ג. מה כבר רציתי?

5. מה אתה רוצה?

אפילו באפלולית הרכה של המקלחת ראיתי שהוא יצטרך לאכול הרבה קוטג' ומוס שוקולד כדי להתחיל להיות שמנמן. גל של צער ורחמים הציף את ליבי למראה צלעותיו הבולטות ועצמות האגן המזדקרות שלו. הבחור פשוט הרעיב את עצמו. למה? מה גרם לאיש צעיר ונחמד כזה לשנוא את עצמו ולהתעלל בגופו ככה? הוא היה מסוגל להיות כל כך מצחיק ושנון, היה לו חיוך מתוק, ניצוץ פיקחי בעיניים וחוש הומור משגע. מה גרם לו להילחם בעצמו בנחישות שכזו?

הוא עמד לפני כמו נידון למוות לפני כיתת יורים, קפוא מבהלה ומבויש. ידעתי שמילה אחת לא נכונה מצידי והוא יברח ממני ויקיף את עצמו בתיל סמיך של ציניות ורשעות שיפגעו בעיקר בו, ולכן שמרתי על שתיקה ורק חייכתי אליו והושטתי לו את ידי.

"תביא חיבוק ציפלונק." אמרתי לו ברוך שכלל לא ידעתי שמצוי בי.

הוא התכנס בזרועותיי ואנחנו עמדנו חבוקים מתחת למים החמים מסבנים בעדינות זה את זה מחליפים נשיקות קטנות ותמימות, ובעיקר מתרגלים אחד לשני

"מה זה ציפלונק?" הוא שאל אחר כך, כשגמרנו את כל המים החמים וניגבנו זה את זה במגבות וורודות ורכות.

"זה אפרוחון, או גוזל, ברוסית, אתה לא מכיר את השיר על האפרוח המטוגן שהלך לטייל ברחוב וביקש שלא יאכלו אותו?" פיזמתי לו בשקט ברוסית את השיר המצחיק הזה שמקס לימד אותי, והוא צחק ואמר שיש לי באס נעים מאוד ושבשביל ערס קשוח מהקריות אני בחור מאוד עדין.

"אני לא באמת ערס. אני רק מצויר ככה." הרשיתי לעצמי גניבה קטנה מהסרט 'רוג'ר רביט' והוא קלט את זה מיד, צחק ואמר שאני ערס צעצוע חמוד וכיסה את חזי ובטני בנשיקות לוהטות, אבל נעצר מבויש בקו החגורה שלי.

"ממה אתה פוחד?" העזתי לשאול, "הזין שלי לא נושך."

"אתה בטוח?" הוא ניסה להתבדח, אבל כל גופו רעד.

"אפי," נשכבתי מעליו, ידי על כתפיו והבטתי ישר בעיניו, "שנינו הומואים, אנחנו ערומים במיטה, רוצים זה את זה, יש פה מלאי של קונדומים ודי חומר סיכה שיספיק לשמן את הטיטניק. מה הבעיה? ממה אתה פוחד? אנחנו לא חייבים... אתה יודע..."

"לא. מה אנחנו לא חייבים?"

"לא צריך חדירה כדי ליהנות מסקס. האמת שאני מעדיף בפעמים הראשונות... אני אוהב לעשות הכול לאט ובזהירות." הסברתי, מלטף בעדינות את פניו, ולא גיליתי לו שאני מעדיף לספר לבן הזוג שלי שאני נשא לפני החדירה, ושזו הסיבה שאני מוותר הרבה פעמים על הקטע הזה רק כדי שלא אצטרך לספר ולהתבאס מהפחד והכעס של בני הזוג שלי שהיו מעטים מאוד בשנים האחרונות.

"לאט ובזהירות מתאים לי מאוד." לחש אפי והדף בעדינות את ידי לכיוון דרום. הוא רעד כשנגעתי בזין שלו ונשך את שפתיו כשהתחלתי ללטף אותו בעדינות. כשאני עם מישהו שאני לא מכיר אני מביט תמיד בתשומת לב בפניו בזמן שאני נוגע בו כדי לדעת מה נעים לו.

חשתי שאפי מתוח ולא נהנה כלל ממה שעשיתי לו למרות שניסיתי להיות עדין מאוד ולעודד את הזקפה החלקית שלו להתפתח לזקפה מלאה.

"אתה חייב לספר לי מה אתה אוהב חמוד, אני לא קורא מחשבות. אם לא תגיד לי איך אני אדע מה לעשות כדי שיהיה לך טוב?"

אפי החל לבכות. "אני חרא של זיון." אמר וניסה לצאת מהמיטה.

"ששש... אל תדבר ככה. בוא הנה." משכתי אותו אלי וחיבקתי אותו. זה מצא חן בעיניו, הוא התרפק עלי, מחבק את מותני, וכשהתחלתי לנשק את כתפיו ואת צווארו ותנוכי אוזניו הוא החל לגנוח, ופתאום צמחה בין ירכיו זקפה נוקשה שהוא חיכך בבטני.

"בוא, תשכב עלי, משך אותי עליו, "תנשק אותי, כן, ככה." רגליו נכרכו סביבי בעודו מתפתל תחתי. העקתי על גופו הדק בכל כובד גופי, ואני שוקל כמעט שמונים ק"ג, אבל עשה רושם שהוא נהנה מזה מאוד, ופתאום השמיע אנחה עמוקה והתקמר כולו אלי, מהדק בכוח את אברו אל חלצי, ומיד אחר כך חשתי זרם חמים ודביק של זרע על עורי.

הוא היה נבוך וניסה להתנצל, אבל השתקתי אותו בנשיקות, ניגבתי את שנינו במגבת לחה והודעתי לו שאני עייף ושאני רוצה לישון קצת.

"אתה רוצה שאני אלך?" שאל בביישנות.

"לא טיפשון, אני רוצה שתישן איתי. בוא כפיות."

חיבקתי אותו מאחור והוא הדף את ישבנו אל בטני ככה שזקפתי התמקמה בין עגבותיו החלקלקות.

"אני מצטער שלא גמרת." לחש, "אני יכול לעשות משהו כדי... כדי..."

"לא צריך חמוד, לא ממש בא לי, אני די עייף האמת."

"הייתי מוצץ לך, אבל... אה... אני... אה..."

"מה? אתה לא אוהב את זה? לא כל אחד חייב לאהוב למצוץ."

"אני לא יודע. אתה כל הזמן שואל מה אני אוהב ואני לא יודע." אמר אפי בתסכול, "אני פשוט לא יודע." חזר שוב על דבריו, נשמע עצוב ונרגז.

"אבל אפי, איך זה יכול להיות? מה עשית בפעם הקודמת שהיית עם מישהו במיטה?"

"לא הייתה פעם קודמת." לחש אפי אחרי שתיקה קלה, "אני כמעט בן שלושים ולא הייתה פעם קודמת." הוא נשמע כל כך טראגי ואומלל כשאמר את זה. ליבי יצא אליו. "אתה בטח חושב שאני פתטי ודפוק?"

"לא חמוד. בטח שלא, אני חושב... אני חושב שזה פחות נדיר ממה שנדמה לך, וזה עדיף על אחד שכבר לא זוכר עם כמה הוא עשה סקס, אחד כמו האקס שלי שאנחנו ישנים במיטה שלו. אתה בטח הבתול הראשון שנכנס אליו למיטה." הצטחקתי.

"אני שונא להיות בתול." קפץ אפי אגרופים קטנים ועדינים, "פשוט שונא את זה, ושונא את עצמי שאני פחדן כזה."

"אבל אפי אתה כבר לא בתול יותר, הרי אני ואתה... אנחנו..."

"זה לא נחשב." פסק אפי ואחר כך נבהל שאולי העליב אותי ואמר שמה שעשינו היה נהדר ושהוא לא האמין שהוא יגמור ככה, רק מחיבוק, אבל זה לא נחשב. רק חדירה נחשבת, ואולי אחרי שאני אנוח קצת, אז אולי אני מוכן?

הנה זה בא נאנחתי בשקט בליבי, "תראה אפי, יש לי בעיה קטנה עם הקטע הזה של חדירה."

"ידעתי." הוא התרחק ממני והתחיל לצאת מהמיטה, "ידעתי שאני דוחה אותך, אני כזה מגעיל ומסריח ו..."

תפסתי אותו ברגע האחרון ומשכתי אותו אלי, מצמיד את גופו לגופי.

"שתוק שנייה טמבל, לא אתה הבעיה אלא אני."

"אל תשקר." התרתח אפי, הסתובב וחבט בכתפי באגרופו הקטן. "לפחות אל תשקר לי! תודה שאני מגעיל אותך."

"אתה לא מגעיל אותי, טיפש. אם היית מגעיל אותי לא הייתי מזמין אותך לעלות איתי לדירה ולא מתקלח אתך וכל זה אבל..."

"ואל תגיד שזה בגלל שאתה נשא כי זה סתם תירוץ." המשיך אפי באותה תנופה.

"היי! איידס זה לא סתם תירוץ, ואיך בכלל אתה יודע שאני... מי סיפר לך, מקס?"

"לא, אף אחד לא סיפר לי. פשוט ראיתי את התרופות בתיק שלך."

על זה לא חשבתי, הוא באמת היה פיקח.

"אפי, אתה צודק, אני נשא איידס ואם הייתי... אם באמת היינו עושים את זה אז הייתי מספר לך קודם כדי שתוכל להחליט אם אתה מוכן להסתכן."

"עוד לא החלטתי אם אני מוכן להסתכן בחדירה, איך אני יכול לחשוב גם על איידס? הבנתי שאם משתמשים בקונדום זה לא מסוכן."

"תמיד יש סיכון. הקונדום עלול להיקרע או... לא יודע, תמיד יש סיכון. נכון שיש לי רמת נגיפים מאוד נמוכה, וזה מפחית את הסיכון, אבל בכל זאת."

"ואתה תמיד מספר לכולם?"

"רק כשיש חדירה, וחוץ מזה אפי, כדאי שתדע כבר עכשיו שאין לי כל כך למי לספר. אני לא כזה... אני לא מזיין כל כך הרבה כמו שנדמה לך."

"אני משתתף בצערך." גיחך אפי ולא ניסה להישמע כלל כאילו הוא מצטער.

"כן, ממש." קנטרתי אותו, ושוב שררה ביני לבינו רוח טובה של עליזות והבנה כמעט טלפתית. זה היה אפי! לפעמים לא הבנתי אותו כלל ולעומת זאת היו פעמים שהוא היה ממש שקוף בעיני, אבל הוא תמיד סקרן אותי ומעולם לא השתעממתי במחיצתו.

"אז אתה מסכים שננסה?" שאל.

"כן, אם אתה בטוח שאתה רוצה."

"אני רוצה, אני רוצה שתלמד אותי וש... שנעשה הכול."

"בתנאי שתגיד לי מה נעים לך ומה לא, ושתפסיק להרעיב את עצמך אפי, בסדר?"

"בסדר, אני מבטיח." אמר אפי, ופתאום פיהק פיהוק שהדביק גם אותי וכמה דקות אחר כך כבר נרדמנו חבוקים, ראשו נשען על זרועי וידו מונחת פרושה על חזי, בדיוק מעל לליבי.

נרדמנו בערך בתשע בערב, ושעתיים אחר כך העיר אותי רינגטון של אגם הברבורים - הקטע הזה שהן מחזיקות ידיים ורוקדות בשורה בקיפוצים מצחיקים - ובעודי שוכב נים ולא נים, תוהה אם היה או חלמתי חלום, שמעתי את אפי מתווכח נואשות עם מישהי בקשר למכנסים.

היא רצתה שהוא ילך מחר לקנות לה מכנסים, אבל שיהיו בשחור פחם ולא שחור מאובק, או אולי הפוך? והוא לעומת זאת התעקש שגם אפור יתאים לה. רק בסוף השיחה קלטתי שהוא בעצם מדבר עם אימא שלו שהפסיקה להתווכח בקשר למכנסיים ורצתה לדעת איפה הוא ישן, ועם מי, ומה הוא עושה ו...

"די כבר עם זה אימא." התלונן אפי, "תפסיקי בבקשה ותגידי לי יפה שלום." ההיא לא אמרה יפה שלום אלא המשיכה לנדנד, והוא, במקום לצעוק עליה שתרד לו מהווריד - כמו שאני עושה כשאימא מתחילה לחפור לי - המשיך להתחנן שתניח לו.

התחשק לי לקום ולטרוק את השפופרת בפרצופה, למרות שטכנית בנייד זה קשה לביצוע, אבל בשביל לעזור לאפי להיפטר מהאימא הקרציתית שלו הייתי מוכן לנסות.

סוף סוף הסתיימה השיחה איכשהו במעין התנצלות של אפי (על מה?) ובקשה מאימא שלא תכעס שהלילה הוא לא ישן בבית.

"הערתי אותך?" הוא שאל אחרי ששיחת הבלהות הסתיימה.

"לא נורא. ככה יצא לי להכיר עוד פן אחד שלך, זה של הבן המסור והנאמן."

"כן, אני ממש פרח לב הזהב חלק שתיים." מלמל אפי נוגות.

"רק שבמקום פרח אתה מביא לאימא מכנסים בשחור מאובק. נו מילא, זה בטח יצא זול יותר מפרח זהב."

"זה מה שאתה חושב. גם אחרי הנחה של סוף עונה זה יעלה אלף ₪ לפחות."

"לזוג מכנסיים?" נדהמתי.

"כן, וזה עוד נחשב זול, שלא לדבר שנצטרך לעצור במקס ברנר להביא לה שוקולדים ואחר כך פרחים. עדיף שהייתי נשאר בבית."

"אני לא מבין." אמרתי, כי לא הבנתי.

"אני יודע." אמר אפי בעצב והלך למטבח, הוציא חבילת חלבה והתחיל לנגוס בה, מגוון לפעמים את טעם החלווה (מתוק מידי לטעמי) בביסים של וופלים לימון.

"איך אתה נשאר רזה כל כך עם תפריט כזה?" נדהמתי.

"אני מרעיב את עצמי כמה ימים אחרי הילולה כזו." הסביר אפי.

"אבל למה אתה בכלל אוכל את הזבל הזה?"

"חייב מתוק."

"אז לפחות תאכל משהו שווה, הנה, יש פה שוקולד בלגי מריר נהדר. אם להשמין אז בסטייל."

"לא מגיע לי משהו שווה. אני אפס נטול סטייל." נגס אפי בחלבה.

חטפתי אותה מידיו ושמתי על המקרר, מעבר להישג ידו, ובמקום נתתי לו קערית של מוס שוקולד. "לפחות תאכל משהו טוב שלא יהרוס לך את השיניים. הנה, קח כפית." התיישבתי לידו והושטתי לו את הכפית.

הוא לקח ממני את הכפית והביט בי מהורהר, "אתה יודע גולי, יש משהו במה שאתה אומר." שח בנועם ופתאום משך את הגומי של תחתוני ושפך לחיקי את כל המוס הקר והחלקלק.

"הי!" צעקתי, מופתע, כמעט כועס, אבל המוס הקר שגלש לתוך תחתוני דגדג אותי בצורה נעימה, ולא יכולתי להתאפק מלחייך.

"אופס." אמר אפי והרים לעברי את גבותיו, נהנה מהפתעתי, ואז כרע על ברכיו לפני, ותוך שהוא מחייך לעצמו חיוך הזוי משך את תחתוני עד מעבר לקרסולי והחל מלקק מעלי את המוס.

התחושה של קרם שוקולד נוזלי חלקלק וקר מחד ולשונו החמימה והמחוספסת מעט של אפי מאידך הייתה מדהימה.

הזין שלי פיתח מיד זקפה עצבנית. פעם, בתקופה אחרת, הייתי תופס את הבחור שעולל לי תעלול כזה, משעין אותו על השולחן ומזיין אותו בלי לעשות חשבון, אבל זה היה פעם. התקופה שבה לא עשיתי חשבון נגמרה יחד עם נעורי. כיום לא יכולתי להרשות לעצמי דברים כאלו, משכתי את הרגע הקסום הזה כמה שיכולתי, אבל בסוף המוס לוקק עד תום ואפי הראה סימנים שהוא זומם להמשיך במצוות המציצה והליקוק של האבר היחיד בגופי שהיה אסור במגע נטול הגנה.

"צריך קונדום." משכתי אותו למעלה.

הוא ניסה להתעלם, אבל אני התעקשתי, ולמרות מחאותיו גררתי אותו לחדר השינה ונתתי לו לשים לי את הקונדום בעצמו. הוא היה קצת מגושם, אבל בהדרכתי המשימה הושלמה. אפי שב ולקח אותי לפיו וגנח בתסכול כשניסה למצוץ את האבר העטוף בגומי דק.

"איחסה, הגומי לא טעים. הטעם שלך יותר טוב."

"לא מספיק טוב כדי להסתכן בהידבקות."

"אני די בטוח שזה לא מסוכן."

"די בטוח זה לא מספיק טוב."

אפי נאנח ואמר שהוא רוצה להפסיק כבר להיות בתול.

"טוב, ננסה, אבל תהיה סבלני, ואם כואב תגיד מיד."

הוא ניסה להיות סבלני ורגוע, ואני ניסיתי כמיטב יכולתי להיות עדין, אבל זה לא הלך. הוא היה מתוח מידי ואפילו האצבע שלי, משומנת טוב, הכאיבה לו.

"אולי ננסה את זה הפוך? אמרתי.

"הפוך?" בהה בי אפי, מבוהל.

"אני מתכוון שאתה תחדור אלי."

"באמת?" הוא היה המום, "לא אכפת לך? זאת אומרת, אתה לא אקטיבי?"

"אני יכול להיות גם וגם אפי. כל אחד יכול. זה הכול עניין של גישה. יש כאלו שאיתם אני רוצה ככה, ויש כאלו שאיתם בא לי ההיפך."

"ואיך בא לך איתי?"

"אתך בא לי להיות הכול, ובעצם לא ממש אכפת לי, רק שיהיה לנו נחמד ונעים."

אפי בחן אותי מהורהר, "איך זה שאתה עונה תמיד את כל התשובות הנכונות? אני מתחיל לחשוד שאתה לא בן אדם אמיתי אלא תוכנה רומנטית משוכללת."

"או. קי. עלית עלי, אני תוכנה משוכללת מאוד. הדרך היחידה לכבות אותי היא לגעת בי בדיוק פה," כיוונתי אותו אל ישבני, "קצת יותר עמוק בבקשה, הנה, תיגע כאן." נשכבתי על בטני, "ועכשיו תדחוף לפה את הזין המתוק שלך ואולי אז..."

הוא עשה כדברי, דחף את הזין שלו עד הסוף פעם, ואחר כך עוד פעם, ידיו על כתפי ונשימתו המהירה מדגדגת את עורפי.

לכבות אותי הוא אמנם לא הצליח, אבל הוא גרם לשנינו עונג רב וקצת לפני חצות הגענו למקלחת, דביקים ומסופקים לגמרי.

"סוף סוף יש תועלת בזין הקטן שלי." אמר אפי כשנישקתי אותו ואמרתי לו שהוא נהדר.

"דביל, הזין שלך לא קטן, הוא בדיוק בגודל המתאים."

"עבדת עלי גולי, לא הצלחתי לכבות אותך. תראה איך אתה ממשיך להגיד את כל הדברים הנכונים. כנראה שהכפתור אוף שלך נמצא במקום אחר." הצטחק אפי.

"כנראה שכן, תצטרך להמשיך לחפש. לא נורא, קח את הזמן שלך, אני לא ממהר לשום מקום." אמרתי וסגרתי את הברז.

אפי השעין את מצחו על חזי והזכיר לי בלחש שהוא חייב לחזור מחר הביתה.

"אני לא מבין למה אתה חייב? אתה לא קטין, נכון? וגם אם אתה רוצה לגור עם ההורים, מה הבעיה שנמשיך להיפגש?" התפלאתי בעודי מנגב אותו במרץ

"הבעיה היא ש..." הוא אמר משהו בקול חלש כל כך עד שלא הצלחתי לשמוע.

"לא שמעתי. מה אמרת?"

"לא חשוב."

"כן חשוב. תגיד."

"לא רוצה."

"אתה חייב. אם לא תגיד לי אני אחקור אותך חקירה מדרגה שלישית. ראה הוזהרת."

אפי צחק וברח לחדר השינה ואני רצתי אחריו וחקרתי אותו נמרצות בדגדוגים ובצביטות, ואיימתי עליו שאמעך אותו אם לא יספר לי.

"לא, לא, רק לא למעוך אותי." התפוצץ אפי מצחוק, "אני לא יכול שמועכים אותי, אם תמעך אותי אני עוד עלול לספר לך שאני אוהב אותך."

אחזתי בפניו בכפות ידי והבטתי בעיניו, "אתה אוהב אותי?"

הוא עצם את העיניים וניסה לחייך, אבל שפתיו רעדו. "אופס." ניסה להתלוצץ, "לא התכוונתי לגלות לך גולי. אל תיקח את זה ברצינות."

"בסדר, אם אתה אומר אני לא אקח את זה ברצינות, אבל גם אני אוהב אותך אפי, ואני מבקש שכן תיקח את זה ברצינות כי אני לא אומר את זה לעיתים קרובות. חוץ ממך יש רק בחור אחד בעולם ששמע את זה ממני."

"באמת? מי?" שאל אפי בקול חד ושני כתמים אדומים נדלקו על עצמות לחייו.

"יוני, הבחור שאנחנו שוכבים במיטה שלו. הוא יגיע מחר בלילה, אני מקווה, ואז תכיר אותו."

"אני לא רוצה להכיר אותו." ניסה אפי לקום, והפעם ברצינות, לא בצחוק. הנחתי לו לקום ולשבת לצידי, פרשתי על רגלינו את השמיכה ושנינו ישבנו ערומים זה לצד זה, נשענים על גב העץ של מיטתו של יוני, מביטים בשטיח האפגני שהוא תלה על הקיר מול המיטה, חושבים על מה שקרה ושותקים.

בסוף נמאס לי לשתוק, גיששתי אחרי כף ידו הקטנה של אפי מתחת לשמיכה ושילבתי את אצבעותיי באלו שלו. "הייתי מאוד מאוהב ביוני, אבל זה לא הלך. אני חיפשתי זוגיות, שקט ושגרה וחיים שלווים, והוא... הוא גם אהב אותי, אבל החיים שאני רוצה לחיות משעממים אותו. הוא רוצה להתרגש כל יום מחדש, לחגוג כל הזמן, לשתות ולעשות סמים ושלישיות ומסיבות וריקודים. אני לא בנוי לזה. למענו ניסיתי, אבל זה לא הלך."

"ככה נדבקת באיידס?"

"כן, בערך. זה סיפור... סיפור מסובך שאני אספר לך פעם. זה לא חשוב עכשיו. סיפרתי לך מה אני רוצה מהחיים שלי אפי, עכשיו אני רוצה לדעת מה אתה רוצה."

הוא סובב את פניו אלי, בחן אותי במבט חודר וחייך אלי את חיוכו הנבון והמתעקל, ואז התיישב עלי, בטנו צמודה לשלי וידיו על כתפי. "אותך." אמר בפשטות, "זה הכול. זה כל מה שאני רוצה." 

6. בעיר ללא הפסקה

אני שייך לטיפוסים האלו שמתעוררים תמיד באותה שעה. לא משנה מתי הלכתי לישון, בשש בבוקר אני מתעורר, מכבה את השעון המעורר, שותה קפה, אוכל משהו ומוכן לפתוח את היום החדש.

אולי זו הסיבה למה לא הצלחתי להסתגל לעיר ללא הפסקה שהבוקר שלה התחיל בצהריים, ושרוב פעילותה התרחשה אחרי חצות, שעה שבה אני עייף מכדי לפקוח את עיני.

בזמנו ניסיתי לשנות את השעון הביולוגי הפנימי שלי כדי להתאים את עצמי ליוני, אבל זה לא עבד. אני בן אדם של בוקר וכשהשמש שוקעת אני מתחיל להוריד הילוך ולפהק, כזה אני וזהו.

גם אחרי הלילה הסוער שעבר עלי עם אפי קמתי כרגיל בשש, אחרי שנייה אחת מבולבלת התאפסתי על עצמי, הבנתי שאני לא בבית, קמתי חרש כדי לא להעיר את אפי שישן על בטנו, מחבק את הכרית, והלכתי להכין לי קפה.

בדרך כלל אני אוכל ארוחת בוקר בתשע וחצי - שעת הפסקת הבוקר ב'יהלומי ובניו' - אני כבר מתוכנת לאכול בשעה הזו, אבל בגלל שהייתי פעיל במיוחד בלילה גיליתי שאני רעב מוקדם מהרגיל והכנתי לי ארוחת בוקר קלה - לחמניות מחיטה מלאה שמצאתי קפואות בפריז'ר (בטח שוב עבר על יוני התקף של בריאות וכושר שנגוז בטרם הספיק לסיים את כל מזון הבריאות), קוטג', עגבנייה, מלפפון, פלפל, זיתים וקופסת שימורי טונה עם קצת מיץ לימון מלמעלה

"אם עד היום היו לי ספקות עכשיו אני כבר בטוח שמושתלת בך תוכנה משוכללת." הפתיע אותי אפי באמצע הארוחה והתיישב מולי, מחייך.

"תוכנות מחשב אוכלות?" נגסתי בלחמנייה עם קוטג' מקושטת בעיגולי עגבנייה.

"אתה תוכנה מתוחכמת מאוד, מספיק לראות מה אתה אוכל כדי להבין את זה."

"אני סתם אוכל משהו קל כי אני רעב אפי, מה מתוכנת בארוחה שלי?"

"תראה לבד." החווה אפי בידו על השולחן, "יצרת חלוקה מושלמת בין ארבעת אבות המזון. ירקות, פחמימות מורכבות, חלבונים וקצת שומן. אתה אוכל בדיוק מה שצריך." 

"שטויות, סתם לקחתי מה שמצאתי במקרר, בוא תצטרף אלי, יש מספיק אוכל לשניים. מה בא לך לאוכל?"

"אהה." הוא שקע במחשבות, "אחרי שזללתי אתמול את כל החלווה הזו ועוד עם הוופלים... היום אני בדיאטה. אני אוכל שתי פריכיות אורז עם גבינה אפס אחוז שומן."

"לא בא בחשבון." מחיתי, "לפריכיות אורז יש טעם של קל קר ועל הטעם של גבינה דלת שומן עדיף לא להרחיב את הדיבור. מוטב כבר לאכול סיד. מה דעתך על חצי לחמנייה מקמח מלא עם טונה במיץ לימון?"

אפי רטן שבגללי הוא יגדל כרס, אבל לקח את הלחמנייה ואפילו הסכים לכמה רצועות של מלפפון עליה.

"למה אתה קם כל כך מוקדם?" שאל.

"לא יודע. ככה זה אצלי. אתה עובד בחול המועד? בעצם, במה אתה עובד?"

אפי נאנח ועשה פרצוף. "במשרד פרסום מגעיל שלא משלם לי מספיק. אני מעצב גרפי, שונא את זה."

"אז למה אתה לא מתפטר? במה אתה רוצה לעבוד?"

"אני רוצה להיות צלם. לפעמים אני מוכר לעיתונים צילומים שלי כפרי לאנסר, אבל קשה לסמוך על הכנסה כזו."

"אבל כמה הוצאות כבר יש לך אם אתה גר בבית? לא תצליח בעבודה שלך כצלם אם תבזבז כל כך הרבה שעות במשרד פרסום. אתה צריך להיות חופשי לעבוד במה שמעניין אותך, להשקיע במה שאתה באמת רוצה לעשות."

אפי בהה בי בפה פעור. "תגיד את האמת גולי, זה ארז ששלח אותך אלי? אני לא אכעס, תספר לי את האמת."

"מי זה ארז ולמה הוא צריך לשלוח אותי אליך?"

אפי ניסה לחייך. "סיפור ארוך, הוא... הוא מעין חבר שלי, אבל... הוא תמיד היה אומר לי את מה שאתה אמרת כרגע. הוא ניסה לעודד אותי לעזוב את העבודה שלי ולנסות להצליח כצלם. בזכותו הצגתי כמה תמונות בתערוכה אחת משותפת של צלמים תל אביביים, אפילו מכרתי כמה תמונות."

"באמת?" התרשמתי מאוד, "כל הכבוד לך. אז למה לא עשית מה שארז אמר?"

"כי אני פחדן! לא היה לי אומץ להתפטר ואימא אמרה שעדיף משכורת מסודרת ושאם אני אתפטר אני הולך לסכן משהו בטוח בשביל השטויות שלי ו..." הוא נאנח, "הייתי פחדן גולי. לא העזתי לעזוב את הפרסום ולא העזתי להגיד לארז מה אני מרגיש כלפיו ובסוף הוא מצא את עמית והם יחד עכשיו. הם אפילו התחתנו בסן פרנסיסקו. אני בקושי רואה אותו לאחרונה כי ארז כבר לא עובד איתי באותו משרד ועמית עושה לי פרצופים כשאני בא לבקר."

"אתה מתגעגע אליו?"

הוא הנהן בשתיקה והסב ממני את פניו. "לא שהיה לי אי פעם סיכוי אצלו, אבל אפילו לא ניסיתי ו... עזוב, אני סתם מקשקש. רוצה לראות את התמונות שלי?"

"בטח." אמרתי בשמחה, ואת השעתיים הבאות העברנו בבחינת תמונות. אני מודה שהערכתי את אפי הרבה יותר אחרי שראיתי את עבודתו.

"אתה ממש מוכשר אפי, אולי תחפש עבודה בצילום? ניסית בעיתונים? אחי עובד במקומון חיפאי, אני אשאל אותו אם הם צריכים צלם. תגיד, ההורים שלך יודעים עליך."

אפי גיחך. "יש לך כישרון לשאול שאלות קשות גולי."

"מה כל כך קשה בשאלה הזו? או שהם יודעים או שלא."

"כן ולא."

"מה כן ולא?"

"הם כן יודעים, אבל מתנהגים כאילו הם לא יודעים."

"אני לא מבין."

"זה כי אתה לא פולני. קדימה, כבר כמעט תשע, בוא נקפוץ לכיכר המדינה לקנות לאימא את המכנסיים."

"זה מזכיר לי שאני גם צריך לקנות קצת בגדים לנסיעה לחו"ל, אבל אין מצב שאני קונה בכיכר המדינה, אני לא הולך לקחת משכנתא בשביל כמה חולצות וג'ינסים."

"אתה נוסע לחו"ל?" החווירו פניו של אפי, "מתי? לכמה זמן? עם מי? מתי תחזור?"

"היי תירגע, זה רק לשבוע. סתם נסיעה משעממת מטעם העבודה. אני רק מקווה שניסו לא יתחרפן לי שוב."

"ניסו? מי זה ניסו? למה הכוונה יתחרפן? מה הוא עושה כשהוא מתחרפן?" חקר אפי בלהיטות, ופתאום הצטערתי שהזכרתי את ניסו, אבל הוא סיפר לי על עצמו והראה לי את התמונות שצילם. ישנו יחד והיינו כל כך קרובים, מה פתאום שאני אתחיל לשמור ממנו סודות?

סיפרתי לו על ניסו ומעלליו ושוב פרחו כתמים אדומים במעלה עצמות לחייו.

"אתה הולך לישון איתו במלון?" התקיף אותי.

"אהה, כנראה שכן. לא יודע בדיוק. מה אתה מתעצבן? הוא סטרייט. הוא נשוי. הוא סתם היה קצת שיכור או משהו."

"הוא חולה עליך ואתם עובדים יחד." התרגז אפי ורקע ברגלו בכעס כאילו כבר תפס אותי מתמזמז באיזו פינה עם ניסו - מחשבה מגוחכת להפליא.

"אני לא מאמין אפי, אתה מקנא?"

"סתום. אני שונא אותך." כעס עלי אפי ולתימהוני הוא היה רציני לגמרי. מעולם לא נתקלתי במישהו שקינא לי בהתלהבות כזו וזה די החניף לי. פייסתי אותו בחיבוקים ובנשיקות שהובילו לחדר השינה ובסופו של דבר יצאנו לקניות רק באחת עשרה, אבל אפי, למרבה אכזבתו, עדיין היה בתול, למרות שאני טענתי שאחרי המעללים המשותפים שלנו במיטה זה פשוט אבסורדי לחשוב עליו ככזה.

"מי אמר שרק כשיש חדירה זה נחשב לסקס?" התווכחתי איתו כל הדרך לכיכר המדינה. אף אחד מאיתנו לא הצליח לשכנע את השני, ואחר כך שקע אפי בקניית מכנסים לאימא, עיסוק שגזל ממנו תעצומות נפש וריכוז עצום. עמדתי בצד והשתדלתי לא להפריע ואחר כך הלכנו לקנות לי בגדים בנחלת בנימין.

די מהר הודיע לי אפי שאני לא מבין כלום באופנה ועדיף שאשתוק ואניח לו ולמוכר הגנדרן להלביש אותי. משועשע מעט מכל המעמד שתקתי והנחתי לו להלביש אותי כאילו הייתי דוגמן חסר מוח.

לדעתי הבגדים שהוא בחר לי היו קצת יותר מידי מפוארים בשבילי, אבל כדי להניח את דעתו הסכמתי עם החלטותיו, מה שלא עזר לי כל כך כי אחרי כשיצאנו מהחנות אפי הודיע לי בזעף שפלרטטתי בלי בושה עם המוכר הגנדרן שניסה להתחיל איתי ממש מול הפרצוף שלו והוא כועס עלי. "אתה חרא בדיוק כמו כל הגברים." הצהיר בזעם, והאודם שעל עצמות לחייו כבש בשלב זה את כל פניו. דחף לידי את השקיות שלי והסתלק.

נשארתי עומד המום ברחוב, שואל את עצמי מה פתאום הוא החליט שאני מפלרטט, ועוד עם מוכרים בחנות? הלכתי לכיוון שדרות רוטשילד עד שגיליתי אותו יושב מדוכדך על ספסל מתחת לעץ, שותה קולה דיאטטית.

"תעזוב אותי." נהם לעברי כשהתיישבתי לצידו.

"לא רוצה. תביא לשתות."

שתיתי ונחרדתי. "מגעיל. אני בכלל שונא קולה, שים עין על השקיות, אני הולך לקנות מיץ."

חזרתי עם מיץ מנגו ושני קרטיבים. (המחירים בתל אביב, אני אומר לכם, פשוט מזעזע), ונתתי לו קרטיב אחד. "לא רוצה. זה משמין."

"שטויות, כולה קרטיב. נו, קח, תאכל. זה ירגיע אותך."

הוא ליקק בזעף את הקרטיב ואחר כך השליך את המקל לפח. "נו, אתה לא מתכוון להתנצל?" פנה אלי, נראה קצת פחות כועס.

"אני? לדעתי אתה זה שצריך להתנצל."

"על מה?"

"על זה שהאשמת אותי האשמות שווא ועשית סצנה מיותרת לגמרי באמצע הרחוב."

"אלו לא היו האשמות שווא. לא ראית שהוא שם לך פתק בכיס?"

"מה פתאום פתק? איזה שטויות." בדקתי את כיסי ולתימהוני הרב היה שם פתק עם שמו ומספרו של המוכר.

"נשבע לך אפי ש..."

"אני יודע, אתה פשוט מרחף. ראיתי שלא שמת לב, אבל עצבן אותי שהטיפוס הזה ניסה להתחיל אתך ממש מול הפרצוף שלי."

"הוא בטח מתחיל עם כולם, לא שווה להתרגז בגלל דבר כזה."

"אני יודע, אבל... אתה כזה חמוד גולי. אני כל הזמן פוחד שמישהו יגנוב לי אותך."

פרצתי בצחוק. "מה אני, ארנק, מכונית? אל תדאג אני לא גניב, תירגע כבר."

"אתה בטח מצטער שהכרת אותי." המשיך אפי לייסר את עצמו , "אני סתם מציק לך כל הזמן."

"האמת שלא. אף אחד אחר לא קינא לי אף פעם. זה די נחמד, אבל אל תגזים, טוב? פחדתי שאיבדתי אותך לנצח ברחובות תל אביב."

"בחיים לא תאבד אותי, אני אוהב אותך גולי." הצהיר אפי בלהט, ואז שאל אותי למה קוראים לי גולי אם שמי האמיתי דוד?

"אה, זה סתם סיפור מצחיק. גולי זה קיצור של גוליבר. סתם כינוי שקיבלתי בבית ספר."

"למה? היית הילד הכי גבוה בכיתה?"

"לא, היו יותר גבוהים ממני, אבל רק אני... טוב, אתה יודע איך זה בגיל ההוא, הבנים השוו... אתה יודע, למי יש יותר גדול ואני..."

"בגלל זה קוראים לך גולי? כי הזין שלך..." אפי נחנק מצחוק.

"היינו רק בני שלוש עשרה או משהו כזה. בגיל הזה כל אחד מתפתח בקצב אחר, אני הייתי יחסית מפותח יותר מהשאר. אני בטוח שעם הזמן הם השיגו אותי, אבל אז כבר הפסקנו להשוות ואני נשארתי תקוע עם הכינוי הזה."

אפי המשיך לצחוק והעיר שאולי הוא צריך להתחיל להשוות אותי עם אחרים כדי לדעת אם אני באמת ראוי לכינוי שלי.

"עכשיו אני אמור לקנא כי אתה רוצה לעשות השוואות?" צחקתי ברוח טובה.

"כן, זה היה נחמד אם היית מקנא קצת."

"בסדר, אני מקנא." ניסיתי להראות מלא קנאה אך לשווא. אני לא קנאי מטבעי, אני מניח שהדבר הכי קרוב לקנאה שחשתי מעודי הייתה מערבולת העצב והרוגז שהייתה מתערבלת בבטני כשיוני היה שולח אותי לשחק עם אחרים - ככה הוא קרא לזה - כשרצה להיות עם מישהו במיטה בלעדי.

בגלל התחושה הזו הלכתי עם שני הטיפוסים ההם שכנראה הדביקו אותי, עוד הוכחה לכך שקנאה היא רגש שנזקו רב מתועלתו, אם יש עוד משהו צריך הוכחה לכך.

חזרנו לדירה של יוני רק בערב, עייפים אך מרוצים, ואחרי מקלחת זריזה חזרנו למיטה ושוב ניסינו, והפעם ביתר הצלחה. אפי החל להירגע ולהשתחרר וסוף סוף הצלחתי להחדיר את אצבעי לישבנו. הייתי צריך לבצע פעולת הסחה ולמצוץ לו כדי שלא יתכווץ בבהלה ולשמחתי הצלחתי. הוא גמר כמה דקות אחר כך, צועק מרוב הנאה, והיה מאושר וגאה מאוד בעצמו.

הוא רצה שבפעם הבאה ננסה את הדבר האמיתי ועמד על כך שהוא רוצה שזה יקרה עוד הערב. בעוד אני מסביר לו שאני לא ויברטור ושאני צריך כמה דקות כדי להתאושש בין זיון לזיון נשמע קרקוש מפתח במנעול, הדלת נפתחה ויוני עמד בפתח. 

אחרי שאני ויוני נפרדנו לגמרי ולחלוטין הודו כל מכרינו שהם הופתעו שהצלחנו להחזיק מעמד יחד זמן רב כל כך. יש מקרים כאלו - שניים שלא מתאימים בעליל ובכל זאת, למרות שההיגיון הבריא אומר שאין להם מה לחפש יחד, לא יכולים להיפרד - כאלו היינו.

הקשר ביני לבינו היה חזק מהשכל הישר, וגם אחרי שנכנענו למציאות ונפרדנו הקשר הזה לא נותק לגמרי. עדיין, כל פעם שהייתי רואה אותו הייתי מרגיש צורך עז להחזיק אותו קרוב אלי, לגעת בו, להריח אותו, להיות קרוב אליו, וזה בדיוק מה שעשיתי – קמתי ערום מהמיטה, כולי מדיף עדיין את ריחו של אפי, וחיבקתי את יוני שחיבק אותי חזרה ללא היסוס, צחק בשמחה, טפח על עכוזי הערום ובישר לי שעדיין יש לי את התחת הכי יפה במזרח התיכון.

שמעתי את אפי משתנק מזעם מאחורי ונחפזתי ללבוש תחתונים, אבל הוא עדיין עשה לי פרצוף של פולנייה עם צרבת, וכשהצעתי לו ללכת להתקלח בזמן שאני אקשקש קצת עם המארח הנדיב שלנו הוא זינק מהמיטה וטס למקלחת, וכל גופו הדק אומר תרעומת וזעף.

"קצת רזה החבר החדש שלך. תפטם אותו כדי שיהיה לך מה לתפוס." הצטחק יוני והוביל אותי למטבח, שם הכנתי לו כוס נס קפה מוקצף כמו שהוא אהב, שמעתי על עלילותיו בשבוע האחרון (עזבו, אתם לא באמת רוצים לדעת) ועשיתי לעורף שלו מסג' כמו שרק אני יודע לעשות, וכמו שקרה תמיד אחרי שביליתי איתו כמה דקות נעימות התחלתי להצטער שנפרדנו למרות שידעתי היטב שזה היה הדבר הנכון לעשות.

"נו, אז מי זה היה, הכעסן הרזה הזה שגומר לי עכשיו את כל המים החמים?" שאל יוני אחרי שסיים לספר לי על כל עלילותיו החדשות.

"אפרים לרנר. אפי בשבילך."

"רגע, זה אפי לרנר הצלם? ראיתי תמונות שלו בתערוכה בשנה שעבר. יש לך מושג איזה צלם מוכשר הוא?" התנפל עלי יוני. "מה לך ולו?" חקר ונדמה היה לי ששמעתי שמץ קנאה בקולו.

"מקס הכיר לי אותו. הוא היה צריך להגיע לתל אביב ומאחר והוא שונא לנהוג נודבתי להיות הנהג שלו ונעשיתי גם דוגמן שלו לעת מצוא וככה..."

"דגמנת לו בעירום?"

"זה לא עסקך יוני."

"כן, אני יודע. שאלתי כי קיוויתי שבתערוכה הבאה שלו אני אזכה לראות תמונה של התחת היפה שלך." הצטחק יוני, "תגיד, הוא יודע עליך גולי? ומה שלומך חוץ מזה?"

"הוא יודע עלי ושלומי מצוין, ואתה?"

"טיפש, דפוק ושרוט כמו תמיד, אבל חוץ מזה הכול בסדר." הטה יוני את ראשו לאחור משעין אותו על בטני כדי לסמן לי שמאס במסג' ושהוא רוצה נשיקה, ובטח היה מקבל את הנשיקה שלו לולא נכנס אפי למטבח, לבוש ותיקו תלוי על כתפו.

"אני נוסע הביתה." אמר בקרירות, מתאמץ לא להביט באף אחד מאיתנו. "שלום ותודה." דהר החוצה, ואני בעקבותיו.

לכדתי אותו בתוך המכונית והשתלטתי בכוח על המפתחות, מאלץ אותו לשבת ולהקשיב לי.

"אתה סתם עושה סיפור משטות אפי."

"אתה קופץ ערום מהמיטה שלנו והולך להתמזמז עם בחור אחר מול הפרצוף שלי ואני סתם עושה עניין?"

"קודם כל זו לא המיטה שלנו אלא של יוני ושנית, זה לא בחור אחר, זה האקס הכי מיתולוגי שלי, ולא התמזמזנו, סתם התחבקנו כמו חברים."

"חשבתי שמקס הוא האקס המיתולוגי שלך."

"כן, גם הוא, אבל יוני יותר מיתולוגי."

"חשבתי שאתה אוהב אותי, חשבתי שאנחנו יחד. אני פשוט לא קולט את זה."

"תראה אפי, אין לזה שום קשר אליך. יוני הוא חלק מהעבר שלי ואני אף פעם לא אהיה אדיש כלפיו, אבל אני כבר לא מאוהב בו. אני ואתה... רק עכשיו הכרנו ואני חושב שאנחנו יכולים... שאולי יש לנו סיכוי לפתח קשר שיהיה בריא וטוב לשנינו, אבל אתה צריך לקבל אותי כמו שאני מקבל אותך."

"אם תראה אותי ערום, נמרח על משהו, זה לא ירגיז אותך?"

"לא יודע. תלוי בנסיבות."

"גם על מקס אתה נמרח ככה?"

"מקס טיפוס אחר והקשר שלי איתו שונה לגמרי. איך בכלל יצא לך להכיר אותו?"

"דרך חבר של חבר. הוא עשה כתבה על הומואים מבוגרים ורצה שאני אצלם את מקס, אבל..."

"מקס נפנף אתכם מהחלון ולא רצה לדבר ובטח שלא להצטלם."

אפי חייך סוף סוף. "בדיוק. הוא חתיכת טיפוס, מה?"

"כן, מקס הוא טיפוס מיוחד. היה לי מזל שהוא הסכים לסבול אותי כשהייתי נודניק קטן ומעצבן."

"גם עכשיו אתה מעצבן."

"מי שמדבר!"

צחקנו קצת יחד והוא הניח לי לחבק אותו, אבל אז הנייד שלו צלצל וזו שוב הייתה אימא שלו.

"אני חייב לחזור הביתה כל זמן שיש לי בית לחזור אליו." נאנח אפי.

"אבל למה? מה בוער? ליוני יש המון מקום בבית. למה שלא תישאר עוד קצת? אני רוצה לישון אתך הלילה."

"כי אימא מחכה למכנסים שלה ואבא צריך את האוטו."

"אז ניסע לשם, ניתן לה את המכנסים, נחזיר את המכונית ואחר כך נחזור לתל אביב. בבקשה אפי, לשנינו יש חופש מהעבודה, למה שלא נהיה יחד?"

"אתה לא יודע איך היא, וחוץ מזה, אם אני אחזיר את המכונית איך נחזור לתל אביב?"

"מה הבעיה? נחזור במונית או באוטובוס.  קדימה, בוא למעלה ותגיד יפה שלום ליוני בזמן שאני אלבש עלי משהו."

"אתה יכול לקחת את המכונית שלי, לנסוע אחרי אפי ולהחזיר אותו אחר כך לתל אביב. אני יוצא עוד מעט ואני לא צריך את המכונית עד מחר." אמר יוני בנדיבות.

"אחלה." שמחתי ומשכתי על עצמי חולצה, "קדימה אפי, בוא נצא."

"טוב אבל... אבל תן לי כמה דקות. אני רוצה שתבוא לקחת אותי טיפה יותר מאוחר כדי שאני אספיק להסביר להם הכל, בסדר."

"אין בעיות." אמרתי והנחתי לו לצאת חצי שעה לפני. 

הגעתי לכתובת שהוא מסר לי בדיוק בשעה שקבענו ומצאתי אותו עומד בחוץ, מוקף מזוודות ובוכה.

גבר לא צעיר, קרח ורזה, עמד לידו ודיבר איתו בקדחתנות, מושך את שרוול חולצתו, אבל אפי התעלם ממנו והמשיך לבכות.

"מה קרה?" נבהלתי.

"הוא החליט לעזוב את הבית." ענה לי הגבר המבוגר והושיט לי את ידו ללחיצה, "נעים מאוד, אני גרשון לרנר, אבא של אפי."

"נעים מאוד מר לרנר." אמרתי בנימוס שהיה מעט הזוי בנסיבות הללו, "אתה יכול להסביר לי מה הבעיה?"

אפי לא הניח לאביו לענות. "הבעיה היא שהכלבה הזו זרקה אותי מהבית!" רשף בכעס, "אני בן שלושים כמעט והיא מתייחסת אלי כמו אל... אל... הזונה הזאת!"

"אפי די," נזפתי בו, "לא מדברים ככה."

"אתה שתוק, מה אתה מבין בכלל." צעק אפי בזעם שהתחלף מיד בהתייפחות קורעת לב.

אביו נתן לו טישו והוא קינח את אפו ופקד עלי לפתוח לו את הבאגז'.

פתחתי את הבאגז' ועזרתי לו להטעין את מזוודותיו, מתפלא מתי הוא הספיק לארוז הכול ולמה יש לו כל כך הרבה בגדים.

אבא שלו פתר את התעלומה וסיפר לי בלחש, בעודו מגניב מבטים חשאיים אל הדירה מעלינו, שאשתו החלה לארוז את חפציו של אפי עוד בצהרים. בבוקר הוא הבטיח לקנות את המכנסים ולהגיע מיד הביתה והיא כעסה מאוד כשהוא לא בא לאכול צהרים בבית ואמרה שאצלה בבית לא יגורו כל מיני סוטים מלוכלכים שבורחים עם האוטו המשפחתי לתל אביב כדי להתהולל במסיבות של הומואים מטונפים עם כל מיני מחלות מגעילות ו...

"אם זה מה שאימא שלו מרגישה." הפרעתי בחוסר נימוס לדבריו של מר לרנר, "אולי זה באמת רעיון טוב שאפי יעזוב את הבית."

מר לרנר שמר לעצמו את דעותיו והעדיף להתרכז בבעיות קצת יותר מעשיות, "אבל לאן הילד ילך? הוא תמיד גר איתנו, איפה הוא יגור? מה הוא יעשה לבד?"

"הוא כבר לא ילד מר לרנר, הוא יהיה בסדר גמור איתי."

"אבל..." סקר אותי מר לרנר במבט חסר ישע ונראה מבולבל יותר ויותר מרגע לרגע, "אני לא מכיר אותך בכלל, מי אתה? לאן אתה לוקח לנו את הילד?"

"אני דוד גלר ואנחנו נוסעים לתל אביב, ובעוד יומיים נחזור לבית שלי בקריות. אפי ימצא עבודה בצילום ויחיה איתי למרות שאני הומו סוטה עם מחלות מטונפות." אמרתי בנועם, מסתיר את זעמי, והתיישבתי ליד אפי שישב בשתיקה, מניח לדמעות להתגלגל על לחייו, ונסעתי משם והלאה, משאיר מאחורי את מר לרנר בוהה בי בפליאה.