עוקבים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

סיפור מהעבר

א. החוט המשולש
אחרי השחרור התפזרנו לכל עבר ודרכינו נפרדו. אני נסעתי לטיול ההוא שחלמתי עליו עוד בטירונות, טיילתי במזרח הרחוק והקרוב, טעמתי גם את אמריקה והודו, אבל לכל מקום אליו הלכתי לקחתי את עצמי את הבעיות שלי.
גם אחרי חודשים רבים של טיול ברחבי העולם השריטות שהבאתי מהבית המשיכו וליוו אותי בנאמנות עד שחזרו איתי לארץ. רק אחרי שפרקתי את המזוודות יצאתי למסע האמיתי שלי - המסע מחוץ לארון, מהמשפחה שגדלתי בה ומהדעות שהושרשו בי מגיל צעיר - המסע אל עצמי, מסע שכנראה לא יסתיים לעולם.
אין לי מושג לאן הלכו דפנה, מקסים וניבה אחרי מסיבת השחרור המיתולוגית ההיא שאני מסמיק עד היום כשאני נזכר בה. לא היה לי שום חשק לשמור אתם קשר ואני מניח שגם הם חשו בדיוק אותו דבר.
עשר שנים אחרי השחרור מהצבא הייתי כבר אחרי דיכאון מסיבת יום ההולדת השלושים שלי, אחרי שברון הלב השלישי או הרביעי, אוחז באוסף של חברים ויזיזים לעת מצוא, נפגש עם פסיכולוג גיי פרנדלי שמחטט בנשמתי פעם בשבוע, עובד בעבודה שווה שאני אוהב, גר בדירה מסודרת לפני טעמי יחד עם חתול פסיכוטי אחד ובן זוג שמצליח לשגע אותי בערך פעמיים בשבוע.
כמו לכל אדם בגילי יש לי כבר את ההרגלים הקבועים שלי - בית הקפה החביב עלי, שם כבר יודעים על חיבתי לעוגות גבינה עם שוקולד, הפאב הקבוע שלי שם כבר מגישים לי בירה צ'כית מרירה בלי שאצטרך לבקש, מכון הכושר הסמוך לביתי והמדריך החתיך שלי שהגיע הזמן שמישהו יגלה לו סוף סוף שהוא הומו למרות התעקשותו שרק בנות עם חזה גדול עושות לו את זה.
עשר שנים אחרי שעזבתי את בית ההורים אני כבר תל אביבי ותיק ומנוסה, בקיא בכל קיצורי הדרך הקטנים שמקלים על החיים בעיר ללא הפסקה, מכיר את מי שצריך, יודע מי נגד מי וממי צריך להיזהר.
כיום אני אדם אחר לגמרי מהילד הנבוך והמבוהל שנחת בבסיס מרוחק בצפון הקר והתאהב עד עמקי נשמתו במקסים שהיה מאוהב בדפנה שהייתה מאוהבת דווקא בי ובכלל לא שמה לב שהחברה הכי טובה שלה, ניבה, היא לא עוד בחורה צנועה שמתביישת מגברים אלא פשוט לסבית.
אני חושב שכיום, אחרי שלהיות הומו נעשה כל כך אופנתי ואחרי שכולם ראו כבר את 'הכי גאים שיש' את 'יוסי וג'אג'ר' ואת 'ישנן בנות' וצעדו במצעדי גאווה בירושלים, חיפה, אילת ואפילו בחו"ל, המצב שבו היינו אז לא היה יכול להיווצר, אבל בזמנו, בימים התמימים של המאה שעברה, הכול היה אחרת, ושאף אחד לא יספר לי שפעם היה טוב יותר כי זה לא היה טוב. אני הייתי שם ואני יודע, היה רע, רע לתפארת.
יום סתווי אחד אחרי ששפכתי לפני הפסיכולוג שלי את תסכולי מהשריטות של החבר היפה והמופרע שלי שגורם אפילו לפוזי החתול שלנו להראות נורמאלי רכבתי לי על אופני לאורך שדרות רוטשילד בדרכי חזרה הביתה ואת מי אני רואה יושבת לה בנחת על ספסל בשדרות רוטשילד, מנענעת עגלה של תינוק ומחייכת חיוך ענוג של מדונה? את ניבה!
עצרתי את אופני בחריקה שגרמה לה להרים את ראשה בבהלה ושנינו בהינו זה בזה מופתעים. עשר השנים שחלפו מאז שנפרדנו ריככו אותה, עיגלו את גופה הזוויתי, עידנו מעט את מבטה הזועם. שערה הקצוץ היה ארוך קצת יותר, היו לה עגילים ושמץ אודם על שפתיה ואני די בטוח שאחרי שהיא זיהתה אותי היא אפילו חייכה אלי בזהירות.
"שלום ניבה." הצצתי לעגלה, "התינוק שלך?"
"כן, שלי ושל לנה, החברה שלי."
"אחלה, מתאים לך להיות אימא, את נראית נהדר."
"גם אתה נראה טוב עופר, רואים שאתה שומר על כושר."
"משתדל. אפשר לשבת?"
"בבקשה." צמצמה עצמה ניבה על הספסל, מקפידה שלא אגע בה חס וחלילה, וליתר ביטחון שמה את התיק שלה ביני לבינה.
