קוראים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

ו. מה כבר רציתי?

11. זוגיות אמיתית
במשך כל השבוע חשבתי שעלי להתקשר למקס ולדבר איתו, אבל כל פעם צץ משהו אחר, דחוף יותר, ובסופו של דבר הוא זה שהתקשר אלי כששירכתי את דרכי הביתה, עייף ורצוץ מתלאות השבוע ללא ניסו. העובדה היא שפשוט לא הסתדרתי בלעדיו בעבודה, במיוחד לא בימים שבהם היה לחץ, ומעשה שטן, תמיד כשהוא נעדר היה לחץ.
לא טוב היות האדם לבדו, בעיקר לא בחברת 'יהלומי ובניו בע"מ' כשכל הזמן הקליינטים משגעים לי את השכל עם הדרישות שלהם, וכל כמה דקות מתרחש משבר חדש והכל נופל על ראשי התשוש.
בלי שום קשר לתסבוכת האישית שסיבכנו בה את חיינו בעבודה היינו צוות לעניין שתמך זה בזה ופתר בקלילות כל סיבוך שהנחית עלינו העולם האכזר מחוץ למחסן.
בלעדיו הייתי חסר ישע ואומלל וזה בדיוק מה שאמרתי לו בטלפון מיד אחרי שבירכתי אותו במזל טוב ושאלתי מתי הברית, ואיך התינוק ואיך האישה, ומה נשמע באופן כללי?
היכולת של ניסו לשים בצד את הקטע הלא נעים של הפגישה האחרונה שלנו ולהתרכז בעבודה הייתה מרשימה. לקחתי ממנו דוגמא ונהגתי כמותו בתקווה שגם אחרי שהוא ישוב סוף סוף נמשיך שנינו להתנהג כאילו לא היו דברים מעולם ואנחנו סתם קולגות לעבודה.
מיד אחרי שסיימתי את השיחה עם ניסו, שכמובן הזמין אותי לברית מילה של בנו בכורו שתתקיים במוצאי שבת, התקשר מקס והתלונן שאי אפשר לדבר איתי בזמן האחרון כי הנייד שלי תפוס ללא הרף.
אחרי שתיניתי בפניו את צרותי מאז שניסו יצא לחופשת לידה ("מה הוא מסתובב לאשתו ולחמותו בין הרגלים? מה השטויות המודרניות האלו?" תמה מקס) שאל אותי מקס אם אני יכול לעצור אצלו לשיחה קלה לפני שאגיע הביתה ואתרסק על המיטה.
"שיחה על מה?" שאלתי בחשדנות. מקס הוא לא מהאנשים שנוהגים להתרות מראש על רצונם לשוחח, הוא שייך יותר לטיפוסים שאומרים מה מעיק עליהם בלי שום הכנות מראש.
מקס השתעל קלות ואמר שאולי עדיף שפשוט אגיע אליו וזהו.
"בסדר, אבל רק לכמה דקות כי יוני גר אצלי כבר שבוע וכנראה שהוא יישאר איתי לתמיד." אמרתי, וגל של שמחה גאה בחזי, שמחה חרישית שליוותה אותי מאז שיוני חזר אלי ולא הרפתה למרות השבוע המעייף שעבר עלי.
"כן, אפי סיפר לי."
"הוא אצלך?"
"כן. הוא ביקש שאני אתן לו לגור אצלו כמה ימים והסכמתי. הוא אצלי כבר מתחילת השבוע. אני מקווה שלא אכפת לך?"
"ממש לא." אמרתי בתקיפות, מתכחש להרגשת אי הנוחות שתקפה אותי בגלל המחשבה על אפי ומקס יחד, בדירה הקטנה והצפופה של מקס שיש בה רק מיטה אחת.
"בטוח? כי... אהה... זאת אומרת, בכל זאת הייתם יחד ו... אהה..." בחיים לא שמעתי את מקס מגמגם ככה. מה עובר עליו?
"בחייך מקס, מה אפי עשה חוץ מלחטא את השלוחה הזו של חיריה שאתה קורא לה בית?"
"זהו ש... על זה רציתי לדבר אתך."
"חכה, עוד שנייה אני אצלך."
נכנסתי לדירה שלו והוכיתי בסנוורים מברק הניקיון. למה חשבתי תמיד שהדירה של מקס קטנה וחשוכה?
"אני המום! איך הוא הספיק לעשות כל כך הרבה בשבוע אחד? איפה הוא בכלל?"
"הלך לקנות כל מיני דברים שכנראה בלעדיהם חיי אינם חיים."
"איזה דברים?"
"לא יודע, כל מיני כלים, וסבונים ומברשות ו... יכול להיות שגם בגדים? הוא לא ממש מרוצה מהטעם שלי בחולצות."
"יש לך טעם בחולצות? ממתי? זו פעם ראשונה שאני שומע על זה."
"מצחיק מאוד. הבעיה שלכם, הדור הצעיר, זה שאין לכם טיפת כבוד למבוגרים מכם."
"יופי נחמה, ברגע שאני אפגוש מישהו מהדור הצעיר אני אנזוף בו קשות." אמרתי, והמשכתי להסתובב בדירה שנראתה פתאום בהירה ורחבה יותר.
מפליא מה אפשר לחולל תוך כמה ימים אם רק משנסים מותנים. "תשמע מקס, ההספק שלו פשוט מרשים. תוך שבוע הוא שינה לגמרי את הדירה שלך."
"האמת שעזרתי לו קצת." התוודה מקס שבימים כתיקונם היה עקרת בית רשלנית להחריד.
"אתה? אתה ניקית? אני לא מאמין! איך הוא הצליח לשכנע אותך?"
"שוחד מיני." אמר מקס בשביעות רצון והניח את כפות רגליו הגרובות בגרביים נקיות וחדשות על המפה שכיסתה במפתיע את שולחן הסלון שלו.
בחיים לא ראיתי אצלו מפה, מאיפה היא צצה פתאום?
"מאיפה המפה הזו?"
"ירושה מאשתי לשעבר, בכלל לא ידעתי שיש לי אותה. תשמע גולי, זה אתה שלימדת את הבחור הזה למצוץ כל כך טוב?"
"כן, אבל אני מתאר לעצמי שבהמשך הדרך הוא עבר השתלמויות גם אצל אחרים."
"הוא מוכשר והוא מצחיק אותי. הוא מבשל נהדר וחוץ מזה הוא גם יודע לשחק שח."
