עוקבים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

על הזין של פפו

מאז שאריאל לא רוצה אותי יותר אני מנהל חיי מין סוערים עם כף ידי הימנית. היא כבר כואבת, אבל הלב שלי כואב יותר. אריאל ואני עדיין ישנים יחד, עדיין אוהבים, עדיין מדברים, אבל הסקס נגמר. אסור. הם לא מרשים. זה חטא. אריאל היפה שלי התחיל להתחזק. הוא מתחזק ואני נחלש.
הכל התחיל בקטן. מישהו ברחוב ביקש שהוא יכנס לבית הכנסת ויניח תפילין, ולאות תודה הזמין אותו לעשות שבת, אחרי השבת ההיא הכל השתנה. כל שבוע באה גזרה חדשה ואני, ברוב תמימותי, ניסיתי בהתחלה לשתף פעולה בתקווה שהשיגעון הזה כמו שיעורי הגיטרה החשמלית יעבור. זה התחיל בשמירת שבת תמימה ואחר כך בא אוכל כשר, ואחר כך סמינרים בכל מיני מקומות נידחים עם רבנים הזויים, ופתאום צצה לה כיפה ואחריה זקן, ומפה לשם, אחרי כמה חודשים הוא כבר היה אדם אחר - מגודל זקן עם ציציות וטלית מתחת לבגדים, כיפה ענקית על הראש, בשלב הזה היא כבר שחורה, ומעט מאוד זמן פנוי בשבילי.
אין יותר חיבוקים ונשיקות, אין התמזמזויות סוערות, עבר זמנם של זיונים ממושכים בין סדינים לחים. קודם הוא ויתר על חדירות, ואחר כך על מציצות, ועכשיו גם נשיקות אסור. עדיין הוא מחבק אותי מתוך שינה, נלחץ אלי חזק, ולפעמים גם נכשל, ואחר כך מצטער. אני לא מצטער אני אוהב את הכישלונות שלו. מנסה להכשיל אותו על כל צעד ושעל. אני גמרתי לשתף פעולה, אני נלחם, אבל המצב לא נראה טוב. אני מפסיד בכל החזיתות. הפעם האחרונה שעשינו סקס אמיתי הייתה במקלחת. עמדתי ערום ואוננתי והוא נכנס, עדיין מנומנם, השתין ואחר כך נצמד אלי בחיבוק ונלכד.
לחצתי אותו ביני לבין המקלחון ו... נו, טוב. טכנית זה היה אונס. הדבקתי אותו לקיר בגבו אלי וזיינתי אותו בתחת נעזר בסבון כדי להחליק בקלות לתחת המתוק שלו.
זה היה כל כך טוב. הוא נאבק קצת ובסוף נכנע וגמר לי ביד.
אחר כך הוא בכה, לא בגלל שזה לא היה טוב אלא כי זה אסור. ומאז הוא לא נכנס למקלחת כשאני נמצא שם. ואני נמצא שם הרבה, אוננות זה פשוט לא זה. אתה גומר, אבל נשאר חרמן ולא מסופק. חסר החיבוק, חסרות נשיקות, חסר הגוף האחר להיצמד אליו. אריאל הישן של פעם חסר לי. אני צריך את הגוף הארוך והבהיר שלו נצמד אלי, ואת עיני הדבש החומות בהירות שצוחקות אלי, ואת הלשון הזריזה הזו שמגיעה לכל מקום בגוף, מעבירה בי זרמים של תענוג.
הוא עדיין עובד באותה חברה, אבל פחות שעות. מרוויח פחות, אבל עסוק כל הזמן.
"אני עסוק בעבודת השם יתברך." הוא אומר בקול רוטט מהתרגשות שמעלה את חמתי להשחית ורץ לו שוב לישיבה שלו.
ואני? אני שוב לבד. אני והיד שלי. משפשף ומקלל את הזין העקשן שלי, את הדת העתיקה והקשה הזו, ואת הרבנים השחורים הללו שגנבו לי את אריאל שלי, המתוק.
שמי לא פפו כמובן, אבל זה הכינוי שלי עוד מתקופת התיכון. כינוי שרדף אחרי לצבא ואחר כך לטכניון.
שם, בטכניון, פגשתי אותו, את אריאל שלי. נפגשנו באיזה מסיבה עלובה בבית הסטודנט. מסביבנו כולם היו סטרייטים מזיעים, לבושים גרוע, מנסים להרשים את הבנות, ורק אני והוא מתעלמים מכל היפיפיות, לא סופרים את הסטרייטים, מביטים זה על זה מעבר לכל ההמון הגועש, מתקרבים אחד לשני כל פעם קצת יותר, בודקים שוב ושוב שזו לא טעות, שזה באמת זה, ובסוף עוזבים יחד.
הלכנו ברגל את כל הדרך לדירה שהייתה לי אז בתל חנן. ירידה ארוכה ארוכה בדרך הטכניון שעברה לנו מהר כמו חלום.
דברנו על הכל, נפתחנו זה לזה, קודם בנפש ואחר כך בגוף.
ברגע שסגרתי את דלת הדירה שלי מאחורי גבו התנפלנו זה על זה כמו חיות רעבות, ועד היום אנחנו לא סגורים על מי היה זה שזיין את השני ראשון.
אני חושב שהוא, והוא בטוח שאני, אבל עד שנגמר סוף השבוע הארוך ההוא הוא כבר העביר את חפציו מהמעונות לדירתי.
בילינו שם שנתיים של אושר גדול ואז גמרנו ללמוד ומצאנו עבודה. הוא עבד באיזה חברת מחשבים ואני המשכתי לדוקטורט בהנדסת חומרים ועבדתי כעוזר מחקר של המדריך שלי.
העתיד נראה נפלא עד שהוא התחיל להתחזק לי.
הוא חזק בתורה ובמצוות ואני עומד ערום במקלחת עם זין אחוז חזק ביד מסובנת ובוכה. 
אחרי כמה חודשים איומים כאלו הוא עבר לספה. הניסיונות שלי להכשיל אותו היו יותר מידי בשבילו והרב יעץ לו להתרחק ממני.
בתגובה אמרתי לו ככה - אם אתה לא ישן איתי יותר אז על הזין שלי! אני הולך לבלות ויצאתי, דופק בכוח את הדלת.
השארתי אותו מתנודד מעל לספר שחור ומשעמם והלכתי למצוא לי גוף חם שאפשר להיצמד אליו. הלכתי לגן ההוא שכולם יודעים איפה הוא ומיד תפס אותי הטיפוס המבוגר ההוא ששמח מאוד לקבל את הזין של פפו בתחת שלו, ואפילו לקח אותי אחר כך לשתות אצלו בדירה קפה, ושם עשה עוד סיבוב על הזין שלי, ואפילו כסף הוא הציע לי, כסף שאני דחיתי מיד בבהלה. חזרתי במונית בשעת בוקר מוקדמת ומצאתי את אריאל ישן בישיבה, ראשו הבהיר נח על הספר המתועב ההוא, מחייך כמו מלאך.
