ג. מה, זאת אהבה?

עד שהגענו הביתה הצלחתי להשתלט על עצמי ולהפסיק לבכות. תמיר שאל אם אני נשאר לישון אצלו וכשהנהנתי שאל אם בא לי להתקלח לפני שאחליף בגדים.

אמרתי שזה רעיון טוב והתחלתי לקלף מעלי את בגדיו של אמג'ד. היה עלי להילחם בג'ינס הצר מידי כדי להיחלץ ממנו.

"למה קנית מכנסים צרים כל כך?" תהה תמיר.

"הם לא שלי, הם של השותף שלי לדירה."

"אהה..." אמר תמיר ופניו נפלו, "אתם, אתה והשותף הזה... אתם יחד עכשיו?"

"בטח שלא, אל תהיה דביל, הוא רק ילד ואני בקושי מכיר אותו, זה מה שאתה חושב עלי, שאני ישר קופץ עם כל אחד למיטה?" העמדתי פני נעלב, אבל בלב שמחתי לראות שהוא מקנא.

"אני כבר לא יודע מה לחשוב עליך." אמר תמיר בעצב, אחז בכתפי ונישק אותי על פי, בדיוק כמו שקיוויתי שיעשה. החזרתי לו נשיקה וגררתי אותו למיטה, מפתיע את שנינו בלהט ובחרמנות שגיליתי.

"אפשר לחשוב שלא זיינת כבר חודש שלם." הצטחק תמיר אחרי שגמרתי מהר מידי.

"לא זיינתי חודש שלם, הייתי כל כך עצוב שאפילו לא עשיתי ביד." הודיתי, ולמראה הפליאה וחוסר האמון שעל פניו הבנתי, מזועזע ונרגז, שהוא דווקא כן.

"הבאת לכאן בחורים אחרים." האשמתי אותו, ופגוע מאוד ברחתי ממנו למקלחת.

"לא," מחה תמיר, והלך אחרי, "אבל... אני לא מבין למה אתה כועס, הרי נפרדנו?" הגיש לי את הספוג, "ובין כה וכה אמרת שאתה לא אוהב אותי."

"לא אמרתי את זה, אמרתי רק שאף פעם לא הרגשתי מאוהב."

"זה לא אותו דבר?"

"כנראה שלא." החלה ההבנה לחלחל למוחי. סגרתי את הברז והתחלתי להתנגב, "יכול להיות שכל מה שניסו לספר לנו תמיד על אהבה זה סתם שטויות? שכל האגדות האלה על פרפרים בבטן וזיקוקים מהאוזניים זה רק אגדות רומנטיות, ואין דבר כזה?"

"יש דבר כזה." לקח ממני תמיר את המגבת והחל לנגב את גבי ועורפי, "עובדה שזה מה שהרגשתי כשפגשתי אותך, אבל אולי אתה בנוי אחרת ממני?"

"אולי?" הסכמתי, הסתובבתי ונצמדתי אליו, מהדק את זקפתי אל שלו, "מצד שני, אולי לא?" גררתי אותו שוב למיטה.

בבוקר ישבנו יחד על כוס קפה במטבח וניסינו לחשוב מה הלאה. "הבחור הזה ש... ש..." התחיל תמיר להסביר.

"שלא לקחת למיטה שלנו." הצעתי בחיוך, וליטפתי את קרסולו בכף רגלי.

"כן, אבל זה לא משנה, הוא לא חשוב, בין כה וכה חשבתי כל הזמן רק עליך." 

"יפה מצידך." החמצתי פנים.

"נו, די, הייתי שיכור ובודד והוא..." תמיר לכד את כף ידי בכפו הגדולה והחמה, "אני מצטער שרבתי אתך, חבל שעזבת בגלל אי הבנה טיפשית כזו, עכשיו אני מבין שלמרות השטויות שאתה אומר אתה כן אוהב אותי, וגם אני אוהב אותך נורא, בוא נחזור." הצמיד את כף ידי לפיו והטמין בתוכה נשיקה.

"ומה עם הילד שאתה רוצה לעשות עם הבחורה הזו, מה שמה?"

"תהילה."

"אתה עדיין רוצה להכניס אותה להיריון?"

הוא הנהן, בוחן בדאגה את פני, "יש לך בעיה עם זה?"

משכתי בכתפי, "לא יודע, אולי, תלוי."

"הילד יגדל אצלה, אני רק אקפוץ לבקר אותו מידי פעם." הבטיח תמיר,

"לא יהיו חיתולים מסריחים, יללות באמצע הלילה, ומוצצים מתחת למיטה?"

הוא הניח את כף ידו על לוח ליבו, "נשבע לך שלא."

"נו, אם אתה נשבע אז בסדר." הצטחקתי, "וגם אם אני אדרוך לפעמים על איזה מוצץ אני אתגבר, מה אני לא אעשה בשבילך תמירוש."

אמג'ד התאכזב קצת כשהודעתי לו שאני עומד לעזוב כלעומת שבאתי, אבל תמיר שבא איתי, נושא בשקית את בגדיו הנקיים והמגוהצים של אמג'ד, הבטיח לו ולשותפות שלו שיש לו מישהו נחמד מאוד שמחפש חדר, והוא ישמח להחליף אותי כבר מחר בבוקר.

"איזה יופי." שמחתי בעודי מרוקן את בגדי וחפצי מהארון, אורז ומסדר אותם בארגזים ובמזוודות. "אין כמוך תמיר." הכרזתי, וחשתי למקלחת כדי לבדוק שלא שכחתי שם שום דבר.

רק אחרי שגמרתי להתארגן מחדש בדירה שלנו נזכרתי לשאול את תמיר מי עומד לגור במקומי בדירה החיפאית. "ביס אחד מסכן בשם שניר, הוא מין בן דוד של מעיין, נזכר לצאת מהארון אחרי עשר שנות נישואים, ומצא את עצמו פתאום בלי בית ובלי כסף, מעיין ותהילה ארחו אותו אצלן עד עכשיו, אבל גם הן וגם הוא ישמחו מאוד אם הוא ימצא לו מקום משלו."

"רק רגע, פסק זמן." סימנתי לו בידי את הסימן המוסכם לפסק זמן, "מי זו מעיין ומה זה ביס?"

"מעיין זו בת הזוג החדשה של תהילה, ולפי מה שהיא אומרת היא אהבת חייה, והן כבר מתכננות איך הן ילכו יחד לדיור מוגן ויארחו שם כל שבת את הנכדים." התבדח תמיר.

"אהבת חייה?" הופתעתי, "אבל רק לפני חודש היא הייתה לבד?"

"נו, טוב, אתה יודע איך זה אצל לסביות." משך תמיר בכתפיו, "אבל האמת שהמעיין הזו ממש נחמדה, ואני אשמח מאוד אם היא תהיה בסביבה לעזור לגדל את הילד שלי."

"או. קיי. ומה זה ביס?"

תמיר זקף את גבותיו בפליאה, "ביס, קיצור של ביסקסואל." הסביר.

"אהה... הבנתי, נו טוב, אני מקווה שלאמג'ד אין שום בעיה עם ביסים, תגיד, מה בא לך לאכול, פסטה אלפרדו או לזניית חצילים?"

"לא יודע, אפשר גם וגם?"

"קיוויתי שתגיד את זה." חייכתי והסתערתי על המטבח, מוכן ומזומן לכבוש אותו שוב. אני ממש אוהב לבשל, והתגעגעתי למטבח רחב הידיים והנוח שלי. בדירה בחיפה היה מטבח קטן וצפוף, ואף פעם לא מצאתי שם שום דבר. כמה טוב היה לחזור הביתה, אז אין לי פרפרים בבטן כשאני מסתכל על תמיר, אז מה? כמו שיש אנשים שהם עיוורי צבעים ככה יש כנראה אנשים שאין להם יכולת להרגיש פרפרים בבטן, ובין כה וכה כל העניין הזה של התאהבות הוא סתם קשקוש הוליוודי רומנטי שנועד לפרסם סרטים מטופשים. מה שבאמת חשוב זה שאני שוב בבית הנוח והמוכר שלי, עם תמיר, החבר הכי טוב שלי, ושכל העולם חזר להיות מסודר ונוח כמו שאני אוהב, חשבתי לעצמי בעודי מסדר את דפי הלזניה בתבנית החרס החביבה עלי, מרוצה מחיי, ואז התקשרה תהילה והזמינה אותנו לבוא לארוחת ליל שבת אצלה ואצל מעיין, "אנחנו עושות איזה מסיבת פרידה קטנה לשניר." הסבירה, "ואגב, הוא ממש אוהב את החדר החדש שלו ורוצה להודות לך אישית." הוסיפה.

"נשמח מאוד לבוא." עניתי בשמי ובשמו של תמיר, ושאלתי אם להביא משהו, "אולי קינוח? יש לי מתכון לעוגת גבינה אלוהית ממש."

"אני אשמח מאוד." אישרה תהילה, וככה יצא שכשזכיתי להרגיש סוף סוף פרפרים בבטן ידי היו עמוסות בתבנית זכוכית קרה עטופה בניילון שהרטיבה את חולצתי, ובמקום לנסות להרשים את הגבר שהפריח בבטני את הפרפרים ההם היה עלי לרוץ למקרר כאחרונת עקרות הבית, ולאפסן בה מהר את עוגת הגבינה שאפיתי הבוקר.

בדרך חזרה שביט קשקש ללא הרף, מחווה את דעתו בעליזות על כל אחד מהנוכחים, ובין לבין מחמיא לי על העוגה שאפיתי, ועל התנהגותי הנעימה כלפי תהילה שמסתבר חששה ממני מעט.

"למה? אין לי שום דבר נגדה ומעיין הבת זוג שלה באמת בחורה נחמדה מאוד." השבתי בחביבות, מתאפק לא להעיף את כף ידו המלטפת מעל ירכי.

"אני לא אתפלא אם אמג'ד ושניר... הם נראו לי ממש קרובים." המשיך תמיר לרכל בעליצות.

"כן, יש מצב." עניתי, ואילצתי את עצמי לחייך, "למרות ששניר מבוגר מאמג'ד באיזה עשר שנים טובות, אם לא יותר."

"עשר שנים זה כלום, ושניר אולי עבר כבר את השלושים, אבל בענייני גברים הוא טירון, אמג'ד לעומת זאת..." הוא גיחך בידענות, "הוא נראה ילד אבל קיבלתי רושם שהוא התחיל ממש מוקדם והספיק יותר ממני וממך ביחד, הוא כבר יכניס את שניר לעניינים מהר מאוד."

המהמתי משהו לא מחייב בתגובה, והעברתי את נושא השיחה לשאלת ההיריון של תהילה, עניין שתמיר היה מוכן תמיד לדון בו ארוכות.

אחרי שהגענו הביתה העברתי את עצמי לטייס אוטומטי, הכנסתי את התבנית למדיח, סידרתי קצת את המטבח, ונכנסתי להתקלח. תמיר כבר חיכה לי במיטה, להוט ונלהב כמו נער מתבגר. להגיד לו שלא בא לי ושאני רוצה רק לשבת קצת בשקט ולחשוב לא היה אופציה. הוא הסתער עלי בלי לברר אם בכלל בא לי, בהתחלה הייתי מסויג מעט, וניסיתי למלמל שאני קצת עייף היום, אבל הוא הכיר אותי כל כך טוב וידע בדיוק איך לעורר אותי, ובסופו של דבר נסחפתי אחריו ואפילו נהניתי, אבל כל אותו זמן, בפינה רחוקה ואפלה של מוחי, חשבתי על שניר, שחזרתי את מראה פניו וגופו בזיכרוני וכשהגעתי לשיא תהיתי איך זה יהיה איתו.

תמיר גמר דקה אחרי ונרדם, וסוף סוף יכולתי לשכב בשקט ולחשוב על הדבר המדהים הזה שקרה לי ברגע שפגשתי אותו. אחרי כל כך הרבה שנים של שוויון נפש ואדישות רגועה זה קרה גם לי, פגשתי גבר שהדליק אותי, הסעיר אותי, גרם לי להתגעגע ולחוות תשוקה, והכי מוזר זה שהוא בכלל לא היה משהו מיוחד. הוא לא היה צעיר או חטוב במיוחד, ובטח שלא עשיר. בהשוואה לתמיר הוא היה סתם אחד, גבר גבוה ורזה בן שלושים פלוס, פנים צרים שלבשו בדרך כלל הבעה מודאגת מעט, עיניים חומות עצובות ושיער שטני שהתחיל להקליש קצת. לפחות החיוך שלו היה מקסים והאיר את כל פניו, חבל שהיה נדיר כל כך. מה היה בו שמשך אותי אליו בעוצמה כזאת? שעורר בי חשק להכיר אותו יותר טוב, להבין מה מעציב אותו ואולי להצליח לשמח אותו?

המחמאות שהוא נתן לעוגה שלי, למרות שאכל רק פרוסה קטנה, שמחו אותי מעל ומעבר, ופני הסמיקו כשהוא לחץ את ידי, הודה לי שפיניתי לו את חדרי והביע תקווה שניפגש שוב בעתיד, ושאולי, אם יהיה לי זמן, נוכל לשבת באיזה מקום לקפה ולשוחח כי יש לו המון שאלות לשאול ויש לו הרגשה שאני בחור סבלני שאוהב לעזור.

"בטח, אני מאוד מאוד אשמח." אמרתי בהתלהבות שבטח נראתה לו מטופשת, ונתתי לו את מספר הטלפון שלי, מפציר בו להתקשר אלי כבר עכשיו כדי שגם לי יהיה את המספר שלו.

החודשים שבאו אחר כך היו תערובת מבלבלת של אושר עילאי וייאוש נורא, רגעים של שמחה מטורפת מעורבת בקנאה צורבת כמו חומצה. לפעמים ניסיתי להתעלם ממנו, לסנן אותו כשהתקשר, להשקיע את עצמי במשימות מתישות שישכיחו אותו ממני, אבל בכל פעם שהוא היה מתקשר היה ליבי מתחיל לקפץ באושר, ופרפרים של שמחה ועונג היו מדגדגים את בטני, ועל כורחי הייתה ידי נשלחת אל הטלפון. לשמע קולו היה חיוך של אושר עולה על פני, והייתי נאחז תשוקה עזה לראות אותו, להביט בפניו הצרים והרציניים, ובעיניו החומות העצובות, ולעשות כמיטב יכולתי כדי להצחיק אותו, להדהים אותו, לשעשע אותו ולשמח אותו.

די מהר הבנתי ששניר רציני לגמרי והוא באמת צריך ידיד טוב שידריך אותו, אחרי שהוא יצא מהארון והתגרש הוא נעשה בודד מאוד, כמעט כל מכריו הוותיקים בחרו בצד של אשתו ועזבו אותו, והוא חיפש בנרות חברים הומואים שיכניסו אותו תחת כנפיהם וילמדו אותו איך להיות הומו אמיתי.

"אבל אין בכלל דבר כזה." צחקתי לשמע דבריו, "הומואים הם כמו כל שאר האנשים, יש מכל הסוגים הגילים והצבעים."

"כן, עכשיו אני מבין את זה." עלה חיוך נדיר על פניו, "אבל תבין שביט, תמיד חשבתי שהומואים זה מין יצורים מוזרים כאלה שחיים לבד, אין להם משפחה וזוגיות, וכל מה שמעניין אותם זה מסיבות וסקס, ולרקוד בתחתונים על משאיות במצעד הגאווה."

"יש גם הרבה כאלה." נאלצתי להודות, "אבל בסוף כמעט כולם מתבגרים, מפסיקים עם החגיגות ועוברים לחיות עם בן זוג."

"כן, בזוגיות פתוחה, שמעתי על זה." הנהן שניר, מביט בי בהבעה שלא ידעתי לפענח, "האם זה היה רמז? אולי הוא מנסה לגשש אם יש מצב ביני ובינו?

"יש גם כאלה." הודיתי כלאחר יד, ליבי הולם בהתרגשות ובפחד ומה אם הוא מתכוון... "אבל הרוב מתברגנים ונרגעים. למה, אמג'ד הציע לך לעבור לזוגיות פתוחה?"

"עדיין לא." הצטחק שניר, "והאמת, אני בכלל לא בטוח שאנחנו בזוגיות, זאת אומרת, אנחנו ישנים יחד והכל אבל..." הוא נאנח, "יכול להיות שהבדלי המנטליות בינינו פשוט גדולים מידי?"

"מה, בגלל שהוא ערבי?"

"גם, אבל בעיקר כי הוא נורא צעיר. אני בן שלושים ושבע, והוא רק בן עשרים וחמש, ואני מרגיש שהוא שייך לדור אחר לגמרי, ובן כמה אתה שביט?"

"כמעט שלושים, אבל אני ממש לא מרגיש שיש בינינו פער דורות."

"גם אני לא." אורו עיניו של שניר, "כנראה שזה גם עניין של אופי, אני נורא שמח שאתה חבר שלי כי ממש נוח לי לדבר איתך." טפח קלילות על שכמי, השתוקקתי פשוט ליפול לזרועותיו, אבל לא העזתי, ולפני שהצלחתי לחשוב על תגובה הולמת נכנסו הביתה אמג'ד ותמיר נושאים פיצה ובירות, ונחפזו להדליק את הטלוויזיה כי עוד רגע מתחיל משחק כדור סל חשוב מאוד ושניהם אהבו מאוד כדור סל.

אחרי חצי שנה של זוגיות שניר ואמג'ד החליטו שהם כבר לא, אבל נשארו ידידים והמשיכו לגור יחד. תמיר הצטער מאוד לשמע הבשורה. הוא נהנה מאוד מהחברות עם אמג'ד שכמותו אהב לצפות במשחקי ספורט בטלוויזיה והיה מכור לפילאטיס.

מידי פעם היה תמיר בודק אם אני מקנא ושואל בדאגה אם לא מפריע לי שהוא מבלה לבד עם אמג'ד

"לא, אני סומך עליך לגמרי." הייתי משיב ומוסיף נשיקה.

"טוב מאוד, כי אני ממש מחבב את האוחצ'ה החמודה הזו. הוא בשבילי כמו האח הצעיר שאף פעם לא היה לי."

"ומה אתך, אתה מקנא שאני מבלה לפעמים לבד עם שניר?"

תמיר גיחך בביטול, "ממש לא, זאת אומרת, הוא בחור נחמד והכל, אבל אתה והוא? אל תהיה מצחיק."

"אני בטוח שאמג'ד ימצא מהר מאוד מישהו חדש אבל אני דואג לשניר, לדעתי הוא עוד לא יצא מההלם של הגירושים והיציאה מהארון, אולי נשדך לו מישהו?" שאל תמיר שמאז שתהילה הרתה לו נעשה אבהי מאוד כלפי כל חבריו.

"לשדך חברים זו הדרך הכי מהירה לאבד אותם." החמצתי פנים, "תן לו קרדיט, הוא לא ילד קטן, הוא יסתדר."

"יכול להיות שאתה צודק." הסכים תמיר, "נחפש לו מישהו רק אם הוא יבקש." החליט.

תמיר צדק, אמג'ד מצא לו חיש קל איזה שוגר דדי נשוי ובארון ששכר עבורו דירה בתל אביב ויצא מחיינו. שניר המשיך לגור עם מונה ואמל והמשיך להיות ידידי. לכאורה הדרך הייתה פנויה בשבילי ויכולתי לנסות לפחות לרמוז לו על רגשותיי, למה לא עשיתי את זה?

תהיתי על כך הרבה פעמים והיו לי הרבה תשובות - לא רציתי לפגוע בתדמית שלי בעיניו של שניר שתמיד ציין בהתפעלות כמה יפה בעיניו שאני ותמיר בזוגיות מונוגמית יפה ובריאה. כמו כן לא רציתי לעשות משהו שיפגע בתמיר שהחיבה והנאמנות שלי כלפיו נשארה בעינה למרות ההתאהבות המטורפת שלי בשניר. לבגוד בו מאחורי גבו, ועוד עם ידיד משותף של שנינו, יהווה פגיעה נוראית בכבודו. לא הגיע לו שאצמיח לו קרניים, ועוד עם מישהו שמכיר אותו ויוכל לבוז לו בסתר ליבו, וככה המשכתי לחיות ולישון עם תמיר ולערוג בסתר לשניר, כמעט מגלה לו ומתחרט תמיד ברגע האחרון.

ואז התקשר אלי שניר ערב אחד וסיפר לי בקול נרגש שהוא פגש מישהו מדהים.

"יופי לך, ברכותי." הצהלתי את קולי, מסתיר ממנו את הקנאה והעצב שחשתי, "מתי נפגוש אותו?"

"בקרוב." הבטיח שניר וגם קיים. אחרי כמה ימים הוא הכיר לנו את בן זוגו החדש, גבר נחמד וסימפטי שכמוהו גם הוא היה גרוש ואבא לילדים. פתאום שניר היה עסוק מידי מכדי לפגוש אותי, וגם כשנפגשנו הוא חשב רק על הבחור ההוא, ומה שהיה הכי מעצבן - הוא לא הפסיק לחייך, שינה את תלבושתו, גילח את שערו והתהדר בקרחת מטופחת ובעגיל קטן, ואפילו התחיל לפקוד בקביעות את חדר הכושר. הוא כבר לא נראה יותר כמו הגבר העצוב שהתאהבתי בו, וכשהוא נפרד מאיתנו, כמה חודשים אחר כך כי עבר לגור באילת יחד עם בן זוגו שפתח שם מסעדה, נפרדתי ממנו בשלווה ובלי טיפת עצב, מבטיח לעצמי שיותר זה לא יקרה לי ושוב לא אתהב לעולם.

חודש אחר כך תהילה ילדה את יובל - בנו של תמיר, וברגע שאחזתי ברך הנולד והבטתי מתפעל ביצור הפעוט והמושלם הזה שפיהק בשלווה ונרדם בזרועותיי התאהבתי שוב, אבל זה כבר סיפור לגמרי אחר.