עוקבים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

השכנה ממול

השכנה שלי ממול היא לא רק שכנה אלא גם חברה. אילנה היא אם חד הורית, יש לה בת שגדלה עם הבן שלי כמו אחות ממש.
בזמנו חשבתי שאולי... אבל שלומי שלי כל כך תמים וביישן, והם גדלו יחד כמו אח ואחות, אז כנראה שאין סיכוי, וחבל, כי היא ילדה טובה למרות שמסכנה, גדלה בלי אבא.
אילנה ספרה לי פעם איך קרה שאין לבת שלה אבא - היא חיה כמה שנים עם אחד,  גבר מאוד משכיל, אבל עם לב קר שלא רצה ילדים. כשהיא הייתה בת כמעט ארבעים היא נכנסה בטעות להיריון והוא דרש שהיא תעשה הפלה, אחרת הוא הולך. אילנה סירבה והוא כעס ובאמת הסתלק, משאיר אותה לבד  עם התינוקת. אילנה נעלבה והחליטה לא לקחת ממנו גרוש - לא רוצה, לא צריך ההפסד כולו שלו – היא תסתדר לבד.
את הבית היא ירשה מסבתא שלה, וכדי להתפרנס עבדה כל החיים קשה מאוד, ולהשלמת הכנסה גם השכירה חדר בבית שלה, בדרך כלל לכל מיני גרושים ורווקים שרצו מישהו שיטפל בהם ויכין להם אוכל תמורת שכר הדירה.
לפני שנה אילנה השכירה את הדירה לבחורה אחת, סטודנטית עם חזה גדול שנהנית ללכת בלי חזייה. בעוד עשרים שנה השדיים יגיעו לה לברכיים, אבל היא, מה אכפת לה? מוציאה לגברים את העיניים ולא חושבת על השם הטוב שלה, או על העתיד.
כל הגברים בשכונה חוץ משלומי שלי שהוא נשמה טהורה, הסתכלו עליה כמו כלבים מיוחמים, פשוט גועל נפש!
אחרי כמה חודשים, באמצע שנת הלימודים, היא ארזה את הדברים שלה ונעלמה. למחרת אילנה הודתה שהיא זרקה אותה החוצה, אבל סירבה לספר לי למה.
בעלי תמיד מתלונן שאני סקרנית מידי ורכלנית, ומזכיר לי שהסקרנות הרגה את החתול, וזה מה שהוא שוב אמר כשסיפרתי לו על גירושה הלא מוסבר של הדיירת של השכנה ממול.
"אין לנו חתול." הזכרתי לו, והמשכתי לשבור את הראש בניסיון להבין למה גירשה אילנה את הדיירת שלה? וחשוב מזה - למה היא מסרבת לספר את הסיבה לכך?
בסוף החלטתי שאין ברירה, אני אכנס לבית של אילנה עם המפתח שהיא נתנה לי פעם, ואערוך אצלה עבודת בילוש קטנה כדי להשביע את סקרנותי, וכן, אני מכירה את הפתגם - הסקרנות הרגה את החתול - אבל אני לא חתול, ככה שאין לי מה לדאוג.
בימי שני בערב אילנה עובדת כמלצרית במסעדה השכונתית, ואני הולכת לשיעור פילאטיס. לקחתי את המפתח של ביתה, אמרתי לבעלי שאני הולכת לפילאטיס, התגנבתי לבית ממול, וחיטטתי פה ושם.
קודם עברתי על החדר שהיא משכירה, ואחר כך על שאר הבית. לא מצאתי כלום חוץ מתרמיל שהיה חבוי בארון בכניסה, ונראה לי מוכר משום מה. הוצאתי אותו מהארון, ואז נזכרתי - זה היה תיק בית הספר הישן של שלומי שלי, חשבתי שהוא זרק אותו מזמן.
בתיק מצאתי בגדים שלו, חבילה של קונדומים ובקבוק של שמן שנקרא לובריקנט. מצאתי גם מעטפה ובתוכה ברכה מקושטת בלבבות ובפרחים. הברכה נועדה לשלומי לרגל גיוסו לצבא, ומתחת לברכה המודפסת הנדושה - שפשוף קל ונעים לחייל הכי יפה בצה"ל, הייתה תוספת בכתב יד מעוגל ומוקפד, "שלומי החמוד, אל תשכח את יוני שלך שאוהב אותך מכל הלב ומחכה לך שתחזור לזרועותיו בשלום".
קפאתי מרוב תדהמה, היוני היחיד שהכרתי היה נער מהכיתה המקבילה של שלומי, צעיר מתולתל וחמוד, ומאוד ביישן ומנומס שהיה בא אליו לפעמים לשחק במשחקי מחשב. אוהב אותך מכל הלב? מה קורה פה?
חיטטתי עוד במעטפה וגיליתי גם פתק קטן, כתוב באותו כתב יד מעוגל – מזל טוב ליום השנה הראשון שלנו, אוהב אותך תמיד ומחכה שתחזור כדי שנוכל לחגוג את יום השנה שלנו יחד. נשיקות וחיבוקים מיוני שלך.
סוף סוף נפל לי האסימון - כמו שאמרו פעם כשהייתי בגילם של יוני ושלומי - ואני שחשבתי שהבן שלי ביישן ובגלל זה הוא לא מתעניין בבנות...
הסקרנות לא הרגה את החתול, אבל היא חיסלה את התקווה שלי להוביל את שלומי לחופה ולזכות בנכדים והשכיחה ממני את תעלומת גירושה של הדיירת של השכנה ממול. למי אכפת למה היא נעלמה ולמה אילנה לא מגלה לי מה קרה? היו לי די צרות משלי לחשוב עליהם

בידיים רוטטות החזרתי את התרמיל של שלומי למקום, נעלתי את הדלת וברגלים כושלות עשיתי את דרכי חזרה הביתה. בעלי לא היה בסלון, צופה כדרכו בטלוויזיה, הנחתי שהוא הלך לישון ולכן שמרתי על השקט, חלצתי נעלים ועליתי חרש לחדר השינה ושם גיליתי את בעלי שלא היה כלל עייף מתעסק בהתלהבות בשדיים הגדולים והמלאים של הדיירת של השכנה ממול, וסוף סוף הבנתי למה אילנה חברתי גירשה אותה, ולמה היא סירבה לגלות לי את הסיבה.

אין תגובות:

פרסום תגובה