ה. דף חדש

11. עובדות החיים
שגיא היה מאושפז חודש שלם בבית חולים. העובדת הסוציאלית יצרה קשר עם הוריו שאפילו באו לבקר, כל אחד לחוד, אבל הם לא נשארו לידו זמן רב. באו, אמרו שלום והסתלקו. גם אחותו קפצה לביקור קצר, שאלה מה נשמע ומיד ברחה.

מה לעשות? יש גם משפחות כאלו. הם לא אהבו אותו עוד קודם וברגע ששמעו איידס נבהלו והתרחקו עוד יותר.

מי שנשאר לטפל בו היינו אנחנו. בהתחלה אורי ושרון לא ממש התלהבו לבקר בבית חולים והייתי צריך ללחוץ עליהם להפגין נוכחות, מסביר להם ששגיא מאוד בודד ומדוכא וההרגשה שיש לו חברים שאכפת להם ממנו היא חיונית לבריאותו הנפשית והגופנית. לשמחתי הם הבינו שכעת זה לא הזמן לעשות חשבונות קטנוניים וארגנו תורנות ביקורים עם אילן ונדב, השכנים החדשים שלנו, שגילו המון רצון טוב למרות שכלל לא הכירו את שגיא והופיעו לבקר אותו כל כמה ימים עם עוגיות גראנולה תוצרת בית, ספרים ועיתונים.

כמובן שמי שהיה לצידו רוב הזמן היה שוקי, וגם אני צברתי די הרבה שעות שגיא. אפילו נעמה ויובל הגיעו מידי פעם לשחק איתו טאקי ולהצחיק אותו עם סיפורים על דברים מוזרים שקרו להן בבית הספר.

הפינה שלו בחדר החולים הייתה תמיד עמוסה בלונים ופרחים וכל ערב ישבו לידו לפחות שני אנשים, ראו איתו טלוויזיה, שתו תה, אכלו איתו ממתקים וצחקו המון.

העיסוק סביב שגיא גיבש אותנו ומסתם שכנים שחולקים בית דירות משותף הפכנו, שלושת הזוגות שחלקו את אותה כניסה בבניין הדירות שלנו, לידידים טובים.

כל ששת הדירות בכניסה שלנו היו שייכות למר לייבוביץ, גבר עבה ולא צעיר, רגזן קצת, שכל הזמן רטן מתחת לאף על ההומואים האלו שקוראים לו כל פעם שצריך להחליף נורה (הגזמה פרועה) ובכל זאת היה ברור לכולם שהוא מעדיף להשכיר את הדירות שלו לזוגות מהקהילה ואורי סיפר שנודע לו ממקור מהימן שבעל הבית שלנו מבקר כל שבוע בסאונה אחת שבה ניתן להשיג מציצה בשעות הערב, וגם מגן ציבורי מסוים הוא לא פוקד את רגליו.

למרות שגרתי עכשיו בדירה קטנה וישנה שנראתה עלובה לעומת הבית שחלקתי בזמנו עם נאווה והבנות הייתי מאושר שם מאוד. היה לי נעים לגור עם עוד הומואים, ובעיקר חיבבתי את נדב ואילן שהיו זוג יציב ורגוע ומאוד שמרני.

אחרי ששוקי קיבל תשובה שלילית והיחסים בינינו לבין שגיא התייצבו הרגשתי שתמה תקופת הבלבול והמבוכה של גירושי. הגעתי אל השלווה והמנוחה והייתי מרוצה מהדרך בה ארגנתי את חיי - אהבתי את העבודה שלי, את בן זוגי, את השכנים שלי, אפילו את סשה, השותף לדירה של שגיא, (בחור בהיר ושמנמן שהוא פגש בקבוצת תמיכה לנשאים), חיבבתי למרות שהוא היה ביישן מאוד והסמיק כל פעם שמישהו אמר לו שלום.

זו הייתה הרגשה טובה לגור עם עוד זוגות הומואים ולא להיות מושא הרכילות היחידי של השכנים הסטרייטים.

"אלו בדיוק החיים שרציתי לחיות תמיד." אמרתי לשוקי לילה אחד כשהצטנפנו לנו יחד לפני שנרדמנו מונה לפניו באושר את כל מעלותיה של דירתנו והיתרונות של החיים שבנינו לנו יחד.

שוקי ליטף את ראשי ואמר לי שאני חי בסרט מצויר של דיסני, ושזה רק עניין של זמן עד שיתחילו צרות.

"למה שיהיו צרות?" מחיתי, "תראה כמה נחמד לנו יחד, שגיא כבר בסדר, אני בטוח שהוא וסשה הם יותר מסתם שותפים לדירה, כולנו חברים טובים, לכל אחד יש בן זוג שהוא אוהב וכל הסטרייטים המעטים שגרים פה הם שכנים טובים שלנו, אז מה רע?"

"עדיין לא רע אבל יהיה." ניבא שוקי בקדרות, "כששמים יותר משלושה הומואים יחד יש צרות, ככה זה, ואני די בטוח שזה יתחיל אצל שרון ואורי."

"למה? לדעתי הם מסתדרים ממש יפה."

"כי שרון רק בן שמונה עשרה ויש לו המון מרץ וסקרנות, ואורי בן שלושים, דראמה קווין מדופלם בסגנון פולני, ונוסף לזה הוא גם קנאי נורא, אני מתפלא שהם החזיקו מעמד עד עכשיו."

"ככה אתה מדבר על החבר הכי טוב שלך? אתה פשוט מרשעת איומה." צבטתי את ישבנו בלי להאמין לאף מילה מדבריו ונרדמתי, ידי בידו, כשאני מחייך, שמח וטוב לבב.

למרבה הצער שוקי שוב צדק. להפתעתי מי שגרם לפיצוץ הייתי דווקא אני, אם כי לא עשיתי שום דבר בכוונה.

