ב. הפוך

נדב החרוץ שבניגוד אלי לא לוקה בדחיינות התמסר מיד למשימה הנכבדה של מציאת אם לילדו המיועד, ובמקביל החל גם לתכנן את החתונה שלנו. שנינו הסכמנו שאנחנו לא רוצים באירוע זוהר ורב משתתפים, ולא מעוניינים להשקיע כסף וזמן בחגיגה מפוארת. החלטנו פה אחד שזה פשוט לא אנחנו, ובספונטניות לא מתוכננת הצהרנו אחד באזני השני שגם אם היינו סטרייטים לא היינו נקלעים למלכודת היקרה והמיותרת הזו של בזבוז הון על הפקת חתונה, אלא מסתפקים באירוע מרגש, אבל צנוע ואינטימי.

"הכי חשוב זה לתכנן הכל מראש, להחליט באיזה מדינה הכי פשוט ונוח להתחתן, לאסוף את כל המידע ולהכין את כל המסמכים ואפילו לשלב את כל הסיפור בטיול נחמד לחו"ל." הסביר נדב בהיגיון גברי בלתי מעורער.

"ורק אחר כך, אם נרצה, נוכל לחגוג גם עם חברים ומשפחה." הוספתי באופטימיות, תוהה אם זה הזמן להעיר שאולי זאת הזדמנות טובה לספר לאימא של נדב שהבן היחיד והיקר שלה התחתן? בסוף התאפקתי ולא אמרתי כלום, כי למה להרוס את האווירה הטובה בהערות קנטרניות?

נדב התחיל לחרוש באתרים ובפורומים של משפחות אלטרנטיביות בעוד אני מברר דרך האינטרנט, וגם דרך חברים מהקהילה, באיזה מדינה הכי נוח וקל לזוג גברים להתחתן.

אחרי כמה שבועות נדב הגיע למסקנה שחלק גדול מהנשים שרוצות הורות משותפת עם הומו הן פמיניסטיות מטורפות ששונאות גברים, או סחטניות שמחפשות פראייר שיממן אותן, גם אני הבנתי די מהר שאין דבר כזה חתונה גאה פשוטה וחסרת סיבוכים. בכל מקרה זה יהיה כרוך בשפע סיבוכים בירוקרטיים מייאשים, ובשיתוף עורך דין יקרן להחריד.

אחרי הרבה בירורים וחקירות הבנתי שבמקום להסתבך עם כל מיני אישורים ופקידים בארצות זרות עדיף לעשות הסכם חיים משותפים ולהפוך לידועים בציבור, אבל עוד לפני שהספקתי לספר לנדב על מסקנותיי קרה מקרה לא צפוי ששינה את חיינו. מה שקרה זה שהבוס הישיר של נדב, מי ששכר אותו לעבודה, הפך לידידו הטוב ולמדריכו והיווה בשבילו דמות אב נדיבה ומגוננת קיבל פתאום התקף לב חמור ואושפז בבית חולים.

נדב היה הרוס לגמרי, אף פעם לא ראיתי אותו כל כך נרעש ואובד עצות. ידעתי כמובן מי הוא קובי אלוני האדריכל הידוע והמוכשר - אחד היחידים במשרד שנדב גילה לו שהוא חי עם גבר – ואפילו יצא לי לדבר איתו כמה פעמים בטלפון, ופעם אחת, כשהוא קפץ לדירה שלנו והביא לנדב איזה תיק שרטוטים דחוף, אפילו נפגשנו פנים אל פנים ולחצנו ידיים, אבל אי אפשר להגיד שהכרתי אותו באמת. כל מה שידעתי עליו היה מה שנדב סיפר לי - שהוא מוכשר מאוד, יצירתי להפליא, איש חכם ונדיב ושנדב חשב שהיה לו מזל עצום לעבוד במחיצתו.

"בן כמה הוא היה?" שאלתי בחוסר טקט כשנדב התקשר אלי מבית החולים לבשר לי שהוא שוהה ליד מיטתו של הבוס, ואין לו מושג מתי הוא יגיע הלילה הביתה

"הוא בן שישים ושמונה, ואל תגיד היה, הוא עדיין חי." נזף בי בקול רועד.

"בסדר, סליחה, הוא בטיפול נמרץ?"

"כן, הוא... זה קרה ממש מול העיניים שלי, פתאום הוא אמר שלא טוב לו ושעוד מהבוקר הוא מרגיש קצת חלש, ואז הוא התמוטט פתאום ו... אני חייב ללכת גילי, אל תחכה לי, לך לישון כי אין לי מושג מתי אני חוזר."

הוא חזר לפנות בוקר, מותש וחיוור, ואחרי שישן קצת נסע שוב, הפעם לשדה התעופה לאסוף את אשתו של קובי שחזרה בחיפזון מביקור אצל ביתה ונכדיה שגרו בקנדה. הוא הוריד אותה בבית החולים, ונסע למשרד להשלים כמה דברים דחופים. אחרי הצהריים עשה הפסקה קצרה בבית, החליף בגדים ואכל משהו ושוב נסע לבית החולים, וככה זה נמשך שבוע שלם.

"בסוף תחלה גם כן." נזפתי בו אחרי שהצלחתי לתפוס אותו ערב אחד, רגע לפני שהוא התמוטט לשינה בכוונה לקום בעוד שעתיים כדי להמשיך לעבוד על משהו שלא סבל דיחוי. "אתה חייב לנוח קצת נדבי, ומה עם אימא שלך? לא היית אמור לנסוע לבקר אצלה השבוע?"

נדב התחיל להסביר שאימא שלו מבינה כמה הוא לחוץ בזמן בגלל התקף הלב של הבוס ושזה בסדר ו... הוא פיהק פיהוק ענקי ונרדם עוד לפני שהספיק להפעיל את השעון המעורר.

כיסיתי אותו בשמיכה, השתקתי את הנייד שלו וליתר ביטחון לקחתי אותו איתי למטבח. נדב נראה מחוק מרוב עייפות והייתי נחוש להניח לו לישון כמה שיותר. לא אכפת לי כמה השרטוטים של המשרד דחופים וחשובים, הוא רק אדריכל למען השם, לא רופא, ואף אחד לא ימות מזה שהתכנון של הבית שלו יתעכב קצת.

נדב התעורר אחרי יום תמים של שינה ונזף בי שאני לא אחראי, ואיך יכולתי לתת לו לישון כל כך הרבה זמן? אני לא מבין שיש וועדות תכנון שמתכנסות רק כמה פעמים בשנה וחשוב מאוד ש...

"הבריאות שלך יותר חשובה." הפסקתי אותו והגשתי לו קערית מרק מהבילה, "תאכל משהו לפני שגם אתה תתמוטט." נדב אכל את המרק, שיבח אותו ורק אחרי שהתקשר לאשתו של קובי ושמע שמצבו הוטב בהרבה אכל עוד מנה, ואחר כך גם בשר ותפוחי אדמה, ואפילו קינוח.

"היית ממש נהדר גילי." החמיא לי אחרי שהתקשר לאימו והבטיח לה שבקרוב, אולי כבר בשבוע הבא, הוא יקפוץ לבקר אותה, "לא הייתי עובר את כל זה בלעדיך, אבל לצערי אני חושב שגם בהמשך אני אהיה מאוד עסוק, וכנראה שנצטרך לדחות את התכניות שלנו לשנה הבאה כי אין לי לא זמן ולא סבלנות להמשיך להיפגש עם כל המשוגעות האלה שרוצות רק זרע ומימון, ואבא שלא יתערב להן בכלום, וגם לנסיעה לחו"ל לא נראה לי שיהיה לנו זמן."

"אני מבין וזה בסדר גמור מבחינתי כי חתונה בחו"ל, ולא משנה אם זה בקנדה או במלטה או אפילו באירלנד זה בלאגן בירוקרטי נוראי ויקר, והרבה יותר פשוט ונוח לחתום על הסכם חיים משותפים בארץ, ואל תדאג בקשר לתינוק, זה ממש לא דחוף." הרגעתי אותו, בטוח שזהו, המשבר חלף ונוכל להמשיך לחיות בנחת ובשלווה כמו תמיד.

לצערי שוב טעיתי, נכון שקובי החלים לאט לאט וכבר לא היה חשש לחייו, אבל הוא החליט שהתקף הלב הוא סימן לכך שהגיע הזמן לפרוש מעבודה ולהקדיש זמן לילדים ולנכדים, והמליץ בחום על נדב כמחליף שלו.

"הייתי בטוח שכולם יצחקו מהרעיון ויסרבו, אבל זה לא קרה." סיפר לי נדב, נראה מודאג ולחוץ, "כולם חשבו שזה רעיון נהדר ומעכשיו אני שותף ובעצם המחליף של קובי."

"איזה יופי, מזל טוב." חיבקתי אותו, שמח בשמחתו.

"כן, ממש יופי." גנח נדב, ולא החזיר לי חיבוק.

"למה אתה מדוכא? לא זה מה שרצית כל הזמן? למה אתה לא שמח שנעשית שותף?"

"כי אני מת מפחד." התוודה נדב.

"שטויות, אין לך ממה לפחד, אתה מוכשר כמו שד וחרוץ ויעיל וחכם, וחוץ מזה אתה גם ממש ממש חתיך." התחנפתי וחיבקתי אותו.

"הופה... נראה לי שמשהו פה קצת חרמן." התחיל נדב להפשיר והחזיר לי חיבוק.

"הרבה יותר מקצת, ואני מקווה שגם אתה נדב, כי כבר המון זמן... ואני ממש מתגעגע, אתה לא?"

"גם אני." נעתר לי נדב, וסוף סוף זכינו לקצת זמן איכות יחד, אם כי נדב הזהיר אותי שמעכשיו הוא עומד להיות מאוד עסוק, והזמן שלנו יחד עומד להיות מצומצם.

"אז אני צריך לחכות שגם אתה תקבל התקף לב כדי שיהיה לך זמן אלי?" התרסתי, קצת בצחוק, אבל גם ברצינות.

נדב נאנח, ואמר שאני צודק, ושבסוף הכל יסתדר, אבל זה ייקח זמן ושהוא מקווה שאני אהיה סבלני.

"אני אשתדל." הבטחתי, ובאמת שניסיתי, אבל אז, כמה שבועות אחרי שנדב נעשה שותף במשרד, התקשרה אלינו פתאום אימא שלו, והופתעה מאוד לשמוע את ההלו שלי.

"הלו, זה הבית של נדב קליין?" התפלאה.

"כן, זה הבית שלו." אישרתי, בטוח שזו שוב אחת מהלקוחות הנודניקיות שלו שבטוחה שצבע הקרמיקה שלה בשירותים הוא סיבה מספיק חשובה להציק לאדריכל שלה בביתו הפרטי, "אבל הוא במשרד, ניסית להתקשר לנייד שלו?"

"כן, והוא לא עונה, אפשר לדעת מי אתה?" שאלה האישה, די בחוצפה לדעתי.

"אני גיל, ומי את?"

"אני עליזה, איך זה שאתה עונה לטלפון בבית של הבן שלי?" המשיכה הגברת להתחצף.

"הבן שלך?" השתנקתי, "את אימא של נדב?"

"כן, אני אימא שלו, ואתה?"

"אני... אה..." יכולתי להגיד שאני עוזר הבית, או סתם חבר, אבל למה לי? ולמה אני צריך לשקר לאישה שיכולה להיות אימא שלי ועוד בגלל סיבה מטופשת כזאת? נדב עוד מעט בן ארבעים, זה לא אידיוטי להיות בארון בגיל הזה? כל המחשבות המרדניות הללו חלפו במוחי במהירות הבזק, ופתאום מצאתי את עצמי אומר, "אני החבר שלו, אנחנו גרים יחד."

"החבר שלו? אז בגלל זה..." אמרה עליזה בקול מהורהר ורגוע באופן מוזר, "זאת אומרת שהבן שלי לא התחתן עד היום כי הוא הומו?"

פתאום קלטתי מה עשיתי ונבהלתי, "אה... תראי... אני..."

"די לגמגם!" קטעה אותי הגברת בחדות, "אתם ישנים יחד או לא?"

"כן, אנחנו ישנים יחד." הודיתי והתיישבתי כי רגלי לא נשאו אותי פתאום, "סליחה." הוספתי בטמטום.

"זה בסדר, אין לך מה לבקש סליחה, לא עשית שום דבר רע, זה לא אתה ששיקרת לאימא שלך כל כך הרבה שנים, או שאולי כן? ההורים שלך יודעים עליך גיל?"

"כן, בטח, הם יודעים עלי כבר מזמן, והם גם מכירים את נדב ומאוד אוהבים אותו."

"הבנתי, ונדב באמת כל כך עסוק או שסתם נמאסתי עליו?"

"חלילה, את אימא שלו והוא מאוד אוהב אותך, בגלל זה הוא לא סיפר לך, כדי לא לצער אותך, הבעיה היא שמאז שהוא נעשה שותף כי קובי יצא לפנסיה בגלל ההתקף לב שלו הוא מאוד מאוד עסוק, גם אני בקושי רואה אותו." התחלתי לקשקש במהירות, מה שאני עושה תמיד כשאני לחוץ.

עליזה נאנחה ואמרה שוב שהיא מבינה, ושאם ככה אין ברירה, היא תצטרך למצוא פתרון אחר.

"פתרון למה?"

"לזה שאני צריכה לעשות בדיקה בבית חולים ואין אף אחד שילווה אותי."

"איזה בדיקה?" התעניינתי.

"קולונוסקופיה." השיבה עליזה בעגמומיות, "משום מה הם מתעקשים שאני אבוא עם מלווה שיחזיר אותי הביתה, או שהם לא יעשו את הבדיקה הזו, והרופא הטיפש שלי מתעקש שאני אלך להיבדק."

"הוא צודק, וגם בבית חולים הם צודקים, מתי הבדיקה?"

"מחר בבוקר, הייתי בטוחה שהערב נדב יבוא סוף סוף לביקור, אבל שוב המזכירה שלו הודיעה לי שהוא חייב לבטל."

"עשית את ההכנה?" הרשיתי לעצמי להיות חטטן. לא מזמן הורי עברו קולונוסקופיה והייתי בקיא בכל הפרטים.

"כן, כן, עשיתי הכל לפי מה שכתוב." ענתה עליזה בקוצר רוח, והרגשתי שהצטרפתי לרשימת הטיפשים שמציקים לה.

"אל תכעסי." הפצרתי בה, "אני יודע שזה מעצבן, אבל זה מאוד חשוב, אם ההכנה לא מספיק טובה אז..."

"אני יודעת, אני יודעת, אבל מה זה משנה, בין כה וכה אין אף אחד שיכול לקחת אותי."

"בטח שיש, אני יכול."

"אתה?" פקפקה עליזה.

"כן, אני. מחר על הבוקר אני מגיע לאסוף אותך." הכרזתי בסמכותיות, "ואני מציע שליתר ביטחון תיקחי אתך מברשת שיניים, פיז'מה ונעלי בית. אני כמעט בטוח שמיד אחרי הבדיקה נחזור הביתה, אבל עדיף להיות מוכן לכל מקרה." הוספתי, כי זה מה שהרופא אמר להורי.

משום מה השטויות שפלטתי שכנעו אותה, "בסדר גיל, תודה להתראות מחר." אמרה עליזה, ולהפתעתי היא נשמעה כעת הרבה פחות מודאגת.

"להתראות." עניתי, סגרתי את הטלפון והתחלתי לדאוג מה אני הולך לספר לנדב על הפגישה המפתיעה שקבעתי עם אימא שלו. 

בסוף התברר שלא הייתי צריך לדאוג כי נרדמתי עוד לפני שנדב הגיע הביתה. בגלל שהייתי לבד הרשיתי לעצמי ג'וינט קטן, ואחר כך עוד אחד, קצת יותר גדול, וכמו שקורה לי תמיד כשאני מסטול נרדמתי וישנתי שנת ישרים. בעיקרון אנחנו מרשים לעצמו לעשן ג'וינטים רק בסוף השבוע, אבל הייתי לחוץ בגלל השיחה עם אימא של נדב, ודאגתי מאוד מהתגובה שלו על האופן האגבי בו הוצאתי אותו מהארון. נכון, אימא שלו קיבלה את העניין ממש יפה, אבל לא בניתי על זה שנדב יתנהג כמוה, ומה אם היא שתקה כי היא פשוט הייתה בהלם? או שאולי היא אחת מהפולניות האלה שבחיים לא ירשו לעצמן להתפרץ ליד זרים, אבל ברגע זה ממש היא שוטפת את נדב בצעקות ומוחקת אותו מהצוואה? ומילא היא, יש מצב שנדב ימחק אותי מחייו בגלל מה שעוללתי בקלות דעת כזו. עצבני ולחוץ ואפילו מבוהל עישנתי את האספקה של כל השבועיים הבאים ונרדמתי.

מוקדם בבוקר התעוררתי עם טיפה סחרחורת וגיליתי את נדב ישן לצידי בשלווה. איזה חמוד הוא נראה כשהוא ישן. התגנבתי חרש למקלחת, התארגנתי בזריזות ומשם נדדתי למטבח. רעב כמו זאב, טרפתי מכל הבא ליד, הכנסתי את הכתובת של אימא של נדב לוייז ויצאתי לדרך, מניח לנדב לישון בשלווה.

בשעות הבוקר הכבישים ריקים יחסית והגעתי מהר מכפי שתכננתי ככה שהיה לי זמן לסקור את בית ילדותו של נדב שבאמת היה קטן ומיושן, אבל עמד על גבעה פורחת. פרדס עצי הדר מצד אחד, גינת ירקות מטופחת מצד שני, והמון רקפות וכלניות צומחות פרא בשפע מהמם בין עצי אלון שהתחילו להוציא עלים ירוקים ורעננים.

"איזה יופי פה, פשוט מדהים." החמאתי לעליזה - היא עמדה על כך שאקרא לה בשמה הפרטי – שכבר הייתה מוכנה לצאת לדרך. מפתיע כמה נוח וטבעי חשתי במחיצתה, היא הייתה כל כך דומה לנדב ובדיוק כמוהו הייתה בה מין שלווה פנימית שהשפיעה עלי לטובה.

"את ונדב ממש דומים." אמרתי לה, "עכשיו אני רואה מאיפה הוא קיבל את העיניים היפות האלה." התחנפתי.

היא חייכה, והודתה לי בחן, אבל אחר כך אמרה שנכון שנדב דומה לה קצת, אבל הוא בעיקר מזכיר לה את אבא שלו, ועד היום חבל לה שהיא לא הספיקה ללדת עוד ילד לפני שהתאלמנה. היא הייתה כל כך ידידותית וגלויה עד שהעזתי להיות קצת חטטן, "בת כמה היית כשהתאלמנת?" שאלתי.

"בת שלושים, חשבתי שיש לי עוד זמן, רציתי שקודם נתבסס כלכלית." היא נאנחה, "מי ידע שהמלחמה תגיע פתאום ותיקח את בעלי, יכולתי להתחתן שוב כמובן, אבל לא רציתי שיהיה לנדבי אבא חורג, אבל מה אני סתם מבלבלת לך את המוח, עוד לא שאלתי מה נדב אמר כשסיפרת לו שאני יודעת את הסוד שלו."

"לא סיפרתי." הודיתי, "נרדמתי עוד לפני שהוא חזר הביתה ויצאתי כשהוא עוד ישן, אני אתקשר אליו בעוד כמה שעות, ניתן לו לישון קצת, הוא עובד יותר מידי שעות בזמן האחרון."

"ומה אתך? אתה עובד?"

"כן, בטח, אבל מגיעים לי המון ימי חופשה, לא נורא, יסתדרו בלעדי יום אחד." סיפרתי לה קצת על עצמי, על העבודה שלי ועל הורי, וניסיתי לברר בעדינות מה היא חושבת על זה שבנה הומו.

"האמת שדי רווח לי, הייתי כל כך מודאגת מזה שאין לו זוגיות ושהוא חי לבד, חשבתי שזה באשמתי כי הוא גדל בלי אבא, אני שמחה לדעת שהבן שלי ישן עם מישהו שאוהב אותו."

"אבל בטח היית מעדיפה שהוא יתחתן עם אישה ושיהיו לך נכדים." התגריתי במזל.

"כן." הודתה עליזה, "אבל הבנתי שאין מה לעשות, להיות הפוך זה משהו שנולדים איתו, ואי אפשר לשנות את זה."

"בדיוק." הסכמתי, "ואגב, נדב מתכנן שנתחתן ושנביא ילדים עם מישהי שלא מעוניינת בבעל."

"אם ככה כדאי שתזדרזו כי אני לא נעשית צעירה יותר." חייכה עליזה בקור רוח מפתיע.

"טוב, יש כמה עיכובים בדרך, זה שנדב נעשה פתאום שותף גוזל ממנו המון זמן, וחוץ מזה מסתבר שממש קשה למצוא בחורה שתסכים לגדל ילד עם זוג גברים. נדב כבר נפגש עם כמה בנות ואף אחת לא מצאה חן בעיניו. הוא טוען שכולן שרוטות ושהן רוצות בעיקר זרע וכסף, אבל לא מוכנות שגבר יתערב להן בחיים." העפתי לעברה מבט מודאג, "סליחה אם לפעמים אני מדבר לא יפה, אני מקווה שאני לא מעליב אותך עם התיאורים האלה."

עליזה טפחה בקלילות על ברכי, "אל תדאג כל כך, אני כבר לא הדוסית התמימה שהייתי פעם."

הגענו לבית חולים כרמל קצת לפני שמונה בבוקר, למזלנו בשעה מוקדמת כל כך עוד הייתה חנייה והאחיות שקיבלו אותנו היו עוד רגועות ורעננות. עליזה החליפה את בגדיה לפיז'מה ולחלוק מכוערים וגדולים מידי של בית החולים, ועל פי הוראת האחות נשכבה על מיטה נוקשה עם גלגלים והוסעה משם לחדר הבדיקות. אותי השאירו להמתין על כיסא מתכת מרופד ויניל בחדר המתנה מחומם מידי, בוהה בטלוויזיה שהקרינה תכנית בוקר עליזה בצורה מדכאת. שתיתי קפה מתוק מידי מאוטומט, עיינתי בעיתון מאתמול שמישהו נטש ובעיקר השתעממתי, ופתאום נדב מתקשר.

"איפה אתה?" שאל בקול קר ומאופק מידי, קול שבישר שהוא רותח עלי ושתיכף תפרוץ מריבה גועלית, "ואל תגיד שאתה בעבודה גיל כי התקשרתי ואמרו לי שלקחת יום חופש."

"יפה מצידך שהזהרת אותי, אבל זה לגמרי מיותר כי לא תכננתי להגיד שאני בעבודה, למרות מה שאתה חושב עלי אני לא שקרן."

"אני לא חושב שאתה שקרן," התרתח נדב, "סטלן אולי, אבל לא שקרן. מה קרה לך שעישנת כל כך הרבה אתמול? או שאולי היה לך איזה אורח שעישן אתך?"

אורח? באמת, איזה דביל! "נדב, תירגע ומיד." הרמתי את קולי, מעיר מתנומתו קשיש אחד שנמנם בשקט על אחת הכורסאות, "אני בבית חולים כרמל עם אימא שלך, ועישנתי אתמול כי הייתי לחוץ ומתוח בגלל שהוצאתי אותך מהארון."

נדב שתק שנייה, מעבד את המידע החדש, "לקחת את אימא לבדיקה הזאת, איך קוראים לה? ועל הדרך סיפרת לה עלי."

"לבדיקה קוראים קולונוסקופיה, והיא מתבצעת בהרדמה, ולכן צריך מלווה, והתנדבתי ללוות את עליזה כדי שהיא לא תבטל את הבדיקה ו..."

"עליזה? אתה קורא לאימא שלי עליזה?" הפסיק אותי נדב.

"היא ביקשה שאני אקרא לה ככה." הסברתי, "ואני מצטער שסיפרתי לה עליך, אבל מה יכולתי להגיד כשהיא רצתה לדעת למה אני עונה לטלפון בבית שלך?"

"יכולת להגיד שאתה שותף שלי לדירה, או סתם חבר שבא לבקר, או שזו טעות במספר, על זה לא חשבת." המשיך נדב לכעוס.

"לא, מצטער, כנראה שאני לא שקרן כל כך טוב כמוך." תקפתי חזרה.

במשך כמה שניות השתררה בינינו שתיקה לא נעימה, ואז התחלנו שנינו לדבר יחד ואף אחד לא הבין מה השני אמר, "נדב, שתוק רגע ותן לי לדבר." זייפתי אסרטיביות, להוט לשכך את כעסו, ולהרגיע את המריבה. אני שונא לריב והאמת, אני ממש לא מוצלח בקטע הזה, תמיד אני חותר להתפייסות, ומוכן לוותר על כבודי רק כדי לשמור על שלום בית. "חבל שהיית בארון כל כך הרבה שנים, לא יודע על מה חשבת כי אימא שלך הייתה ממש קולית בעניין הזה."

"נדמה לך." התווכח נדב, "היא ניסתה להיות מנומסת אתך, אבל אני יודע שהיא פשוט נגעלת מהפוכים, היא הייתה מעדיפה שאני אתנצר ולא אהיה הפוך."

"איזה שטויות, זה ממש לא נכון, ודי כבר להגיד הפוכים, מספיק עם הקשקוש הדתי הזה, היא דווקא שמחה שיש לך זוגיות ושאתה לא חי לבד, והיא רק מקווה שנמהר להביא לה נכדים, מה שלא יקרה אם תמשיך להאשים אותי שאני בוגד ושקרן ולעבוד כל כך הרבה שעות עד ש... עד ש..." אולי זאת הייתה ההשפעה המאוחרת של הג'וינט, אבל עיני נמלאו דמעות וקולי רעד כמו קול של ילדונת נעלבת. כמו שכבר ציינתי - אני ממש גרוע במריבות.

נדב התמלא חרטה, ואולי נבהל קצת ומיד התנצל, ביקש שאסלח לו ואמר שברור שאני לא בוגד ולא שקרן, ושהוא פשוט מתוח ועצבני ולכן... ואז הטלפון שלו שוב צלצל והוא אמר שהוא חייב לענות ותודה שאני דואג לאימא שלו, הוא מבטיח שהוא עוד יפצה אותי בגדול ושאתקשר אליו אחרי שאימא שלו תצא מהבדיקה.

למרבה הצער התגלה פוליפ במעיה של עליזה ולכן הבדיקה התמשכה הרבה יותר מידי זמן, וכשהרופא יצא אלי לבסוף הוא התחיל לחקור אותי מי אני שלה, ואיך אני קרוב משפחה שלה? "אני הבן זוג של הבן של עליזה." נאלצתי להודות לבסוף, אני יודע שאני מתפאר שאני מחוץ לארון וזה, אבל בכל זאת אני חש מעט היסוס כשעלי להודות בפני אדם זר עם פרצוף זועף שאני הומו.

"אני מבין." נרגע הרופא, ושאל אם אני בקשר עם הבן של הגברת.

"בטח, אמרתי לך, אנחנו חיים יחד. הוא היה אמור לקחת אותה. אבל בדיוק עכשיו יש לו קצת לחץ בעבודה ולכן... אמרת שמצאתם אצלה פוליפ? זה סרטני?"

"כנראה שלא, אבל אי אפשר להיות בטוח עד שלא נקבל תשובה מהמעבדה."

"אני יכול לראות אותה? מתי אפשר לקחת אותה הביתה?"

הרופא טפח קלות על כתפי וביקש שאירגע והסביר שבגלל גילה המתקדם של הגברת הם ישאירו אותה אצלם לילה אחד לפחות להשגחה, ושאוכל לראות אותה כשהיא תצא מהתאוששות ותעלה לפנימית.

התקשרתי לנדב רק אחרי שעליזה, מנומנמת מעט ודי עצבנית, התמקמה במיטה שהקצו לה, וסיפרתי לו הכל. "אתה רוצה שאני אבוא?" נבהל נדב, "אני רק גומר פה משהו ו..."

"באמת שאין טעם, היא כמעט ישנה, ועוד מעט האחיות יזרקו אותי מפה. תבוא לפה מחר כדי להחזיר אותה הביתה, בסדר?"

"רעיון טוב, מחר אני אקח יום חופש ואקדיש את כולו לאימא, למה שגם אתה לא תבוא איתי?"

"כי אני צריך לעבוד נדב, ואתה צריך להקדיש קצת זמן איכות לאימא שלך."

"ומתי יהיה לי זמן איכות עם החבר המדהים שלי?" התחנף נדב.

"מה דעתך על הלילה?"

"קבענו." שמח נדב, "ואה... גילי, סליחה שהתנפלתי עליך ככה, אתה מדהים ומתוק ואני נורא מצטער שאני מזניח אותך כל הזמן, אתה סולח לי?"

"תלוי כמה איכותי יהיה הזמן שנבלה הלילה." הצטחקתי, ושמח וטוב לב נסעתי הביתה.

נדב הגיע קצת אחרי ובאמת היה לנו לילה מדהים, ולמחרת, אחרי שאכלנו יחד ארוחת בוקר, הוא נסע להחזיר את אימא שלו הביתה בעוד אני נוסע לעבודה.

בצהריים, מיד אחרי הפסקת האוכל, הוא תפס אותי בטלפון והודיע לי, שמח כמו שלא שמעתי אותו מזמן, שהוא מצא את האימא של הילד שלו ושהיא נהדרת, והוא מת שאני אפגוש אותה כבר, ולפני שנפרד ממני עשה משהו שלא עשה אף פעם - הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.

 ”קצת מתסכל לדעת שהשקעתי כל כך הרבה זמן ומאמץ באתרים המעצבנים האלה של הורות משותפת ורצתי לכל מיני דייטים הזויים, וכל הזמן הזה מירי חיכתה לי בשקט אצל אימא שלי." פטפט נדב בהתרגשות בזמן שנסענו יחד לפגוש את מירי, האם המיועדת, שחיכתה לנו אצל אימא שלו.

"חשבתי שאימא שלך גרה לבד." הערתי, מסרב להיסחף בהתרגשות שלו.

"מירי גרה ממש לידה ובאה אליה כמעט כל יום, בהתחלה היא הייתה רק העוזרת בית שלה, אבל עם הזמן הן נעשו חברות ממש טובות." גילה לי נדב בשמחה.

"אם ככה למה היא לא ליוותה אותה לבית החולים לבדיקה ההיא?" התפלאתי.

"למירי אין רישיון." הסביר נדב, "עוד משהו שאני מקווה שנתקן עוד לפני שהיא תלד."

"מה תלד? היא עוד לא בהיריון, בת כמה היא שעוד אין לה רישיון?"

"לא שאלתי אבל אני משער שהיא בת שלושים פלוס."

"שלושים פלוס יכול להיות גם שלושים ותשע." הערתי בחמצמצות.

"ומה רע בגיל שלושים ותשע?" התחיל נדב להתעצבן.

"שום דבר, אין שום דבר רע באף גיל, אבל במקרה ששכחת תרשה לי להזכיר לך שלנשים שרוצות להרות יש מגבלת גיל."

"יש המון נשים שהרו בגיל הזה, ואפילו בגיל ארבעים פלוס." נזף בי נדב.

"טוב, בסדר, אבל אולי תיתן לי עוד קצת אינפורמציה על המיועדת, למה היא לא נשואה עדיין? ולמה היא מעוניינת להביא ילד עם הומו? ולמה היא עובדת כעוזרת בית?"

"באמת גיל, לא מספיק שאתה גִילני אתה גם סנוב ומתנשא, מה בלהיות עוזרת בית?"

"שום דבר חוץ מזה שזו עבודה קשה ודי מבאסת, ולא ממש משתלמת, ומה זה בכלל גִילני?"

"זה אחד שמפלה אנשים על בסיס גיל."

"נו, באמת, אין לי שום בעיה עם גיל של אף אחד, אבל במקרה של היריון הגיל הוא עניין די קריטי, לא? ואגב, אין לי שום דבר נגד עוזרות בית, הייתי שמח להעסיק אחת כזו בעצמי אם הייתי מוצא מישהי שמנקה כמו שצריך, ולא לוקחת סכומים אגדיים ועוד מציבה לי תנאים משונים, ומאחרת תמיד וכל הזמן עושה הפסקות עישון וקפה."

"בסדר, בסדר, הבנתי, אתה לא מסתדר עם עוזרות בית, אבל מירי לא כזו, היא עובדת במשק בית רק כדי לממן את הלימודים שלה, למעשה היא כבר כמעט גמרה ללמוד, נשארו רק בחינות הסיום, וכיום היא מנקה רק אצל אימא כי הן חברות."

"מה היא למדה?"

"ראיית חשבון, היא כבר התחילה לעבוד כמתלמדת במשרד בחיפה, והיא גם עושה עבודות מהבית בשביל כמה עסקים קטנים, היא בחורה חרוצה ונחמדה והיא ממש מתה להיות אימא."

"ולמה היא חיכתה כל כך הרבה זמן, מי הפריע לה להיות אימא בגיל עשרים ומשהו, כמו כולן?"

"לפי מה שהיא מספרת זה היה הבעל הדפוק שלה, לקח לה המון זמן להיפטר מהטיפוס הזה."

"מה הייתה הבעיה שלו?"

"חוץ מזה שהוא היה חרדי פנאטי הוא היה גם קצת פסיכי, ומסתבר שגם לא ממש חכם, רק אחרי כמה שנות נישואים הוא הצליח להבין מה בדיוק צריך לעשות כדי שיהיו לו ילדים, וגם אחרי שהוא הבין סוף סוף זה פשוט לא עבד משום מה. אימא אומרת שמירי די ביישנית וקצת קשה לה לדבר על הנושא."

"הבנתי, אבל אם בעלה לשעבר היה חרדי אז גם היא חרדית."

"הייתה חרדית, אחרי שהם התגרשו בשעה טובה היא יצאה בשאלה."

"כל זה מעניין מאוד, אבל עדיין לא עונה על השאלה שלי, למה היא לא מתחתנת ומביאה ילדים עם בעלה? בשביל מה היא צריכה להסתבך אתך?"

"אתנו." תיקן אותי נדב, "אני מקווה שאתה מבין שגם אתה בעסק הזה של הורות, לא הייתי הולך על זה בלי בן זוג שיהיה שותף מלא להורות. חשבתי שהבנת את זה כבר."

"גם אני בעסק." הבטחתי, "אתה יכול לסמוך עלי." חייכתי אליו, משוכנע בעמקי לבבי שאחרי שאנהל שיחה רצינית ונוקבת עם מירי המופלאה נדב יבין שהיא אולי בחורה נחמדה, אבל ממש לא מתאימה להיות אימא של הילד שלו וירד מהעסק המגוחך הזה. עוזרת בית ורואת חשבון מתלמדת עם עבר חרדי מפוקפק וביציות מזדקנות? נו, באמת, אין ספק שעם קצת מאמץ נוכל למצוא מישהי מוצלחת יותר.

מירי קיבלה את פני בחיוך מקסים, לחצה את ידי בחמימות ואמרה שהיא ממש שמחה לפגוש אותי. בהיתי כמו דביל בעיניה הכחולות היפות ואמרתי שגם אני, ולמרבה התדהמה, בעיקר שלי, גם התכוונתי לזה. נדב צדק, היא הייתה ממש בסדר, נבונה, נעימת הליכות ונאה מאוד במין צורה ביישנית וצנועה שמאוד מצאה חן בעיני.

אחרי שאכלנו יחד ארוחה מדהימה מירי נתנה לי את המתכון המדהים שלה לפשטידת פטריות וגבינה ותהתה בנועם אם אין לנו שום שאלות לשאול אותה?

נדב הג'נטלמן נחפז להגיד שהיא נראית לו מושלמת, ואם אימא שלו אוהבת אותה מבחינתו זה מספיק, "אבל לגיל יש כמה עניינים שהוא רוצה לברר אתך." הלשין.

בעטתי בו מתחת לשולחן ואמרתי שהיא לא חייבת לענות לשום שאלה, ואני אבין אם לא מתאים לה לדבר על דברים פרטיים מידי, אבל אני אשמח לדעת בת כמה היא.

"בת שלושים ושמונה, מבוגרת מידי להריון ראשון, אבל אימא שלי ילדה את הילד האחרון שלה בגיל ארבעים ותשע, ואני מקווה שלפחות מהבחינה הזאת אני דומה לה."

"מה באמת הסיפור של ההורים שלך, אני מבין שאת לא בקשר אתם."

"נכון," התקשחו פניה של מירי ולרגע היא נראתה באמת בגילה, "מאז שהתעקשתי להתגרש מהמטורף הזה שהם שידכו לי הם ניתקו איתי קשר."

"בת כמה היית כשהתחתנת?"

"הייתי בת תשע עשרה," היא הצטחקה, "רווקה זקנה במונחים שלהם."

"ואיך זה שלא נולדו לך ילדים מבעלך?"

"נולדתי והתחנכתי בחסידות סאטמר," ענתה מירי והשפילה מבט, נבוכה, "צניעות זה עסק מאוד רציני שם ולא כל כך מדברים על מין, לקח לו הרבה זמן... רק אחרי כמה שנים באמת עשינו מה שצריך לעשות כדי להביא ילדים, וזה היה מכאיב ודוחה ו... לא רציתי ונדמה לי שגם הוא לא ממש התלהב. כמה שהאמנתי פחות והתלבטתי יותר עם האמונה שלי בעלי נעשה אדוק יותר, ובילה יותר זמן בישיבה. כשביקשתי להתגרש הוא ישר סירב, למזלי ההורים שלו וראש הישיבה שלו לחצו עליו לגרש אותי כדי שהוא יקיים את מצוות פרו ורבו, וככה זכיתי בגט. אחרי הגירושים חזרתי להורי והם ישר ניסו לשדך אותי לאיזה אלמן עם ילדים שרצה מישהי שתטפל בילדים שלו, הוא היה מבוגר ושמן ומאוד לא מצא חן בעיני וסירבתי. הורי כעסו, רבנו מאוד וכשאמרתי שאני בכלל לא בטוחה שאני מאמינה הם פשוט העיפו אותי מהבית. היה לי קשה מאוד בשנים הראשונות, קיבלתי קצת עזרה מבית הילל, אבל הייתי מאוד בודדה ומבולבלת, לאט לאט התאפסתי, ומצאתי את המקום שלי בעולם, עליזה עזרה לי המון ואפילו ניסתה לשדך לי גברים, אבל אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים הבנתי שזה לא הם, זו אני, לא כל אחת בנויה להיות אישה נשואה, עד לא מזמן חשבתי שככה יראו החיים שלי, שאני תמיד אהיה לבד, בלי משפחה, אבל אחרי גיל שלושים וחמש התחלתי להרגיש שמשהו חסר לי, שאני רוצה ילד ושמחתי מאוד כשהבנתי שאני לא חייבת להכניס גבר לחיים שלי כדי להפוך לאימא, הרבה זמן חשבתי ללכת לבנק הזרע, אבל אחר כך הבנתי שלגדל ילד בלי אבא זה אגואיסטי ולא אחראי, שלא לדבר שגם מאוד מאוד קשה, ברגע שעליזה אמרה לי שהבן שלה שחי עם גבר רוצה להיות אבא ידעתי שזה הפתרון המושלם בשבילי, והבונוס הוא שעליזה תהיה סבתא של הילד שייוולד לנו." סיכמה את נאומה הארוך בחיוך זוהר.

בדרך הביתה הודיתי שמירי באמת מקסימה, ושמזל שמצאנו אותה, אבל עם זאת הערתי שאולי זה לא הוגן לנצל בחורה שנשרטה בגלל החינוך הדתי הדפוק שלה כדי שתלד לנו ילד,

"היא ממש נחמדה ונראית מצוין, אני בטוח שאם היא באמת הייתה רוצה היא הייתה יכולה להתחתן ולגדל ילדים עם בעל שיאהב אותה."

"אבל זה כל הקטע, שהיא לא רוצה בעל."

"היום היא לא רוצה, אבל מה אם בעוד כמה שנים היא כן תרצה?"

"אז אני אשמח בשמחתה וארקוד בחתונה שלה." פסק נדב.

אחר כך העניינים התנהלו במהירות מסחררת, די מהר הלכנו לעורך דין וחתמנו חוזה של הורות משותפת, ושבוע אחר כך כבר היינו במרפאת פוריות שהעורך דין המליץ לנו עליה. הניסיון הראשון נכשל וקצת התבאסנו, אבל המשכנו לנסות, והשני הצליח ואפילו יותר מידי, כי התברר שמירי בהיריון עם תאומים.

הרופא אמר שהם תאומים לא זהים, ושאם מירי ונדב מעוניינים אפשר לעשות דילול.

מירי ונדב המזועזעים מהרעיון סירבו מיד, מתעלמים מההערה הזהירה שלי שלגדל תאומים זה עסק יקר וקשה כפליים מאשר לגדל ילד אחד.

אחרי שהבאנו את מירי לדירה שלה כדי שתנוח קצת נסענו לעליזה כדי לספר לה שהיא עומדת להפוך לסבתא לתאומים. היא אמרה שזו בשורה נפלאה ומזל טוב לנו ושהגיע הזמן לחשוב על החלפת דירה למירי כי הדירה הקטנה שלה בקושי מספיקה לילד אחד, בטח לא לשניים. "ורצוי מאוד שהיא תגור קרוב אלי כדי שאני אוכל לעזור." הוסיפה.

כן אימא האמת שחשבתי על זה והגעתי למסקנה שהכי טוב יהיה אם נגדיל את הבית שלך כמו שתכננתי כבר מזמן וככה מירי והילדים יוכלו לגור אתך ולא נצטרך לשלם שכר דירה ואל תדאגי אני מתכנן תוספת עם כניסה נפרדת ככה שתהיה לכל אחת מכן פרטיות ושקט."

"אבל מירי אמורה ללדת בעוד חצי שנה, איך נספיק לבנות כל כך מהר, ואיך נממן את העסק הזה?" נבהלה עליזה.

"אל תדאגי, יש לי די כסף, ולרישיונות מהמועצה דאגתי עוד לפני שנתיים, אני יודע מה מפחיד אותך, את לא רוצה לגור בתוך אתר בנייה מרעיש ומלוכלך, אבל מה שנעשה זה להוסיף לבית אגף עשוי מעץ, יש חברה שבונה ומרכיבה הכל תוך כמה ימים, יהיה קצת בלגן עם החיבורים לחשמל ולמים ולביוב, אבל אחרי שיוצקים את הרצפה זה הולך מהר ובקלי קלות וזה גם לא כל כך יקר."

"אתה בטוח?" פקפקה עליזה, "אני די פוחדת מבית מעץ, ומה אם תהיה שרפה?"

"העץ עבר טיפול מיוחד נגד אש ונגד לחות, ואני אישית אפקח על הבניה." הבטיח נדב וגם קיים, חודש לפני הלידה עזבה מירי את דירתה השכורה ועברה לגור באגף החדש והיפה שבנה לה נדב, צמוד לבית אימו.