4. משחרר לחצים
"אז מה? הוא גר אתך מעכשיו? כמה הוא
משלם לך שכר דירה אם מותר לי לשאול?"
"אסור."
"למה לא?"
"עזוב אותי שוקי, כל זמן שאני לא
מפריע למנוחת השכנים מותר לי לעשות בדירה שלי מה שמתחשק לי."
"לפחות ביררת בן כמה הוא? הוא כבר
קיבל צו ראשון? ומה זאת השריטה הזו על הפרצוף שלו?"
"מה זה עסקך שוקי?"
"זה עסקי כי אתה חבר שלי ואני דואג
לך."
"מה יש לך לדאוג לי? אני חי עם בחור
צעיר ויפה שאני אוהב מאוד ואני מאושר. למה להציק לי? למה אתה לא יכול להגיד לי מזל
טוב, שיחקת אותה, כל הכבוד! למה להתעלק ולבלבל את המוח?" התנפלתי עליו בזעם,
מוציא עליו את כל התסכול שלי, ואחרי חודש של מגורים עם עמנואל יפה התואר הייתי
מתוסכל כהוגן. מאושר מאוד כמובן, ומאוהב עד למעלה מראשי, אבל גם חרמן, עצבני ואומלל.
שוקי לא התרגש כלל מההתנפלות שלי, ובמקום
לענות שתק, בוחן אותי במבט מהורהר ונבון.
"נו, מה?" איבדתי את סבלנותי,
"אם יש לך משהו להגיד תגיד."
"אני אגיד רק בתנאי שתבטיח לדבר איתי
כמו בן אדם מבוגר, בלי להתפרץ."
"אני לא מתפרץ, אני קצת ... אני קצת
עצבני היום. אתה לא חושב שהוא מדהים?"
"הוא בחור יפה מאוד, אין מה להגיד,
אבל .... לא חשוב."
"כן חשוב. נו, תגיד."
"הוא נראה ממש צעיר. בן כמה
הוא?"
"בן שמונה עשרה וחצי. הוא קיבל פטור
מהשירות הצבאי, לא יודע למה, הוא לא רצה להגיד ולא נעים לי לחקור אותו. כשהוא ירצה
הוא יספר לי."
"והשריטה? זה אתה עשית לו?"
"חס וחלילה, ככה אתה מכיר אותי
שוקי?"
"האמת שאני לא מכיר אותך ממש טוב
חזי. חשבתי שכן, אבל אנשים תמיד מצליחים להפתיע אותי."
"טוב, זה לא הייתי אני."
"בסדר, אני מאמין לך, אבל מצד שני
כשפגשנו אותו בפעם הראשונה לא הייתה לו שריטה על הפנים ועכשיו יש, אז מה אני אמור
לחשוב?"
"תחשוב מה שאתה רוצה." הסתמרתי.
"יחזקאל." הניח שוקי את ידיו על
כתפי והביט בעיני, "מה קורה אתך? אתה בסדר? אני יכול לעזור במשהו?"
פתאום קלטתי שהוא באמת מודאג בגללי, ובאמת
ובכנות רוצה לעזור לי.
"אני אוהב אותו. אני יודע שהוא צעיר
ממני בעשרים שנה ושאולי הוא קצת מנצל אותי כי אין לו איפה לגור וכל זה, אבל אני
באמת אוהב אותו ואני לא יודע איך לעשות את זה. אף פעם לא גרתי עם ... עם מישהו
שהוא לא אישה. אני לא יודע איך ... זה נורא מסובך."
שוקי הביט ישר בעיני. היו לו עיניים
חומות, צרות ופקחיות שלא החמיצו כלום. "מה שאתה מנסה להגיד זה שהסקס איתו
חרא." קבע.
"זה קצת פשטני ולא ממש רגיש מצידך,
אבל בקיצור כן, זאת אומרת לא, אבל כן."
"עכשיו אני מבין הכול." צחק
שוקי.
"אל תצחק בבקשה, גם ככה נורא קשה לי.
הוא כל כך מדהים, רק לקום בבוקר ולראות את הפנים שלו על הכרית לידי, לחבק אותו
ולהריח אותו, אבל ... זאת אומרת... "
"איך הוא מוצץ?"
"הוא לא."
"וואלה? חדירות?"
"לא אוהב את זה."
"הוא מוכן לפחות להביא לך ביד?"
"רק אם אני מתחנן."
"אז מה אתם כן עושים?"
"מתחבקים המון, מתנשקים קצת. הוא
מרשה לי ללטף אותו ולמצוץ לו, ואם אני מבקש מאוד וקניתי לו מתנה יפה קודם אז הוא
מסכים שאני אגמור לו על התחת, אבל נלחץ אם אני מתקרב יותר מידי עם הזין לחור שלו.
עם הלשון לא אכפת לו, אבל עם הזין לא."
"בקיצור, בחור יפה, אבל חרא של סקס.
שילוב קלאסי. תזרוק אותו."
"אל תדבר שטויות, אין לו לאן ללכת,
וחוץ מזה אני אוהב אותו."
"למה? רק כי הוא יפה? לא יכול להיות,
אני יודע, אתה אוהב אותו כי הוא נורא חכם ומשכיל והשיחות איתו מרחיבות את
דעתך." לגלוג שוקי בארסיות, "ואם מדברים על הרחבות, אתה חייב לי."
נזכר פתאום.
"מה אני חייב לך?"
"הרחבה עם הזין המדהים שלך. נדב
החליט פתאום שהוא צריך פסק זמן. פתאום הוא כבר לא בטוח שהוא באמת כזה והוא רוצה
לנסות גם את הצד השני."
"איזה צד שני?"
"נו, באמת. כמה צדדים יש?"
"שוקי, על מה אתה מדבר?"
"על סקס כמובן."
"אני לא מבין כלום."
"בוא, אני אסביר לך." הוא תפס
חופן מחולצתי, גרר אותי לחדר השינה שלו ולפני שהבנתי מה ואיך כבר היו מכנסי
מופשלים עד ברכי, והזין שלי עמד, זקוף ונלהב, בתוך הפה של שוקי.
ניסיתי להדוף אותו מעלי ולהסביר שיש לי
חבר, שאני לא רוצה, שזה לא מתאים, אבל המחאות שלי נאמרו רק כדי לצאת ידי חובה
ושנינו ידענו את זה.
"אני רוצה את הזין שלך ואני רוצה
אותו עכשיו וחזק." הודיע לי שוקי בדרכו הישירה וחסרת העידון, ושם לי במהירות
קונדום, "חולה על הזין שלך חזי, תן לי לשבת עליו."
"אבל אף פעם לא עשיתי את זה
ככה." מחיתי, קצת לחוץ, מפני ששוקי היה גבר מגודל ושרירי ומאוד נחוש בקשר
לרצונות שלו. הלוואי ועמנואל היה כזה, חלף הרהור של צער במוחי, חלף ופרח לו. שוקי
לא היה טיפוס שאפשר היה לעצום עיניים ולשקוע בנוכחותו בהרהורים על גברים אחרים.