נכנסתי בשקט למקלחת, הפעם סתם כדי להתרחץ. הייתי חייב לסלק מעלי את הריח הבודד והעצוב של המבוגר ההוא.
ידעתי שבלי אריאל ככה יראה גם העתיד שלי. אני אהיה בודד ועצוב ובעוד כמה שנים גם אני אציע כסף לבחורים צעירים מידי בשבילי ואשאר לבד אחרי שהם יסתלקו לדרכם. אריאל נכנס למקלחת ועמד שם, יפה כמו תמיד גם בלבוש המגוחך ההוא שלהם, מביט בי בעצב. "איפה היית פפו?" שאל, "חיכיתי לך כל הלילה."
"בשביל מה?" הפכתי אליו את גבי שידע שאני כועס, שנמאס לי.
"אני אוהב אותך." הוא נגע בגבי הערום והרטוב, "אני באמת אוהב אותך, אבל אני חייב ללכת פפו, הרב שלי אומר ש..."
"על הזין שלי האהבה המחורבנת הזו שלך אריאל, שמעת? אתה יכול להגיד לרב שלך שאהבה כזו לא שווה כלום. על הזין של פפו האהבה הזו והדת הזו שלכם ו..."
התחלתי לבכות כמו ילד, וכשהוא חיבק אותי התחלתי להתחנן שלא ילך, שלא יעזוב אותי בשביל השחורים האלה, שינסה בבקשה להיות גם דתי וגם הומו כי אני אמות בלעדיו.
"זה אי אפשר. אני מצטער." הוא אמר ושוב חיבק אותי חזק, ואז הלך. 
מה עשיתי אחרי שהוא הלך? מה אפשר לעשות במקרים כאלו? בכיתי ועשיתי ביד ושוב בכיתי ושוב... כן, עשיתי ביד. ביום ראשון בבוקר קמתי והחלטתי שזהו, על הזין שלי, אתה שומע אריאל? מעכשיו כל העולם על הזין של פפו. אני לא מוכן יותר לחיות ככה. מהיום אני הולך לדפוק את האם אימא של כולם. לפני העבודה הלכתי כמנהגי לשחות קצת בברכה של הטכניון. בשעה כזו מוקדמת היה עדיין ריק ובמלתחה היו רק שנים, זקן אחד שיצא מיד והשני, גם לא צעיר, אבל מצד שני שמן ושעיר.
החלפנו מבטים ובלי הרבה מילים מצאתי את עצמי יושב על האסלה הסגורה והוא כורע לפני על הברכיים, מוצץ לי. דבר אחד חייבים להגיד לזכותם של גברים מבוגרים יותר – יש להם ניסיון במציצות. הוא היה נהדר וידע בדיוק מה הוא עושה.
אחרי שגמרתי הוא חייך, נתן לי את הטלפון שלו והסתלק. לקח לי חמש דקות להתאושש ולצאת משם. את המספר שלו שמרתי בכריכה של פנקס הטלפונים הקטן והצהוב שאריאל נתן לי פעם סתם ככה ליום אי הולדת. 
כשאני חמוש בגישה הזו של כל העולם על הזין של פפו אני תופס זיונים חדשים בקלי קלות. לא יודע למה, כשהייתי עם אריאל זה לא קרה אף פעם ופתאום... כל יום אני מוצא לי זיון חדש בקלי קלות. כנראה שיש לי מין מבט כזה, מן הבעה כזו, אולי אני מקרין משהו, ואולי הם פשוט מריחים עלי שאני מחפש?
עד סוף אותו שבוע היה הפנקס הצהוב מלא טלפונים והכריכה שלו כמעט התפקעה מרוב פתקים, ואני יכול להגיד בלי גוזמא שהעלייה במחיר מניות בתי החרושת לקונדומים היא מעשה ידי להתפאר. 
אני עובד כעוזר הוראה של פרופסור לוין מהנדסת חומרים. הוא גם המדריך שלי במחקר שאני עושה על התגבשות חופשית של דנטריטים בקריסטלים. (תודו שאתם מצטערים ששאלתם בכלל).
כשאשלים את המחקר אקבל תואר שלישי. עד כה המחקר מתקדם בעצלתיים כי אני תמיד עסוק מידי ואני לא שאפתן מידי, והאמת היא שפרופסור לוין מעדיף אותי כפפו עוזר הוראה שלו מאשר כדוקטור פינחס פלד.
כן, זה השם האמיתי שלי, אבל כמובן שאיש לא קורה לי כך. כבר שנים שאני סתם פפו, והאמת, גם הפלד הזה הוא בעצם עברות של פלדמן. מה לעשות? הורי עלו לארץ מיד אחרי ששת הימים ובהתקף של פטריוטיות שינו את שמם לפלד.
"התפנה לך תור במיקרוסקופ האלקטרוני." בישר לי שכטר - האחראי על חדר המיקרוסקופים כשפגש אותי במעלית, "אבל תצטרך לעבוד עם גבי הג'ינג'י, אני עסוק מידי."
"מה, הוא סתם ילד." התרגזתי, "מה הוא כבר מבין בהכנת דגמים?"
"הוא מבין די הרבה." הרגיע אותי שכטר שהיה בחור נחמד ותמיד חשדתי שגם הוא מכוחותינו. הוא סקר אותי במבט מהיר מלמעלה למטה וחייך. "גבי כבר בן שמונה עשרה וחצי פפו, אז בבקשה, אל תעליב אותו ואל תקרא לו ילד. סוף סוף הוריו הרשו לו לעבור לגור לבד במעונות והוא ממש גאה בעצמו, תהיה עדין איתו."
"מה? על מה אתה מדבר?" התפלאתי, "ולאן אתה הולך בשעה הזו?" אבל שכטר כבר הסתלק לו לדרכו צוחק צחוק פרוע. שונא שאנשים עושים לי דברים כאלו. מה מצחיק בזה בכלל?
"מה עובר על שכטר בזמן האחרון?" שאלתי את גבי הצעיר שנראה כאילו הוא יודע מה הוא עושה עם הדגם שלי, ואפילו שרק לנפשו כשהתקין אותו במחזיק הדגם.
"אה, שכטר בסדר גמור. הוא בחור טוב." אמר גבי בחביבות. "הוא היה צריך לצאת מוקדם היום כי הוא רוצה לראות איך החבר שלו מקבל דרגה. במשטרה עושים מזה טקס שלם."
"לשכטר יש חבר שוטר שמקבל דרגה?" עיכלתי לאיטי את הידיעה המדהימה.
"כן, בטח." אישר גבי בשלוות נפש, "הם חיים יחד כבר מעל שנה, בעצם כמעט שנתיים."
"ואיך אתה יודע על זה ילד?" לא יכולתי להתאפק ולהתגרות בו.
החלפנו מבטים וגבי הסמיק כמו שג'ינג'ים מסמיקים - אדום לוהט מנוקד בנמשים.
"אני יודע כי..." גמגם במבטא הדרום אמריקאי החמוד שלו "כי אני... אנחנו... שכטר חבר שלי. הוא עזר לי כשיצאתי מהארון. הורי עשו לי בעיות ו... " הסומק בפניו העמיק והוא השתתק.
"מוזר שהחבר שלו שוטר. זאת אומרת, שוטרים הם לא... חשבתי ש... "
"שלומי בסדר גמור." אמר גבי בתוקף והסמיק עוד יותר. "הוא בחור נהדר למרות שהוא שוטר ואם יהיו יותר כמוהו במשטרה אז... "
ופתאום, בלי שאבין מאיפה זה נפל עלי, הוא היה בזרועותיי, מנסה לנשק אותי ולהפשיט אותי בעת ובעונה אחת.
הוא היה מגושם, אבל חמוד ומאוד נלהב, אבל לא רציתי להתנשק איתו. לא שמשהו היה לא בסדר איתו, הוא היה מתוק, אבל הוא לא היה אריאל, מה שלא הפריע לי להניח לו לגרור אותי לחדר הקטן של הכנת הדגמים, שם הוא ביצע בי את זממו, ואני, בתורי, עשיתי לו אותו דבר. היססתי קצת בהתחלה כי הוא באמת היה נורא צעיר, אבל הוא שם עלי קונדום בזריזות מדהימה ודרש בתוקף שאזיין אותו. בגילו אני עוד לא ידעתי מאיזה כיוון לפתוח את העטיפה של הקונדום והילד הזה... אחר כך המשכנו לעבוד כרגיל, מרכלים על כל מיני חברים מהקהילה שעובדים ומלמדים בטכניון ובאוניברסיטה. די נדהמתי לראות איזה טמבל תמים הייתי כל השנים. מסתבר שבחיפה הייתה קהילה תוססת ורק אני לא ידעתי.
בכל זאת הייתי מעדיף להמשיך להיות חנון תמים שלא יודע מהחיים שלו ורץ כל יום מהר הביתה לאריאל, ולא להיות הפפו הזה שכולם יכולים לשבת לו על הזין. 
בערב צלצלתי למבוגר ההוא מהגן ששמו היה תיאו. הוא היה נשוי עם ילדים, אבל זה לא הפריע לו להחזיק דירה קטנה בנווה שאנן ולערוך בה מסיבות על טהרת המין הגברי.
הוא הזמין אותי למסיבה שלו ואני הלכתי ברצון. שתיתי יותר מידי וגמרתי את הלילה במיטה אחת עם תיאו ועם עוד אחד שלא הכרתי. תאמינו לי שמין בשלישיה הוא דבר יותר מדליק בתיאוריה מאשר במציאות. תכל'ס בשטח מדובר בסבך מבולגן של ידיים ורגלים שזקוק לשוטר תנועה שיארגן אותו. אולי בגלל זה שלישיות נראות טוב יותר בסרטים מאשר בחיים? בסרט כחול יש במאי שאומר לכל אחד מה לעשות למי.
זה שהיינו שיכורים ומסטולים בטח לא עזר כלום. 
למחרת בבוקר הלכתי מהדירה של תאו ישר לעבודה. מרכז זיו נמצא דקה מהטכניון, והיה טיפשי לחזור הביתה רק בשביל להחליף חולצה. תאו השאיל לי חולצה נקייה וסכין גילוח וגם גבה עליהם תמורה נחמדה. אתם כבר יודעים מה. לא התנגדתי. מאז שאריאל התחזק בתורה והשאיר אותי לחסדי יד ימין שלי מספיק שאני נכנס למקלחת ותכף עומד לי, ותאו חשב שלהתחיל ככה את היום זה רעיון נהדר. לי יש דעה אחרת בנושא, אבל לא רציתי לקלקל לו את התענוג. 
עוד יום עבודה אחד עבר כרגיל ובמקום ללכת הביתה ולבלות לבד עם היד המסובנת שלי החלטתי לקפוץ לשחייה מרעננת. הפעם המלתחות היו מלאות אנשים, אבל סמי - הבחור ההוא שאת מספר הטלפון שלו שכחתי בפנקס שלי איתר אותי בלי בעיות ומיד אחרי השחייה הזמין אותי לאכול איתו במסעדה ליד הבית שלו במרכז הכרמל.
משם כבר היה עניין של שתי דקות לדירה שלו שהייתה באמת יפה מאוד עם מרפסת בעלת נוף לים.
אין כמו מרפסת עם נוף לים. אתה מתרווח לך בכורסא, בריזה נושבת לך על הפנים, המכנסים מופשלות למטה, ומומחה כמו סמי מוצץ לך... מה עוד צריך הבן אדם?
הוא נורא רצה שאשאר לישון, אבל הייתי חייב ללכת הביתה לבדוק דואר, ולראות אולי בכל זאת אריאל חזר הביתה.
הבטחתי להיפגש איתו בבוקר במלתחות, אמרתי שאשקול ללכת איתו למסיבה ביום שישי בגעש, וברחתי מהר לפני שהוא שוב יפתח לי את הרוכסן.
אני אמנם די צעיר ובכושר, אבל הייתי מותש מכל הפעילות הזו.
בתיבת הדואר היה רק דואר זבל וחשבונות. אריאל לא היה, העציצים היו יבשים, והחלב היה חמוץ.
שפכתי אותו וצנחתי הרוס למיטה. אולי אני צריך לשדך את סמי לגבי - הם יהיו ממש צמד חמד - הייתה מהחשבה האחרונה שעלתה במוחי לפני שנרדמתי.


עד המסיבה ההיא בגעש שבסוף הסכמתי להיגרר אליה בחוסר רצון הספקתי להרחיב את חוג מכרי בעוד כמה גברים נחמדים ולהוטים שכולם גילו עניין עצום בזין שלי ורצו למצוץ אותו, או לשבת עליו, או סתם לתת לי לדחוף אותו לתחת הנחמד שלהם.
כמה אפילו גילו עניין בתחת שלי, ומי שהיה באמת חמוד ועדין - כן יויו, אני מתכוון אליך - גם מצא שכר בעמלו. אף אחד מהם לא גילה עניין בפפו, הבן אדם שהיה מחובר לזין ולתחת. לאף אחד לא היה אכפת למה אני עצוב. לא כעסתי עליהם. על שפת הים בגעש הסתכלתי על כל החבורה החיפאית שבאתי איתה ולאור השקיעה המדהימה שדיממה על מי הים השלווים הבנתי פתאום שכולם עצובים ובודדים כמוני. הייתי שתוי ומסטול והרעיון שכל החוגגים סביבי מסתירים לב שבור מאחורי החיוכים המזויפים שלהם, וכולם מתגעגעים בעצם לאחד שהלך ולא ישוב עוד, היה מצחיק נורא. 
אני מניח שאם לא הייתי כל כך מסטול מג'וינטים לא הייתי עושה את זה, אבל הייתי משוחרר לגמרי מעכבות, ובלי שום בושה עברתי מאחד לשני וחקרתי אותם אם הם לא היו מעדיפים להחליף את כל המסיבות המוזיקה והשתייה והריקודים בחיבוק מאחד שיאהב רק אותם. כולם נאנחו והסכימו. חלק אפילו סיפרו לי מי הוא אותו אחד ויחיד שלמענו הם היו מוותרים ברצון על הבלגן של המסיבה, ואפילו על השתייה והחשיש. ישבנו בעיגול על החול, חבורה שלמה של הומואים שבאו כל הדרך מהצפון לחגוג ולהרגיש חלק מהקהילה התל אביבית, ונאנחנו. "ומה אתך פפו?" שאל יויו החמוד, "מי הבחור שגרם לך לשבת פה ולעשות לנו תחקיר?"
"אריאל." גנחתי, "אריאל המתוק שלי שהתחזק בתורה ועזב אותי לחסדי יד ימין שלי." התחלתי לבכות כשפניו המתוקות והבהירות של אריאל עלו בעיני רוחי.
"איפה הוא עכשיו?" שאל מישהו בסקרנות.
"בישיבת 'שמחת משה', או 'ששון יעקוב', או משהו כזה." נאנחתי, "לא זוכר איפה, אבל זה ליד קיבוץ יגור."
"זו ישיבת 'תהילת דוד' ברכסים, טמבל." אמר אחד שלא הכרתי, בחור צנום וכהה עם שיער ליפה ועיני פחם בוערות. "לשם הם שולחים את כל ההומואים. הם מקווים שהרב מינץ הצעיר יוציא מהם את הדיבוק."
מיד הצטייר בעיני אותו רב מינץ מסתורי כגבר עב זקן וכרס, בעל עיניים רעות ופה דק וקפוץ, מנופף אצבע מאשימה מול פניו של אריאל שלי שמתכווץ בבושה ומתחרט על כל רגע שבילה איתי.
"אני חייב להציל אותו." נבהלתי, "אני מוכרח... איך קוראים לך?" תפסתי את הצנום הכהה בכתפו.
"קפח." ענה במבטא מזרחי קל ונעים, וניסה לנער אותי מעליו, אך לשווא.
נדבקתי אליו ובעקשנות של שיכור התחננתי שיבוא איתי לאותה ישיבה מסתורית – 'אהבת יונתן' או איך שלא קוראים לה - ויעזור לי להיכנס ולשחרר את אריאל האומלל שלי מציפורניו של הרב מינץ הנורא.
"בסדר, בסדר." ניער אותי קפח ששמו הפרטי היה ניסים. "אני אבוא, אבל לא עכשיו. ניסע בבוקר. עכשיו תישן." עטף אותי בשמיכה והניח אותי על החול, ראשי על ברכיו.
"תודה ניסים." אמרתי בקול בוכים, "אני אהיה אסיר תודה לך לנצח." הבטחתי ונרדמתי.
למחרת בבוקר התעוררתי עם כאב ראש נורא ואיום וטעם מגעיל בפה. קפח נעלם כמובן כלא היה, והחוף נראה כגל אשפה. כל חברי נעלמו על רכבם ורק אני נשארתי בחוף עם השמיכה של קפח. התחלתי להיגרר לכיוון הכביש ושם הם היו, שותים קפה חם מתרמוסים וזוללים עוגיות. התקבלתי בתרועות שמחה שכמעט פוצצו את ראשי האומלל. כמה כוסות קפה אחר כך חזרנו הביתה. למרות שהייתי שיכור בלילה ההוא לא שכחתי את הבטחתו של קפח ונדבקתי אליו כעלוקה.
"הבטחתי שתראה לי איפה הישיבה של ההומואים." הזכרתי לו בדרך לחיפה.
"אל תקרא לה ככה." נבהל קפח, "ישיבת 'תהילת דוד', ככה קוראים להם. ולא אומרים הומואים אלא בעלי נטיות הפוכות."
"על הזין שלי נטיות הפוכות." התרגזתי.
הראש עדיין כאב לי והייתי עצבני. "הומואים אוכלים בתחת. זה מה שאנחנו, וכל הישיבות והרבנים שבעולם לא יעזרו לשנות אותנו."      
"תתפלא, אבל הרבה בחורים שלומדים שם התחתנו ו... "
פרצתי בצחוק. "ומה? והילדים שלהם דומים לשכן? או שהם מתחתנים עם נשים שתמיד כואב להן הראש ולא רוצות ילדים?"
"זה לא מצחיק." התרגז קפח, "זו טרגדיה גדולה להיות הומו דתי. אחי רב, אבא שלי רב, כל המשפחה שלי דתית, ואני..." הוא נאנח, "אל תצחק בבקשה."
הוא נראה כל כך עצוב ומדוכא עד שהחיוך קפא על שפתי.
"בשביל מה אתה רוצה להגיע לשם בכלל? מה זה יעזור לך?" רטן בעוינות.
"אני רוצה לראות אותו שוב. אני צריך לדבר איתו." התעקשתי, מתבייש להודות בהרגשה המציקה הזו שלא עזבה אותי שאני חייב להציל את אריאל מציפורניו של הרב מינץ הנורא.
"הוא בטח מאורס כבר." שח קפח בעצב. "לדעתם זו התרופה לכל דבר. מעמידים חופה, מברכים ברכה, צועקים מזל טוב ושותים לחיים."
"בחייך, איזה בחורה נורמאלית תתחתן עם אריאל? הוא לא ידע מה לעשות עם אישה אפילו אם יתנו לו ספר הוראות מפורט." לגלגתי למרות שהמחשבה על אריאל מתחת לחופה גרמה לי להתקף חרדה.
"הוא לא צריך לעשות איתה שום דבר חוץ מאשר להכניס אותה להריון." התערב יויו בשיחה, "הוא יפרוס עליה סדין עם חור, יחשוב עליך, יכנס, יצא ודי. יהיה ילד וכולם יהיו מאושרים."
צמרמורת של תיעוב עברה בגופי לשמע התיאור הנורא הזה.
קפח ניסה לחייך, אבל ראיתי שהוא מתרגז. "אין שום סדין עם חור. זה שטויות שהמציאו חילונים." אמר בתוקף והפך ליויו את גבו, פונה אלי, "אני אבוא אתך לשם ואראה לך את המקום, אבל אל תצפה ממני לעזרה. אני אולי התפקרתי, אבל אני לא אפריע לאף יהודי לעבוד את השם יתברך."
החלפתי מבטים נדהמים עם יויו. בחוף קפח הוריד באנגים כאילו אין מחר, ורקד והשתולל ועד כמה שראיתי לב הוא זיין לפחות שלושה בחורים שונים, ועם שניים מהם הוא הסתלק ביחד. מה עובר עליו פתאום?
"עזוב, כל הדתלשי"ם האלו שרוטים לגמרי." מלמל יויו והלך לספר את החוכמות שלו למישהו אחר.
שרוט או לא, לפני שירדנו מהרכב קבעתי עם קפח להיפגש איתו למחרת בבוקר בצומת יגור והלכתי הביתה לישון את מה שנשאר מהשבת. 

למחרת בבוקר הודעתי לפרופסור לוין שאני חולה ושאעדר היום מהעבודה. הוא נאנח ואמר שאני באמת נראה לא טוב בזמן האחרון.
"יש בעיות עם החבר?" חקר אותי בעדינות.
"כן, קצת."
הוא שוב נאנח ואמר ביידיש שיותר טוב כאב בטן מכאב לב ואיחל לי בהצלחה.
התלבשתי בקפידה, מחליף שוב ושוב בגדים, עד שלבסוף נשארתי בג'ינס דיזל השחור שלי ובחולצת טריקו כחולה עם ציור מצחיק של צפרדע שאריאל קנה לי פעם.
קפח חיכה לי בסבלנות בתחנת האוטובוס מס' 72 לרכסים וביקש שאקח גם את הגברת שחיכתה איתו כי האוטובוס שוב איחר והיא ממהרת.
הגברת הקשישה ברכה אותי במבטא מרוקאי חזק, היטיבה את המטפחת על ראשה, ומיד החלה לספר לנו על נפלאותיו של הרב מינץ שגם אבא שלו הוא רב גדול, וגם הגיס שלו הוא רב, ואיזה אדם נהדר וצדיק וחכם הוא שעוזר לצעירים ולזקנים.
הקשבתי בשתיקה ודעתי על הרב מינץ שלא הייתה טובה עוד קודם נעשתה רעה עוד יותר. לא רק שהוא מציק להומואים הוא גם מבלבל את מוחן של זקנות פתיות ובטח מוכר להן קמעות וברכות, חשבתי לעצמי, אבל שתקתי.
עזרתי בנימוס לגברת לרדת מול הדואר וחייכתי כשהיא איחלה לי בריאות ואריכות ימים. אני לא הולך לתקן פה את כל העולם רק להציל את אריאל מהדוסים השחורים הללו והשאר, על הזין שלי!

קפח כיוון אותי לעבר הישיבה ששכנה על שיפולי גבעה קטנה שכונתה בפיו גבעה ב'.
המקום היה קטן מאוד וכלל רק כמה צריפי עץ ישנים שבטח נשארו שם מתקופת המנדט הבריטי. המשרד שכן בקרוון צנוע שעץ אורן ענף הצל עליו.
הכל היה נקי מאוד מטופח מאוד. הרבה פרחים צבעוניים פרחו בין הצריפים שהיו צבועים בטוב טעם בצהוב ובלבן.
רק לפי הצורה של המקום ברור שכולם פה הומואים, חשבתי לעצמי, פוסע בשביל בטון צבוע אדום שפטוניות סגולות וורודות עיטרו את שוליו.
"ממש יפה פה." התפעל קפח, "מי שאחראי פה על הנוי הוא בטח..." החלפנו מבט וניסינו לא לחייך, אבל זה היה קשה.
"זה לא אומר כלום." ניסה קפח להרצין, "אל תקפוץ למסקנות." גער בי והתאמץ לכבוש את החיוך שריצד בזויות פיו למראה הפרחים הצהובים שצוירו על הצריפים הלבנים.
"את מי אתם מחפשים?" שאל בחור מזוקן אחד שהיה לבוש כמו פינגווין - מכנסי טרלין שחורים חולצה לבנה וז'קט שחור. על ראשו התנוססה כמובן כיפה שחורה ענקית.
"את אריאל שוורץ." ענה קפח בנימוס.
"למה?" חקר הפינגווין.
"מצב חירום משפחתי." עניתי קצרות.
הוא התרשם מהטון הרציני שלי ומיד הראה לנו את הצריף של אריאל שהיה לבן עם פסים צהובים סביב החלונות וציור נאה של חרציות סביב הדלת.
"כולם נמצאים עכשיו בבית הכנסת." הורה על צריף אחד שעמד בנפרד והיה גדול יותר וצבוע לבן בלבד.
"מי צבע כל כך יפה את הצריפים?" שאלתי.
"אני ומשה." אמר הפינגווין בביישנות, "הרב הרשה לנו."
"יפה מאוד. עליז כזה." שיבחתי אותו והתאפקתי לא לחייך למראה הסומק שעלה על פניו. 
המתנו ליד בית הכנסת ועד שהתפילה הסתיימה סיפר לי קפח על היציאה שלו מהארון ועל הקשיים שלו לחיות כהומו דתי.
"אתה דתי?" צחקתי, "אבל נסעת בשבת, ועל מה שעשית במסיבה אני בכלל לא רוצה לדבר."
"אני מנסה להלחם בדתיות שלי, אבל זה קורע אותי." הודה קפח בעצב, "זו הפעם האחרונה שאני מחלל שבת." הבטיח לי.
"מה הטעם לשמור שבת וכשרות וכל זה אם אתה הומו?" תמהתי.
"לא יודע." ענה קפח, "אבל אני לא יכול לוותר, לא על גברים ולא על הדת." 

התפילה נגמרה ואנשים החלו לצאת החוצה. חדלתי לחשוב על קפח והבעיות שלו ונדרכתי כולי לקראת הופעתו של אריאל.
חששתי שלא אכיר אותו בגלל שכולם היו לבושים באותם בגדים שחורים לבנים, וכולם היו עטויי זקן ובעלי כיפות שחורות, אבל כמובן שברגע שהוא הופיע, בולט מבין כולם בפניו המאירים ובחן תנועותיו, זיהיתי אותו מיד.
ברגע שראיתי אותו הבנתי כמה אני אוהב אותו ומתגעגע אליו, וכשהוא קפא על מקומו, מביט בי בתימהון ובשמחה ידעתי שגם הוא עדיין אוהב אותי.
"מה אתה עושה כאן?" שאל ונגע בכתפי בפליאה, כאילו רצה להיות בטוח שאכן אני הוא זה שבאמת עומד לפניו ולא איזו אשליה.
"באתי לקחת אותך הביתה." עניתי ולפתי את כפו בכפי.
הוא הניח לי לאחוז בידו, מביט בי מבולבל. "זה הבית שלי עכשיו פפו." אמר חרש, "אני לא יכול... "
"אריאל! אתה חייב לחזור איתי." חזרתי בתוקף, מועך את כף ידו בכפי. "אתה מוכרח להסתלק מכאן לפני שהם יחתנו אותך עם איזו בחורה וימכרו לך כל מיני קמעות כדי שיהיו לכם ילדים ו... אתה פשוט מוכרח לברוח ממנו אריאל."
אריאל ניסה לשחרר את ידו, אבל זה היה כבר מאוחר מידי. אחזתי בו היטב בשתי ידי, מביט ישר בעיניו, מתעלם מכל הפינגווינים הצעירים שלטשו בנו מבטים חסרי בושה.
"לברוח ממי?" ניסה אריאל לשחרר בעזרת יד ימינו את ידו השמאלית הלכודה, אבל אני הייתי זריז, חזק ונחוש ממנו.
אחזתי בו חזק, לופת בכוח את פרקי ידיו העדינים, מחזיק אותו צמוד לגופי.
עמד לי בטירוף ומזל שהג'ינס שלי היה עבה ולא צמוד מידי.
"מהרב מינץ כמובן." אמרתי. "תשמע, אולי אנחנו יכולים לדבר בפרטיות? יש לך חדר משלך?"
"לא בדיוק." חייך אריאל, "אבל החדר שלנו ריק עכשיו. בוא." משך אותי אחריו לצריף שלו.
עברנו דרך הדלת מעוטרת החרציות ונכנסנו לחדר גדול מלא מיטות וארונות. המיטות עמדו בשני טורים מסודרים והיו מוצעות בשמיכות מתוחות היטב ממש כמו בטירונות. הוא התיישב על אחת המיטות ואני התיישבתי צמוד אליו, לופת בחזקה את מותניו למקרה שירצה לברוח ממני.
"פינחס בבקשה." ניסה אריאל לקרוא אותי לסדר, "תהיה הגיוני בבקשה, אני..." מבעד למכנסי הטרלין השחורים והמכוערים שלו הסתמנה בבירור תפיחה נוקשה. 
"אתה מה?" שאלתי בתוקפנות והתנפלתי עליו, מפיל אותו על המיטה, ומושך מעליו את החולצה הלבנה וסרת הטעם שלבש.
הגוף שלו, הריח שלו, המגע של עורו בעורי. הייתי כאחוז טירוף, כל כך התגעגעתי אליו. נישקתי אותו בכל מקום שהצלחתי להניח עליו את שפתי, מתעלם מניסיונו הקלוש להדוף אותי מעליו. מעכתי אותו תחתי, מורט את בגדיו, נלחם בציציות שלו שהיו מחוברות לטלית מעצבנת שהפריעה לי לגעת בעורו.
אריאל אולי לא חזק כמוני, אבל הוא בהחלט לא חלשלוש. הוא היה יכול להתנגד יותר בתקיפות, אבל במקום להלחם בי הוא שכב תחתי, גונח, לא משתף פעולה, אבל גם לא ממש מתנגד.
אחרי מאבק קל בציציות המעצבנות הללו שהסתבכו לי בידיים הצלחתי לדחוף יד לתחתוניו והגעתי סוף סוף אל הזין שלו. הוא נשאר בדיוק כמו שזכרתי אותו - זקוף וחלקלק.
"הזין שלך הוא כמו מוט מתכת מצופה קטיפה" אמרתי לו פעם. אז הוא צחק ונישק אותי, אבל עכשיו כשניסיתי ללטף אותו כמו שהוא אוהב הוא החל לבכות חרש.
הבכי שלו כיבה אותי מיד. בבת אחת הרגשתי כאילו נשפך עלי דלי של מי קרח.
ההתלהבות המטורפת שלי נמוגה ופתאום הייתי עייף מאוד ומבויש מאוד.
הרפיתי ממנו ונשכבתי לצידו, גבי אליו, מנסה להרגיע את נשימתי המהירה.
הוא הסתובב על צידו, חיבק את מותני, טמן את פניו הלחים בגבי ורעד.
"סליחה אריאל." לחשתי, "אני מבקש שתסלח לי. רציתי להציל אותך. אני ממש מצטער."
"זה בסדר פפו. אני יודע, בוא תסתובב אלי." הסתובבתי ונצמדתי אליו, בטן אל בטן, חזה אל חזה, עיני נתונות בעיניו.
"אז מה עשית עם עצמך מאז שהלכתי?" שאל, מציץ בעיני.
"אתה לא רוצה לדעת, תאמין לי." הסבתי את מבטי מעיניו היפות.
"שמת את כל העולם על הזין שלך?" 
"משהו כזה."
"נו, טוב. לפחות עשית חיים." ניסה אריאל לחייך, אבל ראיתי שזה עלה לו בבריאות.
"לא, לא עשיתי חיים. הייתי מסכן ובודד ושנאתי כל רגע." עכשיו היה תורי ליבב.
הוא חיבק אותי, מנענע אותי בזרועותיו, מלטף את גבי.
"אריאל, בבקשה, תחזור הביתה." התייפחתי.
"מוזר שאתה אומר את זה." ענה בשלווה, "בדיוק אתמול הרב מינץ אמר שלדעתו חיים בישיבה לא הולמים אותי."
"שלא לדבר על התלבושת האיומה הזו שממש לא הולמת אותך. אתה נראה כמו פינגווין."
"מי שמדבר, מאיפה הבאת את החולצה המשונה הזו?"
"אתה קנית לי אותה."
"באמת, לא יכול להיות, היא איומה ממש." צחק אריאל ונישק אותי פתאום על הלחי.
ליבי קפץ משמחה, כבר המון זמן שהוא לא נתן לי נשיקה. אולי עוד יש תקווה?
התיישבתי מלא מרץ מחודש והבטתי בו בעונג. הוא נראה כל כך יפה עם הבגדים הפרומים למחצה, מגלים את עורו הלבן והעדין ואת הפלומה הבהירה על חזהו. פטמותיו היו ורודות וקטנות וטבורו המתוק התחנן לנשיקות.
"תברח מהדוסים האלו אריאל. בוא תחזור אלי." הפצרתי בו, והחזרתי לו נשיקה. "אני כל כך אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך פפו, אבל אני לא יכול לחזור ולהיות חילוני. אתה מבין?"
הבנתי, בטח שהבנתי. עמדתי להפסיד אותו. איזה סיכוי יש לפפו אחד נגד כל הדת היהודית? מאות שנים של חרמות ונידויים נגד משכב זכר עמדו מולי.
"אז מה נעשה?" שאלתי, מביט בו בייאוש.
"נלך להתייעץ עם רבי מינץ." הפתיע אותי אריאל, והחל לסדר את בגדיו הפרומים.
"מה יש לך להתייעץ עם רב." התפלאתי ועזרתי לו לכפתר את חולצתו, מגניב עוד הסנפה אחרונה מריחו הטוב. "אתה לא יודע כבר מראש מה הוא יגיד לך? אסור לנו לאהוב זה את זה. אסור לך להישאר רווק, ואתה חייב להתעלם מההומואיות שלך או שתגיע לגיהינום. בטח כבר שמעת את זה מאה פעם."
אריאל הביט בי במבט רך שחדר דרכי כמו סכין בחמאה וליטף את ראשי. "אולי פעם אחת תקשיב לי במקום לנאום כל הזמן פפו." ביקש, והניח את ידיו על כתפי. "אתה כל כך נגד כל דבר יהודי שזה ממש מדכא. תקשיב פעם אחת גם לי, בבקשה?"
"אני מקשיב לך כל הזמן." התעצבנתי.
"אתה מקשיב ולא שומע, כנאמר, 'אוזניים להם ולא ישמעו'. ציטט, וחייך למראה הפרצוף שעשיתי.
"הנה, אתה רואה? אני רק מצטט רבע פסוק ותכף אתה כולך מסתמר ונעשה אנטי. מה יש לך נגד הדת שלך? אתה יהודי בדיוק כמוני פינחס."
"השאלה היא מה יש ליהדות נגדי!" התפרצתי. "אני בא מבית דתי יותר משלך." הזכרתי לו, "וזה לא אני שמוותר על היהדות שלי, זו היהדות שויתרה עלי." הצהרתי בזעף, נזכר איך הועפתי מהתיכון הדתי ברגע שראו אותי צועד במצעד הגאווה, ואיך בתגובה גם הורי התנכרו לי.
מזל שסבתא נתנה לי לגור אצלה עד שגמרתי צבא, אחרת הייתי נזרק לרחוב בגיל שש עשרה. החשבון ביני לבין היהדות התחיל עוד לפני שאריאל התחזק לו פתאום ועזב אותי. 
"בהתחלה, כשרק התחלתי לחזור בתשובה, גם אני חשבתי שאין לי ברירה אם אני רוצה להיות דתי אני חייב להתגבר על הנטייה ההפוכה שלי. אמר אריאל בעצב. "אתה זוכר איך היה לנו קשה כשרק התחלתי להתחזק פפו?" שאל ואחז בידי כאילו אני עומד לברוח.
"אם אני זוכר? איזו שאלה? כל רגע חרוט בזיכרוני לדיראון עולם."
"גם לי היה קשה פפו, באמת שהיה לי קשה. לא הצלחתי להתגבר על עצמי ולא רציתי לוותר על הדת. בגלל זה באתי לכאן, ללמוד מה לעשות כדי להתגבר על הבעיה."
"ופה קבלת תשובה?" לגלגתי, "מה העצה הנהדרת שנתנו לך פה? לקרוא תהילים? ללכת עם קמע של מקובל? להתחתן מהר ולזיין את האישה דרך חור בסדין? או שאולי לאכול תאנים? אתה לא מבין שהדוסים השחורים והפרימיטיביים האלו לא יכולים לתת להומואים שום פתרון? לדעתם אנחנו חולים וסוטים."
"אוזניים להם ולא ישמעו." נאנח אריאל, "בוא, אחז בזרועי, אולי הרב יפקח את עיניך."
הוא נראה כל כך מאוכזב מהתגובה שלי עד שויתרתי והלכתי אחריו בלי התנגדות.
אז אני אריב עם עוד רב אחד, מה כבר יכול להיות? בשביל להחזיר אותו אלי הייתי מוכן להלחם אפילו בדרקון יורק אש. אז מה זה בשבילי עוד רבי אחד שינופף מולי אצבע מאיימת ויספר לי סיפורי אימה על גיהינום רותח שיצלה אותי אחרי מותי? על הזין שלי.  
כולם כבר התפזרו ורק קפח ישב על הספסל ליד בית הכנסת לצידו של בחור שמנמן אחד וקרא יחד איתו בספר עבה בעל כריכה שחורה מאובקת.
"אה, פפו." הוא הביט בי, נבוך. "אם לא אכפת לך אני אשאר פה עוד קצת. יש כאן איזה דבר שאני רוצה לברר ו... אה... " הוא גמגם, האדים ושינה נושא.
"זה משה." הציג את השמנמן שחייך אלי בביישנות.
"אבל איך תחזור הביתה?"
"אני אדאג לו." אמר משה בתקיפות וחייך אל קפח שחייך אליו חזרה.
"איפה הרב." שאל אריאל שלא השתומם כלל למראה הצמד חמד.
משה החווה לעבר הקרוון, ולהפתעתי אריאל דפק כלאחר יד על הדלת ומיד נכנס פנימה, ואני אחריו.
הרב מינץ התברר כצעיר ממה שחשבתי. גבר לא גבוה, עגלגל משהו, בעל עיני תכלת תמות, זקן בהיר ורך והבעה עייפה אך מאירת פנים.
שום דבר בהופעתו הצנועה לא נראה מפחיד או מאיים. למרות כל מאמצי לא יכולתי לדמיין אותו מוכר קמעות לזקנות מרוקאיות פתיות או מאיים בנפנופי אצבע על מישהו, אפילו לא על בחור עדין ורגיש כמו אריאל שלי.
"כבוד הרב זה פינחס, החבר שלי שסיפרתי לך עליו." אמר אריאל, "והוא רוצה שאני אחזור אליו."
"ומה אתה רוצה?" שאל הרב בנחת, בלי לגלות שום סימני זעזוע מהוידוי של אריאל.
אריאל נאנח והתיישב, מושך אותי לשבת לצידו.
"כבוד הרב," אמרתי, מביט בחדר הצנוע שהכיל הרבה ספרים, שולחן אחד וכמה כסאות. "אני יודע שלאהוב גבר אחר זה דבר אסור, אבל..."
"למה אסור?" נכנס הרב לדברי, "הנה, דוד אהב את יונתן."
"דוד, אם אני לא טועה, עשה הרבה דברים שאסור היה לעשות." הפגנתי את הידע שלי בתורה, בכל זאת למדתי פעם בבית ספר דתי, ומיד הבנתי שהכנסתי לעצמי גול עצמי וכעסתי על הפה הגדול שלי.
"כן," הסכים איתי הרב במאור פנים, "אבל לאהוב את יונתן לא היה אחד מאותם דברים."
הבטנו זה בזה בשתיקה. הוא שלו ומחייך ואני זועף ונדהם.
"מה הולך פה?" פניתי לבסוף אל אריאל. "איזה מין רב זה?"
"אני הרב הילל מינץ." אמר הרב והושיט לי את ידו ללחיצה.
לחצתי אותה, מופתע מכך שהוא לוחץ את ידי למרות שהצהרתי גלויות שאני הומו. אחרי שיצאתי מהארון חברי ללימודים ומורי בבית ספר הדתי התנהגו כאילו אני חולה במחלה מדבקת חשוכת מרפא.
"אתה יכול לקרוא לי הילל, פפו." הוסיף הרב.
"הרב מינץ מבין את הבעיה שלנו פפו ומנסה למצוא לה פתרון." אמר אריאל ואחז בידי.
"איזה פתרון?" איבדתי את סבלנותי, "אנחנו הומואים כבוד הרב, אני אוהב אותו אני רוצה לישון איתו כל לילה, אני רוצה... אתה יודע מה אני רוצה, וגם הוא רוצה אותו דבר."
"אני יודע." אמר הרב בנחת.
"מאיפה אתה יודע?" שאלתי בחשדנות, "איזה מין רב אתה בכלל?"
"אני רב כשר למהדרין." הצטחק הרב הילל, "אבל אחי התאום הוא הומו, ותאמין לי, אני יודע הכל."
רק אז נפל לי האסימון. "אתה אחיו של אדם מינץ הכוס..."
אריאל בעט בי מתחת לשולחן ופני האדימו ממבוכה. "סליחה כבוד הרב. אחיך בחור מאוד נחמד, אבל הוא... "
אני יודע מי זה אדם." הצטחק הרב, "הוא פשוט הוא, ואני אוהב אותו כמו שהוא, ואגב, הוא לא דתי בלי שום קשר לנטיות שלו. הוא פשוט לא דתי וזהו." הוא נאנח קצת, "אני רק מקווה שהוא ימצא מישהו ויפסיק להיות כזה... אתה יודע?"
אדם מינץ היה כוסון סקסי ואחד מההוללים הידועים ביותר בתל אביב, והנה, אחיו התאום הוא רב.
'עוילם גוילם' הייתה סבתא אומרת על דבר זה.
"כן. אני יודע. מאז שאריאל עזב גם אני נעשיתי כזה ואני לא אוהב את עצמי ככה. אני אומלל, ואני שותה יותר מידי ומעשן יותר מידי ואני עושה המון שטויות."
הרב הנהן בראשו באהדה. "כשהחברה שלי, שהיום היא אשתי, נפרדה ממני בגלל שהייתי חמור, עשיתי שטויות איומות. נסעתי כמו משוגע על האופנוע של גיסי וכמעט שנהרגתי. מזל שהוא מכר אותו ומזל שאחי הפגיש אותנו והתפייסנו."  
"ולדעתך אתה וארוסתך ואני ואריאל זה אותו דבר?" שאלתי, נדהם מההשוואה.
"אהבה זה אהבה." פסק הרב, "ופיקוח נפש זה פיקוח נפש, ואתה אריאל, בחור נחמד מאוד, אבל אתה תלמיד ישיבה איום ונורא."
"קשה לי להתרכז בזמן האחרון." אמר אריאל בקול מתנצל.
"כן? מעניין למה?" הצטחק הרב.
"איזה מין רבי אתה?" התעצבנתי, "אנחנו הומואים. אנחנו רוצים לחיות יחד. למה אתה לא אומר משהו? זה אסור, לא?"
"נו, טוב. מה אפשר לעשות?" נאנח הרב, "כל אחד עושה חטאים פה ושם, אפילו אני. זה לא אומר שאני לא יהודי."
"אז אתה מרשה לאריאל לחיות איתי?"
"אריאל צריך לעשות מה שהוא מבין." הסביר הרב, "זו ישיבה, לא צבא."
"אתה רוצה לחזור אלי?" פניתי אל אריאל.
"כן, אבל יש לי כמה תנאים... "
"אני מסכים להכל." מיהרתי להבטיח, "רק תחזור בבקשה."
"אני אחזור. גם אני נורא אומלל בלעדיך, אבל אני רוצה לחיות בבית דתי. שנשמור שבת וכשרות, ושאני אלך להתפלל ואניח תפילין ו... "
הדם המרוקאי שלי עלה לי לראש לשמע הפירוט המעצבן שלו. כאילו שאני לא יודע מה זה בית דתי? איפה הוא חושב שגדלתי? אצל גויים?
"אם אתה מתכוון להמשיך לישון על הספה אריאל, אז יותר טוב שתישאר כאן. תגדל פטוניות ורודות ותצייר חרציות צהובות."
"ואם אתה מתכוון להמשיך עם הגישה הזו של כל העולם על הזין של פפו אז..."
"די!" צעק הרב, "מספיק, אתם נשמעים כמו זוג נשוי. עוד לא התחלתם לגור יחד ואתם כבר רבים? תשתקו כבר."
שתקנו והבטנו בו, נדהמים.
"אתה אריאל מתחייב לישון עם פפו, ולאהוב אותו ולהיות נאמן רק לו?" שאל הרב.
"כן. בטח." אמר אריאל, והחל לחייך.
"ואתה פפו, מתחייב לתת לאריאל לנהל אורח חיים דתי, לאהוב אותו ולהיות נאמן רק לו?"
"כן, אבל רק שלא... " הסמקתי והשתתקתי.
"שלא מה?" שאל הרב בעדינות, "אל תתבייש להגיד. מה הבעיה פפו?"
"שלא ישאיר אותי יותר עומד לבד במקלחת עם יד מסובנת." התפרצתי, ומיד הצטערתי.
הרב גיחך קצת והניד בראשו. "נשמע הוגן," אמר, "מה דעתך אריאל?"
"בסדר. אני מודה שהחמרתי אתך יותר מיד כשרק התחלתי להתחזק פפו. אני מתנצל, אני לא אעשה את זה יותר."
"ולא תישן יותר על הספה?" שאלתי, "ולא תשאיר אותי לבד במקלחת עם..."
"נו, די. אני אישן אתך ואני... אני רק מקווה שאני אעמוד בקצב שלך." הצטחק אריאל ומיד הסמיק והביט במבט מתנצל ברב שחייך קצת לתוך זקנו.
"נו, טוב. לכו לשלום." אמר הרב וחזר לעיין בספר שלפניו.
יצאנו משם יד ביד. ארזנו מהר את בגדיו של אריאל, נפרדנו מקפח שהחליט להישאר שם עוד קצת ושמח מאוד לקבל את מיטתו הפנויה של אריאל, ונסענו הביתה. 
זהו. אני לא אגיד שמעכשיו אנחנו חיים בעושר ובאושר והכל טוב. יש עוד ויכוחים וחילוקי דעות, אבל אנחנו מסתדרים, כל אחד מוותר קצת - אני עזבתי בשמחה את הגישה של כל העולם על הזין שלי, ואריאל נרגע קצת מהמלתחה הדתית שלו והבין שאפשר להיות יהודי טוב גם עם מכנסי ג'ינס אופנתיות וחולצות טריקו מגניבות.
אנחנו מניחים תפילין, שומרים שבת, אוכלים כשר, וצועדים יחד במצעד הגאווה.
במצעד האחרון הוא חבש כיפה סרוגה עם הקשת של הקהילה והלכנו יחד עם הקבוצה של ההומואים הדתיים.
היה נחמד מאוד לפגוש שם את קפח ומשה שהלכו יד ביד והתווכחו על איזו מחלוקת עתיקה בארמית.
הדוסים האלו, לך תבין אותם!    

אין תגובות:

פרסום תגובה