ב. הגברים של גלי

3. שוקו וניל

היא התעוררה לקולם של מים זורמים בכיור, והתמתחה לאיטה במיטה, מקשיבה לשיחתם של בני ואיגור. הם דנו בכובד ראש ביתרונות ובחסרונות של הרחצה בברכה כנגד הרחצה בים.

"אם מדוזה צורבת אותך ואין לך חומץ אז פשוט תעשה פיפי על הכוויה." אמר בני.

איגור פרץ בצחוק. "אני מדבר בשיא הרצינות." מחה בני וצחק גם כן.

מאז שיוני מת היא לא שמעה אותו מדבר בקול עליז כל כך. הוא נשמע שונה, כאילו שהוא... כאילו ש... הוא נשמע מאוהב.

היא התרוממה מהמיטה והשתרכה למקלחת, מחליטה סופית שלא תגיד כלום. אולי זה באמת רק עסק חולף, הרפתקה חסרת חשיבות. איפה היא קראה פעם שכל גבר חמישי או שלישי חווה ניסיון הומוסקסואלי בנעוריו?

בני ואיגור ירדו למטה להכין כריכים וקפה והיא נותרה לבד עם ההתלבטויות. כמה חבל שירדה בלילה למטה לנסות להתפייס עם בני. כמה חבל ששמעה אותו ואת דימה.

רונה אמרה לה מיד שבני רוצה בה רק כמזכרת חיה לחברו המת. "זה חולני," אמרה לה אחרי שבני הראה לה במשך ערב שלם אלבומי תמונות ושקע בזיכרונות מאושרים מחברותו עם יוני. "הוא היה מאוהב ביוני. הוא מזיין אותך וחושב על יוני. זה ברור."

אז היא צחקה, מאז שרונה גילתה שהיא לסבית היה נדמה לה שכל אחד ממכריה הוא עליז. לא משנה על מה דברו תמיד חזרה לנושא החביב עליה, מתנהגת כמו חוזר בתשובה שמדבר כל הזמן על אלוהים ועל דת. מציק לכל מכיריו בציטוטי שברי פסוקים ובהזמנות לבוא לעשות שבת.

היא לא העזה לספר לרונה על ההשפלה שחוותה באזכרה ליוני. אימא של יוני, טרופת יגון, התנפלה עליה והאשימה אותה במותו של בנה האהוב. היא צעקה שיוני נהרג באשמתה. גלי בקשה שיחליף תורנות עם בני כדי להספיק למסיבת יום ההולדת שלה ובגללה קרה האסון.

מלי - אימא של בני - לקחה את גלי שאבדה את כושר הדיבור מחמת ההלם, למכונית של משפחת דהרי, מנסה לנחם אותה בעברית הגרונית היפה שלה, מזכירה לה שוב ושוב שאין דנים אדם בשעת צערו, ושצריך לזכור שיוני היה בן יחיד אחרי שלוש בנות, וצריך להבין את נורית האומללה.

דברי ההרגעה הללו נועדו לה עצמה יותר מאשר לנערה המאובנת מהלם שישבה לצידה. אם בני ויוני לא היו מתחלפים היה זה בנה שלה שהיה נהרג בדרכו לחופשה.

מאז לא העזה גלי לעלות לקברו של יוני בחלקה הצבאית בצור שלום. גם מנתניה הדירה את רגליה, ואפילו בקבר של ביטון לא ביקרה יותר מפחד שתיפגש עם אימה, שגרה עדיין בדירה הישנה ברחוב ששת הימים.

היא סירבה בתוקף לנסוע עם אחיה לנופש באילת מפני ששם בלתה סוף שבוע נהדר עם יוני, סוף השבוע האחרון שלהם יחד.

מאז ששמעה מבת דודתו של נועם שהוא חזר לארץ התרחקה גם מקרית ים כדי שלא תסתכן בפגישה איתו. ככל שהתבגרה נדמה היה לה שהארץ הלכה ונסגרה לפניה. רק מטבעון היו לה זיכרונות נעימים.

גלי התאפרה ולבשה את השמלה האהובה עליה, כחולה עם נקודות לבנות, וירדה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב בננים." אמרה במאור פנים ונענתה בפנים המחייכות של שלושת הבנים שהחמיאו לה על הופעתה, ושוב חשה שהיא עושה את הדבר הנכון כשהיא מתעלמת ברוב תבונה ממה שאולי קרה אתמול בלילה בין דימה ובני.

הבוקר הוא חייך אליה באושר, מברך אותה בבוקר טוב עליז, כאילו לא התרחשה אותה מריבה מכוערת וחסרת טעם אתמול בערב.

היא חייכה אליו בחזרה חיוך מזויף והמשיכה לחשוב על אתמול בלילה. ברור שקרה משהו הרי היא שמעה בבירור את חריקת קפיצי המיטה מלווה בקול גניחתם של שני הגברים. למה היא משלה את עצמה? אולי יש פה ושם, לנערים צעירים, התנסות הומוסקסואלית תמימה, אבל בני כבר לא נער אלא גבר צעיר בן עשרים וארבע, וממה ששמעה הוא הפגין יותר התלהבות ורגש כשהיה במיטה עם דימה, מאשר במשך כל הזמן שלהם יחד.

במשך כמה ימים אחר כך היא ובני שמרו על יחסים טובים להפליא. הוא היה מנומס וחביב וגם דימה היה נחמד בצורה חשודה. רק איגור היה מתוק כמו תמיד.

נראה מה יקרה עכשיו, חשבה לעצמה כשהמתינה ביום שישי בערב לבני שיצא מהמקלחת. יום שישי היה היום שבו הם נהגו לעשות אהבה. אם אפשר לקרוא לזה ככה, התוודתה פעם אחרי ששתתה יותר מידי, לפני רונה.

לא שבני לא התנהג כמו שצריך, להפך, הוא היה ממש בסדר. הכל היה לפי הספר, משחק מקדים, מתן תשומת לב הולמת לכל האזורים המסומנים בקפידה בספרי ההדרכה, ואחר כך חדירה.

היא אף פעם לא גמרה. אף פעם אחת לא. בהתחלה עוד זייפה מתוך נימוס, אחר כך כבר לא טרחה. אחרי כמה נעיצות הייתה מתהפכת על בטנה, דוחפת כרית מתחת לירכיה כדי להקל עליו, והוא היה גומר במהירות ומיד רץ להתקלח.

הוא לא רץ להתקלח אחרי שהיה עם דימה. היא שמעה את שניהם גומרים ואחר כך הקשיבה איך הם מתווכחים ומדברים במקום לרוץ למקלחת. גם יוני לא טרח אף פעם להתקלח אחרי שעשו אהבה, ואיתו, למרות הקשיים זה היה טוב. הם דיברו, צחקו, למדו להכיר זה את זה. הפעמים האחרונות באילת היו ממש נהדרות. אם הוא לא היה נהרג... די, אין טעם בכך.

בני נשכב לצידה ונישק על לחיה והיא ידעה מיד שהיום לא יהיה כלום. הוא התלונן על כאב ראש ועייפות וביקש שתלך לישון כי היה לה שבוע מעייף, ואמר שירד למטה לראות משחק כדור סל, ונכון שאיגור ודימה נורא נהנו מארוחת השבת אצל הוריו?

ההורים של בני גרו בבית ישן בשכונת התימנים בקרית אתא ואילו יוני גר בוילה יפה בקרית בנימין.

הוא ויוני נפגשו בתיכון אורט בקרית אתא ומאז לא נפרדו. שוקו וניל קראו להם המורים בחיבה. שני הנערים יפי התואר, אחד בהיר עור ושיער, והשני שחום ומסולסל. תלמידים מעולים, ספורטאים טובים, חברים מסורים, עשו יחד את כל הדרך מהטירונות בגולני ועד מותו של יוני ממטען צד שקרע את הסאפרי שבו נסע לחופשה בארץ, וריסק את גופו הזהוב והשרירי לאלפי חתיכות מדממות.

"זה היה צריך להיות אני." אמר לגלי כל פעם שהיה מתעורר מהסיוטים על מותו של יוני.

ככה הם התחילו להיות יחד, אחרי שהסיפור של נועם רוזן נגמר סופית הוא אסף אותה לדירתו ישר מבית החולים, מניח לה לישון על מיטתו.

באמצע הלילה היא התעוררה ומצאה אותו יושב לצידה, בוכה ומזיע ומאשים את עצמו במותו של יוני. הם שכבו חבוקים כל הלילה, מבכים את מותו של אהובם, ומאז נשארו יחד.

בני המתין כמה דקות מול הטלוויזיה, מזפזף בקוצר רוח, ממתין עד שגלי תירדם. הימים האחרונים היו קשים. הוא חש מתוח ועצבני בנוכחותה, וניסה להסוות את רגשותיו בהתנהגות חביבה יותר מהרגיל. איזה מזל שהם לא נהגו לעשות אהבה במשך השבוע. גם בימי שישי היא לא התעקשה, ובכלל, היא לא כל כך אהבה סקס. למה יוני טען שהיא גדולה במיטה?

הוא החליש את הטלוויזיה, מנסה להקשיב לקולות מחדרו של דימה. הם אכלו יחד ארוחת שישי ונדמה שכולם נהנו מאוד. הוריו הטיבו לארח, ואימא שלו, הנהדרת, הצליחה לתת לכל אורח הרגשה נפלאה.

היא מיד נקשרה לילד שבאמת היה נחמד ומנומס, וגם דימה התנהג בנימוס, מקשיב בעניין להסברים של אבא שלו על הדלקת נרות וקבלת שבת.

כמו תמיד בערבי שישי, כולם באו. כל שלושת אחיותיו הנשואות עם הבעלים והילדים, ואחותו הצעירה אוסנת עם הארוס שלה - דני קפח. בחור נחמד, גם דתי, גם תימני, וגם עומד על סף הסמכה לרבנות. הרבה יותר מוצלח מהחבר הקודם שלה, האשכנזי הזה ששיגע לה את השכל חמש שנים, עד שהכניס אותה להריון ועזב אותה.

רק בני ועפרה ידעו. הם לקחו אותה לעשות הפלה ונשבעו לא לספר כלום לאיש. מובן שעובד, עם החושים הבלשיים שלו, הוציא את זה מעפרה אחרי כמה ימים, ואחר כך תפס את בני בקפיטריה של הטכניון, לקח אותו למגרש החניה מאחורי הסנט, והרביץ לו קצת בגלל שלא ספרו לו כלום. כאילו שאם הוא שוטר הוא חייב לדעת הכל. מזל שמישה הגרוזיני, השותף שלו, היה שם והציל אותו.

"תעזוב את הילד," אמר לעובד. נתקע בין שניהם, מפריד בגופו הארוך בין האחים. "עשית מה שהיית צריך בן ציון." אמר ברצינות במבטא הרוסי המצחיק שלו, "ואתה עובד, תירגע כבר. דברים כאלו קורים וזהו. מזל שהכל נגמר בשלום. אחותך בחורה יפה וטובה, והיא תמצא בחור הגון כמו שאר האחיות שלך. מספיק עם מכות." הוא עוד הוסיף כמה מילים ברוסית, ובני כל כך נדהם מזה שעובד הבין מה שמישה אמר ברוסית, עד ששכח להתעצבן שמישה קרא לו בשמו האמיתי שהיה שנוא עליו מאז ומתמיד.

רק ליוני הניח לקרוא לו ככה בצחוק, כשהיו לבד. ופעם כשרב קשה עם אבא בגלל שלא שמר על צום תשעה באב, וברח לביתו של יוני בדמעות בעיניו, יוני חיבק אותו וקרא לו בן ציון, והתחיל להצחיק אותו עם חוש ההומור המטורף שלו עד שהוא שכח מהעצבים שלו על אבא ומזה שהוא שונא שקוראים לו בן ציון. למעשה הוא צחק כל כך עד שהצליח להתעלם מהזקפה שקיבל בגלל מגעו של חברו.

דימה יצא מחדרו והעמיד פנים שהוא מופתע לראות את בני על הספה. "גלי שוב זרקה אותך מהמיטה?" שאל בחביבות.

בני משך בכתפיו ושתק, מתרכז במסך כאילו משחק הגולף המשעמם להחריד בערוץ חמש מעניין אותו.

"אל תבנה על המיטה שלי." אמר דימה, "עוד כמה דקות בא אלי חבר. הוא כנראה יישאר לישון כאן." לפני שבני הצליח לחשוב על תשובה נשמעה דפיקה בדלת ובאפי התחילה לנבוח.

דימה הכניס פנימה  צעיר גבוה ורזה עם עור בהיר ושיער בלונדיני קצוץ בתספורת כסח כמו שהרוסים נוהגים להסתפר. היו לו המון כתובות קעקע על הידיים והכתפיים והוא לבש גופיה בדוגמת נמר למרות שבסוף מאי עדיין היה קריר בערב.

שמו היה פטריק והיו לו עגילים בשתי האוזניים, מכנסי ג'ינס הדוקים וחיוך מתגרה. בני שנא אותו עוד לפני שהוא הדביק לדימה נשיקה על הפה והתחיל למשש לו את התחת. הם התחילו לדבר ברוסית מהירה ודימה צחק וסיפר לבני שפטריק בא עם האופנוע שלו. כאילו שהקסדה שפטריק אחז בידו לא הייתה רמז ברור מספיק.

"פטריק מזמין אותך להצטרף." אמר לו דימה ורמז בעיניו לכיוון החדר שלו.

בני הרגיש איך ארוחת הערב שאכל עולה כלפי מעלה. עוד רגע יקיא לפניהם, הוא היה מעדיף למות מאשר להשפיל את עצמו ככה.

"לא תודה." אמר ביובש, מהדק את אגרופיו מאחורי גבו, "אני הולך למיטה, לילה טוב."

הייתי צריך להגיד שאני הולך לישון עם החברה שלי, חשב לעצמו כשעמד לפני דלת חדרו, מקשיב לקול נשימתה השלווה של גלי.

היא שכבה באלכסון על בטנה, מפנה את ישבנה העגול והמלא כלפי מעלה. לא שהיה לה תחת כל כך גדול, אבל לעומת מתניה הצרים ופלג גופה העליון הקטן והדק יחסית, נראה ישבנה מלא ורחב.

יוני נורא אהב את הגוף שלה. "יש לה מבנה של גיטרה," סיפר לבני אחרי הפגישה הראשונה שלהם, "ואני לומד עכשיו לנגן עליה." וצחק את צחוקו היפה והזהוב.

"יש לה שדיים קטנים." ניסה בני לצנן את התלהבותו של חברו ממנה אחרי שהוא וגלי נפגשו סוף סוף.

"הם נהדרים." אמר יוני, "קטנים, אבל מושלמים, והפטמות שלה מדהימות." שניהם הסמיקו ממבוכה ושוב לא דובר יותר על הפטמות של גלי.

רק אחרי האזכרה ביום השנה למותו של יוני זכה בני לראות את הפטמות המדהימות של גלי. הן באמת היו יפות, ורודות וגדולות ורגישות מאוד. בכל פעם שנגע בהן בלשונו חשב איך יוני היה עושה אותו דבר, ומיד היה נעמד לו הזין.

הוא ידע שאם ינסה לשכב לצידה יעיר אותה, היא באמת  עבדה כל כך קשה בבית וגם בבית הספר, והיו שיעורי העזר, והילד, שאמנם היה נוח וחביב, אבל היה צריך לטפל בו ולהתעסק איתו. היא עשתה הכל בלי תלונות ובלי הערות מרירות נוסח רונה על שוביניסטים גבריים שרובצים עם בירה מול משחק כדור רגל, מניחים את כל העבודה לנשים.

הוא הלך לחדר הפנוי, מציץ בדרכו על הילד, מטיב את השמיכה שנשמטה ממנו. ילד נחמד, לפעמים היה נדמה שגלי שמה לב יותר לאיגור מאשר אליו. הוא ניסה שוב לפתוח את הספה המעצבנת בחדר הפנוי, ושוב נכשל, ונשכב עליה, מקבל בהכנעה את המגע הלא נעים של המשענת על גבו. המחשבה על דימה עם הפטריק המגעיל ההוא מנעה ממנו שינה בין כה וכה.

גלי בחורה נהדרת, אמנם אשכנזייה, אבל עם חינוך מזרחי. היא כבר בת עשרים ושש, עוד מעט עשרים ושבע, מבוגרת ממנו בשנתיים, אבל נראית צעירה יותר. ההורים שלו והאחיות שלו מתים עליה. אימא שלו לא מחמיצה אף הזדמנות להזכיר שהגיע הזמן לעוד טקס אירוסין במשפחה, ושזה לא הוגן לחיות עם בחורה בלי לפחות הבטחה לחתונה, רצוי עם תאריך. הוא ידבר איתה מחר בבוקר, יכרע ברך לפניה מיד אחרי ארוחת הבוקר ויציע לה נישואין. הם יקנו טבעת ויתחילו לברר על אולם, אולי היא תרצה להתחתן בבית של הוריו כמו שעובד עשה. זה יהיה נהדר. היא באמת בחורה טובה וגם הסקס ישתפר עם הזמן, בטוח שכן.

הוא קפץ בבהלה כשפטריק התיישב לצידו והדליק את מנורת הלילה שעמדה על שרפרף לצד הספה.

"תירגע טמבל," אמר בזלזול ודחף את בני שניסה לקום. למרות מראהו המצועצע הוא היה שרירי וידיו היו מחוספסות וחזקות.

"מה אתה רוצה?." נהם בני בזעף ושוב התיישב.

"אני רוצה שדימיטרי יהיה מאושר." אמר פטריק בנחת "הוא שוכב עכשיו במיטה ומילל כמו נקבה, בטוח שהוא אימפוטנט, והכל בגללך."

הוא קם ומשך את זרועו של בני ההמום, מקים אותו מהספה ונשכב במקומו. "לך אליו ותעשה מה שצריך. אני רוצה לראות אותו מחייך מעל הקפה של הבוקר. לילה טוב." אמר, משך על עצמו את השמיכה, וכיבה את המנורה.

בני ירד למטה, ראשו ריק ממחשבות. מעולם לא נתקע במצב כזה ולא היה לו מושג מה יעשה. דימה שכב עירום על גבו, ידיו שלובות מאחורי ראשו, ברכיו כפופות ומבטו נעוץ בתקרה.

בני התיישב לצידו מניח למבטו לרחף לרגע קט על חלציו של דימה, ומיד הסב את מבטו. מראה השיער האדום מסולסל, בוער על עורו הלבן של דימה, גירה אותו כל פעם מחדש. אברו הוורדרד של דימה היה שמוט על צידו ולמראהו חש בני את הולם הדופק במפשעתו. נדמה היה לו שכל הדם בגופו זורם לכיוון הזין שלו.

"מה אתה רוצה?" אמר דימה בקול קר, "אני עייף. לך מכאן."

"לא רוצה." אמר בני, "אני רוצה להיות אתך. תשמע דימה, אני רוצה..."

"אתה רוצה לזיין אותי בלילה, ולהיות החבר של גלי ביום, נכון?"

בני עצם את עיניו. נכון, זה היה סיכום קצר וממצה של המצב ולא הייתה לו תשובה חוץ מהלחץ המעיק של מכנסיו על אברו הזקוף.

"דימה בבקשה," לחש באומללות "תן לי לישון אתך. החבר שלך העיף אותי מהספה ואני לא יכול ללכת לישון עם גלי. בבקשה, אני לא אעשה כלום אם לא תרצה. רק תן לי לשכב לידך, התגעגעתי אליך כל כך. בבקשה דימה?"

דימה שלח את ידו ומשך אותו אליו, "גם אני." אמר ונצמד אליו. 

בבוקר הם התעוררו לקול צעקתה של גלי שנפגשה עם פטריק במטבח ונבהלה. בני משך על עצמו במהירות את מכנסיו ורץ החוצה, מגלה את שניהם לוטשים מבטים מופתעים זה בזה.

עד שהספיק דימה לצאת החוצה ולהסביר מי זה פטריק, ולמה הוא ישן אצלם, הם כבר נרגעו והתיידדו. פטריק התגלה כבחור נעים הליכות, בארוחת הבוקר נהג בנימוס, שפע מחמאות, והפגין חוש הומור נעים, מקסים בקלות את גלי ואת איגור.

הילד התלהב כל כך מהאופנוע עד שהתעקש לאכול ארוחת בוקר כשהוא חבוש בקסדה.

להפתעתו של בני גלי לא שאלה מדוע הוא ישן אצל דימה.

אולי היא לא שמה לב שהוא יצא מחדרו של דימה כמעט עירום ולא מגולח? הוא לא ידע והעדיף לדחוק את הבעיה ממוחו.

 4. הפיקניק

בצהרים הם קבלו את הצעתו של אורחם לעשות פיקניק ונסעו בעקבות האופנוע של פטריק ליער קרית אתא.

בני הופתע לגלות כמה היער נעשה גדול ומטופח. היו שם קרחות יער מוצלות עם שולחנות וספסלים ומתקני שעשועים.

פטריק עצר ליד קבוצה עליזה של עולים מרוסיה, רובם גברים צעירים, אבל היו גם משפחות עם ילדים קטנים.

הם אכלו ארוחת צהרים טעימה שגלי שלפה מתוך הצידנית ושמחו לראות כמה מהר התיידד איגור עם ילדים בני גילו. הבנים הלכו לשחק כדורסל עם עוד כמה מהצעירים וגלי שקעה בשיחה עם כמה נשים, מסבירה להן ברוסית איך להכין קובה.

בהתחלה הכל היה נהדר, אבל אחרי זמן התחיל בני להרגיש אי נוחות. הם שיחקו וצעקו בהתלהבות והיו מאוד ידידותיים כלפיו, אבל היו שם יותר מידי התלחשויות ברוסית, חיבוקים חמים מידי, וגם נשיקות שהדהימו אותו.

במיוחד הכעיס אותו צעיר בהיר ויפה תואר שנישק את דימה ישר על הפה אחרי שהצליח להכניס סל מסובך מאמצע המגרש.

הוא חזר לשולחן ומצא את גלי משוחחת על בגדים ואיפור עם בחור צעיר ועגלגל בעל מבטא דרום אמריקאי עסיסי וחיוך מתוק, שענה לשם מריו.

הוא לפת את זרועה ומשך אותה הצידה באמצע המשפט, משאיר את מריו נעים ההליכות פעור פה לנוכח חוסר הנימוס שלו.

"כולם כאן הומואים ולסביות." אמר בני הנרעש, מועך את כתפה בכוח, "תראי למשל את הבחור הזה," הוא הצביע על מריו שחייך אליו חיוך עוגבני והפריח לו נשיקה. בני האדים ואם פטריק ודימה לא היו מופיעים ומחזיקים אותו בכוח, עלולה הייתה לפרוץ מריבה.

"מה קרה לך?" כעס דימה.

אופיו הג'ינג'י התלקח במהירות, מדליק גם את חמתו של בני.

"ידעת שכולם כאן הומואים." צעק בני שעצביו נמרטו במשך כל אותו שבוע קשה, ועמדו על סף התפרצות.

"מה אתה מתעצבן?" נכנסה גלי בזריזות בין שני הגברים הזועמים, "אפשר לחשוב שאתה לא?"

לרגע חשבה שבני יסטור על פניה. על לחייו השחומות בערו שני כתמים באדום כהה, ועיניו ירו ברקי זעם. היא עמדה מולו זקופה, מביטה ישר בעיניו, ולא נרתעה כשהרים את אגרופו. ברגע האחרון השתלט על עצמו והוריד את ידו.

"נכון," אמר בקול שקט, כמעט בלחש, "את צודקת. זה מה שאני, חבל שלא מתי במקום יוני. הלוואי שאני איהרג במילואים הבאים שלי." הוא הסתובב והסתלק משם, יורד מהשביל, חותך בין עצי האורן, מתעלם מהקוצים שדקרו את רגליו. 

"אני לא מבין מה הוא לחוץ כל כך?" שבר פטריק את הדממה הקצרה שליוותה את העלמו. "הוא לא תינוק. מה, רק עכשיו הוא גילה שהוא הומו?"

"כושר ההכחשה של בני אדם לא מפסיק להפתיע אותי." העיר מריו בציניות וחיבק את כתפיה של גלי, "חשבתי שהוא יכה אותך. לא פחדת?"

"לא לפחד מגברים זה אצלי פרינציפ." אמרה וניסתה לחייך אליו, אבל רגליה רעדו, ומזל שמריו העדין וטוב הלב כרך את ידו החזקה להפתיע סביב מותניה והושיב אותה על כיסא נוח.

דימה כרע לפניה מניח את ידיו על ברכיה. "איך ידעת?" שאל. 

"שמעתי אתכם בפעם הקודמת ואני יודעת שגם הלילה…"

דימה הרכין את ראשו, משעין את מצחו על ברכיה, "אני נורא מצטער גלי, סליחה חמודה." לחש.

היא ליטפה את שערו שהחל להתארך, מגלה את צבעו האדמוני הנאה. "מתאים לך שיער ארוך." אמרה, "נכון מריו?"

"כן." הסכים מריו, מרים את גבותיו בפליאה לעבר פטריק שנותר קר מזג ואדיש.

"אני רואה אותך עם קוקו ועגיל באוזן. תראה נהדר," המשיכה גלי לפתח את הנושא.

"בטח, כשאחי יחזור הוא ממש יתלהב. אני כבר מתאר לעצמי את הפרצוף שהוא יעשה."

"גם אם סטס יעשה שמיניות באוויר ויגלח לך את הראש זה לא ישנה את מה שאתה." אמר פטריק בשלווה ומשך את דימה על רגליו. "קדימה, לך לחפש את החבר שלך לפני שהזאבים יטרפו אותו."

גלי פרצה בצחוק, "אין כאן שום זאבים פטריק. זה לא יער אמיתי כאן, רק כמה עצים צמאים והמון קוצים."

היא קמה ונתנה יד לדימה, "בוא נמצא את החבר האידיוט שלנו."

יד ביד הם הלכו אחרי עקבותיו של בני ומצאו אותו יושב על בול עץ, משקיף אל הכביש שהוביל לכיוון הרדוף ועדי, ובוכה.

בשתיקה התיישבו משני צדדיו וגלי שלפה טישו והגישה לו.

"באמת לא ידעתי עד שפגשתי את דימה." אמר בשקט, "אני לא מבין איך לא הבנתי כמה אהבתי את יוני? זאת אומרת, ברור שאהבתי אותו, אבל לא הבנתי..." הוא פנה לגלי, "הוא לא היה כזה גלי, הוא היה נגעל אם הייתי מנסה... מזל שלא הרסתי את המעט זמן שהיה לנו יחד לפני שהוא מת."  

"אתה עדיין רוצה למות?" שאל דימה וכרך את זרועו על כתפו. בני ענה לו במנוד ראש, אבל הניח לו לחבק אותו ואפילו נגע בחיבה בברכו החשופה של דימה.

"נשרטת בקוצים," אמר, "היית צריך ללבוש מכנס ארוך כמו גלי."

"אתה יודע שאני לובשת מכנסים ארוכים בגלל הרגלים השמנות שלי," הצטחקה גלי, "אבל לדימה יש רגלים יפות, וגם לך."

"את לא כועסת?" שאל בני והניח את ידו השנייה על ברכה העטופה במכנס ההודי האדום עם הפילים הצהובים שלבשה.

"לא, למעשה רווח לי." הודתה גלי, "חשבתי שזו אשמתי שהסקס היה כזה... אתה יודע. "

"אנמי?" הציע בני

היא פרשה את כפות ידיה בהתנצלות, "כן, אנמי. גם עם אחרות זה היה ככה?"

בני הצטחק והניד את ידו בביטול, "איזה אחרות? היו רק כמה גישושים, זה אף פעם לא היה זה. לא היה לי אף פעם מספיק חשק ומרץ להתעקש ולהתמיד בחיזור. רק אתך משום מה..."

"לא. לא משום מה." ענתה גלי, "זה בגלל יוני, רק בגלל שהייתי עם יוני הצלחת לעשות לי טובה ולהעמיד אותו פעם בשבוע."

בני הזעיף את פניו. "אם זה היה כל כך רע למה נשארת?" הטיח בה, מתעלם מידו של דימה שהתהדקה על כתפו בניסיון לרסן את התפרצותו.

גלי ליטפה את היד השחומה שהייתה מונחת על ברכה, מעבירה את אצבעותיה הדקות בין אצבעותיו.

"זה לא היה רע בני, זה היה חביב ונחמד ומרגיע. אחרי הבלגן עם נועם הייתי צריכה קצת להירגע, ועל המסג'ים שלך אני לא מוותרת בשום מקרה." הוסיפה וליטפה את זרועו, מגיעה עד לשקע המרפק שלו, נהנית לחוש את הצמרמורת הקלה שעברה בו בגלל מגעה.

"אני רוצה להגיד לך משהו גלי," אמר דימה שעד עכשיו שתק ברוב טקט. "סקס לא אמור להיות חביב ומרגיע. אם את רוצה להירגע תשתי תה צמחים. סקס צריך להיות סוער ולוהט ומלוכלך, ואם זה לא ככה אז את לא עושה את זה כמו שצריך."

"מה בקשר לכואב?" שאלה גלי, "זה אמור לכאוב ולהשאיר סימנים שחורים?"

דימה נאנח, "את מדברת על הנועם הזה? תשמרי מרחק ממנו ומטיפוסים כמוהו." הוא חייך אליה בחיבה, שואל את עצמו למה לא אכפת לו שהיא ובני יושבים כל כך צמודים, וידו של בני מלטפת בעדינות את פנים ירכה העטופה, בעוד היא מחליקה בעדינות על זרועו. למעשה לא היה מתנגד לחוש את מגע אצבעותיה הדקות והלבנות על גופו.

"ועם כמה בחורות אתה היית דימה?" שאל בני, מפנה אליו את תשומת ליבו.

הוא חייך, "שתים שלוש. נחמד, אבל לא שווה את המאמץ."

גלי ניפחה את לחייה ונאחה בדרמטיות. "איזה בזבוז. שני בחורים כל כך יפים ובחורות מעניינות אתכם פחות מכוס תה צמחים. אין צדק בעולם."

שלושתם צחקו, מאושרים לחוש שעננת המבוכה שריחפו מעליהם כל אותו שבוע התפוגגה.

גילוי הלב השרה עליהם אוירה של נינוחות חברית. הם ישבו בשתיקה, נהנים מהרוח הקלילה שנשבה על פניהם, מצננת את להט השמש, מרשרשת במחטי האורן.

"אז מה עושים הלאה?" שאלה גלי במעשיות, "איך נסתדר מעכשיו?"

הגברים החליפו מבטים.

