עוקבים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

החיים אחריו

א. הבכי הראשון
לא יודע למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן, אבל רק כמה חודשים אחרי מותו הצלחתי לבכות על תומר. לא בכיתי כשהודיעו לי שהוא נהרג בתאונת דרכים טיפשית ומיותרת כשהדהיר מהר מידי את האופנוע שלו לתוך צלע הר, ולא בכיתי בלוויה שלו כשאימא שלי ושלו שנפגשו סוף סוף אחרי שנים של מתיחות מרירה התייפחו יחד על קברו הטרי, ואפילו בשבעה שלו, כשאביו הניח את ראשו על כתפי ובכה כמו ילד על בנו הצעיר שמת לו ככה פתאום, נשארו עיני יבשות.
אז מתי כן התחלתי לבכות על מותו של בן זוגי בעשר השנים האחרונות? פרצתי בבכי מר כמעט שנה אחרי מותו וזה קרה ברגע הכי פחות הולם ומתאים – מיד אחרי זיון.
מילא אם הייתי לבד, אבל לא, הייתי חייב לעשות את זה ליד שותפי למיטה, הראשון שנגעתי בו מאז מותו של תומר.
מוזר, איך קרה שבכלל הגעתי עם מישהו אחר למיטה? זה הפתיע אפילו אותי. זמן רב מאוד הרגשתי שהרצון שלי לסקס נקבר יחד עם תומר, נמעך כמו האופנוע שלו ונעשה טוטל לוס. שבועות על גבי שבועות עברו בסך, המצבה כבר ניצבה על קיברו ופתאום נעשה שוב קיץ - הקיץ הראשון שלי בלעדיו - הרחובות מלאו בצעירים שזופים וסקסיים ואני, שום דבר!
זה לא שלא שמתי לב אליהם, דווקא הבטתי בהם היטב וידעתי שהם מפתים ומעוררים ושתומר היה מסב את ראשו אחריהם, מעיר הערות מתגרות ומנסה שוב לבדוק אם יש מצב שאני והוא ועוד מישהו...
מעניין מה הוא היה עושה אם הייתי אומר פעם – כן, יאללה, בוא נלך על זה, נזמין עוד מישהו ונזרום, מה כבר יכול להיות? – אולי, אם הייתי פחות כבד והולך יותר לפי הראש הפרוע שלו אז הוא לא היה נהרג? יכול להיות, לא?
קראתי פעם שאם פרפר מנפנף את כנפיו בצד אחד של כדור הארץ זה יכול לגרום לטייפון בצד השני של העולם, או שאולי אני סתם מקשקש, לא יודע, וחוץ מזה מה הטעם במחשבות האלו? זה לא שהוא באמת סבל מהשמרנות שלי, הוא בטח ניצל את ההזדמנויות שהיו לו כשנסעתי לחו"ל מטעם העבודה וחגג יפה בלעדי, ובכל זאת זה קרה - האופנוע האדום והמבריק שלו התרסק לתוך הר, הגוף החזק והדק שלו, גוף של שחיין עם עור קטיפה שחום נמעך לתוך סלע ולא עזרו בגדי העור היקרים שהוא נראה כל כך יפה בהם, ולא עזרה הקסדה היקרה להחריד שהבהיקה בצבעי כסף וזהב, שום דבר לא עזר.
אני רוצה שמישהו יסביר לי איך דבר כזה יכול להיות? מה ההיגיון בזה שדווקא הוא, היפה, הזריז, הזורם, מסמר כל מסיבה ומרכז כל התכנסות נרקב באדמה ואני, השקט, הביישן והכבד על גזרתי הרחוקה משלמות ופרצופי חסר החן נשארתי חי.
מישהו יכול להסביר לי למה דבר כזה קורה בעולם? יש פה מישהו רציני ואחראי שיכול לתת לי הסברים? יש למישהו סיבה סבירה לזה שתומר מת?
לא, לא חשבתי שיש. הוא פשוט מת, מת בצורה מכוערת, בלי שום הגיון וסיבה, רגע הוא היה חי, נושם ומחייך, מפזר סביבו קסם וחן ושמחת חיים ושנייה אחר כך הפך לגוש מעוך של בשר, דם ועצמות מרוסקות בעוד אני ממשיך לשכב לי בנחת במיטתי ולכעוס על המריבה האחרונה שלנו - שהייתה טיפשית כמו כל שאר מריבותינו - אז איך אני יכול לבכות על מותו אם אני מתקשה להבין למה הוא מת ואני חי?
"למה אתה בוכה?" נדהם הבחור הזה ששכב לצידי מזיע ומרוצה אחרי סקס פרוע ולוהט שהדהים את שנינו.
פגשתי אותו סתם במקרה באיזה בלוג פוליטי של עיתונאי אחד ששנינו הגבנו לו. אחרי שקנטרנו קצת זה את זה בתגובות הוא ביקש שנמשיך לשוחח בפרטיות. נתתי לו את מספר המסנג'ר שלי בטוח שהוא רוצה להמשיך לריב איתי על פוליטיקה ושאחרי שיחה שתיים נמצה את העניין, אבל הוא הפתיע אותי, אחרי שהחלפנו כמה משפטים מבודחים שהצחיקו כמדומה רק חננות מיובשות כמונו הוא שאל פתאום אם אני בקטע?
"איזה קטע?" הופתעתי.
"קטע של גברים." הוא השיב והוסיף סמיילי מסמיק.
"כן." אמרתי וצירפתי את הסמיילי המשתומם.
"הייתה לי הרגשה כזו." הוא הסביר, "כנראה שזה היה משהו בעדינות של התשובות שלך."
"שאני אבין, אתה קורא לי אוחצ'ה?" נעלבתי, "וזה עוד לפני שדיברנו בטלפון? לא נסחפת?"
הוא צחק בשורה של סמיילים צהובים ועולצים ונתן לי את מספר הטלפון שלו.
התקשרתי ושוחחנו שיחה נעימה ונטולת כל רמזים ופלרטוטים, סתם שני אנשים שמתקלפים לאט לאט מהוירטואליות ומציצים בזהירות החוצה.
אחר כך הייתה פגישה בבית קפה - בערך באמצע הדרך בין הדירה שלו לשלי - זו הייתה פגישה טובה, נהניתי להכיר אותו, מצא חן בעיני שהוא היה בדיוק ההיפך מתומר.
עברתי על כל נקודות ההיפוך במוחי כשחזרתי לאט הביתה, משחזר בשקט במוחי את השיחה שלנו שזרמה, טובה ומשעשעת, בלי שתיקות מביכות.
הוא היה מבוגר ממני ותומר צעיר יותר.
הוא היה נמוך ממני ותומר גבוה יותר.
הוא היה רחב. שעיר ואיטי. תומר היה דק, חלק וכספיתי.
הוא ידע להקשיב לי בשקט וענה במתינות רק אחרי שהיה בטוח שסיימתי את דברי ואין לי יותר מה להוסיף, תומר התפרץ תמיד למשפטי ואילץ אותי לדבר מהר ובקצרה כאילו שיגרתי אליו אס. אם. אסים אפילו כשישבתי מולו פנים אל פנים.
הוא היה איש רגיל למראה, נחבא אל הכלים, מגושם מעט. תומר לעומתו משך תשומת לב בכל מקום בו הופיע וראשים הסתובבו אחריו כשעבר ברחוב, קליל ומלא חן כרקדן.
תומר צחק בקלות ובקול רם מכל מיני הבלים כמו איש מחליק על בננה, או עוגת קצף מוטחת בפרצוף מופתע, ואילו הוא רק חייך, וגם זה רק מבדיחות מתוחכמות ויבשות שכללו בעיקר משחקי מלים ולשון נופל על לשון.
לא היה ספק החלטתי כשנכנסתי לדירתי והתחלתי להתארגן לשנת הלילה, מצאתי את היפוכו המושלם של תומר.
באותו לילה חלמתי את החלום הארוטי הראשון שלי מאז מותו, ושבוע אחר כך, אחרי עוד אי אלו שיחות בטלפון ובמסנג'ר שבנו ונפגשנו. הלכנו לסרט ואחר כך, כשהוא הציע שנשב לשתות קפה באיזה מקום שאלתי מה דעתו לעשות את זה אצלי בדירה?
הוא הסמיק מעט ושקל את הזמנתי בכובד ראש, מביט בי במבט בהיר וחודר כאילו ניסה לחדור לתוך מוחי. "רק קפה?" שאל.
משכתי בכתפי. "נתחיל בקפה ואחר כך נראה."
"אני מודה לך שלא אמרת נזרום." הוא ניסה להתבדח.
"חס וחלילה, הרי כבר החלטנו שהמילה הזו מוקצה מחמת שימוש יתר וניצול לרעה."
"ובכל זאת יש בה משהו." הוא אמר ונגע בביישנות בידי. ברור היה שאין חשש שהוא ינסה לנשק אותי באמצע הרחוב כמו שתומר אהב לעשות, בעיקר כדי להחריד אותי ולזעזע את הצופים בנו.
"כן. משהו זורם כזה." צחקתי.
המשכנו להשתעשע במשחקי מילים מטופשים עד שהגענו למטבחי ואז הוא השתתק, הביט בי נאבק עם מכונת האספרסו העיקשת שלי - מתנה מתומר כמובן - ופתאום קם, הניח ידיו על כתפי, סובב אותי אליו ונישק אותי נשיקה קצרה ומגששת, ומיד אחריה עוד אחת ועוד אחת, ופתאום היינו בדרך לחדר השינה.
"לא יכול להיות שזה היה כל כך גרוע." הוא אמר אחר כך, כשזה נגמר ואני פרצתי בבכי.
"לא, בכלל לא. ממש לא. זה היה... זה היה ממש ממש בסדר."
"זורם בצורה מפתיעה, נכון?" אמר מולי - זה היה שמו - קיצור של שמואל.
"כן, בהחלט זורם. הפעם זו באמת המילה המתאימה. לא חשבתי ש... כל כך מזמן לא..."
"מה לא? לא עשית סקס?"
"הרגשת את החלודה? מצטער."
"לא הרגשתי שום חלודה ואין לך על מה להצטער יותם. למה אתה בוכה?"
"לא יודע, סתם. מצטער."
"אין לך על מה להצטער, תפסיק להתנצל כל הזמן. אם אתה בוכה כנראה שהיה לך צורך לבכות." אמר מולי בפסקנות והלך למקלחת.
בכיתי עוד קצת, משחרר דמעות שהיו כלואות בתוכי מאז שתומר מת והלכתי להצטרף אליו במקלחת. התקבלתי בברכה, סיבנתי את גבו ועורפו והוא סיבן אותי ושטף אותי, ואחר כך ניגב אותי בעדינות ושאל מה בנוגע לקפה ההוא.
"רק אם תצליח לפייס את המכונה הארורה הזו, אני לא מסתדר איתה."
"מה רע בשיטה הישנה של הרתחת מים?" שאל מולי ומילא את הקומקום במים. הם רתחו מהר ושנינו שתינו נס קפה פשוט ואכלנו עוגה קנויה פשוטה, ואחר כך הוא שאל בביישנות אם בא לי שהוא יישאר לישון אצלי.
הנהנתי ושוב נמלאו עיני דמעות. הצלחתי לעצור אותן עד שהתכרבלנו יחד במיטה ואז הן פרצו בכל עוז.
"המון זמן לא ישנתי עם מישהו." ניסיתי להתנצל.
"כן, זה ברור, ומה קרה לבחור האחרון שכן ישן אתך?"
"הוא מת. ריסק את האופנוע שלו לתוך סלע ומת. זה קרה לפני כמעט שנה ורק עכשיו אני מצליח לבכות. מצטער."
"תבכה יותם, זה בסדר, יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא."
"נורא אהבתי אותו, ממש ממש אהבתי אותו, הוא היה אהבת חיי." ניסיתי להסביר.
"אני מבין." אמר מולי בקול כבד וכרך את זרועותיו סביבי, משעין את לחיו על גבי. היה לו חזה שעיר ומגעו הצמרירי על גבי נעם לי מאוד.
"לא, אתה לא מבין, הוא מת לפני כמעט שנה ומאז לא היה אף אחד, שום דבר, ממש כלום. עד לפני שבוע אפילו לא עשיתי ביד."
"הפגישה הראשונה שלנו הייתה לפני שבוע."
"כן, נכון."
"ויש קשר? אני דומה לו?"
"יש קשר, אני חושב, אבל אתה בדיוק ההיפך ממנו. אין אפילו דבר אחד שבו אתה דומה לו מולי."
"כן, עכשיו אני מבין. זה מה שעושה אותי כנראה להימור בטוח מבחינתך. באמת שאלתי את עצמי למה בחור מדהים כמוך בחר באחד כמוני."
"מדהים? אני מדהים? מה פתאום? ולמה אתה מתכוון אחד כמוך?"
"אחד כמוני זה אחד שעיר ונמוך כמוני, דוב כזה, ואתה יותם כן מדהים, לך תסתכל בראי אם אתה לא מאמין לי."
"אני יודע איך אני נראה ולא הייתי מתאר את עצמי כמדהים. מי שבאמת היה מדהים זה תומר. תמיד שאלתי את עצמי מה הוא עושה עם אחד כמוני."
מולי שתק זמן ארוך מאוד אפילו בשבילו ואז אמר שהוא חושב שאולי עדיף שהוא ילך. אם הוא היה מקדים יציאה מהמיטה לאמירה שלו לא הייתי מתווכח, אבל הוא נשאר לשכב שם, אמנם בלי לגעת בי, אבל עדיין שוכב לצידי וחום גופו מוקרן לעברי מבעד למרחק הקצר שהפריד בינינו.
"בבקשה אל תלך." ביקשתי, אלו היו המילים האחרונות שאמרתי לתומר לפני מותו והן נאמרו בדיוק באותו חדר שינה, אבל תומר עמד על רגליו, רוכס את חליפת העור שלו - זו שנקנתה עם האופנוע ונועדה להגן עליו - היא שיוותה לו מראה סקסי להפליא, אבל את המשימה שלכבודה נקנתה היא לא מילאה כהלכה.
הוא כן הלך והוא מת. כן, הוא באמת מת, ואני לא אראה אותו יותר לעולם. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, יותר מידי זמן, אבל סוף סוף זה נקלט אצלי - תומר מת!  
איך זה יכול להיות שהוא מת ואני פה, במיטה, עם גבר שהוא ההיפך המדויק שלו חוץ מזה שגם הוא רוצה ללכת?
"אתה באמת רוצה שאני אשאר?" הסתובב מולי על צידו והניח יד חמה קשה ומחוספסת על בטני. היו לו ידיים כבדות של פועל בעוד שידיו של תומר היו עדינות ומטופחות ומגען היה קליל כפרפר.
"כן, אני באמת רוצה." 
"בסדר, בוא נישן עכשיו. איך אתה ישן, על הגב או על הבטן?"
"על הצד."
"מצוין, גם אני. לילה טוב."

 ב. הקופסא הירוקה
אכלנו יחד ארוחת בוקר ולמרות שהוא הצליח להפיק שתי כוסות אספרסו מהמכונה של תומר בכל זאת ביקשתי ממנו שייקח אותה החוצה כשהוא יוצא ויפטר ממנה.
"אתה נותן לי אותה?" השתומם מולי, "זה מכשיר די יקר, אתה יודע?"
"לא אכפת לי."
"ובמצב די טוב."
"בטח שבמצב טוב, השתמשתי בה אולי פעמיים מאז שהיא הגיעה לכאן."
"הייתי לוקח אותה אלי הביתה, אבל אני בכלל לא אוהב אספרסו."
"גם אני לא."
"אז למה תומר הביא לך את המכשיר הזה?"
"לא יודע, אולי כי הוא לא שם לב שאני לא אוהב אספרסו ואולי כי המכשיר הזה מצא חן בעיניו? מכשיר יפה, לא? תראה את כל הצינורות הכסופים האלו."
"אולי היית צריך לשים אותו בסלון בתור פסל?"
"ואולי במרפסת בתור עציץ?"
לשמע תשובתי מולי צחק צחוק עבה וחם שדגדג את עמוד השדרה שלי מהעורף עד לעצם הזנב. "סוף סוף שומעים אותך צוחק."
"באמת? מה, לא צחקתי קודם?"
"לא, רק חייכת."
"ואתה, אפילו לחייך לא חייכת יותם."
"פעם הייתי צוחק הרבה ומחייך כל הזמן, אבל זה היה פעם."
"אני מבין." קם מולי ממקומו, לקח את מכונת האספרסו, כרך סביבה את חוט החשמל והלך אל הדלת. "טוב, אז אני הולך. אני צריך להגיע לעבודה היום."
"כן, גם אני בעצם."
הבטנו זה בזה ומבוכת פתאום שרתה עלינו.
"אתה יודע איך להשיג אותי." אמר מולי לבסוף, "אני אשמח מאוד אם תתקשר אלי מתי שתרצה."
"אבל אתה לא תתקשר?"
"לא. אני חושב שהפגישה הבאה שלנו צריכה להיות יוזמה שלך."
"בגלל תומר?"
הוא הניד בראשו לאות הן ואז רכן ונשק לי על לחיי. "אני מקווה שתתקשר שוב יותם, היה לי נעים אתך."
"זה מה שאתה אומר לכל הסטוצים שלך?" ניסיתי לקנטר אותו, אבל הוא נשאר רציני.
"אני לא עושה סטוצים. זה לא הסגנון שלי, אבל אתה מקרה מיוחד יותם, ואתה כן מדהים." אמר בכובד ראש, "שיהיה לך יום נעים." איחל לי ויצא.
באותו ערב טיילתי בדירה שלי שהייתה פעם שלנו, שלי ושל תומר וגיליתי בה להפתעתי הרבה מאוד חפצים שלו. נכון, הוריו טיפלו בבגדיו ובדברים האישיים שלו והעלימו אותם מהדירה עוד בשבעה ועד היום אין לי מושג מה הם עשו איתם - אני גם לא רוצה לדעת, אני רק שמח שהם נעלמו ודי - אבל עדיין הייתה שם הכורסת טלוויזיה החביבה עליו, ומערכת מחבטי הטניס שלו, וציוד הצלילה שלו, והמחשב שלו שלא הדלקתי מאז מותו - לא רציתי לדעת מה הסודות שאצורים בתוכו ופשוט התעלמתי ממנו - והייתה גם המיטה. מיטה גדולה ויקרה מעץ מלא שהוא קנה פעם בהתקף בזבזנות פרוע, מיטה כבדה להחריד, תקועה באמצע חדר השינה שלי, מזכירה לי כל פעם מחדש איך עמלנו קשה להרכיב אותה.
מולי בטח ידע איך להיפטר מהמיטה הזו ומשאר הדברים שאין לי יותר צורך בהם אחרי מותו של תומר חשבתי לעצמי, וצלצלתי אליו למרות שהבוקר, אחרי שהוא הלך, החלטתי לא להתקשר אליו יותר.
בכל זאת התקשרתי דווקא אליו, מתרץ זאת בפני עצמי שאני לא יכול לבקש עזרה בנושא עדין כזה ממישהו שהכיר את תומר, ויודע בסתר ליבי שזה רק תירוץ ושאני רוצה לשמוע שוב את קולו.
הוא ענה מיד, כאילו ישב ליד הטלפון והמתין. "אני זקוק לעזרה עם הדברים של תומר ואין לי אף אחד אחר שאני יכול לפנות אליו." אמרתי מהר לפני שאאבד את אומץ ליבי.
"איזה דברים שלו יש לך? בגדים ונעלים ודברים כאלו?" שאל מולי בקול עניני, לא נשמע מופתע כלל מהבקשה שלי.
"לא, את הדברים האישיים ההורים שלו לקחו מזמן, אבל נשארו אצלי עוד כל מיני רהיטים שבעצם היו של שנינו אבל... "
"מה למשל?" קטע מולי את הסברי המסובכים.
"המחשב שלו, הכורסא שלו, ועוד כמה דברים קטנים."
"אני יכול לארגן טנדר ממכר שלי שקשור למעון לנשים מוכות. הן תמיד שמחות לכל מיני תרומות."
"אחלה, מתי הוא יכול להגיע?"
"בעוד חצי שעה, טוב?"
תוך חצי שעה הוא הגיע עם המכר - צעיר שזוף ונמרץ שנהג בטנדר לבן - הם סילקו חיש קל הכול, ממלאים את הטנדר עד אפס מקום, ורק כשעמדנו מזיעים ועייפים ליד הטנדר העולה על גדותיו נזכרתי שוב במיטה.
"אין לי מקום למיטה זוגית." התנצל הנהג, "אבל אם תפרקו אותה אני אגיע מחר ואקח אותה."
קבענו פגישה למחר בערב והוא נסע, משאיר אותי עם מולי.
"תסתדר לבד עם המיטה?"
"לא חושב. היא כבדה נורא, אבל כבר העבדתי אותך מספיק קשה מולי, בטח יש לך תכניות אחרות."
"לא, אין לי." אמר מולי והחל לעלות במדרגות לדירה שלי ואני פוסע בעקבותיו.
"קודם בוא נשתה משהו וננוח טיפה ואחר כך, אם רק תעזור לי להוריד את המזרון ולהעמיד אותה על הצד, אני כבר אסתדר." אמרתי באופטימיות.
אחרי שהשבנו את נפשותינו בכיבוד קל סילקנו במאמצים משותפים את המזרון והעמדנו את המיטה הכבדה להחריד על צידה, ואז התברר שאין אף מברג בבית שיכול לברגים ולחיבורים שלה.
מולי ירד לאוטו שלו וחזר עם ארגז כלים כבד מפח שעורר את קנאתי וניסה לפרק את המיטה במבחר עצום של ברגים וצבתות ששלה ממגרות הפח של הארגז, אבל דבר לא עזר.
"לדעתי המיטה הזו באה עם קיט תואם של מברגים ומפתחות ורק בעזרתם אפשר יהיה לפרק אותה." קבע מולי לבסוף, והחל  מסדר בקפידה את כלי העבודה שלו חזרה במקומם.
התחלתי לאסוף גם אני את המברגים שאספתי מפה ומשם, מכנס אותם לתוך דלי ישן, מנסה לשחזר במוחי את היום הרחוק ההוא כשאני ותומר... כן, בטח!
"הייתה קופסא כזו, קופסא מלבנית שטוחה בצבע ירוק, עכשיו נזכרתי. היא באה עם שרטוט והסברים והכל. איך שכחתי דבר כזה?"
"זה קורה ששוכחים, השנים עוברות, קורים דברים ואנשים שוכחים." משך מולי בכתפיו, "לא חשוב, העיקר שנזכרת. אז איפה אמרת הקופסא הזו?"
"לא יודע. אני אחפש."
הפכתי את כל הבית, מילאתי שתי שקיות ניילון ענקיות עם חפצים שרציתי להיפטר מהם מזמן, מצאתי את הספר של הספרייה שתומר לקח למילואים האחרונים שלו ולא החזיר, וכמה דיסקים שחשבתי שנעלמו לנצח. אפילו את המפתח הרזרבי של המכונית שכבר מכרתי מצאתי, רק את הקופסא הירוקה לא הצלחתי למצוא.
"טוב, נעשה כבר די מאוחר ואני קצת עייף. אולי נוותר ונחזיר את המיטה בחזרה? הציע מולי ופיהק.
הבטתי במיטה שהתנשאה מעלי כמו דינוזאור מעץ וידעתי שאני לא רוצה לישון בה אפילו עוד לילה אחד נוסף.
"לא, שתישאר ככה."
"אבל איפה תישן?"
"על המזרון, כמו שישנתי לפני שהמפלצת הזו השתלטה לי על חדר השינה."
"האמת שזו מיטה לא רעה בכלל, עבודה מצוינת מעץ מלא." החליק מולי את ידו על העץ המבריק והכהה, "לא בדיוק הטעם שלי, אבל סך הכול מיטה לא רעה בכלל."
"אף פעם לא אהבתי אותה. תומר פשוט החליט שנמאס לו לישון רק על מזרון והביא אותה הביתה. לא רציתי להתווכח איתו, הוא היה כל כך מרוצה ממנה אז שתקתי והשלמתי, אבל היא ממש לא לטעמי."
"טוב, תראה, אם לא תמצא את המברגים האלה אני מציע שתפנה לבעל מקצוע. לנגר בטח יהיו מברגים מתאימים לפרק אותה." אמר מולי והחל ללכת לעבר הדלת. חשבתי על חיבוקו החם והצמרירי וידעתי שאני לא רוצה שהוא ילך.
"אל תלך, בבקשה תישאר לישון איתי מולי."
הוא הסתובב והביט בי, "אתה בטוח?"
"בהחלט. לא אכפת לך לישון על מזרון, נכון?"
"ממש לא. אני לא מפונק."
התרחצנו ונשכבנו זה לצד זה על המזרון, מקשיבים אחד לנשימתו של השני, כמעט נוגעים זה בזה, אבל לא ממש נוגעים.
"לא קר לך?" שאלתי אחרי שהבנתי שהוא לא ייקח הפעם את היוזמה ולא יחבק אותי.
"אולי, קצת, ממש טיפה" ענה מולי בהיסוס.
לא הייתי צריך יותר מזה, מיד הסתובבתי אליו ונכרכתי סביבו. "ככה יותר טוב?"
"הרבה יותר טוב יותם." נאנח מולי וכבש את פניו בכתפי, "אבל אני מבקש שלא יהיו פה הלילה יותר מחיבוקים."
"למה?" הופתעתי, "לא היה לך טוב אתמול?"
"היה לי טוב מאוד, בעצם הרבה יותר מסתם טוב מאוד, היה מעולה."
"אז למה?"
"כי היה לי כל כך טוב. אתה מדהים בעיני ואני לא בנוי לסטוצים. אתה מבין?"
ניסיתי להבין, באמת שכן, אבל היה לי כל כך נוח וחמים ונעים בזרועותיו, מין הרגשה ביתית כזו שלא חשתי מעולם עם תומר, ומרוב נינוחות פשוט נרדמתי.
התעוררתי לפנות בוקר מחייך כי פתאום ידעתי בדיוק איפה הקופסא הירוקה. הוא שם אותה במגרה התחתונה במזווה במטבח. איך שכחתי את זה?
נזכרתי אחרי שחלמתי עליו, מניח את הקופסא במגרה התחתונה שאף פעם איני פותח, ואחר כך אומר לי, "ותזכור יותם שאת המיטה הזו אפשר לפרק רק עם המברגים האלו. תזכור איפה אני שם אותם. זה חשוב, אתה מבין?"
"אני מבין, אל תדאג, אני לא אשכח." אמרתי לו בחלום, ואז התעוררתי מחייך ורצתי למזווה, ואכן שם היא הייתה - קופסת פח שטוחה וירקרקת עם שרטוט מפורט של המיטה.
עוד באותו בוקר פרקנו מולי ואני את המיטה. באותו בוקר הלכתי לעבודה כשאני חש קליל ושמח כמו שלא חשתי מזה זמן רב.
אחרי הצהרים הגיע מולי עם המכר שלו ושלושתנו סילקנו חיש קל את המיטה המפורקת מדירתי ועמסנו אותה על הטנדר.
"מה דעתך שעכשיו נלך לאכול משהו?" הצעתי למולי, "אני רוצה להזמין אותך לארוחה. מגיע לך אחרי שעזרת לי כל כך הרבה."
"לא עשיתי כלום בעצם." צחק מולי, אבל הלך איתי למסעדה וגם חזר יחד איתי לדירה שלי, ואחרי שביקשתי הסכים להישאר לישון אצלי עוד לילה.
"גם הלילה רק חיבוקים?" שאלתי.
הוא היסס, העביר יד כבדה ומחוספסת על חזי ובטני ונאנח, "אתה שואל שאלות קשות יותם."
"עד שתחשוב על תשובה אני רוצה לספר לך איך נזכרתי לאיפה נעלמו המברגים. רוצה לשמוע?"
"בטח, איך נזכרת?"
"תומר בא לי בחלום וגילה לי." סיפרתי לו על חלומי.
"אני מבין." אמר מולי לאט, סימן שהוא חושב על משהו, ופתאום רכן מעלי ונישק אותי, ואני נישקתי אותו חזרה, וזה שוב היה מעולה ונגמר במקלחת משותפת ונחמדה שאחרי שוב נרדמנו מחובקים.
חשבתי עליו כל אותו יום בעבודה וחייכתי חיוך מסתורי כשאנשים ציינו כמה טוב אני נראה ואיזה חיוך שמח יש לי.
בסוף יום העבודה התקשרתי אליו והוא ענה מיד, כמו תמיד, "אני הולך לקנות לי מיטה חדשה מולי. נעשיתי מבוגר מידי לישון רק על מזרון."
"יופי, אני מקווה שהפעם המיטה תהיה יותר לטעמך."
"גם אני, ויש לי בקשה, אתה מוכן לבוא איתי לעזור לי לבחור מיטה?"
"אתה בטוח יותם?"
"לגמרי. שמתי לב שאתה מתמצא במיטות איכותיות ואני רוצה לקנות מיטה מאיכות טובה כמו הקודמת, רק שתהיה יותר לטעמי."
"רעיון טוב, אני אשמח לבוא לעזור לך."
"תודה מולי, ואני מציע שתיקח אתך כמה חולצות נקיות ואולי גרביים ועוד כמה דברים כי יש לי הרגשה שתצטרך אותם מחר בבוקר."
"מעניין למה גם לי יש בדיוק את אותה ההרגשה?" צחק מולי את צחוקו החם והנעים, צחוק שדגדג את חוט השדרה שלי מהעורף ועד לעצם הזנב.

אין תגובות:

פרסום תגובה