקול שסקס עם נשים לא נחשב אצלי לכיף."

"אז למה הוא נחשב אצלך?" נעץ בי מיכה מבט קשה.

"אהה... לא יודע, למשימה בלתי אפשרית?"

"אתה שואל אותי? מאין לי לדעת? תגיד רונן, היית פעם עם אישה?"

"תתפלא אבל כן, ניסיתי פעם אחת בלבד, בגלל אימא, היא שאלה איך אני יודע שאני הומו אם לא ניסיתי אף פעם להיות עם אישה, אז ניסיתי, הייתי אז רק בן שבע עשרה ואתה יודע איך זה בגיל הזה... הצלחתי במשימה, אבל אם קודם ידעתי רק במאה אחוז שאני הומו, אחרי שניסיתי כבר ידעתי שאני הומו במאתיים אחוז, אני ממש לא מבין איך הצלחת להישאר נשוי כל כך הרבה זמן."

"הייתי נשוי רק שמונה שנים, זה לא כל כך הרבה זמן, ואצל חרדים מספיק שעושים סקס פעם בחודש, אולי פעמיים, ולמזלי גם היא לא ממש התלהבה... עזוב, לא מתחשק לי לדבר על זה."

"אתה התחלת." הזכרתי לו, "לי ממש לא דחוף לדבר על הנושא הזה."

"אין מה לעשות, ילדים וסקס זה משהו שהולך יחד." נאנח מיכה, והניח יד חמימה ומנחמת על כתפי, "למה אתה יושב רחוק כל כך?" משך אותי אליו, "תגיד רונן, למה חשוב לך כל כך להיות אבא?" חקר בעניין.

"לא יודע, אולי כי אני רוצה לעשות תיקון לילדות נטולת האבא שלי?"

"זה היה כל כך נורא, לגדול בלי אבא?"

"תראה, לא היה לי ממש למה להשוות כי אף פעם לא הכרתי אותו באמת, יש לי ממנו רק כמה זיכרונות מעורפלים, אבל תמיד קינאתי בילדים שהיה להם אבא בבית, והצטערתי שלי אין."

"באמת?" נפלו פניו של מיכה, "גם הילדים שלי לא ממש נהנו מאבא אמיתי, הבנים אולי עוד זוכרים אותי קצת, אבל גרושתי סיפרה להם עלי כאלה סיפורי זוועה... מעניין למה היא לא התחתנה שוב אחרי שהתגרשנו? היא הייתה אז בקושי בת שלושים... מסכנה, דפקתי לה את החיים, ובשביל מה? האהבה הענקית שלי החזיקה מעמד בקושי שנתיים, וגם אלו שבאו אחר כך לא היו מציאה גדולה כל כך..." הוא מעך אותי אל גופו הגדול והחם, "דיברנו מספיק, תתפשט ובוא נשתוק קצת יחד."