כשהוא היה חרמן הוא עשה סביבו רעש ומהומה, דורש מבן זוגו למיטה תשומת לב מלאה. בלי
שום בושה הוא הנחית עלי הוראות בסמכותיות שהייתה אמורה לעצבן אותי, אבל הדליקה
אותי מאוד. עייפתי קצת משתיקות רבות משמעות שלא ידעתי איך לפענח, אנחות חנוקות
ומבטים מפצירים, גם אם באו מעיניים כחולות מדהימות. שוקי היה ישיר, קולני, בוטה
וברור מאוד, וזה היה ניגוד מרענן למה שהתרחש עד כה בחיי המין שלי.
אחרי שתרגלנו חדירה בתנוחה שמרנית - הוא
כורע על ברכיו בקצה המיטה ואני עומד מאחוריו, ידי על מותניו - הוא עצר אותי רגע
לפני שגמרתי, לוחץ ביד מנוסה על אשכי, הושיב אותי על המיטה והתיישב על ברכי. זה היה מטריף. גמרתי אחרי דקה, גורם לו להיאנח
באכזבה.
"אני מצטער שוקי, אני... סליחה,
באמת. אני... לא הצלחתי להתאפק. זה ממש לא בסדר."
"לא נורא. עוד כמה דקות אני מעמיד לך
שוב את הזין, יהיה בסדר."
"לא לזה התכוונתי, מה שרציתי להגיד
זה שזה לא בסדר שאני אוהב אותו, אבל נמצא אתך."
"אתה לא נמצא איתי, אתה רק משחרר
לחצים איתי."
"זה לא אותו דבר?"
"לא, בטח שלא." גלגל שוקי מעל
אברי את הקונדום המלא והשליך אותו לאסלה, "הבעיה שלך חזי היא שאתה עדיין חושב
כמו סטרייט. תגיד, היפיוף הזה שלך, הוא בכלל הומו?"
"בטח שכן. אחרת, למה הוא גר אצלי
וישן איתי?"
"כי אין לו מקום אחר לגור בו."
"יש לו, אבל הוא לא סובל את החתולים
ובגללם הוא רב כל הזמן עם סבתא שלו ולכן היא זרקה עליו מאפרה ו... נו, די שוקי,
תפסיק לצחוק ממני."
"עדיף שאני אצחק ממך ולא אבכה
בגללך."
"אין לך מה לבכות. הוא מדהים. אני
אוהב אותו ומאושר איתו."
"אתה בכלל לא יודע מי הוא, איך אתה
יכול לאהוב אותו?"
"גם אתה לא יודע מי הוא."
"יודע מספיק, דיברתי קצת עם הבוס שלו
והוא לא תמים כמו שהוא נראה, בטח פחות תמים ממך."
"אני לא תמים." התרגזתי.
"אתה תמים כמו כפית." המשיך
שוקי לצחוק, "נו, אתה לא רוצה לדעת מה שלומי סיפר לי על היפיוף שלך?"
רציתי אבל התקשיתי להודות בכך. רציתי
שעמנואל יספר לי בעצמו והתביישתי להקשיב לרכילויות עליו. קיוויתי שאם אהיה עדין
וסבלני ולא אלחץ הוא יתחיל לרכוש לי אמון ויפתח אלי, גם נפשית וגם פיזית. על נשים
היחס הזה עבד יפה, אבל נכון לעכשיו עמנואל נשאר מסוגר וחשדן וכל מה שידעתי עליו זה
שהוא מבין קצת ספרדית, שנולד בארגנטינה, ושהוריו כנראה חיים שם, אבל בנפרד, והוא
משום מה נשאר בארץ עם סבתו והחתולים שלה.
"הרכילות המגעילה של שלומי לא
מעניינת אותי." אמרתי בהתנשאות לשוקי שצחק צחוק גדול וקרא לי שקרן.
התנפלתי עליו, כאילו בצחוק, אבל רק כאילו,
די כעסתי והוא חש בכך והניח לי לנצח אותו למרות שהיה צעיר וחזק ממני. אחרי
שהתגוששנו קצת על המיטה שוב עמד לי והפעם החזקתי מעמד עד שגם שוקי בא על סיפוקו
המלא.
"אתה משתפר מזיון לזיון." החמיא
לי כשהתקלחנו יחד, "ממש כיף לי אתך. נו, מה אתה עושה פרצוף כזה? אז אני לא
ילד בלונדיני חלק, אבל אני גם לא כזה מכוער."
"בטח שלא, אתה בחור יפה שוקי, תודה
שאתה ... יפה מצידך... לא חשוב. פשוט תודה."
"מה תודה? אל תדבר שטויות."
התנער שוקי במבוכה והסמיק עד שרשי שערותיו. "נהניתי בדיוק כמוך, כל פעם שתהיה
לחוץ קצת תבוא אלי."
"כל פעם? ומה עם נדב?"
"אין לי מושג מה עם נדב, אבל כנראה שהסיפור
איתו יסתיים בקרוב. הוא רוצה לצאת לטיול הגדול שלו במזרח, לראות עולם. הוא רק ילד
שעוד לא החליט מה הוא יהיה כשיגדל." משך שוקי בכתפיו בהשלמה בעודו מתנגב,
"זה היה נחמד כל זמן שזה היה, אבל ידעתי שחתונה לא תהיה פה."
"אתה בכלל רוצה להתחתן? זאת אומרת
להתחייב ולהיות עם מישהו להרבה שנים, אולי לתמיד?"
"תלוי."
"תלוי במה?"
"תלוי עד כמה אני מסטול כששואלים
אותי." צחק שוקי.
"נו, די, ברצינות שוקי."
"אני פשוט לא יודע חזי. לפעמים כן
ולפעמים לא. מצד אחד זה נעים להיות עם בן זוג קבוע, בלי לחץ ובלי מתח, מצד שני,
לראות כל יום את אותו הפרצוף ולזיין כל הזמן את אותו אחד בלי גיוון? אני לא בטוח
שאני אצליח להחזיק מעמד."
"אז תמצא מישהו שיסכים ליחסים
פתוחים."
"אני צריך למצוא מישהו שיהיה קודם כל
חבר טוב ושיבין שאני לא בנוי למונוגאמיה. זה בטח לא יקרה בעשור הקרוב, אולי בעוד
עשר, עשרים שנה, כשאני אהיה עייף וארצה לנוח קצת."
"אתה כל כך רומנטי שוקי, זה פשוט
מחמם את הלב." עקצתי אותו, צבטתי את ישבנו, נישקתי על לחיו וחזרתי לדירה שלי.
עמנואל היה במטבח, עומד ערום מול המקרר
הפתוח, מביט לתוכו כאילו ציפה למצוא בו איזה מציאה, מדבר תוך כדי כך בנייד שלו.
"כן, כן, אני מבין. גם אני מרגיש ככה, אבל..." ואז הוא ראה אותי וניתק
באמצע השיחה, סגר את דלת המקרר בטריקה (הוא ידע שמעצבן אותי המנהג הזה לעמוד זמן
ממושך מול המקרר הפתוח ולבהות בתוכו בתקווה שאיזה מאכל טעים יקפוץ משם ישר אל הפה)
וניגש אלי בחיוך.
"מה שלומך חמוד?" שאל בחביבות
וחיבק אותי.
