א. מה, זאת אהבה?

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

עד גיל עשרים וחמש ריחפתי לי כמו פרפר מאושר מבחור לבחור, לא נשאר אצל אף אחד יותר משבועות אחדים. "מה הבעיה שלך?" שאל אותי בכעס בחור אחד, נחמד דווקא, הייתי שמח אם הוא היה מסכים שנישאר ידידים, אבל הוא הסביר לי בכובד ראש שהוא לא יכול, הוא אוהב אותי יותר מידי, ואם אני לא אוהב אותו חזרה אז עדיף שלא ניפגש, ומחק אותי מהפייסבוק שלו עוד לפני שהספקתי לענות לו.

אם הוא היה מניח לי הייתי מסביר שהבעיה שלי היא שאני רוצה להרגיש מה שהוא מרגיש, רוצה להרגיש מאוהב, מקנא, נסער, מתרגש, רוצה פרפרים בבטן, סומק על הפנים ודמעות בעיניים, רוצה ולא מצליח.

ולא שסבלתי חס וחלילה, מה פתאום? נהניתי מכל רגע בחיי. אחרי הצבא יצאתי לטיול הגדול בחוץ לארץ, ואחר כך חזרתי הביתה, למדתי ועבדתי, ולקראת סוף הלימודים התחלתי לחפש דירה משלי, כי כמה אפשר לגור עם ההורים? וכל אותו הזמן פגשתי בחורים מכל הצבעים והסוגים, וכמו לרוב הצעירים בגילי היו לי חיי מין פעילים ומהנים, רק אהבה לא הייתה לי.

עוד משהו שלא עשיתי אף פעם זה לצאת מהארון. לא היה צורך בכך, הייתי ביחסים מעולים עם ההורים והם הבינו שאני הומו עוד כשהייתי בתיכון, וממש לא התרגשו מכך. היה לי בן דוד אחד שיצא מהארון עוד במאה הקודמת ועשה מהסיפור דראמה ענקית, בעיקר בגלל אימו – דודה רות - שלא השלימה עם העניין. מזל שהורי התערבו והרגיעו את הרוחות, אחרת בן דודי עוד היה בורח לאי שם ולא חוזר לעולם הביתה.

תוך כדי ויכוח הטיחה דודה רות, אחותו הגדולה של אבא, בהורי שאם להם היה קורה אסון כזה הם לא היו רגועים כל כך, והייתי גאה מאוד באבא שאמר לאחותו בקול בוטח שתפסיק לדבר שטויות, בן הומו זה לא אסון, ושהיא צריכה להגיד כל יום תודה שיש לה בן יפה תואר, בריא וחכם שיצא בשלום ממלחמת לבנון והוא כבר כמעט דוקטור. דודה רות פרצה בבכי והתחבקה עם אימא שגם בעיניה עלו דמעות, ובכך הסתיים המשבר המשפחתי.

בן דודי נסע לקנדה לעשות פוסט דוקטורט, התאהב שם בבחור יהודי נחמד, התחתן איתו ובעזרת אחותו הלסבית שהתנדבה להיות פונדקאית הם הביאו לעולם תאומות מתוקות, והם באים לבקר איתן בארץ כל שנה, ומתקבלים באהבה ובשמחה על ידי כל המשפחה, ולכן כשהודעתי להורי שאני נוסע לטיול של לפני הגיוס ביוון יחד עם החבר שלי אבא קרץ לי, איחל לי בילוי נעים ואמר לי לא לשכוח לקחת מלאי מספיק של קונדומים. מאז הצגתי בפני הורי עוד הרבה בחורים שכולם היו נחמדים וכלולים במעלות רבות, וחלקם אפילו התאהב בי, אבל לא הצלחתי להתאהב באף אחד מהם. כל הזמן חיכיתי שיום אחד זה יקרה גם לי, אפגוש איזה בחור שיגרום לי להתרגש, להתגעגע, לקנא, לאבד את התיאבון ולהיות מאושר כל כך עד שארצה לרקוד בגשם. חיכיתי וחיכיתי, ומה שקרה זה שאבא שלי, היקר והאהוב, הלך לבדיקות שגרתיות כדי לקבל מהרופא משהו נגד הכאבים האלה שהוא חש לאחרונה בצד, ומצא את עצמו מוחש באמבולנס לבית החולים.

אימא התקשרה אלי בדמעות בדיוק כשעמדתי לבשר לבחור אחד שיצאתי איתו בשבועיים האחרונים שנראה לי שזה לא זה, ולמרות שהוא ממש חמוד ונהדר, והסקס פשוט אדיר, לצערי אני לא חושב שזה ילך בינינו ולכן...

"שביט, זו אימא, תעזוב הכל ובוא מיד לבית חולים!" פקדה עלי אימא בלי לטרוח אפילו להגיד קודם שלום.

"מה קרה?" נבהלתי, "את בסדר? איפה אבא?"

"אבא מאושפז בטיפול נמרץ, המצב שלו לא טוב," דיווחה אימא בקול לחוץ, "והבטרייה של הנייד שלי כמעט נגמרה, אתה מוכן להתקשר לרונה ולעדי ולבקש שהן יגיעו גם?"

"כן, בטח, להתראות אימא." אמרתי והתקשרתי לאחיותיי שנבהלו גם הן והבטיחו שמיד יגיעו.

"טוב, אתה בטח מבין לבד שאני חייב לזוז." נזכרתי בתמיר ששתק עד עתה, מביט בי במבט מלא אהדה, "אני רק אתקשר למונית ו..."