הכול התחיל בגלל מסיבת סיום הלימודים של שרון. במסיבה הזו הוחלט לבוא לבושים בבגדי ערב מחויטים ולרקוד טנגו כמו פעם.

למה? אין לי מושג, אבל ככה הם החליטו, ולכן בערב קייצי נעים אחד הסתער שרון לתוך דירה שלנו, נרגש ונסער, ודרש שמיד, עכשיו, נעזוב הכול ונלמד אותו לרקוד טנגו!

נדב ואילן שבאו להראות לנו את צילומי האולטרסאונד הצבעוניים של הילד שעמד להיוולד להם (מעניין איך צובעים אותם? כשנאווה הייתה בהריון הם היו בשחור לבן) החליפו מבטים נדהמים, ושוקי פרץ בצחוק ושלח את שרון לחפש מורה לטנגו בבית אבות, שם אולי ימצא איזה קשיש שיוכל ללמד אותו טנגו, בתנאי שיצליח לעמוד על רגליו בלי מקל כמובן.

רק אני הפתעתי לטובה וגיליתי שכן, למרות שאני עדיין לא מועמד לבית אבות, טנגו אני דווקא כן יודע לרקוד.

איך? בזכות נאווה שחלמה לרקוד טנגו בחתונה שלנו ורשמה אותנו לחוג לריקודים סלוניים. גם אחרי החתונה המשכנו ללכת לרקוד עד שהבנות נולדו ואז הפסקנו, אבל חזרנו לזה בשנה האחרונה של נישואינו כשניסינו לתקן את היחסים. אני דווקא די נהניתי מהעסק הזה ופעם, בשעת כעס, נאווה העירה בזעם שנהניתי לרקוד איתה יותר מאשר לבלות איתה במיטה, מה שהיה די נכון בעצם.

למרות שאני לא נראה כמו רקדן דק גזרה וחינני דווקא יש לי חוש קצב טוב ואני אוהב לרקוד את הריקודים הישנים של פעם - ריקודים מסורתיים הכוללים זוג רקדנים, אחד מוביל ואחת מובלת, כל הצעדים קבועים ומוסכמים מראש, המוזיקה נעימה ורכה והזוגות לא אמורים להתנגש זה בזה בפראות, או להתגפף שיכורים בלי חולצות, אם לא למעלה מזה.

מצאתי דיסק עם נעימות טנגו והתחלתי ללמד את שרון לרקוד. הבעיה הייתה שהייתי רגיל להוביל ואילו הוא היה אמור לרקוד עם בחורה. לכן ניסיתי ללמד אותו את התפקיד שלי, מה שגרם לנו לדרוך אחד על רגלי השני, להתנגש זה בזה ללא הרף ולצחוק המון.

מזל שנדב שהיה רזה ונמוך התנדב למלא את תפקיד הבחורה ("אולי זה ייתן לך השראה גם במיטה." קנטר אותו אילן בעליזות), כדי להדגים לשרון איך מובילים בת זוג.

הייתה מהומה גדולה ושמחה עצומה. הדיסק הישן נוגן שוב ושוב עד שכבר ידענו אותו בעל פה ושרנו בספרדית יחד עם הזמרים, ואז הופיע פתאום אורי שחזר מהעבודה ושאל בקול זועף מה פשר השמחה ומה אנחנו חוגגים פה?

שרון הרצין מיד, ניתק מנדב, הפסיק את המוזיקה, אחז בזרועו של בן זוגו חמוץ הסבר ויצא מהדירה בבהילות. נדב ואילן החליפו איתנו מבטים תמהים, אבל שתקו בדיסקרטיות, הודו לנו על הבילוי והסתלקו גם הם.

ההתנהגות של אורי הייתה קצת מוזרה, אבל היה מאוחר והיינו עייפים אז עזבנו את זה ככה. אחרי שצפינו קצת בטלוויזיה פרשנו לישון ואז, קצת אחרי חצות, נשמעו צעקות ורעשים מוזרים מדירתם של אורי ושרון. היו טריקות דלת, קול גרירת כסאות ואחר כך רעש חזק של משהו כבד שנפל ושרון צעק, "מה אתה עושה אורי? די, תפסיק!"

אורי צעק בחזרה, בעיקר קללות איומות, ואז היה רעש חזק שנשמע כמו מחיאת כף, או אולי סטירה חזקה, ושוב טריקת דלת, ממש ממש חזקה, ואחר כך צעדי ריצה במדרגות ועוד לפני שהספקתי לפתוח לגמרי את דלתנו התפרץ שרון פנימה, דמעות בעיניו וסימן אדום של סטירת לחי על פניו הצנומות.

הכנתי לו קומפרס קר מחבילת ירקות קפואה עטופה במגבת ושנינו ניסינו להבין מה קרה. מסתבר שאורי (שהיה מבוגר בעשר שנים משרון) התחיל לקנא לו מאוד לאחרונה.

אחרי ששרון עבר לגור אצל אורי הוריו הכועסים התנערו ממנו לחלוטין והוא חי על חשבונו של אורי שעמד על כך שהנער יסיים את חוק לימודיו כראוי והבטיח לפרנס אותו עד שירכוש השכלה. הצרות החלו כששרון התעקש שהוא כן רוצה לשרת בצבא, והוא לא מוכן לבקש פטור בגלל שהוא הומו.

אורי תמיד היה קנאי מעט, אבל בחודשים הראשונים שררה בין השנים אהבה גדולה ותלות חזקה מאוד שריככה את קנאתו. האיזון הזה הופר אחרי ששרון שהתחיל ללמוד בבית ספר אקסטרני יצא מהארון, הצליח מאוד בלימודים, היה מעורב מאוד בענייני בית הספר, נבחר להיות בוועד ורכש המון חברים וחברות חדשים, צעירים בגילו שאורי נראה להם כדוד קשיש ומצחיק שאין בו שום חפץ.

"למזלי כל החברים שלי הם בנות, או סטרייטים, ככה שאם אני לא חוזר ממש מאוחר הוא לא עושה לי יותר מידי את המוות, אבל הוא נורא לא רוצה שאני אתגייס, ואני כן רוצה להיות חייל, אולי לא קרבי, אבל אני רוצה לנסות לתרום מה שאני יכול, ואני רוצה לצאת ולבלות, ולהיות עם חברים, ואורי מקנא וכל הזמן מזכיר לי מה הוא עשה למעני, וכמה אני חייב לו, וקורא לי כפוי טובה, וזה לא הוגן כי אני כן אוהב אותו, וכן רוצה שנהיה יחד, אבל לא ככה, כשהוא כועס עלי כל הזמן." בכה שרון על כתפי.

"הוא כבר הרביץ לך קודם?" שאלתי ובחנתי את פניו בדאגה

שרון השפיל את מבטו, "כן, אבל זו הייתה אשמתי." מלמל, "הוא נורא מקנא בגלל נדב ו..." בכיו התגבר, "זה סתם, סתם... נדב חבר שלי, זה הכול. הוא ואילן בכלל לא כאלו, וכשאורי כועס הוא אומר דברים איומים ומכה אותי לפעמים, ואחר כך הוא מצטער ומבקש סליחה ויש שקט כמה ימים ושוב ... רק רקדנו בצחוק, אתה ראית שרק רקדנו שוקי, נכון? לך תגיד לו שלא עשינו כלום, שזה היה כדי להתאמן למסיבת סיום, בבקשה תדבר איתו שלא יזרוק אותי לרחוב, לך הוא יאמין, הוא חבר שלך, בבקשה שוקי."

החלפנו מבטים מזועזעים. "אף אחד לא יזרוק אותך לרחוב שרון." הבטחתי לו, "תירגע בבקשה. אם תיפרד מאורי תוכל להיות אצלנו עד שנמצא לך סידור, או עד שתתגייס, אל תבכה, הכול יהיה בסדר."

מילות הנחמה שלי נפלו על אוזניים אטומות. שרון בכה בהיסטריה ואמר שהוא אוהב נורא את אורי ושהוא ימות בלעדיו.

"אבל הוא מציק לך ומכה אותך."

"כן, אבל הוא הבית שלי." התייפח שרון כאילו ליבו נשבר בקרבו, "אני אמות בלעדיו, אני רק רוצה שהוא יסלח לי."

"יסלח לך על מה?" לא הבנתי, מביט מבולבל בשוקי שמשך בכתפיו ונראה מבולבל כמוני, "אולי תלך לדבר עם אורי ותנסה להבין מה עובר עליהם, אני לא מבין כלום."

"מה יש כאן להבין? זו תסמונת קלאסית של אישה מוכה." רטן שוקי לפני שיצא בפנים זעופות לדירתו של אורי.

לאורי כמובן הייתה גרסא משלו לכל האירועים, גרסא הגיונית מאוד שספרה על גבר נדיב שתומך בנער כפוי טובה ובוגדני שנזרק ממשפחתו הישר לרחוב, ומנצל את מיטיבו בלי בושה.

שתי הגרסאות, זו של אורי וזו של שרון נשמעו אמינות מאוד, איזה מהן הייתה אמיתית? לא יודע. כנראה ששתיהן היו אמיתיות ושקריות בעת ובעונה אחת.

דבר אחד היה ברור לי, שבוע של מגורים עם שרון הטריף אותי כל כך עד שכמעט עמדתי לצאת מדעתי. הבעיה הייתה אני, לא הוא, או שאולי לא? כבר לא ידעתי כלום אחרי כמה ימים שבהם נחשפתי למנות גדושות של שרון החמוד, דק הגזרה והחלק, כמעט גבר, אבל עוד לא בדיוק. תמים מצד אחד, ופלרטטן לא קטן מצד שני.

לא הצדקתי כמובן את אורי, אלימות בין בני זוג תמיד פסולה, אבל התחלתי להבין אותו. החבר הצעיר שלו אהב מאוד להתגרות בגברים, לנסות אותם, למתוח אותם.... הוא נהנה בתמימות מהיכולת שלו לעורר ולגרות, לא מבין איזה יצרים אפלים של זעם, תשוקה וכעס יכולה קנאה לעורר בגבר.

כמובן שזה לא הצדיק את מה שאורי עשה לו. אסור לאדם מבוגר להכות צעיר שתלוי בחסדיו, למרות שמצד שני אורי לא היה בדיוק בריון שרירי תוקפני וגס רוח. ברור היה שהוא נגרר להתנהגות אלימה בגלל קנאה, שהוא חושש מאוד ששרון הולך ונשמט ממנו ושהוא מתחרט בכל ליבו על מה שעשה.

אחרי שבוע מתוח של שיחות של כולם עם כולם – חוץ משני בני הזוג שגרמו לכל המהומה ואחר כך הסתגרו איש בפינתו - החבורה על לחיו של שרון החלה לדהות לגוון ירקרק צהבהב והרוחות החלו להירגע מעט.

נדב ואילן חזרו ונשבעו לאורי שמעולם לא קרה שום דבר בינם לבין שרון הצעיר, שהם מונוגאמיים לחלוטין, ושהוא בהחלט צעיר מידי לטעמם, ושוקי הזכיר לאורי את חברותם רבת השנים (הם נפגשו אי אז בסוף המאה שעברה בבסיס טירונים והתיידדו, ואפילו היו בני זוג לזמן מה עד שהחליטו שעדיף שיהיו סתם חברים), ואמר לו שהוא מעליב אותו בעצם החשדות שלו, מבטיח לו נאמנה שהוא יעדיף לחתוך לעצמו את הזין ולא לבגוד ככה בידיד, שלא לדבר ששרון בכלל לא הטעם שלו, שהוא חי באושר עם בן זוג שהוא אוהב בכל ליבו ונחוש להיות נאמן לו תמיד.

"וגם הבן זוג הזה שאתה כל כך אוהב מרגיש כמוך?" שאל אורי בספקנות, (למי שלא הבין כלום מהסיבוך הם דיברו עלי כמובן), "כי לי יש דווקא הרגשה אחרת."

"ההרגשות והחשדות שלך הם הבעיה שלך, לא שלנו." נזף שוקי בחברו הוותיק, "במקום לשבת פה ולחשוד עדיף שתרד לדירה שלנו ותראה שלא קרה כלום. שרון אפילו מתגעגע אליך, למרות שאני באמת לא מצליח להבין למה, לדעתי עדיף לו בלעדיך."

אורי התחיל לבכות והתחנן ששוקי יגיד לשרון שהוא מבקש סליחה ורוצה שיחזור הביתה.

שוקי סירב בתוקף ואמר שהוא לא שליח, ואם לאורי יש בעיה עם החבר שלו שיפתור אותה פנים אל פנים. הוא רק צריך לרדת במדרגות קומה אחת ולפגוש אותו.

בינתיים אני הייתי ממונה על טיפול בשרון שכאמור הוציא אותי מדעתי לאט אך בבטחה, ולמרות שאני לא יכול להוכיח כלום אני די בטוח שהילד ידע בדיוק מה הוא עושה לי כשהוא מסתובב רק עם מגבת קטנה על מותניו בדירה הקטנה שלנו, יושב קרוב מידי אלי ומבקש שאעזור לו בלימודיו כי הוא נורא לחוץ בגלל המבחן במתמטיקה, ואפילו שאעשה איתו חזרות על הטנגו הארור הזה שבגללו התחילו כל הצרות.

"תודה שנדלקת עליו." אמר שוקי בעצב מפוכח מאוד אחרי שהערתי אותו שוב לפנות בוקר ופחות או יותר אנסתי אותו לסקס פרוע, בלי להניח לו אפילו לצחצח קודם שיניים.

"לא מודה בכלום." נהמתי בזעף והלכתי להתקלח. שוקי צחצח את שיניו ואמר לי שזה בסדר, הוא מבין ואוהב אותי למרות הכול.

"אני לא אוהב את עצמי ככה ואני לא מבין כלום. שיתפייסו או שיעופו לנו מהחיים, אני לא יכול יותר ככה, אני יודע שאורי חבר שלך, אבל הילד הזה משגע אותי, נמאס לי."

"בסדר." גמר שוקי אומר, "היום בערב אני מביא את אורי לדירה שלנו לארוחת ערב ומכריח אותם להחליט מה הלאה."

"ואם שרון לא ירצה לחזור אליו? אני לא הייתי חוזר לגור עם מישהו שמרביץ לי ומקנא לי כל הזמן."

שוקי חייך. "בגלל זה אתה גר איתי ולא עם אורי. די, תפסיק לדאוג. תקנה בירות ותזמין סיני, אני אדאג לשאר."

השאר היה ארבעה באנגים דשנים, שני בקבוקי יין, וחבילה ענקית של קונדומים בכל מיני טעמים ומרקמים שאפילו לא ידעתי שקיימים בעולם.

שרון נרתע והאדים כשאורי נכנס לדירה, חיוור ומבוהל. הם הביטו זה בזה נבוכים ואחר כך התחבקו קצרות, ושוב נרתעו זה מזה.

"בואו נשב לאכול." תפס שוקי פיקוד, והתחיל למזוג יין. גמרנו את האוכל ואת שני הבקבוקים ואחר כך שתינו את הבירות ועישנו קצת. לאט לאט האווירה המתוחה נרגעה, העניינים הפשירו קצת, והם התחילו לדבר.

לדעתי הם היו צריכים לעשות את הבירור הזה בלעדינו, רק זה עם זה. אני הייתי מעדיף לסדר נושא כזה בפרטיות, אבל הם שונים ממני ומשום מה היה להם נוח יותר עם קהל.

השיחה זרמה, תחילה באיטיות ואחר כך יותר בגילוי לב, ואורי הודה שהוא פוחד ששרון ימאס בו וירצה אחרים בגלל גילו הצעיר וחוסר ניסיונו, והזעיף פנים כששרון אמר בחיוך מקנטר – שהספקתי להכיר היטב - שגיל צעיר הוא לא תמיד סימן לניסיון מועט, והניח יד על ירכי.

"בסדר, חוסר ניסיון יחסי." תיקן אורי בזעף.

"אורי, אני אוהב אותך מאוד." אמר שרון, "אבל לפעמים אתה נורא כבד, למה שלא נשתחרר קצת." החליקה כף ידו על רגלי עד שהגיעה כמעט עד למפשעתי.

הבטתי חסר ישע בשוקי שחייך והנהן, ואחר כך משך אליו את אורי. מה בדיוק הם עשו לא הצלחתי להבחין כי שרון הסתער עלי והסתיר לי - הילד היה רק בן שמונה עשרה, אבל ידע בדיוק מה הוא עושה - והביע את התפעלותו מהזין שלי בצורה מופלאה שהשכיחה ממני את שוקי ואורי ואפילו את שמי שלי.

אחר כך ... כן, אחר כך קרו הרבה דברים שהיו אמורים לקרות רק בסרט פורנו, או בחלום רטוב, אבל איכשהו התרחשו דווקא בסלון הבורגני והמסודר שלנו.

אחרי שהכל נגמר וכמעט כל הקונדומים אזלו מהקופסא ובקבוק הלובריקנט התרוקן אורי ושרון הלכו חבוקים ומתנודדים מעט לדירה שלהם ואני ושוקי התמוטטנו על המיטה שלנו.

"אף פעם לא האמנתי שאנשים באמת עושים דברים כאלו." אמרתי, מגשש אחרי ידו בין קפלי הפיקה, "חשבתי שאורגיות זה משהו שקורה רק בסרטי פורנו."