"אני בסדר, תודה." חיבקתי אותו
חזרה, שואף מלא ראותי את ריחו התמים והתינוקי. אם הוא הבחין ששערי לח ושנודף ממני
ריח של סבון זר הוא לא העיר כלום, כמו שאני לא ניסיתי לברר עם מי הוא דיבר ולמה
ניתק את השיחה ברגע שנכנסתי.
5. יתום
חוץ מהקטע המעיק של הסקס אהבתי לגור עם
עמנואל. הוא היה בחור נקי, מסודר, מתחשב מאוד ושותף נעים לדירה. הרגשתי שהוא מחבב
אותי ומכבד אותי באמת, לא רק בתוקף היותי בעל הדירה שלו.
אהבתי לא רק את יופיו אלא גם את גישתו
הקלילה לחיים, את האופטימיות שלו ואת חוש ההומור שלו. הכול שימח אותו, הלהיב אותו,
שעשע אותו. מעולם לא טרח לדאוג יותר מידי ואף פעם לא היה מצוברח או מדוכא. הוא היה
כמו שמש קטנה וחמימה שזרחה תמיד וחשתי בר מזל שהוא מואיל לזרוח עלי, לחייך אלי ולהאיר
את חיי בחיוכו המקסים.
להפתעתי הוא הסתדר ממש מצוין עם בנותיי -
נעמה בת השתיים עשרה ויובל בת התשע - שתיהן נדלקו עליו והוא עליהן. הן ראו בו סוג
של דוד, או מעין אח בוגר נחמד ומעריץ, והוא התייחס אליהן כאילו היו בנות משפחתו,
אחייניות צעירות או משהו דומה.
מיוזמתו שלו הוא הלך איתן לקנות בגדים
וייעץ להן עצות רבות תועלת, עזר להן לקלוע את שערותיהן הארוכות בתסרוקות מסובכות,
צפה איתן בעניין רב בתוכניות הריאליטי שאני מתעב בכל ליבי, שקע איתן בויכוחים
לוהטים על שירי האירוויזיון שנשמעים לי כולם כמו שיר אחד משעמם, ואפילו צבע את
ציפורניה של נעמה בלק והדביק עליהן נצנצים בצורת כוכבים, וכשמחיתי שהיא רק ילדה
עמד לצידה והודיע לי שכיום עלמה בת שתים עשרה היא כבר מתבגרת לכל דבר ושאני צריך
לשמוח שיש לי ילדה כל כך יפה ומודעת לטיפוח נשיותה.
"הן ממש ממש מקסימות." אמר אחרי
הפעם הראשונה שפגש בהן, "הבנות שלך הן פשוט שתי יפיפיות קטנות."
"אתה נשמע מופתע שמאחד כמוני יצאו
שתי בנות נחמדות כל כך." צחקתי, גם אני הייתי מופתע לא פעם איך מאחד שנראה
כמוני נולדו שתי ילדות כל כך עדינות וחינניות.
"האמת שכן." הודה עמנואל,
"זאת אומרת, זה לא שאתה כזה מכוער רק ש..."
"עזוב, זה בסדר. למזלן הן דומות
לאימא שלהן. תגיד, הן שאלו מה בדיוק היחסים ביני לבינך?"
"לא, אבל בבוקר, כשהיית בשירותים,
נעמה אמרה לי בשקט, בסוד, שבפעם הבאה אני לא צריך לישון על הספה, זה בסדר, היא
מבינה שאנחנו ישנים יחד. נו, מה אתה מסמיק? זה לא כזה סיפור גדול, יש לך מזל שיש
לך בנות מדהימות כל כך."
כן, היה לי מזל עם הבנות, אבל עם אימא שלי
היה לי פחות מזל. היא סירבה להשלים עם גירושי ועל הסיבה להן סירבה לדבר, מתעלמת
ממה שנאווה סיפרה לה כאילו היה סתם השמצה שנזרקה מפי אישה כועסת.
לא הופתעתי, אימא שלי תמיד הצליחה לסנן את
המציאות דרך הפילטרים הנוחים לה והנטייה הזו התגברה עם השנים. היא לא ידעה על החבר
של נאווה וראתה בעובדה שלי אין אישה אחרת הוכחה ניצחת לכך שאני עדיין מאוהב באשתי
ושאחרי שנתגבר על המריבה המטופשת הזו נחזור ונתחתן.
הייתי מבקר אצלה כל יום שישי אחרי הצהרים,
מביא לה פרחים, מאחל לה שבת שלום, מספר לה על הבנות וקצת על עצמי, מזמין אותה כל
פעם מחדש לבוא לבקר בדירה שלי ומקשיב בסבלנות כל פעם מחדש לתירוצים שלה למה היא לא
יכולה הפעם לעשות את המסע הקצר מהדיור המוגן שלה למקום מגורי.
הרופא שטיפל בה סבר שהיא לוקה באגרופוביה
קלה, ולא התפלא לשמוע שכבר שנים היא מתעקשת לא לצאת מהבית ומשתדלת לפגוש כמה שפחות
אנשים זרים.
חוץ מהבעיות הקלות הללו היא הייתה, למרות
גילה המתקדם - כמעט שמונים - צלולה לגמרי. דיברה תמיד לעניין, צפתה בטלוויזיה,
קראה עיתונים, השתתפה בחוגים והייתה חביבה על שכניה.
דיברתי עם אימא בטלפון כמעט כל יום וכשהיא
התחילה להתאונן על עייפות וצמרמורות התמלאתי דאגה. אימא שלי לא הייתה מהמתלוננות
ואם היא כבר אומרת שלא טוב לה... נסעתי לבקר אותה באמצע השבוע וגיליתי אותה שוכבת
במיטה, חיוורת ומתנשפת, ומיד קראתי לרופא.
הוא אבחן דלקת ריאות, נזף בה שלא התלוננה
קודם והמליץ על אשפוז. אימא נחרדה וסירבה, התפתח ויכוח ובסוף הושגה פשרה - היא
תתאשפז במרפאה הקטנה של הדיור המוגן להשגחה ואם מצבה לא ישתפר תועבר לבית חולים.
סיימתי את כל הסיפור הזה מאוחר מאוד ורק
בדרך הביתה נזכרתי פתאום שתכננו ללכת לפתיחה של מסעדה חדשה. עמנואל גרר אותי כמעט
כל יומיים לבילוי במועדון או מסעדה ולא הבין למה אני מתקשה להסתפק רק בשלוש ארבע
שעות שינה ביממה.
כמובן שהיה עליו ללבוש לכל יציאה כזאת
בגדים חדשים שאף אחד עוד לא ראה קודם, וכמובן שהבגדים נרכשו על חשבוני כי הוא
הרוויח פרוטות במכון הקעקועים והפירסינג.
לזכותו עלי להגיד שהוא דווקא דיבר מידי
פעם על עוד עבודה בערבים כמלצר, כמו שעבד פעם, לפני שהגיע לחד קרן הגאה, ומיד אחר
כך היה מספר לי איך הלקוחות היו מציעים הצעות מגונות למלצרים הצעירים, צובטים את
ישבנם ודוחפים לכיסיהם מספרי טלפון, ואיך אחראי המשמרת היה עוקב אחריו לשירותים
ומציץ לו במלתחות ....
