האור של חיי

"אבל למה לא מאור? תגיד לי למה לא?" התפרצתי בפעם המאה על חברי הווירטואלי העקשן שהוציא אותי מכלי שוב פעם, הפעם המאתיים ואחת מאז שהכרתי אותו.

"כי ככה, כי לא מתאים לי." ענה וסגר לי את המסנג'ר בפרצוף.

למה לעזאזל הוא עושה את זה? הוא יודע שאני שונא שהוא עושה דברים כאלו ובכל זאת... איזה עקשן. מחר הוא בטח יפתח שוב את המסנג'ר, יתנצל ויהיה שוב מאור המתוק והיפה שלי, האור של חיי... כלומר... זאת אומרת... הוא לא ממש שלי, כבר לא, ובעצם אף פעם לא היה, אבל בכל זאת...

איך אני יכול להסביר את היחסים הוירטואליים המוזרים האלו שנוצרו ביני לבינו? אין לי מושג ואין לי הסברים, אבל עובדה, הם קיימים והם חזקים ממני.

אנחנו רבים מאז שהכרנו זה את זה, מתנתקים זה מזה כל פעם מחדש רק כדי לשוב ולחפש זה את זה בחלל הווירטואלי הענקי שמפריד ביני לבינו ותמיד מוצאים זה את זה, שמחים זה בזה, מדברים אחד עם השני שעות רבות, בעיקר אני, כי הוא מהמקשיבים ואני מהקשקשנים הדעתניים הללו שצריכים מישהו כמוהו, עם חוש ההומור הדקיק שלו והכישרון הנדיר שלו לתקוע סיכות בבלון הפומפוזיות שאני נישא על גביו מעת לעת.

מצאתי אותו באתר בלוגים נידח אחד ומיד נדלקתי על הכתיבה שלו, על הדרך המיוחדת, הכאילו רגילה אך כל כך מתוחכמת בפשטותה, שבה הוא סיפר על חייו, על אהבתו לבן זוגו הבלתי אפשרי, על משפחתו, חבריו, שכניו ועבודתו הקשה בבית מלאכה אפרורי אחד באזור תעשייה מכוער ומדכא.

כשהוא סיפר על חייו הפשוטים והיום יומיים כל כך, צובע את העובדות בצבעי דמיונו הקסום, קיבלו הקוראים שלו רושם שהוא חי בעולם מרתק ומעניין להפליא שמשך אליו כל לב.

היו לו הרבה קוראים ומגיבים וחלקם אמרו בפשטות שהוא ממציא הכול, שזה לא יכול להיות, שהוא בכלל אדם בדוי.

"ואם כן, אז מה?" התנפלתי עליהם בתגובות שלי, "מה אכפת לכם? מה זה משנה בכלל? זה בלוג, לא עדות בבית משפט. הוא כותב להנאתו ולהנאתכם, הוא לא עיתונאי שמדווח מהשטח. לא טוב לכם? לכו מפה לכל הרוחות."

כמובן שהם לא הלכו, איך אפשר היה להפסיק לקרוא את סיפוריו הקסומים של מאור? הם נשארו, קראו ודנו בכל מילה ומשפט שלו, שאלו שאלות מרגיזות, ניסו להכשיל אותו, להיכנס לו לחיים לברר מה אמת ומה בדיון, ועוררו את חמתי בתגובותיהם הפולשניות והחצופות ובהצקותיהם הקטנוניות.

אני לא זוכר מי כתב למי ראשון, אבל התחלנו לחליף מיילים, בהתחלה מנומסים ורשמיים ועם הזמן חמים ואינטימיים יותר, ומהר מאוד מצאתי את עצמי כותב לו כמעט כל יום וממתין בקוצר רוח לתשובותיו.

אחר כך, כשהגיע המשבר הגדול והוא נפרד מבן זוגו שנסע הרחק מעבר לים, עברנו להתכתבות במסנג'ר, ואז סוף סוף נפל לי האסימון וקלטתי שאני מאוהב בו.

ידעתי שהוא עדיין מאוהב באקס שלו, אבל זה היה חזק ממני. מעולם לא נפגשנו ובכל זאת אהבתי אותו בכל ליבי והרגשתי שהוא האור של חיי. גרתי אז בדירה קטנה וקודרת בשיקאגו הגשומה והקרה והייתי בודד מאוד. עבדתי קשה וחיי היו ריקים עד שהוא נכנס לתוכם.

שוב ושוב קראתי את המיילים שלו ועיינתי בשיחות המסנג'ר שלנו, בוחן בקפידה את התמונות המעטות שהוא שלח לי, רובן היו באיכות די גרועה, אבל פניו היפים וחיוכו המתוק פרצו מתוכם, מחממים את נשמתי.

המילים הנדיבות שלו, הרעיונות המקוריים, הבדיחות - עוקצניות אך לעולם לא מרושעות - הרגישות שלו כלפי, כל אלו הצליחו לפרוץ את מחסום החלל הווירטואלי שהפריד ביני לבינו, לעבור את המסך האטום של המחשב ולגעת היישר בליבי.

כמה קשה עמלתי עד שהצלחתי לשכנע אותו לשוחח איתי בטלפון וכמה התרגשתי לשמוע את קולו. רציתי לדבר איתו כל יום, אבל השיחות עלו הון וכשהעליתי הצעה שירכוש רמקולים ומיקרופון כדי שנוכל להפוך את שיחות המסנג'ר שלנו לקוליות הוא הסביר לי, נבוך מאוד, שמצבו הכספי נעשה קשה מאז עזב בן זוגו את הדירה המשותפת ואין לו תקציב לכך.

מיד התנדבתי לתת לו את הכסף או לחליפין לרכוש עבורו את הציוד ולשלוח לו, אבל הוא סירב בתוקף להצעתי וחסך בעצמו כסף לקניית רמקולים, עובד בעבודות מזדמנות נוסף על עבודתו הרגילה.

זה לקח כמה שבועות ועד שסוף סוף זכיתי לדבר איתו דרך המחשב כמעט יצאה נשמתי מגעגועים. דיברנו כל יום, הוא היה צינור החמצן לנשמה שלי שקפאה מקור ומבדידות בגלות. השתוקקתי גם לראותו והתחלתי להפציר בו שיניח לי לקנות לו מצלמה כדי שנוכל להביט זה בזה בזמן השיחות וכמעט ששכנעתי אותו, אבל פתאום נמלך האקס שלו בדעתו וחזר, ועולמי חשך.

ברק היה קנאי, רכושני וחשדן. הוא אסר עליו לשוחח איתי, עיקם את פניו במורת רוח בגלל המיילים שלי והציק למאור ללא הרף בגלל הקשר שלנו.

כמה ימים אחרי שחזר ברק לארץ מאור שלח לי מכתב ארוך ומתנצל, אמר שהוא חייב לנתק איתי את הקשר והתחנן שאסלח לו ושאניח לו לשקם את היחסים עם ברק.

קיבלתי את הדין והפסקתי לכתוב לו ולחפש את שמו במסנג'ר. הייתה תקופה רעה של כמה שבועות שבהם ניסיתי לשכוח אותו, להתקדם הלאה, אך לשווא. לא יכולתי להוציא אותו מראשי, את קולו החם והמתוק, את הדאגה הכנה לשלומי, את השיחות המשעשעות, עוקצניות, מדליקות שלנו. כל כך התגעגעתי, ובסוף לא התאפקתי ושלחתי לו מייל קטן ולא אישי עם תמונה מצחיקה שחשבתי שהוא יאהב ושוב חודש הקשר, אבל רק במיילים ובמסנג'ר אילם כי ברק החרים את המיקרופון לטובת ידידה שלו שהייתה זקוקה לו.

את הרמקולים הסכים הבן זונה האגואיסט הזה להשאיר וככה יכולתי לשוחח לפעמים עם מאור כשברק לא היה בבית ולשלוח לו שירים ששנינו אהבנו.

היחסים שלהם שהיו לדעתי משפילים ומכוערים נמשכו עוד ועוד, ברק בגד בו, זנח אותו לעיתים קרובות, היה קנאי ללא סיבה והתנהג בשפלות, אבל מאור נשאר מבין, נאמן, מתוק ומתחשב, ולא הפסיק לתרץ את התנהגות בן זוגו בכך שהוא צעיר וחרמן, שבא ממשפחה דתית שמקשה את חייו, ושקשה לו להשלים עם ההומואיות שלו - תירוצים מרגיזים שהטריפו את דעתי מזעם.

מה שהכעיס אותי עוד יותר היה שלא יכולתי להגיד לו מה באמת אני חושב על בן זוגו. היה עלי להעמיד פנים שאני רק ידיד של מאור, שאני אמנם מחבב אותו מאוד, אבל הקשר שלנו הוא קשר של חברות בלבד.

כדי להטעות אותו הזכרתי מידי פעם איך אני מבלה במיטה עם יזיז רב און ונלהב זה או אחר, אבל האמת העגומה הייתה שבזמן שלא עבדתי ישבתי מול המחשב והמתנתי למאור שיתפנה לשוחח איתי.

כשלא דיברתי איתו חשבתי עליו ללא הרף, דאגתי לשלומו, שלחתי לו מתנות קטנות בדואר וקיבלתי ממנו בחזרה מתנות, תשומת לב, דאגה וחמימות, קיבלתי ממנו כל מה שרציתי לקבל מבן זוג אוהב חוץ מקולו ומנוכחותו הגופנית.

בפסח נגמר סוף סוף החוזה שלי והחלטתי לחזור לארץ לחופשת מולדת ארוכה, לכאורה כדי לראות את הורי שכלל לא התגעגעו אלי, ואת מולדתי האהובה - ארץ קשה, אכזרית ומכוערת שברחתי ממנה בשמחה גדולה מיד אחרי השחרור מהצבא – אבל בעצם כל מה שרציתי היה לראות את מאור, לחבק אותו להביט בעיניו.

בהתחלה הוא סירב בתוקף שניפגש, כעסתי ואחר כך הוא כעס, ואני כעסתי עוד יותר ושוב רבנו, ושוב לא עמדנו בגעגועים והתפייסנו, וכל אותו זמן הוא סירב בתקיפות לפגישה איתי ואז, כמה ימים לפני שעליתי על המטוס חזרה לארץ הגיע מכתב נורא שהפך את כל עולמי באחת – מאור כתב לי שהכול היה שקר, שהוא בכלל לא קיים, שהוא בעצם אישה וכל היחסים ביני לבינו היו מהתלה אחת גדולה ואיומה על חשבוני.

"אני סתם אישה משועממת בגיל של אימא שלך שכתבה בלוג בדוי כדי למלא את שעות הפנאי. ככה נוצר לו הקשר ביני לבינך ולא היה לי די אופי וכוח נפשי לנתק אותו, אבל מאחר ואתה חוזר כעת לארץ אני חייבת לגלות לך את האמת. סליחה על הכול, שלום ותודה."

נרעש ונסער החזרתי לו מייל דחוף – "אבל שוחחנו בטלפון, שמעתי את קולך?"

"אהה, כן, שטויות, רכשתי דרך האינטרנט מין מכשיר כזה שמשנה קולות וככה שוחחנו, אבל הוא התקלקל ואז המצאתי את הבדיה על ברק שחזר כדי שתהיה לי סיבה לא לדבר אתך שוב. ביי אורי."

וזהו, לא היו יותר שיחות במסנג'ר ולא תשובות למיילים שלי. מאור שהאיר את חיי נעלם כלא היה. נשארתי עם צער עצום שהלך ותפח ושינה צורה עד שהפך לזעם איום.

הגעתי לארץ ואחרי שביליתי את הזמן הנדרש עם משפחתי שקיבלה אותי בקרירות הראויה לבוגד שעזב את הארץ וחי חיי זימה והוללות מבישים בגולה, בן אבוד שמעולם לא נראה ממנו נחת או נכדים, נכנסתי למשרד חקירות וגוללתי לפני חוקר פרטי בשם נוימן את סיפורי העגום.

"טוב, היא עבדה עליך בצורה גועלית וברור שאתה כועס." אמר לי בשלווה נוימן החוקר, שוטר לשעבר עם קשרים טובים במשטרה, כרס, קרחת ופרצוף מזיע, "אבל ככה זה באינטרנט. תגיד תודה שהיא לא לקחה ממך כסף. לפחות היא ביקשה סליחה."

"אני חייב למצוא אותה? זה אפשרי?"

"אם יש לך את מספר הנייד שלה... טוב, אולי, נראה, אבל מה תעשה אם תמצא אותה? אני לא רוצה להסתבך?"

"לא תסתבך. אני רק רוצה לראות אותה, זה הכול."

נוימן עיקם את פניו באי רצון, אבל היה ברור שהעסקים חלשים ואני הצעתי לו סכום יפה. הוא נכנע וחזר אלי אחרי כמה ימים עם כתובת שתאמה את מה שסיפר לי מאור - דירה קטנה בפרוור שינה של חיפה, קרוב לאזור התעשייה שבו עבד/ה האדם שכבש את ליבי בחודשים האחרונים.

רועד ונרגש דפקתי על דלתו/ה. הדלת נפתחה ובפתח עמד מאור המוכר לי מהתמונות. מאור היפה שלי עם פניו העדינים ועיניו המאירות. הוא נראה רזה, חיוור ועייף יותר מהבחור שתמונותיו היו חקוקות על לוח ליבי, אבל זה בהחלט היה מאור שלי.

הוא זיהה אותי מיד, זה היה ברור, הרי הצפתי אותו בתמונות שלי. ראיתי את אישוניו מתרחבים בתדהמה בעודו נסוג לאיטו אל הדירה, מנסה לסגור בפני את הדלת, אבל הוא היה איטי מידי ואני נחוש מידי.

התפרצתי פנימה ונעצרתי המום. הדירה הייתה חשוכה ורק שלושה נרות נשמה האירו את הסלון הקטן, דולקים על שרפרף למרגלות תמונה גדולה של בחור שהכרתי היטב – ברק.

התמונה הייתה גדולה וצבעונית והוא צולם בה עומד בתנוחה מתגרה, גופייה הדוקה לגופו השרירי, מחייך בשחצנות, שמש משחקת בשערו הבהיר, עיניו הכחולות מבריקות. ברק היה כל מה שאני לא הייתי – גבוה, שרירי, זקוף, יפה תואר, צעיר וסקסי. איזה סיכוי היה לי, סתם בחור רגיל למראה שנאבק כל הזמן בעודף משקל ובסימני הגיל, לעומת האליל הזה?

"מה קורה פה?" נחרדתי, "הוא מת?"

מאור התיישב על הספה מול התמונה וכבש את פניו בכפות ידיו. לא היה צורך בתשובה, ברור היה שהצעיר יפה התואר הזה לא יזכה לראות שוב את אור השמש ולחייך אל העולם את חיוכו השחצני.

תסכול, זעם וכאב של חודשים רבים התפרק בתוכי בבת אחת. "למה שיקרת לי? למה לא סיפרת את האמת? למה?" צעקתי.

רכנתי אליו ואחזתי בכתפיו של מאור, תקוף זעם חסר שליטה אחזתי בכתפיים הגרמיות הללו בכפות ידי והחלתי לטלטל אותו בכוח, מנער אותו באלימות שלא שיערתי שמצויה בי.

הוא שתק ולא התנגד, רק הסב את פניו ממני כאילו מראה הזעם שלי היה למעלה מכוחותיו. "חתיכת שקרן, חולה נפש שכמוך." צרחתי, מתוסכל משתיקתו, והדפתי אותו מעלי.

גופו הוטח לאחור ומצחו פגע בזוית המדף שהיה תלוי לצד הספה. שריטה ארוכה ומכוערת החלה לדמם על עורו החיוור שפעם היה זהוב משמש.

למראה הדם פג כל כעסי. "מאור." כרעתי על ברכי לפניו, שולח יד אל פניו המעונים, "תן לי בבקשה, אני..."

"לא!" צעק בבהלה, קפץ ממקומו והתרחק ממני עד לקצה החדר. "אל תיגע בי."

"אני לא רוצה לפגוע בך, אני רק רוצה לטפל בך. יורד לך דם. תן לי לחבוש אותך."

"בשום פנים ואופן לא." פסק מאור בנחישות, "שלא תעז, זה מסוכן."

"מה מסוכן?" המשכתי לא להבין, הולך אחריו למקלחת וצופה בו מוחה את הדם ממצחו החבול עם מגבת רטובה. השריטה המשיכה לדמם והוא קשר את המגבת סביב ראשו כמו בנדנה ואחר כך צנח על שפת האמבטיה ובכה בכי תמרורים.

"מאור." התחננתי, "מאורי חמוד, בבקשה, תסלח לי, אני רק רוצה לעזור לך, תגיד לי מה אני יכול לעשות."

"כלום, אתה לא יכול לעשות כלום. רק לך מכאן בבקשה, פשוט לך."

הלכתי, סוגר מאחורי בעדינות את הדלת הפשוטה למראה שהסתירה מאחוריה כאב נורא. ירדתי מדרגה ועוד אחת ובשלישית נעצרתי. לא יכולתי להתרחק משם, לא יכולתי לעזוב אותו ככה. התיישבתי על המדרגה, הרכנתי את ראשי על ברכי וניסיתי לחשוב מה הלאה.

אחרי כמה דקות, ואולי שעות, הזמן איבד משמעות, נכנסה לחדר המדרגות אישה אחת נושאת סל עמוס. בתחילה נרתעה, מופתעת למראי ואחר כך החליטה שאני לא מזיק וחייכה אלי.

"באת לבקר את מאור?" שאלה בחביבות, "גם לך הוא לא פותח לך את הדלת? אל תוותר, תתעקש. גם אני דופקת כל בוקר על הדלת שלו המון זמן עד שבסוף הוא פותח. אם תתעקש הוא ייתן לך להיכנס."

"מה יש לך לחפש אצלו?" השתוממתי. היא נראתה אישה רגילה לגמרי, ביתית כזו, עקרת בית ללא ספק, בטח גם אימא לילדים.

"אני מביאה לו קצת אוכל כל יום, בודקת מה שלומו. מאז שברק נפטר הוא במצב לא טוב, גם קודם היה לו קשה, אבל מאז הלוויה של ברק המסכן מאור הדרדר לגמרי."

"ממה ברק מת?"

היא נאנחה. "זה התחיל כמו סתם התקררות ואחר כך הסתבך לדלקת ראות ואחר כך... אתה יודע איך זה, במחלה הזו אפשר ללכת מכל דבר קטן."

"את יודעת מתי הוא חלה?"

היא משכה בכתפיה בעייפות והעבירה את הסל הכבד לידה השנייה. "מי יודע? זו מחלה שמתחבאת בגוף הרבה זמן ופתאום מתפרצת. אם לא נזהרים ולא נבדקים זה עלול להיות מאוחר מידי. כבר כשברק חזר מחו"ל הייתה לי הרגשה לא טובה, הוא נראה לי קצת רזה ועייף מידי לבחור בגילו, אבל מאור כל כך שמח והם היו כל כך מאושרים יחד אז שתקתי, ואז, לאט לאט, הוא נעשה יותר רזה ויותר חיוור ובסוף אשפזו אותו. כמה ימים אחר כך הוא הלך. חבל, אמרו שאם הוא היה הולך לבדיקות בזמן הוא היה יכול לחיות עוד המון שנים. איזה בזבוז נורא, בחור כל כך צעיר וכל כך יפה, ועכשיו גם מאור חולה." היא הנידה את ראשה בעצב ונכנסה לדירתה.

נאחזתי במעקה וקמתי, נשמתי עמוק, ממתין עד שגופי יחדל לרעוד ואז טיפסתי שוב במעלה המדרגות, נעמדתי מול הדלת הפשוטה והרגילה ההיא שמאחוריה נמצא האור של חיי ודפקתי עליה בעקשנות שוב ושוב, ממתין למאור שיכניס אותי פנימה.