"ממש איש אשכולות." אמרתי בחמיצות, יודע שזה טיפשי, לא לעניין ובכלל לא מתאים ובכל זאת... מקס ואפי? שני האקסים היחידים שלי חיים יחד?
הכל באשמת יוני והרעיונות שלו.
"הוא סיפר לך למה הוא בא לגור אצלך?"
"כן, משהו על איזה סיבוך מפדח עם היפיוף ההוא שהחליף אותך. שכחתי כבר את הפרטים. זה נכון שיוני ואתה שוב ביחד?"
"לא יודע. נכון לעכשיו כן."
"אני מקווה שזה יהיה נכון לתמיד גולי, נמאס לי לראות איך אתה מורח את הזמן ומחכה עד שהוא יקבל שכל ויחזור אליך, טוב שזה קרה סוף סוף."
השמחה שליוותה אותי כל אותו שבוע החלה להתפוגג, פתאום נזכרתי למה באמת יוני חזר אלי. "אני לא בטוח שזו הסיבה שאנחנו יחד." אמרתי.
"בטח שכן, אפילו זקן סנילי כמוני רואה שאתם פשוט שייכים זה לזה. גם כשלא הייתם יחד זה היה שקוף שאתם מאוהבים."
"באמת מקס? למה לא אמרת משהו קודם?"
מקס משך בכתפיו בפליאה. "מאותה סיבה שלא אמרתי לך שהשמש תזרח כל בוקר, זה היה מובן מאליו."
"אם זה מה שאתה אומר..." מלמלתי, ממשיך לבחון את הדירה המוכרת לי ששינתה את פניה בזכות חריצותו של אפי הבלתי נלאה. הוא סילק כל מיני גרוטאות ישנות, צבע את הקירות וניקה ביסודיות כל ס"מ מרובע של הרצפה. מי היה מאמין שהוא ומקס... זה כמובן לא יימשך זמן רב, אבל...
אפי התפרץ לדירה, עמוס שקיות מתפקעות, וזרח לעומתי. "גולי! איזה הפתעה נהדרת! אתה נראה עייף, רוצה לאכול, לשתות ל..."
"לא, תודה, שום דבר. עוד לא החלפתי את הבגדים מהעבודה ואני נורא עייף. נהדר לראות אותך אפי, בוא, תלווה אותי לאוטו. שלום מקס, להתראות."
אפי ירד איתי במדרגות, מדבר ללא הרף על מה הוא קנה, ומה הוא מתכנן לבשל לארוחת ערב, ומה הוא יקנה מחר ו...
"אפי, מה קורה איתך? אתה ומקס? יש לך מושג בן כמה הוא?"
"בטח שכן. נו, אז מה? לא שמתי לב שזה מפריע לך, למה שזה יפריע לי?"
"אני זה סיפור אחר לגמרי אפי, אבל מקס... הוא לא... מה לך ולו בכלל?"
"מישהו מקנא או שרק נדמה לי?"
"בחייך, אפי, תפסיק עם זה."
"להפסיק מה?" היתמם אפי, "תמיד חיבבתי את מקס, הוא היה נחמד אלי עוד כשהייתי אתך ואחרי כשהגעתי אליו זה פשוט קרה. האמת שגם אני מופתע, אבל ככה זה, בחיים יש לפעמים הפתעות."
"אתה ומקס זו חתיכת הפתעה רצינית."
אפי משך בכתפיו וחייך. "כל הזמן רדפתי אחרי בחורים יפים שזלזלו בי, אבל מקס הוא אחר, הוא מעריך אותי בגלל מה שאני עושה ואומר ולא אכפת לו איך אני נראה."
"אבל הוא מבוגר ממך בהמון שנים אפי, זה לא מפריע לך?"
"הוא מבוגר ממני בחמש עשרה שנים בסך הכול. זה לא כל כך הרבה, ונעים לי לשם שינוי להיות הצעיר יותר."
"ואני חשבתי שהטעם שלך הוא בחורים יפים וצעירים?"
אפי נאנח. "הם עדיין הטעם שלי, אבל אני לא הטעם שלהם גולי. נעים לי להסתכל עליהם ולפנטז, אבל לנסות לחיות עם אחד כזה זה לא רעיון טוב. אני נורא נלחץ כשאני מנסה להיות בן זוג של בחור כזה וזה מטריף אותי. אפילו כשהייתי אתך... אתה בטח זוכר איך הייתי. עם מקס אני מרגיש רגוע הרבה יותר ונוח לי איתו מאוד. חוץ מזה הוא צריך משהו שיטפל בו וישגיח עליו, אני אוהב את הקטע הזה."
"ואתה לא צריך מישהו שישגיח עליך אפי?"
"בטח שכן, גם אני צריך, כל אחד צריך, אפילו אתה גולי." רכן אפי ונישק את לחיי, "לך הביתה חמוד ותשכב לישון מוקדם, אתה נראה שפוך." 

יוני חיכה לי בבית. שוכב במיטה וצופה בטלוויזיה. העפתי בו מבט אחד קצר ומיד ראיתי שהוא שוב בכה. רוב הזמן הוא היה לגמרי בסדר, אבל מידי פעם הוא היה נשבר ובוכה קצת.
על פי תוצאות הבדיקות שלו הוא לא היה במצב שחייב לקיחת תרופות ולמעשה הוא הרגיש לגמרי כרגיל, אבל הידיעה שהוא נשא העיקה עליו מאוד. לוקח זמן להתרגל לרעיון שהדם והזרע שלך מסוכנים לאנשים בריאים, ויוני עבר תקופת הסתגלות לא קלה.
בסתר ליבי חשדתי גם שהוא מתגעגע לחיים הסוערים שהיו לו בתל אביב ושנפגע על שכל כך מעט מחבריו הקודמים ניסו לשמור איתו על קשר. בתל אביב הוא עבד כברמן וכיחצ"ן לעת מצוא, ובעיקר בילה וחגג בלי לחשוב על העתיד. כעת נאלץ להסתפק בעבודה חלקית כמלצר וכשלא עבד רבץ על הספה מול הטלוויזיה ודאג.
היו לו המון נושאים לדאוג בגללם – הוא לא ידע אם לספר לאימו או לשמור על  מחלתו בסוד מפניה, הוא חשש שבמסעדה בה מלצר יגלו שהוא נשא (לדעתי זה לא היה מפריע לאיש אבל יוני חשש), ובעיקר הוא דאג שאולי הוא עושה טעות כשהוא לא מתחיל לקחת כבר עכשיו תרופות – הרופא השאיר את ההחלטה בידיו והוא החליט שלא אבל... ובאופן כללי הוא פשוט דאג וחשש מהעתיד והיה נוגה והססן שלא כדרכו.
גם לי היו דאגות משלי - כל הזמן חיכיתי לראות מתי יוני הישן, העליז הנמרץ והבטוח בעצמו יחזור. פחדתי שאחרי שהוא יתרגל לזה שהוא נשא ויראה שהשד אינו נורא כל כך הוא יעזוב אותי ויחזור לתל אביב.
ואם לא די בכך הציקה לי מאוד המחשבה שהוא נזכר שהוא רוצה לחיות איתי רק אחרי שהודיעו לו שהוא חולה. ניסיתי לדחות את המחשבות הללו מעלי, אבל הן שבו ועינו אותי ללא הרף.
סיפרתי ליוני על הביקור אצל מקס ועל השינויים שהכניס אפי בחייו של מקס וגיליתי לו שהם נעשו זוג.
הוא לא ממש הופתע ואמר שהגיע הזמן שגם אפי וגם מקס יפסיקו לרדוף אחרי פנטזיות ויתחיל לבנות זוגיות אמיתית. "זוגיות אמיתית?" נדהמתי, "אבל... אבל מקס מין זאב בודד כזה שמעדיף צעירים על גבול הקטינות ואפי חולה על בחורים צעירים ושריריים? מה יש להם לחפש אחד אצל השני חוץ מידידות?"
"ומה רע בזוגיות שמבוססת על ידידות? אף אחד לא רוצה באמת להיות לבד, בטח שלא אחרי גיל שלושים, ושניהם עברו את הגיל הזה מזמן. הם צריכים לשמוח שיש להם אחד את השני ולהפסיק לחלום." אמר יוני בחומרה.
"בקיצור, שיתפשרו. זה מה שאתה אומר?"
"כן." אמר יוני, "עדיף פשרה מאשר להיות זקן ובודד. הם מסתדרים טוב, הם חברים והם דואגים זה לזה ושניהם משחקים שח. זה לא מספיק?"
"לא יודע." אמרתי ושיניתי מהר נושא בלי להגיד לו כמה מפריעה לי הידיעה ששני הגברים האלו, השונים כל כך זה מזה, שאת שניהם אני אוהב, כל אחד בצורה אחרת, ישנים יחד.
"אני צריך ללכת במוצאי שבת לברית של ניסו, רוצה לבוא?" שאלתי.
יוני התיישב, מופתע, והביט בי בעיניים פקוחות לרווחה. "בתור מה? בתור בת זוגך?" שאל בעוקצנות.
"אל תהיה דביל, זו הזמנה זוגית ו... ו... הגיע הזמן שכולם ידעו ש... נמאס לי לשקר שעדיין לא מצאתי את הבחורה שאני רוצה. אני רוצה שידעו מי אני."
יוני נאנח וליטף את ידי בהתנצלות. "לא בא לי גולי, אל תכעס בבקשה."
"בסדר, לא משנה." אמרתי בקרירות, ובאותו לילה נרדמנו גב אל גב. 

בסוף הלכתי לברית עם מירי, המזכירה שלנו. היא מבוגרת ממני במספר שנים והיא נשואה עם שני ילדים אבל בעלה הוא מין טיפוס כזה...
אני מחבב אותה מאוד ובאירועים של העבודה אנחנו מהווים בדרך כלל מין זוג כזה של ברירת מחדל. לא פעם היא סיפרה לי שהיא פשוט שונאת את בעלה והוא אותה, הם חיים יחד רק כי אין להם אומץ להתגרש. זה מעורר רחמים ומרגיז, אבל אלו החיים שהיא בחרה לעצמה ואני כבר התייאשתי מלנסות לשנות את דעתה. אני מקווה שיום אחד היא כן תאזור כוח להתחיל חיים חדשים, אולי כשהילדים יהיו גדולים יותר או כשהיא תתאהב במישהו? אני מאחל לה את זה מכל הלב.
אספתי אותה מהחנייה שמול הדירה שלה ומיד ראיתי שהיא בכתה לפני שיצאה מהבית.
"שוב הוא?" שאלתי והיא עשתה כן עם הראש ושתקה בקדרות עד שנכנסנו לאולם. ברגע שראתה את כל החבר'ה מהעבודה עלה חיוך זוהר על פניה ואיש לא יכול היה לנחש שהיא רבה לפני פחות משעה עם גבר שהיא מתעבת כבר שנים ושהרעיון שעליה לחזור ולישון לצידו מעורר בה בחילה.
אני לא מבין איך היא יכולה לחיות ככה? איך הוא יכול? זה לא חיים. לא משנה עד כמה המצב הכלכלי שלהם יורע אם הם יתגרשו ועד כמה ההורים שלה יהיו מזועזעים. איזה מין חיים אלו? ולהגיד שהם עושים את זה בשביל הילדים? איזה בדיחה עלובה! הם באמת חושבים שטוב לילדים לחיות ככה, עם הורים שמתעבים זה את זה?
למה אנשים תוקעים את עצמם לארונות צפופים ומחניקים, מפחדים לצאת לאור וסובלים כל החיים סתם בגלל הפחד ממה יגידו ומה יהיה? אני לא מבין את זה.
הברית הייתה שגרתית לגמרי - חברים וקרובי משפחה מצטופפים סביב שולחנות עמוסים, מלצרים עייפים מתרוצצים עם מגשים חיוכים מזויפים על פניהם ותקווה לטיפים בליבם, שני זוגות של סבא וסבתא זורחים מאושר, מוהל מזוקן וחמור סבר עושה את מעשיו בתינוק אחד בכיין וצרחן ומחזיר אותו לזרועות אימו התפוחה עדיין מההיריון. היא מחייכת לצלם, עייפה ומאושרת. ניסו, בחולצה חגיגית חדשה, מבולבל ונרגש מסתובב בין כולם, מנסה להיות בכל מקום בבת אחת, מודאג ושמח, עצבני אך מאושר, וכמו שאני מכיר אותו הוא בעיקר משתוקק שכל הבלגן הזה ייגמר והוא יוכל לנוח מעט.
כמו כולם בירכתי אותו במזל טוב, לחצתי את ידו, נתתי את המעטפה לאימו, נשקתי על לחייה של אשתו, שיבחתי את יופיו של התינוק וישבתי עם כולם בשולחן שיועד לחברים מהעבודה. הייתי ממש כמו כולם - אכלתי ושתיתי, חייכתי והתבדחתי - הכול כמו שמקובל באירוע של קולגה מהעבודה.
