מחבואים

זה קרה לפני שנים רבות כשהייתי חייל צעיר וצנום ששירת בחיל אויר כטכנאי בגף תחזוקה של כנף אחד. כולם יצאו לחופשת ראש השנה. נשארנו בתורנות חג רק שישה אנשים - מאיה ואורית, אורי ושלומית, אוהד ואנוכי. היה לנו משעמם מאוד - בחוץ היה ליל ירח מלא ויפה, אבל אסור היה לנו לצאת. היינו חייבים להשאר צמודים למעבדה - ולכן החלטנו להשתעשע קצת במשחק מחבואים. 

אין מקום מתאים לכך יותר מהמעבדה שלנו שבנויה בצורת מבוך של חדרים סגורים המסודרים משני צידי מסדרון אפלולי ארוך ומתעקל. עשינו הגרלה לקבוע מי העומד ומאיה משכה את המקל הקצר. ברור היה לכולנו שהראשונה שהיא תגלה תהיה אורית - חברתה הטובה. הן היו צמודות תמיד והלכו לכל מקום יחד. כמה רכלנים סיפרו שבטיול לים המלח הן אפילו ישנו יחד באותו שק שינה. ברגע שמאיה עצמה את עיניה והחלה לספור התחלתי לרוץ במהירות לכיוון חדרון השירות שעמד ליד המקלחת, אבל למרות האפלולית ששררה במסדרון, ולמרות שהייתי זריז כמו שד, לא הצלחתי לנער מעלי את אוהד הקרציה.
לא הופתעתי מכך, אוהד נצמד אלי מהיום הראשון שהגעתי למעבדה. אז מה אם הוא היה החונך שלי בשבוע הראשון? אחרי יומיים כבר הבנתי הכל ולא הייתי צריך אותו יותר, אבל הוא לא הרפה וכל הזמן נגרר אחרי לכל מקום.
לא ידעתי איך לנער אותו מעלי, איך להסביר לו שכל מילה שהוציא מפיו, כל תנועה שלו, כל מבט שלו כלפי, העלו את חמתי וגרמו לי גועל.
יש אנשים כאלו שפשוט אין לך כימיה איתם, ולי הייתה סלידה מיידית כלפיו.
לא שהוא היה טיפוס שלילי, אבל משום מה הוא פשוט מרט את עצבי.
לפעמים הייתי מנסה לפענח את הסיבה לסלידה שהוא עורר בי ואף פעם לא הבנתי מה באמת הציק לי בו.
הוא היה בחור נחמד ונעים הליכות. לא גבוה, עגלגל, עדין, רך דיבור, בעל חוש הומור יבש כמו שאני אוהב, בחור נבון מאוד, מכור לספרות בדיונית בכלל ולספרים של טולקין בפרט, ופריק של מבוכים ודרקונים.
כמוני, הוא היה חובב של קול המוזיקה, מנומס, מסודר, ונקי - בקיצור חנון מושלם.
ולמרות כל זאת לא סבלתי אותו ובליבי איחלתי לו מאה פעמים ביום שיתפגר.
משום מה כולם החליטו שהוא החבר הכי טוב שלי. ומה הפלא? הוא הלך אחרי לכל מקום וכל הזמן הביט בי, ודיבר איתי, וסיפר לי בדיחות שעצבנו אותי דווקא בגלל שרק אני ירדתי לעומקן, כי מכל האנשים במעבדה שלנו רק אני ידעתי מי זה טולקין, וכמוהו הייתי חובב מושבע של מדע בדיוני, אם כי העדפתי את אסימוב והיינלין על פני הגמדים והקוסמים של טולקין הפנטזיונר.
שניה אחרי שנדחקתי בין המטאטאים וחומרי הניקוי וניסיתי לטרוק בזהירות את דלת החדרון ההוא - יותר ארון מחדרון – הוא נדחף פנימה בעקבותי מתנשם בכבדות.
"אוהד, אני יודע שרזית אחרי דיאטת הקולה שעשית," עקצתי אותו ברשעות, "אבל עדיין אני חושב שאין מקום לשנינו בארון הזה."
וכאן עלי לעשות הפסקה קלה כדי לספר על דיאטת הקולה של אוהד - בתקופה הקדומה ההיא לא הייתה עדיין קולה דיאטטית בנמצא.
גם מחשבים, טלפונים ניידים, ושאר מיני המצאות מיותרות טרם באו לעולם, אבל דיאטות ושמנים שרצו לרזות דווקא כן היו.
