ב. האקטיבי שלי

"הכל בסדר ויקי." אמרתי והנחתי את ידי על זרועו, "הם היו סתם ילדים שיכורים, הם הפחידו אותך?"
"אל תיגע בי!" אמר ויקטור בזעם כבוש וניער את ידי מעליו.
העפתי לעברו מבט תוך שאני מתמרן את הרכב לכיוון היציאה, לא קשה היה להבחין שהוא רותח מכעס.
"אתה כועס שלא אמרתי לשומר שהם התקיפו אותנו כי אנחנו הומואים?" ניסיתי להבין.
"אל תהיה אידיוט כזה יניב." אמר לי אהוב ליבי בקוצר רוח זועף, "השומר יודע שאנחנו הומואים, והוא יודע למה הבחורים הללו התקיפו אותנו, הוא לא עיוור ולא מטומטם."
"בסדר" נדבקתי בקוצר רוחו, "אז מה הבעיה שלך? מה עשיתי? למה אתה שוב כועס?"
ויקטור חבט בזעם באגרופו על דופן המכונית. "זה שאתה אפילו לא קולט מה עשית מרגיז אותי עוד יותר ממה שעשית."
על קצה לשוני עמדה ההערה שהוא נשמע כמו ויקטוריה ולא כמו ויקטור, אבל למוד ניסיון בלעתי את מילותיי ושאלתי שוב מה עשיתי שהרגיז אותו כל-כך.
"דחפת אותי לתוך המכונית ולא נתת לי אפילו רבע סיכוי להגן על עצמי." אמר ויקטור בקרירות, "כמו תמיד התערבת והתייחסת אלי כאילו שאני בחורה חסרת ישע שצריך להגן עליה, ואתה עוד מתפלא למה אני כועס?"
סוף סוף הבנתי. וכעת כשהוא הסביר לי את נקודת ההשקפה שלו יכולתי להסכים שאולי, מבחינה מסוימת, היה שמץ של צדק בטענותיו.
"אני באמת מצטער ויקי, אבל..."
"שמי ויקטור." הפסיק אותי בקור, "ויקי זה שם של בחורה."
"בסדר" הסכמתי בהכנעה, "אני אקרא לך ויקטור, אבל..."
"תקרא לי איך שאתה רוצה, הלילה אני הולך לישון על הספה, ומחר אני מסתלק יניב, אני לא יכול יותר לחיות ככה."
"אתה מה?" נדהמתי, " היום חגגנו חמש שנים מאושרות יחד, רק לפני חצי שעה אמרת שאתה אוהב אותי, על מה אתה מדבר?"
"אני באמת אוהב אותך." הסכים ויקטור בעצב, "אבל אני לא יכול לחיות עם גבר שמתייחס אלי כמו אל אישה שרק במקרה מחובר אליה זין."
"זה לא נכון ואני אוהב מאוד את הזין שלך." מחיתי, "אל תדבר שטויות, אני לא מאמין שאתה כועס עלי כי רציתי להגן עליך, זה פשוט אידיוטי."
דיברתי ודיברתי עד שקולי נצרד, אבל הוא התעקש וסירב להקשיב, סירב להתקלח איתי, סירב לעשות איתי אהבה למרות שהצעתי לו שהפעם הוא יהיה מעלי, סירב להביט בי או להתייחס לקיומי.
מבוצר בתוך עלבונו הוא חזר ואמר שאני מסרס את גבריותו, לא מניח לו להתבטא, טען שאני מאצ'ו שוביניסט מהסוג המיושן, שאפילו אישה לא הייתה יכולה לסבול את החיים במחיצתי, והלך לישון בחדר האורחים.
הלכתי אחריו, ישבתי לצידו על הספה בחדר האורחים והמשכתי להתווכח ולנסות לשכנע אותו לשוב למיטה שלנו, מרגיש כמו דביל על שעלי להתנצל על דבר שעשיתי בתום לב ובצורה אינסטינקטיבית לגמרי בלי לחשוב בכלל.
"זו הבעיה, שאתה משוכנע לגמרי שאני חסר ישע וזקוק להגנתך. אני חושב שאתה צריך את האשליה הזו כי רק בעזרתה אתה יכול לסבול את העובדה שאתה הומו שחי עם גבר, וזו גם הסיבה שאתה מתעקש להיות תמיד ובכל תנאי אקטיבי." אמר ויקטור, ולרגע נשמע בדיוק כמו הפסיכולוג שלי בשיחת הסיכום שערך לי לפני שעזבתי אותו.
הוא נשמע כל-כך רגוע ושליו ונחוש בדעתו. פתאום קלטתי שהוא מתכוון ברצינות והוא באמת עומד לעזוב אותי, והדמעות החלו לזרום על לחיי.
הפעם היה זה תורי לברוח למקלחת ולהתייפח שם לתוך המגבת. לא יכולתי לשאת את מראה המיטה הריקה שלנו ולכן נשכבתי על הספה בסלון, משגיח משם על ויקטור ששכב ער בחדר האורחים והציץ מדי פעם לעברי.
אחרי התפרצות הבכי שלי לא דיברנו יותר, היינו מותשים מדי, אבל גם לישון לא יכולנו. את הלילה הזה אני זוכר כלילה הכי ארוך בחיי, לילה ארור שהתחיל באושר גדול והסתיים באומללות איומה.
למחרת הייתי חייב ללכת לעבודה. כשחזרתי הוא כבר לא היה שם. ארז את רוב בגדיו והסתלק. מיד התקשרתי לשרון. מההלו הראשון שלו ידעתי שהוא מסתיר ממני סוד. די היה בלחץ מתון מצידי ושרון נשבר והודה שכן, ויקטור אצלו. הוא היה בקי בכל פרטי הסכסוך שלנו וצידד בלי היסוס בעמדתו של ויקטור שאני אשם והכל בגללי.
"אבל הם תקפו אותו. באתי לעזרתו." ניסיתי להציג בפעם המאה את עמדתי, אך לשווא. הצעד האבירי שנקטתי נתפס כהתנשאות שוביניסטית שהעונש עליה היה גירוש מגן העדן בו חייתי עד כה.
רק עכשיו, כשנותרתי לבד, קלטתי עד כמה ויקטור פינק אותי, טיפל בי, דאג לכל מחסורי ועד כמה הוא חסר לי.
לא הייתי מסוגל לספר את האמת, ולכן סיפרתי לכל מכרי שאני חולה. כולם האמינו לי כי נראיתי חיוור ותשוש. לא הצלחתי לישון, לאכול, לעבוד, או להתרכז. נראיתי רע והרגשתי רע עוד יותר.
יומיים תמימים ניסיתי להחזיק מעמד, אומר לעצמי שאני אתגבר ואשכח אותו, וכבר היו דברים מעולם - אנשים נפרדו ונשארו בחיים, אבל בסוף נשברתי. אזרתי עוז ובצוהרי היום השלישי לפרידתנו הלכתי לבית הספר התיכון למחוננים שם לימד ויקטור מתמטיקה. המזכירה החביבה של בית הספר שהכירה אותי מפעמים קודמות קיבלה את פני בחיוך נעים. כמו כל תלמידיו וחבריו לעבודה גם היא אהבה מאוד את ויקטור, ומעט מהחיבה שרכשה כלפיו הועבר גם אלי. חביבות שהוענקה לי בחסד ולא בזכות, אבל היטיבה איתי מאוד.
"או! אני רואה שהוא הדביק גם אותך בשפעת שלו. אתה נראה ממש לא טוב יניב, לך הביתה ותשכב לנוח." יעצה לי בטון אימהי, והגישה לי מעטפה ענקית תפוחה מדפים.
"הנה, קח את העבודות האלו שהוא צריך לבדוק, אבל תמסור לו שלא ילחץ, לא בוער כלום, שיבריא קודם." אמרה וחייכה אלי בטוב לב.
העובדה שגם הוא לא המשיך בחייו כרגיל והודיע שהוא חולה ניחמה אותי באופן מוזר. החלטתי ללכת לבקר אותו אצל שרון, מנצל כתירוץ לביקור את החבילה הגדולה וגדושת הדפים שמסרה לי המזכירה.
שרון לא היה בבית, הוא עבד במשמרת לילה בבית המלון ועמד לחזור רק למחרת בבוקר. ויקטור שכב במיטתו הגדולה, לבוש בחולצת הטריקו הנחמדה שקניתי לשרון לפני שנתיים, זו עם הפילים הוורודים שנופפו דגלי גאווה בחדקיהם, ונראה רע עוד יותר מכפי שאני חשתי.
כשראה אותי נכנס הזדקף לישיבה והביט בי במבט בוחן, ספק מופתע ספק שמח. הגשתי לו את העבודות ומסרתי לו את דרישת השלום מהמזכירה.
"אתה חולה?" שאלתי, "אתה לא נראה כל-כך טוב."
"מי שמדבר. גם אתה נראה זוועה." ענה לי ויקטור בקנטרנות. תמיד החמאתי לו על יפי תארו והוא לא היה מורגל לשמוע ממני ביקורת על הופעתו.
"אל תדאג לי, זה רק וירוס." הוסיף, "אני אהיה בסדר, שרון מטפל בי יפה מאוד."
"אני רואה שהוא אפילו הלביש אותך בבגדים שלו." ניסיתי לחייך אליו, "יפה לך בוורוד ויקי." הערתי בעוד חשד לא נעים מתחיל לנקר בליבי.
החלפנו מבטים וויקטור שהטיב להכיר אותי נשף בקוצר רוח למראה הפרצוף שעשיתי. "נו באמת יניב, תפסיק עם זה. עכשיו נזכרת להיות קנאי?"
"עד היום סחבת חולצות רק לי." אמרתי והתיישבתי כי ברכי התחילו לרעוד פתאום. ידוע שגברים שחיים יחד לובשים אחד את בגדיו של השני, וויקטור ושרון היו בדירה הקטנה הזו כבר שלושה ימים ו... פרץ של קנאה צורבת שטף את כולי, מותיר אותי אחוז בחילה ומזועזע.
"יניב!" צעק ויקטור, "תפסיק עם זה כבר! זו החולצה שלך. אתה לא זוכר שקנית שתיים כאלו, אחת לעצמך ואחת לשרון?"
"כן, אבל..." הבטתי בו מבולבל. "מה החולצה שלי עושה פה?"
הוא הסמיק באורח מלבב ביותר. "לקחתי אותה כשהלכתי בשביל... כדי..."
"בשביל מה?" שאלתי ועברתי לשבת על המיטה לצידו.
"בשביל הריח." ענה והניח את כפו על ברכי, "הוצאתי אותה מהכביסה המלוכלכת ולקחתי אותה בשביל שיישאר לי לפחות הריח שלך."
"ויקטור..." התחלתי לגמגם, "חמוד שלי, בבקשה... תחזור הביתה בבקשה, אני כל-כך מתגעגע. אני לא בן אדם בלעדיך, אני חצי מת כשאתה לא איתי. אני צריך אותך... תחזור בבקשה, אני כל-כך אוהב אותך וצריך אותך ו... גם אתה אוהב אותי, נכון?"
הוא כבש את פניו בחזי והנהן.
שנינו רעדנו. מותשים מסבל ומאומללות נשענו זה על זה, נושמים אחד את השני, מאושרים לגעת זה בזה.
אחרי חיבוק ארוך שנמשך נצח ובכל זאת היה קצר מדי, קמתי ומשכתי אותו אלי, "בבקשה חמוד, בוא כבר הביתה, בבקשה... אני אשתנה, אני אפסיק להרגיז אותך, אני אהיה אחר, אני מבטיח לך, בבקשה ויקטור?"
הוא השתחרר מחיבוקי ונסוג. "כן, עכשיו אתה אומר שתשתנה, אבל כשאני אחזור הכל יישאר אותו דבר, אני מכיר אותך."
"היה לך כל-כך רע איתי?" שאלתי, חש כאילו לבי נמחץ מרוב צער. הוא מעולם לא נרתע מהחיבוק שלי עד עתה.
ויקטור חזר והתקרב אלי והניח את ידיו על כתפי. "לא היה לי רע בכלל, אתה יודע שלא, אבל אתה... אני מרגיש שאתה מסרס אותי... אתה לא נותן לי להרגיש כמו גבר. כשאני אתך אני לא יכול..."
"מה אתה לא יכול? אתה יכול הכל." התחלתי למחות והוא חסם בידו את פי והמשיך לדבר. "יניב, אתה זוכר איך קראת לי ויקטוריה, אז כשרבנו ואני ברחתי מהבית?"
"זה היה לפני כמעט חמש שנים, עכשיו נזכרת?"
"אף פעם לא שכחתי את זה." אמר ויקטור במרירות.
נאנחתי ונזכרתי באיחור שמעולם לא התנצלתי על העלבון שהטחתי בו, "אני מצטער, אני מתנצל, אני מבקש סליחה. מה עוד אני יכול לעשות? אני אוהב אותך כל-כך ויקטור. אני לא יודע איך לאהוב אותך אחרת. אני אוהב אותך ואני אומלל בלעדיך וגם אתה מתגעגע אלי נורא, מה אני יכול לעשות כדי לשכנע אותך לחזור הביתה?"
הוא הביט ישר בעיני, "מה אתה חושב?" שאל ומעך את אצבעותיי בין כפות ידיו.
הבטנו זה בזה בשתיקה שהתמשכה עוד ועוד עד שהבנתי שלא נוכל לחזור הביתה עד שלא אענה על השאלה שנשאלתי.
"אתה רוצה שנעשה את זה פה, או בבית?"
"מה שנוח לך יותר."
"אני מעדיף בבית, שם אני מרגיש רגוע יותר, בסדר?"
"איך שאתה רוצה יניב." הוא משך את מזוודתו שנחה מתחת למיטה וארז בזריזות ובקפדנות את בגדיו ואחר-כך סגר את המזוודה והביט בי בחיוך, "אל תדאג חמוד, יהיה בסדר."
"ואם זה יכאב?" שאלתי חלושות.
"אז נפסיק וננוח, ואחר-כך ננסה שוב. אנחנו לא ממהרים לשום מקום." אמר מחייך אלי בחביבות כאילו הייתי ילד והרים את המזוודה.
לשם שינוי לא נחפזתי כדרכי לקחת אותה מידיו. ויקטור תמיד התרגז עלי כשהייתי ממהר לעזור לו, מניח כמובן מאליו שהוא חלש ממני וזקוק לעזרתי בנשיאת חפצים כבדים. מהיום החלטתי, אני אפסיק לעשות דברים רק לפי דרכי ואתחשב בו גם אם זה יהרוג אותי. "אולי אפשר דבר אחר?" שאלתי כשכבר היינו בבית, שוכבים חבוקים על מיטתנו. "מה אם אני אבטיח להפעיל את המדיח, למלא ולרוקן אותו כל יום, וגם להוריד את הזבל ו..."
"די כבר יניב." פקד עלי ויקטור בקוצר רוח, "שתוק כבר ותנשק אותי."
אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה ובכל זאת סגנון הדיבור הזה נשמע לי מוכר מאוד, איפה שמעתי אותו קודם?
כן. נזכרתי איפה שמעתי את הטון המצווה הזה, הוא פשוט חיקה את צורת הדיבור שלי, ועשה את זה בדייקנות רבה. זה באמת היה קצת מעצבן, אבל מעצבן במין צורה סקסית בלתי מובנת.
נישקתי אותו בצייתנות, מנסה להירגע למרות הפחד שחשתי.
"אנחנו לא חייבים לעשות את זה עכשיו יניב." הרגיע אותי ויקטור שחש את המתח בשרירי. "בוא נרגע קצת, גם אתה בטח קצת עייף אחרי כל העבודה שעשינו בבית."
ברגע שנכנסנו הביתה הוא גנח בתדהמה ומיד התחיל לסדר הכל, והפעם לא הסתלקתי לענייני אלא שאלתי במה אפשר לעזור למרות שאני שונא לטאטא, ולנגב, ולקפל, ולסדר ולהחזיר דברים למקום, והכי אני שונא להכניס כלים מטונפים למדיח שעד היום אין לי מושג איך להפעיל אותו.
אחר-כך התקלחנו יחד, וכמו תמיד זה היה נחמד ומחרמן, אבל בכל פעם שהוא ניסה לגעת בי מאחור קפצתי מרוב בהלה. אפילו ליטוף קליל על גבי הלחיץ אותי.
המצב לא השתפר כשהגענו למיטה, רציתי אבל פחדתי ובסופו של דבר נרדמנו צמודים זה לזה וישנו כמו ילדים עד למחרת בבוקר.
התעוררנו מאוחר ומיהרנו לקום בבהלה גדולה ולרוץ כל אחד לעבודתו, ורק בערב נפגשנו שוב, עייפים יגעים ורעבים, ומפה לשם... שוב נרדמנו חבוקים, אבל בלי סקס.
ככה זה נמשך עד יום שישי כשחזרתי מהעבודה מוקדם יחסית ומצאתי את ויקטור ישן את שנת הצהרים, נראה מתוק ויפה, וסקסי עד כאב.
עברו כבר כמעט שבועיים מאז שעשינו סקס לאחרונה ופתאום הרגשתי שאני חייב, אבל ממש חייב, לנשק אותו ולגעת בו.
התפשטתי מהר, שומט את בגדי על הרצפה, ואז נזכרתי בפרצוף הזועף של ויקטור בכל פעם שהיה עליו לאסוף את בגדי מהרצפה, בעיקר הוא שנא להרים את גרביי המלוכלכים, ומיהרתי לתלות אותם על כסא ולהשליך את הגרביים לכביסה, ואז התגנבתי בין השמיכות ונצמדתי אליו.
בהתחלה הכל היה כרגיל. התנשקנו והתגפפנו ושלחנו אצבעות ולשונות אחד לאבריו של השני ואז... "תשכב על הצד." הורה לי ויקטור ונעמד על ברכיו מולי, הזין הנהדר שלו מצביע עלי כמו אצבע מאשימה.
הוא אף פעם לא נהג להגיד לי מה לעשות במיטה, והדחף הראשוני שלי היה להתנגד, אבל התאפקתי. נשכבתי על הצד בגבי אליו והוא רכן לעברי והחל ללטף בעדינות את ישבני, קודם עם ידיו ואחר-כך עם לשונו, מתקדם בסבלנות אל עבר הפתח שעד לרגע זה איש לא זכה לעבור בו.
הצלחתי לשלוט בעצמי ולהישאר רגוע עד שהוא קירב את קצה האבר המשומן שלו אל פי הטבעת המכווץ ממתח שלי, ואז קפצתי בבהלה והתיישבתי.
"לא!" צעקתי והדפתי אותו.
"לא אז לא." אמר ויקטור בנחת, והסתלק מהמיטה אל המקלחת.
ידעתי מה הוא עומד לעשות שם, כבר ראיתי אותו פעם, מעביר את ידו המסובנת על אברו בתנועות איטיות ומגרות, מתנשם בקצב הולך וגובר עד ש...
הלכתי אחריו ונצמדתי אליו מאחור, לוחץ את זקפתי המשתוקקת אל עגבותיו. "בבקשה ויקטור, תן לי... בוא אלי... אני רוצה..."
"לא." הוא הסתובב והדף אותי מעליו. "לא מוכן. או שאני מזיין אותך או שלא נעשה שום דבר."
זעם פתאומי הציף אותי. כל התסכול של הימים האחרונים גאה בי בבת אחת. דחפתי אותו בחזקה והוא נהדף לאחור עד שגבו פגע בקיר בקול חבטה עמום.
"אני רוצה אותך עכשיו!" צעקתי והתנפלתי עליו.
נאבקנו זה בזה כמו מטורפים, מנסים להדוף ולדחוף אחד את השני, ולתדהמתי נוכחתי לדעת שהוא הרבה יותר חזק מכפי שחשבתי.
תמיד נהגנו זה בזה בעדינות, לא התגוששנו, אפילו בצחוק כפי שראיתי לפעמים זוגות גברים נוהגים. הנחתי כמובן מאליו שהוא חלש ממני מפני שהייתי גבוה ורחב יותר, אבל גם ויקטור פקד באדיקות את מכון הכושר, ועוד הגדיל לעשות והלך פעמיים בשבוע לשיעורי פלאטיס שאני פטרתי תמיד בבוז כהתעמלות נשית מעודנת.
רק עכשיו כששכבתי חסר אונים על המיטה הבנתי שטעיתי. למרות המבנה הקל והדק שלו ויקטור היה שרירי וחזק. לתדהמתי גיליתי שאני לא יכולתי לזוז - ידי היו לפותות מעל לראשי בכוח מפתיע וגופו של ויקטור שהעיק על גופי ריתק אותי למזרון.
"נו, אז מה עכשיו?" לגלגתי עליו אחרי ששכבנו שם כמה דקות, נושמים ונושפים בכבדות.
חשבתי שהוא יצחק, ירד מעלי ויניח לי לנשק אותו ולאהוב אותו כמו שרציתי, אבל ציפתה לי הפתעה.
הוא לא טרח לענות לי אלא התהפך על הצד, מושך אותי אחריו, מהדק אותי לגופו בתנוחת כפיות כשהפעם הוא זה שמחבק אותי.
זה לא קרה אף פעם. תמיד אני היה זה שחיבק אותו, אבל הפעם הזו הייתה שונה.
"תפסיק עם זה ויקטור," נאנחתי כשחשתי את אברו מגשש בין עגבותיי, "נו, די. אני לא רוצה..." צרחתי והתכווצתי בפחד כשחשתי את קצה אברו נדחק לפי הטבעת שלי, מהסס, מגשש, אבל לא חודר.

הקול שהשמעתי, מעין יבבה חייתית, הפתיע את שנינו. ויקטור קפא על מקומו, מבוהל עוד יותר ממני, "יניב?" שאל בקול מהסס, "בבקשה יניב, אני יכול? תגיד לי אם אפשר?" הפציר רכות.
נשמתי עמוק, ממלא את ריאותיי אוויר, ריפיתי את שרירי, ואמרתי לעצמי להפסיק להיות פחדן. "כן, תמשיך." לחשתי.
"תודה חמוד." אמר ויקטור חרש, ובתנועה אחת ארוכה ובטוחה חדר לגופי, מפריח את נשמתי מקרבי וגורם לי להבין בפעם הראשונה כמה קרובים זה לזה הכאב וההנאה.
אלוהים אדירים. חשבתי אחרי שגמרתי לרעוד מעוצמת התענוג שטלטל אותי מציצית ראשי עד לבהונות רגלי, למה אף אחד לא אמר לי אף פעם כמה זה טוב?
"תגיד ויקי," אמרתי אחרי שגמרנו להתנשף ושוב נשמנו כרגיל. "מתי אתה חושב שנוכל לעשות את זה שוב?"
היי, תרגיע." התהפך ויקי על צידו והתכנס אל בין זרועותיי, "חכה לתורך בסבלנות. בפעם הבאה זה תורי ליהנות." 

אפילוג
במשך הזמן למדתי לטעון כלים במדיח הארור הזה ולפעמים, כשיש לי מצב רוח טוב, אני אפילו פורק ממנו את הכלים הנקיים.
זה לא אומר שהפכתי פתאום לעקרת בית מסורה, אני עדיין זה שמטפל במכונית ובסידורים, חובב אגרוף וכדור רגל, וויקטור עדיין אחראי על הבישולים ומכור לאופרות והחלקה על הקרח.
גם היום אין לי מושג איך לבשל משהו מסובך יותר מביצה קשה, והוא לא מסוגל לתקוע מסמר בקיר בלי לפצוע את עצמו, אבל מדי פעם, כשיש לי חשק, ובתנאי שויקי מסכים כמובן, אני מרשה לעצמי להיות פסיבי, ולמי שעוד לא ניסה אני יכול רק להגיד - אתה לא יודע מה אתה מפסיד.