לקראת הסוף, קצת לפני שהגישו את הקפה, הלכתי לשירותים ואחרי שגמרתי להשתין ועמדתי לשטוף את ידי בכיור הופיע פתאום ניסו בפתח ונעץ בי מבט קודר.
עמדתי עם ידיים מטפטפות מעל הכיור, שתקתי והחזרתי לו מבט.
"אני מצטער על מה שהיה בפעם האחרונה שהיינו יחד." אמר ניסו חרש, "ואני מבקש שתסלח לי."
"זה בסדר, לא קרה כלום."
"כן קרה, אבל לא יקרה יותר. זה נגמר." הצהיר ניסו בתוקף.
"בסדר." אמרתי, "אין בעיות, מבחינתי זה ממש בסדר." הוספתי ואפילו חייכתי, חושב בשקט לעצמי שהכול לטובה ועדיף ככה, לפחות אני לא צריך לספר לו על יוני.
"באמת?" שאל ניסו מופתע, ואולי מאוכזב?
לרגע נדמה היה לי שהוא רוצה להגיד משהו נוסף, אבל אז קרא לו קול נשי מבחוץ. הוא סובב את ראשו לאחור כאילו רצה לפנות ולצאת ואז התחרט, החזיר את מבטו אלי והחל להושיט לעברי את ידו, אבל הקול הנשי - חמותו אני חושב - חזר וקרא בקוצר רוח בשמו והוא סובב אלי את גבו והסתלק.
הורדתי את מירי - שהחיוך סר מעל פניה ברגע שנפרדנו משאר החברים - מול דירתה וחזרתי הביתה.
בבית מצאתי את יוני מארח את אפי ואת מקס. שלושתם רבצו על השטיח מול הטלוויזיה וראו סרט כחול. אפי ויוני חלקו באנג דשן ומקס דבק בוודקה שלו.
הם היו בשלבים שונים של עירום ומסטולים לגמרי. התקבלתי במחיאות כפיים סוערות ואחרי שנייה של היסוס הצטרפתי אליהם, אבל סירבתי להתמסטל, מישהו הרי היה צריך להשגיח שלא נשכח קונדומים. איכשהו זה היה ברור מאליו - אני עם מקס ואפי עם יוני – אבל בניגוד לארבעת הגופות הערומים שהתפתלו על המסך מולנו סירבתי לעשות את זה באותו החדר עם יוני ואפי.
זה לא שאני ביישן כזה, ומה כבר היה לי להתבייש? הרי הייתי עם כול אחד מהם פעמים רבות, אבל לא רציתי לראות איך אפי ויוני נוגעים זה בזה, ועוד פחות מזה רציתי שהם יראו איך אני מתנהג כשאני עם מקס ולכן, לפני שגררתי משם את מקס, אמרתי ליוני שאפי לא אוהב שמזיינים אותו בתחת והזהרתי אותו שבכל זאת לא ישכח קונדום.
"יהיה בסדר." הוא אמר ומשך את ראשו של אפי לחיקו.
מאחר ולא רציתי להיות עם מקס בחדר השינה שלנו לקחתי אותו לחדר האורחים, הושבתי אותו על הספה וכרעתי על ברכי לפניו. הוא אחז בעדינות בראשי, מסבך את אצבעותיו בשערותיי ונאנח כשמצצתי את הזין שלו בלי ששמתי עליו קונדום. ידעתי שאני צריך, אבל לא התחשק לי, רציתי לטעום אותו, לא טעם של גומי, והוא היה שיכור מכדי לשים לב.
אחר כך הוא משך בשערי כדי שאפסיק ופקד עלי לתת לו את התחת שלי. הפסקתי למצוץ ושמתי עליו קונדום ומשם המשכנו כמו תמיד - אני נאנק תחת כובד גופו, נהנה מהכאב שמסב לי הזין העבה שלו וידיו החזקות הלשות את גופי וגומר ביבבה. מיד אחר כך הוא גונח, מועך את כתפי בחזקה, נרעד כשהזרע שלו ניתז לתוך הקונדום ומתמוטט על גופי.
מקס נרדם עוד לפני שקילפתי מעליו את הקונדום ואני הלכתי להתקלח, מקפיד לא להביט מה קורה בסלון, ומשם חזרתי למיטה שלי ונרדמתי כהרף עין. כשהתעוררתי למחרת בבוקר מצאתי את יוני ישן לצידי, מחייך בשלווה. הלכתי להכין קפה, בודק בזהירות את הסלון ואת חדר האורחים. לרווחתי לא היה שם איש.
"אז מה? התחלנו שוב לנהל יחסים פתוחים?" שאלתי את יוני אחרי הלילה הלא נשכח עם מקס ואפי.
"פתוחים, סגורים, אני לא אוהב את ההגדרות האלו." אמר יוני בקוצר רוח, "אני בכלל לא אוהב כשמדביקים תוויות."
"אני יודע יוני, אני מתכוון... אתה אוהב אותי?"
הוא צוחק. "כן, בטח. אתה יודע שכן, מה זה שייך בכלל ולמה כל השאלות האלו? בגלל מה שקרה כשחזרת מהברית?"
"כן, אני פשוט... חשבתי שגמרנו עם דברים כאלו."
"גולי, אף אחד לא הכריח אותך. הצטרפת למסיבה מרצונך החופשי והאמת שדי נהניתי לראות איך אתה מזנק על מקס."
"לא זינקתי על אף אחד." נעלבתי, "אני לא מזנק על אנשים."
"אוי, סליחה, אני באמת מצטער קלרה, בטח שאת לא מזנקת על גברים, חס וחלילה שפולנייה מהוגנת כמוך תזנק, ועוד על גברים." התפוצץ יוני מצחוק ושאל למה ברחתי לחדר השינה ולא נשארתי בסלון איתו ועם אפי?
"יש משהו שנקרא פרטיות יוני, אני לא כוכב פורנו שנהנה שכולם רואים את הביצועים שלו."
"וואלה? לפי מה שראיתי אני במקומך לא הייתי מתבייש להצטלם לסרט פורנו ומקס... כל הכבוד! הלוואי עלי בגילי לזיין כמו שהוא מזיין בגילו."
"שתוק! מציצן סוטה שכמוך!" צעקתי, מסמיק כמו ילד, והרבצתי לו עם כרית על הראש.
הוא נחנק מצחוק, זינק עלי, (באמת זינק) והשיחה נגמרה בהאבקות שנגררה לסקס שהמשיך למקלחת ולסיבון הדדי ולעוד סקס, וכמובן שאחר כך היינו שפוכים מעייפות ופשוט נרדמנו. רק למחרת דברנו שוב על הנושא הזה של הסקס שלנו זה עם זה ועם אחרים. זו הייתי שיחה כנה שבה כל אחד אמר מה הוא באמת חושב ושוב התפלאתי עד כמה קשה לי לדבר על דברים שאני מרגיש - אולי באמת יש בי משהו מהפולנייה?
יוני הודה שנכון, מיד אחרי שקיבל תשובה חיובית הוא חטף שוק, נבהל נורא והחליט שהוא השתנה ומהיום הוא יהיה מונוגאמי מבוהל ומשעמם, וזה מה שהוא היה למשך שבועיים בערך, אבל אחר כך הוא נרגע, הפסיק להילחץ, ראה שהשד אינו נורא כל כך, ושנורא משעמם לא לגוון במיוחד שגם בקריות יש גברים, חלקם אפילו שווים ביותר ו... "נו, מה את עושה פרצוף של תשעה באב קלרה?"
"אל תקרא לי קלרה."
"אז אל תראה כמו קלרה."
"איך נראית קלרה?"
"כמו אחת שהגיעה עם הקריסטלים, הפורצלנים, הפרחים מפלסטיק והבעל מוורשה, שמה ניילונים על הפוטלים ולא מוכנה שאף אחד ידרוך לה עם נעלים על השטיחים בסלון או יגע לה ברכוש, וזה כולל גם את הבעל."
"וואלה? זאת אומרת שאתה קורא לי פולנייה?" החמצתי פנים.
יוני צחק, שאל אותי אם ידוע לי שעם הפרצוף הזה אני נראה כמו סבתא של קלרה ונישק אותי.
"עזוב אותי!" הדפתי אותו מעלי בזעם.
"נו, די. תפסיקי קלרה. לי לא אכפת שאתה מזדיין עם אחרים, אני יודע שמה שמקס נותן לך זה סקס מהסוג שאני לא יכול לעשות. אם בי מישהו היה נוגע ככה הייתי הורג אותו, אבל אם אתה אוהב את זה ככה לפעמים אז אחלה. אני רואה שאתה נהנה ואני יודע שאחר כך תחזור אלי עם מין חיוך קטן כזה, חיוך עייף ומרוצה שאני מת עליו, ואני שמח בשבילך, למה אתה לא יכול לשמוח בשבילי?"
"אתה לא מקנא יוני? אני לא מבין את זה, אני שונא לראות שמישהו אחר נוגע בך. אפילו שבאותו רגע ממש אני עם גבר אחר אני לא רוצה שאתה... זה מפריע לי, אתה מבין?"
"לא, האמת שלא. זה רק סקס גולי, מה זה קשור בכלל לאהבה שלנו?"
"תתפלא יוני, אבל יש אנשים שאהבה וסקס הולכים אצלם יחד. אתה אולי קורא להם קלרות אבל..."
"אל תדבר שטויות, קלרה הפסיקה לעשות סקס בערך חצי שנה אחרי החתונה, זה הורס לה את התסרוקת ומקמט לה את הסדינים." צחק יוני.
"נו, די כבר עם הקלרה הזאת." התחננתי, "תהיה רציני לרגע, אני מוכן בשבילך לוותר על אחרים, למה אתה לא?"
"בסדר, אני רציני, אני לא רוצה שתוותר בשבילי על כלום ואתה יודע למה? כי אני אוהב אותך ואם אתה אוהב אותי תפסיק לדרוש ממני ויתורים. אני יודע שיש אנשים שבעקרון מזדיינים רק עם מי שהם אוהבים. יופי להם, מה זה שווה אם בסתר הם מפנטזים תוך כדי כך על השכן ממול, או על כוכב קולנוע, או על מישהו שהם ראו בתור בקופת חולים? העיקר שבפועל הם רק עם החוקי שלהם והם מרגישים שקנו להם מקום בגן עדן, אתה יודע איך קוראים לאנשים האלו?"
"נו, איך?"
"סטרייטים."
"גם סטרייטים בוגדים."
"גולי, אני לא סובל את המילה הזו בגידה. כשאני אמסור את סודות האטום של מדינת ישראל לסורים תקרא לי בוגד, אבל אם אני נהנה במיטה עם מישהו  זה לא בגידה. הרי לא היית קורא לי בוגד עם הייתי הולך לאכול עם חבר, או לטייל איתו, או לשחק איתו שח, או לדבר איתו על החור באוזון, אז לדעתי גם אם אני מזדיין איתו אני לא בוגד." הוא הפסיק את נאומו כדי לנשום, ראה את פרצופי החמוץ ושאל אם אני רוצה ששוב ניפרד.
"לא." נבהלתי.
"זה ממש עקרוני לך שאני אעשה סקס רק אתך, ממש ממש חשוב לך?"
"ואם אני אגיד כן אז תפסיק לזיין מהצד?"
"לא, אבל אני אשתדל שלא תדע ואצטרך לשקר ולהתגנב. בהתחלה זה מוסיף קצת פלפל לכל העסק, אבל מכיוון שאני כן אוהב אותך, אוהב הרבה יותר ממה שנדמה לך, אז אחרי כמה פעמים זה מתחיל לבאס כי אני שקרן גרוע ואתה תמיד מרגיש ונעשה עצוב, ואז גם אני נעשה עצוב וזה מעצבן אותי והורס לי את כל הכיף ו... מה אתה צוחק? קלרה שכמוך!"
"לא יודע. אז זהו, יחסים פתוחים בגלוי ובלי הסתרות?"
"אם ככה אתה רוצה לקרוא לזה שיהיה, רק תזכור שבלי קשר למה שאני עושה עם אחרים רק אותך אני אוהב."
"טוב, בסדר, ואתה תזכור שתמיד צריך קונדום."
"אי מבטיח חגיגית לזכור תמיד קונדום וגם אתה שלא תשכח."
"זאת אומרת שגם לי יש רשות לזיין אחרים?"
"בטח, אבל כמו שאני מכיר אותך בטח תנצל את הרשות הזו רק כדי לבקר מידי פעם את מקס וחוץ מזה לא תעשה כלום. תגיד, יש מצב שאני, אתה ומקס נעשה פעם איזה שלישיה ביחד?"
"לא! בשום פנים ואופן לא!"
"איזה קלרה שאתה גולי, ומה עם אפי, איתו יש מצב?"
"לא יודע, אני אחשוב על זה. מה יש לך משלישיות ועוד עם האקסים שלי דווקא? סוטה שכמוך."
"אני סוטה? אחרי מה שראיתי אותך עושה עם מקס אני עוד סוטה? לא, די, מספיק להרביץ גולי. נו, די קלרה, ארצה, מספיק! תראי איך הרסת את הפריזורה... מספיק... די, אל תפסיק גולי."

12. ערב בנים
"אז מה בעצם השתנה אצלכם מאז מהפעם הקודמת שהייתם יחד?" שאל אותי פתאום מקס אחרי ששוב ניצח אותי בשח.
היינו לבד בדירה שלו. אפי נסע לצלם דוגמניות במכתש הקטן בנגב ובטח יחזור עם סיפורי זוועה על המדבר הפראי והמטונף, והדוגמניות המפונקות וחסרות המוח.
יוני נסע לתל אביב להשתתף באיזה אירוע חשוב של ידיד שלו, פתיחה של מסעדה, או גלריה, או משהו, לא קלטתי מה בדיוק וגם לא היה לי אכפת. ידעתי שהוא יהיה שם הלילה עם מישהו, וידעתי שזה לא חשוב, זה רק חלק מהבילוי שלו. אחר כך הוא יחזור אלי, מחייך ורגוע, ויאהב אותי עד שיזמינו אותו לאירוע מעניין אחר באיזה מקום והוא שוב ייסע ויבלה, כך או אחרת, וישוב אלי עם חיוך.
"שום דבר לא השתנה בעצם חוץ ממני, פעם הייתי נעשה עצוב וכועס כשהוא היה מסתלק ופחדתי שהוא לא יחזור, ועכשיו לא כי אני יודע שהוא יחזור."
"אבל הוא מזיין אחרים, אתה כבר לא עצוב וכועס בגלל זה?"
"מה הטעם להתרגז? השלמתי עם זה שהוא פשוט כזה, אני אוהב אותו ואני מקבל אותו כמו שהוא ודי."
מקס נאנח. "כן, כנראה שזה סוד האושר בחיים, להשלים עם המציאות לא לנסות לשנות את מה שאי אפשר." ידעתי שהוא לא מתכוון רק אלי אלא חושב גם על הדוס ההוא שהוא התאהב בו וידעתי שהוא לעולם לא יספר לי את כל הפרטים.
אם פעם הייתי נעלב וכועס שהוא לא משתף אותי היום קיבלתי את המצב כמו שהוא, מקס הוא כזה - סגור ולא משתפך, שונא שיחות נפש - ויוני הוא פרפר שחייב לרחף מאחד לשני לגוון כל הזמן ולטעום הכול, ואפי אף פעם לא יצליח להינתק לגמרי מאימו ומתביעותיה ולעולם לא יפסיק לערוג לגברים יפים שלא רואים אותו ממטר ולהיכנס בגללם לדיכאונות בעודו דוחה מעליו בבוז מי שכן רוצה אותו, הוא כזה וככה זה.
"אתה יודע שאתה יכול למצוא לך מישהו אחר לחיות איתו גולי, מישהו שלא יבגוד בך."
"לדעתו של יוני לזיין מהצד לא נקרא בגידה, רק לגלות סודות לאויב זו בגידה."
מקס צחק. "אני אוהב את יוני מאוד גולי, אבל לפעמים בא לי לבעוט לו בתחת."
"אתה יכול לנסות, אבל אני לא חושב שזה יעזור מקס, יוני הוא יוני ואם התשובה החיובית שהוא קיבל לא שינתה אותו שום דבר כבר לא יעזור. זה לא משנה, אני יודע שהוא אוהב רק אותי ועד שהוא יחזור יש לי אותך." סילקתי את לוח השח שהפריד ביני לבינו וכרעתי על ברכי לפניו.
"אני תחליף ממש עלוב." מחה מקס, אבל הניח לי לפתוח את רוכסן מכנסיו ומשם הכול התנהל כרגיל לשביעות רצון שנינו. אחר כך התקלחנו והלכנו לישון יחד כמו שנהגנו לעשות כל פעם שבני הזוג הרשמיים שלנו נעדרו, מה שקרה די הרבה לאחרונה.
מאז שמקס נפרד מהדתי שלו הוא הפסיק להביא בחורים צעירים לדירתו והסתפק באפי שידע בדיוק מה שנינו עושים כשהוא נעדר והיה שבע רצון מהסידור שהניח לו לרדוף אחרי דוגמנים יפי תואר ותפוחי שרירים במצפון נקי.
הוא חזר והצהיר בפני שהוא אוהב את מקס בלב ובנפש ושמקס הוא עוגן הביטחון שלו בעולם ההומואי האכזר, נמל הבית שלו בסערת הביצה הרוגשת, אבל למרות זאת לא הטיל עוגן בנמל הבית לזמן רב אלא יצא לו לנדודים כל שבועיים שלושה בידיעה שהנמל שלו ימתין לו בסבלנות בעוד אני משגיח עליו ודואג שלא יחסר לו דבר.
זה היה סידור נחמד ונוח לכולנו ולמרות שמעולם לא דיברנו על זה בגלוי הדברים היו ברורים וידועים וכולנו היינו שבעי רצון, אבל באותו לילה התרחש דבר יוצא דופן שהפך את הקערה על פיה – קצת אחרי חצות כשכבר היינו שקועים בשינה עמוקה צלצל פתאום הנייד שלי!
עניתי בפיהוק, בטוח שזה יוני ששתה יותר מידי ושכח להסתכל בשעון, אבל לא, זה היה ניסו שהודיע לי שאיציק קיבל הלילה התקף לב והוא מאושפז בבית חולים.
"איך אתה יודע?"
"חני התקשרה לספר לי, היא היסטרית לגמרי."
"אולי כדאי שניסע לבית חולים להיות איתה?"
"אין צורך, הבן הגדול שלהם איתה. הוא לקח אותה הביתה כי איציק ישן ואין טעם לשבת בבית החולים סתם. הם יחזרו לשם בבוקר ואם הרופאים ירשו גם אנחנו נקפוץ לביקור. הבטחתי לה שבעבודה הכול יתנהל כרגיל ושלא תדאג."
"טוב מאוד. הדבר האחרון שהיא צריכה לדאוג בגללו זה החברה, ומה עם זיו, הבן הצעיר שלהם, הוא יודע?"
ניסו שחרר צחוק קצר ומריר, "בטח שהוא יודע,  למה אתה חושב שאבא שלו חטף התקף לב?"
