קוראים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

ב. ולו ילדים

"אני מימי." חייכה אלי אישה צעירה ועגולת פנים בחביבות, "וזו רות." הורתה על חברתה שבחנה בזעף את התפריט הענקי של בית הקפה בו נפגשנו. רות הרימה את ראשה מהתפריט ונעצה בי מבט כחול, קר. "שב רונן." הורתה לי ביובש, ופנתה אל המלצר האדיב שרכן אליה בנימוס, "בשבילי קפה הפוך עם חלב דל שומן, ועוגת תפוחים בלי קצפת." פקדה עליו, "ובשבילה," הנידה בסנטרה לעבר מימי, "אותו דבר אבל עם סוכרזית ובלי עוגה."
"אבל נורא מתחשק לי משהו מתוק." השתפלו זוויות פיה של מימי בעצב ילדותי.
"מימי!" קצרה רוחה של רות, "תפסיקי להיות ילדותית כזו, התחלת דיאטה, לא?"
"כן, אבל..."
"יש לנו סורבה פטל דיאטטי." התערב המלצר באדיבות.
רות גלגלה את עיניה כלפי מעלה בחוסר סבלנות של אישה רזה מטבעה שמעולם לא נזקקה לדיאטה, "בסדר, תביא." פלטה בחוסר רצון, "ומה אתך?" פנתה אלי, "איזה עוגה אתה רוצה?"
"אני משתגע על פטל, אני רוצה גם כן סורבה." חייכתי אל מימי הנזופה שהשיבה לי חיוך ביישני.
המלצר הסתלק עם ההזמנות שלנו ורות נקשה בכפית על קנקן החלב הקטן שעמד מולה ואמרה שהגיע הזמן לדבר לעניין. "תספר לנו קצת על עצמך." ציוותה עלי.
"אה... אני בן שלושים וחמש וחצי, יש לי דירה קטנה משלי, עבודה טובה במשרד עורכי דין מכובד, אני הומו, ואני רוצה ילד."
"אתה בארון?" ירתה רות, מביטה ישר בעיני – היו לה עיניים יפות בעצם, אבל היא הסתירה אותן מאחורי משקפיים נטולי חן, קצצה את שערותיה בתספורת גברית חמורה ולא טרחה לצבוע את שער השיבה שפשה בהן. כמובן שלא התאפרה ולא ענדה שום תכשיט. גם סגנון לבושה היה גברי משהו, ועם זאת בגדיה הפשוטים וחמורי הסבר שצבעם נע בין אפור לשחור היו מגוהצים כהלכה, ובאיכות טובה.
"אז אתה עורך דין?" חייכה אלי מימי בחמימות, ושיחקה בהיסח הדעת במחרוזת הפנינים הוורודות שכרכה סביב צווארה.
"כן, לענייני חוזים, צוואות והסכמים." אישרתי, "ואני לא בארון, למרות שאני לא בטוח שכל הקליינטים שלי יודעים מה אני עושה במיטה ועם מי, אבל מצד שני זה לא בדיוק מעניין אותם."
"יש לך בן זוג?" שאלה מימי בסקרנות, ורכנה לעברי, מניחה לי להציץ במחשוף הסריג הצבעוני שלבשה. הייתה לה חזיית תחרה ורודה הבחנתי, ובתוכה שכנו זוג שדיים חמודים ורכים. פלג גופה התחתון, העגלגל, היה נתון בתוך חצאית פרחונית עדינה, ולרגליה נעלה מגפונים מקושטים בפרווה מלאכותית. גם לה היו משקפיים, אבל הן היו עדינות מאוד, וצבע מסגרתן הדקה היה אדום. שיערתי שהיא בתחילת שנות השלושים שלה, ושבת זוגתה מתקרבת לארבעים בערך.
"לפני כמה שנים גרתי עם מישהו ונפרדנו כי הוא לא רצה שנביא יחד ילד. לקח לי כמה שנים להתגבר על הפרידה ממנו, כיום אני שוב בקשר עם מישהו, אבל זו רק ההתחלה, ואנחנו גרים עדיין בנפרד."
"ומה דעתו על זה שתהפוך לאבא?" חקרה רות.
