ג. ולו ילדים

יש תקופות בחיים שבהם הכל מצליח, כל דבר שאתה מנסה לעשות יוצא טוב, כל המשאלות מתגשמות וכל התוכניות מתבצעות על הצד הטוב ביותר. כמה טוב להיזכר בהן אחר כך, כשהחיים חוזרים לקרטע במסלול המכשולים הרגיל שלהם. כיום, כשאני מבוגר ומנוסה יותר אני יודע שזו לא דרכו של העולם והתקופות הללו נדירות מאוד.

שנים אחר כך עוד נזכרתי בערגה בתקופה המבורכת ההיא, כשכולנו היינו צעירים יותר ובריאים יותר, ומלאי תוכניות לעתיד, וכל מה שהשתוקקתי לו התרחש בקלות ובלי מאמצים - מיכה מצא לנו, במחיר הוגן להפתיע, בית נהדר עם גינה מרווחת ששכן קרוב מאוד לדירתן של רות ומימי. כמה ימים אחר כך אחד הלקוחות שלי הגיע למשרד עם כלב הסקי צעיר מעורב, יפה להפליא, וכשסיפר לי שהוא רוצה לפרסם באינטרנט מודעה למסירת הכלב כי אשתו אלרגית לפרוות כלבים הגבתי בספונטניות מאוד לא אופיינית לי, והצעתי לתת לי לאמץ את הכלב.

הוא היסס גם אחרי שהבטחתי לו שלכלב תהיה חצר מרווחת להתרוצץ בה, ושהוא יישן בבית, יקבל יחס טוב, אוכל משובח, לא אקשור אותו לעולם, ושאפילו תהיה לו חברה למשחק. רק אחרי שנשבעתי לו שהוא יוכל לבוא לבקר את הכלב מתי שירצה ושאסרס אותו כשיהיה בן שישה חודשים, הוא התרצה, מסר לי את חגורתו של הכלב והבטיח להגיע בעוד כמה ימים עם שק אוכל ומיטת הכלבים שלו.

חששתי קצת מתגובתו של מיכה, ועוד יותר מזו של לייקה, אבל השניים קיבלו את הדייר החדש שלנו ששמו היה בולי במאור פנים, ושמחו בו שמחה גדולה.

אפילו רות שבעיקרון סירבה להכניס בעלי חיים הביתה הואילה ללטף מעט את פרוותו הרכה להפליא של בולי החמוד, והסכימה להודות שהוא די נחמד בעצם.

מימי הייתה פחות מאופקת, ברגע שראתה את בולי התמוססה מעונג, הרימה את הגור, נישקה אותו, הצמידה אותו למחשופה השופע, הכריזה שהוא הכלב הכי מתוק שראתה מימיה, וכמעט שחנקה אותו מרוב אהבה.

"די, מימי, את מועכת את המסכן, אני מקווה שעם התינוקת תהיי קצת יותר מאופקת." נזפה בה רות.

"ומה אם תלדי תינוק?" העזה מימי להתחצף.

"נחצה את הגשר כשנגיע אליו, אבל ברור שאני מעדיפה בת." פסקה רות, והחלה לסייר בביתנו החדש, "קצת קטן, אבל סך הכל לא רע." חרצה לבסוף משפט, "אז איפה אתם ישנים? בחדר הזה או בשני?" תהתה.

האישה הארורה הזו, בדייקנות שטנית ממש היא הצליחה לשים את האצבע על הנקודה היחידה שפגמה באושרי - לבית ששכרנו היו שלושה חדרי שינה, אחד קטן, אחד בינוני ואחד גדול עם חדר ארונות, מרפסת קטנה וחמודה ומקלחת נפרדת.

הייתי בטוח שזה יהיה חדר השינה שלנו, אבל לאכזבתי החליט מיכה לארגן לעצמו חדר שינה נפרד.

"מידי פעם כן נישן יחד." הבטיח לי, "אבל כדאי שתהיה לנו גם אופציה להיפרד." הסביר, דחס לתוך חדר השינה הבינוני מיטת שלושה רבעים, וסידר את בגדיו בארון הקיר הגדול שהיה בחדר, משאיר לי את חדר הארונות המרווח.

גם מברשת השיניים וסכין הגילוח של מיכה ניצבו קוממיות במקלחת הראשית, בעוד שאני יכולתי לפרוש ברווחה את כל אביזרי הטיפוח שלי על השיש האיטלקי השחור המהודר שפיאר את מקלחת ההורים.

במקום ליהנות משפע המקום שהתפנה לי התאכזבתי מהפרדת הכוחות הקפדנית הזו, אבל לא הנחתי למיכה להבחין בכך. "נדיב מצידך לפנות לי כל כך הרבה מקום,  אבל מה נעשה אם יהיו לנו אורחים?" 

"במקרה כזה נצטופף זמנית יחד." השיב מיכה בשלווה, ופתאום אחז בסנטרי והציץ בפני, "אל תיקח כל כך ללב ילד, תלמד מהניסיון של הומו מבוגר, אין דבר שהורס את הזוגיות מאשר השגרה של היום יום."

"ואני דווקא שמעתי שהשגרה מחזקת אותה." התרסתי.

"שטויות! כמה אתה יכול להתלהב ממישהו אחרי שאתה שומע אותו נוחר בלילה, ורואה אותו קם מקומט מהשינה. תקשיב לי, לטווח הרחוק עדיף לשמור קצת מרחק זה מזה." אמר מיכה בהחלטיות, הרפה מסנטרי והמשיך לסדר את הארון שלו.

לפחות הוא דיבר על זוגיות, התנחמתי ביני לביני, והלכתי להכין לנו ארוחת ערב כי הרי ידוע שהדרך לליבו של גבר עוברת דרך קיבתו, ומיכה העריך מאוד את מאמצי לבשל לנו אוכל טעים, אבל בריא ולא משמין.

חודשי השלווה והאושר הסתיימו כמה שבועות אחרי שרות הצליחה להרות סוף סוף. מיד אחרי שהודיעה לי שהתקבלה תשובה חיובית היא פקדה עלי בתוקף לשמור את הריונה בסוד עד שהיא תאשר לי לספר עליו לעולם. הבטחתי לה לשתוק, אבל בימים הראשונים הייתי מאושר כל כך עד שבקושי התאפקתי לא לספר לכל מי שנקרא בדרכי שאני עומד להפוך לאבא. בתמימותי חשבתי שכל מה שעלי לעשות זה להמתין תשעה חודשים, ואחר כך להופיע בבית החולים עם זר פרחים ולהתחיל לחגוג את הולדת הרך הנולד.

האידיליה הסתיימה בסוף החודש הראשון. מימי התקשרה אלי וכבר מההלו הראשון שלה ידעתי שיש בעיה.

"מה קרה?" נבהלתי, "רות בסדר?"

מימי נאנחה, "כן ולא." אמרה בזהירות.

"מה כן ולא?" צעקתי, מתוסכל, "על מה את מדברת מימי? מה קרה?"

"רות עשתה אולטרה סאונד ומסתבר שיש שניים." השיבה מימי בקול נוגה.

"מה שניים? שני מה?" התבלבלתי.

"שני עוברים. יש לה תאומים בבטן." הסבירה מימי, ורק בגלל מזגה הנוח התאפקה ולא אמרה לי שאני אידיוט.

"באמת?" התפשט חיוך ענק על פני, "יופי, זה נהדר! נקבל שניים במחיר של אחד." הכרזתי בשמחה, גאה מאוד בגבריותי השופעת - ורות חשבה שאני לא פורה צחקתי לעצמי ורקדתי ריקוד ניצחון קטן ושמח סביב שולחן הכתיבה שלי.

"רות לא חושבת שזה נהדר כל כך, היא נורא כועסת ועצבנית, וחוץ מזה, הבוקר התחילה לה בחילה נוראית."

"נו, טוב, ככה זה, לנשים בהיריון יש בחילה." לא התרגשתי.

"כן, אבל אצלה זו לא סתם בחילה, נורא לא טוב לה והיא מקיאה כל הזמן, ועכשיו כשהיא יודעת שיהיו שני תינוקות במקום אחד אז בכלל..." קולה של מימי נשמע על סף בכי, "היא מבררת אם אפשר לדלל את ההיריון." לחשה לי.

"לדלל? מה זאת אומרת לדלל? זה תינוקות, התינוקות שלי, לא עשבים!" נבהלתי, ועוד באותו יום התחמשתי במיכה והתייצבתי אצל רות, נחוש לשכנע אותה לא לעשות שום דבר טיפשי, ולהפסיק להיות לחוצה כל כך.

במקום להרגיע אותה הצלחתי להכעיס אותה עוד יותר. "תרגיע, חתיכת לחוץ!" צעקה עלי, "ותפסיק לתת לי פקודות. זה שיש לי תינוקות בבטן לא אומר שהמוח שלי הפסיק לתפקד." רשפה בזעם.

"די רות, רונן לא התכוון." ניסה מיכה לפשר, והצליח רק להרגיז אותה עוד יותר.

היא התחילה לנאום נאום פמיניסטי זועם נגד ההגמוניה הגברית שרואה בנשים רחם מהלך, אבל נאלצה להפסיק אותו באמצע כדי ללכת להקיא.

"ככה היא כל הזמן." לחשה לנו מימי, "לא מצליחה להחזיק שום אוכל בבטן, אבל אל תדאגו, היא לא תעשה שום דבר כי אי אפשר לדלל אחד בלי לפגוע בשני, ובכלל, אף אחד לא יסכים לעשות דילול רק לתאומים, אפילו לשלישיה עושים רק אם האם בסכנה."

"מזל." נרגעתי.

"רות לא רואה את זה ככה, היא חשבה שההיריון יהיה פשוט וקל, ולא תיארה לעצמה שהיא תסבול כל כך כבר בהתחלה." ניסתה מימי להסביר.

"כמה זמן היא עוד תסבול מהבחילות האלה?" חקר מיכה בעצבנות, והוסיף וסיפר שאשתו סבלה רק חודש מבחילות וגם זה רק בהיריון הראשון, בהריונות השני והשלישי היא לא הקיאה אפילו פעם אחת, אבל אחותה לעומת זאת כמעט התייבשה בגלל בחילות והקאות שלא פסקו, ובסופו של דבר ואשפזו אותה בבית חולים עד החודש השביעי.

"בוא נקווה שאני לא אגיע למצב כזה." העירה רות ששבה והצטרפה אלינו, רגועה קצת יותר, אבל חיוורת מאוד. "בחילות הריון זה עניין שמשתנה מאישה לאישה, ומהיריון להיריון." הסבירה בטון של רופאה מנוסה, ופקדה על מימי להגיש לנו קפה ועוגות.

ריח הקפה הריץ אותה שוב לשירותים, ועל העוגות היא לא הצליחה אפילו להסתכל. היא נאלצה לקחת תרופה נגד בחילה וגם אותה הקיאה מיד, ואחרי כמה שבועות אומללים כאלה היא אבדה כל כך הרבה משקל עד שנאלצה להתאשפז כדי לקבל עירוי של נוזלים, ותרופה נגד בחילה.

"אני נגמרת והתאומים פורחים." התלוננה בפנינו לא פעם, וכשנאלצה, עקב דימומים, לשכב במיטה בשמירת היריון, נכנסה לדיכאון, ורדתה ללא הרף במימי המסכנה שחשה גם כך אשמה על סבלה של בת זוגה שהרתה רק בגלל הרצון שלה בילד.

גם אנחנו הגברים טעמנו מנחת לשונה החדה של רות, אבל ברור שמימי נשאה בעיקר הנטל. יום אחד, כשרות התפרצה עליה בצעקות, העליבה והשפילה אותה באמצע המחלקה לדימות, מתעלמת מהקהל הרב של הנבדקים שבהה בחוסר אמון במחזה הלא נעים, כשל כוח סבלה של מימי והיא פרצה בבכי ונמלטה מבית החולים, משאירה את רות לדאוג לעצמה.

רות התקשרה אלי מיד עם תום הבדיקה - שבה הוכח למעלה מכל ספק ששני התאומים הם בנים זכרים - וסיפרה לי במרירות רבה את החדשות הרעות מבחינתה. עד לאותה בדיקה היה עוד ספק קל בנוגע למינו של העובר השני והיא נאחזה בתקווה שאולי היא נושאת ברחמה בן ובת. רק אחר כך גילתה לי שמימי הסתלקה והיא זקוקה להסעה חזרה לביתה, "היית מאמין, הטיפשה הזו עזבה אותי יושבת לבדי בכסא גלגלים ונעלמה לה, אלוהים יודע לאן." סיפרה לי.

"באמת?" נדהמתי, "ממש לא אופייני למימי להתנהג ככה, אולי זה בגללך? אמרת לה משהו מעליב?"

"אמרתי, אז מה? אולי הייתי כלבה מרשעת והצקתי לה כי היא לא יודעת להסיע כסא גלגלים, אבל זו לא סיבה לברוח ככה, וחוץ מזה היא באמת לא יודעת להסתדר עם הכסא גלגלים המחורבן הזה, היא מסיעה אותו בשמיניות וכל הזמן נתקעת בפינות."

"אני מבין." אמרתי באנחה, "חכי לי בכניסה, אני כבר בא לקחת אותך הביתה."

"ומה נעשה עם מימי?"

"היא בטח תירגע ותחזור עוד מעט הביתה." ניבאתי וצדקתי, מימי חזרה הביתה עוד באותו ערב, התנצלה בפני רות שסלחה לה בגדולת נפש, ואפילו רמזה שאולי היא קצת הגזימה ולמימי הייתה סיבה טובה לכעוס עליה.

"אני לא בן אדם נחמד." הודתה כשמיכה - היחיד שהיא רכשה לו מעט כבוד - נזף בה אחר כך על התנהגותה הבלתי נסבלת. "אף פעם לא הייתי, ועכשיו, כשאני מקורקעת בגלל ההיריון המטופש הזה אני אנטיפטית עוד יותר, ומה שהכי מרגיז זה שכל הסבל הזה שאני עוברת ייגמר בשני זכרים." נשפה בקוצר רוח.

"העולם זקוק גם לזכרים וגם לנקבות." הזכיר לה מיכה, משועשע משהו, עזר לה לעבור למיטתה וכיסה אותה.

"אתה רואה," אמר לי בדרך הביתה בנימת ניצחון, "גם מימי ורות לא ישנות יחד."

"הן הפסיקו לישון יחד מאז ההיריון, קודם הן כן ישנו באותה מיטה, ואפילו בכפיות, בדיוק כמונו." קנטרתי אותו, כי למרות הצהרותיו ולמרות שבגדיו היו בחדר השינה שלו הוא ישן בדרך כלל איתי, מצמיד אותי אליו מתוך שינה, לשמחת לב שנינו.

"אני מוותר לך וישן אתך רק בגלל שבחורף קר לי ברגליים, ברגע שיהיה חם יותר אני עובר לישון בחדר שלי." ניסה מיכה לשמור על כבודו, אבל לא הצליח להסתיר חיוך קל.

"כן, אם תצליח לשכנע את לייקה לוותר על המיטה שלך." הצטחקתי מפני שלייקה החליטה לישון במיטתו של מיכה, ולא הסכימה לחלוק אותה עם אף אחד.

"כשיהיה חם היא תצטרף לבולי ותישן בחצר." השיב מיכה בסבלנות.

"נחיה ונראה." גיחכתי, "וחוץ מזה, עד הקיץ רות תלד סוף סוף, ולך תדע מה יהיה אז."

"מה כבר יכול להיות? התינוקות יפריעו לה ולמימי לישון במשך כמה חודשים, ובסוף הם ילמדו לישון כל הלילה, והכל יחזור להיות כמו קודם." נשאר מיכה שאנן.

"נחיה ונראה." חזרתי ואמרתי, למרות שדעתי הייתה כדעתו. עדיין חשבתי אז שהתאומים יגדלו אצל רות ומימי כמו שתכננו. בתמימותי הרבה לא כי ידעתי מה באמת עומד לקרות, ואולי טוב שכך. 

"רונן, אני מצטערת שאני מתקשרת אליך לעבודה, אבל אני לא רוצה שאף אחד ידע על השיחה שלנו."

"בסדר, אף אחד לא ידע, מה הבעיה? רות בסדר?"

"בסדר עד כמה שאפשר להיות בחודש השמיני עם תאומים בנים כשאת רוצה בעצם ללדת רק תינוק אחד, ושיהיה בת."

"אני מבין את התסכול שלה, אבל דווקא היא, כגינקולוגית בטח מבינה שהיריון זו לא תוכנית כבקשתך." קצרה רוחי.

"היא מבינה את זה כשמדובר בנשים אחרות, רק שמדובר בהיריון שלה היא נעשית קצת לא הגיונית, אבל לא על זה אני רוצה לדבר."

"אז על מה מימי?" ניסיתי להיות סבלני ומכיל אבל היא בטח שמעה בקולי את חוסר הרצון שלי לדון שוב באכזבה של רות מההיריון שלא התנהל כפי שהיא ציפתה, ובמצב היחסים הרעוע בינה לבין זוגתה.

"זהו, שזה לא לטלפון, אני חייבת לספר לך משהו, יש מצב שניפגש באיזה מקום בפרטיות?"

"אהה... את יכולה להגיע אחרי הצהרים לפארק? אני מטייל שם עם הכלבים."

"תהיה שם לבד, בלי מיכה?"

"כן, השבוע אני לבד, מיכה עובד במשמרת ערב." הפטרתי כבדרך אגב למרות שדי חרה לי שמיכה החליט פתאום לעבוד גם בערבים. לטענתו הוא היה חייב כי המפעל בו עבד בשנים האחרונות קיבל הזמנה ענקית והתחיל לעבוד סביב השעון, והוא, מיכה, כמנהל קוו ייצור חשוב, היה חייב לפקח על העבודה גם בערב, וחוץ מזה העבודה במשמרות תשתלם לו הרבה יותר, ולכן עלי לקבל את הדין ולא להתלונן, פסק, והבטיח לי שאחרי הלידה של התאומים ייקח אותי לחופשה מפנקת באירופה, רק שנינו והכל על חשבונו, חייך אלי בפייסנות, גאה מאוד בתוספת שיקבל למשכורתו.

