א. הפוך

הכל קרה ממש במקרה, כמעט מבלי משים, איכשהו דבר הוביל לדבר, לא תכננתי ולא התכוונתי ומעולם לא עלה בדעתי שזה מה שיקרה, מצד שני יש מצב שגם אם הייתי מתכנן את חיי בקפידה, מציב לעצמי מטרות ויעדים ובונה לעצמי תכנית חומש מפורטת גם אז הייתי גומר באותה צורה, או שאולי לא? לך תדע.

"בא לך להישאר לישון?" הציע לי נדב, הסטוץ המוצלח מאוד שדגתי לעצמי תוך שיטוט עצל באטרף ושהצליח להפתיע אותי לטובה.

"אה..." היססתי, סוקר אותו שוב, הפעם בעיניים צלולות יותר. כן, גם בלי ערפילי החרמנות ששיבשו את שיקול דעתי הוא עדיין נראה מעולה. גבר אמיתי, שרירי רחב ושעיר, לא מטופח מידי ולא מוקפד ומעוצב לעייפה, אבל מדיף ריח נקי וטוב ומגולח למשעי (אני פשוט מתעב את האופנה המגעילה הזאת של זקנים שפשטה בכל מקום). ולמרבה השמחה בעל תספורת סימטרית שמרנית ורגילה, נטולת מיני כרבולות צבעוניות ומשוחות בג'ל.

"יש לך ג'ינסים עם חורים?" חקרתי רק ליתר ביטחון, הייתי די בטוח שהוא לא הבן אדם שירכוש במיטב כספו מכנסיים קרועים.

הוא צחק, "לא, כבר עברתי את הגיל לאופנה המגוחכת הזאת."

"עברת את הגיל? בן כמה אתה?" תהיתי בחוצפה.

"בן שלושים וחמש, בדיוק כמו שכתוב בכרטיס שלי, ואתה גילי, אתה באמת בן עשרים וחמש?" זקף נדב גבה שמעולם לא טעמה טעם פינצטה.

"אה..." עיני נפגשו בעיניו והרגשתי איך לחיי מתלהטות, "אני כמעט בן שלושים." הודיתי.

"כמעט?" תהה נדב ושמץ חיוך הבהב בזווית פיו.

"אני אהיה בן שלושים בעוד חודש, אבל כולם אומרים שאני נראה צעיר יותר." התגוננתי. מה, הוא דפוק, הוא לא יודע שכולם משקרים באטרף?

"אתה באמת נראה צעיר, בטח יותר ממני." נשאר נדב רגוע ומשועשע מעט.

"אתה נראה מעולה." נחפזתי להחמיא לו, "ואתה ממש הטעם שלי, אני הטעם שלך נדב?"

"לא יודע, אני עוד לא מכיר אותך." הפתיע אותי נדב.

"אבל... אבל..." ושוב הסמקתי, ואפילו התבלבלתי קצת, מה שלא קורה לי לעיתים קרובות, מה זאת אומרת לא מכיר אותי? הרי רק לפני כמה דקות התגוללנו יחד ערומים ומזיעים.

"אתה בחור נאה מאוד," המשיך נדב בנחת, "רואים שאתה משקיע בעצמך ויש לך נתונים טבעיים מעולים, העיניים שלך באמת כחולות או שזה עדשות מגע?"

"זה הצבע הטבעי של העיניים שלי." נעלבתי טיפה, "וגם של השערות שלי." הוספתי.

"יופי לך." חייך נדב וליטף קלות את לחיי, "ומתאים לך להסמיק." הוסיף בחביבות, "ואני מודה שמבחינה חיצונית אתה באמת נראה טוב מאוד, אבל כדי להגיד אם מישהו הוא הטעם שלי אני חייב להכיר אותו קצת יותר טוב, בגלל זה הצעתי לך להישאר לישון איתי, אתה מסכים?"

"כן, בטח." השבתי מיד בלי לשקול אם זה רעיון טוב, אולי זה לא היה חכם כל כך, אבל כזה אני, ספונטני וזורם. או שאולי אני צריך לדייק ולהגיד שכזה הייתי פעם, כי כיום אני כבר פחות פזיז, אבל אז החלטתי מיד בלי לחשוב יותר מידי. הייתי עייף ומסופק והוא היה נחמד והיה לו ריח טוב וחיוך נעים, המקלחת שלו הייתה מצוחצחת, הסבון משובח, המגבות יבשות והמיטה נקיה וריחנית, בשבילי זה הספיק.

שנה אחר כך כבר גרנו יחד. איך זה קרה ומתי בדיוק הפסקתי לדוג גברים פה ושם ונעשיתי עקרת בית חסודה ומונוגמית? זה מה שתכננתי להיות? לא, אבל מצד שני מעולם לא הצהרתי שאני נגד זוגיות מסורתית ולא אמרתי שמעולם לא יהיה לי בן זוג. מה שקרה זה שכהרגלי פשוט זרמתי, מניח לנדב להוליך אותי, לכוון אותי, לתמרן אותי לתוך חייו הנעימים, המסודרים והמתוכננים להפליא. תוך כמה חודשים התמכרתי לחיים הנוחים והמסודרים לצידו של בן זוג נעים ורגוע שסיפק לי תמיד מין איכותי וזמין, כתף תומכת ויציבה ואוכל טעים בשפע. די מהר הוא הצליח לשכנע אותי שכדאי שנגור יחד כי בין כה וכה אנחנו ישנים כמעט כל לילה באותה מיטה, ואחר כך טען בהיגיון שהתקשיתי להפריך שכדאי לעבור מתל אביב, שנעשתה צפופה ויקרה מידי, למושב כפרי וחביב שנמצא רבע שעת נסיעה מתל אביב ואפשר לשכור בו בית צמוד קרקע במחיר שבתל אביב יספיק לך בקושי לדירה בקומה שלישית בלי מעלית. ואחר כך המשיך וטען - כמה שנים עוד תעבוד כברמן ומלצר במסעדות שכל הזמן נפתחות ונסגרות? לא הגיע הזמן לנצל את ההשקעה שעשית בלימודי לוגיסטיקה ולהתחיל לעבוד בעבודה של מבוגרים? האמת שאת ההשקעה עשו הורי המודאגים שפשוט העריצו את נדב ותמכו בו לאורך כל הדרך אבל סך הכל הוא צדק? מה, לא?

נדב הוא זה שמצא לי את העבודה במפעל ואמר לי איזה קופת גמל לבחור, וכשהוא מתעלם מצחוקי הדריך אותי איזה טפסים למלא כדי שאוכל לחסוך לפנסיה יציבה ומשתלמת. הוא אפילו לימד אותי לבשל והתעקש שנאכל אוכל בריא ולא מעובד, ובגלל שרכש לנו פוליסת ביטוח חיים הוא הצליח לקחת אותי לרופא כדי לעשות בדיקות, רק כדי להיות בטוח שהכל בסדר.

וככה קרה שיום אחד, בעודי בוחן את הקעקוע הדהוי כבר שעשיתי מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא, גיליתי שאני חי את החיים הבורגניים המסודרים של הורי והתפלאתי איך קרה שהנחתי לנדב לביית אותי ככה? פתאום נזכרתי שפעם רציתי לחיות לגמרי אחרת, רציתי חופש להתנסות ולחקור ולהתפרע, רציתי חיים מעניינים והרפתקניים ושמחתי שאני הומו ושלא אתקע כמו אחי המסכן בתוך נישואים פושרים עם ילדים ומשכנתא שיקרקעו אותי ויוציאו ממני את כל האנרגיות ושמחת החיים, לרגע אחד הרשיתי לעצמי לדמיין איך אני אורז תרמיל קטן עם כמה חפצים נחוצים ונמלט על נפשי, בורח מהקופסה המרופדת והנוחה הזו שהנחתי לעצמי להיתקע בתוכה ואז צלצל הטלפון והבוס שלי, לחוץ ועצבני, שאל משהו טיפשי - הוא תמיד נלחץ מכל שטות וחלק נכבד מזמני מתבזבז על הרגעתו – ונדב שהיום זה היה תורו להכין ארוחת בוקר קרא לי לבוא לאכול. נכנסתי למטבח עם הטלפון ביד וראיתי שנדב הכין לי את הכריכים החביבים עלי (פסטרמה על לחם שיפון עם קימל) וארז אותם יפה בצידנית הנחמדה שהוא קנה לי כשהתחלתי לעבוד, ושהחביתה שלי, מקושקשת עם פטריות וגבינה, מטגנת ברגע זה על המחבת ומדיפה ריח נפלא... בכמה דברים יכול בן אדם להתרכז בבת אחת? זנחתי את מחשבות המרד שלי לטובת הרגעת הבוס, חיסלתי בזריזות את ארוחת הבוקר, אמרתי תודה לנדב והוספתי חיבוק ונשיקה, לקחתי את הצידנית ואת מפתחות המכונית שקנינו יחד (לנדב יש הסעה למשרד) ונסעתי לעבודה.

עברו עוד כמה חודשים שלווים ואז, ערב אחד, כשרבצנו יחד על הספה ובהינו בטלוויזיה, שאל אותי נדב אם אני מוכן להתחתן איתו.

"מה?" הזדקפתי ונעצתי בו מבט מופתע, "דמיינתי או ששאלת אם אני רוצה להתחתן אתך?"

נדב כיבה את הטלוויזיה והדליק את האור הראשי, "כן, זה מה ששאלתי, אתה מסכים?"

"אה... אני..." בצורה מאוד לא אופיינית לי הפעם התנגדתי לפיתוי לזרום עם נדב, "אני לא יודע, למה אנחנו צריכים להתחתן? בשביל מה זה טוב? מה רע לנו ככה?"

"לא רע לנו." הניח נדב יד מפייסת על ברכי, "לי בכל אופן ממש לא רע, אפילו טוב, ואני חושב שגם לך טוב איתי, נכון גילי?"

"מעולה לי," הסכמתי, "הכל ממש בסדר, למה אנחנו צריכים להתחתן פתאום?"

נדב נאנח ואמר שלפני שהוא יגיד לי למה הוא צריך להתנצל.

"על מה? מה עשית?"

"זה לא מה שעשיתי, זה מה שלא עשיתי."

"על מה אתה מדבר?" התבלבלתי.

"על זה שאף פעם לא אמרתי לך שאני אוהב אותך גילי, אני באמת מצטער שאני לא בן אדם כל כך רומנטי, אבל אני מאוד אוהב אותך, ואני מקווה שגם אתה..." הוא נראה פתאום נבוך וחסר ביטחון, וזה הלחיץ אותי מאוד.

"בטח שאני אוהב אותך, טמבל, וגם אני ממש לא טיפוס משתפך ורומנטי, בגלל זה כל כך טוב לנו יחד, נכון?"

"לגמרי, אז אתה מסכים?"

"אה... אני... תראה, הרי זה לא שאנחנו יכולים ללכת להירשם ברבנות אז... אז מה הטעם בזה בעצם?"

נדב חייך ולרווחתי חזר להיות המבוגר האחראי והרגוע, "אנחנו יכולים להתחתן בקנדה או במלטה," הסביר, "ואז כשנחזור לארץ נהיה רשומים במשרד הפנים כזוג נשוי, וזה לדעתי יתרון גדול לפני שמתחילים להקים משפחה."

"משפחה?" השתנקתי, "על מה אתה מדבר?"

"על ילדים כמובן, וגם פה יש כמה אופציות, אפשר ללכת על הורות משותפת או על אם פונדקאית, מה אתה מעדיף?"

מוזר איך פתאום, באמצע החיים, אחרי כבר כמעט שנתיים וחצי מצאתי את עצמי שקוע לפתע ובלי שום הכנה מראש בשיחת נפש עם בן זוגי, ומה שמוזר עוד יותר הוא איך לא שוחחנו שיחה עמוקה ונוקבת כזאת עוד קודם. הרי ישנו יחד וחלקנו נוזלי גוף ומרחב מחיה, ואפילו חשבון בנק, ומעולם לא עלה בדעתי לברר מה התכניות שלו לעתיד. כנראה שחשבתי שכמוני הוא פשוט מתגלגל מיום ליום ולא מנסה לשלוט בגורלו. מתברר שטעיתי ובגדול, נדב עשה תכניות מפורטות לעתיד, הציב לעצמו מטרות וחתר במרץ להגשים אותן. המטרה הראשונה שלו הייתה לבסס את עצמו כלכלית ולכן סיים את לימודי האדריכלות והצטרף למשרד אדריכלים גדול ומכובד. אחר כך הגיע תור הזוגיות, ואחרי שהוא ירגיש נוח ובטוח בתוכה הוא תכנן להפוך לאבא.

"תרשה לי להזכיר לך שנפגשנו כשחיפשת סטוץ." הערתי חמצמצות, "עד כמה שידוע לי לגלוש באטרף זו לא שיטה מוצלחת לחיפוש בן זוג."

"נכון." הסכים איתי נדב ברוח טובה, "האמת שחשבתי שאני אתחיל לעבוד על מציאת בן זוג רק אחרי שיציעו לי שותפות במשרד, ובינתיים אסתפק בסטוצים פה ושם, אבל אז הופעת וקצת דפקת לי את התכניות."

"אני ממש מצטער, אני מקווה שתסלח לי שהרסתי לך את התכניות." גייסתי את מיטב הציניות שלי בתקווה שהוא לא מרגיש כמה נפגעתי.

הוא כן הרגיש וזה שעשע אותו, "די, אל תהיה טמבל כזה גילי." משך אותי אליו לחיבוק, "הסטוץ אתך היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ברגע שנפגשנו ידעתי שאתה האחד שלי ושרק אותך אני רוצה." התחנף והתחיל לנשק את צווארי ואת תנוכי אזני, יודע שקשה לי לעמוד בפני נשיקותיו, בעיקר באזור המסוים הזה, קשה אבל לא בלתי אפשרי.

"די כבר, מספיק, אל תנסה להסיח את דעתי." הדפתי אותו מעלי, "מה היה השלב הבא שתכננת?"

"אמרתי לך כבר, להפוך לאבא, השאלה היא רק איך, כי יש כמה אופציות."

"לא שכחת איזה שלב, מה עם לשאול אותי אם גם אני מעוניין להפוך לאבא?"

"אה... האמת שהנחתי שכל גבר מעוניין בזה ולכן... מה, אתה לא רוצה שיהיו לך ילדים?"

"מה ילדים? אני מרגיש עוד בעצמי ילד."

"בחייך גילי, נכון שאתה נראה צעיר לגילך והכל, אבל אתה כבר בן שלושים ושתיים, ממש לא ילד, ומכל בחינה ידוע שעדיף להפוך לאבא לפני גיל ארבעים."

"באמת? אז איך זה שאני לא ידעתי את זה?" התחכמתי.

"נו, די גילי, ברור שתוכל להביא ילדים גם בגיל מבוגר יותר, ידועים מקרים של גברים שהפכו לאבות גם אחרי גיל שמונים, אבל זה היוצא מהכלל, לא רק לנשים יש שעון ביולוגי, גם הזרע של הגבר מזדקן, ואני כבר לא מדבר על זה שלגדל ילד זה מאמץ גופני ונפשי, עדיף להיות אבא צעיר ובכושר, אתה לא רוצה שיחשבו שאתה סבא של הילד שלך."

"אני שם זין על מה שחושבים עלי!" התפרצתי בזעם, "אם היה אכפת לי מה אנשים חושבים לא הייתי יוצא מהארון." הטחתי בו בנבזות. ידעתי שזו מכה מתחת לחגורה, אבל לא הצלחתי להתאפק, ומיד אחרי שאמרתי את זה הצטערתי, "סליחה, לא התכוונתי." ליטפתי את ברכו בניסיון לפייס.

"בסדר." נהם נדב בחוסר רצון, אבל פניו קדרו מאוד וליבי נצבט בחרטה.

"אני יודע שלי קל לדבר כי היה לי מזל ויש לי עוד אחים, וההורים שלי הם אנשים ליברליים שלא עושים עניין מזה שאני הומו, יכול להיות שנורא חשוב לך להפוך לאבא בגלל שאתה בן יחיד?"

"יכול להיות." מלמל נדב בחוסר רצון.

"אם זה כל כך חשוב לך אז לך על זה." חיבקתי אותו בלי להבין מה עשיתי ברגע זה, כל מה שרציתי זה לשפר את מצב רוחו ולעודד אותו, איך יכולתי לדעת לאן המשפט הקטן הזה שנאמר בקלות דעת כזו יוביל אותי?

נדב שהתעודד מאוד מדברי התאושש וחזר לעצמו הבוגר והבוטח, והתחיל לפרט בפני כמה עולה פונדקאות בהודו, וכמה בארצות הברית, "יש גם את האופציה של נפאל, אבל אחרי רעידת האדמה שקרתה שם אז..."

"בחייך, זה המון כסף, אם כאלה סכומים רוב הסיכויים שנמות מרעב עוד לפני שהילד ייוולד, מאיפה יש לאנשים כסף לדבר כזה?" נדהמתי.

"לא יודע," הודה נדב, "עושים הלוואות, מוכרים בית, אולי לוקחים מההורים? אין לי מושג, אבל בטוח שאין מצב לקבל כסף מאימא שלי." מעולם לא פגשתי את אימו של נדב שכלל לא ידעה על קיומי, אבל על פי סיפוריו הבנתי שאימו היא אלמנת מלחמה מרירה ודעתנית שמעולם לא נישאה מחדש. נדב היה בנה היחיד, הוא נולד והתחנך במושב שהשתייך לציונות הדתית, הוא ואימו גרו עם הורי אביו המנוח במשק גדול ופורח ועד היום נדב מדבר על המשק ההוא כאילו היה גן העדן האבוד שלו. קצת אחרי שהתגייס נפטרו הורי בעלה ואז החליטה אימו למכור את המשק שירשה מהם בתוקף היותה אלמנת בנם הבכור ולהסתלק משם למקום בו יפסיקו להציק לה.

"מי הציק לה?" תהיתי.

"האחים של אבא, היו לו שלושה ואחד מהם, דוד אלי, התגרש כשהייתי בן חמש עשרה בערך ומיד אחר כך ניסה לשכנע את אימא להתחתן איתו כדי שיוכל להשתלט על המשק של הוריו. כל זמן שסבא וסבתא חיו היא הצליחה לדחות אותו בקלות, אבל אחרי שסבא נפטר ואני התגייסתי סבתא חלתה מאוד ודוד אלי נעשה ממש תוקפני... אתה מבין למה לא הצלחתי לצאת מהארון? איך יכולתי להפיל על אימא צרה כזאת? היו לה מספיק צרות עם המשפחה של אבא."

הנהנתי ואמרתי שאני מבין, ושאלתי מה קרה אחרי שהוא השתחרר, "סבתא נפטרה כשהייתי בחופשת שחרור, ואימא שמכרה את המשק בסתר עוד כמה שבועות קודם הסתלקה משם מיד אחרי השבעה של סבתא."

"הסתלקה לאן?"

"למקום לא רחוק משם, היא קנתה לעצמה בית נחמד מאוד, קטן אבל עם חלקת אדמה ענקית והבטיחה לתת לי לבנות בית על החלקה שלה בתנאי שאני אתחתן עם מישהי שתמצא חן בעיניה."

"אני מבין שאני בטח לא אמצא חן בעיניה." הצטחקתי.

"לא." נשאר נדב רציני, "אין מצב שהיא תקבל אותי עם בן זוג, היא בונה על זה שאני אמצא לי בחורה הגונה ורצינית, רצוי אשכנזייה, וכמובן שדתייה. למרות שהיא עזבה את המושב והיא גרה במקום חילוני היא נשארה אישה מאמינה ונשארה מושבניקית בנשמה. אתה צריך לראות איזה גן ירקות נהדר היא מטפחת, יש לה גם פרדס של עצי הדר, חלקה של עצי אבוקדו ואפילו כוורות. היא הביאה אותן בשביל האבוקדו שצריך דבורים כדי לעשות פרי והן כל כך מצאו חן בעיניה עד שהיא קנתה אותן מהדבוראי וכל שנה היא רודה דבש."

"וואלה?" התרשמתי, "בת כמה אימא שלך אם מותר לשאול?"

"בת שישים בסך הכל, אבל נראית ממש טוב לגילה. הלוואי עלי המרץ והכוחות שיש לה, חוץ מהדבורים היא מטפחת גם להקת חתולים וגינת וורדים ענקית. היא אישה מאוד מרשימה ובעלת עקרונות, ואני פשוט לא מעז לספר לה על עצמי." התוודה נדב.

נדב נהג לנסוע לביקור אצל אימו פעם בשבועיים שלושה, וכל ערב שוחח אתה בטלפון. בהתחלה הוא חשש שאני אפגע מכך שהוא מבקר אצלה בלעדי, אבל לי זה דווקא התאים מאוד, נהניתי מהחופשות הקטנות האלה שזכיתי להן בזכות אימו, וכלל לא הוטרדתי מכך שהיא לא יודעת על קיומי. אהבתי מאוד לחיות עם נדב ולישון איתו, אבל מידי פעם היה נחמד לישון באלכסון ולהרגיש שוב רווק. קצת געגועים עושים פלאים לזוגיות והפגישות שלנו אחרי פרידה היו מתוקות ומשמחות לב, "בשביל מה אנחנו צריכים לתקוע לתוך החיים המושלמים שלנו גם תינוק?" שאלתי את נדב.

"כדי שהם יהיו עוד יותר מושלמים." הוא ענה.

"אתה לא רציני," נדהמתי, "יש לך מושג איזה בלגן עושה תינוק?"

"כן, יש לי, אבל תינוקות גדלים מהר ואז הם נעשים בני אדם קטנים, ואחר כך..."

"נדב!" התעצבנתי, "תינוק זה יצור קטן ורעשני שלא נותן לך לישון בלילה, ומציק כל היום. מי לדעתך יטפל בו כשאנחנו נלך לעבוד? אני מקווה שאתה לא בונה עלי כי אני לא מבין כלום בתינוקות."

נדב הרגיע אותי שיהיה בסדר, אנחנו נשכור אופר שתטפל בתינוק.

"מאיפה יהיה לנו כסף לאופר? עזוב אופר, מאיפה יהיה לנו כסף לשלם לפונדקאית?"

"אפשר לקחת הלוואה," אמר נדב בהיסוס, "או שנלך על הורות משותפת." נחפז להוסיף למראה פני החמוצות.

"למה בדיוק הכוונה הורות משותפת, משותפת עם מי?"

"עם אישה שרוצה תינוק, אבל אין לה בעל."

"אבל למה לה להסתבך עם זוג הומואים, היא יכולה סתם להיכנס להיריון, או ללכת לבנק הזרע."

"מכל מיני סיבות, יש לסביות שלא מוכנות לקיים יחסי מין עם גברים, ויש נשים שחשוב להן שלילד יהיה אבא פעיל, בגלל זה קוראים לזה הורות משותפת, מגדלים את הילד יחד, אבל כמו זוג שהתגרש, כל אחד גר בבית שלו."

"זה כבר נשמע יותר הגיוני." נרגעתי, "הילד יבוא לבקר פעם פעמיים בשבוע, ורוב הזמן יהיה אצל אימא, איפה מוצאים אישה כזאת?"

יש כל מיני פורומים, נפגשים, מדברים, מתאמים עמדות, ואם יש חיבור חותמים חוזה, בגלל זה אני רוצה שנתחתן, כדי שנעשה רושם טוב על המועמדות, אתה מבין?"

"כן." הנהנתי, "עכשיו הבנתי."

"אז אתה מסכים שנתחתן גילי?" הפציר נדב.

"כן, אני מסכים." עניתי, "אבל בתנאי שאתה תהיה האבא של הילד שייוולד, בסדר?"

"בסדר." ענה נדב וחתם איתי את העסקה בנשיקה.