"אה... הוא די ניטראלי בעניין, אבל הוא היה נשוי פעם והתגרש. יש לו ילדים, והוא הזהיר אותי שילדים זה לא רק שמחה, ושגידול ילדים זו עבודה קשה, וילד יכול להיות עול כבד מאוד על ההורים."
רות הנהנה ונראתה שבעת רצון מתשובתי, "ואת זה אומר גבר שלא סחב את התינוק בבטן תשעה חודשים, ולא הניק אותו." פנתה למימי, "מעניין מה הוא היה אומר אם הוא היה צריך ללדת בעצמו?" סננה במרירות.
"את יודעת שאם הייתי יכולה הייתי נכנסת בעצמי להיריון." נמלאו עיניה החומות, הרכות, של מימי דמעות.
"אני יודעת, זה בסדר חמודה." ליטפה רות את זרועה השמנמונת של מימי, "הנה, תגמרי את העוגה שלי, היא מעולה." דחפה לעברה של מימי את צלחתה. היא לקחה מהעוגה שלה רק כפית אחת בעוד שמימי סיימה כבר מזמן את הסורבה שלה.
"את הורסת לי את הדיאטה." נזפה מימי רכות ברות, אבל הניפה את הכפית שלה במרץ, וחיסלה את מנתה של רות כהרף עין.
"אבל חשבתי..." הבטתי בה מופתע, ואחר כך הפניתי את מבטי אל רות, "זו את שתהיי בהיריון, לא מימי?"
"נכון." הנהנה רות, "מימי אמנם צעירה ממני בשש שנים, אבל בגלל בעיות בריאותיות אסור לה ללדת, אני לעומת זאת בריאה לגמרי, והכל אצלי מתפקד כמו שצריך."
"אני שמח לשמוע, אבל תסלחי לי רות, אפשר לדעת בת כמה את?"
"בת שלושים ושמונה וחצי, לא צעירה יותר, אבל בכושר, ובהחלט מסוגלת ללדת ילד בריא."
"אני מקווה שזו תהיה ילדה." לחשה מימי, וליקקה את הכפית שלה.
"ילד או ילדה, לא חשוב, העיקר שיהיה הריון תקין שייגמר עם תינוק בריא." סיכמה רות בענייניות.
"חשבתן כבר איך נבצע את ההפריה?" שאלתי, מפנה את דברי אל רות.
"אל תדאג, אני אטפל בזה, אתה רק צריך לתת לי את הזרע."
"מה? לא נלך לרופא או למרפאה?"
"אפשר במרפאה, אבל אני אישית מעדיפה את חדר השינה שלנו, אל תראה כל כך מודאג, אני גינקולוגית ומימי אחות, אתה רק תפלוט לתוך כוס, תיתן לנו את הזרע ותלך לדרכך, והיא כבר תעזור לי להעביר את הזרע לוואגינה שלי."
"אז את דוקטור?" נמלאתי יראת כבוד.
היא הנהנה בחיוך, "אימא רופאה ואבא עורך דין, יצא לנו ילד מוצלח מאוד."
"אני בטוח בזה." אישרתי, "אבל קודם אני רוצה שנערוך חוזה, וכדאי גם שנעשה בדיקות כדי להיות בטוח שכולנו בריאים. מקובל עליך?"
"איזה יופי, אתה תטפל בצד המשפטי ורות בצד הרפואי, ככה הכל יישאר במשפחה." מחאה מימי כפיים בשמחה.
"הצד המשפטי ממש לא מסובך, אין לנו שום דרישות ממך רונן, אנחנו לא רוצות דמי מזונות ולא השתתפות פעילה בגידול הילד. אתה תקבל רק את ההנאה של האבהות, בלי שום חובות." הסבירה רות.
"באמת?" תהיתי, ובמקום לחוש הקלה הרגשתי אי נעימות עקב הפטור הגורף שקיבלתי בלי שדרשתי אותו. "אז אם ככה, אם מותר לי לשאול, למה לא פניתן לבנק הזרע? בשביל מה אתן צריכות אותי בכלל?"
"כי ילד צריך דמות אב." פסקה רות, "ומבחנה לא יכולה להיות תחליף לאבא."
"אבל איזה מין דמות אב אני אהיה אם אתן לא רוצות שאני אעשה שום דבר?"
"לא אמרתי שום דבר, חשוב שהוא ידע מי אבא שלו. אתה מוזמן לבוא לביקור אם תרצה, ותוכל לשחק עם הילד כשהוא יהיה גדול מספיק, ואם יהיה לך זמן וחשק אפילו לצאת איתו לבילויים, כאלה שמתאימים לגילו כמובן, מבחינתי זה מספיק."
"תסלחי לי מאוד, אני גדלתי עם אבא לא מתפקד, וזה בהחלט לא היה מספיק." התקוממתי, ומבלי שהתבקשתי סיפרתי להן על חיי העצובים עם אימא אחרי שאבא זנח אותנו.
"ובכל זאת יצאת בסדר גמור." סירבה רות להתרגש מסיפורי ילדותי הנוגים.
"כן, בזכות אימא."
"אתה רואה, ולך הייתה רק אימא אחת, לילד שלנו יהיו שתי אימהות, וגם הוא יהיה בסדר גמור." נשארה רות אופטימית.
"אני בטוח בזה, אבל בכל זאת הייתי רוצה להסדיר בצורה חוקית את תדירות הפגישות שלי עם הילד, מה דעתך על פעם בשבוע?"
"נשמע לי סביר לגמרי." התערבה מימי וליטפה בחמימות את פרק ידי.
"ומה אם נרצה לעבור לגור למקום אחר, לאילת למשל? או לאירופה?" שפכה רות מים צוננים על ההבנה הקטנה שהחלה לנבוט ביני לבין מימי. "אני לא רוצה שתהיה לך זכות וטו על מקום המגורים שלנו או על החינוך של הילד." התווכחה איתי.
"למה שלא נחצה את הגשר אחרי שנגיע אליו?" ניסתה מימי לפשר בעדינות.
"כי אז זה כבר יהיה מאוחר מידי." קטעה אותה רות בקוצר רוח, "דברים כאלה צריך לקבוע מראש, לפני שהבעיות מתחילות." פסקה.
"את צודקת." נאלצתי להודות.
"זו הסיבה שאני לא רוצה ממך דמי מזונות או עזרה בגידול הילד, כדי שלא תהיה לך אפשרות לחלק לי הוראות כמו שגברים כל כך אוהבים לעשות, ובעיקר לנשים."
"אני לא כזה," נעלבתי, "למרות שאני גבר אני פמיניסט מבטן ומלידה."
רות נחרה בבוז, "כן, בטח." פלטה בזלזול וקמה, "בואי מימי, הולכים."
"לאן?" נשארה מימי לשבת.
"שמעת מה הבחור אמר, בואי נלך לבנק הזרע, נלד לנו ילד נחמד שיהיה כולו שלנו, בלי איזה גבר שינסה לכפות עלינו את הדעות שלו."
"אבל רות..." מחתה מימי, ובכל זאת התחילה לקום.
"די, נו, מספיק כבר, מימי, רות, שבו בבקשה." משכתי את מימי בזרועה והושבתי אותה שוב. ברות לא העזתי לגעת, אבל הבטתי בה במבט מפציר והבטחתי לא לנסות להשתלט ולא לחלק יותר הוראות.
היא פקפקה קצת, אבל לבסוף נכנעה וחזרה לשבת, ואחרי ששתינו עוד קפה, וגם מיץ ועוגיות, ניסחנו זיכרון דברים קצר - שהבטחתי להפוך אחר כך לחוזה מסודר - ובו נכתב בפירוש שאני זכאי לפגוש את הילד שייוולד מינימום פעם בשבוע, או יותר אם האימהות שלו יסכימו, אבל הן תקבענה איפה הוא יגור, והיכן יתחנך, ולי אין זכות להתערב בהחלטות החינוכיות שלהן.
"וחוץ מזה אני רוצה שהוא לא יפגוש אף אחד מבני הזוג שלך, או מהחברים שלך, בלי האישור שלנו." הוסיפה רות עוד סעיף אחד אחרון לפני שנפרדנו.
"בקיצור, כל מה שנשאר לך לעשות אחרי שתדפיס את החוזה שהן הכתיבו לך זה להוסיף לו את הביצים שלך קשורות בסרט, ולהגיש להן, אני ממליץ לך על סרט ורוד." לגלג עלי מיכה בציניות. 
"אתה ממש מגזים, זה חוזה הוגן לגמרי שמוריד מעלי את כל העול של גידול הילד ומשאיר לי רק את הכיף, ואת הביצים שלי אני אשאיר אצלי אם לא אכפת לך, הבנות יקבלו רק את מה שבפנים." גיחכתי, והדפתי אותו מעלי, "היום לא מיכה, אני אמור להתנזר שלושה ימים לפני."
"אוף אתך!" רטן מיכה.
"מצטער חמוד." נישקתי ללחיו, אבל אם תסיע אותי אליהן מחר ותעזור לי לקדם את העניינים לפני שאני אספק להן את המטען הגנטי שלי אני אפצה אותך בגדול."
מיכה גיחך, "אני מת על הסלנג העורך דיני שלך, אבל רק כדי שיהיה ברור, אתה רוצה שאני אעזור לך להביא ביד לתוך כוס, ומבטיח לי זיון אחר כך."
"בדיוק, אתה מסכים?"
"בשבילך חמוד, עד חצי המלכות, ואני גם אחזיק אצבעות כדי שזה יצליח."
"תודה מיכה, אין כמוך."
ביום המיועד הוא הסיע אותי לביתן של רות ומימי, ובחסות החשיכה ששררה במגרש החנייה התמזמז איתי עד שהייתי מחומם כהוגן, ואז שילח אותי לדרכי.
נכנסתי לביתן, קיבלתי ממימי כוס פלסטיק סטרילית, פרשתי לחדר האורחים ואחרי שפשוף קצר פלטתי לתוכה, סגרתי את המכסה, מסרתי לה את הכוס, נישקתי על לחייה ואיחלתי לנו בהצלחה, ורצתי חזרה אל מיכה שקיבל אותי בנשיקה לוהטת והסיע אותי חזרה הביתה, ומשם היישר למיטה.
באותו לילה הוא נשאר לישון אצלי בפעם הראשונה. 
רות אמנם הזהירה אותנו שלא תמיד מצליחים מיד, ובכל זאת התאכזבנו מאוד כשניסיון ההפריה הראשון נכשל. מימי בעיקר לקחה את זה קשה מאוד ובכתה, למורת רוחה של רות שהסבירה לה בחוסר סבלנות שנדיר להיכנס להריון בניסיון הראשון, בעיקר כשהאישה עברה את גיל שלושים. "ואגב רונן, גם אתה כבר לא בשיא הפוריות שלך, למרות שיחסית לגילך אתה במצב סביר לגמרי." הודיעה לי כבדרך אגב.
"איך את יודעת מה מצב הפוריות של רונן?" תהה מיכה, שצירף את עצמו, לגמרי ביוזמתו, לשיחת הסיכום שרות התעקשה שנקיים באותו בית קפה בו נפגשנו לראשונה.
רות הדפה את עוגת הגבינה שלה לעבר מימי שמחתה את הדמעות והחלה לטרוף. "בדקתי את הזרע שלו כמובן." ענתה, מישירה אל מיכה את מבטה הכחול, הקר.
"איך?" הסתקרן מיכה, בלי להירתע מקרירותה.
"תחת מיקרוסקופ, לקחתי טיפה מהזרע שלו ובדקתי אותו לפני שביצעתי את ההפריה." השיבה רות בשלווה.
"הגיוני." אישר מיכה, "אולי היית צריכה לעשות את זה עוד לפני שחתמתם על החוזה." הוסיף בחיוך קל, שמשום מה הכעיס אותי מאוד.
"אולי." הסכימה רות בהרהור.
"ומה היית עושה אם היית מגלה שהזרע שלי לא פורה?" שאלתי.
"מבטלת את החוזה כמובן." השיבה רות ללא היסוס, "ומפנה אותך למרפאה לפוריות הגבר, לפעמים אפשר לפתור בעיה כזו בניתוח קל באשכים."
התכווצתי, מגונן בתנועה לא רצונית על אשכי, "לא, תודה." נהמתי בזעף, והרחקתי מעלי את העוגה האכולה למחצה. היא הייתה טעימה, אבל תאבוני אבד לפתע.
"ואם מדברים על פוריות, וסליחה מראש על החוצפה," המשיך מיכה לחקור, "למה החלטתן שדווקא את תכנסי להיריון? הרי מימי צעירה יותר והיא בטח פורייה יותר ממך?"
"שלא לדבר שהיא גם עושה רושם אימהי יותר." הרימה רות גבה מלגלגת.
מיכה הנהן, ופרש את כפותיו בתנועת התנצלות, "נכון." הסכים.
"לכאורה אתה צודק, אבל רושם ראשוני עלול להטעות." השיבה רות בסבלנות, ואם נעלבה מחטטנותו של מיכה הצליחה להסתיר את עלבונה היטב, "וחוץ מזה, יש עוד שיקולים חוץ מגיל..."
"איזה שיקולים?"
"שיקולי בריאות."
"מימי נראית לי בריאה לגמרי." התעקש מיכה, והניח יד ידידותית על שכמה של מימי שהקשיבה באדישות ובפה מלא עוגת גבינה לדיון שהתנהל בנוגע לה.
"פיזית היא במצב טוב, חוץ מעודף משקל קל." הודתה רות, "אבל נפשית... היריון מהווה מעמסה פיזית ונפשית על נשים, ומי שלא מאוזנת כהלכה..." היא החוותה תנועת ביטול פסקנית בידה הימנית, ושתי טבעות הכסף העבות שענדה נצצו בשמש אחר הצהריים, "גברים לא יכולים להבין את זה." הכריזה לסיכום.
"להבין מה?" לכד מיכה את כף ידה הצרה בכפו, ובחן את הטבעות שלה, "טבעות מדהימות, עיצוב מקורי מאוד." העיר.
"תודה, הן מתנה מהאקס שלי. הוא היה בעל גרוע אבל צורף מחונן, וכמו שאמרתי לפני שקטעת אותי, גברים רואים בנשים רחם מהלך, וחושבים שאפשר להשתמש באישה כמו באינקובאטור. אחרי שהתינוק נולד הכל חוזר להיות כמו קודם, אבל זה לא ככה, ההיריון משנה לך את הגוף ומטריף לך את ההורמונים. בדרך כלל את חוזרת כמעט לגמרי לעצמך אחרי כמה חודשים, אבל לא תמיד, לפעמים את לא, ומי שנולדה עם נטייה גנטית לדיכאון עלולה לסבול כל החיים אחרי לידה."
"כל האחיות שלי סבלו מדיכאון אחרי לידה." התערבה מימי בשיחה, "וגם אימא שלי... אחרי שאחותי הקטנה נולדה היו צריכים לאשפז אותה כי היא ניסתה לזרוק את התינוקת מהחלון, וסבתא שלי, אימא שלה, התאבדה כשהיא הייתה בת שלוש..."
"אוי ואבוי!" אמרתי, מבוהל, והחלפתי מבט עם מיכה, "לא ידעתי שיש דברים כאלה." הודיתי.
"כי זה משהו שלא מדברים עליו מספיק, ובעבר זה קרה אפילו יותר, אבל כיום יש יותר מודעות ויש תרופות יעילות, בימינו המצב טוב יותר, אבל דיכאון אחרי לידה קיים בהחלט, ויש נשים שסובלות ממנו יותר מאחרות. סך הכל לידה זה לא פיקניק, יש נשים שעלולות למות אחרי לידה, או להישאר נכות, נדיר מאוד, אבל גם זה קורה." הרעיפה עלינו רות מחוכמתה.
"אם ככה, למה את בכלל מנסה להביא ילד?" תהה מיכה.
"כי אני רוצה תינוק." אמרה מימי בקול רוטט, ושוב עמדו דמעות בעיניה החומות, הרכות.
"נתקע לה בראש שהיא רוצה תינוק." אישרה רות ביובש, "אני אלד אותו, ומימי תטפל בו, ואם תרצו גם אתם תעזרו קצת, וכולנו נהיה מרוצים." סיכמה את הפגישה וקמה, "בחודש הבא ננסה שוב." הודיעה לנו, "אני אתקשר אליך רונן." אספה את תיקה ואת מימי והלכה, לא לפני שעצרה בקופה ושלמה את החשבון גם עבורנו.
"איזה אישה!" חזר מיכה ואמר בהתלהבות שעצבנה אותי כשניתחנו את הפגישה בדרך הביתה, "מעניין לדעת למה היא התגרשה?"
"כי היא לסבית אולי?" עניתי בעוקצנות.
"אתה יודע רונן, ההגדרות האלה של הומו ולסבית הן די נזילות, זה לא עניין של שחור ולבן. הנה, אני הומו ובכל זאת חייתי עם אישה והבאתי ילדים..."
"והתגרשת ועברת לזיין רק גברים." לכסנתי אליו מבט, "אל תגיד לי שאתה מתגעגע פתאום לנשים?"
"גם זה קורה לי לפעמים, בעיקר כשאני פוגש אישה מרשימה כמו רות." הודה מיכה.
"לך תזדיין מיכה." כעסתי. הפניתי את מבטי ממנו לעבר חלון המכונית, וסירבתי לדבר איתו עד שהגענו הביתה.
מיכה ליטף את ברכי וניסה לפייס אותי, אבל לא התאמץ יותר מידי, וכשסירבתי להצעתו לישון אצלי משך בכתפיו וויתר.
באותו לילה ישנתי לבד, ישנתי רע וקמתי מוקדם מאוד במצב רוח עצבני. הרגשתי ממורמר על מיכה ועל העולם כולו, וכשהתיישבתי לשתות קפה ליד החלון, מציץ החוצה בציפייה לבואו של מיכה, החלטתי שאנחנו חייבים לדבר. הגיע הזמן להסדיר את העניינים ביני לבינו גמרתי אומר, אני לא יכול יותר ככה, עם היזיזות המשונה הזו, הוא צריך להחליט איפה אנחנו עומדים, נמאס לי כבר לא לדעת איך להגדיר את היחסים ביני לבינו.
מיכה הקדים בעשר דקות, והופתעתי לראות כמה מהר הוא הולך. הוא נראה כאילו הוא בורח ממישהו. אחרי שהוא נעצר מתחת לחלוני והביט למעלה הבחנתי שהוא לא מגולח ושחולצתו הפוכה. פתחתי את החלון ונופפתי לו שיעלה אלי.
"מה קרה לך? אתה יודע שהחולצה שלך הפוכה? רוצה קפה?"  ליטפתי את לייקה והגשתי לה חטיף כלבים ששמרתי בשבילה.
"כן, תודה." הוא צנח על הכסא מולי ושפשף את פניו בכף ידו, "כל כך מיהרתי לעוף מהבית עד שלא הספקתי להתגלח."
"מיהרת אלי?" חייכתי אליו, מפויס.
"מה? לא." הביט בי מיכה בפליאה ורק אז הבנתי שהוא כבר שכח את חילוקי הדעות של אתמול, "מיהרתי בגלל השכנה הפסיכית שלי, גברת לוי. היא שוב נטפלה אלי הבוקר בטענות שלייקה נובחת בלילות, ושהיא מלכלכת את חדר המדרגות. האישה הארורה הזו החליטה למרר את חיי, והכי גרוע שהיא הצליחה להסית נגדי את כל ועד הבית... אני חייב לעזוב את הדירה לפני שאני אחנוק את הנודניקית הזו במו ידי, מה שהכי מעצבן זה שהיא כל הזמן אומרת שאין לה כלום נגד כלבים, אבל בתנאי שהם לא ינבחו, ולא ירעישו, ולא ילכו הלוך ושוב בדירה כי היא שומעת את הצעדים וזה מפריע לה."
"צעדים של כלב מפריעים לה?" גיחכתי.
"אמרתי לך, היא משוגעת על כל הראש." התלונן מיכה, "אמרתי לה שכנראה אין לה  שום דבר נגד כלבים כל זמן שהם מתנהגים כמו חתולים, והיא נעלבה ואמרה שאני חוצפן וגס רוח." גילה לי, נראה כל כך מוטרד ולחוץ עד שרחמי נכמרו עליו.
"אז אל תחדש את החוזה על הדירה, בוא לגור איתי." הצעתי.
הוא הניח את כפו על ידי וחייך אלי, "תודה מתוק, זה ממש יפה מצידך, אבל הדירה החמודה שלך קטנה מידי ללייקה, ובכל מקרה אני ממש לא רוצה להרוס את היחסים שלך עם השכנים. מה שאני באמת צריך זה בית עם גינה, שיהיה ללייקה מקום להתרוצץ בו, ואולי אז אני אוכל לקחת עוד כלב כדי שלייקה לא תהיה כל כך לבד כשאני לא בבית." הוסיף ועיניו התנוצצו כשדיבר על עוד כלב. אולי אני צריך להפוך לכלב כדי שהוא ירצה לגור איתי? תהיתי, קצת במרירות, אבל הפעם הייתי חכם מספיק לשמור את מחשבותיי לעצמי ולדבר רק על הצד המעשי של תוכניותיו.
"יש לך אפשרות כספית לשכור בית עם גינה?" תהיתי.
"זהו, שלא, אבל אם אני אגור עם שותף..." הוא הביט בי במבט מפציר, "אנחנו מסתדרים די טוב, נכון? אז מה דעתך?"
לא ככה קיוויתי לקבל ממנו הצעה לגור יחד. פיללתי להצעה קצת יותר רומנטית והפעם לא יכולתי להסתיר את אכזבתי. "אני אשמח מאוד לגור אתך מיכה, אבל אני רוצה בן זוג, לא שותף לדירה שלפעמים גם מזדיין איתי." העמדתי דברים על דיוקם.
"אז אתה רוצה ש..." הוא התלבט איך לנסח את שאלתו, "אתה רוצה שנהיה יחד? בזוגיות כאילו? אתה בטוח?" הביט בי בהשתוממות, כאילו זה הרעיון המוזר ביותר ששמע מימיו.
הנהנתי, כובש את העלבון. "כן, למה אתה מופתע כל כך?"
"כי... נו, טוב, כי זה אני. אתה יודע שאני לא בנוי לזוגיות, רק אתמול עצבנתי אותך בגלל שהתפעלתי מרות ו... הרי אתה כבר מכיר אותי."
"כן, אני מכיר אותך." הסכמתי, מרוצה לגלות שהוא כן זכר את המריבונת של אתמול ומעודד החלטתי לשים את נפשי בכפי ולדבר גלויות. "האמת מיכה שאני כבר לא יכול יותר עם היזיזות הזו, אני רוצה יותר, אם אתה מוכן כמובן."
"מה בדיוק כולל היותר הזה?" כיווץ מיכה את גבותיו בחשדנות.
"לא יודע." הודיתי אחרי כמה שניות של בלבול מבוהל, מה חשבת דביל? שהוא ייפול לזרועותיך ויצהיר הצהרות אהבה נרגשות? "אני פשוט רוצה להיות אתך, זה הכל."
"גם אני מרוצה אתך." אישר מיכה, וסוף סוף חייך קצת, "אבל רונן, תזכור בבקשה שאני לא בקטע של רומנטיקה ושירי אהבה. נרות ולבבות זה ממש לא אני."
"גם אני לא בדיוק הטיפוס הרומנטי." הרגעתי, "ומה עם מונוגמיה?"
מיכה גיחך, "רונן, בחייך, אני כבר מעל חמישים, אתה חושב שיש לי כוח, בגילי, לרוץ אחרי אחרים? בקושי יש לי כוח אליך."
"אני לא מתלונן." חייכתי אליו חזרה בהקלה, מבין שעשיתי זאת סוף סוף, והגשתי לו פרוסה עם אבוקדו וגבינה מלוחה. "תאכל משהו, ובוא נתחיל לחפש לנו בית שיתאים גם ללייקה."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה