עוקבים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

א. האקטיבי שלי

"לכל אקטיבי יש את האקטיבי שלו" – פתגם עממי 

לאט לאט נפלו כל חומות ההגנה שהקמתי כנגד המשיכה שלי לגברים. עם הזמן הפסקתי לנסות לחפש את האחת שאיתה זה כן ילך, וזנחתי אחת אחרי השנייה את כל ההתנהגויות הסופר גבריות שאימצתי כדי שאף אחד לא יחשוד חלילה... 
הפסקתי אפילו לשנוא את עצמי על החלומות הללו שגברים צעירים, חלקים ושריריים כיכבו בהם בהמוניהם.
אני מודע לכך שהיום מקובל לצאת בגאון ובששון מהארון מיד אחרי הבר מצווה, ונערים שטרם החלו להתגלח וקולם עדיין לא התחלף, כבר צועדים במצעד הגאווה, מנופפים דגל צבעוני וחושפים בלי בושה את חיטוביהם החלקים וגודל הציוד שבורכו בו, אבל אני שייך לדור ותיק ומבויש יותר. אצלי הכל הלך לאט. רק כשהגעתי לצבא העזתי לשתול את הנשיקה הראשונה על פיו של גבר, ועברו עוד כמה שנים עד שהודיתי שכן, אפשר לחוש רגשות רומנטיים גם כלפי גברים, ולהיות הומו זה יותר מלרצות להגיע לפורקן מיני בגופו של בן מינך אלא גם לאהוב, להביא פרחים, לקנא, להתגעגע, לבכות כשהאהבה נגמרת, ואפילו, שומו שמיים, להודות בפני אימא שכן, אני בדיכאון כי הלב נשבר לי בגלל חבר, לא חברה. "אמרתי לך." אמרה אימא בנימת ניצחון לאבא שנאנח, הניח יד גדולה ונבוכה על גבי ואמר שלא נורא, העיקר הבריאות ולא חשוב איך ועם מי, הוא רק רוצה שאני אהיה מאושר.
"ושלא תשכח לשים קונדום." הוסיפה אימא והסמיקה, ואחר-כך גילתה לי שהיא חשדה עוד מזמן והיא מקווה שאני לא חושש שבגלל זה אני פחות אהוב ויקר מאחי.
האמת שלא חששתי, ידעתי שאין שום דבר שאגיד או אעשה שיגרום לאימא לאהוב אותי פחות, וידעתי שגם אבא, למרות שתקנותו והחיסכון שנהג במחוות חיבה, אוהב אותי בדרכו בדיוק כמו אימא. אבא שלי... כשהיינו, אני ואחי קטנים, לא הבנו למה הוא לא מחבק ומנשק אותנו כמו אימא. שאלנו אותה למה אבא לא אוהב אותנו והיא תמיד הגנה עליו ואמרה שהוא אוהב אותנו מאוד, אבל הוא ביישן.
בתקופת ההתבגרות המרדנית כעסתי עליו, חשבתי שהוא נוקשה וחסר רגש. הייתי בטוח שהוא יכעס עלי וינדה אותי מהמשפחה כשיגלה שלא אוכל להמשיך את השושלת המשפחתית כמו אחי. תמיד הייתי משוכנע שאני דומה יותר לאימא והנה, קצת לפני שמלאו לי שלושים ניגשתי לירקן השכונתי שלי ונתקלתי לפתע בפרצופו של אבא מציץ אלי מבין העגבניות למלפפונים. הצצתי שוב וראיתי שזה לא הוא אלא אני (הייתי רוצה לדעת מי הסוטה שהחליט לשים מראה בחנות ירקות?) ונדהמתי לגלות כמה נעשיתי דומה לאבא, דמיון שהולך ומתגבר כחלוף השנים.
בעזרת הפסיכולוג שהלכתי אליו כדי להתגבר על הדיכאון שתקף אותי אחרי שאורי נתן לי את הנאום הזה של - זה לא אתה זה אני - הבנתי מאיפה נובע החשש שלי מאכזבתו של אבא כשיגלה שאני אחד מהסוטים הנשיים הללו, ולמה השקעתי במשך השנים המון מאמץ ואנרגיות להיות גבר אמיתי ולא לעשות לו ולעצמי בושות.
אחרי שנה של טיפול מוצלח השתחררתי מהרבה מעצורים ומחסומים מכבידים וחסרי תועלת שאמללו אותי וגיליתי שאורי צדק רק למחצה - זה לא היה רק הוא, אלו היו שנינו.
כמה ימים אחרי שחיבקתי את אבא בפעם הראשונה מאז שהייתי ילד ואמרתי לו שאני אוהב אותו (הוא האדים והשתעל וגמגם, אבל התגבר וחיבק אותי חזרה), החלטתי לסיים את הטיפול הפסיכולוגי ויצאתי בצורה חגיגית מהארון בפני כולם כולל קומץ הדודות שעדיין לא ידעו רשמית שאני פייגלע. בגיל עשרים ושמונה מילאתי כרטיס באטרף ומהר, לפני שאחליף קידומת ואחשב לפג תוקף בשוק הבשר, התחלתי לחגוג.
כמובן שכתבתי בכרטיס שאני אקטיבי, וכל מי ששאל ופנה ובדק וירטואלית, או אישית, זכה לאותה תגובה גאה – אני רק אקטיבי. "לא חמוד." הייתי עוצר בעד אלו שתמיד חייבים לבדוק גבולות, "התחת שלי יקבל ממך רק את הלשון שלך, זה הכל."
"אתה לא יודע מה אתה מפסיד." ניסו כמה חכמולוגים לפתות אותי להחליף צד.
הייתי מושך בכתפי ואומר שלא חייבים לנסות כל דבר, וכמו שאני לא אקפוץ באנג'י מגשר בניו זילנד, או אלך לשחות עם כרישים באוסטרליה או אתאפר ואדדה בנעלי עקב – לא, אפילו לא בפורים - ככה אין מצב שאני אשכב על בטני בשקט ואהפוך לפאסיבי.
אני אולי הומו, אבל אני לא אוכל בתחת, לא יעזור פה שום דבר, אין מצב שמישהו יגיד שהוא זיין את יניב מזרחי.
"לכל אקטיבי יש את האקטיבי שלו, חמוד." אמר לי שרון, יזיזי הפאסיבי השמנמן והמתוק בעל הלשון הזריזה ועיני התכלת התמימות.
"עוד לא נולד הגבר שיהיה האקטיבי שלי." צחקתי בשחצנות, כי באמת, יש גבול לכל דבר. חובב גברים כן, אבל נושך כריות ואוכל בתחת? לא ולא. עד כאן.
כחלק מהשלמתי עם הנטיות ההפוכות שלי צלחתי בגבורה את כל הקלישאות ההומואיות המקובלות. עשיתי הכל – מסיבות עד אור הבוקר כולל אפטר פארטי הזוי, סקס בשירותים, אורגיה על הגג, אפילו בשלישיה אחת מסטולית וחרמנית השתתפתי - שיישאר בינינו היה נעים יותר לספר מאשר לבצע בפועל את המשימות הנ"ל – אבל כיאה ללוחם בגולני דבקתי במשימה מעל ומעבר למצופה והשלמתי את כל מה שהתחלתי בו.
בשקדנות רבה סימנתי ווי על כל הטרנדים האופנתיים של הקהילה – הצטרפתי למכון כושר אופנתי, קניתי את כל הדיסקים של עיברי לידר וקורין אלאל, הייתי במסיבות בגעש, השתזפתי בחוף הילטון, ישבתי בבתי קפה בנחלת בנימין, צפיתי עם חברים בכל האירויזיונים, הייתי בקיא בכל נפתולי "הכי גאים שיש" ואפילו ראו אותי במשך שנייה אחת בטלוויזיה, רוקד על הפלטפורמה של מצעד הגאווה התל אביבי עטוף רק בדגל הגאווה. להגנתי אוכל להגיד שבאותו יום הייתי מסטול קצת עקב יום הולדתי השלושים שהתקרב ובא.
כמו כולם נכנסתי לדיכאון המסורתי ביום הולדתי השלושים ויצאתי ממנו בעזרת חברים טובים שארגנו לי מסיבה מדהימה על גג מקסים ביפו - האורגיה ההיא, זוכרים?
בקיצור, עשיתי הכל, חוויתי הכל, נהניתי מאוד, ורק על דבר אחד קטן הרשיתי לעצמי לוותר –לא הסכמתי לקבל זין בתחת. עד כאן, אמרתי בתקיפות לעצמי ולהם - אני אולי הומו, אבל אני עדיין גבר.
עם הזמן נרגעתי קצת. אחרי גיל שלושים גיליתי שאני מעדיף חיים קצת יותר סולידיים - הייתה לי עבודה טובה שאהבתי, כמה יזיזים מקסימים, כרטיס פעיל באטרף והמון חברים. בעזרת ההורים והבנק רכשתי לי את הדירה המושלמת שהלמה אותי בדיוק, אבזרתי אותה ברהיטים מעוצבים ובחתול סיאמי מפונק, והרגשתי שהגעתי אל השלווה והנחלה. כששרון סיפר לי בקול נוגה שהחבר שלו בגד בו ושבר את ליבו והודיע לי בדמעות - "שום דבר לא שווה אם אין אהבה." אמרתי לו בתקיפות שיתבגר כבר.
אין דבר כזה - זוגיות מוצלחת בין גברים. פסקתי, והאמנתי בכך בכל לבי.
הייתי מאושר לחיות לבד, רק אני והחתול המפונק שלי שהתרגל שאני מביא כל כמה ימים סטוץ אחר לחגוג במיטתי.
נכון, רציתי אהבה בדיוק כמו כולם, אבל לא התכוונתי לשגע את עצמי בחיפוש אחריה, ומסתבר שצדקתי. עובדה, מצאתי את אהבת חיי סתם ככה, במקרה, כשחזרתי ערב אחד מהריצה היומית שלי. הלכתי מהר, מקפיד לנשום מהסרעפת כמו שלימדו אותי בשיעורי יוגה, ופתאום הפסקתי ללכת, לנשום, או אפילו לחשוב. עצרתי מול תחנת האוטובוס ולטשתי מבט בגבר המדהים ביותר שראיתי בימי חיי, מתפלל שהוא רק ימשיך לשבת ככה, בשקט, בעיניים עצומות, ולא יראה אותי.
הייתי מזיע ודביק, לבוש בחולצה אפורה ומקומטת, סהרוני זיעה מתחת לבתי שחיי, מכנסי הריצה הממורטטים משתלשלים ממותני ושערותיי נראות כמו אסון טבע.
ידעתי בדיוק כמה רע אני נראה ואם היה לי מספיק שכל הייתי נמלט משם מהר ככל האפשר, אבל רגלי כמו נדבקו למדרכה.
הוא היה כל-כך יפה, מדהים, מהמם... הריסים הארוכים, השחורים והסמיכים שלו הטילו צל כל-כך ענוג על עצמות לחייו המגולפות בחן... היה לו פה כל-כך מקסים חושני ועדין...
"הכל בסדר?" שאל פתאום ופקח את עיניו.
ברגע שהבטתי לתוך הכחול הכהה של העיניים הללו ידעתי שאני אבוד - הצירוף הזה של שיער שחור וחלק שהיה שמוט על מצחו בחן אגבי, עור לבן וצח, ופנים נבונים ועדינים אך עם זאת גבריים ומלאי הבעה, היה יותר מדי בשבילי. התאהבתי בו ממבט ראשון, וגם המבט השני, השלישי והרביעי לא הועילו – הייתי גמור ומחוסל. הבטנו זה בזה בשתיקה ואז התחלנו שנינו לדבר בבת אחת, השתתקנו נבוכים וחייכנו, ושוב התחלנו לדבר ביחד, ואולי היינו ממשיכים בכך עד עצם היום הזה לולא ויקטור שלקח יוזמה, הניח על זרועי יד ארוכת אצבעות, דקה וחזקה ואמר בתקיפות חביבה – "קודם אתה."
"רק רציתי לדעת אם אתה בסדר." התנצלתי, "ישבת כל-כך בשקט בעיניים עצומות... חשבתי ש..."
לכל הרוחות לא גמגמתי ככה מאז שהייתי בן שש עשרה.
ויקטור חייך חיוך מקסים ואישר שהוא בסדר גמור, הוא רק ישב וחשב קצת, וקל לו יותר להתרכז בעיניים עצומות.
"אני מקווה שלא הפרעתי." ניסיתי נואשות להמשיך בשיחה בלי להישמע כמו נודניק תימהוני, "על מה חשבת?"
"על מתמטיקה." ענה בשלווה, "אני מתמטיקאי." הוא הושיט לי את ידו ללחיצה, "שמי ויקטור." אמר, מביט בי בעינייו התכולות כהות, ואני נשבע לכם שלרגע, כשעמד שם, טובע בעיניו, ידי לפותה בידו, שכחתי הכל, אפילו את שמי.
הוא המתין בסבלנות עד שהתעשתי ואמרתי ששמי יניב, ושאין לי בגרות במתמטיקה ואז פרצנו שנינו בצחוק רם והקרח נשבר.
פחדתי שאם אוריד ממנו את עיני לרגע הוא יעלם ולכן, למרות הופעתי המזעזעת, העזתי להזמין אותו לדירתי.
לרווחתי הוא הסכים ברצון, וכל השאר זרם מאליו בטבעיות מדהימה. כמה שבועות אחר-כך כבר גרנו יחד.
רק כמה ימים אחרי שהכרנו הוא גילה לי שמרגע שראה אותי הוא רצה אותי בדיוק כמו שאני רציתי אותו, ועד שהעזתי להזמין אותו לבוא אלי הוא חשש שאני עוד סטרייט אחד שמזיע וטורח על גזרתו כדי לשאת חן בעיני נשים.
אני לעומת זאת לא דאגתי כלל מהבחינה הזו, היה בחזותו משהו מעודן וחינני ותנועותיו היו קלילות ועדינות עד כדי כך עד שלרגע לא הטלתי ספק שהוא חובב גברים. מה שהטריד אותי ברגע שנפגשנו הייתה השאלה אם הוא פנוי, ואם הוא מעוניין. למרות חזותי הלא מלבבת זמנית אפשר היה לראות שמתחת לזיעה ולבגדים הלא מחמיאים אני בחור די נאה, אבל מניסיוני ידעתי שלא משנה כמה טוב תיראה, תמיד יהיה מישהו שיגיד לך שהוא מצטער, אבל אתה לא הטיפוס שלו.
אחרי שהתקלחתי והחלפתי בגדים במהירות שיא כיבדתי את ויקטור בקפה ועוגה, והצעתי שאולי נצא למועדון, או סרט, ואפשר מסעדה או...
הוא הניח יד על זרועי, חייך שוב את החיוך המדהים שלו ואמר לי ברוך שכל מה שהוא צריך נמצא פה, בדירה הזו, ופתאום התנשקנו, ועד היום אנחנו לא יודעים מי מאתנו יזם את הנשיקה הראשונה.
אחרי שהתנשקנו הכל נעשה פשוט וברור. נתתי לו יד והובלתי אותו למיטה. היינו ערים רוב הלילה ורק כשעלה השחר התמוטטנו מעייפות ונרדמנו.
כשהתעוררתי בצהרים הייתי לבד, ולרגע נורא אחד חששתי שזהו, הוא נעלם מחיי. במשך כמה רגעים איומים הייתי בטוח שאיבדתי אותו כי עשיתי את הטעות הנפוצה בקהילתנו והלכתי איתו למיטה מהר מדי.
קיללתי את עצמי שהייתי טיפש וחרמן והלכתי מדוכא למקרר מנסה לחשוב מה אני רוצה לאכול, אומר לעצמי שלא יכול להיות שאני לא רעב בשעה הזו. בכל זאת לא הייתי רעב, לא לאוכל בכל אופן.
ואז הוא חזר, נושא בידיו שקיות עמוסות כל טוב, חייך אלי חיוך מהוסס וביישני ואמר שהוא לא יכול היה שלא לשים לב שאין לי כלום במקרר, ואם מתחשק לי אז אולי...
"בטח שמתחשק לי. איזו שאלה?" משכתי את השקיות הגדושות מטעמים מידיו ולקחתי אותו שוב למיטה, "מתחשק לי מאוד."
ארוחת הצהרים הפכה לארוחת ערב, ואחר-כך יצאנו להתאוורר בחוץ. טיילנו, דיברנו קצת, התנשקנו המון, ואת השאריות שנותרו מהאוכל אכלנו כבר בארוחת הבוקר, וככה, כמעט מבלי משים, כבר בשעות הראשונות שלנו כזוג נטבע הדפוס של הזוגיות שלנו - הוא אחראי על האוכל ואני על הסקס. הוא מטפל בבית ובקניות, ואני אחראי על הרכב ועל התקציב.
אני רואה כדור רגל וסרטי פעולה והוא מכור להחלקה על הקרח ומחזות זמר.
הוא מבשל פסטה ומגדל תבלינים באדנית, ואני מחליף גלגל מפונצ'ר ומתקן ברזים דולפים.
הוא האחראי על הרגשות, ואני על המעשים.
הוא הרגיש, העדין, הביישן, המטפל, ואני החזק, השתקן וההחלטי.
ככה זה אצלנו. ככה נוח לנו לחיות, ולאף אחד מאיתנו אין טענות לשני, הכל בסדר אצלנו עד שאנחנו מגיעים למיטה.
בהתחלה הסקס היה מושלם – ויקטור נהנה לקבל את הזין שלי בתחת המתוק שלו בדיוק כמו שאני אהבתי לתת לו אותו, אבל אחרי כמה חודשים החלו לצוץ בעיות.
זה התחיל בויכוח קטן וטיפשי על השליטה בשלט של הטלוויזיה - אני רציתי לראות תחרות אגרוף והוא, שאגרוף לא נחשב בעיניו ספורט, רצה לצפות בסרט רומנטי.
רבנו כמו ילדים קטנים, חטפנו זה מזה את השלט ובסוף שנינו הפסדנו - כל אחד ראה רק קטעים מהתכנית החביבה עליו.
בסוף התפייסנו כמובן, אבל כשהגענו למיטה פתאום הוא ניסה לשכנע אותי שלא יקרה כלום אם פעם אחת אני זה שאשכב בשקט ואתן לו...
"הרי שנינו גברים יניב" הוא התחיל את מה שהפך להיות הויכוח הראשון שלנו בנושא העדין הזה, "זה שאני אוהב אופרה וחובב בישול לא אומר שאין לי זין."
"בטח שיש לך זין, הזין שלך חמוד ומקסים ואני מת עליו." ניסיתי להתחנף.
הוא עשה לי פרצוף נעלב וסובב אלי את גבו וככה למדתי שיש דברים שעדיף לא להגיד לגבר, אפילו שהוא החבר המתוק שלך.
דברים כמו - יש לך זין חמוד.
כל הזוגות רבים. ידוע שזוג שלא רב מפעם לפעם משהו בזוגיות שלו לא בסדר. מריבות מדי פעם זה לא נורא כל זמן שמתפייסים לפני שהולכים למיטה.
אצלנו הכל היה בסדר - רבנו, אבל כמעט תמיד השלמנו לפני שהלכנו לישון.
על מה רבנו? על שטויות. על דברים מגוחכים וחסרי טעם. הבלים שאפשר היה לפתור בקלות בשיחה כנה.
עם הזמן למדנו לדבר במקום לצעוק ולהיעלב. בסופו של דבר פתרנו כמעט הכל לשביעות רצון שנינו.
כמעט זה די טוב, לא? הרי ידוע שהחיים בזוגיות מחייבים פשרות. לדעתי התפשרנו וויתרנו שווה בשווה, וזה שויקטור טען ברגעי כעס שתמיד הוא זה שמוותר רק מראה שאפילו בחור מקסים, שווה, יפה, חכם, חמוד וסקסי כמותו יכול לטעות לפעמים.
חוץ מהמריבות הביתיות הרגילות שנגמרו תוך כמה שעות הייתה לנו גם מריבה אחת רצינית שהתפתחה למשבר דרמטי.
זה התחיל בצורה די תמימה כסצינת קנאה מגוחכת שהוא עשה לי אחרי מסיבה אחת שבה הייתי חביב מידי לדעתו אל האקס שלי.
הייתי עייף וקצר רוח ובמקום להרגיע ולחבק אותו עניתי לו ברשעות שיפסיק להתנהג כמו נקבה קנאית.
הוא כעס מאוד, יצא מהבית בטריקת דלת וחזר רק לפנות בוקר, רטוב, קפוא ואומלל, ומצא אותי יושב על המדרגות וממתין לו, קפוא ואומלל לא פחות.
הסתכלנו זה על זה, מבינים בלי מילים כמה אנחנו אומללים אחד בלי השני, ומיד התחבקנו והלכנו למיטה.
אחרי שהתפייסנו ונרגענו סלחנו אחד לשני – אני סלחתי לו שהוא כזה רגיש ועושה סיפור מכל דבר, והוא סלח לי שאני לא רגיש מספיק כלפיו ולא מבין למה הוא עשה סיפור מהנשיקה התמימה ששתלתי על לחיו של האקס שלי.
ההתפייסות שלנו הייתה כל-כך סוחפת ומשכרת עד שמעולם לא דיברנו על הסיבה האמיתית לכך שסצנת הקנאה הקטנה שהוא חולל התפתחה למשהו כל-כך נוראי, ולמה באמת הוא יצא החוצה זועם ופגוע והטיח בכוח את הדלת. מתוך הסכמה הדדית העדפנו לא לדבר יותר על המריבה הטראומתית ההיא ואולי פה הייתה טמונה הטעות שלנו כי מעולם לא התנצלתי, ומאחר שלא התנצלתי הוא אף פעם לא סלח לי על כך שבלהט הרגע, ומרוב כעס ותסכול דיברתי אליו בלשון נקבה וקראתי לו ויקטוריה.
היה לנו נוח יותר לשתוק ולא להזכיר שוב את הרגע הנוראי ההוא, אבל המבט השוטם שהוא נעץ בי אחרי שכיניתי אותו ויקטוריה, וטריקת הדלת החזקה שבאה בעקבותיו הדהדו ברקע של כל המריבות שלנו.
"אלו פשוט מאבקי כוח מקובלים בין בני זוג." אמר לי שרון כשסיפרתי לו ערב אחד, אחרי ששתיתי יותר מדי, על המריבה הגדולה, וגם פירטתי קצת על מריבות אחרות שהיו לנו, לא כל-כך דרמטיות, אבל בדרכן שלהן מציקות לא פחות.
"אצלנו אין שום מאבקי כוח." התנגדתי, "לי ולו יש לנו חלוקת עבודה מושלמת. כל אחד מטפל בתחום שלו ובדרך כלל אנחנו מסכימים על הכל. רק שלפעמים הוא נעשה כל-כך לא הגיוני. יש ימים שהוא חוטף פתאום קריזות ומתנהג כמו בחורה לפני ווסת."
שרון גיחך, "אתה מתייחס אליו כמו אל בחורה ומתפלא שהוא חוטף עליך קריזה?"
הזעפתי פנים. "אל תדבר שטויות, אני לא מתייחס אליו כמו אל בחורה. הוא גבר כמוני אחרת לא הייתי אוהב אותו וחי איתו, אני רק חושב שהוא..."
"שהוא צריך להראות כמו גבר, אבל להתנהג כמו אשתך הקטנה." נכנס שרון, שהיה שתוי עוד יותר ממני, לדברי בחוסר נימוס. "אתה מאצ'ו נוראי יניב. תמיד היית. אני בטוח שאתה לא נותן לו אף פעם לזיין אותך, נכון?"
"אני לא אוהב את הקטע הזה בסקס." התרגזתי, "אתה מכיר אותי שרון, אני אקטיבי. תמיד הייתי אקטיבי. למה אתה שוב מנדנד עם הקטע הזה?"
"אפילו האישה הכי עדינה ונשית אוהבת להיות לפעמים למעלה" העיר שרון והציץ בי בשובבות, "ואפילו הגבר הכי גברי רוצה לפעמים לנוח קצת ולתת לה לעשות את העבודה." הוסיף בחיוך שהיה בו יותר משמץ של קנטרנות.
צבטתי ברשעות את הצמיג החמוד שהקיף את מותניו. "שכחת שאני הומו, שמנצ'יק? מה אתה מקשקש לי פתאום על נשים וגברים?"
"הומו או סטרייט, הכל אותו דבר. רק גבר אמיתי שבטוח במאה אחוז בגבריות שלו מרשה לעצמו להיות פאסיבי ולהיפתח לחוויות חדשות." גיחך שרון, ואז הניח את ראשו על ידיו השלובות לפניו על השולחן, ונרדם.
"שרון, שרון!" ניערתי אותו בכוח, "נו, קום. צריך ללכת לישון." גררתי אותו לרכב, כועס על עצמי שלא לקחתי אותו הביתה שלוש פחיות בירה קודם.
השתייה גרמה לשרון להיות עליז, נועז ופטפטן יותר מהרגיל, אבל אם לא הפסיקו אותו בזמן הוא היה נרדם בבת אחת וישן כמו אבן עד שהיה מתפקח למחרת.
כשהשכבתי אותו במיטתו הוא הרים לפתע את ראשו והביט בי ברצינות, "תהיה גבר יניב." אמר, "תהיה גבר ותשפיל את עצמך." ושוב נרדם.
למחרת כששאלתי אותו למה הוא ציטט לי משפט מהמערכון של הגשש הוא צחק ואמר שאין לו מושג על מה אני מדבר, אבל המשפט המפורסם ההוא המשיך להדהד בראשי עוד זמן רב אחר-כך למרות שויקטור כבר מזמן השלים עם כך שאני אקטיבי ללא פשרות וכבר לא ניסה יותר להציע לי להחליף פוזה.
מניסיונו הוא כבר ידע שאני אתכווץ כולי אפילו למגע אצבעו המגששת בפי הטבעת שלי, ורק לעיתים רחוקות הוא עוד היה טורח להגיד לי שאין לי מושג מה אני מפסיד.
נכון, לא היה לי מושג מה אני מפסיד, אבל היה לי מושג ברור למה אני מפסיד את מה שנראה היה כתענוג נפלא – לא הייתי מספיק אמיץ כדי להשפיל את עצמי ולהיפתח לחוויות חדשות.

ב.
מדיח הכלים היה רעיון של ויקטור שהתעייף לנדנד לי שהיום תורי לרחוץ כלים. דחיתי את הקנייה ככל יכולתי כי בגלל המדיח היינו צריכים לעשות שינויים במטבח ובצנרת, וממש לא בא לי לריב עם בעלי מקצוע ולסבול את כל המהומה בבית, אבל ויקטור נדנד וכעס והציק, ובסופו של דבר הסכמתי שכשאני אהיה במילואים הוא יזמין בעלי מקצוע ויסיים הכל בעצמו עד שאשוב.
כמובן שכששבתי מהמילואים חרמן עייף ורעב מצאתי ששום דבר מההבטחות שלו לא קוים. במקום בית נקי, ארוחה טעימה, ומאהב מלא להט, קיבלתי בית הפוך, אוכל קר, ואת אהבת חיי מיוזע וכועס, רב עם שרברב שעיר ושמן שניסה לעשות קופה על חשבון התקנת המדיח שלנו.
מזל שבאתי בדיוק בזמן כדי להציל את המצב.
כיסחתי את השרברב שהפסיק עם השטויות שלו ברגע שראה שיש לו עסק עם גבר רציני ולא עם הומו מבולבל וחסר חוש טכני, ואחרי שהוא סיים והלך הזמנתי אוכל סיני בטלפון והצעתי לויקטור שבינתיים נלך להתרחץ יחד.
"ואחר-כך כבר נזרום." חייכתי אליו וניסיתי לנשק אותו.
"מצידי אתה יכול לזרום ישר לביוב." צעק עלי ויקטור בכפיות טובה, ושלף את תבניות האפייה שלו מהארון, סימן שהוא היה מאוד מאוד עצבני.
יש אנשים שצועקים או שוברים צלחות כשהם כועסים, ויקטור אופה קישים ועוגות, או במקרה חמור במיוחד, עוגיות חמאה.
אני לא מבין מה מרגיע כל-כך באפייה, אבל בסדר, כל אחד והשיטות שלו להירגע.
"מה עשיתי? למה אתה כועס?" ניסיתי להבין.
"נכנסת לפה כמו איזה דיקטאטור והשתלטת על הכל, ועכשיו אתה עוד רוצה לזרום." צעק ויקטור והטיח ברעש את התבנית העגולה מפח שירש מסבתו על השיש, מפנה אלי את גבו.
"רק רציתי לעזור לך, מה לא בסדר בזה?" השתוממתי.
"יש לך מושג כמה מושפל הרגשתי כשהזזת אותי הצידה כאילו שאני ילד קטן וסידרת הכל בלי לשים לב בכלל למה שהסברתי לך?" ענה לי ויקטור בקול השקט הזה שאצלו היה מסוכן יותר מצעקות.
"תהיה גבר, תשפיל את עצמך." עלה בזיכרוני קולו השתוי של שרון.
"אני נורא מצטער ויקי, רציתי לעזור, לא חשבתי ש..."
"זו הבעיה אצלך, אתה אף פעם לא מנסה להבין מה אחרים מרגישים. אתה נכנס וישר מתחיל לחלק פקודות כמו איזה גנרל, וגם במיטה אתה כזה, מחלק לי הוראות בלי לנסות בכלל..." קולו נשבר והוא נמלט מהר למקלחת כדי שלא אראה שהוא בוכה מעלבון ותסכול.
נעצתי מבט מלא שנאה במדיח הלבן והנוצץ, "הכל באשמתך." הודעתי לו והלכתי לפתוח את הדלת לשליח של הסיני.
אחרי שהשליח הלך, משאיר ארבע קופסאות חמימות וריחניות על השיש המאובק, יצאתי מהר מהמדים המיוזעים שלי והלכתי למקלחת.
כמו שחשבתי הוא עמד שם, פניו כבושים במגבת שלי, ובכה חרש. חיבקתי אותו בעדינות למרות שנורא בא לי למעוך אותו בכוח ולהתנפל עליו בלהיטות - חזרתי מהמילואים, זוכרים? - הפשטתי אותו, התנצלתי שוב ושוב, הרטבתי אותו במים וסיבנתי אותו.
הוא סיבן אותי חזרה והפסיק לבכות, ואז החלטתי שזהו, הגיע הזמן לעשות מחווה שתראה לו עד כמה אני מצטער ומתחרט - התיישבתי על האסלה הסגורה, הושבתי אותו מעלי כשהזין שלי בתוך התחת המתוק שלו וככה, בעוד אני יושב בפאסיביות, עיני עצומות וראשי נשען על גבו הרגשתי שאני ממלא אחרי עצתו של שרון וכמו גבר אמיתי אני נפתח לחוויות חדשות.
הוא אהב כל רגע, ואני מודה שאחרי שהתרגלתי לתנוחה החדשה הזו גם אני נהניתי לא פחות. היה נעים לנוח קצת ולתת לו לקבוע את הקצב והעוצמה של הזיון.
"זה היה נהדר, נכון?" לחש לי ויקטור אחרי שצנחנו, הרוסים מעייפות, על המיטה. "אתה כזה מתוק יניב." נישק אותי, "מעכשיו נעשה את זה כל פעם, נכון?"
"כן, בטח." הבטחתי ושלחתי אותו להביא את האוכל הסיני לחדר השינה כי הייתי עייף מכדי לקום ולאכול במטבח.
הוא הביא הכל מסודר יפה על מגש, ואפילו פינה אחר-כך את הכלים שהמדיח רחץ בעוד אנחנו עסוקים בעוד סיבוב מהנה של סקס, הפעם בשיטה הישנה והטובה, כשאני למעלה.
מאז אותו יום התנוחה הזו, כשהוא מעלי, נעשתה תנוחת הפיוס הרשמית שלנו אחרי כל מריבה, וכמובן שהיו עוד מריבות, ויכוחים והיעלבויות, שלו בעיקר.
המדיח למשל גרר אחריו ויכוחים וסכסוכים לרוב - סירבתי ללמוד איך להפעיל את המכשיר הזה ואפילו לא הסכמתי להכניס לתוכו כלים מלוכלכים, מה שעצבן את ויקטור מאוד וגרר נאומי תוכחה כועסים על עצלנותי וחוסר ההתחשבות שלי.
"למה אתה חייב להשאיר לי תמיד כיור מלא כלים?" הוא היה צועק בזעם, "אם אתה כבר מוריד אותם מהשולחן אז שים אותם בתוך המדיח. מה ההבדל בין המדיח לכיור? אני שונא לבוא ולמצוא מגדל של כלים בכיור. אתה כזה מעצבן / לא מתחשב / אגואיסט!" וכן הלאה וכן הלאה.
היינו צועקים ורבים ובסוף הוא היה הולך לבכות במקלחת ואני הייתי בא לפייס אותו, ואחרי שהייתי מוחל על כבודי ומושיב אותו על הזין שלי ונותן לו להשתולל מעלי הוא היה מתפייס והכל היה בא על מקומו בשלום עד הפעם הבאה.
מצידי המצב הזה היה יכול להמשך ככה עד מאה ועשרים. אהבתי אותו בכל לבי. הוא היה הכל בשבילי - בן זוגי, אהובי, החבר הכי טוב שלי, הגבר הכי סקסי, יפה, חמוד מתוק ונאמן בעולם.
חמש השנים אחרי שנפגשנו יכולתי להגיד בכנות שכל מה שאני רוצה זה שנמשיך לחיות ככה עד יומנו האחרון. "חיי האמתיים התחילו ברגע שנפגשנו." אמרתי לו כשחגגנו את יום השנה החמישי שלנו במסעדה קטנה ורומנטית.
הוא חייך אלי את החיוך היפה שלו, לקח את ידי והצמיד אותה ללחיו. "אני אוהב אותך יניב." אמר בפשטות מתוקה, גורם לליבי להתרחב מאושר.
אחרי שגמרנו לסעוד את ליבנו הלכנו יד ביד למגרש החניה שהשתרע מאחורי המסעדה, עוצרים כל כמה פסיעות כדי להתנשק. הנשיקות שלנו הטרידו מאוד כמה בריונים צעירים שקראו לעברנו קריאות גנאי מצידו השני של מגרש החנייה. התעלמנו מהם, אבל הם לא הסתפקו בדיבורים והתקרבו אלינו. ברגע שעמדנו ליד הרכב אחד מהם ניצל את ההזדמנות וכשהפניתי את גבי אליהם כדי לפתוח את המכונית דחף את ויקטור בכתפו וקרא לו נושך כריות. כל הדם עלה לי לראש, הם היו רק נערים צעירים ושתויים, ואם הם היו שומרים את ידיהם לעצמם הייתי מתעלם מהם ונוסע משם, אבל ברגע שהם נגעו בחבר שלי לא יכולתי לשאת זאת יותר.
הדפתי את ויקטור בעדינות לתוך המכונית שכבר הייתה פתוחה והתנפלתי עליהם.
הם כמובן לא ציפו להתקפה כזו מצד מי שחשבו להומו פחדן, ועד שהגיע איש הביטחון של המסעדה כדי לבדוק מה פשר המהומה הם כבר ברחו משם, פצועים וזבי דם.
"הכל בסדר." הרגעתי את השומר, "כמה פרחחים ניסו לחטוף לנו את הארנקים, אבל הברחתי אותם. אנחנו בסדר גמור."
השומר צקצק בלשונו באהדה וסיפר שבזמן האחרון מסתובבים סביב המסעדה הרבה מאוד צעירים שתויים ומשועממים, ואנחנו לא הראשונים שהותקפו, אם כי בדרך כלל הם נטפלים רק לנשים או לקשישים.
הסכמנו שהנוער היום זה לא מה שהיה פעם וזה נורא איך שהצעירים היום שותים כל-כך הרבה, ואחר-כך נכנסתי למכונית, חייכתי אל ויקטור שישב רציני ובהה בי במבט חסר הבעה והתנעתי את האוטו.

אין תגובות:

פרסום תגובה