דימה ידע בדיוק מה הוא רצה שיקרה. הוא רצה שבני יגור איתו, וישן איתו כל לילה, בגלוי ובלי שקרים וסודות. הוא ידע שגם בני רוצה בכך, אבל פוחד.

הוא חש את הנוכחות של משפחת דהרי הענפה אורבת להם, מחכה לרגע שתוכל להתנפל ולטרוף את הקשר השברירי שהחל להתרקם בין שניהם. על אחיו הגדול הוא העדיף לא לחשוב כלל.

בני הניח את ראשו על כתפו של דימה ונלחץ אליו, בעוד ידו השנייה מונחת בטבעיות על ירכה של גלי, וידע שמאז מותו של יוני לא חש כל כך רגוע ומאושר.

"ומה עם אריות ודובים התנפלו על גלי וטרפו אותה?" עלה קולו הדק של איגור מאחורי גבם. הוא היה קרוב מאוד לפרוץ בבכי. קולו הנעים של מריו שהתנגן במבטא ארגנטינאי רך לא הועיל להרגיע אותו. "ומה עם גלי תמות כמו אימא שלי?" שאל ברוסית את פטריק שאיבד את קור רוחו וניסה לשווא להבטיח שאין שום אריות ודובים בישראל.

גלי עזבה את שני הבחורים ורצה לעברו של הילד, מתעלמת בחפזונה מהקוצים שנתקעו בגרביה ובשולי מכנסיה.

"אני כאן חמוד." קראה, מחבקת אותו, "פטריק צודק. אין חיות טרף בישראל."

"אבל ראיתי דובים בגן חיות." פרץ איגור בבכי. והחל חובט באגרופיו הקטנים בגלי שחיבקה אותו וענתה בנשיקות למכות שנחתו על גבה.

"נו די, די חמוד." אמרה, מהדקת בעדינות את ידיו אל גופו.

"תירגע כבר איגור," אמר בני והרים את הילד, מניח אותו בזהירות על שכמו. "אתה כבר לא תינוק. מותר לגלי לעזוב אותך לכמה דקות."

איגור בעט בו ברשעות, "לא, אסור לה. היא גלי שלי ואני רוצה שהיא תהיה איתי תמיד." כעסו התחלף בבכיינות, סימן בדוק לעייפות. "כולם עוזבים אותי," יבב במסכנות, "למה אבא לא חוזר? למה גלי הלכה?" גלי אחזה בידו ונשקה לה, מתעלמת מכך שהייתה דביקה ומטונפת.

"אני מצטערת שנעלמתי," אמרה בקול מתנצל, "אני מבטיחה לך שעד שאבא וטניה יחזרו אני לא אעלם לך יותר."

"טניה לא תחזור." אמר הילד בפסקנות ומשך בשערו של בני, "היא לא אוהבת אותי, והיא לא אוהבת את המדינה המגעילה של היהודים, והיא לא אוהבת יהודים. ככה היא אמרה לי לפני שהיא נסעה עם האיש הזה עם השפם והעניבה."

המבוגרים החליפו מבטים ושתקו. רק מאוחר יותר בלילה, כשאיגור כבר ישן שנת ישרים במיטתו, הם שבו ושוחחו על סטס וטניה - אשתו החמקנית.

בני וגלי הביעו ספק אם סטס בכלל יחזור לישראל. דימה התעצבן והבטיח להם בתוקף שאחיו הגדול לא יזנח את בנו והוא בטוח שסטס יחזור.

"מתי דברת איתו בפעם האחרונה?" שאלה גלי, בוחנת בעיון את תמונתו של סטס. הוא היה במדים. בחור מגודל, אדמוני, דומה מעט לאחיו הצעיר, אבל פחות עדין. רציני יותר, כמעט קודר. פניו גסים יותר, בעלי תווים גבריים תקיפים.

"דברנו לפני שבוע, הוא היה קצת שתוי." הודה דימה, "אבל הוא בסדר. הוא יודע לשתות, לא כמוני. הוא גבר לעניין. לא מתבכיין ולא מתלונן, והוא חייל אמיתי. לא חובש, כמוני. אני מתגעגע אליו, אבל אם הוא ידע שאני הומו... אני מעדיף לא לחשוב על זה."

"מה שמביא אותנו שוב לשאלה המיתולוגית של עתיד יחסנו לאן?" אמרה גלי ולגמה מכוס היין הלבן שבידה.

השנים החליפו מבטים מעל לראשה, נותנים לה הרגשה לא נעימה ששוב היא מחוץ לסוד העניינים, וכל מה שחשוב ומעניין וגלוי לכל, נסתר ממנה - הרגשה של עולה חדשה.

"טוב, אם אתם לא רוצים לדבר איתי אז אל תדברו." הטיחה בזעם וקמה.

דימה נחפז לאחוז בידה והושיב אותה חזרה על הספה הירקרקת, מתיישב לצידה, ידו חופנת את ידה. "גליצ'קה חמודה," אמר ברוסית, מדבר ברוך, פניו סמוכות לפניה, "אל תכעסי, אנחנו צריכים אותך. שלושתנו לא יכולים בלעדיך, בבקשה תישארי."

"אתם צריכים אותי בתור הסוואה של הארון שלכם." אמרה באכזריות והניחה את הכוס, כובשת את דמעותיה, "רק איגור צריך אותי באמת, וגם זה רק בתור תחליף לאימא האמיתית שלו."

הדמעות החלו לזלוג למרות רצונה. דימה חיבק אותה ברוך בעוד שבני הזעיף פנים ורוקן את פחית הבירה שלו בלגימה מהירה, יודע היטב שמיד יחוש סחרחורת ובחילה. הבירה הצ'כית המרה שדימה אהב כל כך הייתה חזקה מידי לטעמו.

"תפסיקי לילל." רטן בזעף שהחריד את דימה. גלי כבר ידעה כמה הדמעות שלה, או של כל אישה אחרת, מעצבנות אותו ולא התרגשה.

"גלי אל תתרגשי מהקטע שלי עם דימה. זה סתם כזה, בסוף אני ואת נתחתן ונביא כמה ילדים חמודים, אז די כבר עם זה. אני שונא שאת כזו, רק את זה אני עוד צריך לפני המילואים שלי." אמר בגסות.

"אתה והמילואים שלך יכולים ללכת קיבינימאט." צעקה גלי, "בחיים אני לא אתחתן אתך. אני מעדיפה למות רווקה זקנה."

דבריו של בני הכאיבו לדימה, אבל הוא כבש את רגשותיו ושתק. יותר מכל הוא שנא מריבות משפחתיות וסצנות צעקניות. כבר משחר ילדותו צבר דימה הרבה שעות בתור המפייס המשפחתי, מנסה להרגיע את אימא וסטס הכועסים.

אימו כעסה בגלל הרגלי השתייה של בנה הבכור, וסטס זעם על הגברים המאוסים שהייתה מלקטת ומביאה לביתם.

רק אחר כך, כשהרוחות נרגעו וגלי הלכה לסדר את המטבח, הוא נזכר לשאול את בני על המילואים שלו. איום יציאתו של בני למילואים היה תלוי מעליהם תמיד, מעורפל ולא ברור, אבל פתאום הוא התממש בדמות מעטפה חומה מלבנית, ובתוכה טופס לבן שמולא בכתב ידה העגול והבלתי מתפשר של סיגי, פקידת המילואים. בטופס הקטן נכתב שבעוד שבוע יהיה על בן ציון דהרי להתייצב בקרית שמונה לתעסוקה מבצעית בלבנון שתימשך שלושים יום.

בני הגיש לו את המעטפה כאילו זה סתם חשבון סתמי ויצא מיד לפטיו הצמוד למטבח, שורק לכלבה באפי שמיהרה לקפוץ על ברכיו, מתמסרת בעונג לליטופים שהרעיף עליה.

דימה עמד קפוא, מביט באותיות העגלגלות, והרגיש כאילו קרא גזר דין מוות. הפחד חשמל את גופו, עובר מגרונו עד לכפות רגליו, מצמיד אותו לרצפה.

"ראית את זה?" שאל את גלי. היא שלחה יד רטובה לקחה את הצו ועיינה בו.

"יפה מצידם שזה בחופש. ככה הוא יוכל להמשיך את הלימודים בלי בעיות." ציינה בקור רוח.

דימה חש שראשו מתחיל לכאוב. "אם הוא יחזור חי מהמילואים האלה." התיז בכעס כאילו היא זו אשמתה שסטודנט צעיר צריך לתמרן בין עבודה, בחינות, לימודים, ושירות מילואים של שלושים יום במקום ארור כמו לבנון.

היא משכה בכתפיה ועלתה למעלה, איום המילואים של בני נדמה לה רחוק מאוד. ראשה היה טרוד בבעיות של היום.

דימה יצא לפטיו ונעמד מול בני, מביט בידיו השחומות והרבועות נעות על גבה של באפי. הוא לא ידע מה להגיד ולכן שתק, משנן לעצמו שגם הוא חייל בגולני, ושיפסיק להתנהג כמו נקבה.

זה לא עזר, הוא פחד. תמונות של פצועים ומתים מוטלים באלונקות, מלאו את מוחו.

"כאילו שאתה לא עושה מילואים בלבנון?" אמר פתאום בני בקול כבוש.

"אני חובש. אני יושב וצוחק עם הבנות משירות לאומי בתאג"ד של קרית שמונה." אמר דימה בתיעוב עצמי.

הוא התחיל לנסח בראשו פניה לסיגי שתקדים לו את המילואים, כך שיוכל לשרת עם בני כחובש קרבי, למרות שזה לא מקובל להכניס מילואימניק עם הפרופיל שלו ללבנון, ובכלל, מי הפראייר שמקדים את המילואים שלו?

"אתה בגדוד 51 נכון?" שאל את בני שהמשיך ללטף את הכלבה, מתענג על התלהבותה החנפנית מתשומת ליבו.

"שלא תעיז אפילו לחשוב על זה." נזף בני, קורא באורח פלא את מחשבותיו. "אני לא מוכן להיות אתך במילואים, ואי אפשר ששנינו נסתלק ונעזוב את גלי עם הילד, וחוץ מזה, אם אתה תהיה שם איתי אני..."

הוא נאנח מעומק ליבו, קם מהספסל וכרך את ידיו סביב דימה. הם עמדו חבוקים, ידיהם לופתות זה את מותניו של השני בעוד הכלבה מיבבת סביבם, מורטת לשווא את שולי מכנסיו של בני, עד שנואשה והסתלקה.