אוהד החליט, בעקבות כמה עקיצות לא נעימות על מבנה גופו העגלגל, לעשות דיאטת קולה. כלומר, להתנזר מאוכל ולשתות אך ורק מהמשקה התוסס והמתועב ההוא שהיה חביב עליו במיוחד.
הוא התמיד בכך יומים תמימים, וביום השלישי לא הגיע בבוקר לעבודה. המתנו לו עד תשע בבוקר ואז לא יכולתי לשאת זאת יותר. בדמיוני הפרוע ראיתי את הדביל הזה שרוע מעולף על רצפת חדר המגורים אחרי שגופו הותש בגלל דיאטה של קולה בלבד, והפצרתי בשלום - הסמל שלנו - להתאזר בסבלנות לפני שיתקע לו תלונה על איחור, ועוד הגדלתי לעשות ושכנעתי אותו להשאיל לי את הריקשה שלו כדי שאוכל לחוש לחדרו של אוהד.
סוף דבר התברר שאוהד חש בטוב ואפילו הספיק להטיב את ליבו בארוחת בוקר של וופלות ובמבה, הוא איחר כי שכח לדווח לשלום שהיום תורו להיות תורן ניקיון במגורים.
עד שבאתי לחפשו הוא גמר לשטוף את המדרגות וצחק לשמע נזיפותי, נראה מאושר מאוד לחזור יחד איתי למעבדה בריקשה הקטנה והצפופה של שלום.
מאז תקרית דיאטת הקולה הוא נצמד אלי ביתר עוז, הולך איתי לכל מקום ומתנהג כאילו אנחנו זוג משמים. אפילו שלומית שהתלבשה על אורי מהיום הראשון שלהם יחד בבסיס לא הייתה דבק כזה. לא התפלאתי אם כן על שהוא נדחק אחרי לארון ונעמד לצידי בין המטאטאים הקרחים, המגבים הישנים, הדליים הדולפים וכל מיני הסמרטוטים והבקבוקים בציפיה לכך שמאיה תמצא אותנו. היה שם צפוף ולא נוח, הייתי רק במכנסים קצרים ואוהד עמד מולי פנים אל פנים, שערו החלק שהדיף ניחוח שמפו מדגדג את סנטרי. פתאום חשתי מודע מאוד לדגדוג של הפלומה העדינה שעל זרועותיו שנגעו ללא הרף בבטני החשופה. "נו, איפה היא?" התעצבנתי, מתנדנד בחוסר סבלנות מרגל לרגל.
"היא בטח מתקשקשת עם אורית." הצטחק אוהד, "אתה יודע שבטיול לים המלח הן ישנו יחד באותו שק שינה?"
"נו, אז מה?" התרגזתי, "אז מאיה שכחה את השק שינה והלכה לישון עם החברה שלה. אז מה? למה כולם מדברים על זה כל הזמן?"
"אבל היו מספיק שקי שינה לכולם." אמר אוהד והתקרב אלי עוד יותר.
העדפתי לא להגיב על המידע הזה ושיניתי נושא. "נורא צפוף פה. ממש מחניק לי. לא חם לך בארון הזה?" אמרתי וניסיתי לזוז קצת הצידה.
"כן, אתה צודק, מחניק להיות בארון." הסכים איתי אוהד וצחק חרש. "זוז טיפה, אני מוריד את החולצה."
ולפני שהספקתי להגיד שאני לא מסוגל לזוז ועדיף שאני פשוט אצא החוצה הוא פשט את חולצתו, מצליח תוך כדי כך להצמיד את כל קדמת גופו אל גופי.
"אוהד, בחייך," מחיתי, "אתה ממש..." ואז השתתקתי, נבוך מכדי להמשיך כי הדבר הקשה והחם הזה שנצמד לירכי היה יכול להיות רק דבר אחד, מסוים מאוד, שאפילו המחשבה עליו העלתה סומק על פני.
"אוהד." לחשתי במצוקה והנחתי יד על כתפו בניסיון להדוף אותו ממני - השניה הייתה לכודה בין גופו לבין הקיר, אחרת הייתי מזעיק גם אותה לעזרה.
"כן רזי." נענה לי אוהד מיד, וידו הקטנה והלחה הונחה על עורפי, "מה רצית להגיד?"
"אני חושב ש... ש... אני חושב שכדאי שנצא. אני מרגיש חנוק בארון הזה."
"אני מסכים אתך בהחלט." אמר אוהד בקול מבודח משהו. ואז כרך את ידו השניה על מותני, התרומם על קצות אצבעותיו ונישק אותי על פי.
כאן המקום לציין שלמרות שהייתי אז כמעט בן תשע עשרה לא התנשקתי מעולם בצורה כזו עם אף אחד, והנשיקה הזו, הנשיקה הראשונה שלי, הממה אותי עד לשיתוק מוחלט.
אוהד הספיק לנשק לי עוד כמה פעמים, דוחף את לשונו לפי, ונצמד אלי בכוח בטרם הספקתי להתאושש מהתדהמה ולברוח החוצה.
הוא יצא מיד בעקבותי ושנינו עמדנו מוכי תדהמה למראה מאיה ואורית שעמדו לא רחוק מאתנו, חולצותיהן פרומות, חזיותיהן מותרות, ידיהן מגששות אחת על גופה של השניה, ובבקשה אל תצפו ממני לפרט יותר, אני מספיק נבוך גם ככה.
"הנה, גם רז יצא מהארון." הצטחקה מאיה אל אוהד שחייך אליה חזרה ושבה להתנשק בלי בושה עם אורית. כל הדם זינק לפני כשהבנתי פתאום... רק אז קלטתי את הסיבה לנימת השעשוע שהייתה בקולו של אוהד כשהסכים עם תלונותי על הצפיפות בארון ההוא. "להתראות בנות." אמר אוהד בנחת וכרך שוב את ידו הקטנה והלחה על מותני. "אני חושב שגמרנו לשחק מחבואים רזי." פנה אלי, "בוא נלך."
כיום אני בוש בתגובתי, אבל לזכותי אוכל רק להגיד שזה קרה לפני שנים רבות ואני הייתי צעיר מאוד ומבולבל מאוד. רק כרגע התנשקתי בפעם הראשונה והייתי מיוחם כפי שלא הייתי מימי, וחוץ מזה היה ליל ירח מלא.
אני עדיין מסמיק כשאני נזכר איך דחפתי אותו מעלי בכוח וצעקתי לתוך פניו הלבנות מזעזוע שאני לא הולך איתו לשום מקום, שיעזוב אותי במנוחה, שהוא מגעיל אותי עם הנשיקות ההומואיות שלו, שאני לא סובל אותו וגם אם הוא יוריד עוד עשרה ק"ג אני אמשיך לא לסבול אותו, ושאני רוצה להיות עם אורי ושלומית לא איתו ועם הלסביות, וברחתי משם, משאיר אותו עם הבנות הערומות למחצה שמיהרו לחבק ולנחם אותו.
מאז הוא עזב אותי ולא דיבר איתי יותר מטוב ועד רע. אפילו בוקר טוב הוא לא אמר לי יותר, וכשניסיתי להתנצל לפניו ביום כיפור הפך אלי את גבו.
לכאורה זה היה בדיוק מה שרציתי, להפטר מאוהד המתעלק, אבל עד היום ליבי נעשה כבד כשאני זוכר את המבע האטום שהיה עולה על פניו כל פעם שנתקל בי.
מיד אחרי החג מיהרתי למלא טופס 55 ולשמחתי העבירו אותי לבסיס אחר, שם פגשתי את אישתי לעתיד שהפכה אחרי כמה שנים לגרושתי.
עם אוהד לא החלפתי מאז אפילו מילה אחת. כמה שנים אחר-כך בפגישת המחזור של הבסיס, הוא לא היה ואמרו שהוא חי בסן פרנסיסקו עם בן זוגו - אמריקאי אחד.
רק אחרי שהמילניום החליף קידומת נפגשנו באקראי במסיבה רעשנית אחת שרוב משתתפיה היו צעירים ונמרצים מדי בשבילנו.
הכרנו זה את זה ממבט ראשון. הוא הפך לי מיד את גבו וניסה להתחמק ממני, אבל עם השנים נעשיתי עקשן עוד יותר גדול ממה שהייתי אז ולא ויתרתי לו.
רדפתי אחריו בכל רחבי האולם הגדול עד שמצאתי אותו מתחבא בגינה האפלולית. מזל שהירח המלא האיר לי בחשכה. למרות המבט האטום שהוא נתן בי לא נואשתי הפעם - דברתי ודיברתי, הפצרתי והתחננתי, הזכרתי לו כמה צעירים היינו, כמה שונים היו פני הדברים אז במילניום הקודם, ולא שכחתי אפילו לציין שזו הייתה הנשיקה הראשונה שלי וזה היה ליל ירח מלא. רק אז סר מעל פניו אותו מבט אטום והוא הסכים סוף סוף להניח לי להחזיר לו את הנשיקה הראשונה ההיא שנשק לי פעם, כששחקנו יחד מחבואים.