ה. מה כבר רציתי?

9. דיכאון

עמדתי פעור פה ונדהם, מביט בהם בלי להאמין למראה עיני. מקס התעורר וחייך אלי. "תירגע טמבל, זה לא מה שאתה חושב."

הלכתי לסלון וצנחתי על הספה, עייף עד בחילה ואחוז סחרחורת. מקס התיישב לצידי והחל להפשיט אותי בעדינות.

"מה אתה עושה? מפגר, תעזוב אותי, אני הרוג מעייפות, תוריד מעלי את הידיים, יא סוטה."

"טיפש. אני עוזר לך להתפשט. אתה נראה הרוג."

"אני באמת הרוג. מה אתה עושה עם החבר שלי במיטה שלי?"

"מחכה לך שתבוא ותחליף אותי."

"באמת יפה מצידך, מה הייתי עושה בלעדיך?"

"לא יודע מה אתה היית עושה, אבל אני כאן כי אפי לא הסתדר בלעדיך והיה צריך מישהו לידו. ישנתי איתו כל השבוע, לבד הוא פשוט לא נרדם, או יותר גרוע, נרדם ומתעורר מסיוטים."

"ולא היה ביניכם כלום?"

"אל תתחיל גם אתה, מספיק יהודה - יוסף שיגע אותי."

"מי זה יהודה – יוסף?"

"נו, זה הבחור הזה ש... אתה יודע."

"מי? הנשוי?"

"כן."

"מה אכפת לו מה אתה עושה כשהוא עם אשתו."

"עובדה שאכפת לו, וזה שהוא נשוי לה לא אומר כלום, הם לא... זאת אומרת הוא... לא חשוב, אתה לא תבין."

"אני אבין אם תסביר לי."

"אין מה להבין, הוא אוהב אותי ואני אותו." אמר מקס ונאנח מעומק לבבו.

"אתה מקס? אתה מאוהב?"

"כן, מה אתה מופתע כל כך?"

"לא יודע. לא מתאים לך. לא חשבתי שזה יקרה לך אי פעם."

"גם אני לא, אבל עובדה, קרה."

"תירגע, תשתה קצת וודקה. אל תחשוב כל כך הרבה, אולי זה יעבור לך עם הזמן?"

"אני מאוד מאוד מקווה שלא. אני כל כך מאושר גולי, אף פעם לא ידעתי שאפשר להיות מאושר כל כך, וזה לא שאני לא אוהב אותך מאוד, אבל אני ויהודה - יוסף... אתה מבין?"

"כן, מקס, אני מבין."

"תדע לך שאפי ממש, אבל ממש, צריך אותך. איך היה עם ניסו?"

"היה אחלה, הוא היה ממש בסדר והכל היה אחלה, אבל אני מת מעייפות. לך הביתה מקס."

"אני הולך. תן לאפי חיבוק ענקי בשמי, ותנסה לשכנע אותו לקחת משהו שיעזור לו להיפטר מהדיכאון. יאללה ביי."

"למה מקס התכוון?" שאלתי את אפי אחרי שהתחבקנו והתנשקנו והראנו זה לזה כמה התגעגענו אחד לשני.

"מקס נודניק." אמר אפי בפסקנות וניסה לסתום לי את הפה בנשיקה. "מי זוכר מה הוא אמר?"

"מקס הנודניק אמר שאתה סובל מדיכאון." ניסיתי לרענן את זכרונו.

"שטויות הייתי קצת מצוברח בלעדיך והוא ישר..."

"מה זאת אומרת קצת מצוברח?" חקרתי אותו, מדחיק את צביטות נקיפות המצפון שלי שנזכר להתעורר דווקא עכשיו. הוא היה עצוב וסבל געגועים ואני... איזה חרא אני!

"היה לי מצב רוח רע, קורה לפעמים, לא?"

"אכלת?" שאלתי וצבטתי את צלעותיו מעמיד פנים שאני מכשפה רעה שמנסה להחליט אם הוא עסיסי דיו להפוך לצלי נאה בתנור.

"אוי... זה מדגדג." התפתל אפי, "בטח שאכלתי, קצת פחות, אבל אכלתי."

"פריכיות אורז, נכון?"

"וקוטג', וגם ירקות."

"זה הכול? אפי, באמת!"

"די נודניק. לפחות הורדתי קצת במשקל. תבדוק את התחת שלי, נכון שהוא קטן יותר?"

" טיפשון שכמוך, אם התחת שלך יהיה קצת יותר קטן אני אצטרך מיקרוסקופ כדי למצוא אותו."

"אהה, אתה סתם אומר את זה כי אתה רוצה סיבוב שני." התחנחן אפי.

האמת שרציתי לישון, אבל ברור היה שהוא צבר מטען גדול של חרמנות בהיעדרי וציפה לסיבוב שני. לא היה לי לב לאכזב אותו ומאחר והתיאבון בא עם האוכל... אז כן, היה סיבוב שני שאחריו הוא התרכך מספיק כדי להודות שאולי, חוץ מבעיות תיאבון, היו לו גם קשיים להירדם, אבל בכך אשם מקס.

"מקס לא נתן לך לישון? הוא נחר, נכון? צריך לצבוט אותו עד שהוא מסתובב על הצד ואז יש שקט."

"באמת?" הביט בי אפי בחשדנות, "איך אתה יודע?"

"אהה... לא חשוב. אנחנו לא מדברים עכשיו על מקס אלא עליך."

"אני דווקא כן מדבר על מקס. אני רוצה להתלונן עליו, הוא החרים לי את הכדורי שינה."

"כדורי שינה? בשביל מה אתה צריך כדורי שינה?"

"כדי לישון כמובן."

"אבל... ממתי יש לך קשיים להירדם אפי?"

"מאז שאני זוכר את עצמי, כשאני אתך אני ישן יופי, אבל כשאני לבד... לבד קשה לי ואני חייב עזרה."

"כמה כדורי שינה בדיוק היו לך?"

"לא יודע. הצטברו אצלי קופסאות מפה ומשם, אתה יודע איך זה."

"האמת שלא, אני תמיד נרדם כמו בול עץ. הבעיה שלי היא דווקא להישאר ער. מקס זרק לך את כולם?"

"כן, לא בדק אפילו מה פג תוקף ומה לא. אסף הכול וזרק לאסלה, וכשצעקתי עליו הוא קילל אותי ברוסית."

"ומה אתה עשית?"

"מה אתה חושב? קיללתי אותו בחזרה ברומנית ובפולנית! נו, די, מה אתה צוחק? זה היה נורא, בסוף התחלתי לבכות ואז הוא הבטיח לי שהוא יישאר איתי וירדים אותי."

"הוא שר לך שיר ערש? קרא לך סיפור ונתן לך בקבוק חלב?"

"אתה כזה דביל גולי, אני שונא אותך."

"באמת? בוא תראה לי כמה אתה שונא אותי, טיפשון שכמוך."

אפי התנפל עלי, חובט בי בידיו הקטנות והעדינות, ונרגע רק אחרי שכרכתי סביבו את זרועותיי ונשכבתי עליו.

"אני אוהב אותך נורא גולי." אמר אחרי שמעכתי אותו תחתי, "אתה חושב שנוכל לישון ככה?"

"מה? אבל אתה מעוך לגמרי מתחתי, לא כואב לך?"

"אני אוהב את זה ככה."

"טוב חמוד, אבל תן לי רק להזיז אותך קצת לכאן, ולהפוך אותך קצת לשם והנה, ככה טוב. אני אוהב כפיות, בוא נישן."

"גם אתה אוהב אותי גולי?"

"מי, אני? מה פתאום? אני שונא אותך מכף רגל ועד ראש." נישקתי את עורפו.

"כי אני שמן, רופס, שעיר ומסריח?"

"לא, כי אתה מצחיק, יפה, חמוד ומתוק כמו סוכרייה על מקל."

"אהה.. אז אם ככה הכול בסדר." צחק אפי, נדחק אלי עוד קצת ונרדם סוף סוף.

למרות עייפותי שכבתי עוד זמן מה ער, מעביר במוחי את כל אירועי הימים האחרונים ומנסה להבין איך מה שקרה לי עם ניסו לא מפריע לי להרגיש כל כך טוב עם אפי, ואיזה מין בן אדם נעשיתי - האם אני זבל עלוב ובוגדני, או בן אדם עם לב גדול שיש בו די אהבה לשני גברים? מאחר ולא מצאתי תשובה לשאלה המסובכת הזו ויתרתי, עצמתי עיניים ונרדמתי. 

הימים שבאו אחרי הנסיעה לחו"ל היו טובים עד להפתיע. מטבעי אני פסימיסט שמצפה לבעיות ולצרות על כל צעד ושעל, אבל לשם שינוי הכול הלך נהדר!

פחדתי בעיקר בגלל ניסו. חששתי שהוא לא יצליח להתנהג בצורה טבעית, שיתמרח עלי יותר מידי ויעורר חשדות או - מה שהיה יותר סביר בהתחשב באופיו -  ימרר את חיי יותר מהרגיל כדי שחס וחלילה איש לא יחשוד.

למרבה הפלא הוא השכיל למצוא את שביל הזהב ולמרות שלא הרפה את הרסן והמשיך לפקח עלי ולהעיר לי כל הזמן הוא עשה את זה בצורה ידידותית ולא מעליבה. שיתוף הפעולה בינינו נעשה נעים ופורה, מה ששיפר מאוד את האווירה ב'יהלומי ובניו'.

כולם שמו לב לזה ונתנו את כל הקרדיט לבוס שלקח אותנו לחו"ל. איציק היה מאושר מפני שגם הוא היה משוכנע שההשקעה שלו בטיול השתלמה והוא זה שפייס ביני לבין ניסו, ובמובן מסוים הוא צדק, אם כי למען בריאותו הנפשית והפיזית עדיף שהוא לא ידע מה בדיוק הוא עשה.

החשש שלי שניסו ינסה לתפוס אותי במקומות מבודדים ולבצע בי את זממו (חשש או תקווה? שאל קול קטן ומפוכח בפינה של מוחי) לא התממש כמעט... כלומר... לא, חוץ מהפעמים שכן.

זה קרה לעיתים מאוד רחוקות ורק כשהיינו נשארים לבד אחרי העבודה ונועלים את הדלתות - כי זו ההוראה שקיבלנו מהבוס, לנעול את עצמנו בפנים אם אנחנו נשארים אחרי שעות העבודה. זה נעשה משיקולי בטחון כמובן, כבר היו אצלנו המון גניבות, פעם אפילו גנבו לנו את הקומפרסור שהיה מוברג לרמפה מבטון - ולכן, ברגע שכולם הלכו הביתה ונשאר רק אדם אחד או שניים לשעות נוספות, חייבים לנעול הכל.

מאז הלילה ההוא במלון לא היו יותר וידויים מרגשים או הצהרות אהבה מביכות. הוא היה מסתכל עלי, אני עליו, הוא היה שואל רוצה, אני הייתי אומר בטח ומתחיל לפתוח את המכנסיים, ואז היינו עושים את זה. זה היה תמיד מהיר ונטול סיבוכים - בעמידה, דחוקים זה אל זה במחסן הקרטונים המאובק בלי שום פינוקים כמו מיטה, או מקלחת - אפילו על עירום מלא ויתרנו.

לפעמים כשהייתי רוצה להתגרות בו קצת הייתי אומר שלא, אני לא רוצה, זה מסוכן ומישהו עלול להיכנס, ואז ניסו היה אומר שאני סתם מבלבל את המוח ובלי בושה מנצל את העובדה שהוא חזק וכבד ממני, דוחק אותי לפינה בין הקרטונים, מושך מעלי את מכנסי וחודר לתוכי בעודו אוחז בי בכוח.

אני מניח שזה יכול היה להיחשב למעין משחק מקדים, לא?

אחר כך הוא היה מחבק אותי ומנסה להתנצל, ואני הייתי אומר לו שלא יהיה דביל, ככה אני אוהב את זה, ושיסתום כבר את הפה, והיינו מתלבשים מהר והולכים הביתה בלי להביט זה לזה בעיניים.

לדבר דיברנו מעט מאוד ולעיתים רחוקות. פעם, בשעת רצון, אחרי שזה היה אלים במיוחד וגמרנו יחד, רועדים אחד בזרועות השני, הוא העיר שחבל שאשתו היא לא טיפה יותר כמוני.

"איך כמוני? עם שערות על החזה?"

"לא. החזה שלה בסדר גמור כמו שהוא, במיוחד עכשיו כשהיא כבר בחודש שישי, אבל קצת יותר... קצת פחות... לא יודע."

"אולי תחליט? קצת יותר או קצת פחות?"

"פחות צריכה את כל הקוצי מוצי הזה של לפני זיון ויותר... יותר ישר ולעניין כמוך, יותר רוצה את הזין שלי בלי כל ההתמרחויות מסביב, וגם נורא חבל שהיא לא... לא... טוב, לא חשוב. נעזוב את זה."

"מה? היא לא אוהבת להזדיין בתחת?"

ניסו האדים ממבוכה. "לא, אבל ככה זה בחורות. רובן חושבות שזיונים בתחת זה מגעיל."

"לא רק בחורות חושבות ככה." אמרתי, "יש גם גברים שלא מתים על זה."

"מי? החבר שלך, הצלם הזה?" (ככה הוא קרא לאפי - הצלם הזה).

משכתי בכתפי, "זה לא כל כך חשוב, יש המון דברים אחרים שאפשר לעשות חוץ מזה."

"כן, בטח שיש." ניסה ניסו להתעודד, אבל שנינו ידענו שאין תחליף לדבר הזה שאני והוא עשינו יחד, ושעם כל חוסר הרצון לבגוד בבני הזוג הקבועים שלנו לא נוכל לוותר על העונג המסוים הזה.

תראו, זה לא שרצינו שזה יהיה ככה תמיד – בעמידה, במחסן מאובק ובשתיקה אלימה - שנינו ידענו להיות גם עדינים, מבינים ותקשורתיים וכל הקטע הזה, אבל מידי פעם היינו צריכים את זה חזק וישיר, בלי להסביר ובלי להתנצל. זין גדול וקשה שנכנס לתחת הדוק ושמנוני, שני גופות גבריים שעירים נלחצים אחד אל השני בכוח, בלי מילות חיבה מיותרות, בלי נשיקות דביקות ובלי קשקושים והסברים, פשוט זיון.

לא יודע מתי ניסו גילה שהוא אוהב את זה ככה, לא שאלתי אותו אף פעם, אבל אני גיליתי את זה אז, במסיבה ההיא, כשיוני הסתלק ועזב אותי לבד. שני הבחורים הצעירים והנחמדים ההם לקחו אותי אליהם לדירה, סגרו את הדלת ופתאום הפסיקו להיות נחמדים. הם הפשיטו אותי בעל כורחי וזיינו אותי אחד אחרי השני. פעם האחד החזיק אותי בכוח והתחרמן ממה שהחבר שלו עשה לי, ואחרי שהחבר שלו גמר הם התחלפו.

הייתי כל כך המום מההנאה שהתוקפנות הגסה הזו הסבה לי עד שאפילו לא שמתי לב שהם לא השתמשו בקונדום. אני עדיין מופתע ממה שהרגשתי באותו ערב רחוק, מופתע ומתבייש ולא מבין למה, למרות שהרגשתי מושפל ומנוצל וכאוב וידעתי שזה בעצם אונס נהניתי בדיוק כמותם, ואולי אפילו יותר.