כמובן שמיד הייתי נתקף קנאה עזה, מודיע לו
בתוקף שאני אוסר עליו לעבוד בעבודות מסוג זה ומזכיר לו שהעבודה הנוספת שלו
היא לנקות את הדירה, לבשל ולטפל רק בי. הוא היה מחייך בשמחה, מבטיח שלא
ילך לעבוד כמלצר, ומיד אחר כך היה לוקח ממני עוד כמה מאות שקלים ומבזבז אותם
בקניית עוד בגדים חדשים, מיותרים לגמרי, ששמחו את ליבו והבליטו עוד יותר את יופיו.
נכנסתי למכונית ורק אז הבחנתי ששכחתי את
הנייד שלי על הדיבורית. חיכו לי המון הודעות נרגזות מעמנואל ובאחרונה שבהן הוא
הודיע לי שהוא הולך בלעדי, שאני מעצבן ושהוא שונא שמסננים אותו, ואחר כך הגיע
ניתוק זועף.
ניסיתי להתקשר אליו, אבל הטלפון שלו - דור
שלישי דקיק ויקר להחריד, מתנה ממני לכבוד חודשיים שלנו יחד - היה מנותק.
הגעתי הביתה עייף מאוד, התקלחתי וצנחתי על
המיטה.
עוד רגע אני קם ומתקשר שוב לעמנואל חשבתי
לעצמי, ונרדמתי. התעוררתי לפנות בוקר כשהוא נכנס למיטה, ערום, שערו לח אחרי חפיפה
ועורו מדיף ריח של סבון וקרם לחות.
"רק עכשיו חזרת?" שאלתי,
מנומנם. "מה השעה?"
"כמעט חמש, הלכתי אחר כך לאפטר פרטי
אצל מישהו."
"אחלה, נהנית?" שלחתי יד לגעת
בו.
"כן, מאוד ואתה?" שאל עמנואל
בעוקצנות והשתמט ממגעי.
"אני הייתי בבית. ישנתי."
הופתעתי משאלתו.
"ואיפה היית קודם? למה לא
ענית?"
"אה, זה. הייתי אצל אימא שלי, יש לה
דלקת ראות. היא לא רצתה להתאשפז בבית חולים. אני והרופא התווכחנו איתה שעות, היא
כזאת עקשנית שחבל על הזמן."
"אבל למה לא ענית לטלפון?"
"שכחתי אותו באוטו. חשבתי רק לקפוץ
אליה לביקור וכשראיתי את המצב שלה הזמנתי מיד רופא, עד שהוא בא ועד שהתווכחנו איתה
ועד שהיא הסכימה לישון במרפאה... שכחתי לגמרי שקבענו, מצטער. דאגת לי?"
"כן, קצת. בעיקר כעסתי."
"מצטער מנו, אני שמח שבילית יפה.
אפשר חיבוק?"
הוא הניח לי לכרוך את ידי סביבו, אבל
כשניסיתי להצמיד את זקפת הבוקר שלי אל בטנו הפך אלי את גבו, פיהק, התלונן על
עייפות נוראית ונרדם.
שכבתי לצידו עוד קצת, נהנה ממגע עורו החלק
בעורי, ולבסוף הרצון להשתין ולשתות קפה התגברו עלי וקמתי.
בדרך לעבודה עצרתי אצל אימא שמצבה לא
השתפר במשך הלילה, אבל גם לא הורע, ואחרי שהבטחתי לבקר שוב אחרי הצהרים נישקתי על
מצחה והלכתי לעבוד.
בצהרים התקשרו מבית החולים לבשר לי שהיא
מאושפזת עם חום גבוה, וכמובן שעזבתי הכול ונסעתי אליה, מתעלם מעקימת פניו של הבוס
שלי שהתייחס אלי בקרירות רבה מהרגע שבו הופעתי בעבודה עם ג'ינס, קרחת ועגיל,
וסיפרתי שאני מתגרש.
לא העזתי לגלות בעבודה שיצאתי מהארון ואני
חי עם בחור שצעיר ממני בעשרים שנה, אבל אני מניח שהרכילות על השינוי שעשיתי בחיי
הגיעה גם למשרד. החופשות הרבות מידי שלקחתי לאחרונה, האיחורים שלי בבקרים והיחס
הלא ממש רציני שלי למלאכת התכנות שפעם התייחסתי אליה בחרדת קודש, וכיום שעממה אותי
עד דמעות, מאוד לא מצאה חן בעיני הבוס.
הייתה לי הרגשה שימי במשרד ההייטק המאוד
רציני ומלא מעצמו (שבזמנו חשבתי שיש לי מזל עצום לעבוד בו) ספורים. בעיקר הכעיסה
אותי התרבות הניהולית היפנו/אמריקאית שמקום העבודה שלי אימץ ושכללה ימי כיף
לעובדים, ארגון ערבי בילוי משותפים, וניסיון מרגיז לגרום לעובדים לחוש כמשפחה אחת
גדולה.
לא אהבתי את זה כלל, גם שאר העובדים לא
התלהבו כל כך, אבל שתקו בנימוס מחשש שיסומנו כחסרי רצון ויכולת להיות חלק מצוות.
כשהייתי סטרייט נשוי וכנוע גם אני שתקתי, אבל הימים הללו חלפו. התקרבתי לארבעים,
זמני בעולם הלך והתקצר, ולא התחשק לי לבלות אותו במשרד קטן ואנטיספטי מתחת
לניאונים קרים, מוקף אנשי הייטק חיוורים וצייתנים ועציצי פילדנדרום מפלסטיק, וזה
בדיוק מה שאמרתי לנאווה ביום שבו פוטרתי מעבודתי.
"תדבר בשקט, שאימא שלך לא
תשמע." היא לחשה, מביטה בי בעיניים רחבות מפחד.
"היא חסרת הכרה כבר שלושה ימים. אני
בטוח שהיא לא שומעת כלום."
"אי אפשר לדעת מה אנשים בקומה שומעים,
הרופא בעצמו אמר את זה."
"אולי הפיטורים שלי ירגיזו אותה כל
כך עד שהיא תתעורר?"
נאווה צחקקה וליטפה את ידי, "אי אפשר
אתך." נזפה בי רכות.
"את מודאגת בגלל הכסף לבנות? אני
מבטיח לך שיהיה בסדר, אחרי שאימא תבריא אני אמצא עבודה אחרת, יהיה בסדר."
"ומה אם היא לא תבריא?" שאלה
נאווה ודמעות עלו בעיניה. היא באמת חיבבה את אימא שלי ועזרה לי לטפל בה כשהייתה
מאושפזת כאילו היינו עדיין נשואים.
"הרי היא סבתא של הבנות שלנו. אני
מכירה אותה מאז שהייתי ילדה. היא תמיד הייתה כמו אימא בשבילי." אמרה כשניסיתי
להודות לה.
"אתה חושב שהיא עוד תבריא?"
שאלה בלחש מודאג.
הבטנו זה בזה בעצב. "רק אלוהים
יודע." עניתי, וכשהיא הניחה ראש על כתפי חיבקתי את כתפיה ושוב שאלתי את עצמי
למה לכל הרוחות התגרשתי.