שוקי גיחך. "זו לא הייתה ממש אורגיה חזי, רק מסיבונת קטנה של חילופי זוגות בין חברים."

"בשבילי זה היה די והותר. אני לא יודע אם אני אצליח להסתכל לאורי בפנים מחר בבוקר."

"תצליח, תצליח, אל תדאג. אולי תסמיק קצת, אבל תתגבר, ותדע לך שדברים כאלו קורים יותר פעמים ממה שנדמה לך."

"אני לא בטוח שזה באמת מוצא חן בעיני."

"בעיני אורי זה בטח מצא חן, הוא נדלק על הזין שלך."

"אבל הזין שלי מחובר אלי, ואני עדיין יותר חשוב ממנו. מה הוא שווה אם גברים נדלקים עליו ומתייחסים אלי כאילו אני שקוף?" התלוננתי.

שוקי צחק והעביר יד גדולה וחמה על גופי, "אתה ממש לא שקוף, תאמין לי, יש לך נוכחות מסיבית מאוד."

"אתה מנסה להגיד לי שהשמנתי?"

"לא, טיפש. אני מנסה להגיד לך שאני אוהב אותך."

"ולא הפריע לך לראות אותי מזיין את שרון?"

"לא ממש. טוב, אולי טיפה, אבל הסתכלת עלי כל הזמן ונישקת אותי כשיכולת וזה פיצה אותי, ולך הפריע לראות אותי עם אורי?"

"לא יודע. כן, קצת. לא נצטרך לעשות את זה שוב, נכון? עכשיו, אחרי שהם התפייסו, זה סוף הסיפור."

שוקי ליטף את ראשי ואמר לי שאני צריך ללמוד עוד הרבה על יחסים בין גברים. "הקטע הזה של אלימות וקנאה בין שניהם ימשיך כל זמן שהם יהיו יחד." אמר, "הם עושים את זה כי זה מדליק אותם, שרון אולי לא ממש מודע לזה, אבל הוא מחמם בכוונה את אורי שנסחף לכל העסק החולני ונהנה ממנו גם כן."

"זה נשמע ממש מופרע." הצטמררתי ממשב הרוח הלילית הקרירה שחדר מבעד לחלון והתכרבלתי בזרועותיו, "לפחות נדב ואילן מתנהגים בצורה נורמאלית, לא בוגדים ולא רבים."

שוקי גיחך שוב בעליצות זדונית משהו, "אתה כזה ילד, אתה חושב שסתם נדב התנדב לרקוד עם שרון? ואתה באמת חושב שאילן הולך לדירה של שגיא כשהוא בתורנות לילה כדי ללמד את סשה עברית?"

"אבל סשה נשא." נבהלתי.

"הוא יודע."

"ומה עם נדב, גם הוא יודע?"

"אני מתאר לעצמי שכן, אבל מי יודע? אולי לא. אל תדאג, הם בחורים רציניים ורגועים ועוד מעט יהיה להם תינוק, אצלם לא יהיו מכות ודראמות."

"אז מה, אפילו פה, בחבורה הקטנה שלנו, כולם בתחת של כולם?" התעצבתי אל ליבי.

"עוד לא, אבל קרוב. תן לחבר'ה האלו עוד כמה חודשים וזה יהיה נכון. נו, די, תפסיק להיות כזה לחוץ." חיבק אותי שוקי וסובב אותי לתנוחת כפיות, "אני מצטער שאתה לוקח את זה כל כך קשה יחזקאל," לחש לעורפי, "אבל עוד מעט אתה מחליף קידומת, הגיע הזמן שתלמד את עובדות החיים."

12. מחליף קידומת

את יום הולדתי השלושים חגגתי בארון, מעמיד פני סטרייט מאושר, מתאמץ להיות בעל מסור ואב אוהב. הצלחתי לא רע, אבל המחירים שהמאמץ הזה גבה ממני היו גבוהים מידי, ואחרי שכיביתי את הנרות, אכלתי פרוסת עוגת יום הולדת, הרמתי כוס לחיים והודיתי לכל החברים והקרובים שבאו לחגוג איתי הבנתי שאם לא אשנה את חיי צפויות לי עוד הרבה שנים של העמדת פנים רצופה שקרים ואומללות ושקעתי במרה שחורה.

לקח לי עוד כמה שנים של סבל חרישי - שגבו ממני את מחירם בצורת כאבי גב ומגרנות לא מוסברות - עד שהעזתי לעשות מעשה ולנסות לחפש את הזהות האמיתית שלי. והנה, עשר שנים אחרי שהרמתי חרש חרש את נס המרד הראשון שלי אני חי חיים אחרים לגמרי, ואת החלפת הקידומת הבאה של חיי אעשה במחיצת בן זוגי היקר, עם חברים שכולם הומואים כמוני, ובברכתה הלבבית של גרושתי ואם ילדי שהצליחה להישאר איתי ביחסים טובים גם אחרי שפגעתי בה בצורה קשה כל כך.

אין ספק שהיו לי המון סיבות לחוש מאושר וגאה, אפילו מרוצה מעצמי, אבל אחרי הבשורה שהתבשרתי הרגשתי בעיקר מודאג ושוב חזר הגב שלי - המדד המהימן ביותר למצבי רוחי - להציק לי, וגם הראש חזר לכאוב כאב חד על סף מגרנה.

"מה קורה אתך?" בחן אותי שוקי בדאגה, "אולי תלך לעשות בדיקות?"

"אני אלך, אבל הם לא יגלו כלום."

"איך כלום אם כואב לך כל כך הראש? בטח יש לזה סיבה."

"זה פסיכוסומאטי."

"מאין לך?"

"כי אני מכיר את עצמי, זה אחד היתרונות של קשישים כמוני, אנחנו מכירים את כל התעלולים הנבזיים שהגוף שלנו מעולל לנו."

שוקי נאנח וגלגל את עיניו כלפי מעלה במחוות חוסר סבלנות. "בן ארבעים זה לא קשיש חזי, די כבר."

"חכה עד שתגיע לגילי ואז נראה מה תגיד."

"מה זה משנה מה אני אגיד? מה שלא אעשה אני אהיה בן ארבעים."

"נכון, לזה בדיוק התכוונתי."

"מה רע בלהיות בן ארבעים? לא שמעת שהחיים מתחילים בגיל ארבעים?"

"לא נכון, זה שקר, החיים מתחילים להסתיים בגיל ארבעים, מעכשיו זו ירידה במורד לאורך כל הדרך."

"נו, די כבר יחזקאל. אתה מדכא אותי. תפסיק. אתה נראה מצוין לגילך, הזין שלך נעשה סוג של אגדה אורבנית כאן ואתה ישן כל יום עם בן אדם שאוהב אותך אהבת נפש, מה עוד אתה רוצה?"

ידעתי מה אני רוצה, אבל פחדתי לבקש ולכן שיניתי נושא. "אני רוצה שלא תעשו לי מסיבת הפתעה, אני שונא מסיבות כאלו."

שוקי הסמיק קצת ונראה נבוך וחמוד מאוד. "מי גילה לך?"

"אף אחד במיוחד וכולם בבת אחת. באמת חשבת שההומואיות הקשקשניות האלו יצליחו לשמור סוד?"

"אתה צודק, לא חשבתי על זה עד הסוף, אבל כולם כל כך התלהבו מהרעיון של מסיבת הפתעה ... אני לא יכול לבטל את המסיבה, זה כבר נעשה גדול מידי חזי, תצטרך להעמיד פני מופתע, להודות לכולם ולסבול בשקט."

עשיתי פרצוף מזועזע והוא צחק. "נו, די, זה לא יהיה כל כך נורא, כולם יברכו אותך, יביאו מתנות, ינשקו אותך, יהיה שמח."

"מזה אני חושש, נמאס לי משמחה בסגנון ההומואי. כולם שותים יותר מידי, שומעים מוזיקה איומה ורועשת מידי, רואים ביחד פורנו מגעיל ואחר כך עושים שטויות איומות שהם מעדיפים לשכוח למחרת בבוקר, ובדרך כלל מצליחים, אלא אם כן הם חוטפים איידס."

"אתה ממש מעוצבן היום." נאנח שוקי, "מה אני יכול לעשות כדי לשמח אותך? רק תגיד."

"מסג' בכפות הרגליים?" הצעתי בתקווה.

הוא צחק. "ידעתי שתגיד את זה. בוא הנה, דוב מתפנק שכמוך."

הוא פינק אותי כמו שרק הוא ידע ואחר כך מילא לנו אמבטיה עם קצף, ואפילו הדליק נר ריחני שמשך יתושים מכל רחבי גוש דן לדירה שלנו, אבל נראה יפה מאוד על השיש.

כל המחוות הרומנטיות האלו עזרו, הפסקתי לחשוש וגמרתי אומר לספר לו את אשר על ליבי, יהיה מה שיהיה. "שוקי." אמרתי לו כששקענו לנו יחד במים המהבילים והריחניים, "הייתה לי שיחה מדאיגה מאוד עם נאווה בשבוע שעבר."

שוקי הזדקף, מודאג. כל פעם שנפגשתי עם נאווה הוא היה נעשה מתוח קצת, ופעם הודה בפני שהוא לא מצליח להפסיק לחשוש שיום אחד אני והיא נחליט לחזור אחד לשני.

כל מחאותיי שזה לא יקרה לעולם ואין מצב ששוב אחיה עם אישה לא עזרו. בעקרון הוא שמח שאני ביחסים טובים עם אם בנותיי, אבל לא הצליח לא לקנא קצת באינטימיות ובחיבה ששררה ביני לבינה. אם הוא היה רואה איך היא בעטה אותי בגסות מהארון שלי, וכמה שנאנו פעם זה את זה אולי הוא היה נרגע.

"מה חדש אצלה?" שאל, מנסה להישמע אגבי ורגוע.

"בסדר גמור. למעשה מצוין. היא מאוהבת מעל הראש ביוסי, הבחור הזה שהיא פגשה לפני שנה, מסתדרת מצוין עם הילדים שלו ואפילו עם גרושתו, ועם אימא שלו יש לה פשוט סיפור אהבה, אבל לאחרונה צצה בעיה רצינית ביחסים שלהם."

"נו, מה הפעם?" שאל שוקי ופניו לבשו הבעה קודרת.

רכנתי אליו ואחזתי בכף ידו. "אל תדאג כל כך, זה לא משהו רע, בדיוק ההפך ... בקיצור, יוסי קיבל הצעת עבודה מאוד מפתה ומשתלמת בפאריס."

"יופי לו, שיסע לפאריס."

"הוא ייסע, רק שהוא רוצה לקחת את נאווה איתו."

"והבנות?"

"זו הבעיה. מצד אחד היא כמובן רוצה אותן איתה, אבל מצד שני הן קשורות גם אלי, והן לא יודעות מילה צרפתית והכי גרוע, הן בכלל לא רוצות לעזוב את הארץ."

"אז שלא תיסע." משך שוקי בכתפיו באדישות.

"ותפסיד את האהבה החדשה שלה? זה נראה לך הוגן שוקי? שיקרתי לה ושברתי לה את הלב ואחר כך עזבתי אותה כדי לחפש לי חיים חדשים ועכשיו, כשיש לה הזדמנות לבנות לעצמה חיים חדשים ולחוות אהבה ורומנטיקה, ועוד בפאריס, היא צריכה לוותר?"

"למה לוותר? במקום יוסי יבוא אחד אחר."

"אבל היא אוהבת אותו והיא כבר לא ילדה, עד שהיא מצאה גבר שמקבל אותה עם שתי בנות קטנות... הם באמת אוהבים זה את זה ואני מרגיש שאני חייב לעזור לה לשקם את החיים שלה ולא לשים בפניה מכשולים."

"איך תעזור לה?" התקמט מצחו של שוקי בדאגה.

אל תעשה פרצוף כזה יהושע, יהיו לך קמטים." קנטרתי אותו, והחלקתי על מצחו בידי. "היא העלתה, מאוד בזהירות, את הרעיון שהבנות יישארו במשך השנתיים הבאות איתי בזמן שהיא תהיה עם יוסי בצרפת."

"ומה ענית?"

"שזה נשמע לי הוגן, אבל אני רוצה להתייעץ קודם אתך."

שוקי שקע בהרהורים. "אין מצב שהן יבואו לגור פה." אמר לבסוף, "יש כאן יותר מידי הומואים ומעט מידי מקום. הן בנות מתבגרות ומה שקורה פה... גם כשהן באות לסוף שבוע אני כל הזמן במתח ודואג שמישהו יפתח פה מלוכלך, וחוץ מזה הדירה הזו פשוט קטנה מידי."

"אני מסכים, גם נאווה העלתה את אותה הבעיה. הפתרון שהיא הציעה זה שאני אחזור הביתה ואגור שם עם הבנות ככה שהן לא תצטרכנה להיפרד מהסביבה המוכרת שלהן."

"היא צודקת. זה מה שאתם צריכים לעשות. זה יהיה הפתרון ההוגן והפשוט ביותר לכולכם. אתם הורים טובים ואחראיים חזי, חבל שלי לא היו הורים כאלו."

"אני מודה לך על המחמאה ואני באמת מנסה להיות הורה הכי טוב שאני יכול, אבל שכחת דבר אחד שוקי."

"מה שכחתי?"

"את עצמך. מה אתך?"

"מה אתה רוצה שיהיה איתי?"

"שתבוא לגור איתי כמובן. אני לא רוצה להיפרד ממך. השאלה היא אם אתה מוכן לעזוב את העיר ולבוא לגור איתי במקום ירוק, שקט, משעמם ונטול הומואים?"

"כמה הומואים אתה חושב שאני צריך סביבי?" צחק שוקי, "אחד מספיק."

"באמת? רק אחד? מישהו שאני מכיר?" צחקתי.

"בהחלט." חייך שוקי, קם ומשך אותי אל הראי, "הנה תכיר, זה ההומו היחיד שאני זקוק לו כשאני יוצא לגלות במקום ירוק, שקט ונטול הומואים."

החלטתי לא להגיד לאף אחד שום דבר על עזיבתנו עד שיגיע יום ההולדת שלי, וכך עשיתי. אחרי שהופתעתי בצורה מושלמת - שלדעתי הייתה ראויה לאוסקר - כיביתי את ארבעת הנרות שעוצבו בצורת אברי מין גבריים מפוארים, הודיתי לכולם על שבאו לחגוג איתי, ובישרתי לחבורה העליזה שזו לא רק מסיבת יום הולדת אלא גם מסיבת פרידה.

אנחות האכזבה והצער החמיאו לי מאוד, אבל לא עזרו לשנות את דעתי. מעבר הדירה שלנו החל עוד בשבוע שעבר - נאווה ויוסי שכרו דירה בפאריס וקנו כרטיסים, חלק מהחפצים שלי ושל שוקי כבר נארזו, מר לייבוביץ מצא דיירים חדשים שיחליפו אותנו (זוג לסביות מתוקות ומאוד מאוהבות) ובנותיי היקרות כבר תכננו את הסיור שלהן בפאריס כשיבואו לבקר את אימא בחופשה.

למרות שהבטחנו לבוא לבקר כל שבוע, ונשבענו שלא ננתק את הקשר עם החברים הוותיקים, היה ברור לכולם שזה סופו של עידן וצריך לחגוג אותו בגדול ולכן הרשיתי לעצמי לשתות קצת יותר מהרגיל למרות שידעתי שאני נעשה דביל כשאני שותה.

ככה יצא שהגעתי - בניגוד לשיקול דעתי כשאני פיכח - לחדר השינה של סשה ושגיא שנידבו את דירתם למסיבה, ונתקעתי שם מול מה שהיה אורגיה אמיתית. עמדתי, לוטש מבטים חומדים בחבורה שלמה של גברים ערומים מכל הצבעים, המינים והגדלים, מתפתלים על המזרונים שנפרשו על רצפת חדר השינה שהיה ריק מכל רהיט אחר מלבד טלוויזיה אחת שעמדה בפינה.

יכול להיות שהייתי יכול לספר לנכדים (בעצם עדיף שלא) איך ביום שבו החלפתי קידומת השתתפתי לראשונה בחיי באורגיה אמיתית לולא עשיתי טעות והבטתי בטלוויזיה שפעלה ללא קול, מקרינה סרט פורנו עתיר גברים שרירים, זעופי פנים, לבושי חליפות עור מקושטות בשרשראות מתכת אימתניות שתאמו את הבעותיהם הכעוסות.

הגבר היחיד בסרט שלא היה שרירי, שעיר וזועף היה מוכר לי עד כאב, זה היה עמנואל שלי ששכב ערום כביום היוולדו בתוך מעין ערסל עשוי מקלעת של רצועות עור, והניח לגברתנים הזועפים לטחון אותו מכל כיוון אפשרי, לגעת בו בגסות, להכאיב לו ולהשפיל אותו כמיטב דמיונו החולני של במאי הסרט.

הבחורים הנמרצים והחרמנים שביצעו זה בזה מעשים חסרי בושה על המזרונים קראו לי להצטרף, ושרון שהיה הרוח החיה בחבורה אפילו טרח לקום לכבודי וניסה למשוך אותי לשכב ביניהם, ואם לא היה הסרט הזה, שהוקרן חרישית (תודה לאל על חסדיו הקטנים) בטח הייתי מספיק שיכור כדי להתפתות להצטרף אליהם, אבל אחרי שראיתי את עמנואל שוכב שם, ערום ומושפל, קשור לערסל הנוראי הזה....

משכתי את ידי מידו של שרון, הסתובבתי וברחתי משם הישר אל זרועותיו של שוקי שחיפש אחרי. "בוא נלך מכאן." ביקשתי, "אני רוצה ללכת הביתה."

"אבל מה קרה? למה אתה...." ואז הוא הציץ לחדר השינה וראה את הסרט.

"אללה יוסטר." לחש בשקט, "למה דווקא הסרט הזה ולמה דווקא היום?"

אני בטח לא הייתי האדם המתאים לשאול אותו שאלה כזה. "שוקי אני רוצה הביתה בבקשה." התחננתי.

"בטח, בוא נלך." הוא כרך יד סביב מותני והוביל אותי בבטחה הביתה. הגעתי בדיוק בזמן כדי להקיא לאסלה. אחר כך שוקי ניגב את פני הלחות במגבת, הפשיט אותי, השכיב אותי במיטה ונשכב לצידי, אוחז את ידי בכפו החמה והחזקה בזמן שהתייפחתי חרש על כתפו.

"נו, די." ניסה לנחם אותי כשהתחלתי לשהק מרוב בכי, "אתה אפילו לא בטוח שזה היה באמת הוא או מישהו שדומה לו."

"זה היה הוא. אתה יודע שזה היה הוא. חבל שראיתי את זה."

"כן, חבל, אבל מה אפשר לעשות? זה מה שהוא אוהב לעשות, הוא בטח גם קיבל כסף טוב על זה."

"אני פשוט לא מבין את זה שוקי, למה הוא כזה? בחור כל כך יפה ומתוק... למה? אני לא מבין את זה."

שוקי נאנח. "יש הרבה סיבות, ילדות דפוקה במשפחה דתית, שריטות מפה ומשם, לא חסר."

"הוא פשוט שונא את עצמו ואני לא מבין, לא מבין למה בחור כל כך מקסים... כל כך אהבתי אותו." המשכתי להתאבל על גורלו של עמנואל, אהבתי הראשונה.

שוקי הרפה ממני והפך אלי את גבו, מצטמצם בקצה המיטה כך שלא יהיה שום מגע בין גופי לגופו. "הסרט הזה הוא תוצרת הארץ." אמר בקול שטוח ויבש, "ובמקרה אני מכיר את הטיפוס שהפיק אותו. אני יכול לברר לך איפה עמנואל נמצא, מספיקה שיחת טלפון אחת או שתיים, רוצה שאני אעשה את זה?"

"בשביל מה אני צריך לדעת איפה הוא נמצא?" שאלתי, מאמץ מבלי משים את אותו טון חסר רגש שבו הוא דיבר אלי.

"כי אולי עכשיו, כשאתה מבין קצת יותר מהחיים שלך תצליח להציל את אהבת חייך מגורל מר ממוות, ותזכה באהבתו הנצחית או משהו." פלט שוקי תשובה שנועדה להיות צינית ולועגת, אבל יצאה אומללה וכבויה.

הבטתי בגבו הרחב והנעלב ופתאום הבנתי שבגלל עמנואל פגעתי בשוקי, לא הייתי צריך להתלבט בשאלה מי מהם חשוב לי יותר.

"שוקי, הבן אדם היחיד, חוץ מהבנות שלי, שהוא אהבת חיי שוכב פה לידי ומדבר שטויות. תפסיק עם זה ותסתובב אלי."

"למה לי?" המשיך שוקי לשחק את הפולנייה הנעלבת.

"כי אני רוצה חיבוק."

"בשביל מה לך החיבוק שלי?"

"שוקי, מחר אנחנו עוברים דירה, יהיה לנו יום ארוך ולחוץ ואני חייב לישון טוב הלילה. אין מצב שאני אצליח להירדם בלי החיבוק שלך, אז בבקשה, תסתובב אלי, אני צריך אותך."

"תתחבק עם הכרית שלך." המשיך שוקי לזעוף, "נמאס לי כבר, אני בשבילך רק תחליף ליפיוף הזה שברח לך, נמאס לי להיות ברירת מחדל."

"אתה לא ברירת מחדל." ליטפתי בעדינות את גבו ועורפו, "אתה הבן זוג שלי, המאהב שלי, והבחור הכי מתוק וחמוד שאני מכיר. רק אתך אני מסוגל לישון בלילה, לקום בבוקר ולחיות במשך היום. הייתי הולך לאיבוד בלעדיך שוקי, בבקשה, אל תכעס עלי בגללו."

"אני לא כועס, אני פשוט ... תגיד חזי, אם פתאום תיפגשו ברחוב והוא יחייך אליך וירצה ללכת אתך למיטה, תסכים?"

"לא." אמרתי מיד, "והאמת שלא הייתי צריך להסכים גם אז, אבל הייתי טיפש מידי ומוקסם מידי ולא קלטתי שהוא לא אוהב אותי ואף פעם לא יאהב. הוא חיבב אותי, פחות או יותר, ושמח שנתתי לו מקום לגור, אבל זה הכול. עשיתי מעצמי צחוק בגללו וזה כאב, אבל זה היה שיעור שהייתי צריך ללמוד וטוב שלמדתי אותו עוד לפני שהחלפתי קידומת."

"אם אתה חושב שזהו, גמרת ללמוד, אתה טועה." אמר שוקי בחומרה, וסוף סוף הסתובב וחיבק אותי. "לומדים כל החיים, סבתא אמרה לי את זה כשהייתי קטן, ורק עכשיו אני מתחיל להבין למה היא התכוונה."

"סבתא צדקה, החיים הם שיעור ארוך וממושך ובדרך כלל קשה ולא נעים, אבל כל זמן שאתה תישאר איתי ותעזור לי להכין שיעורי בית שוקי אני אהיה בסדר, ועכשיו בוא נישן כי מחר אנחנו אורזים את עצמנו וחוזרים הביתה."