"אל תדבר שטויות," קטע אותי תמיר בתקיפות, "אני אקח אותך לבית החולים ובדרך נאסוף את האחיות שלך."

הייתי כל כך לחוץ ומודאג עד שלא היה לי כוח להתווכח איתו. אמרתי לו תודה, ובעוד הוא נוהג בזהירות דרך הפקקים של אחרי הצהריים תיאמתי מפגש עם אחיותיי שחלקו דירה במעונות האוניברסיטה, ותוך פחות משעה עמדנו סביב מיטתו של אבא שהיה מונשם ומורדם.

אבא נותח עוד באותו ערב, ואחרי שבוע של התאוששות איטית הורשה לשוב הביתה. כל אותו זמן תמיר לא מש ממני, והיה לעזר רב לכולנו.

"איזה בחור מקסים, אני כל כך שמחה שיש לך בן זוג כל כך מוצלח." אמרה אימא ולחצה ברגשנות את כפי בידה הקטנה והלחה. "כמה זמן אתם מכירים?"

"רק איזה חודש." זעתי במבוכה על כיסא הפלסטיק הנוקשה של בית החולים, "תראי אימא, תמיר בסדר גמור, והוא היה ממש נהדר כשאבא אושפז, אבל..."

"רואים שהוא ממש אוהב אותך." התערבה עדי.

"כן, הוא ממש חולה על התחת שלך." הסכימה רונה, "נורא חבל שהוא הומו." הוסיפה בשמץ קנאה, "יש מצב שיש לו אח?" התעניינה.

"אהה... אני..." התפתלתי, נבוך מכדי להודות שאין לי מושג כי מעולם לא טרחתי לברר, וניסיתי למצוא דרך להסביר למעריצות של תמיר שאני והוא לא באמת יחד. לא הצלחתי כי אבא שנמנם עד אז פקח לפתע את עיניו וחייך אלי את חיוכו הטוב והבטוח, ולרגע הצליח להיראות שוב כמו אבא שלי, הגדול והחזק. "אני כל כך שמח שיש לך סוף סוף חבר קבוע." אמר וליטף בעדינות את לחיי, "נורא דאגתי לך בזמן האחרון, כבר חששתי שאף פעם לא תצליח להסתדר בחיים ותמשיך להתרוצץ כל הזמן בלי אהבה."

"מה, ולי אתה לא דואג?" נעלבה רונה שגם לה עוד לא היה בן זוג קבוע.

"מה יש לי לדאוג לבחורה יפה ומוכשרת כמוך?" חייך אליה אבא בפייסנות, "את כל כך מאורגנת וחכמה, אני יודע שאת תהיי בסדר, וגם לעדי אני לא דואג, אתן שתיכן דומות לאימא שלכן, שתיכן עם הרגלים על האדמה, אבל שביט..." הוא נאנח, עצם לרגע את עיניו ואחר כך פקח אותן שוב והביט בי במבט אוהב, "התמיר הזה הוא מציאה, תשמור עליו טוב, אהבה אמיתית זה לא דבר שמתגלגל ברחוב."

חודש אחרי שאבא חזר הביתה ארגנה אימא מסיבה משפחתית קטנה והזמינה את כולנו, כולל את דודה רות, והקפידה להזכיר לי להביא את תמיר. המסיבה הייתה עליזה ונעימה מאוד, ולא יכולתי שלא לשים לב כמה טוב השתלב תמיר בין בני משפחתי שהשפיעו עליו מחמאות, אותות חיבה והכרת תודה לרוב. אחרי המסיבה ליוויתי אותו למכוניתו וכשהוא נישק אותי והציע לי לבוא אליו, לוחץ את מפשעתו אל זו שלי, נזכרתי כמה זמן לא היה לי סקס והסכמתי. הסקס שוב היה מעולה, ואחר כך נרדמתי בזרועותיו, חש מוגן ובטוח כמו שלא הרגשתי כבר מזמן.

בבוקר הוא הכין בזריזות ארוחת בוקר טובה ושאל אותי אם כבר מצאתי דירה כמו שסיפרתי לו שאני מתכן לעשות. "לא עוד לא, רציתי אבל בגלל כל הבלגן עם אבא... אבל עוד היום אני מתכנן להתחיל." הבטחתי.

"איזה דירה אתה מחפש?" שאל תמיר ומרח בשבילי לחמנייה בגבינת שמנת.

"משהו כמו הדירה שלך." הבטתי סביבי בדירה הנעימה והמסודרת שלו, "משהו נחמד ולא יקר מידי, כמה אתה משלם שכר דירה?"

"ארבעת אלפיים ₪." ענה תמיר, "אבל עם הארנונה, החשמל והמים זה יוצא ארבע וחצי אלף."

"וואלה?" נדהמתי, "לא ידעתי שכל כך יקר לשכור כאן דירה, מילא בחיפה, אבל בקריות..."

"בחיפה דירה כזו תעלה לך עוד איזה אלף אלף חמש מאות." ענה תמיר בנחת, "והאמת, למרות שיש לי משכורת לא רעה בכלל הדירה הזו קצת יקרה מידי בשבילי, ולכן חשבתי... בקיצור, מה דעתך שנתחיל לגור יחד?"

"אתה רציני?" הופתעתי, וכדי לחמוק מהמבט החודר שהוא נעץ בי קמתי והתחלתי לפנות את השולחן.

"רציני לגמרי." הבטיח לי תמיר, קם גם כן וחיבק אותי מאחור, משעין את ראשו על כתפי, "אנחנו מסתדרים לא רע יחד, נכון?" נישק את צווארי בעוד אני שוטף את הכלים ומסדר אותם במדיח.

"כן," הסכמתי, "אבל אתה לא מעדיף לגור עם מישהו ש... אהה..." לא יכולתי להגיד לו - עם מישהו שאוהב אותך באמת - לא אחרי כל הזמן והמאמצים שהוא השקיע במשפחתי, והתחמקתי באמירה שאני לא שותף כל כך מוצלח, "אני לא מבשל, ואני די בלגניסט, וחוץ מזה אני עדיין סטודנט, ועוד אין לי עבודה רצינית." השמצתי את עצמי במרץ.

הוא סובב אותי אליו והביט בפני במבט לוהט שחרך אותי מבפנים. "אני ממש אידיוט שביט, אני מצטער שאני כזה דביל עילג, תשכח את כל השטויות שאמרתי על שכר דירה וזה, מה שבאמת רציתי להגיד זה שאני אוהב אותך, ואני רוצה לחיות אתך, לישון אתך כל לילה, ולקום אתך כל בוקר, ולאהוב אותך כל הזמן."

"אהה... אם ככה אז..." גמגמתי, נבוך מאוד, אבל ממש לא מופתע, תמיר לא היה דברן גדול, אבל הוא הראה לי את רגשותיו כלפי בכל פעם שנפגשנו, וידעתי שזה היה הרגע בו היה עלי לאזור אומץ, להישיר אליו מבט ולהגיד לו בפשטות ובכנות שאני ממש מצטער, ושהוא בן אדם נהדר וגבר לעניין, אבל למרות החיבה הרבה שאני רוכש לו אני פשוט לא מרגיש אליו אותו דבר, ולכן...

לפני שהספקתי להגיד לתמיר מה אני באמת מרגיש כלפיו הוא משך אותי אליו לנשיקה לוהטת, וגרר אותי למיטה. שעה אחר כך, בעוד אני מתאמץ להשיב לעצמי את נשימתי, התקשרו אלי מחברת כוח האדם ואמרו לי שעברתי גם את השלב השני ואני מוזמן לראיון הסופי שהם בטוחים שאני אצלח בקלות, ובעצם יש לי כבר עבודה.

"מזל טוב חמוד." שמח תמיר בשמחתי, "בוא, אני אסיע אותך לראיון." הציע והתנצל שהוא חייב לרוץ לעבודה ולכן לא יוכל להמתין לי כשאצא מהריאיון.

"זה בסדר גמור." הרגעתי אותו, "גם ככה עשית בשבילי די והותר."

"כזה אני," אמר תמיר וחיבק אותי, "כשאני אוהב מישהו אני נותן לו את כל הלב." הצהיר, איחל לי בהצלחה ונסע לדרכו. שעה אחר כך הוא התקשר כדי לברר איך היה.

שמחתי לבשר לו שהריאיון היה הצלחה גדולה והוא מדבר עכשיו עם מרכז המחלקה להיסטוריה בבית הספר התיכון. 

מדהים כמה מהר החלקתי לחיי זוגיות נינוחים וחמימים. תמיר היה בחור כל כך חביב, סבלני ולא מעיק. מהמון בחינות היינו ממש זוג מושלם, היו לנו הרגלים וטעמים דומים, השקפות העולם של שנינו היו כמעט זהות, אהבנו אותו אוכל פחות או יותר, וצפינו באותן תכניות בטלוויזיה – סלדנו מתוכניות ריאליטי ושעשועונים, ברחנו מערוץ שתיים לערוץ עשר, העדפנו סדרות בריטיות והערצנו את ערוץ ההיסטוריה. קראנו את אותם ספרים – ספרי מתח מתוחכמים, ורומנים אירופים אנינים, ואפילו הצבענו לאותה מפלגה – מר"צ. גם חוש ההומור שלנו היה דומה – יבש וציני, ולא פעם צחקנו בגלל הדמיון בטעמים ובדעות שלנו והסכמנו שאנחנו מהווים דוגמאות אופייניות של הומואים חילונים, אשכנזים, וחנונים.

בדיוק כמוני גם תמיר אהב סדר וניקיון, אבל סירב להשתעבד אליו, "אני מסודר אבל לא אובססיבי." הסביר לי כשדנו בשאלה הרת הגורל – כל כמה זמן צריך לנקות ולסדר את הבית? החלטנו שדי בניקיון יסודי של פעם בשבועיים ותמיר הסכים איתי כשאמרתי שאני מעדיף לחיות עם בלגניסט מאשר עם נאצי ניקיון שימרר את חיי.

שנינו סלדנו מבילוי בחוף הים, העדפנו בריכות, וחדרי כושר הטילו עלינו שעמום. תמיר היה מאמין אדוק בפילטיס, בעוד שאני דבקתי בנאמנות בפלדנקרייז.

שנינו הסכמנו שריצה זה עניין מתיש ומזיק לברכיים, והעדפנו הליכות, ושנינו אהבנו שוקולד. אני הערצתי שוקולד מריר בעוד שתמיר היה מכור עוד מילדותו לשוקולד חלב.

שנינו אהבנו לאכול טוב, אבל התרחקנו מג'אנק פוד מעובד, והעדפנו סלטים טריים ופירות. אני הרגשתי שבלי לפחות תפוח אחד ביום חיי אינם חיים, ואילו תמיר נשאר נאמן לבננות, אם כי כמובן שלא נמנע מאבטיחים, מלונים וענבים.

יחד הסכמנו שהטבעונים והצמחונים מגזימים לגמרי, ולהימנע לחלוטין מבשר זה ממש מיותר, אם כי באמת שאין צורך לזלול סטייקים כל יום, ובהחלט אפשר לאכול דגים לפחות פעמיים בשבוע, "לדעתי לא יקרה כלום אם פעם בשבוע לא נאכל חלבון מהצומח." אמר תמיר והביט בי בדאגה.

"אני מסכים לגמרי." אישרתי, והוא חייך, מרוצה, ושאל מה אני מעדיף, קולה או פפסי?

"שונא את שניהם." אמרתי בתקיפות, "מעדיף מים, או אם ממש בא לי מתוק אז לימונענע."

"אני דווקא אוהב מיץ מנגו לא מוגז." התרחב חיוכו של תמיר כשהודה שהשאלה על הקולה והפפסי הייתה מעין מבחן, כי הוא מתעב משקאות מוגזים, ואת חברת קוקה קולה והחקיינים שלה הוא פשוט שונא.

"ואם הייתי אומר לך שאני חייב לפחות בקבוק קולה אחד ביום, מה היית עושה?" התגריתי בו, משועשע, כי גם אני תיעבתי מאז ותמיד קולה ובזתי לאנשים שחשבו שהיא טעם החיים.

"מעביר אותך סדנת גמילה." צחק תמיר.

"ומה בקשר לעישון, מה היית עושה אם הייתי מעשן?" חייכתי, והופתעתי לראות שהוא מרצין פתאום ונעשה חמור סבר.

"אני יודע שאתה לא רציני ושלא עישנת בחיים, אבל בבקשה שביט, אל תצחק על הנושא הזה." הפציר בי, "אבא שלי שעישן כל החיים נפטר בגיל צעיר מסרטן ריאות. גם ההורים שלו עישנו, וסיפרו לי שאימא שלו לא הפסיקה לעשן גם כשהייתה בהיריון." הוא העווה את פניו בסלידה, "והיום כולם מתים, כמובן."

"בן כמה היית כשהוא מת?" שאלתי.

"בן שבע עשרה, כמה שבועות אחרי שהוא נפטר נולד לאחותי הגדולה בן, אימא התעלמה מהבקשות שלי, מכרה את הדירה שלנו והלכה לגור אצלה ולעזור לה עם הילד, ואותי זרקו לפנימייה. עד היום היא משוכנעת שנעשיתי הומו רק כדי לנקום בה."

"אז אתם לא בקשר טוב?" תהיתי.

"אנחנו בכלל לא בקשר." נאטמו פניו של תמיר, "ועדיף ככה, כי גם כשאבא היה חי היא מיררה לו ולי את החיים, ואני ממש לא מתגעגע אליה."

"ומה עם אחותך?"

איזה מהן? יש לי שתיים, אחת חזרה בתשובה, התחתנה בשידוך עם מישהו שהיה פעם פושע ונעשה חסיד ברסלב, ונעלמה יחד איתו לאיזה התנחלות מטורללת בשומרון, לדעתי יש לה היום כבר איזה שמונה ילדים. השנייה חיה עם אימא יחד עם בעלה גס הרוח והמגעיל, והילדים המפונקים שלה בוילה ענקית ומכוערת באיזה מצפה נידח בסוף העולם."

"ואין לך שום קשר אתם?" התפלאתי, תוהה איך בן אדם יכול להתנתק ככה ממשפחתו.

"כשהייתי חייל הייתי בא לפעמים לבקר, אבל הם היו כל כך מגעילים אלי... הומואים לא באים להם טוב, ולא ראיתי שום טעם לנסוע כל כך רחוק רק כדי לקבל פרצופים חמוצים ויחס מגעיל, הייתה לי מספיק הומופוביה ליד הבית." השיב תמיר בחריפות עוקצנית, נדירה מאוד אצלו, ואחר כך הוסיף שהוא מתפעל מאוד מהמשפחה שלי שמקבלת אותי בטבעיות ובחמימות, ולא עושה עניין מזה שאני חי עם גבר.

"יש מצב שאתה רוצה אותי רק בגלל ההורים שלי?" התבדחתי.

"לא." השיב תמיר ברצינות, "זאת אומרת, אני ממש מעריך את הוריך, ואפילו אוהב אותם, ומכור לגמרי למוסקה חצילים של אימא שלך, אבל גם אם ההורים שלך היו הומופובים או סתם גועליים הייתי אוהב אותך." הצהיר, וחיבק אותי.

"וואלה?" חייכתי והחזרתי לו חיבוק, "זה, אהה... זה ממש יפה מצידך... גם אני ממש מחבב אותך תמירוש." גמגמתי קצת, נבוך מהפשטות בה גילה לפני את ליבו.

אני יודע, היה מתבקש שאחזיר לו באותה מטבע ואגיד ברגש שגם אני אוהב אותו, אבל פשוט לא הצלחתי. מעולם לא אמרתי לאיש שאני אוהב אותו, והמילים נתקעו בגרוני. אני ממש לא צדיק או בן אדם מוסרי במיוחד, וכמו כולם גם אני משקר פה ושם, בעיקר שקרים לבנים לא מזיקים, אבל השקר הזה היה פשוט גדול מידי, ודווקא כי חיבבתי מאוד את תמיר לא הצלחתי לשקר לו. חיבבתי אותו מאוד וחשבתי שהוא בחור מקסים וחבר נהדר, ושאין ראוי ממנו לזכות באהבה גדולה וחזקה, אהבה שלצערי לא חשתי כלפיו.

למרבה הפלא הוא לא התאכזב כלל מהתגובה הפושרת שלי לווידוי האהבה שלו, ואפילו התנצל שהוא טיפוס יבש ולא רומנטי. "אני לא טוב בקטעים האלה." הסביר במבוכה, "אולי בגלל שלא ראיתי זוגיות טובה בבית, הורי תמיד כעסו אחד על השני ורבו כל הזמן. אני מצטער אבל קשה לי מאוד להפגין רגשות, אם אתה מצפה למחוות גדולות מהחיים, לזיקוקים ולסרנדות מתחת לחלון זה לא יקרה לך איתי. אצלי, מקסימום תקבל איזה בונבוניירה ביום ההולדת שלך."

"זה בסדר, גם אני לא בעד כל הקטעים הדביקים האלה, כל פעם שמישהו מציע נישואים באמצע אצטדיון מלא אני מודה לאלוהים שאני לא מכיר את האידיוט הזה, ומעביר מהר ערוץ, בונבוניירה זה בסדר גמור מבחינתי בתנאי שהיא תהיה משוקולד מריר."

"אני גם לא מחזיק מהטיפוסים המתלהבים האלה שמביאים פרחים כל יום שישי, קוראים אחד לשני בשמות חיבה מביכים, וכל הזמן מחזיקים ידיים ומתנשקים בפומבי." הוסיף תמיר, "אני מעדיף לשמור על פרטיות."

"גם אני," הסכמתי, "כל הזוגות האלה שנמרחים אחד על השני לפני כולם פשוט מגעילים, ואני תמיד חושד שבבית הם שונאים אחד את השני ומזדיינים רק פעם בחודש, וגם זה רק אחרי שהם דופקים את הראש באלכוהול." גיחכתי והסתערתי על תמיר שקיבל אותי בזרועות פתוחות.

יש לי נטייה קלה לאינסומניה ולפעמים הייתי מתעורר באמצע הלילה מוטרד, שוכב בשקט בחושך וחושב על חיי, תוהה מה יהיה איתי וכמה זמן אני אמשיך לחיות עם גבר שאני לא אוהב? ומתי גם אני אחוש את הרגש הזה שכל כך הרבה מספרים ושרים עליו? מתי אני אזכה לחוש את האושר המדהים הזה שכולם זכו לחוש בשלב זה או אחר של חייהם? ברגע שזה יקרה גם לי הבטחתי לעצמי אני אסביר לתמיר שאני אמנם מחבב אותו מאוד ותמיד ארצה להיות חבר שלו, אבל אני לא יכול יותר לחיות בלי אהבה ולכן...

ובינתיים? אז נכון שאני לא מאוהב בו, ואני לא מרגיש פרפרים בבטן, ואין לי כוכבים בעיניים כשאנחנו נפגשים, אבל סך הכל טוב לנו יחד. יש לנו סקס ממש טוב, הוא ורסיטלי בדיוק כמוני, לא נעול על להיות אקטיבי או פסיבי, ויש לשנינו בערך אותו טמפרמנט מיני. הוא יודע מתי אני עייף ואין לי חשק ולא מציק ולא מנסה לעשות לי רגשות אשמה גם אם לפעמים לא בא לי, וגם הוא, כמוני, מעדיף להתעורר מוקדם יותר בבוקר ולבלות שעת איכות יחד מאשר לישון עוד קצת, ובחורף יש לו תמיד רגליים חמות שזה פשוט תענוג לישון איתו, וזה כזה כיף ששנינו חובבים בסתר שירי אולדיס עתיקים משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ולמרות שזה טיפה פאדיחה שנינו נהנים משירי ארץ ישראל הישנה והטובה וזוכרים את כל המילים, ובכל מקרה, עד שתגיע האהבה הגדולה של חיי לא עדיף להיות עם חבר טוב ולא בודד כמו כלב? 

שנינו, תמיר ואני, היינו בדרך כלל טיפוסים ביתיים, אנשים אחראיים ומיושבים בדעתם שלא יעלו בדעת להגיע לעבודה אחרי ליל הוללות, וכמובן ששנינו התייחסנו ברצינות גדולה לעבודות שלנו. אני כאמור הייתי מורה להיסטוריה ומרכז המגמה, ומאז שהמחנכת של כיתה יא' נכנסה להיריון ונאלצה להתאשפז עקב שמירת היריון נעשיתי גם המחנך של הכיתה הפרועה שלה.

תמיר היה עובד היי טק. לא ידעתי מה בדיוק הוא עושה, אבל ידעתי שהוא מקדיש זמר רב למשהו שקשור למחשבים, ובניגוד אלי, שעבד לא פחות קשה, גם מרוויח משכורת נדיבה, מה שעורר בי מחשבות נוגות על עתיד המדינה בכלל והחינוך בפרט.

זו הייתה הסיבה לכך שחיינו חיים הרבה פחות סוערים מאשר ההומואים שגרו בתל אביב ובילו כמעט כל לילה במסיבות פרועות. בכל זאת, פעם בשבועיים שלושה, היינו גם אנחנו עושים מחווה לקהילה אליה השתייכנו, מתלבשים במיטב בגדינו ויוצאים לבלות בעיר הגדולה - חיפה.

אני מניח שתל אביביים מעודכנים יפרצו בצחוק לשמע הווידוי המגוחך הזה, בילוי בחיפה? הרי כולם שם הולכים לישון מוקדם כדי לקום בזמן לעבודה, מי מבלה במקום משעמם ויבש כמו חיפה?

ובכן, למרות שאין להשוות בין חיפה האדומה לעיר ללא הפסקה, בכל זאת צמחה גם בחיפה קהילה קטנה ונועזת של הומואים חובבי בילויים ושתייה, ופעם בשבוע, בעיקר בימי חמישי המיועדים מששת ימי בראשית לבילויים עד אור הבוקר, היו הפאבים בעיר התחתית מתמלאים בליינים חובבי שתייה, ריקודים ואם יזדמן אז אולי גם איזה סטוץ מסעיר, או לכל הפחות סקס חפוז באיזה פינה אפלולית?

לתמיר היו מספר חברים שלמדו בטכניון או באוניברסיטה בחיפה, ולמרות שכל הזמן הם היו מאיימים לברוח לתל אביב, שם יש באמת חיים, הם היו נפגשים כל יום חמישי בפאב זה או אחר בעיר התחתית, ופעם בחודש היו מתארגנים ללכת לרקוד יחד בליין הומואים שנפתח בעמק האלכוהול הידוע לשמצה.

תמיר היה יוזם בדרך כלל את היציאות הללו, גאה להציג אותי בפני כל חבריו, והייתי די משועשע להבחין איך הוא מקפיד להפגין בעלות עלי, ונוגע בי כל הזמן כדי שכולם ידעו שאני שלו.

המריבה הראשונה שלנו פרצה כשהערתי לו על כך כשחזרנו לפנות בוקר, שתויים מעט, אוזנינו מצלצלות מהרעש שבעלי המועדון הפגיזו בו את הנוכחים בטענה המשונה שהרעש המזעזע הזה הוא מוזיקה.

"במקום ללטף אותי כל הזמן פשוט תתלה עלי שלט, רכוש פרטי." הערתי בחיוך חמצמץ.

פניו של תמיר התכרכמו בעלבון, ראיתי שהוא לא אוהב את הבדיחה הקטנה והמטופשת שלי, אבל הוא שתק והתמיד לשתוק עד שקמנו למחרת בצהרים.

"אז מה, אתה נותן לי עכשיו את טיפול השתיקה המפורסם?" הנחתי לפניו כוס קפה.

"אני שותק כי אני לא רוצה לריב אתך." שבר תמיר סוף סוף את שתיקתו.

"למה לא? עדיף לריב מאשר לשתוק ברעש כזה." חייכתי אליו בפייסנות, ומרחתי בשבילו לחמנייה בטחינה תוצרת בית שהכנתי במו ידי, "קדימה, תצעק עלי, תוציא את כל מה שיש לך על הלב." חייכתי אליו.

"כל דבר בשבילך זו בדיחה, למה אתה לא יכול להיות רציני לפעמים." נגס תמיר בפראות בלחמנייה, ושטף את הביס עם קפה.

"אני רציני לגמרי." רכנתי לעברו, משתוקק לסיים כבר את המריבה הדבילית הזו ולחזור למיטה כדי לפרוק עליו את מטען החרמנות שצברתי במשך כל השבוע האחרון, "אם נעלבת ממשהו שאמרתי אני מתנצל ומבקש סליחה."

"אתה סתם אומר את זה, אתה לא באמת מבין מה הרגיז אותי." התרגז תמיר.

"איך אני יכול להבין אם אתה לא מסביר? נו, די כבר תמירוש, תפסיק לעשות פרצופים ותוריד את מה שיש לך על הלב, מה עצבן אותך? נעלבת שאמרתי שתתלה עלי שלט שאני רכוש פרטי? בחייך, זה היה סתם בצחוק, ובכלל, הייתי שתוי כשאמרתי את זה, וחוץ מזה, אני לא מבין מה מעליב במה שאמרתי."

"מה שמעליב זה שאתה לא מבין כמה אני אוהב אותך, ולא קולט כמה אני פוחד ש..."

הוא תקע את שאריות הלחמנייה לפיו ולעס אותה בזעם, מניח לי לפענח בכוחות עצמי את סוף המשפט.

"ממה אתה פוחד?" השתוממתי, לא מבין על מה הוא מדבר, "שאני אתלהב פתאום מאחד החברים שלך, נראה לך? אין מצב."

"באמת?" התחיל תמיר להתפייס, "אתה לא שם לב איך הם מסתכלים עליך?"

"שטויות, הם מסתכלים ככה על כל אחד, בעיקר אם הוא מישהו חדש, בקרוב הם יתרגלו אלי ויסתכלו על מישהו אחר, אתה לא צריך לדאוג, טיפשון אחד, נשבע לך."

ליטפתי את כף ידו, משלב את אצבעותיי באצבעותיו, "גמרת לאכול?"

הוא הנהן ומחה את פיו במפית, "אז בוא." קמתי ומשכתי אותו אחרי חזרה לחדר השינה.

המריבה הקטנה הזו טיהרה את האווירה, אבל לא מנעה מתמיר להמשיך להשגיח עלי כשהיינו יוצאים לבלות. העניין עדיין נראה לי מטופש, ואפילו טיפה מעליב, אבל הבנתי שזו נקודה רגישה אצלו ולא הערתי לו יותר על כך עד שערב אחד החליטו בני החבורה שנמנינו עליה שהשנה מנצלים את העובדה של"ג בעומר יוצא צמוד לסוף השבוע, וצפוי מזג אוויר בהיר, והולכים לחגוג במסיבת חוף לוהטת לגברים בלבד.

"מה? לא יהיו בנות?" התפלאתי, כי איכשהו לא נראה לי שאפשר לבלות בלי נשים, אפילו אם הן מעוניינות בעיקר זו בזו.

"בשביל מה אתה צריך בנות שביט?" גיחך דני שהיה מעין סוג של אקס שלי. היינו יחד פעם, לפני שנים. זה נמשך בקושי שבועיים ורבע, ודי נמחה מזיכרוני עד שנפגשנו יום אחד בפאב והתברר שהוא מכיר גם את תמיר. אסף - שרירן שהקפיד להעמיד פני גבר גבר – גילה לי פעם, כטוב ליבו בבירה, שלתמיר ולדני היה פעם סטוץ קצר. העובדה שנשארתי אדיש לכך אכזבה אותו מאוד, מה ששימח את ליבי כי ממש לא סבלתי אותו.

"אני צריך בנות בשביל האווירה." עניתי בחיוך רחב, מסרב להיעלב.

"אז תתגבר, זו מסיבה לגברים בלבד." נהם אסף בבס רועם, וקימט את מצחו, מה ששיווה לו לדעתו מראה גברי יותר.

"אסף, איזה גבר אתה, יא אללה!" טפח נדבי על שכמו, "אני רק רואה אותך ואני ישר מבייצת." הצהיר, והוסיף נשיקה על לחיו של אסף, קורץ אלי תוך כדי כך.

נדבי הצנום והבהיר היה בחור נשי, עדין וקטן קומה, אבל כפיצוי ניחן בחוש הומור עוקצני במיוחד, ונהנה לדבר על עצמו בלשון נקבה כדי לעצבן את אסף שסלד מהומואים נשיים, והתרעם תמיד נגד הומואים שמדברים ומתנהגים כמו נשים. "אם הייתי רוצה בחורה הייתי הולך לאחת אמיתית ולא לטיפוסים האלה." היה מביט בנדב ונוהם בזעף.

בדרך חזרה הודעתי לתמיר ולנדבי שתפס איתנו טרמפ שלא בא לי ללכת למסיבה לגברים בלבד, ואני ממש לא סובל את ל"ג בעומר, ועוד הגדלתי לעשות וכיניתי אותו יום הכיפורים של העצים והקבלנים.

ובכל זאת, חודש אחר כך, מצאתי את עצמי נוסע במונית ששכרנו במיוחד יחד עם תמיר, אסף ונדב למסיבה ההיא לגברים בלבד.

המסיבה נערכה על חוף הים במתחם גדול שהוקף בחומת בד גבוהה ואטומה. היה בה כל מה שמקובל במסיבות מעין אלה – די. ג'י. רעשני, בר גדול ומגוון, רחבת ריקודים עם תאורה מהבהבת שעשתה לי כאב ראש, וכדי שלא נשכח שזה ל"ג בעומר הדליקו על קו החוף מדורה גדולה עם כסאות נוח מסודרים סביבה. בצד אחד היו תאי שירותים כימיים, ובצד השני היה אוהל גדול, מואר בתאורה עמומה.

"מה קורה שם, באוהל הזה?" תהיתי.

"זה בשביל מי שרוצה פרטיות." קרץ אלי נדב, תקע לידי כוס בירה ונעלם. הבטתי בתמיר כדי לקבל הסבר, אבל הוא רק משך בכתפיו, לקח ממני את הבירה - הוא יודע שאני מעדיף יין לבן - שתה את מה שנשאר בכוס, ומשך אותי לעבר רחבת הריקודים.

כדי ליהנות מריקודים אתה צריך להתמסר לקצב ולאבד את עצמך בתוכו. אני אף פעם לא מצליח בכך, אני מודע מידי לעצמי, ויש לי חוש קצב דפוק. כשאני רוקד אני תמיד מרגיש מגוחך, מה שגורם לי להיות עוד יותר מסורבל, רק עם תמיר אני עוד איכשהו מרגיש די נוח כדי להתנועע קצת על רחבת הריקודים.

"די, הספיק לי." לחשתי לאוזנו אחרי כמה דקות, והדפתי אותו לעבר דני שרקד לידנו מול אסף, שלכבוד המסיבה התהדר בגופיה שחורה הדוקה כמו חוסם עורקים. "תמשיכו לרקוד ילדים, אני הולך לחפש לי משהו לשתות."

בבר היו רק בירות, וודקה ורד בול מאוס שטעמו כטעם סירופ נגד שיעול. לקחתי לעצמי בקבוק מים מינראליים חם מידי, והתחלתי לפלס לי דרך לעבר המדורה במטרה לתפוס לי שם כיסא נוח, אבל אסף הגיח פתאום מאחורי, עיניו לוהטות, שערו המשוח בג'ל מזדקר על פדחתו, ושריריו זרועותיו המרשימים בוהקים. "החבר שלך עסוק עם האקס שלו, יאללה, בוא נלך לחדר החושך." משך אותי לעבר האוהל.

"זה לא חדר חושך, זה סתם אוהל." מחיתי, אבל הייתי סקרן וטיפה מסוחרר מהבירה שלגמתי, ולכן הנחתי לו לגרור אותי פנימה. חלל האוהל היה מואר בתאורה אדמדמה מפחידה, ומחולק במחיצות בד שזעו ונעו לפה ולשם. מכל עבר נשמעו גניחות, צווחות צחוק, אנחות ונשיפות. "בוא לפה." אחז אסף במרפקי, הפשיל מחיצה אחת והדף אותי לתוך אחד מתאי הבד. באור האדמדם הקלוש הבחנתי בנדבי הערום לגמרי ניצב על דרגש עץ כשהוא כורע על ארבע, ישבנו מופנה אל גבר זר אחד שזיין אותו במרץ, זיעה ניגרת מפדחתו המגולחת, ומוצץ את הזין לגבר אחר, שעיר ושמן שצבט את פטמותיו הוורודות של נדב וקרא לו שרמוטה מזדיינת.

"מה אתם עושים? תעזבו אותו!" צעקתי וניסיתי לחלץ את נדבי שנראה רזה ושברירי בין שני הבריונים הללו.

"שתוק כבר, טיפש אחד!" הדף אותי אסף בגסות לתוך כיסא פלסטיק שחור, ונעמד מעלי, פורם בזריזות את מכנסי הג'ינס היקרים שלו, שולף מהם את אברו, "קדימה יא מזדיינת, תמצצי!" נהם עלי בקול עבה ומאיים. כמה טוב שלא נעניתי להזמנת מארגני המסיבה ולא הפקדתי את נעלי בכניסה. רוב החוגגים שמחו להיות יחפים, אבל משום מה הייתה לי הרגשה שעדיף לא להסתובב יחף במסיבה לגברים בלבד, ומתברר שצדקתי. בעטתי בכל כוחי בקרסולו של אסף, הוספתי גם ברכיה מכוונת היטב לחלציו וברחתי משם כל עוד רוחי בי, מפקיר את נדבי לגורלו. ברחתי משם מסתבך במבוך של חדרים ובדים מתנפנפים, מתבלבל בין עשרות גברים בשלבים שונים של עירום שעשו במרץ סקס אחד עם השני, וגם עם השלישי והרביעי.

בסוף מצאתי את הפתח החוצה ונפלטתי ממנו כמו פקק מבקבוק שמפנייה, היישר לזרועותיו של תמיר שתר אחרי בכל מקום. "איפה היית?" שאל בתרעומת, "לאן נעלמת לי פתאום?"

"נכנסתי לשם." הצבעתי לעבר האוהל, "ו..."

תמיר אחז בכתפי וניער אותי בזעם, "השתגעת? אתה לא מבין שזה חדר חושך, רק מי שמחפש זיון נכנס למקום הזה."

"עכשיו אתה מספר לי." גנחתי, אחוז בחילה, ופתאום התחלתי להשתעל ומיד אחר כך להקיא. מזל שהספקתי להסתובב הצידה, אחרת הייתי מקיא על תמיר.

הוא הפסיק לכעוס והוביל אותי אל היציאה מהמתחם, שטף את פני בברזייה, והושיב אותי על ספסל עץ שהוצב שם במיוחד בשביל טיפוסים כמוני שלא מסוגלים להתמודד עם מסיבות לגברים בלבד.

"אני רוצה הביתה." אמרתי אחרי שהתאוששתי מעט, "תתקשר בבקשה ותזמין לי מונית, לא אכפת לי לשלם לבד על מונית ספיישל אבל אני לא רוצה להיות פה יותר."

"אבל מה עם נדב ואסף? אנחנו לא יכולים להעלם להם סתם ככה, והבטחתי לדני שנסיע אותו גם כן."

"לא אכפת לי מהם, מצידי שימותו." סיננתי מבעד לגלי הבחילה, והתחלתי ללכת ברגליים כושלות לכיוון המשוער של הכביש ממנו הגענו. "חכה רגע שביט, לאן אתה הולך?" רץ תמיר אחרי, "מה קרה לך?" אחז בכתפי, מביט בדאגה בפני, "אתה נורא חיוור."

"תעזוב אותי." ניערתי מעלי בכעס את ידיו החמימות והטובות, מה שרציתי באמת היה להתכרבל בזרועותיו ולייבב, אבל חשתי כעוס ומבויש מידי. "אני רוצה ללכת הביתה." חזרתי ואמרתי בעקשנות.

"בסדר, נלך הביתה." הסכים תמיר, ושלף את הנייד שלו, "אני רק מתקשר לחבר'ה להגיד להם ש..."

"אל תטרח, תישאר לחגוג איתם, אני לא רוצה לקלקל לך את המסיבה." הפניתי לו עורף.

"אל תדבר שטויות." איבד תמיר את סבלנותו, והתקשר לתחנת מוניות. הסדרן ביקש שנמתין בתחנת האוטובוס הסמוכה והבטיח לשלוח לנו מיד מונית. דשדשנו בשתיקה בחול עד שהגענו לתחנה, ובזמן שחיכינו למונית, יושבים על ספסל פלסטיק לח מטל, ניסה תמיר שוב לחלץ ממני מה קרה לי ולמה יצאתי מדעתי פתאום.

חלק ממני השתוקק לספר לו הכל, לפרוק מעל עצמי את הטראומה שחוויתי, אבל החלק השני, החזק יותר, נאטם ונאלם דום, מתעקש לשמור על שתיקה סרבנית.

בדרך הביתה, יושבים רחוקים זה מזה במונית המקרטעת, ניסיתי להבין מה אני חש ולמה אני מגיב בצורה אידיוטית כזו. הבנתי שאני כועס על עצמי, על התמימות המטופשת שלי ועל התגובה הילדותית שלי, ועוד יותר התביישתי בגלל שאיבדתי שליטה והנחתי לדבר בזוי כזה להכניס אותי להלם.

אם הייתי חי עם מישהו שאני באמת אוהב ולא גר עם תמיר סתם כי זה נוח, וכי הורי מחבבים אותו, ויש לי איתו סקס טוב הייתי יכול לספר לו הכל, לפרוק בפניו את הלב, אבל במקום לחפש את האהבה האמיתית שלי התפשרתי על תמיר, וככה הגעתי למסיבה המטופשת הזו ונגררתי אחרי אסף הדביל החרמן הזה ו...

למחרת בבוקר קמתי ראשון, והכנתי לשנינו קפה, וכשתמיר התיישב מולי במטבח, אמר לי בוקר טוב, חייך ושאל אותי אם אני מרגיש יותר טוב, הודעתי לו שכן, אני מרגיש הרבה יותר טוב, ואני חושב שאנחנו צריכים לדבר.