אימא נפטרה יומיים אחר כך בלי ששבה
להכרתה. נאווה והבנות היו לצידי בזמן שקראתי עליה קדיש. הלוויה הייתה קטנה ועצובה.
רוב המשתתפים היו בני משפחתה של נאווה וידידים של אימא מהדיור המוגן ומהשכונה
הישנה שלנו.
עמנואל סירב לבוא ללוויה בטענה שבתי קברות
עושים לו רע, גם את החבר של נאווה לא ראיתי יותר.
"מה, אתה לא יודע שהוא ואימא כבר לא?
הוא הסתלק קצת אחרי שסבתא חלתה. לא מצא חן בעיניו שאימא הולכת כל הזמן לבית החולים
לעזור לך." סיפרה לי נעמה.
"חבל." הוסיפה יובל, "הוא
היה נחמד, אבל אימא אמרה שהוא היה צעיר מידי בשבילה. אתה בטוח שלא תוכל להישאר
לגור איתנו גם אחרי השבעה אבא?"
"כן, די בטוח חמודה. אני אוהב לגור
אתכן, אבל הרי יש לי עכשיו דירה משלי וגם עמנואל מתגעגע אלי."
"אז למה הוא לא בא לפה?"
"אני חושב שהוא קצת
מתבייש מאימא." אמרתי, מקווה שזה נכון. עמנואל אמנם חיבק ונישק את לחיי
כשבאתי לדירה אחרי הלוויה כדי לקחת קצת בגדים להחלפה בזמן שאשב שבעה בבית שהיה פעם
שלי ושל נאווה, אבל הודיע לי שהוא לא חושב שזה רעיון טוב שהוא יבוא לניחום אבלים,
ומאחר ולא הכיר את אימי ולא את אף אחד מקרובי, חוץ מהבנות, חשבתי שאולי הוא צודק.
דווקא שוקי ואורי כן באו וישבו איתי קצת,
וביום האחרון של השבעה, כשכבר הייתי טרוד באריזת חפצי שהתפזרו בכל הבית, שוקי חזר
שוב, רציני ומוטרד.
"יחזקאל." אמר חרש והביט סביבו
כדי להיות בטוח שאף אחד לא שומע את דבריו, "יש לי משהו לא נעים לספר
לך."
"מה? שיש לי שער שיבה בזקן?"
התבדחתי למרות שליבי ניבא לי רעות, "שמתי לב לזה. דבר ראשון שאני עושה כשאני
בא הביתה זה לגלח אותו."
"דווקא מתאים לך." חייך שוקי
ונגע בלחיי השעירה, "אבל מה שרציתי להגיד לך זה ש..."
"אתה חושב שעמנואל ייבהל כשהוא יראה
אותי ככה?" נכנסתי לדבריו.
"לא, הוא לא ייבהל כי הוא לא ייראה
אותך. הוא הסתלק."
"הסתלק? איך אתה יודע?"
"הוא בא להגיד לי שהוא עוזב והשאיר
לי מכתב בשבילך." נתן לי שוקי מעטפה לבנה.
"אתה מוכן לקרוא לי מה כתוב
שם?" ביקשתי והתיישבתי, דוחף את כפות ידי מתחת לירכי כדי שהוא לא יבחין שהן
רועדות.
המכתב היה נדוש וקצר - הוא מודה לי על מה
שעשיתי בשבילו, מבקש שלא אכעס, זה לא אני זה הוא. הייתי מקסים ונדיב ומתוק, אבל
לאחרונה כמעט שלא התייחסתי אליו והוא היה בודד מאוד. אולי זה רק לטובה, הוסיף
בפסקה האחרונה, כי עכשיו, כשאני מובטל, אולי עדיף שיהיה עלי פחות נטל כלכלי.
הדמעות שלא בכיתי על מות אימי הגיעו
עכשיו, מביכות אותי ואת שוקי שחיבק אותי קצרות וברח.
דחפתי את המכתב של מנו לכיסי ונשכבתי על
הספה, מתייפח בשקט. נאווה ששמעה אותי התיישבה לצידי וליטפה את כתפי, מנסה לנחם
אותי, אומרת לי שאימי נפטרה אחרי שנים ארוכות וטובות, שהיא מתה מיתת נשיקה בלי
לסבול, ושעלי להיות חזק בשביל הילדות.
אחרי שיבבתי קצת על כתפה בלי לספר לה למה באמת
אני בוכה הודיתי לה על הכול ונסעתי הביתה.
אחרי סיבוב קטן בבית גיליתי שהוא לקח את
כל חפציו, את כל הדברים שקניתי לו ואת כל הכסף הקטן ששמרתי בקופסת הסוכר במטבח.
לפחות הוא השאיר לי בית נקי ומסודר ומקרר מלא אוכל.
ניסיתי להתגלח, אבל ידי רעדו מידי, ולמראה
השיש המיותם מכל הקרמים שלו, השמפו, הבשמים והמברשות שלו שוב עלו דמעות בעיני.
שוקי דפק בדלת ונכנס לפני שהספקתי לענות.
"אתה רוצה שאני אגלח אותך?"
שאל.
"כן, בבקשה." הושטתי לו את סכין
הגילוח והקצף. הוא הושיב אותי על האסלה הסגורה, אמר לי שרזיתי קצת ושאני נראה
עייף, התיישב מולי על דופן האמבטיה, גילח בעדינות זהירה את הזקן שצמח על פני, ניגב
במגבת את הדמעות שלא הפסיקו לגלוש על לחיי, לקח אותי למיטה, אהב אותי בעדינות
וחיבק אותי עד שנרדמתי.
6. שותף בכל המובנים
התעוררתי בבוקר לצד גוף חם שהתרפק עלי
בנעימות, מחמם אותי בפני צינת הבוקר. אל גבי נלחץ חזה שעיר ונוקשה, וידיים חזקות
ומחוספסות החליקו על מותני.
מנו, איזה הפתעה נעימה, התנסחה מחשבה
במוחי, ומיד גוועה על שפתי. עוד לפני שפתחתי את עיני ידעתי שאני טועה ושהגוף הגדול
השרירי והחם הזה לא יכול להיות גופו החלק והדק של מנו שתמיד היה עלי לרדוף אחריו,
להפציר, לשכנע ולהחניף כדי שיניח לי להתענג עליו.
הסתובבתי אליו והוא הידק סביבי את ידיו,
דוקר את בטני עם זקפת בוקר נמרצת ואמר לי בוקר טוב.
"בוקר טוב שוקי, תסלח לי, אני מת
להשתין." ברחתי מהמיטה, שואל את עצמי למה שוקי נשאר לישון איתי, דבר שלא עשה
קודם מעולם.
"כי עד עכשיו ישנת עם עמנואל
כמובן." הסברתי לעצמי בעודי מצחצח שיניים. רק אחרי ששטפתי היטב את פני העזתי
לפתוח את עיני ולהביט בעצמי במראה. באמת רזיתי עוד קצת, פני נראו נפולים מעט
ועצובים מאוד ועפעפי היו נפוחים ואדומים כאילו בכיתי לא מזמן, מה שבאמת עשיתי כמו
כל בן אדם שזה עתה קבר את אימו, אבל הרי ידעתי היטב שלא על אימא אני בוכה ומתאבל
אלא על מנו שלי שעזב אותי במפתיע דווקא עכשיו כשנזקקתי לו יותר מכל.
"תוציא לך את הג'וקים מהראש
יחזקאל." הצעתי לעצמי, "הגיע הזמן שתשכח מהילד הזה שאף פעם לא אהב אותך
ומכל השיגעון של ההומואיות. תסלק את העגיל האידיוטי הזה, תחזור לאישה ולבנות, תמצא
עבודה חדשה ותחזור להיות בן אדם נורמאלי."
דבר ראשון העגיל החלטתי והתחלתי לסובב
אותו לפה ולשם, מנסה לפתוח את הסגר הקטן שלו. משום מה לא הצלחתי, פתאום הראייה שלי
נעשתה מטושטשת, אולי אין פה די אור או שאולי...
"מה אתה עושה חזי?" שאל שוקי
שנכנס להשתין גם כן.
"מנסה לסלק את העגיל."
"למה?" הוא שאל בעודו משתין, יד
אחת נשענת על הקיר והשנייה אוחזת באברו שכבר לא היה זקוף.
"כי אני צריך לחפש עבודה חדשה שוקי,
ומי יקבל אותי לעבודה כשאני נראה כמו ... כמו... לא יודע, כמו שאני נראה
עכשיו."
"אתה נראה בסדר גמור לדעתי."
אמר שוקי בקול רגוע, "הנה, תרשה לי." הושיט את ידו, פתח בזריזות את הסגר
ושלף את העגיל מתנוך אוזני שנראה ערום ומוזר לפתע.
"אני חושב שאני צריך גם להפסיק לגלח
את הראש ולהפסיק ללבוש ג'ינסים וגופיות. גם ככה כל השכנים בטח מרכלים עלי."
"איזה שכנים?" התפלא שוקי
והתחיל לצחצח את שיניו.
"השכנים שלי ושל נאווה, הם בטח
חושבים שיצאתי מדעתי."
"מה אכפת לך מה הם חושבים?" רטן
שוקי ושטף את פיו, "אתה כבר לא גר שם."
"אני מתכוון לחזור לגור עם נאווה.
הגיע הזמן להודות בכך שהגיחה שלי לחיי ההומואיות הייתה כישלון חרוץ ולחזור לאיפה
שאני שייך." הצהרתי, מתעלם מנקיפת הצער שהרעיון הזה הסב לי.
לשמע דברי שוקי הסתובב והביט בי במבט
חודר. הוא היה ערום לגמרי, החזיק רק מגבת בידו, גופו השרירי והמחוטב היה חשוף
לחלוטין ובעיני כל הומו מהשורה הוא בטח היה נראה מעורר תיאבון להפליא, אבל לא
בעיני, להפך, והמחשבה על מה שעשיתי איתו מיד כשקמתי מהשבעה על אימא... תחושת מיאוס
ותיעוב העלתה קבס בגרוני.
"אני בן אדם שפל ועלוב שוקי."
אמרתי לו, "אני לא אתפלא אם היא לא תרצה שאני אחזור. אולי עדיף שאני אמצא
קודם עבודה?"
"אבל אמרת שאתה שונא את העבודה שלך
בהייטק?"
"אני לא שונא לעבוד עם מחשבים ואני
דווקא נהנה לתכנת, אבל אני שונא את החברות המגעילות האלו שהופכות אותך לעבד, מנסות
לשלוט על הזמן הפרטי שלך ולהיכנס לך לחיים, ואם אתה לא בדיוק כמו כולם, צעיר, נשוי
עם שניים וחצי ילדים וכלב, וחשק להיות איש צוות למופת הם מיד שונאים אותך וזורקים
אותך מהעבודה."
"לא כל אנשי ההייטק כאלו חזי, גם אני
עובד בסוג של תכנות, אבל אני עובד מהבית, מגיע למשרד פעמיים בשבוע מתי שנוח לי,
וכולם יודעים שאישה וילדים לא יהיו לי, יודעים למה וזה לא מפריע להם בכלל."
הסתכלנו זה על זה, "אתה חושב שיש
אצלכם מקום לעוד מתכנת הומו אחד?" שאלתי, מדוכדך.
"בטח, תמיד יש מקום לעוד בן אדם
מוכשר. מיד אחרי ארוחת בוקר אני קובע לך ראיון עם הבוס, אבל תדע לך שאנחנו חברה
קטנה שמתמחה בתחום מאוד מסוים, אצלנו לא תרוויח את אותם סכומים שהרווחת פעם."
"זו בעיה, אבל מצד שני יהיה לי יותר
זמן להיות עם הילדות ואם נאווה תקבל אותי ואני לא אצטרך לשלם דמי מזונות ושכר
דירה... אני רק צריך למצוא מישהו שיגור בדירה הזו וישלם במקומי את שכר הדירה עד
שייגמר לי החוזה ואני מסודר."
שוקי שתק לשמע תוכניותי לעתיד, הניח כוס
קפה לפני והתיישב מולי באנחה.
"נו, די עם הפרצופים האלו."
גערתי בו, "אתה זה שכל הזמן אמרת לי לחזור לאשתי ולבנות."
"כן, אבל זה היה קודם, לפני ש...
לפני שפגשת את עמנואל ולפני שאני ואתה ... נו, אתה יודע."
"שחררנו לחצים?" חייכתי והנחתי
את ידי על כף ידו. אהבתי את כפות ידיו הגדולות והחמות. הן היו יפות למרות גודלן
וחספוסן והמגע בהן חימם את ליבי וגרם לי לחוש בטוח ומוגן משום מה.
"כן, לפני שאתה התאהבת בילד הזה
ושחררת את הלחצים איתי." הסכים שוקי ושילב את אצבעותיו החזקות והארוכות באלו
שלי.
"באמת אהבתי אותו שוקי, אני עדיין
אוהב אותו. בושה להודות בזה, אבל אני מתאבל עליו יותר מאשר על אימא. אם הוא היה
מופיע פה עכשיו הייתי סולח לו על הכול ומקבל אותו חזרה."
"ומוותר על התוכנית לחזור
לנאווה?"
"בטח שכן."
שוקי בחן אותי מעל לשולי הספל שלו,
"אני לא חושב שיש סיכוי שעמנואל יחזור אליך חזי, אבל מצד שני גם בלעדיו אני
לא מאמין שתוכל לחזור להיות שוב סטרייט, לא שהיית באמת כזה גם קודם, אבל עכשיו,
אחרי שאתה כבר יודע איך זה להיות עם גבר ... אני לא מאמין שלא תוכל לבגוד
בה."
"זה לא ייחשב לבגידה." מחיתי,
"מפני שאם נחזור להיות יחד אני אסביר לה שמידי פעם אני ... אתה יודע, מידי
פעם אני צריך גם משהו אחר... ואם אני אוכל לעשות את זה אתך שוקי, אם יתחשק לך
כמובן...."
"מצטער, אני לא מזדיין עם
נשואים." אמר שוקי בקרירות מוזרה, קם בתנועה מהירה מכיסאו והטיח את הכוס
בכיור בקול צלצול חזק.
"מה קרה? למה אתה כועס?"
הופתעתי.
"אני לא כועס, מה יש לי לכעוס?"
נהם שוקי והפנה אלי את גבו.
הבטתי בו מופתע. מעולם לא ראיתי אותו במצב
כזה. בדרך כלל הוא היה אדם נינוח ורגוע שנע במעין איטיות גמישה וחתולית, שליו,
משועשע קצת, תמיד מחייך חיוך קל ונעים, והנה, פתאום הוא עצבני וכעוס ודווקא כעת,
כשאני זקוק לתמיכתו.
קמתי אליו וכרכתי את ידי סביב מותניו,
מניח את ראשי על גבו הרחב. "שוקי, מה קרה? למה אתה כזה? מה עשיתי?"
"חוץ מלהיות אידיוט כרגיל לא עשית
שום דבר מיוחד." המשיך שוקי לזעוף, אבל לפחות הסתובב וחיבק אותי, מניח לי
להישען עליו.
"למה אני אידיוט?"
"כי מכל האפשרויות שיש לך בחרת לברוח
חזרה לחיים הקודמים שלך. אני רק מקווה שהאקסית שלך חכמה כמו שהיא נראית והיא תסרב
להצעה שלך."
"אני לא אתפלא אם זה יקרה."
הרהרתי בקול, "אולי יותר טוב שאני לא אספר לה על הקטע של שחרור לחצים, מה
דעתך?"
"דעתי שאתה מנסה להכין חביתה בלי
לשבור ביצים, וזה אף פעם לא עובד."
"אז אתה נגד?"
"לגמרי."
"אולי אתה צודק, אולי עדיף שבמקום זה
אני אחפש את עמנואל ואנסה לשכנע אותו.... לא. זה עוד רעיון רע."
"מאוד." פסק שוקי וידיו התהדקו
בכוח על כתפי.
"שוקי, אתה זוכר שפעם ניסית לספר לי
משהו על מנו ואני לא רציתי לשמוע. מה זה היה בדיוק?"
"מה זה משנה עכשיו חזי?"
"זה משנה. אני רוצה לדעת."
"בשביל מה, זה רק יכאיב לך."
"כואב לי גם ככה, אם אני אדע עליו את
האמת אולי אני אתגעגע פחות?"
"הלוואי וזה היה כל כך פשוט."
נאנח שוקי, אבל נעתר לבקשתי וסיפר לי שהבחור הצעיר שנראה לי כל כך תמים וביישן היה
די ידוע בעיר הביצתית והרכלנית בה גרנו, ולא לטובה.
"בחייך, הוא רק ילד. מה הוא כבר
הספיק לעשות?"
"הוא כבר בן עשרים ושלוש, והוא התחיל
להסתובב ברחובות עוד לפני גיל שש עשרה. שלומי שגם הוא אגב עשה אותו בתקופה שהוא
היה מסתובב הרבה בסאונה ההיא ..."
"איזה סאונה?" נבהלתי, "מה
פתאום סאונה? הוא לא סיפר לי על זה כלום, חשבתי ששלומי רק הבוס שלו."
"אז חשבת." אמר שוקי ביובש.
חזרתי להתיישב על הכסא, חש מעט בחילה.
"תגיד לי את האמת שוקי, הוא עבד בזנות?"
"כן, בערך, ואגב, אין שום סבתא עם
חתולים. הכול היה המצאות."
"והשריטה שהוא קיבל?"
"בטח מאחד הבחורים שהוא הסתובב אתם
לפני שהגיע אליך. שמעתי שקודם הוא גר עם הטיפוס הזה שאוהב סקס חזק."
"סקס חזק? כאילו, לזיין עם
מכות?" הבטתי בשוקי בתחנונים, "אני לא מבין בזה כל כך."
"יחזקאל." שוקי התיישב מולי
והניח את כפות ידיו על ברכי, "גם אני לא מבין הכול וחלק גדול ממה ששמעתי עליו
זו רכילות, אתה יודע איך אנשים אוהבים לדבר ולהגזים. בטח לא הכול היה מדויק, הוא
רק ילד מסכן בלי בית שניסה להסתדר ברחוב הכי טוב שהוא היה יכול. חבל שהוא שיקר לך,
אבל אי אפשר להאשים אותו שהוא נעשה כזה."
"איזה כזה? אני לא מבין?"
שוקי נאנח. "חזי, לא כולם כמוני
וכמוך, יש אנשים שאוהבים סקס מסוג שונה." אמר ברוך, כאילו ניסה להסביר משהו
לילד.
"יהושע!" התעצבנתי, "אולי
תפסיק לדבר אלי כאילו שאני ילד קטן? אתה מדבר על סקס עם מכות ואזיקים וכאלו?"
"כן, מכות והשפלות וכאלה, ומנו היה
ידוע כאחד שאהב את זה מאוד."
"אני לא יכול לתאר לעצמי שעמנואל
הרביץ למישהו." נדהמתי.
"בטח שלא הרביץ. הוא היה מהצד שאוהב
לקבל, והוא עשה את זה ממש טוב, אצלו זו לא הייתה סתם הצגה בשביל הכסף, הוא ממש
נהנה מזה. למה אתה חושב שהסקס שלכם היה כזה מחורבן? היית מקבל ממנו זיונים הרבה
יותר טובים אם היית מפליק לו קצת בתחת עם חגורה, בועט בו פה ושם עם מגפיים מעור
וקורא לו זבל ואפס ...."
"די! די, אני לא יכול לשמוע את זה,
שתוק כבר!" צעקתי ורצתי לחדר השינה, התלבשתי במהירות וברחתי לנאווה.
למזלי זה היה היום החופשי שלה מעבודה (היא
מורה) והיא הייתה בבית, מבשלת.
המטבח היה אפוף ריחות נעימים והיא נראתה
חמימה וביתית בסינר הישן שלה ובמכנסי הכותנה החומים שלבשה כשעסקה בעבודות הבית.
"נאווה, בואי נחזור!" התפרצתי
כמו ילד למטבח וכרכתי את זרועותיי סביבה. היה נעים לחבק אותה, נעים ומוזר. היא
הייתה רכה ומעוגלת כנגד גופי, נמוכה ממני בחצי ראש לעומת שוקי ומנו שהיו גבוהים
ממני. מוזר היה לחוש פתאום שדיים גמישים נמעכים כנגד חזי במקום לחץ של חזה גברי
שטוח וגרמי.
"לחזור?" אמרה בזהירות,
"אתה מתכוון שנתחתן שוב?"
"לא חייבים להתחתן, אפשר ... אפשר
שפשוט נחזור לגור יחד בבית שלנו עם הבנות שלנו כמו פעם."
"וגם נישן יחד?" הרימה אלי
נאווה מבט משתומם.
"אם תרצי."
"ומה יהיה עם הגברים, תוותר
עליהם?"
הבטתי בעיניה הכהות והיפות וניסיתי לשקר,
אבל לא יכולתי, ובין כה וכה, גם אם הייתי מבטיח לה שזהו, שאני לא ארצה יותר גברים
ואהיה רק איתה היא הרי הייתה יודעת שאני לא אומר את האמת.
"אני לא מסוגל נאווה, הלוואי והייתי
יכול, אבל אני לא, סליחה."
"זה בסדר, אני מבינה. אתה מוזמן לבוא
לכאן מתי שתרצה חזי, ואני מקווה שתמיד נישאר ידידים, אבל אני רוצה בעל אמיתי.
מישהו שיהיה שותף שלי לא רק לגידול הילדות ולתשלום חשבונות אלא שותף לחיים שיאהב
אותי בכל המובנים. אתה מבין?"
"כן, אני מבין. גם אני רוצה שותף
שיאהב אותי בכל המובנים." אמרתי ומצמצתי בכוח כדי לעצור את הדמעות.
"ומה עם הבחור הבלונדיני הנחמד ההוא
שהבנות כל כך חיבבו? הוא לא אוהב אותך?"
"הוא עזב." התחלתי להתייפח,
"כל כך אהבתי אותו, הוא היה כזה יפה נאווה, אבל הוא הלך, ואימא מתה, ואת רוצה
מישהו אחר, ואני לבד, לגמרי לבד, ועכשיו גם שוקי כועס עלי."
"שוקי זה הבחור הגדול, היפה ההוא שבא
לשבעה עם הבחור השני, הרזה עם הקוקו?" הגישה לי נאווה טישו.
"כן, הבחור היפה זה שוקי, והשני זה
אורי. הם שכנים שלי."
"אז אתה לא לגמרי לבד, נכון? מה קרה
לעגיל שלך?"
"סילקתי אותו. הוא נראה אידיוטי
עלי."
"אני דווקא די אהבתי אותו."
חייכה נאווה, "הוא היה שובב כזה, אבל יכול להיות שבתור עובד הייטק העגיל הזה
היה קצת יותר מידי שובב. נו, די, תירגע חזי. תנשום עמוק ולך לשטוף את הפנים. אני
לא רוצה ללחוץ עליך, אבל אני לא אוכל לפרנס את הבנות רק עם המשכורת שלי, התחלת
לחפש עבודה?"
"כן, שוקי יסדר לי ראיון עבודה בחברה
שהוא עובד בה. יהיה בסדר נאווה, אל תדאגי, אני לא אתן לילדות שלי לרעוב, תסמכי
עלי, בסדר?"
התחבקנו שוב ואחר כך עזרתי לה לכסח את
הדשא - ריח הדשא הקצור היה חביב עלי מאז ומתמיד והפעילות באוויר הצח הרגיעה אותי -
אכלתי צהרים אתה ועם הבנות ששמחו לראות אותי, סיפרתי להן שעמנואל עזב אותי
והתפעלתי מתגובתן הבוגרת ומלאת הטקט, ואחר כך חזרתי הביתה להמשיך את שארית חיי
כהומו.
מצאתי את דלת דירתי נעולה ופתק משוקי
שהודיע לי שהוא נמצא בדירתו עם המפתחות שלי.
עליתי אליו ומצאתי אותו יושב מול המחשב
שלו ועובד.
"היי חזי." אמר בשוויון נפש
והשליך לעברי את מפתחות דירתי, "מה נשמע?"
"הכול בסדר." אמרתי בנחת, תופס
את המפתחות בקלילות שהפתיעה אותי. תמיד הייתי גרוע בקטע הזה של לתפוס דברים
שהשליכו אלי, אבל שוקי זרק אלי את המפתחות בצורה מושלמת, לא חזק מידי ולא חלש
מידי. המפתחות נחתו בידי בלי שעשיתי שום מאמץ לתפוס אותם.
"זריקה מושלמת." חייכתי אליו,
"תודה."
"על לא דבר." הוא אמר וחייך
חזרה בשמץ עצב. שמתי לב שהדירה שלו נראתה מבולגנת ומלוכלכת ופתאום עלה בדעתי שמאז
שנדב הסתלק לפני כשבועיים ומשהו שוקי נמצא לבד, מה שהיה די מפתיע בהתחשב בכך שזה
היה שוקי היפה עם הריבועים בבטן ואוסף היזיזים והחברים הגדול והלהוט שלו.
"איך זה שעדיין לא מצאת תחליף
לנדב?" שאלתי, קצת בחוסר טקט.
"אני נח קצת. לפעמים צריך לעשות פסק
זמן." משך שוקי בכתפיו, "איך הלך עם נאווה?"
"בסדר גמור. אכלנו צהרים עם הבנות
וסיפרתי להן שעמנואל הסתלק, הן קיבלו את זה בצורה מאוד בוגרת. הייתי ממש גאה בהן,
נעמה אמרה לי שהוא היה חמוד, אבל אני בטח אפגוש בקרוב מישהו קצת יותר בוגר שיתאים
לי, ויובל נתנה לי נשיקה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי."
שוקי חייך ואמר שהבנות שלי ממש מתוקות,
ואיזה מזל שהן לא דומות לי אלא לאימא שלהן.
"תודה רבה, רשע שכמוך." העמדתי
פנים שאני מכניס לו אגרוף והוא לכד את ידי והדף אותי לעבר הקיר. "אתה חוזר
לאישה?"
"לא. היא לא רוצה אותי בחזרה. היא
רוצה בעל שיהיה שותף שלה לחיים בכל המובנים, לא רק בתשלום חשבונות וגידול
הבנות."
"נו, מי לא רוצה שותף כזה?"
נאנח שוקי והרפה ממני, "הנה, קח את החוברת הזאת שמספרת קצת על החברה שאני
עובד בה. יש לך ראיון מחר על הבוקר, ניסע יחד ואני אציג אותך בפני כולם. תקרא הכול
כדי שתעשה על הבוס רושם טוב, אולי אני אקבל בזכות זה בונוס, ועכשיו עוף מפה, אני
צריך לעבוד."
"אחלה! תודה, אחרי שתגמור לעבוד
תקפוץ אלי למטה ונאכל יחד ארוחת ערב?"
"כן, בסדר. תכין חביתה עם טונה
וטוסטים."
"בתנאי שאתה רוחץ כלים."
"עשינו עסק, יאללה ביי."
"ביי שוקי, ותודה."
"לך כבר, נודניק."
הלכתי לדירה שלי, קראתי את החוברת, הכנתי
חביתה עם טונה וטוסטים, אכלנו יחד ואחר כך הלכנו לטייל כדי למתוח את הרגליים ושוקי
סיפר לי על החברה ועל האנשים שהוא עובד איתם. אחרי הטיול חזרנו לדירה שלי, ראינו
קצת טלוויזיה יחד ואחר כך שאלתי את שוקי מה דעתו להישאר לישון איתי.
"למה לי?" הוא שאל, לקח את כף
רגלי היחפה בידו והחל מעסה אותה בעדינות.
"כי אני אכין לך קפה בבוקר."
"רק קפה?" לקח שוקי את כף רגלי
השנייה בידו.
"ועוגה, אני אביא לך אותם למיטה על
מגש עם מפית."
"ומה עם הלחצים?"
"יטופלו."
"מתי?"
"מתי שתרצה." גנחתי, כי הוא
עיסה את כף רגלי ממש נהדר וזה היה לא רק נעים אלא גם מחרמן להפליא.
"אני תמיד רוצה." חייך שוקי.
"כן, גם אני, בוא כבר למיטה
יהושע."
"לפקודתך יחזקאל."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה