ג. הפוך

"מה חוץ לארץ?" מחיתי, "שכחת שעוד מעט מירי יולדת?"

"יש לה עוד שבועיים," הרגיע נדב, "ולידה ראשונה תמיד מאחרת, וחוץ מזה היא לא לבד, הרי אימא נמצאת אתה, וגם אתה תוכל לבוא לעזור אם יהיה צורך, אל תדאג, הכל יהיה בסדר."

"אני מקווה." סירבתי להיכנע לאופטימיות המדבקת שלו. הרגשתי שהוא נוטש אותי לבד במערכה וליבי היה כבד עלי.

"נו, אל תהיה לחוץ." מעך אותי אליו נדב בחיבוק, "זו רק נסיעת עבודה זריזה, עוד כמה ימים אני חוזר, מבטיח." אמר ונסע.

הכל יהיה בסדר, שיננתי לעצמי בדרך חזרה משדה התעופה, מנסה להתעודד, עד עכשיו הכל הלך נהדר, כל מה שנדב תכנן ורצה שיקרה באמת קרה, ובטח גם בעתיד הכל יסתדר, הבטחתי לעצמי בלי לדעת שהמזל הטוב שליווה אותנו עד עכשיו טס עם נדב לאירופה, משאיר אותי להתמודד עם צרורות של בעיות שנפלו עלי אחת אחרי השנייה.

זה התחיל עם עליזה שיום אחרי נסיעתו של נדב התחילה לסבול מכאבי גב איומים ופשוט לא הצליחה לקום מהמיטה. מירי המבוהלת הזעיקה אותי ושוב נאלצתי לקחת יום חופש (הבוס שלי ממש התעצבן הפעם) ולנסוע לעליזה שמרוב כאבים לא הצליחה אפילו לשבת במיטה.

"יכול להיות שיש לה דלקת בשלפוחית, היא בקושי מצליחה לעשות פיפי ויורד לה דם." גילתה לי מירי בלחש מבוהל.

"יורד לה דם, איפה?" שאלתי, די בטמטום, גורם למירי להסמיק מבושה.

"נו... משם... מלמטה." גמגמה המסכנה, אדומה כמו עגבנייה בשלה, "ויש לה חום וצמרמורות, משהו מאוד לא בסדר אתה, ולדעתי צריך להזמין אמבולנס."

"לא צריך," התערבה עליזה בגניחה, "שלא תעזו להזמין אמבולנס, זה עולה הון, ראיתי בטלוויזיה ב'הכל כלול'".

"זה עולה כסף רק אם לא מאשפזים אותך, או אם אין לך הפנייה מרופא." התווכחה מירי שצפתה באותה תכנית, "אני מתקשרת לרופא שייתן לך הפנייה למיון, הוא יכול לשלוח אותה למיון בפקס ואתה," פנתה אלי, "תתקשר למגן דוד אדום שישלחו אמבולנס."

התקשרתי להזעיק אמבולנס בעוד מירי מתארת בפני המזכירה הרפואית של הרופא את ייסוריה של עליזה. מגן דוד אדום אמרו שהם נורא מצטערים, אבל האמבולנס יחזור רק בעוד כמה שעות, ואולי כדאי שניסע ברכב פרטי למיון.

גם המזכירה הרפואית שלא הצליחה להשיג את הרופא שנעלם לאי שם חשבה שלא כדאי לחכות לאמבולנס. "אבל איך אני אקח אותה לאוטו? היא לא מסוגלת לזוז." יללתי.

"תקרא לשכנים, בטח יש לכם איזה שכן חזק שיכול לעזור." יעצה לי המזכירה הרפואית.

מירי רצה לקרוא לאחד השכנים שלמרבה המזל היה בבית והביא כתגבורת את שני בניו המתבגרים, נערים צעירים וחסונים שנשאו את עליזה האומללה על כפיים והניחו אותה בעדינות במכוניתי. להפתעתי מירי התעקשה לנסוע איתי, מסרבת להישאר בבית.

"אתה לא תסתדר לבד." פסקה, מתעלמת מכרסה הענקית שהכבידה על תנועותיה והתיישבה במושב האחורי, תומכת בעדינות בעליזה שבקושי הצליחה לשבת מחמת הכאבים. "עזוב את מגרש החנייה," הורתה לי מירי, שומרת על קור רוח, "תיסע ישר לפתח של המיון, הנה, מכאן."

"אבל... אבל זו החנייה של האמבולנסים, אסור לעצור פה." גמגמתי.

"אם זה מקרה חרום מותר, הנה, תעצור פה." קפצה מירי מהמכונית, מנופפת לאיזה סניטר לא מגולח שהתבטל בכניסה למיון, "מהר, תביא אלונקה, היא לא יכולה ללכת!" צעקה.

למרבה ההפתעה הסניטר, מלווה במישהו שהיה כנראה רופא, הסיע אלינו אלונקה והשניים שלפו את עליזה מהמכונית, השכיבו אותה על האלונקה ואחרי בדיקה זריזה הסיעו אותה פנימה, מירי פוסעת לצידה, עלי פקדו להזיז משם בזריזות את מכוניתי.

שהינו שם כמה שעות, עליזה עברה המון בדיקות שארכו זמן רב מאוד ובסופו של דבר בישרו לנו שיש לה בעיה בכליות וזו הסיבה לכאבי הגב שלה. היא עברה דיאליזה ואחר כך עוד בדיקות. רק בערב, אחרי שעליזה אושפזה בפנימית ג', נסענו הביתה, עייפים ומרוטים.

הייתי כל כך עייף עד שלא היה לי כוח לחזור הביתה, החלטתי להישאר לישון אצל עליזה ולנסוע משם לעבודה, אבל בבוקר, בעוד אנחנו שותים קפה התחילו לרדת למירי המים.

"אבל זה מוקדם מידי!" צעקתי, בוהה בבהלה בשלולית המים שנקוותה בין רגליה היחפות של מירי.

"לך תביא את התיק מהארון בכניסה." הורתה לי מירי, "ותפרוש את המגבת הזו על המושב של המכונית, איפה התיק שלך והמפתחות? קדימה, בוא נלך, אה, רגע, שכחתי להשאיר אוכל לחתול."

"למי אכפת מהחתול? שידאג לעצמו?" התעצבנתי, אבל מירי סירבה לוותר, ולא יצאנו משם לפני שהחתול קיבל את האוכל שלו והיא הייתה בטוחה שיש לו קערת מים מלאה.

שוב ביליתי יום שלם בבית החולים, מתרוצץ בין עליזה שעדיין סבלה מכאבים והייתה מנומנמת וקצת מטושטשת, ובין מירי שהלידה שלה התקדמה באיטיות מדאיגה. בסופו של דבר הוחלט שהעוברים בסיכון וצריך ניתוח קיסרי. הקטנים הוכנסו מיד לפגיה, מירי התאשפזה במחלקת היולדות, ושוב חזרתי הביתה, מרוט ומותש, ומצאתי את החתול ממתין לי בעצבנות קצרת רוח על סף הדלת, מתלונן שנגמרו לו המים והוא מת מרעב.

האכלתי אותו שלחתי לנדב ווטסאפ עם תמונה של הפגים שוכבים בעריסות השקופות שלהם, הוספתי כיתוב "מזל טוב אבל'ה" ונרדמתי.

למחרת הגעתי סוף סוף לעבודה ושם חיכה לי הבוס בפרצוף חמוץ ונתן לי מכתב פיטורים, "אני צריך עובד שהעבודה אצלו במקום הראשון ולא בסוף סדר העדיפויות." הודיע לי בזעף. שתקתי, לא יודע מה להגיד, נכון שבגלל השיפוצים לקחתי המון ימי חופש כי נדב לא הרשה לעצמו להעדר מהעבודה מאז שנעשה שותף, וככה יצא שבעוד הוא מסתובב לו באיטליה וזוכה לכבוד ויקר כאדריכל צעיר ומוכשר אני הועפתי מהעבודה הרצינית הראשונה שלי.

נדב השתוקק לזכות להסיע את מירי ואת התאומים מבית החולים אבל בגלל שביתה פראית שפרצה בשדה התעופה ברומא הוא הגיע באיחור של יומיים ומירי עם התאומים כבר היו בבית, רק עליזה המסכנה נשארה לעוד בדיקות בבית החולים.

הייתי מדוכא כל כך מהפיטורים עד שלא התחשק לי לספר לו שאני מובטל, אספתי אותו משדה התעופה, נסענו קודם לבית החולים לבקר את עליזה שכבר סבלה פחות מכאבים, אבל הרופאים סירבו לשחרר אותה לפני שיידעו מה בדיוק הבעיה אצלה ואחר כך נסענו לראות את מירי והתאומים.

נדב היה מוקסם מהשניים, החזיק כל אחד מהם דקות ארוכות בחיקו, למד חיש מהר איך מחליפים חיתול ואפילו העז לנסות להלביש את הקטנה שהם החליטו לקרוא לה דנה. לבן הם החליטו לקרוא חגי והתפתח דיון ארוך אם לעשות לו ברית או לא. מירי הייתה מזועזעת מהרעיון שלבן שלה לא יעשו ברית ונדב ניסה לשכנע אותה שזה לא כל כך נורא ויש גם יתרונות בוויתור על ברית מילה. יש מקומות שברית מילה לתינוק כל כך קטן נחשב למעשה ברברי ומיותר התחיל להסביר, נבהל כשמירי פרצה בבכי ונכנע במהירות.

אחרי ההנקה התאומים נרדמו סוף סוף ומירי המותשת נרדמה גם היא ואז יכולנו להגיד זה לזה שלום כמו שצריך, להסתגר בחדר השינה הנטוש של עליזה, להתחבק להתנשק ולפרוק לחצים שהצטברו במשך השבוע.

רק אחר כך העזתי לספר לנדב שפיטרו אותי כי לקחתי יותר מידי ימי חופש ולא הייתי מרוכז בעבודה. "אני חושב שנצטרך לקחת למירי אופר שתעזור לה לפחות בשנה הראשונה כי אני חושב שאימא שלך חולה מידי בשביל לעזור, ואני אהיה עסוק בחיפוש עבודה, וגם אחרי שאמצא משהו אני לא אוכל לקחת שוב כל כך הרבה ימי חופש אחרת שוב יפטרו אותי."

"או שתוכל במקום זה להישאר פה ולעזור למירי ולאימא שלי." הפתיע אותי נדב.

"אתה רציני? מה פתאום שאני אהפוך למטפלת של אימא שלך ושל הילדים שלך? ואיפה אתה תהיה בזמן הזה?" התרסתי.

"אל תתרגז, תבין גילי, אני חייב לעבוד." ליטף נדב בעדינות את לחיי, "וגם אתה תוכל לחזור לעבודה אחרי שאימא שלי תבריא והקטנים יהיו יותר עצמאיים."

"באמת יפה מצידך שאתה מרשה לי לחזור לעבוד בעתיד, אבל זה לא עונה על השאלה שלי, איפה אתה תהיה כשאני אשאר פה ואטפל במשפחה שלך?"

"למה אתה מדבר ככה גילי?" הוכיח אותי נדב בקול רך, "הרי הסכמנו שאנחנו שותפים בעניין הזה של הילדים, לא הייתי נכנס לזה אם היית אומר שאתה לא בעסק."

"אני בעסק, אני בעסק, אבל למה דווקא אני צריך להפסיק לעבוד, ומה אתך?

"גם אני אעזור כמובן אני אבוא כל סוף שבוע ואולי גם באמצע השבוע אבל אני מרוויח פי שלוש יותר ממך ויש לי עבודה מעל הראש ואתה מובטל, נראה לך הגיוני שאני אפסיק לעבוד?"

"כן, אבל..."

"וחוץ מזה מדובר רק בעניין זמני גילי, עניין של כמה חודשים בסך הכל, תוכל לקבל דמי אבטלה בינתיים ועל הדרך לעזור למירי ולאימא שלי ואחרי שהמצב יתייצב אז..."

אחד הקטנים החל לילל והשני הצטרף, ומירי התעוררה וביקשה שמישהו יעזור לה לקום כי היא חייבת להשתין, "ושמישהו ישתיק כבר את הבכיין הזה!" צרחה, מיואשת.

משכתי על עצמי מכנסיים ורצתי אליה, בגלל הניתוח הקיסרי היא התקשתה לצאת מהמיטה ונעה באיטיות, גונחת מכאב. לתאומים לא היה אכפת שלאימא כואב, הם רצו את האוכל שלהם ומהר. נדב תמך במירי ועזר לה להתיישב על האסלה בעוד אני מגיש בקבוק לחגי ומנסה להרגיע בליטוף את דנה. בינתיים נדב הצטרף אלי והתחיל להאכיל את דנה שינקה בשקיקה מהבקבוק שלה. "היא אוכלת מהר מידי היא עוד תפלוט." לקחה ממנו מירי את התינוקת וניסתה לדחוף לפיה את פטמת שדה שנטפה חלב. דנה שהבקבוק נלקח ממנה פרצה בבכי וסירבה לינוק ומירי הפגועה החזירה אותה לנדב והתחילה להתייפח גם כן. הבכי של אימו ואחותו השפיע על חגי שפרץ גם הוא בבכי.

"למה גם הוא בוכה?" שאל נדב בייאוש ונראה כאילו גם הוא עומד לפרוץ בבכי.

"הוא בוכה כי אימא שלו ואחותו בוכות ,אל תדאג, הכל יהיה בסדר, כולם להירגע ולהפסיק לבכות." פקדתי על החבורה, ולמרבה הפלא הם נענו לי ונרגעו.

"אתה רואה איזה השפעה טובה יש לך עליהם? מירי לא תוכל להסתדר בלעדיך." הכריז נדב ומירי אישרה שנכון, היא כאובה מאוד בגלל הניתוח, והיא לא תוכל להסתדר בלי עזרה ובעיקר עכשיו כשעליזה מאושפזת ומי יודע מתי היא תשתחרר, ובאיזה מצב.

"זה רק זמני, בקרוב הכל יסתדר ותוכל לחזור לעבוד בעבודה אמיתית." הבטיח לי נדב לפני שנסע למחרת בבוקר, מסתלק לו לעולם המבוגרים, משאיר אותי לטפל בתאומים הבכיינים שלו ובאימא המדוכדכת שלהם שהעדיפה לשכב במיטה ולישון במקום להחליף חיתולים ולהגיש מוצצים ובקבוקים כמו שאימא אמורה לעשות.

"היא סובלת קצת מדיכאון אחרי לידה." הסבירה לי עליזה שחזרה בשעה טובה הביתה, "זה קורה להרבה יולדות, בסוף זה יעבור, הנה, תן לי את דנה, אני אחזיק אותה עד שאתה מחתל את חגי." עליזה המסכנה, היא ניסתה לעזור כמיטב יכולתה, אבל מאז שהכליות שלה הפסיקו כמעט לתפקד היא נחלשה מאוד, והייתה מתעייפת מהר, רוב העבודה נפלה עלי וגם אחרי שמירי התאוששה וחזרה לעצמה עדיין הייתי עסוק מאוד בטיפול בתאומים ובסבתם החולה. רק לעיתים רחוקות מאוד היה לי די זמן וכוח לתהות איך זה קרה לי, איך התהפכו לי החיים בגלל סטוץ אחד מוצלח שהתפתח למערכת יחסים, ולמה מצאתי את עצמי תקוע בין חיתולים ומוצצים, מטפל בתינוקות ובסבתא, עובד כמו חמור, לא מרוויח גרוש ולא רואה מתי יסתיים העניין המתיש הזה.

איך החזקתי מעמד זמן רב כל כך במצב המסובך והלא נעים הזה - גולה מביתי ומיטתי, ישן רוב הזמן לבד, בלי בן זוגי שנפגש איתי רק בסופי שבוע, ואם היה לי מזל גם באמצע השבוע, מטפל מצד אחד בתאומים בני יומם ובאימם שעדיין הייתה המומה מכובד המשימה שנחתה עליה, ומצד שני בסבתם החולה שהפכה כמעט בין לילה מאישה נמרצת ופעילה לקשישה חולנית וחסרת ביטחון?

החזקתי מעמד והפכתי את עצמי לעמוד התווך של משק הבית המוזר שלנו בזכות האהבה, לא אהבה לאבא של התאומים שכמעט ולא נכח בחיינו אלא אהבה לקטנים הללו שגדלו והתפתחו, והפכו במהירות מסחררת משני צרורות בכייניים נטולי שיניים וקירחים לבני אדם אמתיים, פעוטים אמנם, אבל בעלי נוכחות חזקה ואישיות מלבבת. בהתחלה הייתי צריך להפשיט אותם כדי לדעת מי הוא מי, אבל אחרי כמה שבועות, שחלפו במהירות מדהימה, כבר ידעתי בדיוק מי בוכה ומי צוחק, מי צמא ומי רעב, מי סובל מכאבים או אי נוחות, ומי סתם מציק בגלל שעמום או קושי להירדם. לכאורה הייתי סתם עוד מובטל שלא עושה שום דבר, אבל בפועל הייתי עסוק מבוקר עד לילה ובקושי היה לי זמן לנשום.

מפתיע כמה עבודה כרוכה בטיפול בתינוק ואיזה עניין קשה ומתיש הוא ניהול בית כהלכה. מזל שהיו שם עוד שני מבוגרים שעזרו לי. מירי התרכזה בעיקר בבישול, ועליזה לקחה על עצמה את עניין הכביסה והכנת הרשימות. היו לנו רשימות לכל נושא ובלעדיהן היינו מתברברים ושוכחים מה לקנות ולאן ללכת, ובסופו של דבר היינו גוועים ברעב או נשארים חלילה בלי חיתולים נקיים. אני, בתוקף היותי בעל רישיון נהיגה, הפכתי לשר החוץ המשפחתי, המוציא והמביא, הסוחב ומרים ומסדר, וגם הנציג המשפחתי לכל הסידורים עם המועצה ורשויות המדינה, ועל הדרך גם שר האוצר. את המימון קיבלנו מנדב, אבל את ההחלטות על מה להוציא את הכסף עשיתי בעצמי, מקפיד להתייעץ עם מירי ועליזה על כל הוצאה גדולה במיוחד. קנינו רדיאטור בטיחותי לחימום חדר הילדים, קנינו מיטות, עגלות, כסאות ילדים לרכב וכסאות ילדים לחדר האוכל, ואפילו שתי נדנדות עריסה מדהימות שהרדימו את השניים כהרף עין - הוצאה גדולה אבל שווה כל גרוש. נדב לא מחה מעולם על הכספים שהוצאו, ואפילו עודד אותנו לבזבז את כספו על עצמנו ועל הילדים, וחסך מאיתנו רק דבר אחד שאי אפשר היה לקנות בכסף - את הנוכחות הפיזית שלו.

למרות שהוא הבטיח להגיע כל סוף שבוע לישון איתי הוא מצא לעיתים קרובות מידי סיבה מוצדקת וחשובה מאוד למה הוא לא יכול, וגם הניסיון שלו לבקר לפחות פעם אחת באמצע השבוע לא התממש כמעט. סיבות היו בשפע - הוא עבד קשה, היה עסוק, טס המון פעמים לחו"ל ותמיד היה מוצף עבודה. מנסיעותיו ברחבי העולם הוא שלח לנו שפע של בגדים יקרים ומפוארים מידי לתאומים ולאימם, ולפעמים גם לי ולאימא שלו. כל חודש הגיעו אלינו משלוחי צעצועים מיותרים שהתאומים היו צעירים מכדי ליהנות מהם, אבל אבא שישתעשע אתם, יחבק וינשק ויניח להם להכיר אותו לא היה.

אם מירי ועליזה תהו איך אני מסתדר כבר כמה חודשים כמעט בלי חיי מין הן שמרו את התהיות שלהן לעצמן, גם אני התפלאתי לפעמים איך אני לא מטפס על הקירות מרוב תסכול, והגעתי למסקנה שאני כנראה עסוק מידי ועייף מידי, או שאולי בגיל שלושים וקצת אני כבר מתחיל להיות כבר זקן מידי לכל העסק הזה של סקס. הנה, עובדה, גם מירי מסתדרת לא רע בלי בן זוג אמרתי לעצמי, ונדהמתי לגלות, כמה שבועות אחר כך, שמירי מצאה לה גבר שהתלהב ממנה ולא נרתע מגילה וממצבה המשפחתי המיוחד.

זה קרה אחרי שחופשת הלידה של מירי נגמרה והיא חזרה לעבודה בחצי משרה ובמקביל התחילה ללמוד נהיגה. היא לא כל כך רצתה, אבל אני התעקשתי שהיא חייבת כדי שתהפוך להיות עצמאית. מידי פעם הייתי מעיר כבדרך אגב שיום יבוא ולא אגור אתן יותר ואי אפשר לגדל שני ילדים בלי רכב צמוד. מירי השתכנעה ולתדהמת כולנו עברה את הטסט בפעם הראשונה, אפילו אני הייתי צריך שלוש טסטים כדי לקבל רישיון, ועל הדרך נהיה לה חבר. "אני צריך להגיד לך תודה שהתעקשת שמירי תעשה רישיון אחרת לא היינו נפגשים." אמר לי רמי ולחץ את ידי בחמימות.

"נפגשנו במכונית של המורה לנהיגה." הסבירה מירי, "לרמי היה שיעור אחרי והיינו אוספים אותו בדרך. מפה לשם התיידדנו והתחלנו לדבר, אחר כך נפגשנו לקפה, ואחר כך הלכנו יחד לסרט ואחר כך..." היא צחקקה כמו מתבגרת והסמיקה, ורמי חיבק אותה, מניח לה לטמון את פניה בכתפו הרחבה. למרות שהיה סטרייט מוחלט חיבבתי את רמי מאוד, הוא היה גרוש כבן חמישים, אבא לשלוש בנים בוגרים שאשתו החליטה, אחרי עשרים וחמש שנות נישואים, שהיא בעצם נמשכת לנשים. הם המשיכו לחיות ככה, כשהיא ישנה בנפרד ומנצלת כל רגע פנוי להיות עם החברה שלה, עד שבנם הצעיר השתחרר מהצבא, והחברה קיבלה משרת מרצה באוניברסיטת באר שבע. "מכרנו את הבית ונעשינו פתאום מיליונרים." הצטחק רמי, "התחלקנו ברכוש ובכסף חצי חצי, ונפרדנו כידידים." רמי היה מנכ"ל במפעל במפרץ חיפה ואחרי הגירושים מאשתו החליט לפתוח דף חדש, קנה לעצמו דירה נחמדה בקריות, והלך ללמוד נהיגה. התפלאתי איך גבר בגילו ובעל משרה כל כך מכובדת ואחראית הצליח להתנהל עד היום בלי רישיון נהיגה, והוא הסביר לי שבעצם היה לו פעם רישיון נהיגה, אבל לפני כעשרים שנה הוא היה מעורב בתאונת דרכים חמורה. "יצאתי ממנה בחיים רק בגלל שיש לי יותר מזל משכל." הסביר בחיוך, "ומאז פחדתי לגעת בהגה, לעבודה הגעתי בהסעה ובשאר המקרים או שנסעתי במונית או שאשתי הסיעה אותי, אבל אחרי הגירושים הבנתי שאני צריך להפסיק עם הפינוק הזה, להתגבר על הפחדים ולנהוג שוב, וצדקתי, תראה באיזה פרס זכיתי." קרן לעברה של מירי שהתמוגגה מאושר.

"אני רוצה שתציע לרמי לבוא לגור אצל אימא שלך עם מירי והילדים וככה אני אוכל לחזור סוף סוף הביתה, לחיים שלי." תבעתי מנדב שהגיע לביקור אחרי שנעדר כמעט חודש מהארץ.

נדב אמר שהוא עייף ושאין לו חשק לדבר על העתיד, הוא רק רוצה סקס ולישון, אבל הכרתי כבר את התרגיל הזה והתעקשתי שקודם נדבר. "הקטנים כבר כמעט בני שנה, ולמרות שאני אוהב אותם מאוד אני חייב להתחיל לחיות כמו בן אדם מבוגר, הגיע הזמן שאני אתחיל להרוויח משכורת, לדבר עם אנשים בגילי, וגם להתחיל לעשות סקס יותר מפעם בחודש."

"פעם בחודש, אל תגזים," מחה נדב, "אנחנו נפגשים כמעט פעמיים בשבוע."

"לא, אנחנו לא!" התעצבנתי, "אני לא אתחיל להתחשבן אתך נדב, ואני גם לא מתכוון לחקור אותך מה אתה עושה כשאנחנו לא יחד, אבל די כבר, נמאס לי לחיות כמו נזירה. אמרת שהמגורים שלי פה זה עניין זמני עד שהכל יסתדר, והנה, הכל הסתדר, אימא שלך מרגישה יותר טוב, מירי מצאה בן זוג שמוכן לגור אתה ולעזור לה עם הקטנים שילכו בקרוב למשפחתון, ולי נגמרו כבר דמי האבטלה אני רוצה את החיים שלי בחזרה, אני לא מבקש ממך רשות, אני מודיע לך, רמי משך בכמה חוטים והפעיל קצת פרוטקציה וביום ראשון יש לי ראיון עבודה בחברה של איזה מכר שלו, ודי בטוח שיקבלו אותי לעבודה."

"איפה החברה הזו שאתה רוצה לעבוד בה?" התעניין נדב.

"ביוקנעם, בערך שעה ומשהו נסיעה מהדירה שלנו שאגב, אם אני לא טועה, החוזה שלנו עומד להסתיים עוד מעט, דיברת עם בעל הבית?"

"לא, אבל הוא שלח לי ווטסאפ שהוא לא רוצה לחדש את החוזה כי הוא מעביר את הדירה לבן שלו שסוף סוף ובשעה טובה מצא מישהי שמוכנה להתחתן איתו. אנחנו אמורים לפנות את הדירה בעוד חודשיים."

"מה? ממתי אתה יודע את זה?" נזעקתי.

"אה... הוא שלח לי את ההודעה כשהייתי בחו"ל, תן לי לבדוק מתי בדיוק." גישש נדב אחרי הנייד שלו.

חטפתי ממנו את המכשיר ובדקתי, מגלה בזעזוע שכבר שבועיים הוא יודע שבקרוב נהיה חסרי בית. "למה לא סיפרת לי מיד, ואם כבר מדברים על זה, מה בדיוק עשית כל כך הרבה זמן בחו"ל, ובאיזה חו"ל בדיוק היית?"

"אמרתי לך, הייתי באירופה." השיב נדב בחוסר רצון, ולקח ממני את הסמרטפון החדיש והיקר שלו.

"אירופה זה מקום גדול," ציינתי, "אני מבין שאתה אדריכל גדול וחשוב ועסוק מאוד, אבל..."

"אני ממש לא אוהב את הטון הגועלי הזה גיל." הפסיק נדב את נאומי.

"ואני ממש לא אוהב את מה שקרה ליחסים שלנו מאז שהחלטת להפוך לאבא, אני לא מבין למה עשית את כל המאמצים האלה, הרי אתה בקושי נמצא עם הילדים אז מה הטעם בזה?"

"הטעם הוא," אמר נדב בקול מאופק שרמז לי שהוא עושה מאמצים לא להתפרץ עלי בזעם, "להרוויח כסף כדי לבנות לילדים בסיס כלכלי מסודר, אני מסתובב בצרפת ובאיטליה כי יש שם פרויקטים חשובים מאוד שאני מתכנן, ושאני עומד להרוויח עליהם הון, וחבל שאתה לא מצליח להבין את זה."

"איך אני יכול להבין אם אתה כמעט אף פעם לא מדבר איתי, ואתה לא מסביר לי כלום?" התמרמרתי, "ולמה אתה חושב שכסף יפצה את הילדים על זה שהם גדלים בלי אבא?"

"בלי אבא, אל תגזים, אתה נמצא אתם כל הזמן, ועכשיו יש גם את הבחור הזה שנדבק למירי, הרמי הזה, ובעוד כמה חודשים, שנה גג, אני אהיה פנוי יותר ואז..." הוא התחיל לצחוק, "תראה איך התהפכנו, פעם חשבת שזה אידיוטי להפוך לאבא, ושאני משוגע שאני בכלל רוצה דבר כזה, ועכשיו אתה כועס עלי שאני לא אבא מספיק טוב, אתה שם לב שהתהפכת לגמרי גילי? נו, די כבר עם כל הדיבורים האלה, בוא אלי," משך אותי נדב לעברו, "המון זמן לא היינו יחד ואני מת לזיין כבר."

עדיין כעסתי עליו והדחף הראשוני שלי היה לדחות אותו, אבל גם אני הייתי חרמן ונמאס לי לדבר ולהתווכח, ולכן אמרתי לעצמי להפסיק להתנהג כמו פולנייה קטנונית, סתמתי את הפה והתמסרתי.

אחרי הסקס נרדמנו כמובן, אבל כמה שעות אחר כך התעוררתי מקול בכייה של דנה, ניגשתי אליה, החזרתי לה את המוצץ שנפל לה, כיסיתי אותה ופניתי לחזור למיטה, אבל בדרך לשם נפגשתי במירי ששאלה אותי בלחש אם יש לי כמה דקות לדבר אתה.

"מה, עכשיו?" העפתי מבט מהיר בשעון הקיר שהורה על השעה ארבע לפנות בוקר. היא משכה בכתפיה בהתנצלות והלכה למטבח ואני בעקבותיה, "קפה?" הציעה.

"בסדר." הסכמתי. מירי הדליקה את הקומקום החשמלי ונתנה לי את הטבלאט שלה, "תקרא את זה גילי." אמרה והתחילה להתעסק בהכנת הקפה.

על המסך הופיע מאמר באיטלקית שסיפר כמדומני על איזה פרויקט בניה מודרני וחדיש בעיר מילאנו, בהיתי בו בלי להבין, והתחלתי לגלול את המאמר עד שפניו של נדב הופיעו על המסך. מתחת לתמונתו הייתה תמונה של מירי יושבת על ספסל לפני הבית שלנו, אוחזת בידיה את התאומים. הם לבשו חליפות חורף תואמות שנדב שלח להם, של דנה בוורוד ושל חגי בכחול, ונראו חמודים להפליא. "תפעיל את הגוגל טרנסלייט." הורתה לי מירי. הפעלתי ולמרות התרגום העילג הצלחתי להבין שבכתבה מסופר על האדריכל הישראלי המוכשר שתכנן את השכונה החדשה, ושמירי והתאומים הם אשתו וילדיו הקטנים שמחכים לו בישראל. "הראיתי את המאמר לאחת הקליינטיות שלי שמדברת איטלקית, והיא תרגמה לי הכל כמו שצריך. רוב הכתבה היא על השכונה החדשה, אבל בסוף הם מראיינים את נדב  שמספר כמה הוא השתדל שהתכנון יהיה מודרני מצד אחד, אבל לא יתנגש עם החלק העתיק יותר של העיר, ומתבכיין כמה קשה לו להיפרד לכל כך הרבה זמן מאשתו ומהילדים כדי לפקח מקרוב על הבניה, בשום מקום הוא לא מצוין שהוא הומו שחי עם גבר, ושאני בכלל לא אשתו, אני לא יודעת מה אתה מרגיש לגבי זה אבל אותי זה ממש מעצבן."