"איציק קיבל התקף לב כי הוא גילה שהבן שלו הומו?"
"כן, זה מה שחני סיפרה לי. איך אתה יודע על זיו?"
"ראיתי אותו פעם, מזמן, במסיבה של הומואים בגעש. הוא היה אז עדיין חייל. איך זה נודע לאיציק?"
"הוא קפץ אליו לביקור בלי להודיע לו קודם ומצא אותו במיטה עם החבר שלו שהוא לגמרי במקרה ערבי ושב"ח (שוהה בלתי חוקי)."
"אוי ואבוי."
"כן, אוי ואבוי לגמרי." הסכים ניסו.
"ואז הוא חטף התקף לב?"
"לא, כשהוא גילה אתמול את זיו עם הערבי שלו הם רבו בצורה איומה ובסוף איציק הסתלק הביתה. היום זיו התקשר לספר שמג"ב גירשו את החבר שלו חזרה לשכם ונשבע שהוא לעולם לא יסלח לאבא שלו שהסגיר את החבר שלו וגרם לגירושו. אחרי המריבה הזו איציק הרגיש מאוד לא טוב וכמובן שהתעקש לא ללכת למיון ורק כשהוא כמעט התעלף מרוב כאבים בחזה קראו לאמבולנס ועד אז זה כבר כמעט היה מאוחר מידי, עכשיו הוא מאושפז בטיפול נמרץ. חני ממוטטת לגמרי, נועם נמצא איתה, זיו מחוץ לארון, כועס על כולם, ואנחנו צריכים לנהל את יהלומי בע"מ לבד."
"בסדר, ניסו. אם צריך אז צריך. אתה יודע שאני מוכן לכל מאמץ בשביל העבודה."
"כן, אני יודע גולי." אמר ניסו חרש, "ואני רוצה שתדע גולי שאני... אני מאוד מעריך את זה ואני מקווה ש... ש... סליחה גולי, הייתי חמור בזמן האחרון ואתה בטח שונא אותי אבל..."
"אני לא שונא אותך טמבל. איך אני יכול לשנוא אותך? אתה מעצבן אותי נורא לפעמים ומידי פעם אני מחזיק את עצמי כדי לא לרצוח אותך, אבל אני לא שונא אותך."
ניסו צחק קצת ואז אמר בקול חנוק שחבל שאני לא לידו כי הוא מת לחבק אותי.
"אל תדבר ככה ניסו, קיבלת החלטה, תעמוד מאחוריה כמו גבר."
"כן, כמו גבר." חזר אחרי ניסו בקול מריר, איחל לי לילה טוב וסגר.
"נו, מה קרה?" שאל מקס שלצערי התעורר מהשיחה.
סיפרתי לו את החדשות והוא נאנח. "איציק מבוגר ממני בסך הכול בחמש שש שנים." אמר מהורהר, ושוב נאנח, "תגיד גולי, ניסו ממשיך להציק לך? חשבתי שהתפייסתם אחרי הנסיעה לחו"ל."
"יש לו ימים טובים יותר וטובים פחות. לאחרונה היו בעיות עם הילד, לקטן היה חום ולכן הוא לא ישן מספיק בלילה והוא היה קצת עצבני, זה בסדר, אני מבין." גוננתי על ניסו שלמען האמת היה פשוט זוועתי לאחרונה ועשה לי את המוות בלי רחמנות, כפי הנראה פיצוי על כך שגזר על עצמו התנזרות מוחלטת מההתייחדויות שלנו בחדר הקרטונים.
לא סיפרתי לאיש על הסידור הקטן שהיה לי עם ניסו וסברתי לתומי שהוא לא יודע שאני ויוני שוב יחד. כזה אני, בן אדם שמעדיף למדר את חייו ולספר על עצמו מעט ככל האפשר. תמיד הרגשתי נוח יותר כשהייתה הפרדה מוחלטת בין חיי המקצועיים לבין אילו הפרטיים ולא ראיתי שום סיבה לערבב מין בשאינו מינו.
בימים שבאו אחרי התקפת הלב של איציק מצאתי את עצמי נאלץ לשהות הרבה שעות עם ניסו, וחלקן גם אחרי שכול יתר העובדים הלכו הביתה, וכמובן שהוא לא עמד בפיתוי ושוב הייתי לחוץ בין גופו הרחב והחזק לבין הקרטונים, הזין שלו בתחת שלי ונשימתו המהירה מרפרפת על עורפי, מצמררת את עורי, וכן, למרות שאת מה שקרה ביני לבינו אפשר היה להגדיר חוקית כהטרדה מינית ולמעשה ניסו אנס אותי נהניתי מכך שהוא ביצע בי את זממו בדיוק כמוהו, אולי אפילו יותר.
סליחה גולי." הוא אמר אחרי שגמרנו יחד בתיאום נדיר ומענג ביותר, "אני נורא מצטער, תסלח לי בבקשה."
"ניסו, סתום כבר! אני שונא שאתה מבקש סליחה ואתה יודע את זה אז תפסיק לילל כמו נקבה. קונדום שמת?"
"כן, בטח. הנה, יש לי פה חבילה." הוציא קופסה ריקה למחצה של קונדומים מכיס מכנסיו.
"תגיד לי, אתה מפגר או מה? מה פתאום אתה שומר אותם במכנסים? ומה עם לירן תעשה כביסה ותגלה אותם?"
הוא נאנח, משך עלי את מכנסי, רכס אותם והתיישב על רצפת הבטון המאובקת, גבו נשען על הקרטונים. התיישבתי לצידו והנחתי את ראשי על כתפו. מזמן כבר לא חשתי לאות מתוקה כזו, שנינו היינו מאובקים ומיוזעים ובטח הסרחנו כהוגן, אבל זה היה כל כך נעים. יושב שכם אל שכם, ירך אל ירך לצידו של ניסו שזה עתה חדר לתוכי בפראות, מאושר על שהצום הארוך נשבר נשענתי עליו בכבדות וכשהוא דיבר העביר קול הבס העמוק שלו רטטים של עונג לאורך עמוד השדרה שלי.
"ניסו אתה מפגר. גברים נשואים לא שומרים קונדומים בכיסים. תסתיר אותם באיזה מקום, או יותר טוב תן לי לשמור עליהם בשבילך."
"אבל... אבל... זאת אומרת..." הוא גמגם וההבנה ניחתה עלי בבת אחת. "כשלא היית איתי היית עם אחרים?"
ניסו גנח. "ניסיתי להתאפק גולי, באמת, אבל אתה יודע איך זה, הייתי מוכרח לזיין ואחרי שיוני חזר אליך לא הייתה לי ברירה אחרת."
"איך אתה יודע עלי ועל יוני?"
משיכת כתפיים אילמת הייתה התשובה היחידה שקיבלתי, לא הייתי זקוק ליותר. "שוב עקבת אחרי?"
"לא ממש עקבתי," מחה ניסו, "במקרה עברתי כמה פעמים ליד הדירה שלך ו... אז אתם שוב יחד?"
"אנחנו חיים יחד באותה דירה, משתמשים באותו מקרר ובאותה שפופרת של משחת שיניים ורוב הזמן ישנים באותה מיטה, אם זה נקרא להיות יחד אז כן, אנחנו יחד."
"מה, הוא שוב בוגד בך?"
"זה לא נקרא בגידה." חזרתי על המנטרה השחוקה שלי, "זה סתם סקס."
"אז יש לכם יחסים פתוחים?" הסיק ניסו, מחייך בעליזות.
"כן, אני חושב."
"זאת אומרת שאתה ומקס שוב..."
"כן."
"אבל חשבתי ש... זאת אומרת, הבחור הדתי ההוא בא למקס כל יום שלישי בערב אז חשבתי ש... מה, לא ידעת?"
"האמת שלא, אבל זה לא משנה. אני שמח בשבילו כי סוג הסקס שאפי אוהב זה לא בדיוק הסגנון שלו."
"אז איך הצלם שלך משתלב בכל הסידור הזה?"
"הוא כבר מזמן לא הצלם שלי ועובדה שהוא משתלב, ואפילו משתלב יפה. הוא ומקס גרים יחד, מנהלים משק בית משותף והם חברים טובים, משחקים שח, דואגים אחד לשני ומצחיקים זה את זה. מה עוד צריך?"
"תגיד גולי, יש מצב שגם אני אשתלב בכל הסידור הזה שלכם?"
"בשביל מה לך להיכנס לכל הבלגנים האלו? לא מספיק לך מה שאנחנו עושים בחדר הקרטונים?"
הוא שתק זמן ממושך, משחק בפיזור נפש באצבעותיי ואז הודה שכן, מה שאנחנו עושים זה נהדר, אבל הוא רוצה שנעשה שוב את מה שעשינו אז, כשהוא היה בדירה שלי. "אתה מתכוון שאתה רוצה שאני אזיין אותך ניסו?" הוא הסמיק והניד בראשו לאות הן תוך שהוא מעביר את תשומת ליבו מכף ידי לנעשה בתוך תחתוני.
"תמשיך לעשות מה שאתה עושה ועוד מעט תקבל כמה זין שבא לך."
הסומק שעל פניו של ניסו העמיק. "אני לא יכול לעשות את ככה, בעמידה. אני חייב לשכב. מתי אני יכול לבוא אליך?"
"אני זמין כמעט תמיד ניסו. אתה הנשוי בין שנינו."
ניסו שקע בהרהורים ואז גילה לי שלו ולאשתו יש סידור עם ההורים שלה - פעם בשבוע הם באים לשמור על הילד כדי שלימור תוכל ללכת לערב בנות עם החברות שלה.
"ומה אתה עושה?"
"הולך לערב בנים."
"איפה?" הסתקרנתי.
הוא משך בכתפיו, "תלוי במזג אוויר. אם יפה אז אני מטייל בגן ואם קריר וגשום אני מתחיל באינטרנט קפה ואחר כך אהה... נו... אתה יודע."
"זורם?"
"כן."
"ומתי יהיה ערב הבנים הבא שלך?"
"ביום שלישי."
"או. קי. מתאים לי."
"ומה אם יוני יהיה בבית כשאני אבוא?"
"תלוי בו. או שהוא יזרום אתנו או שהוא יסתלק לזרום עם אחר."
"ואחרי שכולנו נגמור לזרום לפה ולשם אתה ויוני תלכו לישון יחד כאילו כלום?"
"כן. למה? אתה לא תלך לישון עם אשתך? לדעתך זה שהיא לא יודעת זה מה שמשנה?"
"האמת שהיא כן יודעת."
"איך? סיפרת לה?"
"היא מצאה את הקונדומים כשעשתה כביסה ושאלה למה אני צריך אותם אם הפסקתי לשכב איתה מאז שהילד נולד."
"מה ענית?"
"אמרתי לה שזה בשביל סתם, שזה לא שייך לאהבה שלי אליה ואז לקחתי אותה למיטה והיה אחלה סקס."
"והיא קיבלה את התשובה הזו?"
"כן. מאז היא לא שואלת יותר שאלות. אנחנו מזדיינים פעמים בשבוע וזה תמיד נהדר, ואנחנו ישנים מחובקים שזה אני יכול רק איתה, ואנחנו מגדלים יחד את הילד, משלמים יחד משכנתא, חוסכים לחופשה בחו"ל והולכים פעם בשבוע לבלות לחוד. זהו, זה הסידור שלנו וככה טוב לנו."
"הבנתי." אמרתי וקמתי. הושטתי לו את ידי, מושך אותו לעמידה לצידי. "בסדר ניסו, אז קבענו ביום שלישי?"
"כן, קבענו, ועכשיו קדימה, תזיז את עצמך, המשלוח של שוהם פלסט לא יארוז את עצמו לבד."

אפילוג – זה כל מה שרציתי
וזה בעצם סוף הסיפור שלי. כן, קרו אחר כך עוד דברים ובטח יקרו עוד בעתיד, אבל די. כמה אפשר לקשקש ולרכל?
סך הכול רציתי שיוני יאהב אותי וישן איתי מחובק בלילה, ושמידי פעם מקס ימצא קצת זמן להיות איתי לבד, בלי בגדים ויחבק אותי חזק אחרי שייתן לי לטעום את הזין היפה שלו, ושניסו יפסיק להציק לי בעבודה ושוב נהיה חברים כמו בהתחלה, ושאפי לא יחזור להיות אומלל אצל אימא שלו אלא יגור לידי כדי שאני אשגיח עליו שיאכל כמו בן אדם ושלא יכנס לסרטים של דיכאון וכעסים ושיצחיק אותי עם הראש המוטרף שלו ויספר לי על אופרה ואמנות ושאיציק יבריא ויחזור לעבודה ויפסיק לכעוס על זיו, והכי חשוב שכולם יהיו בריאים ויאהבו אותי.
זהו, זה כל מה שרציתי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה