ב. גיל וגל

מוקדם בבוקר ניער גיל את כתפי וציווה עלי למהר ולהתלבש. "אבל למה? מה בוער?" התקוממתי, מנומנם מעט, ושלחתי מבט אל השעון שהורה שהשעה רק חמש וחצי בבוקר. "מה בוער?" מחיתי והתיישבתי במיטה, משפשף את עיני ומפהק.

"הילד קם תמיד בשש ובא להתפנק איתי קצת במיטה." הסביר גיל בקול מתוח, "ואני ממש לא רוצה שהוא יראה אותך פה." הוסיף בעצבנות, ומסר לי את הבגדים שפיזרתי בסלון כשהם מקופלים יפה, מאורגנים בחבילה קטנה ומסודרת. הוא עצמו כבר היה לבוש לגמרי, מגולח ומסורק, מדיף ריח רענן של משחת שיניים וסבון.

קמתי נזוף מהמיטה, משכתי עלי בזריזות את מכנסי ושאלתי, מוקנט מעט, אם אני רשאי להשתין ולשטוף פנים לפני שאתגנב החוצה.

"תבין גל..." התחיל גיל להתנצל, אבל ברגע שנשמע קול טפיפה של רגלים קטנות, נחפזות לעבר חדר השינה הוא השתתק, דחף אותי בלי גינוני נימוס למקלחת וסגר עלי את הדלת. אחר כך שמעתי אותו משוחח עם עומר הקטן, מפתה אותו ללכת לשתות שוקו במטבח.

כל העניין היה די מעליב, אבל לפחות נתן לי זמן להתארגן בנחת, הסתרקתי במסרק של גיל, ואפילו צחצחתי את שיני במברשת שלו, רק על גילוח ויתרתי, ואחר כך, נעלי בידי, התגנבתי בגרביים החוצה.

לפני השער התעכבתי לרגע כדי לנעול נעלים לפני שאדווש על אופני הביתה.

"גל." ידו של גיל הונחה על כתפי במפתיע, עוצרת אותי רגע לפני שפתחתי את השער, "אל תלך, בוא תאכל איתנו ארוחת בוקר."

"ומה יגיד הילד?"

"הוא רק בן שלוש וחצי, מה הוא כבר יכול להגיד?"

"ואם הוא יספר לויטו שהמקום שלו תפוס?"

"אל תדבר שטויות, אף אחד לא יכול לתפוס את המקום של ויטו, הוא אבא של עומר וזה לא ישתנה אף פעם, אבל אני כבר חצי שנה לבד ו... ו..." הוא נשא אלי את מבטו הבהיר ופניו היפים הסמיקו, "אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך." אמר בפשטות.

"גם אני לא." הודיתי, השענתי את אופני על הגדר ויד ביד חזרנו למטבח.

עומר ישב שם על כסא גבוה, מותאם לגילו, מפית קשורה לצווארו ושפם של שוקו מעטר את שפתו העליונה, והשתעשע במעיכת עוגית גרנולה במזלג.

"בוקר טוב." צייץ אלי בעליזות, וחייך חיוך שובה לב, "אני עומר." הכריז.

"ואני גל." הצגתי את עצמי, "מה אתה אוכל עומר?"

"עוגייה חומה איחסית." עיווה הפעוט את פניו, ופנה לגיל, "רוצה קורנפלקס." דרש.

"אבל עומר, רק אתמול אמרת שאתה אוהב עוגיות חומות." אמר גיל, הניף אותו מהכיסא, הושיב אותו על ברכיו ומחה במפית לחה את אצבעותיו השמנמנות.

"עומר רוצה קורנפלקס." פסק הקטן, גלש מברכיו של גיל, הלך והביא קערית פלסטיק צבעונית, כף תואמת וקופסא של קורנפלקס. הוא טיפס ועלה שוב על כיסאו, שפך מנה נאה של פתיתי קורנפלקס לקערית והכה בכף על השולחן, "חלב." דרש.

גיל נאנח ומזג לו חלב, והילד התחיל לאכול, מתיז טיפות חלב לכל עבר, ומפטפט ללא הרף. הוא היה חמוד מאוד, אבל נמרץ ורעשני בצורה בלתי נסבלת בשעה כל כך מוקדמת של הבוקר.

כל זמן שהוא היה איתנו לא היה לנו סיכוי לדבר כי הוא דרש את כל תשומת הלב, בקושי הספקנו לשתות קפה. צפיתי משועשע בגיל שניסה להלביש אותו בבגדים שתאמו למזג האוויר, אבל הילד התעקש על חולצה קצרה למרות שהיה קריר בחוץ, וגיל נאלץ לעמול קשות לשכנע אותו לוותר על כפכפים ולנעול נעליים.

"כשאנחנו לבד הוא קצת פחות עקשן, אבל בגללך הוא עושה המון הצגות." התנצל גיל כשפסענו לעבר גן הילדים. עומר הלך לאט, גורר אחריו משאית מבהיקה קשורה בחוט, מתעכב כל כמה דקות לבדוק שהגלגלים שלה עדיין מסתובבים.

"עומר, אם לא תמהר אנחנו נאחר לריכוז והגננת שוב תכעס." ניסה גיל לזרז את הקטן שהחל לרוץ במהירות, נפל, נחבל בברכו, בכה ודרש שיישאו אותו על כפיים עד לשער הגן.

"אתה כבר גדול ואתה יכול ללכת לבד עומר, תפסיק להתפנק." דרש גיל בטון חינוכי. בתגובה עומר פרץ בבכי, ובסופו של דבר גיל נכנע והרשה לי לקחת אותו על גבי בעוד הוא גורר אחריו את המשאית כי עומר התעקש שעליה לנסוע לגן כמו משאית אמיתית.

הגענו לגן שטופי זיעה, אבל הספקנו להגיע בזמן. חשתי את עיניה של הגננת טלי דוקרות את גבי כשיצאנו משם סוף סוף, לא לפני שעומר עשה לנו סיור בכל רחבי הגן, וקינח בסצנה קטנה כי גיל רצה להחזיר את המשאית הביתה. מזל שהגננת התערבה והזכירה לעומר - שכבר היה על סף דמעות - שאסור להביא צעצועים לגן.

"מאז שויטו התאשפז יש לעומר בעיה עם פרידות." הסביר גיל כשהשתרכנו מותשים הביתה.

"הוא קורא לו אבא או ויטו?" התעניינתי.

"בדרך כלל הוא קורא לו ויטו, ורק לפעמים, כשהוא מאוד עייף, הוא קורא לו פאפא, אבל עומר יודע שויטו אבא שלו, הם גם מאוד דומים ובטח יהיו דומים יותר כשעומר יגדל, אני רק מקווה שויטו יזכה לראות אותו מתבגר."

"ומי האימא שלו?"

גיל משך בכתפיו, "אין לי מושג, וגם ויטו לא יודע. יש חברה שמתעסקת בכל הפרוצדורה של ההפריה ושומרת בקפדנות על הסודיות של התורמות, זה עניין יקר מאוד, אבל אם יש לך די כסף זה אפשרי, ויטו הפרה ביצית של תורמת עם הזרע שלו, ואחר כך העובר הושתל ברחם של אישה אחרת, מרומניה אני חושב, ותשעה חודשים אחר כך קיבלנו את עומר.

"מדהים, אבל מה יהיה אם עומר ישאל בעוד כמה שנים מי אימא שלו?"

גיל משך בכתפיו, "ויטו תכנן להגיד לו שאין לו אימא, רק אבא וזהו."

"אבל למה הוא לא עשה ילד עם מישהי? נגיד לסבית שלא רוצה להתחתן או משהו כזה?"

"כי אז הוא היה צריך להתחלק בילד עם אימא שלו והוא לא רצה שותפים, הוא רצה לגדל את עומר בעצמו."

"ואתך."

"אני הייתי גורם לא מתוכנן, נכנסתי לעסק בשלב מאוחר יותר, אחרי ששני ניסיונות כבר נכשלו ואיכשהו השתלבתי בתוכניות שלו."

"איך זה קרה? איפה נפגשתם?"

"באיטליה." הוא נשא אלי את מבטו, "אתה זוכר איך סיפרתי לך שאחרי הצבא אני רוצה לנסוע לבקר בקפלה הסיסטינית ברומא?" שאל בהיסוס.

"בטח שאני זוכר." נגעתי בכתפו, משתוקק לנשק אותו, "לא שכחתי כלום." הבטחתי לו.

"אז באמת נסעתי לשם מיד אחרי הצבא, טיילתי בכל רומא כמו שתכננתי ו..." הנייד שלי צלצל, וזו הייתה אימא, שואלת מתי אני חוזר ואם אוכל לקנות לחם וחלב בדרכי הביתה?

"אני כבר בא." אמרתי, כובש אנחה, כי פתאום נזכרתי שבעוד שעתיים עלי להיות במכללה, ובעצם תכננתי הבוקר ללכת לספריה לבדוק משהו אבל שכחתי מזה לגמרי בגלל שמחת הפגישה עם גיל.

"תבוא בערב ונמשיך לדבר." הבין גיל לנפשי, הוא תמיד הבין ואף פעם לא לחץ ולא הציק, למה הייתי טיפש כזה ונפרדתי ממנו? הספקתי להגניב לו נשיקה לפני שעליתי על אופניי ודיוושתי הביתה, ולא שכחתי לקנות לחם וחלב בדרך.

עוד באותו ערב חזרתי ואפילו הספקתי להשתתף בטקס השכבתו של עומר, צפיתי בו עושה אמבטיה ואחר כך הורשיתי לקרוא לו סיפור ולתת לו נשיקת לילה טוב. רק אחרי שהוא נרדם סוף סוף נשכבתי לצידו של גיל והקשבתי לסיפור פגישתו עם ויטו.

רק כשהגיע לאיטליה הבין גיל עד כמה היא יקרה והתחרט שלא צבר קצת יותר כסף לפני שקנה כרטיס טיסה. הפתרון היחיד שעלה בדעתו היה לעבור מהמלון לאכסניית נוער זולה, לקנות אוכל זול בדוכני רחוב ולאכול אותו על ספסל בגן ציבורי במקום לאכול במסעדות, וכך לחסוך כסף כדי שיוכל להרשות לעצמו לקנות כרטיס כניסה למוזיאון הוותיקן ולסייר בוילה בורגזה.

במסגרת הצמצומים הוא נהג לאכול כל אחר צהרים על ספסל אחד בגן ציבורי ליד האכסניה - גן נחמד שהתחבב עליו בגלל הנוף הנשקף ממנו. בגן הזה הוא פגש את ויטו שטייל במקום עם כלבו בדיוק בשעה בה הוא נהג לאכול, אחרי היום השלישי הם כבר זיהו אחד את השני ובירכו זה את זה לשלום, ואחרי שבוע ויטו ששיער שמצבו הכספי רעוע שאל אותו אם הוא רוצה להרוויח קצת כסף עבור עבודה קלה ונעימה.

"ברגע הראשון פחדתי שהוא הולך להציע לי כסף עבור סקס." הצטחק גיל, "הבנתי, לפי איך שהוא הסתכל עלי ועל בחורים אחרים שהסתובבו שם שהוא הומו, וחשדתי שבלי כוונה הגעתי לאזור קרוזינג של הומואים, אבל ויטו היה מבוגר ממני בהרבה ונראה כל כך אלגנטי ועשיר... פחדתי שהידידות הקלילה והלא מחייבת שפיתחנו תדרדר למשהו גועלי, ומראש כבר תכננתי איך אני מסרב לו בנימוס, אבל בתוקף." הוא הצטחק, "האמת, הייתי טיפה מאוכזב ממנו, חשבתי שהוא גבר עם סטייל, לא אחד שמשלם על סקס, ומראש התבאסתי שאני אצטרך לוותר על המקום הנחמד הזה, ובשבוע שעוד נשאר לי להיות ברומא אני אצטרך לחפש מקום אחר לאכול, ואז הוא הפתיע אותי ואמר שישלם לי חמש מאות יורו, שהיו אז בעיני המון כסף, אם אני אסכים ללכת איתו למסיבה. הייתי די חשדן כי לא נראה לי שבן אדם בגילו ילך לקפץ באיזו מועדון רועש, אבל התברר שמדובר באירוע מכובד ואלגנטי שצריך להגיע אליו עם עניבה וחליפה, מן פתיחה של תערוכה או משהו... מאוד התפלאתי על הבקשה שלו, אבל ויטו היה נבוך עוד יותר ממני, וכל הזמן התנצל וביקש סליחה אם הוא מעליב אותי, וגם הבטיח לתת לי בגדים הולמים לאירוע ולדאוג לי להסעה הלוך וחזור. רק אחרי שהוא סיפר לי שמדובר בפתיחה של תערוכת ציורים בגלריה מפורסמת הסכמתי ללכת, אבל סירבתי לקבל תשלום, אמרתי שמספיק לי להיות שם, ואני זה שצריך לשלם לו בעבור הזכות לראות את הציורים הנהדרים האלה, ואז הוא צחק ונתן לי נשיקה על הלחי כמו שהאיטלקים מתנשקים כל הזמן וזהו, מאז התחלנו להיות יחד." סיכם בקצרה את סיפורו.

"מה זהו? אז הלכתם לתערוכה הזאת או לא?"

"הלכנו, בטח שהלכנו, אבל קודם הוא הסיע אותי לדירה המקסימה שלו והלביש אותי כמו נסיך."

"מאיפה היו לו בגדים במידה שלך?" תהיתי בחשדנות.

"כן, גם אני התפלאתי בהתחלה, אבל התביישתי לשאול, ורק אחר כך, כשכבר נהיינו זוג הוא גילה לי שהוא קנה אותם בשביל האקס שלו ש... זה סיפור מסובך וארוך, אולי נמשיך פעם אחרת?"

"מה אתה, שחרזדה? נו, ספר, אני סקרן."

"טוב, אז..." הוא הצטחק והמשיך, "רק אחרי שהכרתי אותו יותר טוב הוא סיפר לי שהאקס שלו עזב אותו בצורה נבזית מאוד בשביל צייר אחד. וויטו החליט מאז שמעכשיו הוא נותן אמון רק בכלבים, לא בבני אדם, ואז, שנתיים אחרי שהוא עזב, האקס שלו שלח לו הזמנה לפתיחה של התערוכה של החבר החדש שלו."

"די חצוף מצידו הייתי אומר." הערתי.

"כן, גם ויטו חשב ככה, וכמובן שרצה להתעלם מההזמנה, אבל אחרי שהוא התיידד איתי עלה בדעתו שעדיף שהוא יבוא לפתיחה עם בחור צעיר ויפה ויוציא לאקס שלו את העיניים."

"רעיון טוב, כל הכבוד לו." חייכתי.

"כן, גם אני אמרתי לו את זה, ושאלתי למה הוא לא בוחר בחור באמת יפה במקום לקחת אותי, ואז הוא סובב אותי לעבר הראי ושפך עלי כל כך הרבה מחמאות..." גיל נאנח, "אחרי שעזבת אותי הביטחון שלי היה בגובה הפנלים, הרגשתי נורא מכוער ולא רציתי אף אחד, ואחר כך בצבא..." הוא החווה בידו תנועת ביטול, מוחק באחת את שלוש שנות השירות הצבאי שלו, והודה שמאז שהיה איתי לא הצליח אף אחד לעורר בו תחושה שהוא יפה ושווה ומושך. עד שויטו הופיע הוא הרגיש מכוער ודוחה, אבל ויטו הצליח להעלות את בטחונו העצמי ולסחוף אותו למיטתו. בזכותו הוא האריך את שהותו ברומא לעוד שבועיים נוספים, מגלה לתדהמתו שגברים בגיל ארבעים להוטים אחרי מין בדיוק כמו צעירים, אבל מוצלחים הרבה יותר מהם במיטה.

"בקיצור, התאהבת בו." אמרתי, משתדל לא לחשוף כמה אני מקנא.

"אני לא יודע." משך גיל בכתפיו, "בהתחלה חשבתי שהקטע איתו הוא עניין זמני, לי היו תוכניות ללמוד בארץ ולו היו את החיים שלו, הוא עבד המון והיה גם את העניין הזה עם הילדה שהוא חיכה שתיוולד לו מפונדקאית שהייתה אז בהתחלת ההיריון."

"איזה ילדה?" השתוממתי.

"בסוף לא הייתה שום ילדה, היא הפילה אחרי שלושה חודשי היריון, בדיוק יומיים לפני שתכננתי לחזור לארץ, אבל ויטו היה כל כך עצוב... לא יכולתי לעזוב אותו כשהוא במצב כזה ונשארתי עוד קצת, ועוד קצת... בסוף ויטו סידר את הניירת שלי ככה שיכולתי להמשיך לגור באיטליה, במשך הזמן גם למדתי קצת וגם עבדתי, אבל בעיקר הייתי איתו, אחרי שנה נסענו לבקר בארץ והורי היו פשוט מוקסמים ממנו, וגם הוא התלהב מאוד מישראל. טיילנו המון בארץ, עלינו ברגל למצדה, ובילינו באילת ובים המלח, ושנה אחר כך היינו בצימר מקסים ברמת הגולן... זה היה כזה כיף, בגלל ויטו התרגלתי לחיות ברמת חיים גבוהה, אולי אפילו נעשיתי קצת מפונק." הוא חייך, "הוא בן אדם מקסים, מאוד נדיב, מאוד עדין, היה לי טוב מאוד איתו, ואחרי שקיבלנו את עומר אז בכלל... נעשינו משפחה, ואם הוא לא היה מתמוטט פתאום בחיים לא הייתי מעלה בדעתי..." גיל העביר את כף ידו מעל גופי, כמעט נוגע בי, אבל רק כמעט, ואחר כך התהפך ונשכב בגבו אלי. "אני חתיכת בוגד מסריח." אמר, מדבר לתוך הכרית, ולמרות שקולו היה עמום מעט שמעתי אותו היטב.

"מה המצב של ויטו כיום?" שאלתי, מתלבט אם מותר לי לגעת בו ולבסוף מניח יד מהססת על כתפו.

"הרבה יותר טוב." אמר גיל, ממשיך להפנות לי עורף, "הוא היה מאושפז כמעט חודשיים, בהתחלה היה חשש לחייו, אבל הוא התגבר ובסוף ייצבו אותו. עכשיו הוא בשיקום ובביקור האחרון שלי הרופא אמר שבעצם אין שום סיבה למה הוא לא יוכל לחזור הביתה."

"הוא בכיסא גלגלים? הוא מסוגל לדבר?" התעניינתי.

גיל הסתובב והביט בי בעיניים מלאות דמעות, "בהתחלה הוא היה בכסא גלגלים ולא כל כך דיבר, אבל עכשיו הוא הולך עם הליכון, והוא מדבר קצת, אבל רק באיטלקית, הוא שכח את כל העברית שלו והוא עדיין טיפה מבולבל, אבל המצב שלו עכשיו הרבה יותר טוב, בחודש הראשון הוא ישן המון וגם כשהתעורר הוא הרבה פעמים לא ידע מי אני, או שחשב שאני האקס שלו וקרא לי פביו, אבל עכשיו הוא כבר יודע שאני גיל, והוא אפילו שואל על עומר."

"לקחת את הילד לראות אותו?"

"חס וחלילה." נבהל גיל, "רק זה חסר, מספיק שהוא היה לבד עם ויטו כשהוא התעלף, לראות אותו ככה, עם חצי פרצוף עקום, יפחיד אותו נורא."

"כמה זמן ויטו היה לבד עם עומר?"

"לא יודע בדיוק, בערך שעה אני משער, מזל שחזרתי הביתה לאכול צהרים... בהתחלה הכול נפל עלי והייתי צריך להחליט על הכול לבד, אבל עכשיו ויטו כבר פחות מבולבל, הוא מדבר מידי פעם עם העובדים בחברה שלו באיטליה, נותן להם הוראות וכאלה, אבל הוא מתעקש לא לחזור הביתה עד שהוא יראה יותר טוב כדי לא להפחיד את הילד, וגם..." הוא היסס קצת לפני שסיפר לי, נבוך, שויטו עדיין לא שולט לגמרי על סוגריו ולפעמים יש לו תקלות. "הוא אדם מאוד גאה, מאוד מסודר ואסתטי, בשבילו, לתת לי לראות אותו ככה, עם חיתול, זו השפלה איומה, בגלל זה הוא מעדיף להיות בשיקום רחוק מהבית." הסביר, "והוא גם אמר לי... הוא אמר שאני לא חייב להתנזר, ואם אני רוצה וצריך אז הוא מבין וזה בסדר..." דמעות החלו להתגלגל על לחייו, "בהתחלה הייתי כל כך מבוהל ומודאג עד שבכלל לא חשבתי על סקס, אבל עם הזמן התחלתי לעשות ביד ולפנטז ואז, כשנפגשתי אתך שוב..." הוא נשבר והתייפח כמו ילד, "חבל שנפגשנו." אמר ומשך אותי אליו, נלחץ אלי ונישק אותי נשיקה מלוחה מדמעות.

אהבנו זה את זה חצי לילה ואחר כך התמוטטנו ונרדמנו, מותשים, אבל כשפקחתי את עיני למחרת בבוקר גיל כבר היה במטבח, מתארגן לקראת היום החדש, ועומר שקפץ למיטה לביקור הבוקר שלו מצא שם רק אותי. בלי לגלות שום פליאה מנוכחותי הוא קפץ עלי, נמרץ ועליז כמו בכל בוקר, שיחק איתי במחבואים בתוך השמיכה, וכשהתגלחתי מרח על פניו קצף גילוח בדיוק כמוני, ואחר כך הלך איתי יד ביד לאכול ארוחת בוקר.

"למה ברחת מהמיטה כל כך מוקדם?" שאלתי את גיל והושבתי את עומר בכיסאו.

"כי לא הצלחתי לישון, אני ער כבר מארבע בבוקר." אמר גיל, "אבל לא נדבר על זה עכשיו." רימז בעיניו לעבר הקטן שהתעלל בחביתה שלו, מלכלך במרץ את פניו בביצה.

"אז מה יהיה איתנו גיל?" שאלתי אחרי שהבאנו את עומר לגן, וישבנו לאכול יחד ארוחת בוקר.

גיל הדף את צלחתו מעל פניו והביט בי במבט עצוב, אבל נחוש, "כלום." אמר בפשטות.

"מה כלום, אבל... "

"תראה," הוא רכן לעברי ולקח את כפי בכפו, "חשבתי על הכול כל כך הרבה עד שהראש התחיל לכאוב לי ובסוף הבנתי שאין לי ברירה אחרת, אי אפשר להחזיק יותר את ויטו בשיקום, הם עשו בשבילו כל מה שאפשר לעשות, הוא צריך לחזור הביתה אלי ואל עומר."

"ומה יהיה איתנו?" שאלתי בבהלה, מועך את כף ידו בכפי, "מה יהיה איתי ואתך?"

"לא יהיה." פסק גיל, ומשך בעדינות את ידו מתוך ידי.

"אבל גיל, אני אוהב אותך ואני יודע שאתה אוהב אותי ו... תראה, אני יודע שאתה מרגיש חייב לו, ושיש לך רגשות כלפיו, אבל הוא... זה מאוד עצוב, אבל הבן אדם נכה וחולה, הוא לא מתפקד ו..." גיל הניד את ראשו לאות לאו בתנועה איטית, כמעט לא מורגשת, ולמרות שנשאר יושב בכיסאו הרגשתי כאילו הוא מפליג ממני והלאה, והתחלתי לדבר מהר יותר, מאמץ את מוחי בקדחתנות למצוא סיבות למה עליו להישאר איתי. "גיל, תראה, אני מבין שאתה מנסה לעשות את המעשה הנכון ולהתנהג באצילות וזה, אבל איזה מין חיים יהיו לך עכשיו איתו? במקום לחיות עם ויטו תצטרך לטפל בו."

"אני יודע." אמר גיל בקול עייף, "אתה חושב שאני לא יודע? זה יהיה קשה, אבל אני אשכור מישהו שיעזור לי, פיליפינית אולי, או משהו כזה, ואני אבקש מהמטפלת של עומר שתבוא אלינו כל יום, לא רק בימים שאני לומד, וכמובן שויטו ימשיך עם הפיזיותרפיה... יש סיכוי שהוא ישתפר עם הזמן ויהיה פחות חסר ישע וגם עומר יעשה יותר עצמאי ו... זה לא יהיה קל, בטח לא בהתחלה, אבל אני אסתדר."

"אני בטוח שתסדר, אבל מה יהיה עם... מה תעשה בלי..." התקשיתי לבטא את המילים המפורשות נוכח פניו הנחושות, "ויטו יוכל לזיין?" בחרתי לבסוף באופציה הבוטה ביותר.

"לא יודע, וזה לא משנה. הייתי הבן זוג שלו כשהוא היה בריא, ואני לא מתכוון לנטוש אותו עכשיו, כשהוא חולה."

"אבל זו לא סתם מחלה שמבריאים ממנה... זה מצב כרוני, ואתה בחור כל כך צעיר... זה לא חיים ככה, צמוד לבן אדם נכה ולילד קטן."

"אז מה אתה מציע, שאני אעזוב אותו? שהוא יישאר לבד, חולה ונכה ובודד?"

"למה בודד? הוא אדם עשיר, הוא יכול להרשות לעצמו לשכור אנשים שיטפלו בו וידאגו לו."

"ומה עם הילד? חוקית עומר הבן שלו, לא שלי. אם אני עוזב את ויטו אני עוזב גם את הילד, ולא סתם אלא עוזב אותו לבד, בלי אף אחד שידאג לו, ואל תגיד לי שאפשר לשכור לו מטפלת, אני ההורה היחיד שהוא מכיר ואי אפשר לקנות משפחה או אהבה, אני אוהב אותך מאוד גל, בחיים לא אהבתי אף אחד כמו שאהבתי אותך, אבל מה אני יכול לעשות? אתה מבין למה אני לא יכול לעזוב אותם?"

"כן, אני מבין." אמרתי וקמתי, כובש את הדמעות, "בטח שאני מבין, שלום גיל." לחשתי ויצאתי. 

כשחזרתי הביתה מצאתי את אימא מחייכת ונלהבת, קצרת רוח לספר לי את החדשות הטובות, "נוריתק'ה חוזרת הביתה." בישרה לי בתרועת שמחה, "היא אורזת את הבעל והילדים ובקרוב הם יהיו פה, איתנו, אני מקווה שלא אכפת לך שהם יבואו לגור איתי?"

"אה... אני... לא יהיה פה קצת צפוף עם כל כך הרבה אנשים?" גמגמתי.

"אולי, קצת, אבל הרי אתה לא תישאר לגור איתי עוד הרבה זמן ואחרי שהילדים יגדלו קצת אולי נוסיף עוד קומה? אבא ז"ל תמיד רצה לבנות חדר עבודה על הגג." הזכירה לי אימא.

"אהה... כן." מלמלתי בפיזור נפש, בלתי מסוגל להתרכז בתוכניותיה.

"מה קרה לך? למה אתה שקט כל כך?" התמלאה אימא דאגה, "רבת עם גיל?"

"נפרדנו." נאלצתי להודות, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מתוודה לפני אימא ומגלה לה את כל הסיפור.

אימא קפצה את שפתיה בהבעת גינוי שזכרתי היטב מילדותי, זקפה את גבה ושילבה את ידיה על חזה, "בגיל שמונה עשרה עוד אפשר היה לסלוח לך כי היית צעיר וטיפש, אבל מה התירוץ שלך עכשיו?" שאלה, מציצה בי מעל משקפיה.

"תירוץ? על מה את מדברת אימא? את חושבת שזה היה הרעיון שלי? הייתי חייב לעזוב, איזה ברירה הייתה לי?"

אימא נדה בראשה כתוהה על טיפשותי, "אתה נוטש את הבחור המסכן הזה שאתה טוען שאתה אוהב כל כך להסתדר לבד עם ילד קטן ועם בן אדם נכה שצריך המון טיפול ודאגה, ואתה עוד שואל איזה ברירה יש לך? לפעמים אני שואלת את עצמי איך יצאת אטום כל כך."

"אבל אימא, הוא מתעקש להישאר עם הויטו הזה ולטפל בו ובילד, מה אני יכול לעשות?"

"מה אתה יכול לעשות?" הסירה אימא את משקפיה בתנועה חדה ונעצה בי מבט רושף, "אתה יכול לקחת ממנו דוגמא ולא לברוח ברגע שהמצב נעשה קשה, באמת גל... כנראה שבאיזה מקום טעיתי בחינוך שלך, איך זה שאתה לא מבין שדווקא עכשיו גיל זקוק לך?"

הבטנו זה בזה ואני השפלתי את מבטי ראשון, "את צודקת אימא." אמרתי, מבויש.

למחרת טרחתי לקום מוקדם מהרגיל ואחרי שנאבקתי זמן ממושך עם המושב הצבעוני שרכשתי יום קודם עבור עומר הצלחתי להרכיב אותו כהלכה על סבל האופניים. נטפתי זיעה, אבל לא ויתרתי לעצמי ואחרי שהמושב היה מורכב כראוי דיוושתי במהירות לביתו של גיל, חושש שאחמיץ את הילד. לרווחתי מצאתי את עומר עומד בשער הבית, רוקע ברגליו הקטנות ומתעקש לא לזוז עד שאני אגיע עם האופנים כמו שהבטחתי לו אתמול וארכיב אותו עליהם לגן.

הבעת הרווחה שפשטה על פניו של גיל כשהופעתי פתאום הייתה שווה את כל המאמץ.

"אמרתי לך שהוא יבוא." התריס הקטן בפני גיל ורץ אלי, "גיל חשב שלא תבוא יותר אלינו." הלשין, וחייך חיוך ניצחון כשהושבתי אותו בכיסא.

החלפתי מבט עם גיל שנראה כאילו לא ישן כל הלילה, "אני אקח אותו לגן, תכין בינתיים משהו לאכול, אני חוזר עוד מעט." הבטחתי.

הוא הנהן, מביט בי במבט עייף. פניו היו חיוורות ומותשות ועיניו אדומות. ליבי יוצא אליו ליטפתי את כתפו ונישקתי בחטף את לחיו, ואחר כך נסעתי לאט ובזהירות לעבר הגן של עומר שנאחז בחולצתי בחוזקה וצהל משמחה כל הדרך.

"תבוא גם מחר?" שאל, מביט בי במבט תמים ומלא אמון.

"בטח." נישקתי אותו, ליטפתי את שערו החלק, נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי אל גיל שעמד במטבח וחיכה שהמים ירתחו.

"אתה נראה הרוס." חיבקתי אותו.

הוא השעין את ראשו על כתפי, "תודה שבאת." אמר, "הייתי בטוח שתשכח שהבטחת לילד להסיע אותו, באמת יפה מצידך, אני מאוד מעריך את זה."

"גיל, הייתי חוזר אליך גם אם לא הייתי מבטיח לעומר להרכיב אותו על האופנים לגן, אני יודע שאתה מחויב לויטו, אני מבין את זה, אבל חשבתי על זה המון והחלטתי שאני לא מסוגל לוותר עליך עוד פעם."

"אז מה אתה מציע שנעשה?" שאל גיל ושילב את אצבעותיו בשלי, מביט בי בחוסר אונים.

"לא יודע." הודיתי, "יש לך רעיון?"

הוא נאנח ואחר כך שאל בהיסוס אם יש אפשרות שאתפטר מעבודת הלילה שלי במלון ואבוא לגור איתו ולטפל יחד איתו בויטו, "תמורת תשלום כמובן." הוסיף, נבוך מעט.

"רעיון מצוין, ככה נוכל להמשיך להיות יחד." שמחתי, לוחץ את כפו בכפי.

הוא משך בזהירות את ידו מידי והשפיל את מבטו, "לא בדיוק, אני לא מתכוון להתגנב מאחורי הגב של ויטו ולרמות אותו." אמר והסמיק.

"אז אתה רוצה שרק נגור באותו בית אבל לא..." ניסיתי לדמיין את החיים לצידו של גיל בלי שאוכל לגעת בו ולא הצלחתי.

כנראה שגם הוא חשב על אותו דבר, "אתה יודע מה? זה רעיון אידיוטי, תשכח מזה, אני לא יודע על מה חשבתי כשהצעתי לך את השטות הזו." אמר באומללות. 

"לא רוצה לשכוח." התמרדתי, "זה רעיון מצוין, מזמן רציתי לעזוב את המלון המעפן הזה עם כל הזונות והשיכורים, העבודה אצלך תפתור לי גם את הבעיה של המגורים אצל אימא, אני אוהב מאוד את אחותי ואת האחיינים שלי, אבל ממש לא בא לי לגור אתם באותו בית, שלא לדבר שאני מעדיף לגור באוהל ולא לראות כל בוקר את גיסי בתחתונים."

"למה לא? מה הבעיה איתו?"

"חוץ מכרס ושערות על הגב אין לו שום בעיה, האמת שהוא בחור נחמד מאוד, אבל... טוב, בוא נגיד שלי ולאחותי יש טעם שונה מאוד בגברים."

"הבנתי." אמר גיל, וכמעט חייך.

השבתי לו בחיוך גדול ואופטימי ומרחתי בשבילו פרוסת לחם בגבינה וקישטתי אותה בנדיבות בפלחי מלפפון. "קדימה, תן ביס." האצתי בו, "אתה לא יודע שארוחת הבוקר היא הארוחה הכי חשובה של היום?"

גיל נעתר לי ואכל קצת, ואחר כך התיישבנו ובנינו לוח זמנים, מחלקים את נטל העבודה ביני לבינו, ובין שרל'ה, המטפלת המסורה של עומר שהייתה מוציאה אותו מהגן בצהרים ושוהה איתו עד שגיל היה חוזר הביתה מהלימודים ומהעבודה.

לקח לנו עוד שבועיים כדי להכין את הבית לקראת חזרתו של ויטו ובמשך אותם שבועיים התרוצצתי הלוך ושוב בין הבית של אימא לבית של גיל ומשם ללימודים, מנסה להיות בכמה מקומות באותו הזמן. היה עלי לעשות חפיפה עם המחליף שלי במלון, לפקח על הצבעי והקבלן, להתווכח עם הנגר, לשמור על עומר כשגיל לא היה בבית ובין לבין לעשות סידורים בשביל נורית שעמדה לשוב לארץ ובשביל אימא שהייתה עדיין מוגבלת והתקשתה ללכת, ותוך כדי כך גם ללמוד פה ושם... זו הייתה תקופה מתישה, אבל עמדתי בה בגבורה כי אחרי יום שלם של ריצות ועצבים הייתי ישן כל לילה בזרועותיו של גיל שחזר והודה לי, ואמר שאף פעם לא היה עומד בזה בלעדי.

גיל תמיד היה טיפוס קצת חולמני ולא מעשי וזה היה אחד הדברים שאהבתי בו. אמנם במשך השנים הוא התבגר ונעשה קצת פחות מרחף ומעט יותר פרקטי, ואני מניח שאם לא הייתה לו ברירה הוא היה עומד בכוחות עצמו במשימה של הכשרת הבית לחזרתו של ויטו, אבל כמובן שהיה לו נוח יותר לתת לי להתמקח עם הקבלן, לריב עם בעלי המקצוע שיעשו את העבודה כהלכה, ולצעוק על הפקידים האנטיפטיים של ביטוח לאומי.

יחד היינו צוות מוצלח, הוא מתכנן ואני מבצע, הוא רגיש, רך דיבור ומקפיד על האסתטיקה, איש החלומות והחזון, ואני איש המעשים והתכלית שמשגיח שאף אחד לא יסדר אותנו וידפוק אותנו במחיר. במשך כל אותה תקופה מעייפת התווכחנו רק פעם אחת בגלל המעלית שהוא רצה להתקין על המדרגות המובילות לקומה השנייה. הקבלן הסביר לנו בסבלנות שאי אפשר להתקין מעלית על מדרגות מתעקלות כמו אלו שהיו בבית, כדי שהמעלית תעבוד כמו שצריך יהיה צורך לשבור אותן ולבנות אותן מחדש ונתן לנו הערכת מחיר כל כך גבוהה עד שכמעט התעלפתי. גם הרעיון החילופי של בניית מעלית חיצונית שתביא את ויטו לקומה השנייה דרך הפטיו לא היה מעשי בגלל המחיר הגבוה, שלא לדבר על הבעיה של קבלת אישורים מהמועצה שספק אם תאשר לנו לבצע עבודה כזו. אחרי כמה שעות של ויכוח לוהט הצלחתי לשכנע את גיל לרדת מהעניין ולהפוך את חדר העבודה בקומת הקרקע לחדר שינה.

"נשים שם מיטה כפולה ואם ויטו ירצה תישן איתו." אמרתי, והעסקתי את עצמי בסידור ערמת הקבלות והתוכניות ששמרתי בשני מדורים נפרדים בתיק מיוחד בו ריכזתי את כל הניירת הנוגעת לתוכניות של הבית.

"גל." הניח גיל את ידו על כתפי, "תקשיב..."

"אני לא רוצה לדבר על זה." אמרתי וברחתי החוצה, ויותר לא דיברנו על הנושא הרגיש והטעון הזה של סידורי השינה של ויטו וגיל.

אחרי התייעצות עם הרופא של ויטו הוחלט שכדי שהוא יוכל לצאת החוצה בבטחה צריך להתקין בשבילו שביל בטון תחום במעקה מתכת שימתח בקו ישר מהחנייה המקורה של הרכב עד לפטיו מאחורי הבית כך שלא יאלץ להתמודד עם מדרגות. השביל שנבנה במהירות שיא היה מכוער, גיל מחה שהוא מקלקל את ההרמוניה של המדשאה, אבל הוא היה קצר ובטיחותי הרבה יותר משביל הצפחה המתעקל והמחוספס שהוביל מהשער לדלת הכניסה.

התכנון היה שברגע שויטו ירד מהמכונית הוא יתגלגל על כסא הגלגלים שלו מהחניה עד לפטיו, ומשם יוכל להגיע בקלות לחדרו. אחרי בחינה קפדנית של כל חדרי הבית החלטנו שנהפוך את חדר העבודה המרווח בקומה הראשונה שקירותיו היו מצופים מדפי ספרים לחדרו של ויטו, ובעזרת הנגר הסרנו את רוב המדפים משני קירות, סילקנו למחסן את שולחן הכתיבה ואת הכורסאות ובעצת הפיזיותרפיסט קנינו לויטו מיטה כפולה עם מזרון מתכוונן שאפשר להפעיל בשלט רחוק, וגם לעשות עליה תרגילי פיזיותרפיה. המיטה הייתה יקרה מאוד, והרכבתה בחדר השינה עשתה לנו כאב ראש רציני, טרחנו בגללה יום שלם, אבל עדיין לא היה לי ברור אם גיל מתכנן לישון עליה עם ויטו או שהוא ימשיך לישון בחדר השינה הראשי שבקומה השנייה.

חוץ מחדר השינה הגדול עם השירותים הנפרדים היו בקומה השנייה עוד שני חדרי שינה קטנים יותר - חדר השינה הצבעוני והנחמד של עומר, ועוד חדר שינה קטן שנועד במקור לאורחים ועכשיו הוסב לחדר השינה שלי. הנחתי בו את כל בגדי וחפצי, ואפילו הצעתי בו את המיטה - מיטת שלושה רבעים נאה מעץ עם מזרון קפיצים חדש - בסדין שהבאתי מבית אימא, אבל כל לילה אחרי שהילד היה נרדם הייתי הולך לישון עם גיל בחדר השינה הגדול, מודע לכך שבקרוב הסידור הזה הולך להשתנות אבל חושש לדבר על זה.

השאלה אם ויטו מסוגל לקיים יחסי מין נותרה תלויה באוויר בלי שאיש מאיתנו העז לגעת בה, אבל היה ברור לשנינו שאם הוא ירצה לישון עם גיל ויהיה מסוגל לסקס גיל לא יתנגד.

תהיתי איך אצליח לעמוד בכך, לדעת שהם יחד במיטה בעוד אני נמצא קומה מעליהם... זו הייתה מחשבה לא נעימה ואני העדפתי לדחוק אותה ממוחי.

גיל היה נוסע כל יומיים שלושה לבקר את ויטו ושוחח כל יום עם רופאיו בטלפון, עוקב בתשומת לב אחרי מצבו. לילה אחד לפני שנרדמנו התגברתי על המבוכה ושאלתי אותו אם ויטו יודע עלי, והוא סיפר לי, נע בחוסר נוחות ומשתמט מלהביט בפני, שכן, ויטו יודע שהוא שכר מכר ותיק שלו לעזרה, והוא שמח מאוד שאני מסתדר יפה עם הילד, והוסיף, נבוך, שויטו מוסר לי דרישת שלום ומשתוקק כבר לפגוש אותי.

"אז הוא לא יודע שאני ואתה... שיש לנו היסטוריה משותפת?"

גיל נאנח והסביר לי בסבלנות שאחת הבעיות האופייניות לאנשים שעברו שבץ מוחי הוא שיבוש של הזיכרון לטווח קצר, ולפעמים גם דיכאון, ולכן צריך להקפיד מאוד כשמדברים עם ויטו, לא לחשוף אותו לעובדות שהוא עלול לשכוח, או לא להבין לא כהלכה, ולהיות סבלני איתו כאילו הוא ילד.

"אבל בטח סיפרת לו פעם על העבר שלך?" תהיתי.

"סיפרתי, אבל מעט מאוד." אמר גיל ואחר הסמיק וגילה לי בלחש שאחרי שהסיפור איתי נגמר הוא השתגע מעט - ירד מהפסים, הוא אמר - והתנהג בצורה פרועה מאוד, התנסה בסמים והחליף המון בני זוג, ורק בגלל שהיה לו יותר מזל משכל הצליח לא להידבק במחלת מין. הוא הודה שמאוד מביך אותו לדבר על התקופה הפרועה ההיא, ולכן הוא העדיף לספר לויטו מעט ככל האפשר על עברו המיני, ורק אמר שהלב שלו נשבר פעם אחת כשהוא היה עדיין תלמיד בתיכון ולא פירט יותר.

"מה, וגם לי לא תספר?" שאלתי, משתומם מהוידוי המפתיע שלו.

גיל משך בכתפיו והשתמט בטענה שזה קרה מזמן ומה הטעם לדבר על זה בכלל ואחר כך עצם את עיניו התלונן שהוא עייף ובסוף נרדמנו חבוקים כרגיל ויותר לא דיברנו על הנושא.

אחרי שהכול בבית היה מוכן נסענו יחד להביא את ויטו הביתה. בדרך גיל נפתח מעט וסיפר לי על האיש שעמדתי לחלוק איתו את אותו הבית, ואולי גם את אותו גבר.

הוא סיפר לי שויטו נולד להורים ניצולי שואה שהכירו זה את זה בנעוריהם כי משפחותיהם גרו באותו רחוב ברומא, אבל בגלל המלחמה דרכיהם נפרדו. הם נפגשו שוב במקרה בתום המלחמה כשחיפשו את בני משפחותיהם, ואחרי שהבינו שהם היחידים ששרדו הם נישאו זה לזה ובמשך כמה שנים לא הצליחו להביא ילד לעולם. עד שויטו נולד אימו כבר הייתה מבוגרת למדי. הוריו התייחסו לעצם קיומו בעולם כאל נס מופלא, השפיעו עליו פינוקים ודאגה וגידלו אותו כאילו היה נסיך. הוא אהב אותם מאוד ולא העז לגלות להם מעולם שהוא הומו, רק אחרי מותם, כשהיה כבר כמעט בן ארבעים, הוא יצא מהארון והתחיל לקיים יחסי מין עם גברים.

פביו היה הגבר הראשון שהוא אהב, והצעיר הגנדרן הזה לא רק ששבר לו את הלב אלא גם הצליח להוציא ממנו כספים שנועדו לממן את מאהבו הצייר. "בעסקים ויטו פיקח ומתוחכם, אבל כשזה נוגע לאהבה הוא תמים כמו תינוק." הסביר לי גיל, "ויטו פשוט לא מבין איזה חראים יכולים בני אדם להיות. גם בי הוא נותן אמון באופן מוחלט, ואני מעדיף למות ולא לבגוד בו." הסביר, ואחר כך נזכר שכבר בגד והתכווץ מבויש במושבו.

"אל תהיה עצוב, בבקשה, תמשיך לספר." ביקשתי, והוא נעתר לי והמשיך לספר שויטו בא ממשפחה יהודית איטלקית שחיה ברומא מאז גירוש ספרד, ולמרות שהוא לא ממש דתי הוא ציוני חם ואוהב ישראל וחשוב לו מאוד לגדל את עומר כיהודי.

"הוא התחיל לדבר איתי בגלל שהוא ראה אותיות בעברית מודפסות על החולצה שלי והוא היה סקרן מאוד לדעת מה כתוב שם, לקח לי המון זמן להסביר לו מה זה פלח"ן נח"ל." הוסיף בחיוך נוסטלגי.

"לא הפריע לך לחיות עם גבר שלא מדבר כמעט עברית והוא הרבה יותר מבוגר ממך?" שאלתי, מה שרציתי לדעת באמת היה איך ויטו במיטה, אבל הייתה לי הרגשה שזו שאלה חצופה מידי, ובכל זאת לא יכולתי שלא לתהות ביני לבין עצמי איך גיל הסתדר עם גבר שבטח לא מסוגל להעמיד את הזין פעמים שלוש בלילה.

גיל משך בכתפיו וגיחך קלות, "אתה רוצה לדעת איך חרמן כמוני הסתדר עם קשיש שבקושי עומד לו?" קינטר אותי.

הפעם היה תורי להסמיק. "אל תהיה גועלי גיל, לא התכוונתי... זאת אומרת כן, אבל..."

גיל טפח בחיבה על ברכי, "כן התכוונת." חייך.

"טוב, אז כן התכוונתי, אבל זה לא רק הסקס גיל, זה גם... זאת אומרת, הבן אדם יכול להיות אבא שלך, על מה היה לכם לדבר?"

"תתפלא, אבל רוב הזמן הוא דיבר ואני שתקתי והקשבתי, והיה למה, ויטו לימד אותי המון על אמנות ומוזיקה ובכלל. כשהגעתי אליו הייתי פרא אדם ובור גמור. הוא היה נחמד וקרא לי יהלום לא מלוטש אבל האמת שהייתי טמבל שלא ידע אפילו לקשור עניבה. הוא גידל אותי וחינך אותי כמו אבא. אז נכון, לפעמים הייתי חרמן אש ולו לא התחשק לזיין, ולפעמים גם כשכן התחשק לו הוא לא הצליח להעמיד את הזין, אבל בתמורה הוא פינק אותי, ואהב אותי, והיה נאמן ומתוק, ואל תשכח שיש גם ויאגרה בעולם... עובדה שנשארתי איתו מרצוני, היה לי טוב איתו ואחרי שעומר נולד אז בכלל... אני אוהב את הגמד השובב הזה כאילו שהוא הבן שלי ואני לא מעלה בדעתי לעזוב אותו."

"עומר באמת נהדר." הסכמתי, תוהה אם גיל היה ממשיך לחיות עם ויטו לולא הילד, עוד מחשבה שהעדפתי לשמור ביני לבין עצמי.