חייכתי חזרה, ואפילו הודיתי לו, אבל בליבי פנימה כעסתי, הרווחתי די כסף גם בלי המימון שלו, יכולתי בקלות להרשות לעצמי לחופשה בחו"ל אפילו פעמיים בשנה, אבל לא זה מה שרציתי, רציתי את חברתו ואת אהבתו, לא את כספו, אבל ידעתי שאם אדבר זה ייגמר בריב, ולכן שתקתי והשלמתי עם רוע הגזרה.

"הפארק קצת רחוק." היססה מימי, "למה אתה לא הולך לגינת הכלבים ליד הבית?"

"גינת הכלבים? אל תצחיקי אותי!" התרעמתי, "לא רק שהיא קטנה מידי וצפופה מידי היא גם מסריחה מחרא של כלבים. אין מצב שאני אתן לבולי וללייקה להתקרב למקום העלוב הזה, אני מסיע אותם במכונית לפארק ושם אפשר לתת להם להשתולל בלי רצועות ולהוציא כמה אנרגיה שמתחשק להם בלי לצאת מטונפים ועצבניים בגלל הצפיפות והלכלוך בגינת הכלבים."

"טוב, בסדר." נכנעה מימי, "הפארק קצת רחוק לי, אבל לא נורא, להתראות."

כשהגעתי עם הכלבים היא כבר המתינה לי בקוצר רוח, ואחרי שלטפה את בולי וזרקה לו כדור פנתה אלי ובלי להזהיר אותי מראש זרקה עלי פצצה. מחייכת במבוכה, כאילו סתם עשתה טעות טיפשית אבל לא ממש מזיקה היא אמרה שהיא מאוד מצטערת, אבל התוכניות שלה השתנו קצת לאחרונה, והיא מקווה שאני אקבל את זה בהבנה.

"איזה תוכניות?" השתוממתי, לא מבין מה נפל עלי פתאום, "על מה את מדברת מימי?" שאלתי מחייך כאילו הכל עדיין בסדר.

מימי נשמה נשימה עמוקה מאוד, והביטה ישר בעיני, "אני מתכננת להיפרד מרות." הצהירה בחגיגיות.

"להיפרד... אבל... מה זאת אומרת להיפרד? אבל אתן... למה?" התחלתי לקלוט את גודל הצרה.

"כי אני לא אוהבת אותה יותר, זה למה, כי היא בלתי נסבלת, וכי נמאס לי לחיות בלי סקס." התרגזה מימי על קוצר הבנתי.

"תראי מימי, אני מודה שהיא נעשתה קצת קשה מאז ההיריון, אבל מצד שני היא נכנסה להיריון בשבילך, כי את ביקשת ממנה." ניסיתי להחזיר את הגלגל ולעורר במימי רגשות אשמה, אבל מובן שנכשלתי בכל החזיתות.

"ההיריון זה רק הקש ששבר את גב הגמל, היא תמיד הייתה כזו, שתלטנית ורעה אלי." החלה מימי לשכתב את ההיסטוריה שלהן, "לא שמת לב איך היא כל הזמן הציקה לי שאני שמנה מידי, ואיך היא לא הרשתה לי להיכנס להיריון? אני זו שרצתה תינוק והיא פשוט נדחפה והשתלטה לי אפילו על האימהות." התעצבנה מימי למפרע, "מאז שנפגשנו היא עשתה הכל כדי להרוס לי את הביטחון העצמי ולהתעלל בי רגשית, ולי נמאס!" הזדקפה בהתרסה ונעצה בי מבט תקיף.

"להתעלל בך? את לא מגזימה?"

"לא!" הטיחה מימי בזעף, "אני לא." עמדה על דעתה והתעקשה על שלה לראשונה מאז שהכרתי אותה. מצד אחד הרעתי לה על חוט השדרה שגידלה פתאום, אבל מצד שני, למה דווקא עכשיו, כשזה הכי פחות מתאים?

"אני לא מבין, אחרי כל כך הרבה שנים יחד נזכרת פתאום שאת לא אוהבת אותה? ואם כבר, למה חיכית עד שהיא תהיה בהיריון?"

"ככה יצא, אם הייתי פוגשת את שלומי קודם אז לא היינו מסתבכות בכלל בכל ההיריון המיותר הזה."

"מיותר?" נפגעתי, "פתאום ההיריון מיותר? ומי זה בכלל שלומי?"

"בחור אחד." עטו פניה של מימי ורדרדות ענוגה, "פגשתי אותו אז, כשעזבתי את רות בתור לאולטרה סאונד כי לא יכולתי לסבול יותר את ההצקות שלה. הוא ראה אותי מסתובבת בוכה בבית החולים ולקח אותי לשתות קפה, ומפה לשם..." הסומק שעל פניה העמיק, "אני בהיריון ממנו, ואנחנו עוברים לגור יחד."

"עכשיו גם את בהיריון?" נפער פי בתדהמה, "אבל רות אמרה..."

"רות אמרה הרבה דברים, היא גם אמרה שאני לא יציבה נפשית, שכל הנשים במשפחה שלי משוגעות, שאני טיפשה, שהיא לא מסוגלת לסבול את הריח שלי כשהיא בהיריון, ושאני נוחרת." מנתה מימי את כל העלבונות שהטיחה בה רות, ומרוב זעם קמה מהספסל ונעמדה מעלי, מביטה אלי ממרום קומתה, "אז הנה, מצאתי לי גבר שאוהב את הריח שלי, וחושב שאני חכמה וסקסית ורוצה שאני אישן איתו ואביא איתו ילד."

"אבל מימי, חשבתי שאת לסבית?"

"אני ביסקסואלית." תיקנה אותי מימי בהדרת כבוד, ואז, אחרי ששקמה את כבודה הפגוע והוכיחה לי שבטחונה העצמי חזר אליה שבה והתיישבה, ונגעה בהיסוס בברכי, "אתה כועס עלי מאוד?" שאלה בביישנות, נשמעת שוב כמו מימי המוכרת.

"לא, אני המום מידי." הודיתי, "באיזה חודש את מימי?"

"בתחילת השלישי, עוד לא רואים כלום, אבל בעוד חודש... אני רוצה להתחתן כמה שיותר מהר ושלומי מסכים איתי."

"השלומי הזה, מי הוא, בן כמה הוא, מה הוא עושה בחיים, הוא יודע עליך ועל רות?"

"הוא בן ארבעים, גרוש בלי ילדים, והוא יודע עלי הכל, אין לי סודות בפניו."

"טוב." נאנחתי, "אז אה... מזל טוב לך מימי ובהצלחה, אבל אני לא מבין, למה סיפרת על החדשות שלך לי ולא לרות? אחרי הכל היא בת הזוג שלך, או לפחות הייתה."

"אני לא יודעת למה." השפילה מימי את מבטה, "אבל אני מרגישה נוח יותר לדבר אתך, רות כל כך ביקורתית כלפי... ברגע שהיא מתחילה לדבר אני שוכחת כל מה שרציתי להגיד ונעשית טיפשה גמורה." עיניה התמלאו דמעות, "אני יודעת שסיבכתי הכל ואני באמת מצטערת, אבל תבין אותי..." היא הביטה בי במבט מתחנן וניגבה דמעה.

"אני מבין אותך." נחפזתי להרגיע אותה, מה אני יכול לעשות, אני חסר אונים מול דמעות של נשים, "ואני באמת ובכנות מאחל לך אושר ובריאות, אבל מימי, מה יהיה עם התינוקות שלי? מי יטפל בהם?"

מימי משכה בכתפיה וקמה, "מה זאת אומרת מי, הרי הם לא יתומים חלילה, ההורים שלהם יטפלו בהם." אמרה בפשטות.

"מי? אני ורות?" הופתעתי.

"כן, אלא מי אם לא אתם?"

"כן, אבל... אבל זה לא לפי החוזה שעשינו?"

"החוזה? אהה, כן, החוזה... טוב, חוזה זה דבר אחד, והחיים זה דבר אחר. תשמע, אני חייבת לזוז, שלומי מחכה לי."

"את לא חוזרת הביתה, לרות."

"לא, כל הדברים שלי כבר בדירה של שלומי. הלילה נוכל סוף סוף לישון יחד עד הבוקר." פניה הוארו בשמחה, "הוא מותק, אני ממש אוהבת אותו." התוודתה.

"אני מבין." למרות שאושרה החדש הרס לי את כל התוכניות לא יכולתי לעמוד בפני חיוכה הזוהר והחזרתי לה חיוך, "אבל בכל זאת מימי, את לא חושבת שאת צריכה לספר לרות ש..."

"אני צריכה, אבל אני לא מעזה." חיוכה גווע, "אולי אתה מוכן לדבר איתה רונן?"

"יש לי ברירה." נאנחתי, ומיד אחרי שהגעתי הביתה עם הכלבים התקשרתי לרות.

היא ענתה בצלצול הראשון, "מימי!" צעקה, "לאן נעלמת פתאום לעזאזל?"

"זו לא מימי רות, זה אני, רונן."

"רונן? תשמע, מימי נעלמה פתאום ו..."

"היא לא נעלמה, היא עזבה אותך רות."

"עזבה אותי? אל תדבר שטויות, מאיפה אתה ממציא את הקשקוש הזה?"

"אני לא ממציא, דיברתי איתה רק לפני שעה, היא החליטה שנמאס לה ועזבה."

"מה עזבה? אבל כל הדברים שלה... חכה רגע... שמעתי טריקת דלתות וחריקת צירים ואז צעקת כעס, חבטה מהדהדת ושקט מדאיג.

הרכב היה אצל מיכה ולכן עליתי על אופניי ודהרתי לדירתה בלי לשים לב שלא סגרתי את הכלבים בחצר והם רצים בעקבותיי.

הגענו לדירה שלה מתנשפים, ומצאתי אמבולנס חונה מול הכניסה, ושכנים מודאגים מתגודדים סביבו. שני פרמדיקים לבושים וסטים כתומים זוהרים ירדו עם אלונקה ועליה הייתה מוטלת רות, חיוורת ודומעת.

"רות!" זינקתי לעברה, רועד ממתח ומפחד.

"אדוני, נא לזוז." גער בי אחד הפרמדיקים.

"אבל אני האבא." מחיתי.

"אז למה השארת אותה לבד?" נזפה בי אחת השכנות, אלמנה רכלנית שדחפה את אפה לכל מקום, "אישה במצב שלה צריכה שישגיחו עליה כל הזמן, מזל שהייתי בבית ושמעתי אותה נופלת וצועקת לעזרה."

"אני... אני... אבל אני..." התחלתי לגמגם, תקוף אשמה לא הגיונית.

"נא לזוז, כולם לזוז, אנחנו לוקחים אותה למיון." הפראמדיקים הדפו הצידה את כולנו ודהרו משם באורות מהבהבים וביללת סירנה, ורק אז הבחנתי ששני הכלבים נמצאים לצידי ושכל השכנים של רות לוטשים בי מבטים מאשימים.

בלי לבזבז זמן על הסברים חזרתי במהירות הביתה, נעלתי את הכלבים בחצר, השארתי להם מים ואוכל והזמנתי מונית לבית החולים, ורק אחר כך התקשרתי למיכה לבשר לו שחל שינוי קל בתוכניות שלנו, וכנראה שיעברו עוד כמה שנים טובות לפני שאוכל להתפנות לחופשה בחו"ל.

אחרי עזיבתה של מימי נשארה רות במיטה במשך חודש שלם, ממתינה בחוסר סבלנות שהתאומים שברחמה ייוולדו ויניחו לה לחזור לחייה. עקב עריקתה של מימי -עריקה שהאשמתי בה בסתר ליבי את רות דווקא, לא את מימי - השעיתי גם אני את חיי והמתנתי יחד איתה, משגיח עליה וסועד אותה כדי שתזוז ממיטתה מעט ככל האפשר. חודש שמירת ההיריון של רות היה אחד החודשים הקשים ביותר בחיי, קשה יותר אפילו מהטירונות בגולני. רוב הזמן הרגשתי כאסיר שנגזרה עליו עבודת פרך ולמרבה האירוניה גם רות הרגישה כאסירה וכינתה אותי - הסוהר שלה.

שנינו תיעבנו את כל העניין אבל חזקה עלינו מצוות הרופא שלה, דוקטור לבני נשוא הפנים שאף פעם לא מיהר וחלוקו נשאר מעומלן, מגוהץ ולבן להפליא גם אחרי יום עבודה מתיש וארוך.

הוא הסביר לי לאט ובסבלנות שכל יום שבו התאומים מבלים בתוך רחם אימם הוא עוד יום של חסד בשבילם. "היא רק בתחילת השמיני, העוברים קטנים מאוד והראות שלהם עוד לא בשלות לגמרי." הרצה בפני בפנים חמורות, "כמה שהיא תחזיק אותם יותר זמן בפנים ככה יש להם יותר סיכוי לצאת בשלום מהלידה."

"בשלום?" נבהלתי, "למה אתה מתכוון בשלום? הרי יש המון ילדים שנולדים פגים, בימינו זה לא סיפור גדול כך כך, אחרי כמה ימים באינקובאטור הם מעלים במשקל ונעשים כמו כל תינוק רגיל. מה, לא?"

"לא." פוצץ דוקטור לבני באכזריות את בועת האופטימיות שאפפה אותי, "ממש לא. אמנם כיום פגים מתים פחות מאשר פעם, אבל יש חיים ויש איכות חיים. ידוע שלפגים יש יותר סיכויים לסבול מכל מיני בעיות בריאותיות, וחלק מהם נשארים נכים לכל החיים."

"באמת?" נחרדתי, "אבל... אבל מה אפשר לעשות ש..." הדעה הילדותית שלי שכל לידה מסתיימת בתינוק ורדרד ומחייך שמסב להוריו אך נחת ואושר החלה להתפוגג לאיטה, "למה אתה מתכוון בדיוק נכים?"

"עיוורים, או חרשים או עם ליקויים אחרים. פיגור או שיתוק מוחין, או גם וגם." ענה הדוקטור בכנות חסרת פשרות.

"אבל מה אפשר לעשות אם כבר יש לה צירים? איך אפשר לגרום לה לא ללדת?"

"בכל מיני שיטות, תלוי במצב, יש תרופות שמעכבות את הצירים המוקדמים מידי, ויש תפירת צוואר רחם, וכמובן שמירת היריון קפדנית שזה אומר, מנוחה מוחלטת, גם נפשית וגם גופנית."

"אהה... תראה דוקטור, אני אעשה הכל כדי שהיא תשכב במיטה ולא תזוז, אבל מבחינה נפשית... לצערי יש לנו פה מצב עדין כי..."

"אני יודע, רות היא לא רק חולה שלי אלא גם קולגה וידידה, היא סיפרה לי הכל על המצב האישי שלה, באמת מצער מאוד, אבל החיים נמשכים, ועם כל הכבוד לאהבה ולרומנטיקה יש פה עניין של חיים ומוות של שני תינוקות, ומאחר ואתה האבא..."

הנהנתי במרץ והבטחתי לעשות הכל, כולל הכל, כדי שרות תוכל להקדיש את כל כוחות נפשה וגופה להשלמת ההיריון היקר.

"אני אבוא לבקר אותה כל יום ואטפל בכל מה שצריך." הבטחתי בלהט.

"לבקר איפה?" נעץ בי הרופא מבט קשוח.

"בבית החולים," הופתעתי, "מה אתה לא מאשפז אותה?"

"עדיף שלא, המצב שלה לא חמור כל כך, ואל תשכח שבבית חולים יש תמיד סיכוי להידבק במחלות אחרות. על קלבסיאלה למשל שמעת?"

"לא, מה זה?"

"חיידק אלים שאין לו תרופה, וזו רק צרה אחת, יש עוד וירוסים מסוכנים וחיידקים שפיתחו עמידות לאנטיביוטיקה שמסתובבים בבית חולים, שלא לדבר שזו סביבה מדכאת מאוד לאישה במצבה של רות. עדיף לה לחזור הביתה, אבל אסור בשום פנים ואופן להשאיר אותה לבד."

"או. קיי. אני אקח חופש מהעבודה ואשגיח עליה יום ולילה." הבטחתי, תוהה איך יגיב הבוס שלי לרעיון, ומה יגיד מיכה אם אעזוב אותו לבד עם שני כלבים ואלך לגור אצל רות.

התאומים עוד לא נולדו והחיים שלי כבר התהפכו לגמרי בגללם, ואפילו אבא חסר ניסיון כמוני ידע שזו רק ההתחלה.

הבוס שלי דווקא הפתיע לטובה ואחרי שהסברתי לו בכנות מה קרה, ולמה אני צריך חופשה של חודש, ואולי אפילו יותר, הוא נאנח, עיין בחוזה שחתמתי עליו עם רות ומימי ואז נאנח שוב. "על דבר כזה אבא שלי ז"ל היה אומר תמיד שלא עושים חוזים עם משפחה. עוד לא הבנת שחוזים אפשר לעשות עם חברות, לא עם בני אדם?" סח לי בצער.

"אני מתחיל להבין את זה." נאנחתי גם אני וחזרתי לעיקר, "תראה, אם זה בלתי אפשרי, ואי אפשר לתת לי חופש ארוך כל כך אני אצטרך להתפטר." אמרתי, לא מאמין למה שיוצא מפי, אבל יחד עם זאת מבין לפתע שכן, זה מה שאעשה אם לא תהיה לי ברירה. זו הייתה משרה מצוינת עם סיכוי להפוך לשותף, אבל יהיו לי עוד עבודות אחרות בעתיד, ואין אף עבודה ששווה את החיים של הילדים שלי.

"אל תדבר שטויות." נזף בי הבוס בחביבות, "ברור שהמשפחה מעל הכל, אם כי נצטרך כמובן לדחות לשנה הבאה את ההצטרפות שלך לשותפות, כן," חייך למראה תדהמתי, "עורך דין מוניץ פורש לפנסיה, ותכננו להציע לך להפוך לשותף במקומו, אבל לא בוער, אתה עוד צעיר, יש עוד זמן, מה שחשוב עכשיו זו המשפחה שלך, ואת החוזה הזה," נופף בדפים המודפסים, "עדיף שתשים בצד, אי אפשר לגדל ילד ככה, בשלט רחוק, זה היה רעיון טיפשי בכל מקרה."

"כנראה שכן." הסכמתי בהכנעה, הודיתי לו מקרב לב, העברתי את התיקים שבטיפולי לעמיתי לעבודה, אספתי את מעט חפצי האישיים וחזרתי לבית החולים.

מיכה כבר היה שם, יושב לצד מיטתה של רות ומנסה להרגיע אותה. "היא לא רוצה לחזור לדירה שלה." בישר לי בפנים מודאגות, "מסרבת בכל תוקף, נצטרך לקחת אותה אלינו."

"אני לא רוצה לגור אתכם." התווכחה רות, לא רוצה לגור עם גברים, אני רוצה לגור במקום חדש, לבד."

"וזה בדיוק מה שתעשי." העליתי חיוך מרגיע על פני, מאלץ את עצמי לא להתפרץ בכעס לשמע השטויות שלה, "רק תלדי קודם, ומיד אחר כך..."

"מה אחר כך, מה?" צעקה רות בזעם, "אחר כך בטח תרצה שאני אהפוך לפרה מניקה, ואתקע אתם שנים על גבי שנים בבית, מחליפה חיתולים ומנגבת אפים נוזלים בזמן שאתה תעשה טובה ותבוא לבקר פעם בשבוע לכמה דקות."

"ממש לא!" צעקתי עליה חזרה, מאבד את קור רוחי, ומזל שמיכה מעך בכוח את כתפי וסינן לי בשקט, "תרגיע כבר, יא עצבן."

"תקשיבי רות," השתלט על השיחה בקולו העבה והסמכותי, "אני יודע שאת מאוכזבת וכועסת מאוד, ויש לך את כל הסיבות להרגיש ככה. לא רק שנכנסת להיריון רק בגלל מימי אלא שבמקום הילדה שרצית יש לך שני בנים, ומימי שהייתה אמורה לטפל בהם הסתלקה פתאום, בצורה ממש מכוערת, ועכשיו את תקועה במיטה בשמירת היריון עם שני גברים... אל תחשבי שאני לא מבין את זה." הניח יד מפייסת על זרועה הצנומה.

"שני גברים?" שאלנו אני ורות ביחד. זה נשמע מצחיק, כאילו תיאמנו את השאלה מראש, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה מצב רוח לצחוק.

"כן, שניים." לא נרתע מיכה, "רונן ואני. נכון שהוא האבא, אבל גם בעניין הזה אנחנו יחד, ותאמין לי," פנה אלי בשמץ חיוך, "אחרי שהם ייוולדו בשעה טובה שניכם תצטרכו הרבה מאוד עזרה."

"ואתה מתנדב לעזור?" חקרתי, מביט עמוק בעיניו הטובות שהישירו אלי מבט.

"כן, הרי מימי הסתלקה, אז מי אם לא אני?" ענה מיכה בפשטות, ומחץ את כף ידי בין כפותיו החזקות והחמות. לרגע שכחנו איפה אנחנו נמצאים ורק הבטנו זה בזה, מחייכים חיוך ענקי.

"אני מצטערת לקלקל לכם את האידיליה, אבל שכחתם שיש עוד אופציה?" חדר קולה הצורמני של רות לתוך הבועה הפרטית שלנו.

"איזה אופציה?" הפניתי אליה את מבטי, ממשיך לאחוז בידו של מיכה.

"אימוץ?" ענתה רות ביובש, ואפילו חייכה מעט.

האופציה שהיא העלתה הייתה בלתי נסבלת בעיני, אבל מה שבאמת גרם לי לרצות להכות אותה היה החיוך הדקיק הזה שלה. הוא הרגיז אותי כל כך עד שהייתי קרוב מאוד לעשות משהו שלא תיארתי לעצמי שאי פעם ארצה לעשותו - להכות אישה, ולא סתם אישה אלא אישה הרה עם הילדים שלי.

למזלי ולמזלה מיכה אחז בי בכוח, ממסמר אותי לרצפה ככה שלא יכולתי לזוז, אבל מאחר והוא לא סתם את פי יכולתי להגיד לה מה דעתי על ההצעה המגונה שלה, וזה בדיוק מה שעשיתי.

"תשכחי מזה, לילדים האלה יש אבא ויש אימא, ואף אחד לא יגדל אותם חוץ מאיתנו." הודעתי לה בפסקנות.

"ומה אם אני לא רוצה לגדל אותם? אתה לא יכול להכריח אותי!" התריסה רות בזעם.

"אף אחד לא יכריח אותך לעשות שום דבר רות." ענה לה מיכה רכות, והדף אותי לתוך כיסא, "אתה תסתום." פקד עלי, והתיישב בזהירות על קצה מיטתה, "רות, אני מאוד מבקש ממך, מתחנן בפניך, חכי בסבלנות עד שהילדים ייוולדו, אל תקבלי שום החלטה ואל תצהירי שום הצהרות עד אחרי הלידה."

"למה לא? גם אתה חושב שההורמונים של ההיריון בלבלו אותי ושעדיף שאני אסתום את הפה לפני שהעובדת הסוציאלית של בית החולים תלשין עלי ללשכת הרווחה?"

מיכה משך בכתפיו, "זה בהחלט יכול לקרות, וכבר היו דברים מעולם."

"זה בדיוק מה שדוקטור לבני אמר." התעוותו פניה של רות בבוז.

"אל תאמיני לי, אבל אני בטוח שזה בדיוק מה שאת היית מייעצת למטופלת שלך אם היא הייתה מדברת כמוך חודש לפני הלידה. את אולי רופאה, אבל את קודם אישה ובן אדם ולכן...".

רות הרימה את ידיה במחוות כניעה, טוב, בסדר..." סיננה, "אני רק אישה טיפשה ומבולבלת שלא יודעת מה היא רוצה. אני אחכה בשקט במיטה עד הלידה ואולי אחרי שאני אפטר מהמשקולת הזו," נעצה מבט מלא תיעוב בבטנה התפוחה, "ואפסיק להיראות כמו פרה תקשיבו לי שוב?"

"אנחנו מקשיבים לך כל הזמן." מחיתי, "אבל גם לנו יש דעות משלנו והן שונות משלך."

"שמתי לב." התיזה רות בארסיות, "אבל רק שתדעו שאני מרגישה שאתם מוחקים את האישיות שלי, ומתייחסים אלי כמו אל רחם מהלך, או בעצם שוכב, ואני שונאת את זה, ומה שיותר מרגיז זה שהכל באשמת מימי."

"נכון, את בהיריון בזכות מימי." תיקנתי אותה, מתעלם מניסיונותיו של מיכה להשתיק אותי, "אבל מימי הסתלקה באשמתך, בגלל שמיררת לה את החיים."

"לא נכון, לא עשיתי לה שום דבר! היא הסתלקה בגלל שהיא בוגדת קנאית חסרת אופי." התמלאו עיניה של רות דמעות.

"מה זה משנה עכשיו?" תקע מיכה מרפק קשה בצלעותיי והדף אותי אחורה, תוך שהוא מלטף ברוך את ידה של רות הבוכייה, "לא חשוב למה, היא עזבה ודי, אבל את לא לבד, אנחנו איתך, די, אל תבכי, בואי ניסע הביתה."

לקחנו אותה הביתה, השכבנו אותה במיטה הזוגית שלנו בעוד אנחנו מצטופפים על מיטה שלושה הרבעים בחדר הסמוך, ועשינו כמיטב יכולתנו להנעים את זמנה. זה היה קשה ומתיש, רות הייתה חולה חסרת סבלנות וקצרת רוח, ואני שנשארתי אתה בבית במשך רוב היום ספגתי את עיקר הכעסים והמתחים שלה.

מצד שני, כיום אני מבין שהחודש הזה היה הכנה טובה לקראת בואם של התאומים. אחרי שהתמודדתי עם התלונות ומצבי הרוח של אימם הייתי מסוגל לעמוד בכל דבר. אפילו הביקור הנוראי של אימה ואחותה של רות לא שבר את רוחי. השתיים הופיעו בלי הזמנה מראש – העובדת הסוציאלית של בית החולים הגדילה ראש והתקשרה אל אימא של רות שהביאה את אחותה הגדולה כתגבורת - הושיבו ישבנים דשנים על כסאות מול מיטתה - עכשיו הבנתי את החשש הלא הגיוני של רות מהשמנה, היא פשוט פחדה להיראות כמו אימא שלה – והתחילו לקשקש איתה במרץ ביידיש שאני לא מבין.

"על מה אתן מדברות?" נדחפתי לחדר עם מגש עמוס עוגיות וספלי תה שהן חיסלו כהרף עין, לא לפני שמלמלו את תפילת המזון.

"על החיים, ועל נפלאותיו של הקדוש ברוך הוא." ענתה לי אימא שלה בחיוך מזויף וסקרה אותי במבט ביקורתי. היא חבשה פאה ממש מכוערת שלא התאימה לה, עדיף כבר אם הייתה מכסה את ראשה במטפחת.

"שאלנו מה יקרה אחרי הלידה של רותיל'ה?" הוסיפה אחותה, והיטיבה את השביס המכוער שכיסה את שערה, גם הוא פאה כנראה. למה נשים דתיות מתאמצות כל כך לכער את עצמן? יכול להיות  שזו אחת מהמצוות? להיראות רע כמיטב יכולתך?

"אם ההיריון באמת ממך אז אולי תתחתנו ודי?" הציעה האם, מתעלמת מהבעת הזעזוע שעלתה על פניה של רות לשמע דבריה.

"ההיריון באמת ממני, אבל אני לא יכול להתחתן עם אישה, וגם אם הייתי יכול רות לא רוצה להתחתן עם גבר."

היא עצמה את עיניה ומלמלה משהו שלא הבנתי, אבל נשמע גועלי, ושאלה מה יהיה עם הילדים אחרי שהם ייוולדו.

"נטפל בהם עד שהם יגדלו." השבתי בחוצפה.

"רות תטפל בילדים?" לגלגה אחותה, "הרי היא לא יודעת לבשל ולא לנקות, ואפילו לא להחליף חיתול."

"היא תלמד." השבתי בקור רוח, "שנינו נלמד." הוספתי לנוכח הבעת הספקנות המלגלגת של השתיים.

"אולי במקום זה תמצאו פתרון אחר? יש אנשים שרוצים ילדים ואלוהים לא נותן להם ודווקא אתם..." הביטה בי אימא של רותי בתוכחה.

"גם אנחנו רוצים ילדים, אחרת לא היינו עושים אותם."

"אני לא רוצה." לא התאפקה רות.

"אבל אני כן, ואני אטפל בהם ואגדל אותם." הבטחתי, מעלה על פני הבעת ביטחון שלא חשתי כלל.

"אתה לבד?" הרימה אימא של רות גבות מלגלגות, "גברים לא יכולים לטפל בתינוקות."

"הם כן יכולים, וחוץ מזה, אני לא אהיה לבד."

"נכון, אני אעזור לו." נכנס מיכה לחדר במפתיע.

"אוי ואבוי, עוד אחד." גנחה האם, וגלגלה עיניים למעלה כמבקשת עזרה משמים.

"מי מכם יהיה האבא ומי האימא?" גיחכה האחות ברשעות.

להפתעתי מיכה ענה לה ביידיש קולחת, ונזף בשתיים בשטף לשון כה עז עד שהן קמו וברחו החוצה בחיפזון, פניהן אדומות ממבוכה ועיניהן מושפלות חצו בזריזות את החצר ונעלמו מחיינו לעד.

"למה לא אמרת לי שגם את דתלשי"ת?" פנה מיכה אל רות.

"למה לא אמרת לי שאתה מדבר יידיש?" ענתה לו רות בשאלה, ושניהם פרצו בצחוק שאצל רות הפך אחרי כמה דקות לבכי.