"תינוק נחמד." הערתי, "זה תינוק או תינוקת?"
כמו תמיד, גם בלי להתכוון לזה הצלחתי לעצבן אותה.
"כן, זה תינוק." סיננה בזעף, אבל אנחנו נגדל אותו כמו שצריך, והילד הבא בטח יהיה תינוקת."
"או שלא?" חייכתי.
"שתוק כבר עופר." רטנה ניבה, מחזירה אותי באחת לחדר האוכל הקר והאפרורי שבו סעדתי בחורף הנוראי ההוא שאפילו לפסיכולוג שלי לא העזתי לספר עליו.
התינוק פרץ פתאום בבכי והיא מיהרה לשלוף אותו מהעגלה ולנדנד אותו בזרועותיה. התינוק המשיך לילל בעצבנות ולמרבה חלחלתי ניבה תקעה אותו בזרועותיי והתנפלה על התיק שלה, מחפשת אחרי בקבוק, או חיתול, או השד יודע מה.
"שקט, שקט מסריחון קטן." הפצרתי בו, מנענע אותו בעדינות בזרועותיי. למרבה הפלא מצאתי חן בעיניו והוא השתתק, בוחן אותי בעיניים כחולות, עגולות ותמימות.
"הנה. תן לו." תקעה ניבה בקבוק בידי, ולפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי מאכיל תינוק קטן ורעבתן כשניבה שפיצר המפחידה יושבת לצידי ומשגיחה עלי בעיני נץ. מי היה מאמין, עשר שנים קודם, שככה תיראה הפגישה הבאה שלנו?
אחרי שהמסריחון הקטן סיים לאכול הוא תקע בפרצופי גרעפס עסיסי, ואחר כך פיהק מלא פיו הפעוט והאדמדם, חושף בלי בושה חניכיים נטולי שיניים, חייך אלי ונרדם שוב.
ניבה רצתה להחזיר אותו לעגלה, אבל סירבתי לתת לה את החבילונת החמימה והמתוקה שהתמקמה בנוחות כה רבה בחיקי. "הוא עוד לא נרדם לגמרי. עזבי אותו, נוח לו אצלי. ספרי לי מה חדש אצלך, שמעת משהו מדפנה וממקסים?"
"אצלי אין חדש חוץ מהתינוק. הורי עדיין מסרבים לדבר איתי, אבל לא אכפת לי, אני ולנה כבר חמש שנים יחד ואני מאושרת. מדפנה לא שמעתי כלום מאז שהיא שלחה לי הזמנה לחתונה שלה בבני ברק עם איזה מוישה שמוקלר אחד. לא הלכתי, אבל איתמר השמן כן הלך ואמר שזו הייתה חתונה דוסית מעפנה עם הפרדה בין גברים לנשים ועם מעט אוכל לא טעים. השמלה והתסרוקת שלה היו כל כך זוועתיות עד שאפילו דפנה היפה נראתה כמו דודה פולנייה, והחתן נראה כמו פינגווין שסובל מתת תזונה, אבל זה לא חשוב כי הוא עילוי."
"ומקסים?"
"גם מקסים לא היה, אבל איתמר שמע ממישהו שהוא עזב את הארץ ונסע לברלין, לדוד שלו, ושהוא עובד שם כנהג מונית, ומה אתך? יש לך מישהו? אני מכירה בחור מאוד נחמד ש..."
"ניבה, עזבי. נכון לעכשיו יש לי מישהו, תשמרי את הבחור הנחמד שלך לאחרי שהוא יעזוב אותי." נאנחתי, נפרדתי בצער מהמסריחון ששמו בישראל היה סתיו וחזרתי הביתה. 

"לא תאמין את מי פגשתי." סיפרתי לדוני שישב כרגיל מול המחשב וגלש באיזה אתר מלא תמונות של בחורים ערומים וחלקים עם ריבועים מדהימים וחיוכים צחורים מזויפים.
"את המדריך כושר החתיך שלך הולך אנגז'ה עם אוחצ'ה מזעזעת שלידה מיקי בוגנים נראה גברי כמו ג'ון ויין."
"מי זה ג'ון ויין?"
"אתה רואה, בגלל זה אנחנו בחיים לא נצליח בזוגיות שלנו. כל מה שמעניין אותי לא נוגע לך. איך בן אדם שחי עם חובב סרטים כמוני יכול לשאול שאלה כזו?" התעצב דוני אל ליבו.
"עובדה."
"ג'ון ויין הוא שחקן קולנוע מפורסם."
"שרק חולי קולנוע כמוך מכירים."
"לא, זה לא נכון, הוא מאוד מפורסם ואני לא חולה קולנוע."
"אני יודע דוני, סתם צחקתי עליך, בטח שאני יודע מי זה ג'ון ויין. הוא לא מת כבר?"
"כן, אז מה? הסרטים שלו יחיו לנצח."
"יופי להם. אתה מוכן להקשיב לי או שכל מה שמעניין אותך זה לחשוף את הבורות שלי בתולדות חייהם של שחקנים אמריקאים  מהמאה שעברה."
"נו, תספר." רטן דוני בחוסר רצון.
"פגשתי את ניבה שפיצר שהייתה איתי בצבא, והיה איתה תינוק קטן, ואני נתתי לו לאכול מבקבוק."
"למה היא לא מניקה אותו?" שאל דוני והבעת גינוי אמריקאית צדקנית עלתה על פניו היפים.
"כי היא לא ילדה אותו אלא החברה שלה, חכמולוג שכמוך, ולא זה מה שחשוב, מה שחשוב זה שאני האכלתי אותו, הוא אכל יפה ולא בכה ואחר כך... נו, תנחש מה הוא עשה אחר כך?"
"גרעפס."
"כן, נכון, אבל אחר כך הוא פיהק את הפיהוק הכי חמוד בעולם, התמתח כמו גדול ונרדם לי בידיים. זה היה... טוב, לא חשוב. זה סתם משהו מוזר שקרה לי בדרך הביתה." סיימתי את סיפורי, מרגיש קצת טיפש, אבל דוני חייך, חיבק אותי, אמר שאולי הפסיכולוג מתחיל לעזור לי סוף סוף ונתן לי נשיקה אחרי כמה ימים שבהם הזעיף פנים כל פעם שניסיתי לגעת בו.
"אז מה? היה לך איזה סיפור עם הניבה הזו כשהיית חייל?" שאל אחר כך, כששכבנו מכורבלים יחד במיטה.
"לא, מה פתאום? היא שנאה גברים בלי שום הבדל דת, צבע, אופי ונטייה, ואותי היא שנאה במיוחד כי מכל הבחורים בבסיס דפנה היפה נדלקה דווקא עלי."
"אני לא מתפלא, בטח היית הכי שווה שם."
"לא. הכי שווה היה מקסים, אבל דפנה נדלקה דווקא עלי, ובמשך חורף שלם התנהגנו כמו גיבורים של קומדיה שקספירית קשקשנית. כל אחד אהב את מי שלא אהב אותו ואף אחד לא הצליח להגיד את האמת."
"איך הוא נראה, המקסים הזה?"
"המקסים הזה נראה מקסים. נראה יפה וסקסי, בעצם הוא נראה די דומה לך דוני. הוא היה אותו טיפוס כמוך, רזה וחלק, שיער בלונדיני עיניים כחולות, ידיים של פסנתרן, חיוך מדהים ומבטא חמוד, רק ששלו היה רוסי ושלך אמריקאי."
"וואלה?" שקע דוני בהרהורים, "מעניין, יש לך תמונות מהתקופה ההיא?"
"כן, אני חושב שכן, אבל האלבום בטח תקוע באחד הארגזים שעוד לא פירקתי."
"אתה מתכוון לארגזים האלו שהבאת מהדירה הקודמת שלך וכבר שנתיים אתה מבטיח שתפרק בסוף השבוע הקרוב?" סנט בי דוני, ההומו הכי מסודר ומאורגן בתל אביב.
"אל תהיה נודניק דוני, בוא, תביא נשיקה."
"ואם לא בא לי?"
"אז אני אקח בלי רשות." נשכבתי עליו ונישקתי אותו, וחיבקתי ופינקתי, ושוב שלחנו קונדום חף מפשע למנוחת עולמים, לא לפני שדוני העיר שאולי הגיע הזמן שאחרי חצי שנה יחד נלך סוף סוף לעשות בדיקה ונוכל להיפטר מהגומי המעיק הזה? - תמיד הוא תוקע הערות ייעול ברגעים הכי פחות מתאימים – זה עצבן אותי, אבל התאפקתי ולא אמרתי כלום, ואחר כך שכחתי כבר הכול ושנינו נרדמנו, מותשים.
רק אחרי שהוא הלך למשמרת הלילה שלו קמתי מהמיטה, פתחתי את חדר הבלגן והתחלתי לפרק ארגז אחד אחרי השני ובסופו של דבר מצאתי את האלבום הצבאי הישן שלי. פתחתי אותו ובבת אחת חזרתי עשר שנים אחורה, אל התקופה שהייתה היפה והנוראית ביותר בחיי, הזמנים שבהם הייתי מאוהב במקסים היפה שריסק ומעך את ליבי בלי להרגיש בכך בכלל כי הוא היה עסוק מידי באהבה שלו לדפנה היפה, שמצידה שברה בלי להרגיש את ליבה של ניבה ששנאה בלי אפליה גם אותי וגם את מקסים. 

אני מניח שכל מי שהכיר אותנו אז חשב שיש פה מקרה פשוט של בחורה יפה מאוד, חמודה, מקסימה וגם נבונה ששני גברברים צעירים ונחמדים לא פחות מחזרים אחריה בלהט. ככה זה נראה מהצד, ורק אני וניבה ידענו שאני מסתובב סביב דפנה רק כי מקסים נמצא שם.
ניבה הייתה הראשונה שסיפרה לי שדפנה אוהבת אותי, וכשמחיתי, מזועזע מהרעיון, שהיא טועה וזה לא נכון ולא יכול להיות, היא צחקה ברשעות ושאלה אם יכול להיות שאני לא רוצה את דפנה כי אני הומו?
"תפסיקי, תעזבי אותי, מה זה עסקך?" כעסתי וסירבתי לקחת את התה שהיא הביאה לי לעמדת השמירה המגוחכת שנאלצתי לשמור בה פעם בשבוע.
נורא כעסתי עליה ופחדתי ממנה, הייתי בארון, מבוהל מהרגשות העזים שעורר בי מקסים ומהתוצאות הקשות שעלולות לקרות כתוצאה מחוסר השליטה שלי בעצמי לידו, וצעיר מכדי להבין שהיא מרגישה בדיוק מה שאני מרגיש - עד כמה שבנות יכולות להרגיש דברים שבנים מרגישים - ושכמוני גם היא סובלת מהמגורים עם דפנה היפה שבטח מתקלחת איתה, ומסתובבת לידה ערומה למחצה, ונוגעת בה בצורה תמימה שמטריפה את דעתה.
אולי כמו מקסים גם דפנה נכנסת לה למיטה כדי שיהיה להם חם יותר בלילות, וגם היא שוכבת ערה ומתייסרת בעוד דפנה ישנה לצידה בשלווה, בדיוק כמו שמקסים ישן לידי, נוגע לא נוגע בי, חום גופו חורך אותי דרך הפיז'מות שלנו.
הוא היה כל כך יפה בעורו הבהיר ובגופו החלק והדק, כל כך מקסים ומיוחד ושונה משאר הבחורים בבסיס שנראו פחות או יותר כמוני - שחומים ושעירים, סתם בנים רגילים - רק הוא זהר בין כולם כמו אליל מוזהב ויפה להפליא, והוא גם היה נחמד וטוב לב וחבר אמיתי, וכל כך מאוהב בדפנה היפה שפשוט לא הצליחה לראות כמה הוא מיוחד ונהדר ונדבקה דווקא אלי. 

"מה יש לך עם דפנה?" שאל מקסים ערב אחד אחרי ששוב אכלנו יחד ארוחת ערב, יושבים סביב השולחן שלנו, אני והוא מול ניבה ודפנה, מבודדים מכל השאר, מתבדחים על חשבונו של איתמר השמן שבהה בדפנה כחולם והפסיק לאכול אחרי שהיא חייכה אליו.
"תהיי נחמדה אליו דפנה." נזפתי בה.
"אוף." עיקמה דפנה את פיה החמוד בפינוק, "אם אני אהיה נחמדה לכל בחור שבוהה בי לא יהיה לי זמן לשום דבר אחר, וחוץ מזה, מגעילים אותי כל הבנים האלו שכל הזמן מכרכרים סביבי, זה מעצבן, כמעט אף אחד פה לא מספיק גבר להתייחס אלי כמו אל בן אדם ולראות אותי מעבר לצורה החיצונית."
"כמעט?" שאלה ניבה, "אז יש אחד שכן מספיק גבר?"
דפנה חייכה אלי ורכנה לעברי כדי לקחת את המלחייה, ידה מברישה קלות את זרועי, "אחד מספיק לי." אמרה, מביטה ישר בעיני.
אחר כך התברר שאין מלח במלחייה שלה ומקסים התנדב מיד להביא לה מלחייה אחרת, אבל בינתיים איתמר שעקב אחרינו בדבקות זינק עם מלחייה שלופה בידו, ורק אני נשארתי אדיש למצוקת המלח שלה והערתי שלא יקרה לה כלום אם היא תאכל את החביתה שלה עם פחות מלח.
מקסים, מאוכזב שאיתמר הקדים אותו, בעט בי מתחת לשולחן ואמר לי שאני לא ג'נטלמן, ושהבחורים בישראל חסרי נימוס ולא יודעים איך להתנהג עם גברת.
"אז לא! אפשר לחשוב, איזה גברות כבר יש פה." המשכתי למלא את תפקיד פרא האדם האסייתי חסר הנימוס שהוא הטיל עלי. הוא העמיד פנים שהוא מנחית אגרוף על לסתי ואני תפסתי את פרק ידו החסון והזהוב בכפי ובמקום לנשק אותו כמו שרציתי אמרתי לו להפסיק להיות סתום וסירבתי לשחרר את ידו עד שדפנה אמרה לנו להפסיק להיות טיפשים.
ניבה לא התערבה, הביטה בנו מהצד במבט נוקב ושתקה. 

"אין לי שום דבר איתה, מה יכול להיות לי עם בחורה יפה כזו?" ביטלתי את חשדותיו של מקסים שבחן אותי בעיון. "גם אתה די יפה." אמר בנדיבות.
"לא כמוך, אתה הרבה יותר יפה."
"יש כל מיני סוגי יופי עופר, כל אחד יפה בדרך שלו."
"גם איתמר השמן?"
"מי שאוהב אותו בטח מוצא גם בו יופי."
"נו, מילא, שיהיה."
"אתה חושב שיש לה חבר בבית?"
"עד כמה שידוע לי לא, איזה חבר יחזיק מעמד עם היציאות הדפוקות שלנו?"
"אם אוהבים מישהו אפשר." ענה מקסים בביטחון, "אתה בא איתנו לסרט?"
"לא יודע. אתה בטח מעדיף להיות לבד עם דפנה."
"אין סיכוי שאני אהיה איתה לבד, ניבה נדבקת אליה כמו עלוקה."
ואני נדבק אליך חשבתי בעצב.
"אתה רוצה שאני אבוא כדי להעסיק את ניבה? אבל היא שונאת אותי."
"אותי היא שונאת יותר."
צחקנו והלכנו להחליף בגדים למדי א'. היה לנו אפטר קצר שהספיק רק לסרט בקרית שמונה ולא התכוונו לפספס את ההזדמנות הזו.
נפגשנו עם הבנות ליד השער, אני עדיין מסונוור ממראה גופו הערום לגמרי שנחשף לפני בפתאומיות במקלחת כשהמגבת נשרה מגופו, הוא היה מתוח קצת לקראת המפגש עם דפנה שבאה באזרחי ונראתה מקסימה בג'ינס ובסוודר הדוק. לבנות היה מותר ללבוש אזרחי אחרי שעות העבודה, לבנים לא. ניבה לא ניצלה אף פעם את ההטבה הזו, בעוד שדפנה נחפזה להיפטר מהמדים בכל הזדמנות.
מקסים התעקש לשלם עבור דפנה שלא התווכחה יותר מידי ולכן נאלצתי לשלם עבור ניבה שנחפזה לדחוף מיד אחר כך את מחיר הכרטיס לכיסי ורטנה בזעם כשניסיתי להתווכח איתה.
כמובן שוויתרתי, אני לא מתווכח עם בנות שמביטות בי במבט כועס כל כך. היא נדבקה לדפנה מצד אחד, ומקסים נדבק לצידה השני, וככה יצא שהם ישבו משני צידיה של דפנה. למזלי ניבה השכילה לשבת בקצה השורה ונשאר רק מקום פנוי אחד ליד מקסים, מה שהיה ממש בסדר מצידי.
הסרט היה טיפשי, סרט מתח קומי או משהו, ולשמחתי דפנה התעקשה לספר לי מה דעתה על הסרט ולברר מה אני חושב עליו בערך כל שלוש דקות, מה שחייב אותי לפנות אליה תוך התחככות במקסים.
ניבה נשארה לשבת בצד שלה, זקופה ודוממת, צופה בשתיקה בשלושתנו נדחקים זה אל זה, מצחקקים ומתבדחים, נוגעים אחד בשני ללא הרף. רק היום אני מבין כמה רע היא חשה אז, אבל בזמנו הייתי צעיר וטיפש מכדי לקלוט את זה.

ב. הבדלה
"שוב אתה נשאר שבת?" הרים מקסים לעברי גבות בהירות וישרות שתמיד הקסימו אותי בעדינותן.
"כן, אני... אתה יודע."
"לא. כולם מוכנים למכור את הסבתא שלהם בשביל לצאת לסוף שבוע ורק אתה... למה?"
"אין לי מה לעשות בבית, הורי דתיים וחוץ מללכת לבית כנסת ולאכול אין מה לעשות אצלם."
"אין לך חברים? אולי חברה?"
"לא."
מקסים לא השתכנע מנימוקי, "בכל זאת, אם דפנה וניבה יוצאות השבת מה יש לך להישאר פה? לא עדיף להשתעמם בבית?"
"אבל אתה לא יוצא." אמרתי בקול קטן מאוד, ולא ידעתי אם הוא לא שמע כי התעסק באותו רגע בתכולת הצ'ימידן שלו, או העמיד פנים שהוא לא שומע.
אחרי ארוחת ליל שישי שניסתה להיות קצת יותר חגיגית מסתם ארוחה צבאית - ולא כל כך הצליחה - חזרנו לחדר שלנו שהיה חצי קרוון רעוע וצפוף, וניסינו לצבור מעט שעות שינה לפני שנצא לשמירה. כמובן שלא הצלחנו, הרצון לישון יבוא דווקא אחר כך כשנרצה להיות ערים.
הוא דיבר כמו תמיד על התוכניות שלו לעתיד - ייסע לדוד בגרמניה, יעשה שם עסקים ויתעשר, יקנה מכונית יקרה וילבש חליפות תפורות אצל חייט.
"ומה אם תמצא בחורה שלא תרצה לעזוב את הארץ?"
"אני כבר אשכנע אותה, או שאסע בלעדיה ואמצא אחרת בגרמניה."
"בלונדינית עם שדיים גדולים?"
הוא צוחק, "אני דווקא אוהב בחורות שחומות עם שדיים קטנים."
"כמו דפנה."
הוא מרצין. "דפנה זה משהו מיוחד, בשבילה הייתי מוכן להישאר בארץ, אבל היא לא רוצה אותי. אני לא יהודי מספיק בשבילה, אבל אם היא הייתה רוצה... בשבילה הייתי מוכן אפילו לעשות ברית מילה, ואל תגיד שלא שמת לב שלא עשו לי, ראיתי שהסתכלת."
"כן, הסתכלתי. לי זה לא מפריע."
הוא צוחק. "נו, בטח. תודה רבה שלך זה לא מפריע." הוא מעיר בקלילות ואני נתקף ייאוש, בחיים הוא לא יבין מעצמו, אם אני לא אגיד לו אין מצב שהוא יקלוט מה אני מרגיש, אבל אם אני אגיד לו כמה אני אוהב אותו זה רק יגעיל אותו... אולי אפילו יפחיד אותו? מה הטעם לדבר? רק בנות יש לו בראש, עדיף לשתוק, ואז הוא אומר שנורא קר לו ברגליים ואולי אני מוכן... ואני כמובן מוכן.
הוא מניח את השמיכה שלו על המיטה שלי ומצטנף לצידי, רגליו הקרות על שוקי, צוחק איך זה שתמיד אני חם ונעים, לא משנה כמה קר בחוץ, לא מבחין בייאוש ובתסכול שלי, לא יודע איזה עינוי מתוק הוא גורם לי.

בסוף השבוע שבא אחר כך הייתי כבר חייב לחזור הביתה, לא הייתי בבית חודש וחצי ואימא איימה להתקשר לקצין העיר ולחולל מהומות, ובין כה וכה מקסים לא נשאר בבסיס ומה היה לי לעשות שם בלעדיו?
בבית היה כרגיל, צפוף ורעשני ובלי טיפה של פרטיות. אחים קטנים וצרחנים, דודה דאגנית, אבא שגורר אותי לבית הכנסת בכל רגע פנוי ואימא שדוחסת בי אוכל שמנוני שאני סולד ממנו. וכל הזמן מסיחות את דעתי מחשבות על מקסים, וגעגועים אליו, ודאגה לשלומו, ובגלל שזו שבת אני לא יכול אפילו להתקשר אליו (אז לא היו עדיין לכולם אחד טלפונים ניידים, בטח שלא לחייל תפרן בסדיר).
במוצאי שבת אבא עושה הבדלה ואני עומד בין כולם, כיפה על ראשי, מקשיב בנימוס בעודי קולט פתאום שבעוד חודש אני משתחרר מהכל, לא רק מהצבא, שאני עומד לעזוב בקרוב את הבית, את היהדות, את המשפחה, את מקסים, שאני יוצא לעולם חדש וזר לגמרי לבד, בלי אף אחד שילווה אותי בדרך החדשה ופתאום כולי שטוף דמעות. הם מסתכלים עלי מבוהלים, לא מבינים, מנסים ללטף, לנחם, ולא יודעים איך.
הם חושבים שרע לי שם בצבא, שמציקים לי כי אני דתי, שאני עצוב כי אני חוזר מחר לבסיס. בעצם הם צודקים, אבל לא הצבא מציק לי אלא זה אני שמציק לעצמי עם האהבה האומללה וחסרת הסיכוי הזו לאהוב הזהוב והמתנכר שלי שלא יודע כלום, איך אפשר להסביר דבר כזה בבית?
למחרת אימא קמה מוקדם ואורזת לי במו ידיה עוגיות ומכינה כריכים לדרך, מכניסה את האהבה והדאגה שלה לתוך קופסאות פלסטיק צבעוניות עם מכסים שקופים. היא מנשקת אותי, ואבא מתעקש ללוות אותי עד לתחנה ומבקש שאם יהיו בעיות שאתקשר והם כבר יעזרו, שלא אשתוק אם רע לי, ושוב דמעות מבישות ממלאות את עיני. 

בבסיס אני דוהר במהירות לחדר שלנו, משתוקק כל כך לראות אותו, הוא יושב על המיטה שלו בגבו אלי ולא מסתובב גם כשאני צועק "בוקר טוב מקסים, אתה רעב? הבאתי המון אוכל מהבית." הוא תמיד רעב ואת העוגיות והעוגות של אימא שלי הוא אוהב במיוחד למרות שלדעתי אימא טבחית איומה.
"אני בסדר." הוא אומר וקופץ כנשוך נחש כשאני שם יד על כתפו, "עזוב אותי עופר, מספיק." הוא מנסה לברוח, אבל אני מספיק להבחין שיש לו פנס גדול ומכוער בעין ימין ושריטה מדממת חוצה את הגבה היפה שלו בדיוק באמצע.
"מה קרה?" אני נבהל, "מי הרביץ לך? אתה חייב ללכת מיד למרפאה, בוא, אני אלווה אותך ו..."
"עזוב אותי," הוא הודף אותי מעליו, "לך מפה."
"אבל מקסים, מה קרה? מי עשה לך את זה?"
"לא חשוב, סתם שיכורים, זה כלום."
"אבל זה לא כלום." אני חוסם את היציאה, מתעקש לבחון את פניו וצמרמורת חורשת את בשרי, התגובה הרגילה שלי לפגיעה בגופו של אחד מאהובי. כשהייתי קטן, אחי הצעיר שבר את ידו, אבל אני זה שהתעלפתי מעצם ההזדהות איתו, כיום אני חזק יותר, אבל עדיין נרעש כולי למראה החבלות על פניו היפות.
הזעזוע והדאגה שלי מרגיזים אותו, מעוררים בו מישהו לא מוכר לי, מקסים רע ונבזי שדוחף אותי בגסות, מקלל אותי ברוסית ומסתלק ממני, ומאז אנחנו בקושי מדברים.
נכון, בסופו של דבר הוא הלך למרפאה - המפקד שלנו הוליך אותו לשם במו ידיו - וניסה לדובב אותו ולברר מה קרה, אבל אפילו הוא לא הצליח להוציא ממנו יותר מאשר מלמולים לא ברורים על קטטת שיכורים שהוא נקלע אליה במקרה.
למחרת הוא כבר היה רגוע יותר וחזר לדבר איתי בחביבות כדרכו, שאל אם אפשר להתכבד בעוגיות שהבאתי והנחתי על המדף בין שתי המיטות שלנו, ואני אמרתי בבקשה, ואפילו חייכתי, אבל בלב כבר התחלתי להתרחק ממנו, להיפרד, לתפוס מרחק, לחפש בו פגמים, להתיידד יותר עם אחרים. 
