3.
תל הביב
ואז כשישבנו זה מול זה לארוחת ערב צץ במוחי רעיון נהדר – הוא צריך לעזוב הכל וללכת מפה, להסתלק מהדירה הזו שכל חפץ בה מזכיר לו שוב ושוב את נועם הבוגד ולצאת לחופש.
"למה שלא תצא מפה לכמה זמן?" הצעתי לו, "קח לך חופש ותסתלק."
"להסתלק?" נדהם נתן, "לאן?"
"אלי. בוא תגור אצלי כמה זמן, תראה את תל אביב, תנשום אוויר שונה, תחייה קצת לשם שינוי." פיתיתי אותו בחלקת לשוני.
הוא ניסה להתנגד, אמר שהוא לא אוהב את תל אביב, שחי בה פעם ולא נהנה מהעיר ללא הפסקה, ומה יהיה עם העבודה שלו?
"תיקח חופש." פסקתי, "הרי בעצמך אמרת שהמצב קשה בזמן האחרון ואין הרבה עבודה. למה שלא תעשה פסק זמן ותתאוורר קצת?"
למרות התנגדותו המוזרה לתל אביב ראיתי איך לאט לאט הרעיון שלי קונה לו שביתה במוחו.
אחרי שאכלנו ושטפנו יחד כלים הלכנו לטיול קטן בשכונה שנראתה בדיוק כפי שהוא תיאר אותה – מקום קטן וצנוע בקצה הקריה, נשקף לעבר בתי הקיבוץ שממול, הרבה ילדים, מעט מכוניות, אנשים ידידותיים ומסבירי פנים – בדיוק ההפך מתל אביב האהובה שלי.
עצרנו להגיד שלום לזוג חברים וותיקים שלו שתמכו מאוד ברעיון שלי ומיד התנדבו לטפל בחתול ובגינה שלו. כשנפרדנו מהם הם לחצו בחום את ידי ונישקו את לחייו של נתן.
עד שהתארגנו לשינה החליט נתן לקבל את הצעתי ולבוא איתי לתל אביב מיד אחרי שיודיע בעבודה שהוא לוקח כמה חודשי חופש.
הוא שאל אם אני רוצה לישון על הספה או לישון יחד אתו במיטה ומובן שהעדפתי לשכב לידו במיטה הזוגית, ואז, אחרי שהאורות כבו ושנינו שכבנו זה לצד זה מכורבלים איש בשמיכתו הוא גילה לי למה התנהג נועם בנבזות כזאת ושלח לו הזמנה לחתונתו.
"זו הייתה אשמתי, פשוט לא האמנתי לו כשהוא סיפר לי שהוא וירדן נעשו זוג ושהם עומדים להתחתן כי היא בהריון. צעקתי עליו שיפסיק עם הבדיחות האידיוטיות שלו ולכן הוא שלח לי את ההזמנה עם מכתב התנצלות וביקש סליחה, ורמז שבהמשך, אם אני ארצה... הוא..." נתן השתתק ומשך את השמיכה על ראשו.
"מה בהמשך, מה יקרה אם תרצה?" האצתי בו.
"אם אני ארצה אז נוכל להמשיך להיות מידי פעם יחד." לחש נתן באומללות.
"בשום פנים ואופן לא!" התפרצתי, "אני מקווה שאמרת לו שילך לעזאזל! איזה חוצפן! שייחנק עם ההצעות שלו."
"כן, אמרתי לו שלא מקובל עלי, אבל כיום מי שמאושר ועומד להיות אבא ובעל משפחה זה הוא ואני זה שנחנק." סיכם נתן בעצב.
שתקנו זמן מה וכמעט שנרדמתי כשהוא הוסיף חרש, "תודה שעצרת אותי בזמן שלומי, כמעט ש... הייתי די קרוב ל... אתה יודע."
"כן, אני יודע, זה בסדר." גמגמתי, מרגיש איך כל גופי מסמיק מרוב מבוכה. ברור שהרגע לספר על הסיבה האמיתית לאיפוק שלי חלף ולא ישוב עוד.
עכשיו הוא בטוח שהפסקתי אותו כי אני בחור טוב ועדין נפש עם עקרונות ברזל ואני לא יכול לספר לו את האמת המביכה.
לא נורא אמרתי לעצמי, מה זה משנה בעצם, הרי אני כן בחור טוב בסך הכל, ומה שהוא לא ידע לא יזיק לו, ובכל זאת לא הפסקתי להתבייש.
למחרת בבוקר, מיד אחרי שאכלנו ארוחת בוקר קלה, התקשר נתן לעבודה, דיבר עם מי שדיבר וקיבל בלי שום בעיות חופש, בתנאי שאם יהיה פתאום לחץ בעבודה הוא ישוב מיד למפעל.
לפני שיצאנו הוא נפרד בחיבוק חם מהבן של השכנה החד הורית שלו שהבטיח לטפל בגינה. נתן רצה לנשק על לחיו לפרידה, אבל הנער המתבגר הסמיק ומחה שהוא כבר לא תינוק. נתן ויתר בחיוך והם לחצו ידיים, ואז כשנתן פנה להיכנס למכונית נמלך הילד בדעתו, זינק לזרועותיו ונישק אותו.
נתן צחק והחזיר לו נשיקה וחיבוק חם וכל הדרך מחיפה עד לכביש המהיר לתל אביב סיפר לי את שבחיו של הילד שעמד לחגוג בקרוב את בר המצווה שלו.
"הוא ההזדמנות היחידה שתהיה לי להיות קצת אבא." אמר ברגשנות, ואחר כך צחק מעצמו, אבל ידעתי שהוא אוהב את הנער כאילו היה עצמו ובשרו, והילד רואה בנתן תחליף לאב ופונה אליו בכל פעם שהוא זקוק לעצה או לאוזן קשבת.
ככל שהתרחקנו מחיפה הלכו פניו של נתן והתקדרו. בק"מ הראשונים הוא עוד דיבר והסביר לי למה הבוס נתן לו חופש בקלות כה רבה - המצב קשה, במפעל יש הרבה פחות הזמנות, והבוס שוקל להעביר את העובדים לארבע ימי עבודה בשבוע כדי שלא יאלץ לפטר איש.
כשהגענו לאנדרטה מול קיבוץ החותרים - זו הכסופה שנראית כמו עב"מ - הוא הפסיק בכלל לדבר והתכווץ במושבו, לוטש מבטים מתוחים הישר לפנים.
חשבתי בהתחלה שהוא עצבני בגלל מצבו הקשה של המשק בישראל ושל המפעל, אבל לאט לאט הבנתי שזה יותר מכך.
הוא התנשם בכבדות, נע בחוסר שקט בכיסא, משך בחגורה כאילו היא מכאיבה לו, ונראה מבוהל וחרד. ליד מחלף נתניה הוא הניח יד על זרועי ושאל אם אכפת לי שנכנס לנתניה ונטייל שם קצת.
"שמעתי שיש שם גן יפה מאוד ממש מעל הים." ניסה לחייך.
החיוך שלו נראה מזויף ואומלל כל כך עד שלא ניסיתי אפילו לשאול מה הבעיה. היה לי ברור שהוא זקוק למנוחה ובלי ויכוחים נכנסתי לנתניה, חציתי לאיטי את רחוב הרצל עד שהגעתי למזרקה הגדולה, שם פניתי הצידה ומצאתי מקום חניה דחוק בין שני בתי מלון.
הלכנו ברגל לגן המלך שלמה ומצאנו מקום ישיבה נחמד על ספסל שהשקיף אל הים ההומה מתחתנו.
לרווחתי נתן נרגע מעט ושוב נראה שליו כמקודם. אולי הוא סתם הרגיש לא טוב חשבתי לתומי, אולי חש בחילה, או שיש לו וירוס, אבל למה הוא לא אמר כלום?
"אתה בטח מתפלא מה עובר עלי." העיר נתן ונשען לאחור על מושב העץ של הספסל.
"כן, קצת. חשבתי שאולי אתה חולה או משהו."
"אם אפשר לקרוא להתקף חרדה מחלה אז אני חולה. בפעם הקודמת חטפתי את זה עוד ביציאה מחיפה וירדתי כבר בחוף דדו." הצטחק נתן, "הים מרגיע אותי משום מה," הוסיף, "אולי בגלל שגדלתי בקרית ים ממש על החוף, סיפרתי לך איך כל חלקי המתכת בגן השעשועים היו מחלידים תוך כמה חודשים, ואיך לא הצלחנו לגדל שום דבר בגינה חוץ מאשלים ופרחי נר הלילה?"
"והרדופים," הזכרתי לו, "סיפרת שגם הרדופים החזיקו מעמד לא רע ליד הים."
"כן, גם הרדופים." נאנח נתן ובהה נכחו בשתיקה כאילו נשכחתי מליבו.
"אז מה יש בתל אביב שכל כך מפחיד אותך נתן? הים בקרית ים ובנתניה הוא אותו הים של תל אביב."
נתן חייך, "אני יודע שלומי, זו לא העיר, אלו התל אביבים שמפחידים אותי."
"בחייך, רוב התל אביבים הם מהגרים מירושלים, פליטים מהקריות, או חבר'ה שברחו מאיזה מושב בגליל, או קיבוץ בנגב. הם עושים המון רוח, אבל רק מעטים מאוד מכל הפוזאיסטים האלו הם תל אביביים מקוריים."
נתן צחק שוב ואחז בכף ידי. "אתה חבר טוב שלומי," אמר בחמימות, "אתה ממש מתוק, בוא נעשה הסכם, אני אראה לך את שלי אם אתה תראה לי את שלך."
"מה?" לא הבנתי, "מה להראות לך?"
"את הסוד שלך, למה באמת לא עשינו סקס אתמול. זה בגלל הצלקת או בגלל שיש לי פרצוף מעוות?"
"נתן!" התפרצתי בזעף, "אל תדבר שטויות, אין לך פרצוף מעוות, והצלקת שלך היא... היא סקסית."
"גם נועם תמיד אמר שהצלקת שלי סקסית." נזכר נתן בתוגה, "אז למה לא רצית אותי אתמול?" חזר לחקור אותי.
"אני פשוט... זה... זה לא אתה, זה אני."
נתן הרים את גבותיו בלעג. "סחטיין על התירוץ המקורי שלומי." אמר בעוקצנות.
ברור היה שהוא לא האמין לי ומשום מה זה הרגיז אותי נורא ואפילו פגע ברגשותיי. במקום להסתבך בדיבורים שלפתי מתיקי את שפופרת המשחה שנתן לי ד"ר גולד והראיתי לו אותה.
הוא כיווץ את מצחו מול האותיות הקטנות ואחר כך שלף משקפיים נטולי מסגרת שגרמו לפניו להראות סקסיות עוד יותר, והרכיב אותן. "לא מבין," אמר אחרי שקרא את שם המשחה, "אתה חולה במשהו, מה הבעיה?"
"יש לי פיסורה." אמרתי בלחש, והרגשתי שאני מסמיק במבוכה
"מה אמרת? מה יש לך?" לא הבין נתן.
"פיסורה, פיסורה!" עכשיו כבר כמעט צעקתי ושתי יוני בר שנבהלו מקולי התעופפו להן בחרדה מעל השביל עליו הידסו עד כה בנחת.
"מה זה בשם אלוהים פיסורה?" נבהל נתן.
"זה סדק בפי הטבעת, הפסקה ברקמת הרקטום." חזרתי על הסבריו של ד"ר גולד.
"אהה..." הוא שקע במחשבות, "זה כואב?"
"רק כשאני מזדיין." עניתי באומללות.
החלפנו מבט ושנינו נזכרנו בבת אחת בבדיחה על ההוא שהלך עם סכין תקועה בגבו וטען שזה כואב רק כשהוא צוחק, ומיד פרצנו בצחוק אדיר.
"מדבר כזה עשית כזה סיפור? למה לא סיפרת לי מיד? יש עוד דברים שאפשר לעשות במיטה חוץ מחדירה, וחוץ מזה אתה יודע שגם אני... שלא אכפת לי... אתה יודע."
כן, ידעתי. הוא התבייש קצת לדבר גלויות על סקס, אבל בכתב היה גלוי לב הרבה יותר וידעתי שהוא נהנה להיות גם פסיבי לפעמים.
"התביישתי נורא נתן, לא יודע למה, זה פשוט היה נורא מביך, העדפתי... זה מביך ודי."
"איך זה קרה לך?" התעניין נתן, וכשסיפרתי לו על התייר ההוא שטחן אותי עם אברו האדיר בלי רחמנות הוא נאנח, ליטף את בירכי באהדה ואמר שהוא מבין ושזיין גדול נראה טוב, אבל לא תמיד נעים כל כך... ושוב הסמיק קצת, ואמר שגם הוא סבל פעם מבעיה דומה.
"גם לך הייתה פיסורה?"
"הרופאים כינו את זה קרעים בפי הטבעת, אבל היו לי גם צלעות שבורות, פרצוף מנופח, זעזוע מוח ואובדן זיכרון חלקי, ככה שהתחת שלי היה הבעיה הפחות רצינית." אמר נתן ופניו שוב הרצינו.
"איך זה קרה?" נחרדתי.
"אונס קבוצתי." אמר נתן בקצרה.
"אהה, עכשיו אני מבין." אמרתי, למרות שלא באמת הבנתי. חשתי נדהם ומזועזע מידי.
ישבנו כמה דקות בשתיקה כבדה, ואז נתן אמר שהוא זוכר מעט מאותה תקופה, אבל הוא היה אז צעיר, וזו הייתה תקופה פרועה מאוד, והוא הסתובב בחברה רעה. הם שתו יום אחד קצת יותר מידי ופרץ ויכוח טיפשי וקרה מה שקרה.
"מזה הצלקת? מהמקרה ההוא?"
"כן, הם בעטו לי בצלעות ובראש ושברו לי את עצמות הפנים, וכנראה שאחר כך גם אנסו אותי, אבל למזלי את הקטע הזה אני כבר לא זוכר."
"אז למה אמרת שזו הייתה תאונת עבודה?" שאלתי ומיד התחרטתי, אבל הוא כבר ענה לי שהוא העדיף להגדיר ככה את המקרה, אם כי ספק אם ביטוח לאומי ישלם לו על התאונה הזו פיצויים אמר, וחייך חיוך מר שהשאיר את עיניו עצובות.
"באיזו עבודה בדיוק עבדת אז?" שאלתי, חש כאילו כפאני שד לחקור ולחטט עוד ועוד במקרה הנורא ההוא שנתן נשא את אותותיו על פניו עד עצם היום הזה.
"בזנות." ענה נתן בפשטות, משך את ידו מתוך ידי וחיבק את עצמו כאילו היה לו קר פתאום.
הנחתי את כפי על כפו המאוגרפת ומשכתי אותה בעדינות אלי, מנסה לשלב את אצבעותיי בין אלו שלו, הוא הניח לי לאחוז בכף ידו, אבל השאיר אותה מאוגרפת.
"ראית את הסרט הגן של פינצי קונטיני?" שאלתי.
"לא. קראתי את הספר, אבל לא רציתי לקלקל את הטעם של ספר מצוין עם העיבוד שלו לסרט."
"חבל, כי לשם שינוי גם הסרט טוב מאוד. מראים אותו בדרך כלל ביום השואה, משחקת בו שחקנית צרפתייה נהדרת בשם דומיניק סנדה, בחורה בלונדינית קטנה ועדינה עם פנים מיוחדות במינן. צד אחד מעוגל ורך, והשני עם תווים ישרים וקשים יותר. אני מחכה בקוצר רוח כל השנה ליום השואה רק כדי לראות שוב את הפנים הנהדרות שלה."
"טוב שאמרת לי." אמר נתן, וריפה את אגרופו, מניח לי לשלב את אצבעותיי באצבעותיו, "אני אחפש את הסרט ביום השואה הבא," הבטיח, "תודה שלומי."
"על לא דבר נתן."
ישבנו עוד כמה דקות בשתיקה ידידותית, מתענגים על השקט ועל השמש האביבית הרכה, ואז קמנו ונסענו לתל אביב.
נסענו לאורך כביש החוף שלשם שינוי לא היה פקוק, נהנים מהיום היפה וממראה הים הכחול הנמתח לכל אורכו של הכביש לתל אביב. אחרי שסיפר לי את סיפורו היה נתן רגוע יותר, ולמרות שנשם עמוקות מידי פעם והמשיך לאגרף את כפות ידיו בחוזקה לא איבד את קור רוחו ולא ביקש שנחזור.
כשהגענו להרצליה אמרנו שלום לדמותו של הרצל המזוקן שהציץ חמור סבר אל הכביש שמתחתיו ופתאום צלצל הנייד שלי ועל הקו הייתה אלה, לחוצה והיסטרית – הצפה במטבח, הכיור עלה על גדותיו, היא לבד, עוד מעט צריך לפתוח את בית הקפה. מה עושים?
"אני כבר בא." ניסיתי להישמע גברי ורגוע, "תרגיעי, תתקשרי לאיציק שיבוא לעזור לך ותחפשי אינסטלאטור."
כשהגענו לבית הקפה חשכו עיני – הרצפה הפכה לבריכה מכוסה מים דלוחים. חן ואלה עמדו עם מגבים חסרי תועלת בידיהן וניסו להילחם לשווא בזרם המים המסריחים שנבע מהכיור, המצב נראה חסר תקווה.
"איפה השיבר הראשי?" שאל נתן וזכה למבטים בוהים מצד שלושתנו.
"ארגז כלים?" ניסה שוב בעודו מפשיל את שרווליו.
הפעם היה לו קצת יותר מזל, חן דהרה למחסן וחזרה עם קופסת פח ענקית, מחלידה למחצה. בינתיים איתר נתן ברז מסתורי שהתחבא בתוך ארון צדדי וסגר אותו, וזרם המים שנבע מהכיור נחלש לאיטו עד שפסק לגמרי.
נתן נאלץ לשבור את המנעול של ארגז הכלים בעזרת מברג עתיק שנח שנים בשלווה במגרת נידחת ומרגע זה המצב השתפר במהירות. הוא פתח ברגים, שחרר צינורות, סילק ג'יפה מסריחה ממה שנקרא ברך - סתם צינור מכופף שהיה חבוי מתחת לכיור - ופתאום המים חזרו לזרום כראוי.
כל מה שנשאר לנו לעשות זה לייבש את הרצפה ולפתוח את הקפה ללקוחות. עד שאיציק הגיע חמוש במפתח שוודי בית הקפה כבר חזר כמעט למצבו הרגיל.
"הכל בסדר." נחפזה אלה להרגיע אותו, "שלומי הגיע עם נתן והוא סידר הכל." קרנה אל נתן שחייך אליה בביישנות, השפיל את ראשו והתעסק בשרוולי חולצתו הלחים.
"אז אתה נתן?" סקר אותו איציק מכף רגל ועד ראש, ואז חייך והושיט לו את ידו.
"כן, אני נתן." הסמיק נתן קלות, ולחץ את היד המושטת לו, ואז נכנס טום שהשתהה מעט בחוץ כדי להחנות את המכונית ופלט גניחת הפתעה למראה נתן.
"נתנאל! אני לא מאמין, אתה חי!" הוא צעק, "אני כל כך שמח שאתה לא מת, נתנאל!" חיבק את נתן שהחזיר לו חיבוק וחייך אליו בחיבה.
"השמועות על מותי היו מוגזמות טומי." אמר בנחת, ושניהם צחקו זה אל זה והתחבקו שוב.
מהר מאוד התברר שטומי הכיר את נתן - הוא המשיך לקרוא לו נתנאל – מזמן, כששניהם היו צעירים יותר. "ואני הייתי רזה הרבה יותר." אמר טום בצער וליטף את כרסו העגלגלה.
"כל החבר'ה בגן אמרו שצריך לשכוח ממך, שאתה מת." הסביר וליטף את ברכו של נתן הנבוך מעט שהביט במבט מתנצל באיציק.
"כמעט מתי מהמכות שחטפתי, שכבתי חסר הכרה כמה ימים, אבל בסוף התאוששתי." הסביר.
"הוא היה הבחור הכי יפה בגן." המשיך טום לקשקש בהתרגשות, "כולם רצו אותו, הוא היה כזה יפיוף ו..."
"מספיק טומי! די, פעם הייתי יפה אבל זה נגמר." הפסיק נתן את שטף פטפוטיו של טום הנרגש, "זה קרה מזמן ואני לא רוצה להיזכר בזה יותר."
טום הסמיק והתחיל להתנצל, אבל הנזק כבר נעשה וכולם, כולל כמה לקוחות סקרניים שכבר התנחלו בשולחנות סביבנו שלחו מבטים סקרניים אל נתן הנבוך.
החלטתי שהגיע הזמן להתערב. קמתי ומשכתי את נתן אחרי, מבטיח לבנות שאחזור מאוחר יותר כדי לעזור להן, ולקחתי אותו לדירה שלי.
"אני באמת מצטער שטום כזה טמבל." אמרתי לו כשפסענו לעבר דירתי, "הוא מעשן חשיש כמעט כל יום והראש שלו ממש דפוק. אני לא מבין איך הוא מצליח להחזיק משרד עורכי דין כל כך מצליח."
נתן חייך. "הוא פשוט בן אדם כזה, תמיד הוא אמר כל מה שהוא חשב בלי לעשות חשבון. חיבבתי אותו מאוד, בזמנו הוא הציע לי להפסיק לעבוד בגן לבוא לגור אצלו, חבל שלא קיבלתי את ההצעה שלו."
"אם הוא רצה אותך למה לא הלכת לגור איתו? למה המשכת עם ה... ה..."
נתן נאנח. "הייתי צעיר וטיפש. לא הייתי מאוהב בו. חשבתי שיום אחד אני אפגוש את הנסיך שלי ו..." הוא הניף את ידו בתנועת ביטול, "הייתי טיפש גמור. לא הבנתי שאין נסיכים בתל הביב."
"אולי אין נסיכים בכלל?" העזתי לבטא את בקול את החשש שניקר בי לאחרונה, בעיקר מאז שמלאו לי שלושים.
"בטח שיש נסיכים, כל אחד מאיתנו הוא נסיך של מישהו אחר." אמר נתן בעצב, "אני כבר פגשתי את הנסיך שלי, אבל לצערי הוא עזב אותי ובחר בנסיכה." עיניו מלאו דמעות והוא השתתק ולא הוסיף לדבר יותר.
ואז כשישבנו זה מול זה לארוחת ערב צץ במוחי רעיון נהדר – הוא צריך לעזוב הכל וללכת מפה, להסתלק מהדירה הזו שכל חפץ בה מזכיר לו שוב ושוב את נועם הבוגד ולצאת לחופש.
"למה שלא תצא מפה לכמה זמן?" הצעתי לו, "קח לך חופש ותסתלק."
"להסתלק?" נדהם נתן, "לאן?"
"אלי. בוא תגור אצלי כמה זמן, תראה את תל אביב, תנשום אוויר שונה, תחייה קצת לשם שינוי." פיתיתי אותו בחלקת לשוני.
הוא ניסה להתנגד, אמר שהוא לא אוהב את תל אביב, שחי בה פעם ולא נהנה מהעיר ללא הפסקה, ומה יהיה עם העבודה שלו?
"תיקח חופש." פסקתי, "הרי בעצמך אמרת שהמצב קשה בזמן האחרון ואין הרבה עבודה. למה שלא תעשה פסק זמן ותתאוורר קצת?"
למרות התנגדותו המוזרה לתל אביב ראיתי איך לאט לאט הרעיון שלי קונה לו שביתה במוחו.
אחרי שאכלנו ושטפנו יחד כלים הלכנו לטיול קטן בשכונה שנראתה בדיוק כפי שהוא תיאר אותה – מקום קטן וצנוע בקצה הקריה, נשקף לעבר בתי הקיבוץ שממול, הרבה ילדים, מעט מכוניות, אנשים ידידותיים ומסבירי פנים – בדיוק ההפך מתל אביב האהובה שלי.
עצרנו להגיד שלום לזוג חברים וותיקים שלו שתמכו מאוד ברעיון שלי ומיד התנדבו לטפל בחתול ובגינה שלו. כשנפרדנו מהם הם לחצו בחום את ידי ונישקו את לחייו של נתן.
עד שהתארגנו לשינה החליט נתן לקבל את הצעתי ולבוא איתי לתל אביב מיד אחרי שיודיע בעבודה שהוא לוקח כמה חודשי חופש.
הוא שאל אם אני רוצה לישון על הספה או לישון יחד אתו במיטה ומובן שהעדפתי לשכב לידו במיטה הזוגית, ואז, אחרי שהאורות כבו ושנינו שכבנו זה לצד זה מכורבלים איש בשמיכתו הוא גילה לי למה התנהג נועם בנבזות כזאת ושלח לו הזמנה לחתונתו.
"זו הייתה אשמתי, פשוט לא האמנתי לו כשהוא סיפר לי שהוא וירדן נעשו זוג ושהם עומדים להתחתן כי היא בהריון. צעקתי עליו שיפסיק עם הבדיחות האידיוטיות שלו ולכן הוא שלח לי את ההזמנה עם מכתב התנצלות וביקש סליחה, ורמז שבהמשך, אם אני ארצה... הוא..." נתן השתתק ומשך את השמיכה על ראשו.
"מה בהמשך, מה יקרה אם תרצה?" האצתי בו.
"אם אני ארצה אז נוכל להמשיך להיות מידי פעם יחד." לחש נתן באומללות.
"בשום פנים ואופן לא!" התפרצתי, "אני מקווה שאמרת לו שילך לעזאזל! איזה חוצפן! שייחנק עם ההצעות שלו."
"כן, אמרתי לו שלא מקובל עלי, אבל כיום מי שמאושר ועומד להיות אבא ובעל משפחה זה הוא ואני זה שנחנק." סיכם נתן בעצב.
שתקנו זמן מה וכמעט שנרדמתי כשהוא הוסיף חרש, "תודה שעצרת אותי בזמן שלומי, כמעט ש... הייתי די קרוב ל... אתה יודע."
"כן, אני יודע, זה בסדר." גמגמתי, מרגיש איך כל גופי מסמיק מרוב מבוכה. ברור שהרגע לספר על הסיבה האמיתית לאיפוק שלי חלף ולא ישוב עוד.
עכשיו הוא בטוח שהפסקתי אותו כי אני בחור טוב ועדין נפש עם עקרונות ברזל ואני לא יכול לספר לו את האמת המביכה.
לא נורא אמרתי לעצמי, מה זה משנה בעצם, הרי אני כן בחור טוב בסך הכל, ומה שהוא לא ידע לא יזיק לו, ובכל זאת לא הפסקתי להתבייש.
למחרת בבוקר, מיד אחרי שאכלנו ארוחת בוקר קלה, התקשר נתן לעבודה, דיבר עם מי שדיבר וקיבל בלי שום בעיות חופש, בתנאי שאם יהיה פתאום לחץ בעבודה הוא ישוב מיד למפעל.
לפני שיצאנו הוא נפרד בחיבוק חם מהבן של השכנה החד הורית שלו שהבטיח לטפל בגינה. נתן רצה לנשק על לחיו לפרידה, אבל הנער המתבגר הסמיק ומחה שהוא כבר לא תינוק. נתן ויתר בחיוך והם לחצו ידיים, ואז כשנתן פנה להיכנס למכונית נמלך הילד בדעתו, זינק לזרועותיו ונישק אותו.
נתן צחק והחזיר לו נשיקה וחיבוק חם וכל הדרך מחיפה עד לכביש המהיר לתל אביב סיפר לי את שבחיו של הילד שעמד לחגוג בקרוב את בר המצווה שלו.
"הוא ההזדמנות היחידה שתהיה לי להיות קצת אבא." אמר ברגשנות, ואחר כך צחק מעצמו, אבל ידעתי שהוא אוהב את הנער כאילו היה עצמו ובשרו, והילד רואה בנתן תחליף לאב ופונה אליו בכל פעם שהוא זקוק לעצה או לאוזן קשבת.
ככל שהתרחקנו מחיפה הלכו פניו של נתן והתקדרו. בק"מ הראשונים הוא עוד דיבר והסביר לי למה הבוס נתן לו חופש בקלות כה רבה - המצב קשה, במפעל יש הרבה פחות הזמנות, והבוס שוקל להעביר את העובדים לארבע ימי עבודה בשבוע כדי שלא יאלץ לפטר איש.
כשהגענו לאנדרטה מול קיבוץ החותרים - זו הכסופה שנראית כמו עב"מ - הוא הפסיק בכלל לדבר והתכווץ במושבו, לוטש מבטים מתוחים הישר לפנים.
חשבתי בהתחלה שהוא עצבני בגלל מצבו הקשה של המשק בישראל ושל המפעל, אבל לאט לאט הבנתי שזה יותר מכך.
הוא התנשם בכבדות, נע בחוסר שקט בכיסא, משך בחגורה כאילו היא מכאיבה לו, ונראה מבוהל וחרד. ליד מחלף נתניה הוא הניח יד על זרועי ושאל אם אכפת לי שנכנס לנתניה ונטייל שם קצת.
"שמעתי שיש שם גן יפה מאוד ממש מעל הים." ניסה לחייך.
החיוך שלו נראה מזויף ואומלל כל כך עד שלא ניסיתי אפילו לשאול מה הבעיה. היה לי ברור שהוא זקוק למנוחה ובלי ויכוחים נכנסתי לנתניה, חציתי לאיטי את רחוב הרצל עד שהגעתי למזרקה הגדולה, שם פניתי הצידה ומצאתי מקום חניה דחוק בין שני בתי מלון.
הלכנו ברגל לגן המלך שלמה ומצאנו מקום ישיבה נחמד על ספסל שהשקיף אל הים ההומה מתחתנו.
לרווחתי נתן נרגע מעט ושוב נראה שליו כמקודם. אולי הוא סתם הרגיש לא טוב חשבתי לתומי, אולי חש בחילה, או שיש לו וירוס, אבל למה הוא לא אמר כלום?
"אתה בטח מתפלא מה עובר עלי." העיר נתן ונשען לאחור על מושב העץ של הספסל.
"כן, קצת. חשבתי שאולי אתה חולה או משהו."
"אם אפשר לקרוא להתקף חרדה מחלה אז אני חולה. בפעם הקודמת חטפתי את זה עוד ביציאה מחיפה וירדתי כבר בחוף דדו." הצטחק נתן, "הים מרגיע אותי משום מה," הוסיף, "אולי בגלל שגדלתי בקרית ים ממש על החוף, סיפרתי לך איך כל חלקי המתכת בגן השעשועים היו מחלידים תוך כמה חודשים, ואיך לא הצלחנו לגדל שום דבר בגינה חוץ מאשלים ופרחי נר הלילה?"
"והרדופים," הזכרתי לו, "סיפרת שגם הרדופים החזיקו מעמד לא רע ליד הים."
"כן, גם הרדופים." נאנח נתן ובהה נכחו בשתיקה כאילו נשכחתי מליבו.
"אז מה יש בתל אביב שכל כך מפחיד אותך נתן? הים בקרית ים ובנתניה הוא אותו הים של תל אביב."
נתן חייך, "אני יודע שלומי, זו לא העיר, אלו התל אביבים שמפחידים אותי."
"בחייך, רוב התל אביבים הם מהגרים מירושלים, פליטים מהקריות, או חבר'ה שברחו מאיזה מושב בגליל, או קיבוץ בנגב. הם עושים המון רוח, אבל רק מעטים מאוד מכל הפוזאיסטים האלו הם תל אביביים מקוריים."
נתן צחק שוב ואחז בכף ידי. "אתה חבר טוב שלומי," אמר בחמימות, "אתה ממש מתוק, בוא נעשה הסכם, אני אראה לך את שלי אם אתה תראה לי את שלך."
"מה?" לא הבנתי, "מה להראות לך?"
"את הסוד שלך, למה באמת לא עשינו סקס אתמול. זה בגלל הצלקת או בגלל שיש לי פרצוף מעוות?"
"נתן!" התפרצתי בזעף, "אל תדבר שטויות, אין לך פרצוף מעוות, והצלקת שלך היא... היא סקסית."
"גם נועם תמיד אמר שהצלקת שלי סקסית." נזכר נתן בתוגה, "אז למה לא רצית אותי אתמול?" חזר לחקור אותי.
"אני פשוט... זה... זה לא אתה, זה אני."
נתן הרים את גבותיו בלעג. "סחטיין על התירוץ המקורי שלומי." אמר בעוקצנות.
ברור היה שהוא לא האמין לי ומשום מה זה הרגיז אותי נורא ואפילו פגע ברגשותיי. במקום להסתבך בדיבורים שלפתי מתיקי את שפופרת המשחה שנתן לי ד"ר גולד והראיתי לו אותה.
הוא כיווץ את מצחו מול האותיות הקטנות ואחר כך שלף משקפיים נטולי מסגרת שגרמו לפניו להראות סקסיות עוד יותר, והרכיב אותן. "לא מבין," אמר אחרי שקרא את שם המשחה, "אתה חולה במשהו, מה הבעיה?"
"יש לי פיסורה." אמרתי בלחש, והרגשתי שאני מסמיק במבוכה
"מה אמרת? מה יש לך?" לא הבין נתן.
"פיסורה, פיסורה!" עכשיו כבר כמעט צעקתי ושתי יוני בר שנבהלו מקולי התעופפו להן בחרדה מעל השביל עליו הידסו עד כה בנחת.
"מה זה בשם אלוהים פיסורה?" נבהל נתן.
"זה סדק בפי הטבעת, הפסקה ברקמת הרקטום." חזרתי על הסבריו של ד"ר גולד.