זה הסיבה לדעתי שבכל פעם שניסו אומר לי שגם היום צריך להישאר שעות נוספות אני מסכים למרות שכלפי חוץ אני עושה פרצוף חמוץ ומקטר שאין לי כבר כוח לעבודה הזו.

יכול להיות שבזכות הפעמים ההן עם ניסו הייתי כל כך נחמד ומבין עם אפי. היה לנו ממש טוב יחד. הוא טיפל בי, בישל וניקה, ושלא כמוני נהנה מזה, וגם מהסקס הוא נהנה מאוד למרות שהוא אף פעם לא הצליח באמת להתרגל לחדירות והעדיף לעשות הכול מסביב בלי להגיע לעיקר.

בעיקר הוא אהב שפשוט מחבקים אותו חזק ומנשקים אותו המון, והוא באמת נעשה טוב בקטע הזה של מציצות. התרשמתי שהוא ממש נהנה לעמוד על ברכיו לפני ולפנק אותי, ואהב לשכב תחתי ולהתחכך בי, ואהב לנשק אותי, ללטף את גופי ולהחמיא לי ללא הרף, ולא התעייף מלהתפלא איזה מזל יש לו שפגש אותי ואיך זה שאני סובל אותו למרות שהוא דפוק ושמן ומכוער.

את השיגעון הזה של הרגשת הכיעור מעולם לא הצלחתי לרפא אצלו, וגם לא הצלחתי לשכנע אותו ללכת לטיפול פסיכולוגי, או לפחות לבקש מהרופא תרופה נגד דיכאון.

"אבל זה ברור שאתה מדוכא, בעיקר עכשיו כשהחורף התחיל, ממש מרגישים עליך שכמה שיש פחות שעות אור אתה יותר עצוב. למה שלא תבקש איזה סרוקסט או משהו כזה?"

הוא היה מושך בכתפיו ואומר שהוא לא רוצה תרופות שישנו את המוח שלו, הוא פשוט כזה ודי! הוא רוצה שיקבלו אותו כמו שהוא ולא ינסו לגרום לו להיות שמח כשהוא חש עצוב.

בסוף התייאשתי משכנועים והנחתי לנושא. עדיין חשבתי שהוא טועה, אבל מה יכולתי לעשות? הוא היה יותר פיקח ממני, על כל טענה שטענתי תמיד הייתה לו תשובה טובה יותר, ולמרות הרושם השברירי שהוא עשה הוא היה עקשן נוראי. אף פעם לא הצלחתי לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רצה לעשות.

"אתה עקשן נוראי אפי, ממי ירשת את העקשנות הזו?" הייתי נאנח כשהוא שוב היה תוקע לראש שלו איזה רעיון מטופש כמו דיאטה מאקרוביוטית, או שיפוץ של הספה, או קנייה של בגדים חדשים בשבילי.

"מסבתא שלי." הוא היה אומר, "היא אחראית לגן העקשנות במשפחה שלי, תראה אותה, עברה כבר את גיל תשעים ועדיין מבזבזת את הירושה כאילו אין מחר."

"אתה מרוויח טוב ואנחנו מסתדרים. מה אכפת לך מהירושה של סבתא שלך?" התפלאתי.

"אתה לא מבין כלום בכסף." היה אפי נוזף בי, ובצדק. אני לא מבין כלום בכסף. יש, אני מבזבז. אין, אני עושה אוברדראפט. כזה אני, שכיר, בן של שכירים, מאיפה שאני אבין משהו בכסף?

אפי לעומתי כן הבין בכסף ותמיד היה משקיע במניות ובודק את השער שלהן וחושב איך להרוויח יותר ודואג שסבתא לא תבזבז את כל הירושה שלו עם השיגעונות שלה.

"בגלל זה אסור שהיא תדע שאני פייגלע." הוא היה מסביר לי בשיא הרצינות, "כי אם היא תדע כל הכסף ילך לאחי הדביל ולבני הדודים הדפוקים שלי."

אני הייתי צוחק מחששותיו, אבל אפי נותר רציני והמשיך להתעקש להתפייס עם הוריו, כלומר, עם אימא, כי אבא לא ממש רב איתו, רק דאג לו והיה עצוב ואולי גם קצת התגעגע אליו.

אחרי שבועיים שגרנו יחד הוא הגיע לביקור, סוחב איתו מזוודה ענקית עם המון בגדים  של אפי, בדק בזהירות את הדירה שלי, ואפילו הלך עם אפי למשרד שלו במערכת העיתון כדי להיות בטוח שהילד מסודר. כנראה שהוא חזר עם דיווח משביע רצון כי אימא של אפי התרצתה, התפייסה והשלימה עם עזיבתו - אולי בסתר רווח לה שאת חיי החטא שלו הוא מנהל רחוק מהבית? - ואפי היה קופץ מידי פעם לבקר את הוריו ואת סבתא כמובן.

כולנו היינו מרוצים מאוד מהסידור הזה ובטח היינו חיים ככה עד עצם היום הזה, אבל אז חזר דייב הקטן לארץ והכל התהפך.

דייב הקטן הפציע בחיי בשלהי תקופת החברות שלי עם יוני כשכבר התחלתי להבין שאני חייב לעזוב את תל אביב. הוא נדלק קשות על יוני שחיבב אותו מאוד, אבל היה עסוק מידי בשבילו ופחות או יותר העביר אותו להשגחתי.

בתקופה הרחוקה ההיא דייב היה ילד נחמד, רזה, נמוך, נראה צעיר אפילו יותר מגילו הרך שהיה אז בקושי שש עשרה. הוא ניסה לפתות אותי ואת יוני להיות הראשונים שלו - אותי כי הייתי נחמד ואבהי כלפיו, ואת יוני כי הוא היה דלוק עליו - הפנטזיה שלו כפי שהוא ניסח אותה במליציות של ילד מתבגר הייתה ששנינו יחד נאחז בידיו ונוליך אותו צעד אחר צעד לתוך גן התענוגות הגדול של הסקס החד מיני, או משהו בסגנון הזה.

יוני דווקא התלהב מהרעיון, בעיקר כשהיה מסטול מספיק, ובתקופה ההיא הוא היה מסטול רוב הזמן. אני היה הרשע שהרס לדייב את הפנטזייה הסקסית שלו כי להכעיס נשארתי פיכח ורואה שחורות, המצפון של החבורה העליזה שהתרוצצה סביבנו, וככה יצא שעל כורחי הפכתי להיות השומר על בתוליו של דייב הקטן.

לחרדתי דווקא הבוגרים שבחבורה נמשכו אל התמימות פעורת העיניים של הילדון הרזה והיפה הזה ועוררו בי רצון להגן עליו עד שיהיה מבוגר מספיק לדעת מה הוא באמת רוצה.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא רקד במסיבה על איזה גג תל אביבי שהפך לערב אחד להיות גן טרופי קסום. הוא היה בלי חולצה והשרוואל הלבן שהתנופף סביב גופו הדק חשף טפחיים וכיסה בקושי רבע טפח. לאור הזריחה הורוד הוא נדמה לי כמלאך טהור ובתולי, יצור חינני ונטול מין, אבל הגבר שישב לצידי ובהה בו מוקסם חשב שהוא סקסי ותיאר לפני בפרוטרוט מה הוא היה עושה לו אם רק היה יכול. הטיפוס ההוא היה מבוגר מדייב בחמש עשרה שנים לפחות, וכבד יותר ממנו באיזה עשרים ק"ג - גבר שעיר, שחום, שרירי ומזיע - רק המחשבה עליו נוגע בילד העדין הזה הפכה את קיבתי.

צעקתי עליו שהוא פדופיל והוא צחק ושאל אם אני מקנא ומה דעתי ששנינו... דחפתי אותו מעלי בכוח ולקחתי את דייב לדירה שלי ושל יוני, השכבתי את הילד לישון והתקשרתי להוריו.

אמרתי להם שהוא מסתובב בחברה לא טובה של הומואים ושהוא מדרדר לסמים ואלכוהול, ושיעשו משהו כי הילד הולך להם לאיבוד.

הם היו שניהם אנשים עסוקים מאוד, אבא בעסקים חובקי עולם, ואימא בעולם החברתי שלה, אבל כנראה שהטלפון שלי הזיז אצלם משהו כי מאז אותה מסיבה דייב נעלם.

אני מניח שאיש לא הרגיש בחסרונו, הייתה סביבנו תחלופה מהירה של אנשים וכל הזמן הגיעו בחורים חדשים, צעירים יפים וחרמנים, ובין כה וכה גם אני עזבתי כמה ימים אחר כך ודייב פרח ממוחי לחלוטין עד שצץ לו שוב בפתח דירתי הצנועה ואפי עומד לצידו, קורן מאושר והמצלמה שלו לפותה בידו במצב הכן.

לקח לי כמה דקות לקלוט שזה דייב הקטן. מאז אותה מסיבה אחרונה הוא גבה מאוד, וצבר שכבה מרשימה של שרירים על גופו. תוך כמה שנים הפך דייב מילד רזה ועדין לגבר בגברים. ברור היה שחלק גדול מהשנים שחלפו מאז שיחת הטלפון שלי להוריו הוא העביר בחדר כושר והתוצאות היו מרשימות מאוד. הוא עדיין היה יפה מאוד, אבל כיום אף פדופיל לא היה מוצא בו עניין.

10. ידעתי שככה זה ייגמר

"הלכתי עם אימא לקניות בתל אביב ואחר כך קפצתי לבקר את יוני," סיפר לי אפי, מדבר מהר ובערנות קדחתנית, "ושם פגשתי את דייב. הוא בדיוק מה שחיפשתי בשביל הפרויקט הבא שלי."

"איזה פרויקט?" התפלאתי.

"חיפשתי דוגמן חדש. שכחת? ודייב ממש מושלם." אמר אפי והביט בדייב באותה התפעלות בה הביט פעם בי.

"נכון שהוא נורא יפה?" שאל אותי אחר כך, כשהיינו לבד במיטה.

"כן, אבל חבל שלא ראית אותו כשהוא היה צעיר יותר. אז הוא נראה כמו מלאך. עכשיו הוא... לא יודע. הוא גבר יפה, אבל היום ברור שהוא יודע את זה. בגיל שש עשרה לא היה לו מושג כמה הוא יפה וזה היה... לא יודע, אז הוא מצא חן בעיני יותר."

"הוא סיפר לי שהיה לו קראש עצום עליך."

"לא עלי אלא על יוני. הוא התבלבל."

"אתה טועה. דווקא עליך, והוא הבין שאתה נאמן ליוני ולכן אם הוא רוצה אותך הוא צריך לצרף גם את יוני."

משכתי בכתפי. "לא ככה אני זוכר את הפרשה, ובכל מקרה," שחתי לאפי, "לא קרה כלום כי הוא היה צעיר מידי."

"איך יכולת להתאפק?" השתומם אפי.

"ילדים רזים לא עושים לי את זה, גם לא כשהם יפים מאוד."

"עכשיו הוא כבר לא ילד ובטח שלא רזה. הוא מדהים. ראית כמה קוביות יש לו בבטן? עצרנו על שפת הים לכמה צילומים והוא שמח מאוד להוריד את החולצה כשביקשתי." גילה לי אפי, ולמרות שהיה חושך בחדר ידעתי ששני כתמים אדומים זורחים על עצמות לחייו ושאישוניו רחבים ועגולים כמו שהיה קורה לו תמיד כשהיה מתרגש.

"אני מקווה שהוא לא עשה לך את הבעיות שאני עשיתי."

אפי צחק. "שום בעיות, הבחור פשוט נולד להיות מודל לצלמים וציירים."

"מה לעשות, נפשית אני לא בנוי להיות דוגמן." הסכמתי עם אפי ברוח טובה, חיבקתי אותו כרגיל ונרדמתי בנחת, בטוח שבעוד יומיים שלושה דייב ישתעמם מהשהות בצפון הרגוע מידי ויחזור לתל אביב.

צדקתי, הוא באמת חזר לתל אביב אחרי שישן אצלנו יומיים שבמהלכם הלך אחריו אפי לכל מקום וצילם אותו מאות צילומים.

"זה לא מעצבן אותך?" שאלתי אותו כשאפי הלך להתקלח, מותיר לנו לשהות כמה דקות בלעדיו.

"לא, בכלל לא. זה ממש נחמד להצטלם כל הזמן." חייך דייב, "אפי כל כך מתוק, הוא גורם לי להרגיש יפה."

"לא מספיק לך להביט בראי? בשביל מה אתה צריך את אפי והמצלמה שלו שיזדנבו אחריך?"

"לא יודע, אבל אני צריך. זה מפריע לך?"

"לא. תעשו חיים." צחקתי בחוסר דאגה, ואפילו הודיתי בפני דייב שאני זה שהלשין עליו לפני שנים להוריו.

"עכשיו אני מבין שעשית לי טובה, אבל אז כעסתי נורא ששלחו אותי לדוד באמריקה." צחק דייב ברוח טובה ונראה מאושר כשאפי צץ בפתח המטבח והנציח בזריזות את צחוקו.

אותי זה היה מטריף, אבל נראה היה שהם משלימים אחד את השני - אפי העריץ את יופיו של דייב והנציח אותו במצלמתו, ודייב פרח ושגשג, מתחמם באורה של ההערצה הזו שהניבה צילומים נהדרים.

הצילומים היפים הללו גרמו לסוכנות דוגמנים לשכור את שירותיו של דייב כדוגמן בגדי ים ולהציע לאפי להיות הצלם האישי שלו. כמה ימים אחרי שדייב חזר לתל אביב בישר לי אפי שהוא נוסע כדי לצלם את דייב לקטלוג בגדי הים של השנה הבאה.

"אבל עכשיו חורף." נדהמתי.

"נכון, ככה זה בעולם האופנה. מצלמים בחורף את קטלוג בגדי הים לקיץ הבא." 

"דייב המסכן ימות מקור." ריחמתי על דייב שצריך, בעיצומו של החורף, להתייצב לעבודה בבגד ים.

"מה פתאום מסכן? הצילומים יהיו בניו זיילנד ועכשיו קיץ שם." חייך אפי בשביעות רצון.

"אז אתה נוסע לניו זיילנד?"

"כן." חגג אפי, "אימא תמות כשהיא תשמע על זה."

"ניו זיילנד? אבל... אבל... זה נורא רחוק. לכמה זמן אתה נוסע?"

"אני אחזור בעוד שבועיים בערך. אל תעשה עניין, יהיה אחלה, תנוח ממני קצת." שלף אפי מזוודה והחל ממלא אותה חולצות קצרות.

"אני אתגעגע אליך." אמרתי, מתחיל להרגיש זנוח.

"גם אני." הפטיר אפי כלאחר יד, "אבל אתה תהיה בסדר. איפה הקרם שיזוף שלנו?"

נתתי לו את הקרם שיזוף ומצאתי למענו את משקפי השמש והכפכפים שלו. הוא נישק אותי בפיזור נפש וטס לו לניו זיילנד עם דייב היפה ועם עוד קבוצה שלמה של דוגמנים ודוגמניות, סטייליסטים, מאפרות וספרים, כולם עובדים בשירות היופי והאופנה.

"זה לא מוצא חן בעיני." אמר מקס כשהגעתי לבקר אותו, נושא בידי מבחר מתמונותיו של דייב שצולמו בידי אפי.

"מה, דייב לא יפה בעיניך? תראה איזה גבר מדהים הוא נעשה."

"דייב יפה ואפי מוכשר מאוד, ובכל זאת זה לא מוצא חן בעיני."

"ובעיני לא מוצא חן הבלגן שיש אצלך בדירה. למה הפסקת לרחוץ כלים ולשטוף רצפה?"

"אין לי מצב רוח, עזוב אותי."

"זה בגלל הדוס ההוא? הוא עושה לך בעיות?"

מקס משך בכתפיו ושלף את קופסת השח שלו – סימן בדוק לכך שלא מתחשק לו לדבר.

שיחקנו ואחרי שהוא ניצח אותי מספר פעמים הוא התחיל להשתעמם, חיסל את כל הוודקה שנותרה במקרר ונרדם על הספה בבגדיו.

שטפתי את הכלים ואת רצפת המטבח, חלצתי את נעליו, כיסיתי אותו בשמיכה והלכתי הביתה לישון לבד.

כמה חבל שאני לא יכולתי לחסל בקבוק וודקה ולהירדם על הספה אלא נגזר עלי לישון באלכסון במיטה הגדולה מידי שלי.

אחרי שבועיים אפי נחת בארץ ובמקום לחוש הביתה נשאר עוד קצת בתל אביב. הוא הודיע לי על כך בשיחת טלפון קצרה וקטועה, ואחר כך לא הצלחתי ליצור איתו יותר קשר. משום מה כל פעם שניסיתי הוא לא היה זמין, ובסוף הבנתי את הרמז והפסקתי לנסות.

במקום זה התקשרתי ליוני שהיה נבוך מאוד וגמגם שהוא מעדיף לא להתערב, ושזה לא נעים לו להיתקע בין שנינו, ומאחר ושנינו חברים שלו הוא מבקש שלא אביך אותו ו... "יוני די! זה אני, תפסיק להיות אידיוט ותסביר לי מה קורה."

"מה אתה חושב שקורה?"

"אני חושב שאפי נדלק על דייב היפיוף ושכח אותי."

"תמיד היית בחור פיקח."

"נו טוב, מה עוד נשאר לי? הרי אני לא יכול להיות דוגמן יפה, לפחות אני לא טיפש."

"גם דייב לא טיפש, אבל כל זמן שהוא יהיה יפה כזה אף אחד לא ישים לב שיש לו גם שכל."

"נקווה שעד שהוא יפסיק להיות בשר טרי ומדליק לא יתנוון לו המוח מחוסר שימוש."

יוני גיחך, "מיאו חתולה, תכניסי את הציפורניים."

"לא רוצה."

"אתה רוצה שאני אבוא להיות אתך חמוד?"

"אל תעשה לי טובות."

"אתה כועס שלא התקשרתי קודם לספר לך? חשבתי שאתה יודע."

"הייתי צריך לדעת, אבל לא ידעתי. כנראה שאני לא כזה פיקח אחרי הכול."

"זה לא שאפי לא אוהב אותך גולי, אבל דייב כזה יפה... וזה לא רק דייב, זה כל העולם הזה של האופנה והעיצוב. העולם הזה כל כך מדליק אותו ומסחרר אותו. הוא לא יכול לעמוד בפניו, תנסה להבין אותו."

"כן, אני מבין. נו, מילא. תמיד רציתי להיות המיתולוגי של מישהו, חבל רק שהוא לא טרח להתקשר אלי בעצמו להגיד לי שאנחנו כבר לא."

"אני חושב שהוא פוחד, ואולי מתבייש? תן לו זמן."

נתתי, הייתה לי ברירה.

אחרי שבוע אפי התקשר ושאל אם אנחנו יכולים לדבר.

"על מה יש לנו לדבר? הדברים שלך כבר ארוזים. תשלח מישהו שיבוא לקחת אותם."

"אני נורא מצטער גולי, אתה בטח נורא כועס עלי."

"מאוכזב בעיקר. לא חשבתי שזה יגמר בצורה כזו."

"תבין, זה פשוט קרה. דייב כל כך יפה ואני... וזה לא שאתה לא בחור נאה מאוד, אבל דייב... זה פשוט קרה ודי."

"אז מה? עכשיו אתה מאוהב בו?"

"כן."

"והוא בך?"

"אהה... תראה... תבין גולי, הוא ואני... קשה להסביר, זה מצב מסובך."

"מה כל כך מסובך בזה? זרקת אותי בשביל בחור יפה יותר ושווה יותר, נדלקת עליו, אני מבין, דברים כאלו קורים. השאלה היא רק אם הוא אוהב אותך כמו שאתה אוהב אותו?"

"אתה לא מבין את העולם הזה. זה לא כמו שאני ואתה היינו ביחד. זה שונה, אני קודם כל הצלם האישי שלו גולי, הוא אוהב את הצורה שבה אני מצלם אותו. מה שהוא אוהב בי זה איך המצלמה שלי גורמת ליופי שלו להתבלט. אתה מבין?"

"לא, הרי אתם לא לוקחים את המצלמה למיטה, נכון? מה שאני רוצה לדעת זה אם הוא עושה לך טוב כמו שאני עשיתי? אם הוא מבין מה אתה אוהב ומה לא?"

אפי שתק קצת ואז אמר שהוא מעדיף לא לדבר על דברים כאלו, בטח שלא איתי, ושהוא ישלח מונית לקחת את הדברים שלו.

רק ברגע זה הבנתי סוף סוף שזה באמת נגמר וויתרתי. "בסדר אפי. תשמור על עצמך וד"ש לאימא שלך."

"תודה גולי. תשמור על עצמך." אמר אפי וניתק. 

למחרת ביקשתי מניסו שנישאר אחרי העבודה. מאז שאפי נסע לניו זיילנד לא היינו יחד. לי לא היה חשק, והוא היה טרוד עם אשתו שפיתחה בעיות של לחץ דם בסוף הריונה. כל אחד מאיתנו היה עסוק בבעיות שלו ובקושי דיברנו זה עם זה.

"למה?" התפלא ניסו, "אין בעבודה שום דבר דחוף. מה בוער?"

"אני אסביר לך אחר כך, לא עכשיו."

ברגע שכולם חתמו כרטיס והלכו, והדלתות של המחסן נסגרו אחרינו דחפתי אותו לחדר הקרטונים והכנסתי לו אגרוף בבטן, לא חזק, אבל בכל זאת, אגרוף.

"מה, השתגעת?" התרגז ניסו, "תפסיק, מפגר אחד!"

"לא רוצה." התנפלתי עליו שוב.

הוא תפס לי את הידיים ומעך אותי לקיר, משך מעלי את מכנסי והודיע לי שהוא עומד ללמד אותי לקח ומיד אחר כך קיים את הבטחתו.

אחרי שגמרתי פרצתי בבכי וסיפרתי לו הכול על אפי.

"בגלל זה היית כזה עצוב בזמן האחרון? חשבתי שאתה שוב חולה. מאז שלימור בשמירת הריון נדמה לי שכולם חולים."

"לא, אני בסדר, אבל... הבן זונה הזה, אם לא אני הוא עוד היה גר אצל הוריו ופוחד מהצעקות של אימא שלו."

ניסו חיבק וליטף אותי ושאל מה דעתי, אם אפי כבר לא גר איתי יותר, אז מה דעתי שהוא יבוא אלי לדירה מידי פעם. "אתה בטוח?" נדהמתי, "חשבתי שאתה לא רוצה לסבך את העסק ביני לבינך יותר מידי?"

"תראה, זאת אומרת... מאז שלימור בשמירת הריון... העניין הוא שאנחנו... שהיא ואני... בקיצור, אני יכול לבוא?"

"בטח. אני אשמח מאוד."

אחרי יומיים הוא בא ושוב זכינו לשכב יחד במיטה ולהתחבק קצת. הוא סיפר לי כמה השתנתה אשתו בגלל הבעיות בהריון, היא השמינה מאוד וכל הזמן היא נאנחת ומתלוננת וכמה הוא מרגיש מוזנח, ואני סיפרתי לו כמה נעלבתי ונפגעתי מהדרך שבה נזרקתי, וכמה עצוב לי לשוב ולחיות לבד. מאז שאפי עזב גם יוני נעשה מרוחק וקריר, ומקס שיחסיו עם החבר הדתי שלו עלו על שרטון הסתגר בעצמו.

הכל נראה לי שחור ומדכא גיליתי לניסו שלשם שינוי ליטף אותי בעדינות ושאל אם אולי בא לי... רק הפעם... אם לא אכפת לי...

"מה? שאני... שאתה... שהפעם אני היה זה ש..."

"כן, אבל רק אם בא לך."

"למה לא? אבל זה עלול לכאוב בהתחלה, תהיה סבלני."

בהתחלה זה הלך קשה ובאמת קצת כאב לו, אבל הוא התעקש שננסה שוב והפעם זה הלך טוב יותר. אחרי הכנה מתאימה הזין שלי החליק לתחת שלו וניסו, שתמיד היה גומר בגניחה חרישית ומאופקת, צרח בקולי קולות ורעד כולו כשגמר.

במקום להודות לי על המאמצים שעשיתי כדי למלא את רצונו, או לכל הפחות לשכב בשקט לצידי הוא דחף אותי מעליו בכוח וברח החוצה לפני שהספיק אפילו להתקלח.

למחרת הוא בקושי אמר לי בוקר טוב ומיד התנפל עלי בצעקות - למה לא עשיתי את זה? ולמה לא סידרתי את ההוא? וכל אותו יום לא הפסיק להזעיף לי פנים.

"ניסו הרע חזר." אמרה בצער מירי, המזכירה של איציק, שחיבבה אותי מאוד.

"הוא בטח לחוץ בגלל המצב של אשתו." ניסיתי להגן עליו, למרות ששוב הרגשתי מושפל וכועס.

כמו תמיד כשלא הבנתי מה קורה הלכתי למקס לקבל עצה.

"נו, בטח. הוא נהנה כל כך עד שהוא נבהל. קודם אתה עושה ממנו הומו ועכשיו הפכת אותו לנושך כריות. מה רצית? שהוא יגיד לך תודה?"

"אני לא הפכתי אותו לשום דבר." התמרמרתי, "אני בסך הכול עשיתי מה שהוא רצה." התחלתי לבכות. "הכול נהרס, אפי עזב ויוני כבר בקושי מדבר איתי, ואתה כל הזמן כועס ושתוי, ועכשיו ניסו... ואני, מה כבר רציתי? רציתי שיאהבו אותי, זה הכול."

מקס נאנח, לקח אותי למיטה והבטיח לי שהוא לא כועס עלי אלא על אלוהים שלקח לו את הבחור שהוא התאהב בו ושהכל יהיה בסדר ואז אהב אותי בעדינות וחיבק אותי עד שנרדמתי.

למחרת הגעתי לעבודה, נחוש לדבר עם ניסו ולברר מה קורה איתנו, אבל הוא לא היה. מירי סיפרה לי שאשתו קיבלה צירי לידה בלילה והוא שוהה לצידה בבית החולים ויחזור רק בעוד שבוע.

ניסו תמיד אמר שאחרי שאשתו תלד הוא ייקח לו שבוע חופשת לידה ויישאר איתה בבית. אף אחד לא האמין שהוא יחזיק מעמד שבוע שלם בלי להיות בעבודה, אבל הוא הבטיח וקיים, ובאמת נשאר עם האישה ועם חמותו, וכמובן שגם הוריו באו לבקר כל יום... גם כן חופשה.

לא הייתי מוכן להתחלף איתו למרות שכמו שתמיד קורה במקרים כאלו דווקא כשניסו לא היה פתאום כולם היו צריכים אותו, ופתאום היה עומס, וכמובן שהכל נפל עלי.

אחרי יומיים מטורפים בעבודה חזרתי הביתה מותש וגיליתי את יוני יושב עם פחית בירה במטבח שלי.

"מה אתה עושה פה?" נדהמתי, היה לו מפתח, אבל הוא מעולם לא עשה בו שימוש בלי לתאם איתי מראש. "זאת אומרת, יפה שבאת לבקר יוני, אבל למה לא התקשרת קודם? הייתי... זאת אומרת, אין כלום בבית ואני כולי מג'ויף ו... יוני, אתה בסדר?"

"אתה מסנן אותי גולי? כבר יומיים שאני מנסה להשיג אותך ולא מצליח אז החלטתי לבוא ולברר מה אתך." אמר יוני בעגמומיות ונראה שונה מאוד מיוני המוכר והעליז.

"אני לא מסנן אותך אידיוט, מאז שניסו בחופשת לידה אני לחוץ כמו טמפון של נזירה."

"מוזר, הייתי יכול להישבע שניסו הוא גבר, איך הוא נכנס להריון?"

"אתה כזה מפגר יוני, הוא ואשתו היו בהריון ועכשיו היא ילדה והוא נשאר אתה בבית לעזור לה." הסברתי את המובן מאליו ולקחתי ממנו את הבירה. המון זמן לא שתיתי בירה והיא הייתה קרה, מרה וטעימה מאוד.

"אני מקווה שאתה לא רעב כי אין לי אוכל בבית." הצהרתי והתחלתי ללכת למקלחת בעודי פושט מעלי את בגדי המיוזעים.

"אני לא רעב, אבל ליתר בטחון הבאתי קצת צידה לדרך. המקרר שלך מלא בירות, סושי ויין."

"סושי? מה פתאום סושי?"

"זה מה שאני אוהב לאכול. למה? שניצל של מאמא עוף יותר טוב?"

"אני כל כך עייף יוני שבאמת לא אכפת לי. היומיים האחרונים היו ממש רצח וגם קודם לא היה שוס כזה גדול."

"ממש רזית." סקר יוני את גופי הערום, "אתה בסדר? לוקח את התרופות שלך כמו שצריך? הבדיקות שלך בסדר?"

"הכול בסדר." אמרתי בקצרה, "אל תדאג."

לא הרחבתי כי יוני היה מהטיפוסים האלו שכל סימן של מחלה הגעיל אותם. הקפדתי לא לספר לו שום דבר על המצב הבריאותי שלי למרות שהבדיקות האחרונות שלי לא היו משהו והרופא הזהיר אותי שאם העומס הנגיפי ימשיך לטפס ככה הוא יאלץ לשנות לי את המינון, ואולי כדאי שננסה כדור חדש שרק עכשיו נכנס לסל התרופות?

כל פעם שאני שומע את המילים - כדור חדש - אני נזכר בתקופת ההסתגלות האיומה שהייתה לי אז ונכנס לדיכאון, אבל אין טעם לספר דברים כאלו ליוני. הוא לא בנוי לזה.

נכנסתי להתקלח ולא ממש התפלאתי כשיוני נכנס אחרי, ערום גם כן, וסיבן לי בשתיקה את הגב ואת התחת ו...

"אני רואה שאתה לא עייף עד כדי כך." הצטחק.

נישקתי אותו, והוא החזיר נשיקה, ומשם העניינים התגלגלו במהלכם הרגיל כאילו לא חלפו כל כך הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שלנו יחד.

אחר כך שכבנו מחובקים ושתקנו ביחד. לא יודע על מה הוא חשב, אני חשבתי על זה שמאז שנפרדנו עברו הרבה גברים במיטה שלי, ובדרכי שלי אהבתי כמעט כל אחד מהם והיה לי די טוב עם רובם, בכל זאת, עם אף אחד לא הרגשתי טוב כמו עם יוני.

אם לשפוט רק לפי הסקס אז הוא היה האחד שלי. אם היו מקציבים לי רק גבר אחד לעשות איתו סקס עד סוף ימי הייתי בוחר רק בו.

איתו לא היו אף פעם הויכוחים הטיפשיים האלו של מי למעלה ומי למטה? מי נחדר ומי חודר? ואם כן או לא ולמה לא? איתו הכול זרם בלי בעיות ובלי דיבורים מיותרים ובשיא הכיף. מחוץ למיטה היו בעיות, וויכוחים וסכסוכים, וחוסר תקשורת משווע, אבל במיטה היינו מתואמים להפליא. אם אפשר היה לעשות רק סקס כל היום בטח היינו נשארים יחד עד שהמוות היה מפריד בינינו.

"רק אתך אני מרגיש באמת נוח, להיות אתך זה כמו ללבוש את הנעלי בית הישנות והטרנינג העתיק שלי." אמר פתאום יוני, מעיר אותי מהנמנום ששקעתי לתוכו לאיטי.

"תודה רבה לך על המחמאה גברת קלרה קופרובסקי." גיחכתי ונישקתי על לחיו.

הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון, וידעתי שזו באמת מחמאה למרות שזה לא נשמע ככה. רציתי להחזיר לו מחמאה ולהגיד שלהיות איתו זה כמו לחזור ולאכול שוב את האוכל המשמין והמיושן של אימא, אבל פתאום הרגשתי שהפנים שלו רטובות מדמעות, ולמרות שהתנהגתי כמו שהיה מצופה ממני ושאלתי בדאגה למה הוא בוכה? ומה קרה? והקשבתי רוב קשב לתשובה שלו, בעצם לא הייתי צריך לשאול כלום.

אי שם, בפינה צוננת ומרוחקת בקצה מוחי תמיד ידעתי שיום אחד, המזל שלו ייגמר ואז הוא יבוא אלי, ורק אני אוכל לנחם אותו ולהגיד לו שזה לא נורא, שהחיים שלו לא נגמרו ושאני עדיין אוהב אותו למרות שעכשיו גם הוא חיובי.

"אתה לא נראה ממש מופתע." אמר אחרי שגמר לספר לי את הסיפור שלו - סיפור מוכר וידוע ששמעתי בנוסח זה או אחר פעמים רבות מידי בשנים האחרונות - ונרגע קצת.

"ממה יש לי להיות מופתע? לקחת כל כך הרבה סיכונים יוני, הפלא הוא שזה לא קרה עוד קודם."

יוני שאף מלוא ריאותיו עשן מתקתק (חבילת גראס דשנה הייתה חלק חשוב מהצידה שלו לדרך) והגיש לי את הסיגריה המגולגלת ביד שעישן. ניסיתי לחקות אותו ומיד התחלתי להשתעל. הוא צחק, לקח ממני את הסיגריה, כיבה אותה ושם במאפרה ואחר כך נישק אותי. "אני יודע שזה לא הרגע המתאים גולי, אבל אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך מאוד, תמיד אהבתי ואף פעם לא הפסקתי."

"אני יודע, גם אני."

"הייתי די זוועתי כלפיך."

"נכון."

"הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהרופא אמר לי שלצערו אני חיובי זה שבזבזתי את הזמן שלנו ושאני צריך להפסיק עם השטויות ולחזור אליך."

שתקתי. מה יכולתי להגיד? כל דבר שהייתי אומר על הצהרה כזו היה נשמע רע.

"אני יודע שזה נשמע פשוט מגעיל, כאילו, כל זמן שהכול היה בסדר בקושי התייחסתי אליך ודווקא עכשיו כשאני חיובי אני נזכר שאני אוהב אותך וצריך אותך, אבל לא לזה אני מתכוון."

"אני יודע למה אתה מתכוון יוני. שתוק כבר."

"אז אולי תסביר לי, כי אני לא בטוח שאני יודע, והאמת שאני די מתבייש בעצמי. רק לך אני יכול לספר מה באמת הרגשתי."

"זה בסדר, אל תתבייש, כולנו מטומטמים לפעמים. אתה בחברה טובה."

"למי אתה קורא מטומטם?"

"לך, למה? למי חשבת?"

"אני לא מתווכח, אתה צודק."

"בטח שאני צודק, רק טיפש, חרמן ודביל כמוך היה מצליח להידבק במחלה שכול ילד יודע איך לא להידבק ממנה."

"הייתי מסטול נורא והקונדום נקרע... קורה."

"לא למי שקונה קונדומים מאיכות טובה, ולמה אתה בכלל מזדיין עם זרים ועוד כשאתה מסטול? אתה כבר בן שלושים פלוס יוני, אתה לא חושב שעברת את הגיל להתנהג כמו ילד חרמן?"

יוני התחיל לבכות. "אל תכעס עלי גולי, אני לא יכול כשאתה כועס עלי, אני צריך שתאהב אותי."

"אני אוהב אותך, טמבל. לא הייתי כועס עליך אם לא הייתי אוהב אותך."

"גם אני כועס על עצמי, בזבזתי כל כך הרבה זמן בביצה גולי."

"לא נורא, אנחנו עוד צעירים. יש לך עוד שלושים שנה לפחות לבזבז."

"לא עם המחלה הזו."

"למה לא? לפני עשר שנים עוד היו מתים ממנה, היום זו כבר מחלה כרונית רגילה והתרופות משתפרות כל הזמן. בעוד עשר שנים בטח כבר יהיה חיסון."

"אני בכל זאת פוחד."

"אני יודע חמוד, אבל אתה לא לבד. אני אהיה אתך כל הזמן."

"אני לא יודע למה אתה כל כך נחמד אלי, הייתי כל כך זוועתי כלפיך."

"ככה זה. בדרך כלל אנחנו הכי זוועתיים אל האנשים שאנחנו אוהבים, באמת טיפשי."

"אתה אוהב אותי גולי? באמת? גם אם אני ארגיש נורא ואציק לך ואפחד כל הזמן שאני הולך למות."

"אני אוהב אותך, לא חשוב מה אתה עושה, ולהציק לי יותר ממה שהצקת כבר לא תוכל."

"אני מצטער כל כך, אתה סולח לי?"

"בטח, נו, די, אל תבכה. בטח שאני אוהב אותך, תמיד אהבתי, אתה לא צריך לשאול, אתה הרי יודע את זה בעצמך."

"ומה עם האחרים?"

"איזה אחרים?"

"נו, מקס ואפי."

"מקס הוא האקס המיתולוגי שלי יוני, תעזוב אותו בשקט."

"חשבתי שאני האקס המיתולוגי שלך."

"כבר לא, הודחת מהתפקיד, עכשיו אתה סתם הבן זוג הדביל שלי. איזה מזל שהיה לי עוד מיתולוגי אחד ברזרבה."

"ומה עם אפי?"

"מה איתו?"

"הוא לא שבר לך את הלב?"

"יותר את האגו מאשר את הלב. תגיד, מה איתו באמת?"

"מה, לא שמעת? כל הביצה רועשת ורוגשת בגלל הסיפור שלו ושל דייב."

"לא שמעתי כלום, על מה אתה מדבר?"

יוני שב והצית את הסיגריה שלו וסיפר לי איך אפי תפס את דייב במיטה עם איזה פרח מאפרים שחרחר והקים מהומה ענקית, צעק, צרח וגידף והוסיף על סצנת הקנאה המביכה הזו גם קללות גזעניות לרוב נגד פרענקים מלוכלכים שמפתים את החבר שלו ובסופו של דבר נמאס לדייב מכל הבלגן והוא צעק על אפי שהוא גזעני ומשוגע ושמעכשיו הם לא יחד.

"אוי, אפי המסכן." נאנחתי, "איפה הוא עכשיו?"

"אצל הוריו. חזר להסתתר מתחת לסינר של אימא כמובן."

"אוי ואבוי, זה לא טוב." נבהלתי, "זה ממש גרוע, אפי המסכן."

"מה מסכן? תראה איך הוא התייחס אליך, מגיע לו."

"עזוב שטויות, זה סיפור שנגמר כבר, אבל אסור שהוא יחזור שוב להורים שלו, זה יגמור אותו. צריך להציל אותו יוני."

"אתה לא נורמאלי, מה להציל אותו? על מה אתה מדבר?"

"אם היית מכיר את אימא שלו היית יודע על מה אני מדבר."

"גם אתה לא מכיר אותה."

"אבל אני מכיר אותו. תאמין לי, צריך להציל אותו ויפה שעה אחת קודם."

"אבל מה אנחנו יכולים לעשות? לארגן משלחת הצלה לחטוף אותו?"

"כן, בדיוק."

יוני נאנח. "אולי במקום זה פשוט תתקשר אליו?"

התקשרתי לנייד של אפי ולא הייתה תשובה. התקשרתי לטלפון של הוריו ומעשה ניסים אביו ענה לי.

"שלום מר לרנר, מה שלום אפי?"

"מי זה? מי רוצה לדעת?" נבהל מר לרנר.

"זה החבר שלו מהקריות. נפגשנו פעם מר לרנר, אתה זוכר אותי? אני גולי."

"כן, אתה הבחור ההוא שלקח אותו, לא היפה, השני."

"כן, אני השני, הלא יפה."

"אפי במצב לא טוב, בוכה הרבה, לא אוכל, לא יוצא מהבית, לא עובד, כל הזמן עצוב."

"ומה אימא שלו אומרת?"

"אומרת שמגיע לו, שהוא לא היה צריך לעזוב את הבית."

הזונה הזו, חשבתי לעצמי, אבל התאפקתי ולא אמרתי כלום, רק שאלתי אם אפשר לדבר איתו בטלפון.

"רק רגע." ביקש מר לרנר והסתלק בקול גרירת רגליים.

המתנתי כמה דקות ארוכות, מנסה לפענח את פשר המלמולים הרחוקים ששמעתי מעבר לקו ואז, סוף סוף, אפי ענה לי.

"מה אמרת לאבא? בחיים לא שמעתי אותו מתעקש ככה, אפשר לחשוב שהטלפון הזה זה עניין של חיים ומוות."

"כמובן שזה עניין של חיים ומוות, למה חזרת לגור אצל ההורים?" נזפתי בו.

"מה אכפת לך?"

"אכפת לי, בטח שאכפת לי, דביל אחד. אסור היה לך לחזור לשם."

"זה לא משנה, בין כה וכה החיים שלי נגמרו."

"אל תדבר שטויות, אז דייב הלך, אז מה? בחורים יפים יש כמו זבל."

אפי התחיל להתייפח, "כולם שונאים אותי, אני גזען, אני חרא, אני מסריח ומכוער."

"כן, כן, וגם שמן רופס ושעיר. אני יודע. מה דעתך לבוא אלי לנוח קצת מאימא שלך?"

"זה מאוד יפה מצידך גולי, אבל יותר טוב שתדאג לאקס שלך. שמעתי שהוא קיבל תשובה חיובית."

אני לא יודע למה התפלאתי, מי כמוני יודע שאין סודות בביצה. "הוא פה, אצלי והוא כבר לא האקס שלי."

"איזה יופי." אמר אפי ושמץ של התלהבות הסתנן לקולו העייף, "אני באמת שמח גולי, אני יודע שאני לא נשמע ככה אבל אני שמח מאוד בשבילכם וסליחה על מה שעשיתי לך."

"אין בעיות, בסוף הכול היה לטובה, אבל אפי אתה חייב..."

"עזוב כבר גולי, אין לי כוח לזה, טוב לי איפה שאני."

"לא נכון, לא יכול להיות שטוב לך אצל הוריך. אתה פשוט מדוכא אפי."

"אז אני מדוכא, זכותי להיות מדוכא בלי שיציקו לי."

המשכתי להתווכח איתו, אבל מדוכא או לא הוא נשאר עקשן מידי בשבילי, מי שהציל את המצב היה יוני שלקח ממני את השפופרת ואמר לאפי בתקיפות שאנחנו צריכים אותו אצלנו דחוף ושאם הוא לא בא מיד לעזור לנו עם מקס הוא חרא של בן אדם.

"מה הבעיה עם מקס?" התעורר סוף סוף אפי מהקהות הדיכאונית שאפפה אותו ונשמע פחות כמו מת מדבר ויותר כמו אפי הישן והמתלהב.

"הוא נפרד מהדוס הסודי שלו והוא על הפנים. הדירה שלו מטונפת, החתול רעב, הכיור עולה על גדותיו מכלים מלוכלכים וכל מה שמקס עושה זה לשתות וודקה ולשחק עם עצמו שח."

"אז תביאו לו עוזרת בית."

"הבאנו. הוא קילל אותה ברוסית. היא התרגזה, קיללה אותו בחזרה, שתתה לו את כל הוודקה והלכה." אלתר יוני תשובה שגרמה לי לפעור את פי בתדהמה.

"טוב, אם זה ככה..." התחיל אפי להתרכך, " האמת שמקס היה ממש בסדר איתי כשגולי נסע לחו"ל, נו, טוב, בשבילו אני מוכן להתאמץ, אבל מה אני יכול לעשות?"

"תבוא אליו עם מזוודה ותגיד לו שאחרי הפאדיחה עם דייב אתה רוצה להסתתר אצלו כמה ימים. תן לו להרגיש שהוא עושה לך טובה, וכשתהיה אצלו תוכל לעודד אותו קצת ואולי גם להאכיל את החתול ולשכנע את העוזרת לחזור לעבודה."

"אין בעיות. אני הולך לארוז." הסכים אפי, מסר לי ד"ש וסגר.

"איך אתה יודע מה קורה אצל מקס?" השתוממתי.

"הייתי אצלו לפני שהגעתי אליך. חשבתי שהוא ייתן לי עצות איך לרכך אותך קצת, אבל לא היה עם מי לדבר."

"לא נורא, הצלחת להסתדר יפה מאוד בלעדיו. מאיפה הבאת את הסיפור על העוזרת? ממתי יש למקס עוזרת בית?"

"זה לא סיפור, כל מילה אמת." נעלב יוני, "אז מה אם היא לא הייתה העוזרת אלא השכנה ממול, והיא לא קיללה אותו אלא סתם נאנחה, ולא שתתה לו את הוודקה אלא שפכה אותה לכיור? אלא סתם פרטים זניחים, חוץ מזה כול מה שסיפרתי היה אמת לאמיתה."

"ברור לך שמקס יתפלץ אם הוא יגלה שאפי בא פתאום להציל אותו, הוא אוהב את הבלגן שלו ולא סובל שמתערבים לו בחיים."

"אני אדבר איתו ואסביר לו שהוא חייב לתת לאפי להציל אותו כדי להציל את אפי מאימא שלו."

"התככים שלך עושים לי כאב ראש." התלוננתי, "אתה פה בקושי חצי יום וכבר סיבכת לי את החיים בצורה זוועתית."

"מה סיבכתי? זה נקרא סיבוך? זה עוד כלום לעומת מה שהלך בביצה." צחק יוני שרוחו הטובה שבה אליו, ומיד הציע לי תרופה מצוינת נגד כאב ראש שממש במקרה הוא הכין מראש, ואם רק אחכה עד שהוא יוציא אותה מתחתוניו ויעטוף אותה יפה... ומיד הקדים מעשה לדיבור ושלף עוד קונדום כדי לעטוף בו את התרופה נגד כאב הראש שלי.

רק יוני היה מצליח לחרמן אותי ולהצחיק אותי בבת אחת, היה לי כל כך טוב איתו עד שכמעט שכחתי את הסיבוך הפרטי שלי עם ניסו, סיבוך שיהיה עלי להתיר לבדי, בלי עזרת איש.