עדיין אהבתי אותו בכל ליבי ועדיין חלמתי אותו כל לילה, אבל אילצתי את עצמי לעשות הבדלה ביני לבינו כדי להגן על עצמי מפניו, הפסקתי ללכת אליו ואחריו והוא הרגיש בזה, הרגיש שאני תופס מרחק והפסיק להיכנס למיטה שלי ולשמור לי מקום לידו בחדר האוכל ולספר לי על רגשותיו לדפנה.
ואז הגיע סוף השבוע האחרון שלי בבסיס שאחריו הייתי אמור לצאת לחופשת שחרור ומשם ישר לבקו"ם ולאזרחות.
בארוחת ליל שישי סגן המפקד שנשאר בבסיס בתורנות נפרד ממני במילים חמות בשם כל הבסיס ואחר כך חילקתי עוגות וממתקים ובקבוקי שתייה שהבאתי מראש מהבית, וקיבלתי את השי המסורתי - מגן מעץ עם שלט נחושת שעליו חרוט סמל היחידה והתאריכים בהם שירתי - ולחיצת יד חמה והלכתי כרגיל לחדר לישון.
מקסים לא חזר איתי, הלך לבקר בחור רוסי חדש אחד ששמר בקצה הבסיס, איזה אלכס אחד שהוא התיידד איתו לאחרונה, ואני חזרתי לבד לחדר ושכבתי על הגב, מביט בחלון, חושב שזו הפעם האחרונה שאני רואה את המראה הזה כי מחר בערב אני יוצא הביתה ולא אחזור לכאן יותר לעולם.
ניסיתי בכל כוחי לשמוח, אבל לא הרגשתי שמח, גם לא עצוב, אלא סתם, מן כלום שטוח ואפרורי כזה, בדיוק אותה הרגשה שאני מקבל כשדוני שואל אם אני אוהב אותו, ולמה אני לא אומר לו את זה, ולמה אני לא מראה לו את הרגשות שלי, ולמה הוא מרגיש בודד כל כך בקשר שלנו, ואיך אני יכול להיות כזה מניאק כלפיו?
פתאום נשמעה דפיקה מהוססת בדלת ומיד אחר כך צצה בפתח דמותה הדקה של דפנה. היא לבשה בגדים הדוקים ושערה היה מוברש היטב, ריח טוב של יסמין עלה ממנה, ומה הייתי נותן אם הייתי יכול להתרגש מנוכחותה לפחות חצי מכפי שהייתי מתרגש אם מקסים היה מגיע לחדר.
היא התיישבה על מיטתי וחייכה אלי בביישנות. החיוך שלה היה מתוק והיא הייתה כל כך יפה ועדינה, מעולם לא הצטערתי כל כך שאני הומו. "באתי להיפרד ממך באופן אישי." נגעה בעדינות בלחיי, "ולהגיד לך שאני מבינה למה זה לא הלך ביני לבינך."
"את מבינה?" נבהלתי, "אבל..."
"אני יודעת שלא היה לך נעים ממקסים ולכן התאפקת, אני כל כך טיפשה שלא הבנתי את זה... מזל שניבה... היא פקחה לי את העיניים והסבירה לי למה היית כזה עד היום, ואני רוצה שתדע שאני מאוד מעריכה את זה. עכשיו, כשאתה משתחרר, אולי נוכל..." והיא רכנה לעברי ונישקה אותי על שפתי נשיקה רכה, עדינה וצנועה כמוה.
"דפנה, בבקשה, זה... תשמעי, זה לא... אני..." התיישבתי נבוך ונחפזתי לאחוז בכתפיה ולהרחיק אותה ממני.
היא גיחכה, "אתה כזה דוס מצחיק." הניחה יד על עורפי בכוונה לנשק לי שוב, ובדיוק ברגע העדין הזה נשמע הולם צעדיו של מקסים שחזר לתומו לחדר, מזל שהוא התעכב לרגע בחוץ לנער את הבוץ מנעליו.
דפנה קמה במהירות, נבוכה מאוד, והחליקה את חולצתה, ואני הבחנתי נרעש שהיא לא לובשת חזייה ושפטמותיה בולטות מבעד לבד הדק של החולצה.
מקסים נכנס לחדר ונעמד נדהם למראה דפנה ההדורה בבגדים שהיו הולמים יותר מועדון ריקודים ולא חדר מרופט בבסיס נידח.
"דפנה באה לחפש אותך מקסים." אמרתי בחיפזון, "יש לה משהו להגיד לך, אני קופץ רגע ל... לסידורים." תפסתי את מעילי וברחתי משם לחדר של דפנה וניבה ורבתי שם בפעם האחרונה עם ניבה שקראה לי הומו עלוב, פחדן וארוניסט, וצחקה ממני כשניסיתי לכעוס עליה ולברר למה היא הכניסה את השטויות האלו לראש של דפנה.
"היית מעדיף שאני אגיד לה שאתה רוצה את מקסים?" צחקה בפרצופי ברשעות.
בינתיים דפנה חזרה, שערה פרוע, חולצתה תלויה מחוץ למכנסיה, נשימתה כבדה ודמעות בעיניה. ניבה כרכה יד מגוננת על כתפיה והדפה אותי בלי מילים מחוץ לחדר. את המבט המאשים שדפנה תקעה בי לפני שנזרקתי החוצה לא אשכח לעולם, וגם לא את ריח הבושם שלה, ריח יסמין עדין שעד היום מעורר בי תחושת אי נוחות ומבוכה. 
כשחזרתי לחדר, חומק פנימה כמו גנב, מקסים שכב במיטה שלו, עטוף בשמיכה, גבו מופנה אלי ושתק, מעמיד פני ישן.
התפשטתי חיש, נדחקתי מתחת לשמיכות וכמעט נרדמתי כשהוא אמר חרש, "לא היית צריך לעשות את זה עופר, היא לא באה אלי אלא אליך. ניסיתי לחבק אותה ולהגיד לה שאני אוהב אותה והיא צעקה עלי ואמרה לי דברים לא יפים. אני לא אשאר בארץ המחורבנת הזו אפילו דקה אחת נוספת, מיד אחרי השחרור אני עף מפה לנצח."
"בסדר." אמרתי, "תעשה מה שטוב לך."
"למה אתה לא רוצה אותה? מה לא טוב בה? היא לא יפה מספיק בשבילך?"
"היא יפה מאוד." אמרתי, "אבל שום דבר בה לא טוב בשבילי."
הוא שתק שתיקה ארוכה והייתי בטוח שכבר נרדם, אבל פתאום הוא היה על המיטה שלי, יושב לידי, ידו על כתפי, "אלכס אומר שאתה הומו, שאתה תמצוץ לי אם אני אבקש ממך."
"אז למה אתה לא מבקש?"
הוא טלטל את כתפי, "אל תהיה מגעיל. הלכתי מכות עם אחי כי הוא קרא לי הומו פחדן, בגלל זה חזרתי עם פנס בעין."
"למה הוא קרא לך ככה?"
"כי אני לא רוצה להסתלק מהארץ לפני שאני אשתחרר בצורה מסודרת. אני יכול, אבל אני לא רוצה, לא מתאים לי לברוח ככה, אבל אחרי השחרור לא תראו אותי יותר. תתגעגע אלי עופר?"
"כן, מאוד."
הוא נאנח, הרים את קצה השמיכה והחליק מתחתיה, מצמיד רגלים קרות אל רגלי. "גם אני אתגעגע אליך, סליחה שצעקתי עליך, לא הבנת מה אמרתי לך ברוסית, נכון?"
"לא."
"טוב. לילה טוב עופר."
"לילה טוב מקסים."

כשהתעוררתי בבוקר הוא כבר לא היה, ועוד לפני ארוחת הצהרים הציע לי סגן המפקד טרמפ לקרית שמונה ככה שלא הספקתי להיפרד מאף אחד כמו שצריך. תפסתי את הצ'ימדן שלי שהיה כבר ארוז וברחתי משם, ולעולם לא שבתי למקום ההוא יותר.

אפילוג
בשבוע שאחרי הפגישה עם ניבה וסתיו הקטן שחררתי לאט לאט  את הסיפור הקטן והעצוב שלי באוזניו של דוני שהקשיב לי בשתיקה, מהנהן בראשו, מלטף מידי פעם את כתפי.
"סבלת מאוד בגללו?" שאל באהדה.
"כן, אבל זו הייתה אשמתי. הייתי טיפש, ידעתי שזה חסר תקווה ולא יכולתי להפסיק, הייתי פשוט מטומטם."
"לא נכון, אל תדבר ככה על החבר שלי."
"החבר הטיפש שלך שלא יודע מי זה ג'ון ויין."
"מה זה חשוב? הוא בין כה וכה מת. למה אתה לא מספר לפסיכולוג על מקסים?"
"לא בא לי, הוא מרגיז אותי עם השתיקות הפרוידיאניות שלו, הן עולות לי הון ולא עוזרות בכלום."
"אז תפסיק איתו."
"ואז תעזוב אותי, אמרת שאם אני לא אטפל בבעיה שיש לי עם אינטימיות תעזוב אותי."
"אני לא אעזוב אותך טיפשון, אני אוהב אותך, אתה אוהב אותי?"
"כן, מאוד."
"כמו שאהבת את מקסים?"
"הרבה יותר."
"למרות שאני דומה לו?"
"אתה קצת דומה לו, אבל אתה שונה ממנו מאוד דוני."
"ואל תשכח את זה עופר, אני שונה ממנו, איתי אתה לא צריך להתאפק ולא צריך להסתיר, לי אתה יכול להגיד הכול, בסדר?"
"בסדר, אבל אני לא אהיה פתאום טיפוס אחר דוני, אני אף פעם לא אהיה נמרח ומתוק כמו שאתה צריך."
"אל תגיד לי מה אני צריך, אני יודע לבד מה אני צריך."
"מה אתה צריך?"
"אותך."
"גם אם אני לא אגיד לך כל יום שאני אוהב אותך ולא אבכה בסרטים רומנטיים?"
דוני צוחק. "מספיק שאתה רואה אותם איתי, ואתה לא צריך להגיד לי כל יום שאתה אוהב אותי, מספיק שתראה לי את זה."
"איך?"
"מה אתה חושב? בוא כבר למיטה טיפשון." 

אין תגובות:

פרסום תגובה