"אהה..." הוא שקע במחשבות, "זה כואב?"
"רק כשאני מזדיין." עניתי באומללות.
החלפנו מבט ושנינו נזכרנו בבת אחת בבדיחה על ההוא שהלך עם סכין תקועה בגבו וטען שזה כואב רק כשהוא צוחק, ומיד פרצנו בצחוק אדיר.
"מדבר כזה עשית כזה סיפור? למה לא סיפרת לי מיד? יש עוד דברים שאפשר לעשות במיטה חוץ מחדירה, וחוץ מזה אתה יודע שגם אני... שלא אכפת לי... אתה יודע."
כן, ידעתי. הוא התבייש קצת לדבר גלויות על סקס, אבל בכתב היה גלוי לב הרבה יותר וידעתי שהוא נהנה להיות גם פסיבי לפעמים.
"התביישתי נורא נתן, לא יודע למה, זה פשוט היה נורא מביך, העדפתי... זה מביך ודי."
"איך זה קרה לך?" התעניין נתן, וכשסיפרתי לו על התייר ההוא שטחן אותי עם אברו האדיר בלי רחמנות הוא נאנח, ליטף את בירכי באהדה ואמר שהוא מבין ושזיין גדול נראה טוב, אבל לא תמיד נעים כל כך... ושוב הסמיק קצת, ואמר שגם הוא סבל פעם מבעיה דומה.
"גם לך הייתה פיסורה?"
"הרופאים כינו את זה קרעים בפי הטבעת, אבל היו לי גם צלעות שבורות, פרצוף מנופח, זעזוע מוח ואובדן זיכרון חלקי, ככה שהתחת שלי היה הבעיה הפחות רצינית." אמר נתן ופניו שוב הרצינו.
"איך זה קרה?" נחרדתי.
"אונס קבוצתי." אמר נתן בקצרה.
"אהה, עכשיו אני מבין." אמרתי, למרות שלא באמת הבנתי. חשתי נדהם ומזועזע מידי.
ישבנו כמה דקות בשתיקה כבדה, ואז נתן אמר שהוא זוכר מעט מאותה תקופה, אבל הוא היה אז צעיר, וזו הייתה תקופה פרועה מאוד, והוא הסתובב בחברה רעה. הם שתו יום אחד קצת יותר מידי ופרץ ויכוח טיפשי וקרה מה שקרה.
"מזה הצלקת? מהמקרה ההוא?"
"כן, הם בעטו לי בצלעות ובראש ושברו לי את עצמות הפנים, וכנראה שאחר כך גם אנסו אותי, אבל למזלי את הקטע הזה אני כבר לא זוכר."
"אז למה אמרת שזו הייתה תאונת עבודה?" שאלתי ומיד התחרטתי, אבל הוא כבר ענה לי שהוא העדיף להגדיר ככה את המקרה, אם כי ספק אם ביטוח לאומי ישלם לו על התאונה הזו פיצויים אמר, וחייך חיוך מר שהשאיר את עיניו עצובות.
"באיזו עבודה בדיוק עבדת אז?" שאלתי, חש כאילו כפאני שד לחקור ולחטט עוד ועוד במקרה הנורא ההוא שנתן נשא את אותותיו על פניו עד עצם היום הזה.
"בזנות." ענה נתן בפשטות, משך את ידו מתוך ידי וחיבק את עצמו כאילו היה לו קר פתאום.
הנחתי את כפי על כפו המאוגרפת ומשכתי אותה בעדינות אלי, מנסה לשלב את אצבעותיי בין אלו שלו, הוא הניח לי לאחוז בכף ידו, אבל השאיר אותה מאוגרפת.
"ראית את הסרט הגן של פינצי קונטיני?" שאלתי.
"לא. קראתי את הספר, אבל לא רציתי לקלקל את הטעם של ספר מצוין עם העיבוד שלו לסרט."
"חבל, כי לשם שינוי גם הסרט טוב מאוד. מראים אותו בדרך כלל ביום השואה, משחקת בו שחקנית צרפתייה נהדרת בשם דומיניק סנדה, בחורה בלונדינית קטנה ועדינה עם פנים מיוחדות במינן. צד אחד מעוגל ורך, והשני עם תווים ישרים וקשים יותר. אני מחכה בקוצר רוח כל השנה ליום השואה רק כדי לראות שוב את הפנים הנהדרות שלה."
"טוב שאמרת לי." אמר נתן, וריפה את אגרופו, מניח לי לשלב את אצבעותיי באצבעותיו, "אני אחפש את הסרט ביום השואה הבא," הבטיח, "תודה שלומי."
"על לא דבר נתן."
ישבנו עוד כמה דקות בשתיקה ידידותית, מתענגים על השקט ועל השמש האביבית הרכה, ואז קמנו ונסענו לתל אביב.
נסענו לאורך כביש החוף שלשם שינוי לא היה פקוק, נהנים מהיום היפה וממראה הים הכחול הנמתח לכל אורכו של הכביש לתל אביב. אחרי שסיפר לי את סיפורו היה נתן רגוע יותר, ולמרות שנשם עמוקות מידי פעם והמשיך לאגרף את כפות ידיו בחוזקה לא איבד את קור רוחו ולא ביקש שנחזור.
כשהגענו להרצליה אמרנו שלום לדמותו של הרצל המזוקן שהציץ חמור סבר אל הכביש שמתחתיו ופתאום צלצל הנייד שלי ועל הקו הייתה אלה, לחוצה והיסטרית – הצפה במטבח, הכיור עלה על גדותיו, היא לבד, עוד מעט צריך לפתוח את בית הקפה. מה עושים?
"אני כבר בא." ניסיתי להישמע גברי ורגוע, "תרגיעי, תתקשרי לאיציק שיבוא לעזור לך ותחפשי אינסטלאטור."
כשהגענו לבית הקפה חשכו עיני – הרצפה הפכה לבריכה מכוסה מים דלוחים. חן ואלה עמדו עם מגבים חסרי תועלת בידיהן וניסו להילחם לשווא בזרם המים המסריחים שנבע מהכיור, המצב נראה חסר תקווה.
"איפה השיבר הראשי?" שאל נתן וזכה למבטים בוהים מצד שלושתנו.
"ארגז כלים?" ניסה שוב בעודו מפשיל את שרווליו.
הפעם היה לו קצת יותר מזל, חן דהרה למחסן וחזרה עם קופסת פח ענקית, מחלידה למחצה. בינתיים איתר נתן ברז מסתורי שהתחבא בתוך ארון צדדי וסגר אותו, וזרם המים שנבע מהכיור נחלש לאיטו עד שפסק לגמרי.
נתן נאלץ לשבור את המנעול של ארגז הכלים בעזרת מברג עתיק שנח שנים בשלווה במגרת נידחת ומרגע זה המצב השתפר במהירות. הוא פתח ברגים, שחרר צינורות, סילק ג'יפה מסריחה ממה שנקרא ברך - סתם צינור מכופף שהיה חבוי מתחת לכיור - ופתאום המים חזרו לזרום כראוי.
כל מה שנשאר לנו לעשות זה לייבש את הרצפה ולפתוח את הקפה ללקוחות. עד שאיציק הגיע חמוש במפתח שוודי בית הקפה כבר חזר כמעט למצבו הרגיל.
"הכל בסדר." נחפזה אלה להרגיע אותו, "שלומי הגיע עם נתן והוא סידר הכל." קרנה אל נתן שחייך אליה בביישנות, השפיל את ראשו והתעסק בשרוולי חולצתו הלחים.
"אז אתה נתן?" סקר אותו איציק מכף רגל ועד ראש, ואז חייך והושיט לו את ידו.
"כן, אני נתן." הסמיק נתן קלות, ולחץ את היד המושטת לו, ואז נכנס טום שהשתהה מעט בחוץ כדי להחנות את המכונית ופלט גניחת הפתעה למראה נתן.
"נתנאל! אני לא מאמין, אתה חי!" הוא צעק, "אני כל כך שמח שאתה לא מת, נתנאל!" חיבק את נתן שהחזיר לו חיבוק וחייך אליו בחיבה.
"השמועות על מותי היו מוגזמות טומי." אמר בנחת, ושניהם צחקו זה אל זה והתחבקו שוב.
מהר מאוד התברר שטומי הכיר את נתן - הוא המשיך לקרוא לו נתנאל – מזמן, כששניהם היו צעירים יותר. "ואני הייתי רזה הרבה יותר." אמר טום בצער וליטף את כרסו העגלגלה.
"כל החבר'ה בגן אמרו שצריך לשכוח ממך, שאתה מת." הסביר וליטף את ברכו של נתן הנבוך מעט שהביט במבט מתנצל באיציק.
"כמעט מתי מהמכות שחטפתי, שכבתי חסר הכרה כמה ימים, אבל בסוף התאוששתי." הסביר.
"הוא היה הבחור הכי יפה בגן." המשיך טום לקשקש בהתרגשות, "כולם רצו אותו, הוא היה כזה יפיוף ו..."
"מספיק טומי! די, פעם הייתי יפה אבל זה נגמר." הפסיק נתן את שטף פטפוטיו של טום הנרגש, "זה קרה מזמן ואני לא רוצה להיזכר בזה יותר."
טום הסמיק והתחיל להתנצל, אבל הנזק כבר נעשה וכולם, כולל כמה לקוחות סקרניים שכבר התנחלו בשולחנות סביבנו שלחו מבטים סקרניים אל נתן הנבוך.
החלטתי שהגיע הזמן להתערב. קמתי ומשכתי את נתן אחרי, מבטיח לבנות שאחזור מאוחר יותר כדי לעזור להן, ולקחתי אותו לדירה שלי.
"אני באמת מצטער שטום כזה טמבל." אמרתי לו כשפסענו לעבר דירתי, "הוא מעשן חשיש כמעט כל יום והראש שלו ממש דפוק. אני לא מבין איך הוא מצליח להחזיק משרד עורכי דין כל כך מצליח."
נתן חייך. "הוא פשוט בן אדם כזה, תמיד הוא אמר כל מה שהוא חשב בלי לעשות חשבון. חיבבתי אותו מאוד, בזמנו הוא הציע לי להפסיק לעבוד בגן לבוא לגור אצלו, חבל שלא קיבלתי את ההצעה שלו."
"אם הוא רצה אותך למה לא הלכת לגור איתו? למה המשכת עם ה... ה..."
נתן נאנח. "הייתי צעיר וטיפש. לא הייתי מאוהב בו. חשבתי שיום אחד אני אפגוש את הנסיך שלי ו..." הוא הניף את ידו בתנועת ביטול, "הייתי טיפש גמור. לא הבנתי שאין נסיכים בתל הביב."
"אולי אין נסיכים בכלל?" העזתי לבטא את בקול את החשש שניקר בי לאחרונה, בעיקר מאז שמלאו לי שלושים.
"בטח שיש נסיכים, כל אחד מאיתנו הוא נסיך של מישהו אחר." אמר נתן בעצב, "אני כבר פגשתי את הנסיך שלי, אבל לצערי הוא עזב אותי ובחר בנסיכה." עיניו מלאו דמעות והוא השתתק ולא הוסיף לדבר יותר.
4. אהבה זה מספיק?
בימים שבאו אחר כך ביליתי זמן רב עם נתן שהשתלב במהירות בחיי. יחד הוא הלך איתי לפתוח את הקפה בבקרים, עוזר לי בכישרון רב לשרת את הקליינטיות הזעופות שלנו שנמסו למראה פניו וחיוכו.
כשהוא היה שואל אותן בחביבות מה ישתו ומציע להן עוגה טרייה הן שכחו למרבה הפלא את טינתן למין הגברי ונמסו כפתיתי שלג מול חיוכו החם.
"הוא פשוט בן אדם טוב." הסבירה לי אלה כשתהיתי מה יש בו שאין בי, "אמנם גבר, אבל בן אדם הגון." אמרה בפליאה, "ולכן אני מתכוונת לבקש ממנו שיתרום לי זרע." הוסיפה.
מסתבר שהמועמדות שלי להיות לאב של הילד שלהן ירדה מהפרק ברגע שנתן צץ בשטח. "את בטוחה? את לא מכירה אותו כל כך הרבה זמן אלה, אל תשכחי שבכל זאת הוא עבד בגן כ..."
"זו לא הייתה אשמתו." נעצה בי אלה מבט מוכיח, "הוא נאלץ לשרוד אחרי שזרקו אותו מהבית, לא הייתה לו ברירה. עכשיו הוא כבר בסדר והוא מוצא חן בעיני, אני רואה איך הוא מתנהג עם ילדים שבאים לפה, ואני רוצה אותו כאבא לילד שלי," פסקה, "וגם חן מסכימה איתי." הוסיפה.
"ואם הוא לא יסכים?" התווכחתי, חש, אני מודה, מעט קנאה.
ולמרבה האירוניה דווקא השיחות עם נתן גרמו לרעיון שאהפוך לאבא להראות זוועתי פחות בעיני – כמעט מושך.
"הוא יסכים." אמרה אלה בביטחון מלא, "אני משוכנעת שהוא מת להיות אבא. חכה ותראה."
ואכן, נתן הסכים מיד, בתנאי שהוא יוכל להיות שותף מלא בגידול הילד ובחינוכו, וגם בהוצאות הכספיות של גידולו כמובן, רעיון שהתקבל בשמחה רבה על ידי חן ואלה.
נתן צלצל לעבודתו בצפון ובלי בעיות האריך את שהותו בתל אביב ואפילו שקל לשכור דירה כדי שלא יהיה עלי לטורח.
התנגדתי בתוקף ואמרתי לו שלא יהיה טיפש, אני אוהב לגור איתו, הוא לא מפריע לי כלל וחבל שיבזבז כסף על שכר דירה, ואם הוא מרגיש לא נוח בגלל שהוא כאילו מנצל אותי, שישכח מזה, הרי הוא עובד בקפה עוד יותר קשה ממני, ולמעשה אני חייב לו כסף בנוסף למגורים חינם שאני מספק לו.
"לא מפריע לך שמידי פעם מישהו מזהה אותי מהתקופה שלי בגן?" שאל נתן.
משכתי בכתפי. "כל זמן שהם מתנפלים עליך בחיבוקים ולא באים בטענות זה בסדר גמור מבחינתי." אמרתי.
למרבה הפליאה למרות שפניו נראו שונות כעת אנשים זיהו אותו מאז וכולם, בלי יוצא מהכלל, זכרו אותו לטובה והראו לו חיבה רבה. חלקם גם ניסו להחזיר עטרה ליושנה ולהזמין אותו שוב למפגשים אינטימיים.
הוא תמיד דחה אותם בנימוס, מניח להם להבין שהוא לא פנו. רק אנחנו – אני, איציק, טום והבנות, ידענו את האמת. הוא עדיין היה מאוהב בנועם - התכשיט הגועלי - שיום חתונתו הלך וקרב.
מאז הפעם ההיא בדירה שלו לא ניסיתי לגעת בו שוב, הפיסורה עדיין הציקה לי, וחוץ מזה חששתי לקלקל את הידידות הנפלאה שלנו בגלל כמה רגעי חרמנות טיפשית.
היה לי ברור שהלב שלו שייך לאחר, והוא יכול להיות לי רק ידיד. זה ציער אותי מעט, אבל אהבתי אותו מספיק כדי להשלים עם העובדה הזו ולקבל אותו כמו שהוא.
די מהר חתמו נתן ואלה על חוזה שהבטיח את זכויותיו של נתן כאב התינוק שעתיד להיוולד לאלה ולחן.
טום היה העורך דין שטיפל בכל הסידורים החוקיים של ההסדר שהם חתמו זה עם זה. יום אחרי שהם חתמו על החוזה הוא בא עם איציק לקפה וסיפר לי שהוא עוזב את הארץ.
"אבל מה עם איציק?" הבטתי נדהם באקס שלי שחייך חיוך חיוור מעט, אבל לא נראה ממש שבור מהבשורה.
"אתה עוזב? למה? מה פתאום? חשבתי שאתה ואיציק יחד?"
טום התעלם ממטח השאלות שלי ופנה לאיציק. "אולי עכשיו הגיע הזמן שתספר לו כבר את האמת?" אמר באנגלית, קם, נישק את לחיי תוך שהוא לוחץ את כף ידי, לקח את התיק שלו והסתלק.
"איזה אמת?" התנפלתי על איציק.
"שאנחנו כבר מזמן לא ממש זוג שלומי, אנחנו עדיין ידידים טובים, אבל כל אחד חי את החיים שלו. פשוט היה לנו נוח לגור יחד, לפעמים אפילו ישנו באותה מיטה." הסביר לי איציק את עובדות החיים. "אבל רק כידידים."
הרגשתי כמו ילד שהוריו סיפרו לו זה עתה שהם מתגרשים. הם היו המשפחה שלי, מה פתאום הם נפרדים?
"אז למה שלא תמשיכו לגור יחד? למה טום עוזב?" מחיתי, נרעש כולי, לא מבין למה אני לוקח כל כך ללב את הפרידה שלהם. אפשר לחשוב שהם הזוג הראשון ממכרי שנפרד.
לפחות הם נפרדים ברוח טובה ובלי בעיות ומריבות על רכוש, בניגוד לזוגות רבים אחרים שהכרתי שנפרדו פרידה מכוערת שהכבידה על כל ידידיהם.
"הוריו של טום כבר לא צעירים והם צריכים אותו לידם, אולי אני אבוא לבקר אותו בקיץ, אבל אני חייב להישאר כאן."
"למה? מה יש לך פה בארץ?"
"כאן נמצאת אהבת חיי היחידה." חייך איציק במסתוריות.
"ואני חשבתי תמיד שטום הוא אהבת חייך." אמרתי, חש מוטרד ומבולבל משום מה.
"לא, טיפש. טום הוא חבר טוב והיה לי נפלא לגור איתו, אבל זה היה רק לבינתיים עד ש..."
"עד שמה?" תבעתי לדעת, מרגיש מין התכווצות מוזרה בשיפולי בטני.
"עד שתבין סוף סוף שאני ואתה צריכים להיות יחד, שאתה אהבת חיי, שאני הנסיך שאתה ממתין לו כל הזמן." אמר איציק ורכן לעברי, מביט הישר בעיני.
בהיתי בו ולאט לאט הבנתי שהמערבולת הזו שאני חש בבטני, ומעט למטה מזה, היא אהבה, שאני שמח שהוא שוב פנוי ושאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו.
פתאום תקף אותי רצון עז לשכב ערום לצד איציק במיטה הגדולה שלו ולהתנשק איתו שוב ושוב ושוב, עד שלא נוכל יותר ונתנפל זה על זה כמו שהיינו עושים בהתחלה.
"איציק... אני... איציק..." התחלתי לגמגם מרוב פליאה על הנס הזה שקרה לי פתאום, נדהם לדעת שהנסיך שלי שכל כך ייחלתי לבואו היה איתי כל אותן שנים, ממתין שאתבגר ואבין שהוא פה.
"מה?" חייך לעברי איציק וליטף אל לחיי, "מה רצית להגיד?"
"אתמול הרופא אמר שהפיסורה שלי כבר התרפאה ושאני יכול להפסיק עם פסק הזמן ושוב... אתה יודע... אז מה דעתך ש..."
"מה אתה חושב?" אמר איציק וקם. יד ביד דהרנו לדירה שלו ולא יצאנו מהמיטה במשך שלושה ימים תמימים.
איזה מזל שנתן החליף אותי בקפה. לפי דבריה של אלה הוא עשה עבודה טובה הרבה יותר ממני, ורק בגלל שהיא ידעה שאפשר לסמוך עליו היא הצליחה להיות רגועה ושקטה ולהיכנס להריון בלי בעיות.
רצה המקרה וטום עזב את הארץ בדיוק יום לפני תאריך חתונתו של נועם. כמה שעות לפני טיסתו לניו יורק עשינו לו מעין מסיבת פרידה קטנה בקפה.
רוב הקליינטים כבר עזבו בשעה הזו, ישבנו כולנו ליד השולחן החביב עלינו - שולחן צדדי חבוי מאחורי עמוד – הרמנו כוס לחיים לכבודו, ואיחלנו לו נסיעה טובה ודרך צלחה.
איציק ישב לצידי, ידו בידי, ונשא נאום קצר והיתולי בו ביקש מטום שלא ישכח אותנו וישוב במהרה לארץ, כשלפתע נפתחה הדלת בתנופה עזה ולתוך הקפה הריק למחצה התפרץ גבר צעיר שחום ודק.
עיני כל הנוכחים נסבו אליו בסקרנות, היה משהו בדמות הדקה, הזקופה והמתוחה שמשך תשומת לב ועורר אי שקט.
לרגע עמד וסקר את החדר בעיניו הכהות ואז הבחין בנו וכמו חץ מהגיהינום התביית היישר אל השולחן הצדדי שלנו.
למראה הצעיר נתן קם, משלב את ידיו על חזהו והביט בו בשתיקה. הזר נעצר מול נתן, נעמד קרוב מידי אליו והניח את ידיו על כתפיו הרחבות. "הנה אתה נתן." קבע, "סוף סוף מצאת אותך!"
"כן, הנה אני." הסכים נתן בשלווה, "מה אתה עושה פה נועם? אין לך איזה חתונה להיות בה מחר?"
"החתונה התבטלה." אמר נועם, משך לעצמו כיסא משולחן סמוך והתיישב עליו, מתנהג כאילו הוא לפחות הבן של בעל הבית. "כבר שבוע שלם אני מחפש אותך. הפכתי את כל העולם עד שגיליתי איפה אתה, למה לא ענית להודעות שלי?"
נתן משך בכתפיו באדישות והתיישב גם כן. "כי לא בא לי." ענה בגסות.
הם ישבו זה מול זה, ברך אל ברך ולטשו בשתיקה מבטים זועמים אחד בשני. אמנם ידיו של נתן היו שלובות בהסתייגות על חזהו, ואגרופיו הקפוצים של נועם היו מונחים בדריכות על ירכיו, אבל היה משהו אינטימי כזה בשפת הגוף שלהם... לא הייתי מתפלא אם נתן היה מניח לפתע כף יד גדולה וחמה על ברכו של האקס שלו, מנער אותה בשובבות ומחייך אליו את חיוכו הטוב והמרגיע, כאומר מספיק כבר עם השטויות, תביא חיבוק.
למרבה אכזבתי זה לא קרה. נתן המשיך לשבת קפוא בתנוחה המסתייגת הזו, הכל כך לא אופיינית לו, והביט בנועם כאומר - עכשיו תורך.
נתן סיפר לא פעם שהתכשיט הוא גבר סקסי בטירוף, בעל עיניים שחורות מדהימות ממוסגרות ריסים ארוכים, אבל רק עכשיו כשהבטתי בעיני חדר מיטות המפתות שלו, כל הפשרות שנתן הסכים להן כשחי עם נועם נראו הגיוניות יותר, לא צודקות יותר כמובן, אבל יותר מובנות.
אחרי כמה שניות מתוחות נועם גלש בחן מכיסאו, כרע על ברכיו לפני נתן שהמשיך להביט בו במבט אטום, ובלי טיפת בושה או מבוכה, מתנהג כאילו הם לבד בחדר, התחנן לפני נתן שיסלח לו, שישכח את העבר ושיחזור אליו.
"והילד?" שאל נתן, מתעלם מהנאום הנרגש שנשא נועם, "מה יהיה עם התינוק שלך?"
"אני האבא שלו כמובן, ואני אגדל אותו יחד איתה, אבל אני לא יכול ולא רוצה להיות נשוי לה, או לאישה אחרת, רק אותך אני רוצה נתן." אמר נועם ויהלומי דמעות הבהיקו על ריסיו הארוכים.
"גם אני הולך להיות אבא." אמר נתן ביובש, ממשיך לשבת בנחת על כיסאו, מתנהג כאילו לא הבחין בדמעותיו של נועם ולא שמע את בקשת הסליחה הנרגשת שלו.
לשמע הבשורה נועם ניתר על רגליו, גמיש וזריז כמו פנתר חשבתי, מתפעל על כורחי מהחינניות של תנועותיו, ודחף את נתן שקם גם כן, הודף אותו לעבר הקיר, "מי זאת?" טלטל אותו בזעם.
"תפסיק עם זה." אמר נתן בעייפות, "די כבר עם הדרמטיות הזו, נמאס לי מזה נועם."
"ולזיין בחורות לא נמאס לך?" התרגז נועם.
רק עכשיו נזכר נתן להתרגז בחזרה, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו שהוא נראה כועס ברצינות וזה לא היה מראה יפה כלל ועיקר. עכשיו היה תורו של נועם להידחף לקיר ולחטוף טלטול זועם. לא היה לו סיכוי כנגד נתן המגודל והכבד ממנו בהרבה. הוא אפילו לא ניסה להתנגד אלא קיבל על עצמו את הדין בהכנעה.
אחרי שהדביק אותו לקיר ומעך את כתפיו בכוח נתן השתלט על עצמו וסוף סוף דיבר, מקרב את פניו אל פניו של נועם שעצם את עיניו, מנסה לעצור את דמעותיו.
"מאז שפגשתי אותך לא נגעתי באף אחד אחר, לא גבר או אישה." אמר נתן וקולו השקט אצר בתוכו כעסים שנצברו במשך חודשים רבים של איפוק. "היו לי הרבה הזדמנויות נועם והייתה לי הצדקה מלאה לעשות את זה, אבל אני לא מוכן ללכלך את האהבה שלנו עם זיונים חסרי משמעות, אני רוצה רק אותך, אבל אתה... אתה..."
הוא נשם נשימה עמוקה שהרעידה את כל גופו, נרגע קצת והמשיך, "אתה מי שאתה נועם ואין טעם לדוש בזה יותר. רק שתדע שאת הילד עשיתי בהפריית מבחנה עם אלה שהיא לסבית וחיה עם חן."
"אה..." הבעת מבוכה טיפשית במקצת התפשטה על פניו של נועם. לא הלם אותו להראות נבוך או מבולבל, הוא נראה טוב יותר כשכעס. "אז לא היית עם אף אחד מאז ש... מאז שאנחנו..."
"לא, הוא לא היה." עניתי במקומו, "אני גר איתו מאז שהוא בא לתל אביב ואני מבטיח לך שהוא חי כמו נזיר למרות כל המחזרים שמתרוצצים סביבו."
נועם סקר את פניו של נתן שהניח לו והתיישב שנית על כיסאו, שב ומשלב את ידיו על חזהו כאומר - אני את שלי עשיתי, עכשיו הניחו לי - השתופף וכרע שנית לפני נתן, אבל הפעם הניח את ידיו על ברכיו מציץ למעלה אל פניו, מנסה ללכוד את מבטו. "נתי בבקשה," לחש, "תסתכל אלי נתי." ניסה לגעת בלחיו הבריאה של נתן בכף ידו השחומה, הדקה וארוכת אצבעות - כף יד שידעתי שנתן מעריץ בכל ליבו.
"עזוב אותי." אמר נתן בתקיפות וקם בפתאומיות.
נועם נפל לאחור על ישבנו, והמשיך להביט בתחנונים אל נתן, אבל לשווא, נתן פסח מעליו בפסיעה אחת גסה ופנה אל הדלת.
רצתי אחריו. "נתן, הוא אוהב אותך, הוא רוצה שתחזרו, גם אתה אוהב אותו, למה אתה הולך?" התחננתי לפניו למען נועם שהמשיך לשבת כמו טמבל על הרצפה, בוכה חרש.
"כי זה מאוחר מידי." אמר נתן בפשטות.
"לא, לא נכון," הפצרתי, "נתן בבקשה, זה לא מאוחר מידי, הוא חיפש אותך, הוא כרע ברך לפניך. הוא הנסיך שלך, הוא האחד והיחיד שלך, למה אתה לא מבין את זה?"
"אני מבין, אבל לפעמים אהבה זה לא מספיק."
"לא נכון, זה לא נכון!" נבהלתי לשמע דבריו, "אהבה זה כן מספיק!" צעקתי אחרי גבו המתרחק, מנסה לשווא לעצור אותו.
בימים שבאו אחר כך ביליתי זמן רב עם נתן שהשתלב במהירות בחיי. יחד הוא הלך איתי לפתוח את הקפה בבקרים, עוזר לי בכישרון רב לשרת את הקליינטיות הזעופות שלנו שנמסו למראה פניו וחיוכו.
כשהוא היה שואל אותן בחביבות מה ישתו ומציע להן עוגה טרייה הן שכחו למרבה הפלא את טינתן למין הגברי ונמסו כפתיתי שלג מול חיוכו החם.
"הוא פשוט בן אדם טוב." הסבירה לי אלה כשתהיתי מה יש בו שאין בי, "אמנם גבר, אבל בן אדם הגון." אמרה בפליאה, "ולכן אני מתכוונת לבקש ממנו שיתרום לי זרע." הוסיפה.
מסתבר שהמועמדות שלי להיות לאב של הילד שלהן ירדה מהפרק ברגע שנתן צץ בשטח. "את בטוחה? את לא מכירה אותו כל כך הרבה זמן אלה, אל תשכחי שבכל זאת הוא עבד בגן כ..."
"זו לא הייתה אשמתו." נעצה בי אלה מבט מוכיח, "הוא נאלץ לשרוד אחרי שזרקו אותו מהבית, לא הייתה לו ברירה. עכשיו הוא כבר בסדר והוא מוצא חן בעיני, אני רואה איך הוא מתנהג עם ילדים שבאים לפה, ואני רוצה אותו כאבא לילד שלי," פסקה, "וגם חן מסכימה איתי." הוסיפה.
"ואם הוא לא יסכים?" התווכחתי, חש, אני מודה, מעט קנאה.
ולמרבה האירוניה דווקא השיחות עם נתן גרמו לרעיון שאהפוך לאבא להראות זוועתי פחות בעיני – כמעט מושך.
"הוא יסכים." אמרה אלה בביטחון מלא, "אני משוכנעת שהוא מת להיות אבא. חכה ותראה."
ואכן, נתן הסכים מיד, בתנאי שהוא יוכל להיות שותף מלא בגידול הילד ובחינוכו, וגם בהוצאות הכספיות של גידולו כמובן, רעיון שהתקבל בשמחה רבה על ידי חן ואלה.
נתן צלצל לעבודתו בצפון ובלי בעיות האריך את שהותו בתל אביב ואפילו שקל לשכור דירה כדי שלא יהיה עלי לטורח.
התנגדתי בתוקף ואמרתי לו שלא יהיה טיפש, אני אוהב לגור איתו, הוא לא מפריע לי כלל וחבל שיבזבז כסף על שכר דירה, ואם הוא מרגיש לא נוח בגלל שהוא כאילו מנצל אותי, שישכח מזה, הרי הוא עובד בקפה עוד יותר קשה ממני, ולמעשה אני חייב לו כסף בנוסף למגורים חינם שאני מספק לו.
"לא מפריע לך שמידי פעם מישהו מזהה אותי מהתקופה שלי בגן?" שאל נתן.
משכתי בכתפי. "כל זמן שהם מתנפלים עליך בחיבוקים ולא באים בטענות זה בסדר גמור מבחינתי." אמרתי.
למרבה הפליאה למרות שפניו נראו שונות כעת אנשים זיהו אותו מאז וכולם, בלי יוצא מהכלל, זכרו אותו לטובה והראו לו חיבה רבה. חלקם גם ניסו להחזיר עטרה ליושנה ולהזמין אותו שוב למפגשים אינטימיים.
הוא תמיד דחה אותם בנימוס, מניח להם להבין שהוא לא פנו. רק אנחנו – אני, איציק, טום והבנות, ידענו את האמת. הוא עדיין היה מאוהב בנועם - התכשיט הגועלי - שיום חתונתו הלך וקרב.
מאז הפעם ההיא בדירה שלו לא ניסיתי לגעת בו שוב, הפיסורה עדיין הציקה לי, וחוץ מזה חששתי לקלקל את הידידות הנפלאה שלנו בגלל כמה רגעי חרמנות טיפשית.
היה לי ברור שהלב שלו שייך לאחר, והוא יכול להיות לי רק ידיד. זה ציער אותי מעט, אבל אהבתי אותו מספיק כדי להשלים עם העובדה הזו ולקבל אותו כמו שהוא.
די מהר חתמו נתן ואלה על חוזה שהבטיח את זכויותיו של נתן כאב התינוק שעתיד להיוולד לאלה ולחן.
טום היה העורך דין שטיפל בכל הסידורים החוקיים של ההסדר שהם חתמו זה עם זה. יום אחרי שהם חתמו על החוזה הוא בא עם איציק לקפה וסיפר לי שהוא עוזב את הארץ.
"אבל מה עם איציק?" הבטתי נדהם באקס שלי שחייך חיוך חיוור מעט, אבל לא נראה ממש שבור מהבשורה.
"אתה עוזב? למה? מה פתאום? חשבתי שאתה ואיציק יחד?"
טום התעלם ממטח השאלות שלי ופנה לאיציק. "אולי עכשיו הגיע הזמן שתספר לו כבר את האמת?" אמר באנגלית, קם, נישק את לחיי תוך שהוא לוחץ את כף ידי, לקח את התיק שלו והסתלק.
"איזה אמת?" התנפלתי על איציק.
"שאנחנו כבר מזמן לא ממש זוג שלומי, אנחנו עדיין ידידים טובים, אבל כל אחד חי את החיים שלו. פשוט היה לנו נוח לגור יחד, לפעמים אפילו ישנו באותה מיטה." הסביר לי איציק את עובדות החיים. "אבל רק כידידים."
הרגשתי כמו ילד שהוריו סיפרו לו זה עתה שהם מתגרשים. הם היו המשפחה שלי, מה פתאום הם נפרדים?
"אז למה שלא תמשיכו לגור יחד? למה טום עוזב?" מחיתי, נרעש כולי, לא מבין למה אני לוקח כל כך ללב את הפרידה שלהם. אפשר לחשוב שהם הזוג הראשון ממכרי שנפרד.
לפחות הם נפרדים ברוח טובה ובלי בעיות ומריבות על רכוש, בניגוד לזוגות רבים אחרים שהכרתי שנפרדו פרידה מכוערת שהכבידה על כל ידידיהם.
"הוריו של טום כבר לא צעירים והם צריכים אותו לידם, אולי אני אבוא לבקר אותו בקיץ, אבל אני חייב להישאר כאן."
"למה? מה יש לך פה בארץ?"
"כאן נמצאת אהבת חיי היחידה." חייך איציק במסתוריות.
"ואני חשבתי תמיד שטום הוא אהבת חייך." אמרתי, חש מוטרד ומבולבל משום מה.
"לא, טיפש. טום הוא חבר טוב והיה לי נפלא לגור איתו, אבל זה היה רק לבינתיים עד ש..."
"עד שמה?" תבעתי לדעת, מרגיש מין התכווצות מוזרה בשיפולי בטני.
"עד שתבין סוף סוף שאני ואתה צריכים להיות יחד, שאתה אהבת חיי, שאני הנסיך שאתה ממתין לו כל הזמן." אמר איציק ורכן לעברי, מביט הישר בעיני.
בהיתי בו ולאט לאט הבנתי שהמערבולת הזו שאני חש בבטני, ומעט למטה מזה, היא אהבה, שאני שמח שהוא שוב פנוי ושאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו.
פתאום תקף אותי רצון עז לשכב ערום לצד איציק במיטה הגדולה שלו ולהתנשק איתו שוב ושוב ושוב, עד שלא נוכל יותר ונתנפל זה על זה כמו שהיינו עושים בהתחלה.
"איציק... אני... איציק..." התחלתי לגמגם מרוב פליאה על הנס הזה שקרה לי פתאום, נדהם לדעת שהנסיך שלי שכל כך ייחלתי לבואו היה איתי כל אותן שנים, ממתין שאתבגר ואבין שהוא פה.
"מה?" חייך לעברי איציק וליטף אל לחיי, "מה רצית להגיד?"
"אתמול הרופא אמר שהפיסורה שלי כבר התרפאה ושאני יכול להפסיק עם פסק הזמן ושוב... אתה יודע... אז מה דעתך ש..."
"מה אתה חושב?" אמר איציק וקם. יד ביד דהרנו לדירה שלו ולא יצאנו מהמיטה במשך שלושה ימים תמימים.
איזה מזל שנתן החליף אותי בקפה. לפי דבריה של אלה הוא עשה עבודה טובה הרבה יותר ממני, ורק בגלל שהיא ידעה שאפשר לסמוך עליו היא הצליחה להיות רגועה ושקטה ולהיכנס להריון בלי בעיות.
רצה המקרה וטום עזב את הארץ בדיוק יום לפני תאריך חתונתו של נועם. כמה שעות לפני טיסתו לניו יורק עשינו לו מעין מסיבת פרידה קטנה בקפה.
רוב הקליינטים כבר עזבו בשעה הזו, ישבנו כולנו ליד השולחן החביב עלינו - שולחן צדדי חבוי מאחורי עמוד – הרמנו כוס לחיים לכבודו, ואיחלנו לו נסיעה טובה ודרך צלחה.
איציק ישב לצידי, ידו בידי, ונשא נאום קצר והיתולי בו ביקש מטום שלא ישכח אותנו וישוב במהרה לארץ, כשלפתע נפתחה הדלת בתנופה עזה ולתוך הקפה הריק למחצה התפרץ גבר צעיר שחום ודק.
עיני כל הנוכחים נסבו אליו בסקרנות, היה משהו בדמות הדקה, הזקופה והמתוחה שמשך תשומת לב ועורר אי שקט.
לרגע עמד וסקר את החדר בעיניו הכהות ואז הבחין בנו וכמו חץ מהגיהינום התביית היישר אל השולחן הצדדי שלנו.
למראה הצעיר נתן קם, משלב את ידיו על חזהו והביט בו בשתיקה. הזר נעצר מול נתן, נעמד קרוב מידי אליו והניח את ידיו על כתפיו הרחבות. "הנה אתה נתן." קבע, "סוף סוף מצאת אותך!"
"כן, הנה אני." הסכים נתן בשלווה, "מה אתה עושה פה נועם? אין לך איזה חתונה להיות בה מחר?"
"החתונה התבטלה." אמר נועם, משך לעצמו כיסא משולחן סמוך והתיישב עליו, מתנהג כאילו הוא לפחות הבן של בעל הבית. "כבר שבוע שלם אני מחפש אותך. הפכתי את כל העולם עד שגיליתי איפה אתה, למה לא ענית להודעות שלי?"
נתן משך בכתפיו באדישות והתיישב גם כן. "כי לא בא לי." ענה בגסות.
הם ישבו זה מול זה, ברך אל ברך ולטשו בשתיקה מבטים זועמים אחד בשני. אמנם ידיו של נתן היו שלובות בהסתייגות על חזהו, ואגרופיו הקפוצים של נועם היו מונחים בדריכות על ירכיו, אבל היה משהו אינטימי כזה בשפת הגוף שלהם... לא הייתי מתפלא אם נתן היה מניח לפתע כף יד גדולה וחמה על ברכו של האקס שלו, מנער אותה בשובבות ומחייך אליו את חיוכו הטוב והמרגיע, כאומר מספיק כבר עם השטויות, תביא חיבוק.
למרבה אכזבתי זה לא קרה. נתן המשיך לשבת קפוא בתנוחה המסתייגת הזו, הכל כך לא אופיינית לו, והביט בנועם כאומר - עכשיו תורך.
נתן סיפר לא פעם שהתכשיט הוא גבר סקסי בטירוף, בעל עיניים שחורות מדהימות ממוסגרות ריסים ארוכים, אבל רק עכשיו כשהבטתי בעיני חדר מיטות המפתות שלו, כל הפשרות שנתן הסכים להן כשחי עם נועם נראו הגיוניות יותר, לא צודקות יותר כמובן, אבל יותר מובנות.
אחרי כמה שניות מתוחות נועם גלש בחן מכיסאו, כרע על ברכיו לפני נתן שהמשיך להביט בו במבט אטום, ובלי טיפת בושה או מבוכה, מתנהג כאילו הם לבד בחדר, התחנן לפני נתן שיסלח לו, שישכח את העבר ושיחזור אליו.
"והילד?" שאל נתן, מתעלם מהנאום הנרגש שנשא נועם, "מה יהיה עם התינוק שלך?"
"אני האבא שלו כמובן, ואני אגדל אותו יחד איתה, אבל אני לא יכול ולא רוצה להיות נשוי לה, או לאישה אחרת, רק אותך אני רוצה נתן." אמר נועם ויהלומי דמעות הבהיקו על ריסיו הארוכים.
"גם אני הולך להיות אבא." אמר נתן ביובש, ממשיך לשבת בנחת על כיסאו, מתנהג כאילו לא הבחין בדמעותיו של נועם ולא שמע את בקשת הסליחה הנרגשת שלו.
לשמע הבשורה נועם ניתר על רגליו, גמיש וזריז כמו פנתר חשבתי, מתפעל על כורחי מהחינניות של תנועותיו, ודחף את נתן שקם גם כן, הודף אותו לעבר הקיר, "מי זאת?" טלטל אותו בזעם.
"תפסיק עם זה." אמר נתן בעייפות, "די כבר עם הדרמטיות הזו, נמאס לי מזה נועם."
"ולזיין בחורות לא נמאס לך?" התרגז נועם.
רק עכשיו נזכר נתן להתרגז בחזרה, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו שהוא נראה כועס ברצינות וזה לא היה מראה יפה כלל ועיקר. עכשיו היה תורו של נועם להידחף לקיר ולחטוף טלטול זועם. לא היה לו סיכוי כנגד נתן המגודל והכבד ממנו בהרבה. הוא אפילו לא ניסה להתנגד אלא קיבל על עצמו את הדין בהכנעה.
אחרי שהדביק אותו לקיר ומעך את כתפיו בכוח נתן השתלט על עצמו וסוף סוף דיבר, מקרב את פניו אל פניו של נועם שעצם את עיניו, מנסה לעצור את דמעותיו.
"מאז שפגשתי אותך לא נגעתי באף אחד אחר, לא גבר או אישה." אמר נתן וקולו השקט אצר בתוכו כעסים שנצברו במשך חודשים רבים של איפוק. "היו לי הרבה הזדמנויות נועם והייתה לי הצדקה מלאה לעשות את זה, אבל אני לא מוכן ללכלך את האהבה שלנו עם זיונים חסרי משמעות, אני רוצה רק אותך, אבל אתה... אתה..."
הוא נשם נשימה עמוקה שהרעידה את כל גופו, נרגע קצת והמשיך, "אתה מי שאתה נועם ואין טעם לדוש בזה יותר. רק שתדע שאת הילד עשיתי בהפריית מבחנה עם אלה שהיא לסבית וחיה עם חן."
"אה..." הבעת מבוכה טיפשית במקצת התפשטה על פניו של נועם. לא הלם אותו להראות נבוך או מבולבל, הוא נראה טוב יותר כשכעס. "אז לא היית עם אף אחד מאז ש... מאז שאנחנו..."
"לא, הוא לא היה." עניתי במקומו, "אני גר איתו מאז שהוא בא לתל אביב ואני מבטיח לך שהוא חי כמו נזיר למרות כל המחזרים שמתרוצצים סביבו."
נועם סקר את פניו של נתן שהניח לו והתיישב שנית על כיסאו, שב ומשלב את ידיו על חזהו כאומר - אני את שלי עשיתי, עכשיו הניחו לי - השתופף וכרע שנית לפני נתן, אבל הפעם הניח את ידיו על ברכיו מציץ למעלה אל פניו, מנסה ללכוד את מבטו. "נתי בבקשה," לחש, "תסתכל אלי נתי." ניסה לגעת בלחיו הבריאה של נתן בכף ידו השחומה, הדקה וארוכת אצבעות - כף יד שידעתי שנתן מעריץ בכל ליבו.
"עזוב אותי." אמר נתן בתקיפות וקם בפתאומיות.
נועם נפל לאחור על ישבנו, והמשיך להביט בתחנונים אל נתן, אבל לשווא, נתן פסח מעליו בפסיעה אחת גסה ופנה אל הדלת.
רצתי אחריו. "נתן, הוא אוהב אותך, הוא רוצה שתחזרו, גם אתה אוהב אותו, למה אתה הולך?" התחננתי לפניו למען נועם שהמשיך לשבת כמו טמבל על הרצפה, בוכה חרש.
"כי זה מאוחר מידי." אמר נתן בפשטות.
"לא, לא נכון," הפצרתי, "נתן בבקשה, זה לא מאוחר מידי, הוא חיפש אותך, הוא כרע ברך לפניך. הוא הנסיך שלך, הוא האחד והיחיד שלך, למה אתה לא מבין את זה?"
"אני מבין, אבל לפעמים אהבה זה לא מספיק."
"לא נכון, זה לא נכון!" נבהלתי לשמע דבריו, "אהבה זה כן מספיק!" צעקתי אחרי גבו המתרחק, מנסה לשווא לעצור אותו.
הוא לא ענה,
התעלם ממני והלך למכוניתו, התניע ונסע, משאיר אותי על המדרכה מיואש ואומלל.
תכננתי לרוץ אחרי המכונית, לתפוס אותו בפקק התנועה הנצחי שבפינת הרחוב ולהמשיך בויכוח, לשכנע אותו שאהבה זה כן מספיק, אבל נועם הופיע לצידי ועצר בעדי.
"די מספיק, תעזוב אותו." הניח יד על כתפי, "תן לו ללכת."
"אבל... אבל מה אם הוא לא יחזור?" כעת כבר בכיתי בקול, מרגיש כאילו לבי נשבר בקרבי. "איך אתה יכול לתת לו ללכת ככה? אתה לא אוהב אותו? איציק תעשה משהו!" הפצרתי בחבר שלי שגם עיניו היו לחות בצורה חשודה.
איציק אסף אותי אל בין זרועותיו וליטף אותי ברוך. "לפעמים אין מה לעשות, אי אפשר להכריח מישהו להישאר אם הוא רוצה ללכת."
"אבל הוא טועה!" צעקתי, "איך אתם לא רואים שהוא עושה טעות?"
הנוכחים החליפו מבטים נבוכים ושתקו, ואז אמרה אלה בנחת, "בטח שאנחנו רואים שהוא טועה, הוא טועה כמו שאתה טעית כשעזבת את איציק בשביל להשתרלל בכל רחבי תל אביב."
"אבל אני הבנתי, אני חזרתי." מחיתי, מסמיק קצת - עד לרגע זה לא עלתה ההשוואה הזו בדעתי.
"שלומי, אני אוהב אותו ואני יודע שהוא אוהב אותי. אני יכול רק לקוות שבסוף הוא יתגבר על הפגיעה שפגעתי בו ויחזור אלי, זה כל מה שנשאר לי לעשות, לחכות לו בשקט כמו שהוא חיכה לי כל כך הרבה זמן." אמר נועם בעצב.
"אבל זה יכול לקחת שנים!" התפרצתי, "שנים על גבי שנים! לא! צריך לעשות משהו עכשיו!" רקעתי ברגלי כמו ילד קטן ומתוסכל.
"אני מצטער שלומי, אבל מה שצריך לעשות עכשיו זה לקחת אותי לשדה התעופה או שהמטוס ימריא בלעדי." אמר טום בהתנצלות.
הבטתי בשעון וראיתי שהוא צודק. "איפה המזוודות שלך?" שאל נועם בפליאה.
"במכונית של נתן, הוא היה אמור לקחת אותי לנתב"ג."
עמדנו אובדי עצות על המדרכה מול הקפה, שואלים את עצמנו מה לעשות כעת, ואז נתן חזר.
"נזכרתי שאני צריך לקחת את טום לשדה התעופה." אמר, תוקע מבט עקשני באוויר מעל כתפו של טום, מתעלם מנועם וממני למרות שעמדנו ליד טום.
התכנית המקורית הייתה שניסע שלושתנו – טום, נתן ואנוכי - לשדה התעופה, ואחרי שנוודא שטום עלה בשלום על הטיסה נחזור יחד הביתה.
נתן היה נהג טוב, אבל לא הכיר את הדרך לשדה התעופה, ואני הכרתי את השטח, אבל חששתי מהנסיעה בלילה אחרי יום עבודה מפרך, ולכן החלטנו שאני אתלווה לנתן ואסביר לו איך להגיע לנתב"ג, ובדרך חזרה נוכל להחליף זה את זה בנהיגה ולהשגיח אחד על השני שלא נרדם.
"אתה בא איתי?" שאל אותי נתן אחרי שטום התרווח במושבו, מצליח להפנות את שאלתו אלי בלי להביט ישירות בפני.
השראה פתאומית צנחה עלי. "לא. מצטער מאוד נתן, אני עייף ועצבני מידי, שנועם ייסע במקומי. אתה יודע איך להגיע לשדה התעופה נועם, נכון?"
"כן, בטח." אמר נועם אחרי שנייה של שתיקה נדהמת, "בטח שאני יודע, אכפת לך שאני אחליף את שלומי, נתן?"
נתן נשך את שפתו התחתונה המלאה והביט היישר אל הכביש, מפנה אלינו את הצד הפגוע של פניו, הצלקת שלו הלבינה על רקע עורו השזוף (הוא השתזף בטיולים שערכנו על שפת הים עם מישה - הכלב החדש שלי ושל איציק).
כולנו בהינו בו במתח, ממתינים עד שיחליט. אדם אובייקטיבי שהיה מצויד בסטופר תקני היה בטח מודד חמש, אולי שש שניות שחלפו עד שנתן החליט, אבל אף אחד מאיתנו לא היה אובייקטיבי או בעל סטופר.
תכננתי לרוץ אחרי המכונית, לתפוס אותו בפקק התנועה הנצחי שבפינת הרחוב ולהמשיך בויכוח, לשכנע אותו שאהבה זה כן מספיק, אבל נועם הופיע לצידי ועצר בעדי.
"די מספיק, תעזוב אותו." הניח יד על כתפי, "תן לו ללכת."
"אבל... אבל מה אם הוא לא יחזור?" כעת כבר בכיתי בקול, מרגיש כאילו לבי נשבר בקרבי. "איך אתה יכול לתת לו ללכת ככה? אתה לא אוהב אותו? איציק תעשה משהו!" הפצרתי בחבר שלי שגם עיניו היו לחות בצורה חשודה.
איציק אסף אותי אל בין זרועותיו וליטף אותי ברוך. "לפעמים אין מה לעשות, אי אפשר להכריח מישהו להישאר אם הוא רוצה ללכת."
"אבל הוא טועה!" צעקתי, "איך אתם לא רואים שהוא עושה טעות?"
הנוכחים החליפו מבטים נבוכים ושתקו, ואז אמרה אלה בנחת, "בטח שאנחנו רואים שהוא טועה, הוא טועה כמו שאתה טעית כשעזבת את איציק בשביל להשתרלל בכל רחבי תל אביב."
"אבל אני הבנתי, אני חזרתי." מחיתי, מסמיק קצת - עד לרגע זה לא עלתה ההשוואה הזו בדעתי.
"שלומי, אני אוהב אותו ואני יודע שהוא אוהב אותי. אני יכול רק לקוות שבסוף הוא יתגבר על הפגיעה שפגעתי בו ויחזור אלי, זה כל מה שנשאר לי לעשות, לחכות לו בשקט כמו שהוא חיכה לי כל כך הרבה זמן." אמר נועם בעצב.
"אבל זה יכול לקחת שנים!" התפרצתי, "שנים על גבי שנים! לא! צריך לעשות משהו עכשיו!" רקעתי ברגלי כמו ילד קטן ומתוסכל.
"אני מצטער שלומי, אבל מה שצריך לעשות עכשיו זה לקחת אותי לשדה התעופה או שהמטוס ימריא בלעדי." אמר טום בהתנצלות.
הבטתי בשעון וראיתי שהוא צודק. "איפה המזוודות שלך?" שאל נועם בפליאה.
"במכונית של נתן, הוא היה אמור לקחת אותי לנתב"ג."
עמדנו אובדי עצות על המדרכה מול הקפה, שואלים את עצמנו מה לעשות כעת, ואז נתן חזר.
"נזכרתי שאני צריך לקחת את טום לשדה התעופה." אמר, תוקע מבט עקשני באוויר מעל כתפו של טום, מתעלם מנועם וממני למרות שעמדנו ליד טום.
התכנית המקורית הייתה שניסע שלושתנו – טום, נתן ואנוכי - לשדה התעופה, ואחרי שנוודא שטום עלה בשלום על הטיסה נחזור יחד הביתה.
נתן היה נהג טוב, אבל לא הכיר את הדרך לשדה התעופה, ואני הכרתי את השטח, אבל חששתי מהנסיעה בלילה אחרי יום עבודה מפרך, ולכן החלטנו שאני אתלווה לנתן ואסביר לו איך להגיע לנתב"ג, ובדרך חזרה נוכל להחליף זה את זה בנהיגה ולהשגיח אחד על השני שלא נרדם.
"אתה בא איתי?" שאל אותי נתן אחרי שטום התרווח במושבו, מצליח להפנות את שאלתו אלי בלי להביט ישירות בפני.
השראה פתאומית צנחה עלי. "לא. מצטער מאוד נתן, אני עייף ועצבני מידי, שנועם ייסע במקומי. אתה יודע איך להגיע לשדה התעופה נועם, נכון?"
"כן, בטח." אמר נועם אחרי שנייה של שתיקה נדהמת, "בטח שאני יודע, אכפת לך שאני אחליף את שלומי, נתן?"
נתן נשך את שפתו התחתונה המלאה והביט היישר אל הכביש, מפנה אלינו את הצד הפגוע של פניו, הצלקת שלו הלבינה על רקע עורו השזוף (הוא השתזף בטיולים שערכנו על שפת הים עם מישה - הכלב החדש שלי ושל איציק).
כולנו בהינו בו במתח, ממתינים עד שיחליט. אדם אובייקטיבי שהיה מצויד בסטופר תקני היה בטח מודד חמש, אולי שש שניות שחלפו עד שנתן החליט, אבל אף אחד מאיתנו לא היה אובייקטיבי או בעל סטופר.
שש השניות
הללו חלפו כמו שש שעות, וכשהן הסתיימו סוף סוף נתן הפנה את מבטו אל נועם שהאומללות
והמתח כיערו את פניו היפות וגרמו לו להראות זקן ומותש והביט ישירות בעיניו.
"בסדר," פלט, "בוא נועם, יש לנו כמה השלמות ובירורים לעשות בדרך."
אפילוג
הם חזרו אחרי יומיים, עייפים ומחויכים נכנסו יד ביד לקפה ולא סיפרו לאיש איפה היו ומה עשו בזמן שנעדרו. אחרי שאספו את חפציו של נתן מדירתי, אמרו לי שהם עדיין בודקים את התיאוריה שלי שאהבה זה כן מספיק, וחזרו צפונה.
אנחנו עדיין חברים כמובן, נפגשים כל כמה שבועות, ואחרי שהתינוק של אלה ונתן ייוולד ניפגש לעיתים קרובות יותר.
יותר אני לא שואל אם אהבה זה מספיק, יש לי הוכחות חותכות – אם נועם ונתן שוב יחד כנראה שאהבה זה כן מספיק.
"בסדר," פלט, "בוא נועם, יש לנו כמה השלמות ובירורים לעשות בדרך."
אפילוג
הם חזרו אחרי יומיים, עייפים ומחויכים נכנסו יד ביד לקפה ולא סיפרו לאיש איפה היו ומה עשו בזמן שנעדרו. אחרי שאספו את חפציו של נתן מדירתי, אמרו לי שהם עדיין בודקים את התיאוריה שלי שאהבה זה כן מספיק, וחזרו צפונה.
אנחנו עדיין חברים כמובן, נפגשים כל כמה שבועות, ואחרי שהתינוק של אלה ונתן ייוולד ניפגש לעיתים קרובות יותר.
יותר אני לא שואל אם אהבה זה מספיק, יש לי הוכחות חותכות – אם נועם ונתן שוב יחד כנראה שאהבה זה כן מספיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה