עוקבים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

מוציא את המדים מהארון

הצלחתי לשמור את הסוד עד היום האחרון, ואל יהיה הדבר קל בעינכם, יובל נורא חכם והוא מכיר אותי ממש טוב. איך הצלחתי בכל זאת לא לגלות לו? פשוט מאוד – הדחקה - זה כל הסיפור. בעזרת טכניקת ההדחקה המשוכללת שירשתי מהורי שהצליחו עד היום לא לקלוט שאני הומו הצלחתי להסתיר אפילו מעצמי שאני צריך ללכת למילואים הקיץ. לכאורה הייתי צריך לשמוח על התאריך כי חודש המילואים שלי נפל בדיוק בין מועד א` למועד ב`. סוף סוף סיגי המיתולוגית, פקידת המילואים הנצחית שלנו, הפנימה שאני סטודנט ושלחה לי צו בתאריך מתאים מאין כמוהו. 
נכון שנדפקה לי התכנית לבלות שבוע חופשה על אי יווני שטוף שמש וגדוש בבנים יפי תואר, ערומים וחרמנים, אבל מצד שני הרי יובל לא היה בא איתי כי הוא מתנדב כל קיץ להדריך קייטנה לנוער שוחר מדע במצוקה, ככה שאולי בכל זאת עדיף מילואים. אבל לכל שבת יש מוצאי שבת, ואפילו אני - שלומפר מתוך עקרון – לא מסוגל ללכת למילואים עם מדים ששכבו מקומטים בארון במשך יותר משנה.  התגנבתי לחדר השינה כשיובל היה שקוע בקריאה באתר האינטרנט החביב עליו - מבט מערבי על משנתו של בודהא - אני ובודהא לא ממש מסתדרים (לדעתי הוא משעמם פחד הבודהא הזה), אבל יובל חושב שהוא מרתק, וכשהוא שקוע בקריאה על משנתו של בודהא אני יכול לעשות על האש באמצע הסלון והוא לא ישים לב, או שככה לכל הפחות חשבתי לעצמי עד שהוא צץ פתאום בחדר השינה והקפיץ אותי ממקומי כששאל מה בדיוק אני חושב שאני עושה?
"אני מגהץ, אתה לא רואה?" התחצפתי, כי מה כבר יכולתי להגיד כשעמדתי מאחורי קרש הגיהוץ, מגהץ מעלה אדים בידי בעוד חולצה צבאית שותתת קמטים מונחת לפני.
אצלנו (מה שקוראים בעברית פולטיקלי קורקט בזוגיות שלנו) הוא הממונה על גיהוץ, קיפול בגדים, ובישול, ואני על האוטו התיקונים והקניות. חביתה וסלט אני עוד יודע לעשות בשעת חירום, אבל גיהוץ מהווה בעיה רצינית בשבילי.
"ומה זה אודי?" נופף יובל בצו הגיוס שלי והציץ בי מבעד למשקפי ג`ון לנון שלו. בדרך כלל הוא עם עדשות מגע, אבל בסופי שבוע הוא מוותר לעצמו והולך עם העיגולדים החמודים הללו שגורמים לו להראות דומה מאוד לאבא שלו שאני מחבב מאוד. זה לא שאני לא אוהב את הורי כמו שכל בן אדם אוהב את הוריו מולידיו, אבל אתם אני צריך להיות זהיר במה שאני אומר, ועם ירמי, אבא של יובל, אני יכול לדבר חופשי כי ממש לא אכפת לו שאנחנו חיים יחד, ואפילו חושבים על ילד משותף עם זוג לסביות, בעוד שהורי יקבלו שבץ לב קולקטיבי אם ידעו שאני ויובל ישנים באותה מיטה.
מה אתה חושב שזה, הזמנה לנשף של סינדרלה? חשבתי לעצמי בשקט, אבל שתקתי. יש לי שפע תשובות מתחכמות במלאי, אבל קול קטן בנבכי מוחי אמר לי שהפעם עדיף שאשתוק.
אם זה היה סתם צו מילואים רגיל אולי לא הייתי מתאפק ופולט איזו חוכמה מפוקפקת, אבל כשמדובר בצו המכריז שחור על גבי חאקי שאני מוזמן לחודש של פעילות מבצעית במחסומים יותר טוב שאעשה מה שאחי הגדול יעץ לי כשניסיתי לצאת מהארון - לסתום פעם אחת בחיי את הפה הגדול שלי. "כמה זמן אתה כבר יודע על הצו?" שאל יובל והדף את משקפיו אל מצחו.
"חודשיים בערך." אמרתי ופתאום נתקפתי בושה. איך יכולתי לעשות לו דבר כזה? מה עובר עלי לכל הרוחות? "רציתי להגיד לך כבר מזמן, אבל אה... זאת אומרת... אתה יודע איך זה... הזמן פשוט ברח לי ו..." הראש שלי עבד בקדחתנות כדי לחפש תירוץ טוב - יגעתי ומצאתי.
"וחוץ מזה אולי סיגי הייתה משנה את המועד? או בכלל מבטלת כמו שהיה במילואים הקודמים שלי? לא רציתי שסתם תתעצבן."
"את המילואים הקודמים שלך לא סיגי ביטלה אלא משרד הביטחון, והם בטלו לגדוד שלכם את המילואים כי לא היה למשרד הביטחון די כסף לאימונים כי כל הכסף הלך להתנחלויות ולהנצחת הכיבוש ש..."
"די, מספיק יובל, כבר שמעתי את זה מאה פעמים, די." ביקשתי על נפשי, ולא העזתי להזכיר לו איך מעז יצא מתוק ובגלל ביטול המילואים בילינו חופשה חלומית בוונציה, חופשה שעד היום יש לי עליה חלומות רטובים ולא ממיי התעלות הרומנטית של ונציה אלא... לא חשוב, עזבו עכשיו את ונציה. היא לא תעזור לי עכשיו, לא כשיובל יודע שממחר אני אעמוד חמוש במחסום ליד טיז אל נאבי ואקדיש חודש שלם מזמני היקר להתעלל בפלשתינים חסרי ישע שנאנקים כבר יותר משלושים שנה תחת עול הכיבוש.
"ומתי בדיוק הייתי אמור לגלות שאתה במילואים אהוד?" התיז יובל בכעס.
אה, עכשיו אני אהוד - סימן לא טוב, סימן שהוא ממש כועס. מי שלא מכיר אותו לא היה יודע שהוא כועס. הוא דיבר בקול רך כרגיל, ואולי אפילו רך יותר, וחוץ מלשפשף בכוח את עיניו הכחולות עד שהלבן שבהן האדים הוא נראה בדיוק כרגיל – חנון יאפי רזה ועדין שממבט ראשון בדמותו המעוצבת בקפידה אפשר לדעת שהוא קורא הארץ, מצביע מר"צ, וכועס על יוסי שריד שהעיף את שולמית אלוני. לא צריך להיות בעל כושר אבחנה דק במיוחד כדי לראות שיובל הוא אחד שיעדיף למות מרעב ולא לעשות על האש, ושהוא מהטיפוסים הללו שבקיאים בכל מיני סוגי סושי אורגני, ויוגה בודהיסטית, אבל בקושי מבדילים בין פרגיות לסטייקים, או כדורגל לכדורסל. נשאר רק לברר מה אחד כמוני עושה בכלל עם הטיפוס הזה? "חשבתי שבין הנוער שוחר מדע במצוקה לבודהא אני אצליח להתחמק לך לאיזה חודש בלי שתרגיש." אמרתי בקול שקט – טריק אשכנזי שלמדתי ממנו - לא צריך לצעוק כדי לריב, אפשר להיות ברוגז עם הבן זוג גם בלי שהשכנים בבלוק ממול ידעו מה בדיוק אתה חושב עליו, על אימא שלו ועל הסבתא שלו.
"זו קייטנת מדע לנוער במצוקה." תיקן אותי יובל שוב, (למרות שגם הוא מודה שחוץ מהנוער גם המדע במצוקה, בגלל הכיבוש כמובן)
"אתה יודע איזו סבל והרס כלכלי המחסומים הללו גורמים לאוכלוסייה שאנחנו מחזיקים תחת כיבוש כבר למעלה משלושים שנה?" אמר יובל בקול של מורה קפדנית ששוב תפסה אותך בלי שיעורים, ולקח ממני את המגהץ.
"לא, אבל אתה בטח תספר לי הכל בעוד דקה." אמרתי בעייפות, והסגרתי ברצון את המגהץ לידיו. הוא נענע אותו, ואמר לי שאני דביל כי אין במגהץ מים, ובלי אדים אני בחיים לא אפטר המקמטים הללו. "לא מצאתי איפה החבאת את המים של המגהץ." הסברתי, "וחוץ מזה הם תמיד נשפכים לי על הרצפה." יובל הוציא את הבקבוק של המים הרכים מארון המגבות, (מי שומר מים בארון?), העיר שהם באותו מקום כבר שלוש שנים, מאז שעברנו לגור יחד, ושפך אותם למגהץ בלי להתיז אף טיפה.
"צריך לשים על מקסימום חום." הסביר וסובב את הכפתור הזה שיש בגב המגהץ, ואחר-כך מסר לי אותו חזרה. המגהץ גרגר ונשף עלי כמו חתול כועס ומהחורים שבתחתיתו פרצו פתאום אדים. "אני לא אשרוף את המדים?" שאלתי מודאג. עד כה הסתיימו הניסיונות שלי בגיהוץ בסימני חריכה על הבגדים שלא התרשמו כלל ונשארו מקומטים כמו קודם.
"לא, זה בסדר, אלו מדי ב`, זה בד כותנה עבה וחזק." הרגיע אותי יובל, והרכיב שוב את משקפיו, "ומאוד מקומט." הוסיף והחליק את המגהץ על קמטי השרוול, שמעשה פלאים, נעלמו מיד. "היית יכול להתחמק די בקלות מהמילואים הללו." אמר והסתער על השרוול השני. "היית יכול להגיש ולת"ם, או טוב יותר, ללכת לוועדה רפואית עם הבעיה הזו שיש לך עוד מהסדיר."
"אין לי שום בעיה!" התעצבנתי וחטפתי ממנו חזרה את המגהץ. ניסיתי להחליק על הצווארון, אבל הוא התקמט עוד יותר ונראה כמו אקורדיון ישן.
"בחייך אודי, הצלקת הזו ברגל מציקה לך כל פעם שנעשה קר, ויש לך סיוטים."התעקש יובל.
"עכשיו קיץ, הרגל שלי מאה אחוז, והסיוטים הללו הם לא רציניים, אל תעשה עניין משטויות." התרגזתי. רק זה חסר לי, שהחבר`ה שלי ידעו שאני מתעורר מזיע ובוכה בגלל חלומות טיפשיים על איזה פטרול אומלל מלפני עשר שנים, פטרול שהסתיים בפציעתי ובמוות של שני חברים שדיממו למוות בשלג הלבנוני.
"זה היה לפני המון שנים, יצאנו מלבנון ואף אחד לא זוכר יותר את השטות ההיא!" הטחתי, "ושלא תעז לספר על זה לאף אחד, שמעת יובל?" את סוף המשפט כבר צעקתי כמו שאני רגיל לצעוק כשאני כועס באמת. הרי לא חשבתם ברצינות שאני מסוגל לריב בשקט כמו חנון אשכנזי תרבותי. ברגע שהויכוח גולש למריבה בריאה אני חוזר למקורותיי המזרחיים, כועס וצועק, וכשיובל מעלה את הפציעה שלי שאני מעדיף למות ולא ללכת בגללה לוועדה רפואית שעלולה חלילה להוציא אותי מהפלוגה, ולנתק אותי מהחבר'ה שלי, אני מאוד כועס.
אבל לך תסביר דבר כזה לאחד שהעביר את כל השירות שלו בקריה, בישיבה ליד המחשב.
בסדר, אני יודע שחיל מודיעין הוא חיל חשוב מאוד ואי אפשר בלעדיו, אבל עם כל הכבוד ליובל ולאנשי המודיעין, הוא בחיים לא יבין באמת עד כמה חשובים בשבילי החבר`ה שלי מהצבא שעשו יחד איתי את כל המסלול, מהטירונות של גולני, דרך החרא והבוץ של לבנון עד שהגענו עד הלום - המחסומים בשטחים.
"רק בשביל להיפגש עם החבורת הגרבצנים שלך מגולני ולהתנהג כמו אחלה גבר אתה מוכן לחזור לארון ולעמוד במחסומים." התמרמר יובל. לפעמים נדמה לי שהוא מקנא באחוות הלוחמים שיש לי עם החברים מגולני. הוא לא קולט שהם כמו אחים בשבילי והם היו מתעלפים מתימהון, או פשוט צוחקים ולא מאמינים אם הייתי מספר להם שאני לא מעוניין בנשים. רק לשנים מאוד קרובים אלי שמסוגלים לקבל בהבנה דבר כזה כן סיפרתי, והם הבטיחו לשמור את זה בסוד מהשאר. להם אני יכול לבכות עד כמה אני מתגעגע ליובל, אבל השאר, כמו ההורים שלי, לא יודעים וגם לא ידעו בחיים. נכון, הם החברים הכי טובים שלי, אני מוכן למות בשבילם, ואפילו לעמוד אתם חודש במחסומים ולריב עם פלשתינאים מסכנים שעלולים תוך רגע להפוך לשאהידים רצחניים ולהתפוצץ עלי, אבל עדיף שהם לא ידעו שאני מעדיף גברים במיטה שלי. בצבא אני רק לוחם. אני עושה מה שאומרים לי כמו חייל טוב, ואין לזה שום קשר לחיים האזרחיים שלי. אמרתי את זה ליובל מאה פעמים לפחות, אבל הוא מתעקש לא להבין. כל פעם שאני עושה מילואים הוא מציק לי בגלל המקלחות הפתוחות בבסיס, ואחרי שאני מרגיע אותו בתחום הזה הוא עובר לנדנד לי על הסבל של הפלשתינאים.
אפשר לחשוב שיש לי משהו אישי נגד העם הפלשתינאי. אני אשם שהמנהיגים המטורפים שלהם ששולחים אותם להיות שאהידים ולהתפוצץ לנו באוטובוסים ובבתי הקפה? מה פלא שאני מעדיף לספר לו שאני הולך למילואים רק ברגע האחרון?
"אוף! מה אתה עושה?" התעצבן יובל אחרי שגמרתי לקמט לחלוטין את הצווארון האומלל ועברתי לגב של החולצה.
"אני מגהץ את המדים כדי לא להיות שלומפר." התעצבנתי, "אני אוהב להראות מסודר בזמן שאני מתעלל בשאהידים מדוכאים תחת עול הכיבוש שבאים להתפוצץ בתל אביב."
"הם לא יספיקו להתפוצץ כי אתה תצחיק אותם עד מוות במראה הדחלילי שלך." ענה לי יובל כגמולי וחטף ממני את המגהץ.
המשכנו להתווכח את אותו ויכוח מעייף שאנחנו מנהלים מאז שנפגשנו – שטחים, כיבוש, יציאה מהארון, מתנחלים, פלשתינאים, ימין, שמאל, מקלחות צבאיות, דתיים, חילוניים, מזרחיים, אשכנזים – בחייכם, אני צריך לספר לכם? כולם כבר מסוגלים לדקלם מתוך שינה את כל הטיעונים של הצד השני. עזבו את זה. עד שהוא גמר לגהץ לי את המדים צחצחתי את הנעליים הצבאיות שלי והכנתי תרמיל. בסוף התפייסנו כמו תמיד, במיטה. חזרתי והבטחתי לו שאני אוהב רק אותו, ואתגעגע אליו למרות כל החיילים הסדירים הצעירים והיפים שיסתובבו סביבי, וגם בלילה האחרון לפני שיצאתי למילואים ישנו מחובקים כרגיל.
בבוקר הוא התעקש לקחת אותי לטרמפיאדה. אסי המג"ד אמר שההסעה תגיע בשבע פחות או יותר ולמרות שאמרתי לו שההסעה תמיד מאחרת הוא חשש שאני אפספס אותה.
נפרדנו בבית בחיבוקים ונשיקות ויצאנו לכיוון הטרמפיאדה עם עיניים טיפה לחות - מזל שהיום הוא ויתר על העדשות ונשאר במשקפים.
כשהגענו לצומת הוא עצר את הרכב בצד, לחץ לי את היד אמר שלום רשמי כזה. חייכתי חיוך של חייל גיבור, ליטפתי לו בגנבה את הברך ויצאתי. כל החבר'ה כבר היו שם, ממתינים בחוסר סבלנות - ההסעה כמובן אחרה - שמתי את התרמיל על המדרכה, אמרתי שלום גדול לכולם והבטתי אחורה. יובל עדיין ישב במכונית ושפשף את העיניים, השמש נצצה על עדשות העיגולדים שהוא הגביה על מצחו, ואני ידעתי שהוא מרגיש עצוב ובודד. "או, הנה, סוף סוף ההסעה הגיעה." אמר גידי הסמג"ד והביט בשעון שלו שהראה שכבר שבע ורבע. לאכזבתנו ראינו ששוב שלחו לנו טיולית ישנה ודפוקה בלי קפיצים. בטח נגיע לבסיס עם גב דואב ותחת כואב. הרמזור התחלף לאדום בדיוק כשהטיולית נכנסה לצומת וידעתי שיש לי עוד כמה דקות עד שהיא תגיע לטרמפיאדה. "חכו רגע, אני הולך לתת נשיקת פרידה אחרונה לחבר שלי." אמרתי, מצפצף על זה שכולם, אבל כולם, שמעו אותי ודהרתי חזרה למכונית. יובל שכבר הכניס להילוך הביט בי בפליאה כשרכנתי מבעד לחלון הפתוח, נישקתי אותו חזק על הפה, אמרתי לו שוב שאני אוהב אותו ושאף אחד לא יתעלל בפלשתינים המסכנים כל זמן שאני אעמוד במחסום, וחזרתי בריצה לטיולית שהמתינה לי עם כל החברים הכי טובים שלי שקיבלו אותי במחיאות כפיים סוערות.

אין תגובות:

פרסום תגובה