עוקבים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

א. קח פסק זמן

1. הפיסורה
"אתה לא רציני?" נדהמתי כשד"ר גולד הודיע לי שעלי להימנע מיחסי מין במשך חודש שלם. "חודש זה המון זמן." התחלתי להתמקח.
ד"ר גולד בטח חשב שנתקל בעוד הומו חרמן וחסר סבלנות שהשתרלל יותר מידי וכעת הוא מנסה להתחמק מתשלום החשבון שגופו מגיש לו.
"תראה שלומי," רכן כלפי, עוטה על פרצופו השמנמן את הבעת הגיי פרנדלי שבעטיה שיחרו לפתחו כל ההומואים של אזור גוש דן והסביבה, "מה שקורה זה שהעמסת יותר מידי על עצמך, הגוף שלך לא עמד בזה. נכון לעכשיו יש לך פיסורה בפי הטבעת, כנראה בגלל שבן הזוג האחרון שלך היה נלהב יותר מידי ולכן..."
למראה פני ההמומות הוא התייאש באמצע המשפט מההסבר וניסה גישה אחרת. "כואב לך כשאתה מזדיין, נכון?"
הנהנתי בעצב. האם הייתי חושף לפניו את ישבני ומפקיד בידיו 350 ₪ ממיטב כספי אם לא היה כואב לי?
"יפסיק לכאוב לך רק אם תעשה בדיוק מה שאני אומר לך." פסק ד"ר גולד באכזריות, "תמרח את המשחה הזו, ותקפיד על הדיאטה שאני רושם לך כדי להימנע מעצירות, וכמובן, בלי שום יחסי מין אנאליים. ברור?"
פני נפלו. יש כאלו שמסתפקים בתחליפים, אבל אני לא. בשבילי יחסי מין זה חדירה, וחודש בלי זה המון זמן. ומה יקרה אם בדיוק אז אפגוש את הנסיך שלי? מה אני אגיד לו? יש לי סדק בפי הטבעת ולכן, למרות שאני כבר מעל שלושים, ואני ממתין לך המון המון המון זמן, תתאפק בבקשה?
"למה שלא תראה בתקופה הזו הזדמנות לקחת פסק זמן בחיים?" הפציר בי הרופא והציץ כבדרך אגב בשעונו, מרמז לי בלי מילים שזמן זה כסף, והחיים לא נפסקים בגלל ששלומי פרנקו הדביל הניח לתייר גרמני שיכור וחרמן עם כלי באורך של 23 ס"מ לטחון לו את הצורה במשך לילה שלם.

חזרתי הביתה עצוב ומדוכא וישר רצתי למקלחת למרוח את החור הדווי שלי במשחה הפלאית. הייתי כל כך מדוכדך עד שאפילו לא בא לי לעשות ביד.
עוד יהיו לי די והותר הזדמנויות לכך במשך החודש הבא, חשבתי לעצמי במרירות, וניגשתי למחשב לראות אולי סוף סוף הגיע מכתב מנתן, ידידי הווירטואלי הוותיק והיקר.
לא. גם הפעם הוא לא שלח לי מכתב למרות שכבר כתבתי לו שלוש פעמים לפחות, מפציר בו חזור והפצר שיצא מהדיכאון שלו ויענה לי בבקשה.
התחלנו להתכתב לפני כחצי שנה. אני כתבתי אז בלוג עליז והולל על הרפתקאותיי בעיר ללא הפסקה, והוא היה המגיב היחיד שלא שיבח אותי איזה גבר ותותח אני אלא הביע ספקות מנומסות, מנוסחות בעדינות תקיפה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאין דעתו נוחה מהתנהגותי המופקרת.
עניתי לו תשובה מחוצפת ובה הודעתי לו שהוא פולני צדקן ויבש, ומיד פלשתי לבלוג שלו, להוט לדעת מי זה הטיפוס הזה.
להפתעתי מצאתי את עצמי קורא בבלוג שלו חצי לילה ולא הלכתי לישון עד שלא קראתי את כל הפוסטים שלו עד תומם.
בתום הקריאה חשתי התפעלות מהולה בקנאה עזה – הפולני המיובש הזה כתב יפה כל כך עד שליבי התחמץ מקנאה - למה אני לא יכול?
ומה שהרגיז אותי עוד יותר הייתה העובדה שחייו בקריות היו חד גוניים ומשעממים להחריד לעומת חיי בתל אביב, ובכל זאת הוא הפיק מהחומר הדל הזה פנינים מופלאות בעוד שכל מה שאני הצלחתי לעשות היה לסחוט קריאות התפעלות מחבורת חרמנים שרצו לשמוע על עוד ועוד ישבנים שטחנתי, או לחילופין על עוד בעלי זרגים אימתניים שקרעו לי את הצורה.
התחלנו להתכתב וחיש קל נעשינו חברים טובים. שנינו שאבנו נחת ותועלת מההתכתבות הזו. הוא הצליח לאזור די אומץ ולכתוב ישירות על הסקס עם החבר המופרע שלו שאני כיניתי התכשיט, ואני הפסקתי לכתוב על זיונים, כסף, סמים, שכרות, מסיבות ושוב זיונים, אלא ניסיתי להתעמק בסיבות להיסחפותי לתוך הביצה התל אביבית. ביצה רוחשת סקס שנשאבתי לתוכה בשמחה רבה מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא ופשטתי, יחד עם מדי, גם את העמדת הפנים שאני לא הומו אלא רק מבולבל מעט.
במשך כל זמן ההתכתבות שלנו נתן נשאר נאמן נאמנות עיוורת לחבר שלו, למרות שהבחור התעלל בו, בגד בו, ושבר את ליבו אין ספור פעמים, ופעם אפילו הכה אותו.
נתן בגד בו רק פעם אחת עם האקס שלו, וגם זה קרה במהלך פרידת ניסיון שהתכשיט כפה עליו במהלך הניסיונות הפתטיים שלו להוכיח שהוא בעצם דו מיני ויכול להיות גם עם נשים.
אחרי שנתן תיאר לקוראיו בחוש הומור יבש וחף מרחמים עצמיים איך התכשיט השאיר אותו לבד בסדר פסח וחזר הביתה באישון לילה כשהוא מתייפח מרה בגלל שלא עמד לו עם בחורה שהוא תכנן לבלות אתה את ערב החג, לא יכולתי לשאת את זה יותר.
שלחתי לנתן מכתב חריף מאוד, מבהיר לו שהוא אידיוט, מזוכיסט ונמושה עלובה, ואני רוצה לפגוש אותו כדי לבעוט לו אישית בתחת.
נתן לא לקח את זה באופן אישי והסביר לי בסבלנות של קדוש שהוא לא רוצה להפריע לחבר שלו לנסות להקים בית בישראל, אם הוא רק יחפוץ בכך, ושהוא מסרב לפגוש אותי כי הבטיח לתכשיט שלא ייפגש עם חברים וירטואליים, אבל הוא ישמח לשוחח איתי במסנג'ר.
לאכזבתי לא הייתה לו מצלמה, אבל זה לא הפריע לנו להעמיק את ההכרות שלנו ולהפוך לידידי אמת למרות שמעולם לא ראיתי את פניו.
ביקשתי לא פעם שישלח לי תמונה, אבל הוא סירב בטענה שהוא סתם אחד, שהוא לא נראה משהו, ושאין לו תמונות מעודכנות.
בתגובה לא שלחתי לו גם אני תמונה, אבל ציינתי שיש לי כרטיס באטרף עם התמונות שלי, והעובדה שהוא פתח כרטיס באטרף רק כדי שיוכל לראות את פני החמיאה לי מאוד.
בעקרון הוא תיעב את האתר הזה ואת דומיו ולא הסתיר את דעתו השלילית עליהם, אבל הסקרנות גרמה לו להתגבר על הדעה הקדומה שלו נגד האתר שהיווה את מרכז חיי המין והחברה שלי בשנים האחרונות.
מובן שמיד אחר כך הוא סגר את הכרטיס שלו בבהלה כי, כפי שטען, לא מצא חן בעיניו שכל מיני זרים שלחו לו הודעות משונות.
כן, כזה טיפוס הוא נתן. נשגב מבינתי איך זכה נועם, התכשיט הדו מיני לכאורה, לחבר כזה. אני מודה, רחשתי לתכשיט איבה עזה שהתקשיתי להסוות, ושמחתי מאוד כשלא מזמן הוא נשלח לקורס ממושך בחו"ל. נתן כמובן לא חלם אפילו לנצל את הרשות שהעניק לו חברו הנדיב לבגוד בו, ולמרות שהקורס עמד להמשך חודשים רבים ונועם  הכריז שכל זמן שמדובר בסקס אנונימי וחסר רגש אין לו בעיה עם בגידות נתן סירב בתוקף.
"סקס חסר רגש אני מעדיף לעשות עם כף היד שלי." הודיע לי ביובש כשהסכמתי בפעם הראשונה בחיי עם התכשיט שלא נורא אם מידי פעם... הרי כולם עושים את זה לפעמים, וסגר לי את המסנג'ר בפרצוף.
שוב כעסתי ונעלבתי ושוב מיהרנו להתפייס. למרות הוירטואליות של יחסינו נקשרתי אליו מאוד, ואהבתי לדבר איתו. במשך הזמן הרגשתי שהוא החבר הכי טוב שלי, ודווקא בגלל שמעולם לא ראיתי את פניו יכולתי לספר לו בגילוי לב את כל הקורות אותי.
נכון, לא היה לי מושג איך הוא נראה, אבל עם חלוף הזמן הבנתי שבעצם גם לא אכפת לי. אהבתי את חוש ההומור העדין והיבש שלו, את ניסוחיו הבהירים והמדויקים, ואת גישתו הרצינית והמדויקת לחיים.
אחרי כל שיחה הייתי נפרד ממנו בנשיקות וירטואליות, מעניק לו חיבוקים וירטואליים ומצהיר בגלוי על אהבתי כלפיו, והתכוונתי לכל מילה.
הערצתי את הסבלנות שלו לבני אדם שנטו לנצל את טוב ליבו, ואת התמדתו להמשיך ולתפקד למרות שחייו לא היו קלים כלל ועיקר - משפחתו התנכרה לו אחרי שיצא מהארון ואחרי השחרור מהשירות הצבאי שאותו עבר כלוחם בלבנון הוא בילה כמה חודשים לא נעימים מחייו כהומלס ברחובות תל אביב.
אחרי שחלה ואושפז עזר לו קרוב משפחה רחוק להתאושש ולקום על רגליו, והוא הצליח לצאת ממצבו הקשה, לרכוש דירה ומכונית ואפילו התחיל ללמוד טכנאות מחשבים במכללה.
כדי לפרנס את עצמו עבד נתן בעבודה קשה כפועל במפעל קטן. הקולגות שלו בעבודה היו אנשים קשיי יום שלא ידעו דבר על נטיותיו המיניות, ואם היו יודעים היו ממררים את חייו. אף על פי כן הוא שמר על שפיותו ושמחת חיים, והתעקש לדבוק בערכיו, ערכים של דתל"ש שרוט, כמו שנהג לכנות את עצמו בבדיחות הדעת.
נועם נסע לפני כחודשיים לחו"ל ונתן ניסה לשמור על מצב רוח מרומם ולהמשיך לתפקד כרגיל, אבל היה לו קשה. ניסיתי לעודד אותו כמיטב יכולתי ואפילו הצלחתי לפתות אותו לנהל איתי שיחה קצרה בטלפון, והופתעתי לטובה מקולו – קול בס חמים ומלטף.
הוא הודה שהוא סובל מבדידות למרות שהיה מוקף חברים טובים, וכשהמכתבים של נועם הלכו והידלדלו, גם בכמות וגם בתוכן, קפצה עליו עצבות שהוא לא הצליח להסתיר.
כבר כמה ימים שלא קיבלתי ממנו מייל, וחרדתי לשלומו. בעבר הוא נהג לענות לי באריכות על כל מכתבי, זה לא היה אפייני לו להתעלם מבקשותיי ליצור קשר.
גם הנייד שלו היה סגור כל הזמן, ודאגתי גברה והלכה.
"אז למה שלא תיסע אליו ודי?" שאל איציק, האקס שלי - האדם היחיד שסיפרתי לו על הפיסורה הארורה הזו ועל הקשר שלי עם נתן.
איציק השליו וקר המזג היה העוגן שלי כשרק הגעתי למדינת תל אביב - צעיר פעור עיניים ולהוט לטעום מכל החטאים והסטיות שנפרשו לפני.
הוא היה החבר הראשון שלי ולא יכולתי לבקש לי אקס טוב ממנו. לא פעם שאלתי את עצמי למה בעצם נפרדתי מאדם כל כך רגוע, יציב והגיוני, אך לצערי דווקא התכונות שהפכו אותו לידיד יקר ערך, שיגעו אותי כשהייתי בן זוגו.
רציתי להט והרפתקאות, והוא שהיה מבוגר ממני בעשר שנים רצה רק שקט ושלווה. לשמחתי הוא מצא אותן עם טום - בן זוגו מזה שבע שנים.
טום היה דובון חמוד ושמנמן עם פרצוף עגול עטור זקן שיבה, מבטא אמריקאי חזק וקרחת בוהקת. השניים דגמנו זוגיות למופת והיו למעשה התחליף שלי למשפחה.
כשסיפרתי לאיציק על דאגתי שמא אפסיד את הנסיך המיועד שלי בגלל הפיסורה הארורה ההיא הוא חייך ואמר לי באותה שלווה מרגיעה שפעם הייתה מוציאה אותי מדעתי שנסיך אמיתי יחכה לי עד שהפיסורה תתרפא.
מהרגע הראשון ששמע על קיומו של נתן, האקס שלי, ההגיוני והמעשי כל כך, היה איציק בטוח שיש משהו חשוד מאוד בסיפור שלו. לדעתו נתן היה רק פיקציה וירטואלית שמישהו שחמד לו לצון המציא כדי לשגע אותי ולשעשע את עצמו. העובדה שנתן לא שלח לי מעולם תמונה של עצמו והשתמט מלדבר על צורתו החיצונית הגבירה את חשדותיו.
"מישהו עובד עליך, לא יכול להיות שקיים בעולם אדם כזה." אמר בפסקנות.
רק בגלל איציק לחצתי על נתן לשוחח אתי בטלפון, ושמחתי מאוד לבשר לו שלא רק שנתן קיים הוא גם בעל קול סקסי מאוד, ובכל זאת הוא המשיך בשלו - ממציא תיאוריות קונספירציה שכל אחת הייתה מגוחכת יותר מרעותה.
פעם טען שמדובר בקשיש סוטה המתחזה לצעיר בן עשרים ומשהו, ובפעם אחרת העלה השערה שנתן הוא המצאה של גברת רבת דמיון ששכרה בחור צעיר שיתחזה בטלפון לנתן הלא קיים.
ביטלתי את כל חשדותיו כלא סבירות והמשכתי בחברות עם נתן, חברות שהשתבשה לפתע פתאום ובלי הסברים. אחרי כמה ימים חשתי שאני יוצא מדעתי מרוב דאגה וגם, למה להכחיש? בגלל היובש המיני הממושך שלא הייתי מורגל בו.
באתי לתנות את צרותי באזני איציק שזנח את התיאוריות שלו ונתן לי לשם שינוי עצה מעשית. "נתן הרי סיפר לך מספיק פרטים על מקום העבודה שלו." הזכיר לי, "אז למה שלא תיסע אליו לעבודה? תיסע ותברר אם הוא קיים בכלל." לא התאפק מלהשחיל עקיצה קטנה על חשבוני.
ידעתי שנתן עובד במפעל מתכת קטן באזור התעשייה של צומת קרית אתא, מול נגרייה ומוסך, וידעתי פחות או יותר איך להגיע למקום. הוא תיאר את מקום עבודתו פעמים רבות בבלוג שלו והייתי בטוח שאוכל לאתר את המפעל שבו עבד בלי בעיות.
"אתה יודע מה? בסדר, אני נוסע." הצהרתי ומיד אחר כך הודעתי לאלה, שותפתי לבית הקפה שניהלנו יחד, שאני זקוק לסוף שבוע ממושך ושכבר ממחר, יום חמישי, אני בחופש.
חן – אחראית המשמרת - עיקמה את פרצופה לשמע הבשורה, אבל אלה שהכירה אותי היטב וידעה שאין טעם להתווכח איתי ירתה בה מבט חמור ואיחלה לי חופש נעים.
ביום חמישי בבוקר יצאתי בדרכי צפונה אל נתן, מאושר על שהתחמקתי מעוד סוף שבוע מאוס בבית הקפה. לא אהבתי את עבודתי למרות שהיא השתלמה היטב ולא הייתה עבודה קשה במיוחד.
חבל שרק אחרי שגמרנו לשפץ את בית הקפה גיליתי שאני לא איש רעים להתרועע. מטבעי אני לא בנוי להיות נחמד וחברותי כל הזמן, ואני מתקשה לחייך בנימוס לבני אדם שאני לא מחבב.
דנתי רבות עם נתן בסבל הרב שסבלתי מהעבודה בבית הקפה, והוא הקשיב לי בסבלנות רבה עד שיום אחד נמאס לו – כן, אפילו הקדוש הפרטי שלי חטף קריזות לפעמים – והוא סיפר לי קצת בתמורה על העבודה שלו.
נחרדתי לשמוע על הררי הארגזים שהיה עליו לפרוק ולארוז, על הקופסאות הכבדות שהיה עליו לשאת מפה לשם, על הקולגים שלו - אנשים חסרי ההשכלה שדברו עברית קלוקלת או רוסית, קיללו כל הזמן בגסות, רבו והתווכחו ללא הרף וכמובן תיעבו הומואים בכל ליבם, והכי גרוע - המטריד המיני שלו - מנהל החשבונות של בית המלאכה שנהג להציק לו, לגעת בו, ללטף אותו, ולנשוף עליו הבל פה מצחין מסיגריות ושתייה.
"אני לא יכול להתלונן עליו כי הוא קרוב משפחה של בעל הבית, וחוץ מזה מה אני יכול להגיד? אם הייתי בחורה הייתי יכול להגיד שהוא מטריד אותי, אבל מאחר ואני גבר והוא שכיר כמוני אין טעם להגיד כלום." סיכם נתן בקצרה את המצב.
"יש לך מזל שאתה לא שכיר שלומי, אתה בעל הבית של עצמך, ואתה לא צריך לדאוג שיפטרו אותך אם תהיה חולה יותר מידי פעמים, או אם לא תסתדר עם העובדים האחרים." נזף בי בעדינות כשהגזמתי ברחמיי העצמיים, גורם לי לחוש מפונק להשחית. ידעתי היטב שיש עבודות גרועות משלי ובכל זאת לא אהבתי את העבודה בבית הקפה. מאז שחן ואלה נעשו בנות זוג הן משכו לבית הקפה לסביות פמיניסטיות זועמות ומרבות להג שנהגו לתקוע בי מבטים זועמים כשחילקתי הוראות למלצריות שלנו, וכמה אפילו נהנו לצבוט את ישבני כדי שאכפר בכך על חטאי בני מיני כלפי המין הנשי במשך אלפי שנות דיכוי.
"אחרי שתחזור אני רוצה שנשב לדבר קצת ולסדר כמה עניינים." אמרה לי אלה לפני שנפרדתי ממנה, אבל סירבה לפרט.
בפעם האחרונה שהיא הציעה לי לדבר היא סיפרה לי על חלומה להפוך לאם והציעה לי את תפקיד האב.
באותה תקופה הייתי מאוהב עד לאוזני בצעיר יפה תואר וקל דעת שכמה שבועות אחר כך נסע לאירופה במטרה להפוך לכוכב סרטי פורנו. רעיון האבהות נשמע לי מפחיד ומגוחך, ודחיתי אותו מיד.
כשסיפרתי על כך לנתן הוא נזף בי על שביטלתי בקלות דעת כזו את הצעתה של אלה ואמר שהוא במקומי היה קופץ בשמחה על הצעה כזו ואפילו מסכים להינשא לאם ולחיות אתה בתנאי שהיא תדע כמובן שהוא הומו.
"חשבת מה יהיה אתנו ואיפה נהיה בעוד עשרים, שלושים שנה שלומי?" שאל אותי, "מה בכלל הטעם בחיים בלי ילדים?" הוסיף נוגות, גורם לי להתקף חרדה שבעטיו יצאתי למסע זיונים ושתייה ממושך. לקח לי שבוע שלם להתאושש ממנו.
נתן השתוקק למשפחה אמיתית וגרס שחלק גדול מיצר ההרס העצמי של הקהילה הלהטבי"ת נובע מויתור על ילדים.
"ההומו הטיפוסי נשאר רווק ערירי, מוותר על העתיד, מתעקש לדבוק בנעוריו עד גיל העמידה, רודף באובססיביות אחרי תענוגות הגוף, ופוחד להרהר בחוסר המשמעות של חייו נטולי הילדים." כתב לי פעם במהלך התקף מלנכוליה חמור שנגרם אחרי עוד מריבה עם התכשיט.
"אתה מטיל יותר מידי אחריות על ילדים, גם אנשים בלי ילדים יכולים למצוא משמעות לחייהם." ניסיתי להתנגד לפסימיות המפחידה שלו, אבל אפילו אני נאלצתי להודות שיש משהו ברעיונותיו.
בדרכו העדינה והעקשנית הוא הצליח לגרום לי לחשוב על חיי ועל עתידי, מחשבות שלא תמיד היו עליזות כל כך ולפעמים הפחידו אותי.
לפעמים התרגזתי עליו, אבל תמיד נאלצתי להודות שהוא היה האדם היחיד שהכרתי שגרם לי לעצור את המרוץ המטורף אחרי כסף, זיונים ותענוגות, ולנסות להבין מה משמעות הבלגאן הסחרחר הזה שכיניתי - החיים שלי.


2. לספר הכל
מזל שנתן סיפר בבלוג שלו על שלט פרסומת בצורת תפוז ענקי שהוצב על גגו של אחד מהבניינים הסמוך לבית המלאכה. מהרגע שחציתי את צומת הצ'ק פוסט תרתי בקדחתנות אחרי התפוז שצבעו היה אמור להיות כתום מבהיק ואכן, קצת אחרי שחלפתי על פני בתי הזיקוק המצחינים הבחנתי בכדור הגדול והכתום שעלה מתכת ירוק ענקי בודד מתנוסס מעליו ניצב על ראש בניין גבוה ולפיו ניווטתי בבטחה את מכוניתי. הגעתי עד לאזור התעשייה וחניתי מול חזית לבנים מסוידת לבן של בית המלאכה בו עבד נתן.
הכל היה בדיוק כפי שהוא תיאר בבלוג שלו – מצד ימין היו מדרגות הבטון שהובילו לקומה השנייה, שם ישב הבוס עם המזכירה והשגיח על המחלקה הגרפית, ומצד שמאל הובילה דלת מתכת כחולה ענקית לקומת הקרקע, שם בוצעה העבודה הטכנית.
נכנסתי לבית המלאכה והבטתי סביבי, מתפעל מכישרון התיאור של נתן - הנה גרם מדרגות המתכת שחיבר בין שתי הקומות, תלול ומפחיד ורועש בדיוק כמו שהוא תיאר, והנה המדפים ששרטו את כתפו לא פעם בגלל מיקומם הלא נוח במעבר שבין שתי האולמות של בית המלאכה. הנה המסור החשמלי המרעיש שניסר בקול מחריש אוזניים כשהפעילו אותו, ולצידו הרתכת, וממול חדר ההלבשה והמחסן הקטן הצמוד לשירותים, והנה המטבחון הפעוט עם המגבות הדהויות והמיחם הדולף, וממש לידו המקלחת שדלתה החומה והמתקלפת חורקת בקול מעצבן.
"כן, אדוני? אפשר לעזור לך?" שאל בחור גבוה דק ומזוקן שזרועותיו מקועקעות דרקונים כחולים ואדומים בדיוק כמו שתיאר נתן.
ידעתי מיד שזה ניקו הרתך, ונזכרתי איך נתן סיפר לי שניקו מצא בוקר אחד עכבר במלכודת העכברים ומיהר להבריח אותו החוצה כדי להציל אותו ממוות.
"אני מחפש את נתן בן ישי." אמרתי, סוקר בגניבה את הקעקועים שפיארו את אמות ידיו השריריות של ניקו - בטח כאב לו כהוגן לעשות אותם.
מצחו התקמט בפליאה. "נתן? אין לנו אף נתן בן ישי פה."
להב קר של חרדה פילח את קרביי. עד כה כל תיאוריו של נתן היו כל כך מדויקים ונכונים, הרגשתי שאני בן בית במקום הזר הזה, ופתאום... איך זה יכול להיות?
האם איציק צדק ונתן באמת לא קיים? אבל הרי בית המלאכה נראה בדיוק כפי שהוא תיאר אותו?
הנה אדי השמן, ולאזרוב הקווקזי, והנה צביקה, סגן המנהל עם פדחתו המגולחת וציפורניו המכורסמות, לבוש בחולצת העבודה כחולה מגוהצת בקפידה ו... העברתי עיני סביב סביב, מודאג ומבולבל.
"כן?" ניגש אלי צביקה שנתן תיאר בדייקנות מבודחת, מפרט את האובססיות שלו לניקיון וסדר שמיררו את חיי העובדים. הנה הוא ניצב לפני במלוא הדרו, נראה בדיוק כפי שתיאר אותו נתן - משקפים קטנים ועגולים, ידיים עבות ושעירות וקרחת בוהקת. הכל בדיוק כמתואר בבלוג, איך יכול להיות שנתן עצמו לא קיים?
"אני מחפש את נתן בן ישי." חזרתי בקול ענות חלושה, חש מטופש למראה הבעת הפליאה שעלתה על פניו העגלגלים של צביקה.
כמעט ששאלתי אותו אם הוא קיבל כבר את הטלוויזיה שקנה דרך אתר המכירות באינטרנט שמיהר לקחת את כספו, אבל לא מיהר לשלוח לו את התמורה.
נתן תיאר את מאבקו בחברת הקניות בצורה משעשעת להפליא שהייתה נטולת כל זדון למרות שצביקה העצבני ירד לחייו ופרק עליו את הזעם שעוררה בו הקנייה הלא מוצלחת.
"אתה טועה אדוני, אין אצלנו אף נתן." פסק צביקה, "אולי הוא עובד בנגרייה או במוסך ממול?"
"אולי." אמרתי בקול חלוש והתחלתי לפנות החוצה, מרגיש מבולבל ועלוב.
"אולי פולי ידע מי זה?" אמר צביקה, "פולי! פולי? בוא שנייה לפה, אתה מכיר איזה נתן שעובד באזור שלנו?"
דלת המקלחת חרקה בקול מרגיז, בדיוק כפי שנתן תיאר, וגבר אחד, רחב כתפיים ובעל חזה שרירי ושעיר ששערות שחורות רטובות ונוצצות מזדקרות על פדחתו יצא החוצה כשרק מגבת כרוכה למותניו.
"מה הבעיה צביקה?" שאל והביט בי.
ברגע ששמעתי את קולו החם ידעתי שמצאתי את נתן. חיבבתי אותו מהרגע הראשון שראיתי אותו. אהבתי את האופן הרגוע בו הוא נע, עמד ודיבר. מצא חן בעיני איך הוא היה הוא עצמו, בלי שום התנצלויות או העמדות פנים – גבר רחב ושעיר עם כתפיים חזקות, עורף עבה, עיניים חומות ירוקות וקול בס עמוק.
היו לו פנים רחבים ובהירים בעלי תווים ישרים וגבריים שהיו יכולים להיות נאים לולא צלקת דקה שהחלה מאמצע מצחו וירדה אל גבת עינו השמאלית, קוטעת רבע ממנה. החלק השלם של פניו לא תאם לגמרי את החלק המצולק, ונדמה היה כאילו ילד רשלן פירק את פניו ואחר כך ניסה להרכיב אותם חזרה בחוסר כישרון, מותיר אותם חסרי סימטריה באורח מטריד.
בהינו זה בזה לרגע ואז הוא התעשת והושיט לי יד גדולה, חמה ונוקשה. "שלומי, מה שלומך חמוד?" אמר בחמימות, משך אותי אליו וטפח על כתפי במעין חצי חיבוק.
"זה שלומי, הבן דוד שלי מתל אביב," הסביר לצביקה, "בבית קוראים לי נתן, לא פולי." הוסיף בחיוך מתנצל.
"פה קוראים לי פולי, קיצור של השם משפחה הישן שלי - פולישוק." מעך בכוח את כף ידי כדי לסמן לי להיזהר ולא להגיד משהו מיותר.
"אהה, כן. שכחתי." חייכתי אליו חזרה, ולחצתי בחמימות את כף ידו. נזכרתי שהוא סיפר לי פעם שהוא לא אוהב את ידיו כי לדעתו הן היו גדולות מידי וגסות, ותמיד פצועות וחבולות בגלל העבודה - אני דווקא אהבתי את מגען שהיה חם ונוסך בטחון והארכתי בלחיצת היד ככל שהתיר זאת הנימוס המקובל.
נתן ביקש ממני להמתין לו עד שיתלבש, הלך לחדר ההלבשה וחזר מיד אחר כך, לבוש ג'ינס וטריקו נקיים, חתם את הכרטיס שלו ומיד הוביל אותי החוצה למגרש החנייה.
"תיסע אחרי, זה לא רחוק." הורה לי קצרות, ופנה למכוניתו.
תפסתי את מרפקו ועצרתי אותו, "אתה כועס שנפלתי עליך בהפתעה?" הישרתי מבט לעיניו שצבען היה חום בהיר רך, משובץ ריצודים ירקרקים, "דאגתי לך נורא, פתאום ניתקת איתי קשר, לא ידעתי מה לחשוב אז באתי. אתה בסדר נתן?"
הוא הביט בי במבט אטום שלא ידעתי איך לפרשו. "נדבר על זה בבית." פסק קצרות, פנה למכוניתו ואז נמלך בדעתו והסתובב אלי שוב. "אל תדאג, אני לא כועס עליך שלומי, אבל הפתעת אותי ו... טוב, אני... פשוט הפתעת אותי. אני מבין שדאגת, אבל... פה כולם רואים אותנו, נדבר בבית."
"זה בגלל הצלקת שלך?" העזתי לשאול, "למה לא סיפרת לי עליה?"
"למה הייתי צריך לספר לך? מה אכפת לך איך אני נראה?"
"היית צריך לספר לי." התעקשתי, "אני סיפרתי לך הכל על עצמי."
"אל תהיה ילד שלומי, אין דבר כזה לספר הכל." אמר נתן בעצב ונכנס למכוניתו, התניע ונסע, ואני אחריו.
ביתו נראה בדיוק כפי שהוא תיאר אותו בבלוג - בית דו משפחתי קטן וצנוע, נשקף אל שדה חרוש תלמים חומים שמעבר לו שכן בית קברות. בקצה השדה התנודדו דקלי וושינגטוניה תמירים שעמדו כשומרי ראש משני צידיו של עץ אלון גוץ ועב גזע.
הנה החצר הקטנה עם חלקת הוורדים ושביל אבנים מתפתל ביניהם מוביל אל דלת הכניסה לבית, ובצד מדרגות יורדות כלפי מטה אל דירת הקרקע הקטנה שהושכרה לבחור צעיר, הומו נחמד וידידותי שנהג לצפות בנתן כל פעם שיצא לעבוד בגינה בגופייה, או טוב מזה, בלי חולצה כלל.
החנינו את המכוניות לפני הכניסה לבית ונכנסנו. חתול שחור ושמן עם פרווה מבריקה ועיניים ירוקות המתין בקוצר רוח ליד הדלת. מיד ידעתי שזהו פחיסטון - החתול של נתן.
בבלוג שלו טען נתן בבדיחות הדעת שפחיסטון יודע לדבר, ותיאר איך כל פעם שיחסיו עם התכשיט עולים על שרטון הוא מתייעץ עם החתול ומקשיב לעצותיו הנבונות.
החתול השחור היווה מעין אלטר אגו מחוצף וגלוי לב של נתן ובאמצעות דיבובו של פחיסטון העז נתן לספר כמה קשה לו לפעמים עם נועם שנשאר בעקשנות בארון והציג את נתן לפני משפחתו וידידיו כשותף לדירה ותו לא.
הדירה הייתה בדיוק כפי שתיאר נתן - קטנה ונחמדה. הבטתי סביב, מחייך בהנאה. "הכל נראה בדיוק כמו שסיפרת." אמרתי.
"נו, לא בדיוק, לא הכל סיפרתי." חייך אלי נתן חיוך עצוב משהו.
כשחייך הודגש עוד יותר חוסר הסימטריה בין שני חלקי פניו, לולא העיוות הקל של פניו הוא היה סתם בחור יפה בעל פנים נאים אך רגילים למדי, אבל בגלל הצלקת היו לו פנים מיוחדות ונוגעות ללב.
"איך זה קרה?" שאלתי ונגעתי בצלקת בקצה אצבעי.
הוא עמד בשקט מביט היישר בעיני. אזרתי עוז ללטף את פניו בקצות אצבעותיי, חש בעונג את חספוס הזיפים שעלו בלחייו.
"זו הייתה תאונת עבודה." אמר בקול חרישי, ולכד את פרק ידי בכפו הגדולה והחזקה. עכשיו כבר עמדנו קרוב מאוד זה לזה וראיתי שיש סביב אישוניו טבעת של כתמים ירקרקים ושלחום שבעיניו יש גוון ענברי שקוף, ושפתיו מלאות ומפתות ו... נישקתי אותו עוד לפני שהבנתי שאני עומד לעשות זאת.

הוא נישק אותי חזרה ואז משך אותי בחולצתי אל חדר השינה, ופתאום היינו על המיטה שלו, מתנשקים בכוח, מושכים זה מעל זה את הבגדים ו... הפיסורה!
רק כשנותרתי בתחתוני בלבד נזכרתי בפיסורה הארורה הזו והדפתי אותו מעלי. "די נתן, מספיק." התנשפתי, "נו, די כבר, תפסיק, מספיק עם זה, הרי לך יש לך חבר ו... ואני..." וכאן השתתקתי, מתבייש לספר לו למה אני לא יכול להמשיך במה שהתחלנו ולכן, למרות שרעדתי מרוב חשק להרגיש את גופו צמוד לשלי, אם לא למעלה מזה, הדפתי אותו בעדינות מעלי, נאבק בעצמי כדי לא להפר את מצוות הרופא ולהתנפל עליו.
למרבה המזל נתן הפסיק מיד, התרחק ממני ואפילו התנצל.
איזה טמבל!
"זה בסדר, אתה לא צריך לבקש סליחה, זה אני ש... הכל באשמתי." הצהרתי.
"לא, זה לא בסדר. הרי דיברנו על זה לא פעם שלהתחיל יחסים ישר בסקס זה מתכון בטוח לכישלון. אולי בגלל זה אני ונועם..."
הוא נאנח אנחה גדולה שבאה מעומק חזהו הרחב ונשכב על המיטה, גבו אלי. לא ראיתי את פניו, אבל לפי הרטט של כתפיו ידעתי שהוא בוכה, ופתאום נזכרתי שבעצם הגעתי לכאן כדי לברר מה עובר עליו ולמה הוא נעלם לי ככה בזמן האחרון.
"מה קרה נתן? מה הבעיה חמוד?" ליטפתי בעדינות את גבו שבניגוד לחזהו השעיר היה חלק ולא שזוף.
מראה השרירים החזקים נעים מתחת לעורו הלבן היה מפתה כל כך...
"אני מבקש סליחה שלא עניתי למיילים שלך בזמן האחרון." אמר נתן בקול חנוק, "הייתי עצוב נורא, לא ידעתי מה להגיד, חשבתי שאם אני לא אספר על זה לאף אחד אולי... התביישתי נורא."
"מה? מה קרה?" נבהלתי, ולפתע חלפה במוחי מחשבת עוועים שאולי הוא חולה באיידס. אולי הנועם המנוול הזה הדביק אותו? ממש מתאים לתכשיט לעשות נבזות כזו לחבר שלו שאוהב אותו כל כך ושומר לו אימונים בצורה עיוורת.
"אתה חולה נתן?" משכתי אותו אלי, "נו, די, תסתובב אלי, תדבר איתי, זה אני, שלומי, החבר שלך."
הוא התהפך, הניח את ראשו על כתפי ובכה בעוד אני מנענע אותו בזרועותיי, מלטף את גבו, משמיע קולות מרגיעים, ומרגיש את תערובת החיבה והדאגה שחשתי כלפי הגבר הזה שנצמד אלי כילד אומלל מתאבכים ומתערבלים בתוכי והופכים במהירות לאהבה לא וירטואלית בעליל.
"נו, די נתן," התחננתי, "תספר לי בבקשה מה קרה, למה אתה בוכה?"
הוא ניתק ממני, מוחה בכף ידו את פניו הרטובים. "אתה רוצה לדעת מה קרה, הנה, זה מה שקרה." הוציא ממגרת ארון הלילה מעטפה לבנה וארוכה והגיש לי אותה.
בתוך המעטפה הייתה הזמנה לחתונה של נועם בורג לבחירת ליבו ירדן פינסקר. החתונה עמדה להיערך בעוד כחודש באולם יוקרתי מאוד בחיפה, וכל האורחים נדרשו להגיע עם מצב רוח טוב.
בהיתי בהזמנה המעוצבת באיפוק מהודר. האותיות בלטו מהניר העבה והמשובח, מעוטרות בצבעי קרם וזהב עמום.
לרגע קט המילים נעתקו מפי, אבל לא איש כמוני ישתוק למעשה נבלה שכזה. "הוא שלח לך הזמנה לחתונה שלו? בן זונה! המניאק הזה, האפס הזה, התכשיט העלוב הזה!" שפכתי זרם של קללות וחרפות על ראשו של נועם.
נתן התיישב על המיטה וכבש את ראשו בכפות ידיו. "די, די, מספיק שלומי. הוא חייב להתחתן אתה כי היא בהריון. חוץ מזה תמיד ידעתי שהוא דו-מיני, בעצם אני שמח שהוא יזכה להיות נשוי ועם ילדים ו..."
"הוא רמאי עלוב ובן זונה מסריח." הפסקתי אותו בחמת זעם, "איך הוא הכניס אותה להריון בכלל? הוא לא היה אמור להיות החבר שלך?"
נתן נאנח וסיפר לי בקול מאופק שירדן פינסקר עובדת עם נועם באותה חברה כבר שנתיים, והם תמיד היו ידידים טובים, ובזמן שנסעו יחד לחו"ל ללמוד בהשתלמות הידידות הפכה לרומנטית, ואז היא הרתה, ומיד התקשרה להוריה שנבעתו לשמע המילה הפלה ודרשו שהבחור האחראי יישא בתוצאות.
"נו, באמת. עוד מעט גם אני אתחיל לרחם עליו." התעצבנתי, "הרי הם לא מובילים אותו לחופה עם אקדח תקוע בגב?"
"לא כמובן שלא," הסכים איתי נתן בעצב, "הוא מאוד מאוד מחבב אותה, והוא רוצה ילדים כמובן, והיא בחורה ממש טובה ו..."
"היא יודעת שאתה והוא... יש לה בכלל מושג שהוא הומו?"
"הוא דו-מיני." תיקן נועם שנית, וסך הכל זה לטובה. אני מאוד מאוד שמח שהוא עומד להתחתן ולהיות אבא ו..." שוב עלו דמעות בעיניו.
הוא קם ונמלט למקלחת, משאיר אותי ערום למחצה על המיטה, שואל את עצמי מה עלי לעשות כעת.
נתן חזר, עיניו אדומות, אבל חיוך על שפתיו ושאל אם אני רעב.
"כן, אני מת מרעב, אני ממש מורעב." עניתי, סוקר את גופו הגדול והשרירי שהיה שעיר בדיוק במידה וכעת כשהוא לא צריך לשמור אמונים לנועם הנתעב ההוא אז אולי... לעזאזל! שוב נזכרתי בפיסורה הזו...
נתן חייך, חיוך אמיתי וכנה לשם שינוי - הוא הבין בדיוק למה אני מתכוון כשאמרתי שאני מורעב. "זה עוד מוקדם מידי שלומי, אני מצטער נורא." אמר ברוך, "אתה יודע שכבר מעל חודש אני... מאז שהוא נסע לא הייתי עם אף אחד, אבל... אני מצטער, אני פשוט לא יכול עדיין."
"אין שום בעיות." קפצתי מהמיטה בתחתוני וחיבקתי אותו בחום, "אני מבין, זה ממש בסדר."
במחשבה לאחור זה היה הרגע המתאים לספר לו למה גם אני לא יכול, אבל בזמנו כל מה שחשבתי לעצמי היה - איזה יופי! יצאתי צדיק ואני לא צריך לספר לו על הפדיחה של הפיסורה הארורה הזו.

אין תגובות:

פרסום תגובה