3. גיל וגל

גיל אשפז את ויטו במקום פרטי קטן ויוקרתי שנראה יותר כמו בית הבראה מאשר כמו בית חולים. פסעתי בעקבותיו על שטיח עבה שנפרש על רצפת מסדרון רחב ידיים, מקושט בפסלים נאים ובתמונות צבעוניות, משתאה על ההידור המעודן של המקום. אף פעם לא ראיתי בית חולים מרוהט בטוב טעם כזה. כל פרט במקום הזה נועד לענג את העין ולשמח את הלב. בכל מקום היו פזורים עציצים ירוקים, ואור בהיר זרם פנימה דרך משטחי זכוכית מבהיקים, מאיר קירות צבעוניים, זרי פרחים ריחניים ומשטח שיש מלוטשים.

נכנסנו לחדר גדול ומרווח פתוח למרפסת מוצלת שהשקיפה על גינה גדולה ומטופחת. ויטו, לבוש אימונית כחולה בהירה, ישב על המרפסת בגבו אלינו, אבל הסתובב ברגע שנכנסנו וחייך לעברנו חיוך רחב.

גיל לא תיאר לי אותו, רק ציין שהוא איבד מעט משקל, ולכן ציפיתי לראות קשיש מקריח, צנום ותשוש, אבל להפתעתי הגבר שישב על כורסה מרופדת כריות צהובות היה רחב כתפיים ומוצק. ראשו היה עטור רעמת שיער עבותה בצבע אפור כסוף שעמד בניגוד נאה לעורו השחום. תווי פניו היו גבריים ועזים מזכירים פסל של קיסר רומאי, ועיניו השחורות בהקו, ערניות ונבונות, מתחת לגבות עבות וכהות.

"גיל!" קרא בשמחה כשראה אותנו, וקם לאט ובזהירות מהכורסא, נתמך במעקה המרפסת בידו הימנית. הוא ניסה להושיט לעברנו את ידו השמאלית, אבל הצליח להזיז אותה רק מעט, חייך חיוך מתנצל לעברי ואמר לי משהו מצלצל באיטלקית.

גיל חש אליו וחיבק אותו בחמימות, נישק את לחיו ואחר כך ליטף את פניו ושערו בתנועה אינטימית עדינה שצבטה את ליבי. היה ברור שבין השניים שוררת חיבה רבה ושהם קרובים מאוד זה לזה.

"אני אדבר עכשיו איטלקית כי מאז האירוע ויטו שכח את קצת העברית שהוא ידע." התנצל גיל בפני ואחר כך פצח בשטף של דיבור מתנגן ומוזיקלי שהיה יפה להפליא, אבל לצערי לא הבנתי ממנו כלום.

כנראה שגיל הציג אותי בפני ויטו שבחן אותי בעניין רב ואחר כך הושיט לי את ידו הימנית שלא נפגעה. לחצתי אותה, מופתע לחוש כמה חזקה וחמה כף ידו, אמרתי לו שלום וכמו טיפש שאלתי בעברית מה שלומו.

הוא ענה לי באיטלקית, ושנינו חייכנו זה אל זה בנימוס, ואחר כך נכנסנו לחדר שנראה כמו חדר במלון חמישה כוכבים. המיטה הייתה גדולה ונוחה והיה שם מקום לשולחן ולשתי כורסאות. ממולן הייתה תלויה טלוויזיה שטוחה ואפילו מחשב עמד בפינה ולידו כסא גלגלים מקופל.

ויטו נע בחדר בכבדות, מושך רגל שמאל ונשען על גיל הצנום שתמך בו בקושי. הוא היה נמוך מגיל בראש, אבל רחב ממנו בהרבה ושיערתי שלפני מחלתו הרבה לעסוק בספורט, כרסו הייתה שטוחה, כתפיו רחבות וגבו זקוף.

נחלצתי לעזרתו של גיל ויחד הושבנו את ויטו על אחת הכורסאות. אני התיישבתי מולו על הכורסא השנייה, וגיל התיישב על המיטה רכן לעבר ויטו, לקח את ידו השמאלית בשתי ידיו, שנראו צרות ועדינות לעומת כף ידו הגדולה והעבה של ויטו, ועיסה אותה בעדינות.

"ויטו משותק עדיין קצת בצד שמאל, אבל הוא השתפר מאוד בזמן האחרון." סיפר לי, ונגע בתנועה עדינה מרפרפת בפניו של ויטו, מביט מקרוב בעיניו. ויטו חייך אליו חיוך לא סימטרי בגלל השיתוק בצד השמאלי של פניו, ליטף אותו בחזרה ונישק את כף ידו.

למראה השניים השקועים כל כך זה בזה התחלתי לחוש מיותר והצטערתי שהסכמתי לסידור עם גיל, סידור שפתאום נראה חולני ומביך.

"אולי כדאי שאני אצא?" אמרתי, קצת בנבזות, לגיל וקמתי, ואז נפתחה הדלת ונכנס רופא לבוש חלוק לבן ואחריו משתרך צעיר קטן קומה וחייכן שהוצג בפנינו כחמודי, הפיזיותרפיסט.

גיל הסביר לשניים שאני אעבור לגור איתו ועם ויטו ואעזור להם עם הבית ועם עומר, תיאר לפני הרופא בגאווה איזה שינויים נעשו בבית כדי להתאים אותו למגבלותיו של ויטו, ושאל את הרופא אם יש לו עוד הוראות אחרונות לפני שניסע הביתה.

הרופא הפקיד בידינו תיק גדוש הנחיות ומרשמים, הסביר בפרטי פרטים איזה תרופות צריך לתת לויטו, איך להאכיל אותו ואיך לרחוץ אותו, והזהיר אותנו שויטו עלול לסבול מדיכאון ולכן עלינו לשמור עליו ולהשגיח לא רק על בריאותו אלא גם על מצב רוחו. קבענו עם חמודי באיזה ימים הוא יגיע לטפל בויטו, ואחרי שהבטחנו לרופא להתקשר אליו אם תצוץ בעיה לא צפויה קבענו לבוא בעוד שבועיים לביקורת, הושבנו את ויטו בכסא הגלגלים והסענו אותו עד למכונית.

"אתה תנהג ואני וויטו נשב מאחורה." קבע גיל, וכך היה, הם ישבו חבוקים מאחור ואני נהגתי, מתאפק בקושי לא להציץ בהם דרך הראי.

"איך אני אדבר איתו אם הוא לא מבין עברית?" שאלתי את גיל כשהגענו הביתה, והוצאנו את ויטו מהמכונית בזהירות.

"באנגלית." אמר גיל ושלף החוצה את כסא הגלגלים המקופל.

"אתה מדבר אנגלית?" פניתי לויטו שהביט בדאגה איך גיל נאבק בכסא שסירב להיפתח.

הוא הפנה אלי את מבטו. "כן." אמר באנגלית, "ואני לא רוצה את הכיסא, אני רוצה ללכת בעצמי." הוסיף בהחלטיות, נאחז במעקה שתחם את השביל החדש והחל לפסוע לאיטו, נתמך בפס המתכת המלוטש בידו הבריאה.

הלכתי אחריו, דרוך לתפוס אותו אם ייכשל וייפול, אבל הוא הצליח להגיע עד לפטיו בכוחות עצמו, ונעצר לפני הדלת, מזיע ומתנשף מרוב מאמץ.

"כל הכבוד." הנחתי יד על שכמו, וחייכתי אליו.

ויטו החזיר לי חיוך יגע, "מתי הילד מגיע?" שאל.

"בקרוב, המטפלת מחזירה אותו מהגן בצהרים." ענה גיל שהצליח סוף סוף להכניע את הכיסא הסרבן. הוא החנה אותו ליד ויטו ובתנועת יד הזמין אותו לשבת. ויטו דחף אותו מעליו בבעיטה, ואמר משהו קצר רוח באיטלקית.

"הוא לא רוצה לשבת על כסא גלגלים." תרגם גיל.

"אני לא רוצה שהילד יראה אותי ככה." אמר ויטו באנגלית, "זה יפחיד אותו." הסביר.

"זה בסדר, הסברנו לעומר שאתה חולה." חייכתי בעידוד אל ויטו שהביט בי במבט עוין ולא החזיר לי חיוך. "הוא מתגעגע אליך מאוד." הוספתי, ממשיך לחייך כמו אידיוט אל הגבר חמור הסבר הזה שכאילו ראה דרכי ולא התרשם במיוחד ממראה עיניו.

"אני רק מקווה שהבן שלי לא שכח אותי." העיר ויטו בקול קודר, מפנה את דבריו אל גיל ומתעלם ממני, וניסה לפתוח את דלת הפטיו שהייתה כמובן נעולה.

"לא, הוא לא שכח." נחפז גיל לפתוח את דלת הפטיו הנעולה, "כל ערב לפני השינה אני מראה לו תמונות שלך ומספר לו עליך, ואני מדבר איתו כל יום באיטלקית כדי שלא ישכח את השפה." סיפר ופער את דלת הפטיו לפני ויטו, "בבקשה ויטו, שב." הפציר, אבל ויטו הניד בראשו לאות לאו, ודידה בעקשנות לתוך הבית.

נתמך בקירות ובכתפי צעד ברגל עד שהגיע למיטתו והתמוטט עליה באנחה כבושה. היה לו קשה מאוד, זה היה ברור, אבל הוא התעקש לפסוע על רגליו ואי אפשר היה שלא לכבד אותו על כך. "כל הכבוד." אמרתי וחייכתי אליו בעידוד. הפעם הוא כן התייחס אלי ואפילו החווה לעברי תנועת וי יגעה, לגלגנית משהו, ועצם את עיניו.

גיל התיישב לצידו וחיבק אותו. וויטו החזיר לו חיבוק וליטף את גבו, ושוב הרגשתי מיותר. "אני אלך להביא את הדברים שלו." אמרתי, וברחתי משם על נפשי. עד שחזרתי עם המזוודות של ויטו עומר כבר הגיע הביתה, קופצני ומלא מרץ, והסתער בחיבוק על ויטו.

גיל עשה עבודה טובה, הילד לא שכח את אביו והיה מוכן לשינוי שחל בו. כדי לא להפריע לאיחוד המשפחתי פרשתי משם והעסקתי את עצמי בסידורים ובטיפול בענייני הבית. עד הערב הצלחתי להתרחק מהם ולהיות מחוץ לבית, גוזם את הגדר החיה, מגרף עלים יבשים בגינה ומכסח את הדשא.

את ארוחת הערב הלכתי לאכול אצל אימא שהייתה עסוקה ונרגשת מאוד בגלל חזרתה הקרובה של נורית ומשפחתה ומיד אחרי שהאכילה אותי פקדה עלי להזיז מיטות, לנער מצעים, ולהוציא צעצועים ישנים מהבוידם.

למרות שכבר הסירו את הגבס מרגלה היא עדיין צלעה והתקשתה ללכת ובכל זאת לא חסה על עצמה, התרוצצה לפה ולשם, עסקה בהכנות ובסידורים ובסוף היום קרסולה היה נפוח וכואב.

אחרי שנזפתי בה שהיא מגזימה והוצאתי ממנה הבטחה לנוח יותר דיוושתי באי רצון בחזרה לבית של גיל וויטו, מנסח תוך כדי כך את נאום ההתפטרות שלי מהעבודה.

הגעתי די מאוחר, הבית כבר היה שקט וחשוך. רק פס אור דק נראה מבעד לדלת חדרו של ויטו. עמדתי בפיתוי ולא הצצתי פנימה אלא עליתי ישר לקומה השנייה, הצצתי לחדרו של עומר שישן בשלווה, מוקף בחיות הפרווה שלו. הכרתי אותו רק כמה שבועות אבל כבר הספקתי להתאהב בילד החמוד הזה וידעתי שלא משנה לאן ייקחו אותי חיי אני לא אוותר על חווית האבהות. גם אם אצטרך לחלוק את הילד שעוד לא נולד לי עם אישה, או שתיים אני מתכוון לעשות את זה ואני לא אחכה עד שאהיה מבוגר מידי, עד גיל שלושים וחמש אני אהיה אבא החלטתי, והלכתי למיטה.

כמעט נרדמתי כשגיל צץ פתאום בחדרי, נכנס בלי לדפוק והתיישב על מיטתי. "מה, כבר ישנת?" התפלא.

"כבר נורא מאוחר, מה אתה עושה פה?" פיהקתי.

"אני חייב לדבר אתך." אמר גיל, הרים את שולי השמיכה ונשכב לצידי, נצמד אלי מכף רגל ועד ראש. "הוא יודע עלינו." אמר בשלווה, משעין את ראשו על חזי.

"מאין לך?" נחרדתי. "הוא אמר משהו? איך אתה יודע?" הפצצתי אותו בשאלות.

"הוא לא אמר כלום אבל אני יודע שהוא יודע." שמר גיל על קור רוחו.

"אבל איך אתה יודע? אתה רוצה שאני אסתלק? אין לי בעיה."

גיל ניתר ממקומו ונשכב עלי, משעין את מצחו על מצחי, "לא, שלא תעז, אני לא אצליח לעמוד בזה בלעדיך."

"לעמוד במה? המצב שלו לא כל כך גרוע, הוא הלך עד הבית והוא אכל לבד ועומר קיבל אותו נהדר, לא פחד ולא נבהל. בשביל מה אתה צריך אותי? בשביל הסקס?"

"אל תהיה גועלי." נעלב גיל, ירד מעלי, אבל המשיך לשכב צמוד אלי, מגשש בידיים זריזות אחרי הזין שלי.

"עזוב, אני עייף, לא בא לי." עצרתי אותו, "תשמע גיל, אני אוהב אותך, אתה יודע את זה, אבל כל המצב שנתקענו לתוכו הוא פשוט בלתי אפשרי, אני מרגיש ממש לא נוח עם הקטע הזה, למה אתה מתעקש שאני אגור אתך?"

"ככה, כי אתה חייב לי." הכריז גיל.

"חייב לך? למה אני חייב לך?" נדהמתי.

"כי רק בגללך אני חי עם ויטו, אם לא היית עוזב אותי..." הוא התיישב במיטה והדליק את האור. התיישבתי גם כן ונוכחתי להפתעתי שגיל מביט בי במבט מלא תוכחה. "למה עזבת אותי גל? יש לך מושג איך ריסקת אותי?"

מצא לו זמן לחטט בפצע העתיק הזה חשבתי במורת רוח, אבל לא השתמטתי, אם בא לו לדבר על העבר דווקא עכשיו אני אעמוד בזה. "אני לא יודע למה נזכרת לדבר על זה עכשיו גיל, אבל אמרתי לך עוד קודם שאני מצטער, עשיתי טעות, הייתי רק ילד ואתה היית כל כך... לא יודע, הפחדת אותי עם כל ההצהרות אהבה שלך." הסברתי, והוא עצם את עיניו כאילו דברי מכאיבים לו.

יש דברים שאפשר להגיד רק בחושך, כיביתי את האור וחזרתי לשכב, מושך אותו אלי לחיבוק, והמשכתי לדבר, "ההתלהבות שלך הייתה קיצונית מידי בשבילי, הייתי עדיין תלמיד בתיכון ואתה פשוט היית יותר מידי בשבילי. לא הייתי מוכן אז לעוצמות כאלו של רגשות, הרגשתי שאתה סוחף אותי למקומות שאני לא מוכן להתמודד אתם עדיין."

"אז למה לא יכולת להגיד לי את האמת, להסביר שלא מתאים לך? היית חייב להתמזמז עם בחורה מול הפנים שלי? את כל הצבא העברתי בדיכאון בגלל מה שעשית לי." צעק גיל בלחש, ומרוב התרגשות חבט בי באגרופיו.

"אני מצטער." חזרתי ואמרתי, ולפתי את פרקי ידיו בכפותי, מנסה לרסן אותו בעדינות. "הייתי טיפש, הייתי ילד מתבגר ואנוכי, לא חשבתי כמו שצריך, אני באמת מצטער גיל, אל תתעצבן, בבקשה."

פניו היפים התעוותו והוא החל לבכות, הצמדתי אותו אלי, מלטף את גבו בעדינות, מנסה להרגיע ולפייס. עוצמת הרגשות שפרצו ממנו פתאום הדהימו אותי, חשבתי שהוא נרגע קצת במשך השנים. פתאום נזכרתי כמה הוא הפחיד אותי אז באינטנסיביות ובלהט שלו, למה חשבתי שהוא התבגר ולמד לשלוט בעצמו בינתיים?

"למה לא אמרת לי כלום עד עכשיו? למה אתה מתכוון שהיית בדיכאון?" ניסיתי לעשות סדר בבלגן.

גיל נאנח וידעתי שעוד רגע הוא שוב יפתיע אותי... הייתי עייף כל כך, אבל כמו שהוא אמר, הייתי חייב לו ולכן שכבתי בשקט והקשבתי לווידוי שלו.

"התגייסתי חודש אחרי שנפרדנו, את הטירונות הצלחתי לעבור איכשהו, הייתי עסוק כל כך ועייף כל כך עד שלא היה לי כוח לחשוב עליך, אבל אחר כך..." הוא מחה את פניו הלחות בשולי השמיכה, ושוב נאנח, "אחרי שסיימתי את הטירונות שקעתי... לא הצלחתי לשרת עד הסוף, כל הזמן עשיתי שטויות ואחרי שנה נמאס להם והם שלחו אותי לקב"ן שהמליץ לשחרר  אותי."

"איזה שטויות?" נחרדתי, "ניסית להתאבד?"

"אני לא רוצה לדבר על זה." כבש גיל את פניו בחזי, "סתם שטויות." סתם, ולא פירש.

"אבל מה עשית? לקחת סמים? השתכרת, מה?" התעקשתי לדעת פרטים ואחרי הפצרות רבות הוא גילה לי שפשוט הפסיק לאכול, ירד במשקל ונחלש עד שבסוף התעלף ואושפז בגלל תשישות, חוסר משקל ובעיות בקיבה.

"העיקר שלא ניסית להתאבד." הערתי בציניות וטלטלתי אותו, נרגז, "טיפש אחד!" נזפתי בו, "למה עשית את זה?"

"לא יודע." משך גיל בכתפיו והמשיך בסיפורו, "אחרי שהשתחררתי הייתי באשפוז כמעט חצי שנה, לאט לאט השתפרתי ובסוף יצאתי מזה. היום אני אפילו לא לוקח כדורים. הורי כל כך שמחו שחזרתי לעצמי עד ששלחו אותי לחו"ל כדי להחליף אווירה ואז פגשתי את ויטו. הוא היה ממש מקסים אלי, הוא טיפל בי ודאג לי, היה לי כל כך טוב איתו... בזכותו הפסקתי לחשוב עליך ולהתגעגע אליך והייתי בטוח שזהו, מעכשיו הכול יהיה טוב, ובאמת היה טוב, אבל ויטו לא הפסיק לנסות להביא ילד, הוא התעקש שהוא חייב להביא בן כדי שיישאר זכר למשפחה שלו. הבנתי אותו ותמכתי בו, וגם אני שמחתי מאוד כשעומר נולד, אבל מאז שהוא הגיע הלכה לנו הזוגיות. ויטו לא הסכים לשכור מטפלת שתגור איתנו והתעקש שנעשה הכול לבד, זה היה ממש קשה, הילד לא נתן לנו לישון, היינו עייפים כל הזמן וכמעט שלא היה יותר סקס, ומה שיותר גרוע זה שלויטו בכלל לא היה אכפת, הוא שם לב רק לילד, חשב רק עליו..." הוא נאנח, "כל הזמן קיוויתי שאחרי שהילד יגדל קצת נחזור להיות כמו קודם, אבל זה לא קרה. כל פעם שניסיתי ליזום שיחה, להבין מה קרה ולמה אנחנו לא יכולים לחזור לאהבה שהייתה לנו פעם התפתחה מריבה. הוא טען שאני ילדותי, שאני לא מבין שילד גורם לחיים להשתנות, שבין כה וכה אחרי כמה שנים יחד כבר אין כל כך הרבה סקס וככה זה... אחר כך חזרנו לארץ, ועד שגמרנו לשפץ את הבית ההורים שלי החליטו פתאום למכור את הדירה שלהם ולעבור לגור בדיור מוגן... איכשהו הזמן ברח לי ומפה לשם עברו שנתיים. ויטו עבד המון שעות גם בארץ, ורוב הזמן הייתי תקוע בבית עם עומר. אחרי שהוא התחיל ללכת לגנון חזרתי ללימודים ואז קלטתי שאני לא יכול יותר לחיות ככה, כמו איזה קשיש חסר חיים, אמרתי לויטו שאני רוצה לעזוב אותו ולמצוא מישהו בגילי, מישהו שרוצה גם לחיות וליהנות, לא רק לעבוד, ולטפל בילד. הוא נורא נפגע, צעק שניצלתי אותו, שאני מנוול בדיוק כמו האקס שלו, פביו, ואמר שאם אני אלך הוא לא ייתן לי לראות יותר את הילד..." הוא גנח באומללות, "זו הייתה מריבה איומה, פשוט איומה... בסוף הסתלקתי החוצה כדי להירגע קצת וכשחזרתי מצאתי אותו שוכב מעולף על הרצפה, הילד יושב לידו ובוכה... הרופא אמר שאם הוא היה נשאר בלי טיפול עוד שעה הוא היה מת."

"אז מה, המצב שלו... השבץ שהוא חטף קרה בגלל שרבת איתו?"

"אי אפשר לדעת, רק אחרי שהוא התמוטט התברר שלויטו היה לחץ דם גבוה ויותר מידי כולסטרול, ושהוא לא טיפל בעצמו כמו שצריך, אולי זה היה קורה בין כה וכה, אבל המריבה איתי בטח לא עזרה."

"אז מה המצב אתכם היום?"

"לא יודע."

"מה זאת אומרת לא יודע?" התעצבנתי, "אם לא אתה מי כן יודע?"

"אתה לא מבין גל, אחרי האירוע המוחי הוא כאילו... הוא נראה בערך אותו דבר, קצת רזה יותר, אבל משהו בו השתנה, זה כאילו ש... לא יודע, כאילו שמישהו החליף לו את האישיות."

"עלי הוא עשה רושם של בן אדם ממש בסדר." הערתי.

"זה בגלל שאתה לא יודע איך הוא היה פעם. תסמוך עלי, הוא השתנה, שמתי לב לזה עוד כשהוא היה בבית חולים. הרופא אמר שאין מה להתפלא, ככה זה אחרי אירוע מוחי, ואני צריך להתחיל להפנים שהוא אף פעם לא יהיה שוב אותו בן אדם."

"וזה מפחיד אותך." קלטתי פתאום.

"כן, מאוד." הודה גיל, "ומה שמפחיד אותי עוד יותר זה שהוא רוצה שמחר נשב עם העורך דין שלו ונעשה כל מיני סידורים... אני ממש לחוץ בגלל זה."

"מסכן שלי." נישקתי אותו, והוא החזיר לי נשיקה, ושב ודחף את ידו למכנסי הפיז'מה שלי, ויותר לא דברנו.

שמור     בטל

למחרת היה לי יום עמוס מאוד, לקחתי את עומר לגן ומשם נסעתי לאימא, הסעתי אותה לפיזיותרפיה והמשכתי ללימודים. חזרתי אחרי הצהרים רעב מאוד, ואחרי שעשיתי למענה קניות נכנסתי אליה שוב. אימא הודתה לי והציעה לי לאכול אצלה.

"רגע, אני אבדוק קודם אם גיל צריך אותי." ניגשתי לטלפון, שכאילו ניחש אותי וצלצל.

"סיימת כבר ללמוד?" שאל גיל בקול מתוח.

"כן, אני אצל אימא. מה קרה?"

"לא קרה כלום, אבל אם לא אכפת לך אני מבקש שתגיע מיד הביתה כי..."

"עומר בסדר?" קטעתי אותו, חש שמשהו ממש לא בסדר.

"כן, בטח, הוא בסדר גמור. מה קרה לך?" נעלב גיל.

"מה קרה לי? מה קרה לך?"

"למה אתה חושב שקרה לי משהו?" התווכח גיל.

"כי הקול שלך נשמע לי... לא יודע, אתה לא נשמע כרגיל. הילד בסדר? אתה בטוח? אני יכול לדבר איתו?"

"מה, אתה לא סומך עלי?" התעצבן גיל, "לא, אתה לא יכול דבר איתו, הוא משחק בחוץ עם שרל'ה, אבל היא צריכה לזוז, אתה מוכן להגיע כבר?"

"אני כבר מגיע גיל, למה אתה עצבני כל כך?"

"כי דבר ראשון אתה שואל מה עם הילד, ומה איתי, אני לא בן אדם?"

"כן, בטח שאתה בן אדם, אבל אתה בן שלושים ואחת, ועומר רק בן שלוש. טבעי שאני אדאג לו קודם, ותפסיק להיות רגזן כזה, עוד כמה דקות אני אצלך."

"הכול בסדר?" שאלה אימא, מביטה בי בדאגה.

"כן, אני מקווה. לפעמים גיל כל כך ילדותי... ויטו פינק אותו יותר מידי." קיטרתי.

אימא נאנחה. "גברים מתבגרים לאט, ויש גברים שלא מתבגרים אף פעם." אמרה והגישה לי כריך שהכינה למעני, "קח, שיהיה לך מה לאכול עד שתגיע, ותודיע לי מה קורה אצלך כשתוכל לדבר."

"אין בעיות." נישקתי את מצחה ונסעתי חיש אל גיל שהמתין לי בפתח, לחוץ ומתוח.

"נו, מה קרה?" שאלתי, תר בעיני אחרי עומר. זה לא שלא האמנתי לגיל, אבל בכל זאת רציתי לראות את הילד במו עיני.

"גל!" זינק עלי עומר מהקומה השנייה, מנופף בידו משאית מבריקה. "תראה מה קנו לי." התפאר, והושיט אלי את ידיו כדי שארים אותו ואנשק אותו. "איזה משאית יפה." התפעלתי, והרמתי אותו, מגיש את שפתי אל מצחו כדי להיות בטוח שאין לו חום (למדתי את התחבולה הזו מאימא, וכשהייתי ילד כעסתי על הדאגה המופרזת שלה לבריאותי, אבל ברגע שהתבגרתי התנהגתי בדיוק כמוה) "מי קנה לך את המשאית היפה הזו עומר?"

"הדוד מאיטליה." צפצף עומר, והתפתל בזרועותיי, דורש שאוריד אותו למטה. הושבתי אותו על השטיח ושיחקתי איתו קצת במשאית, תוהה מי הוא הדוד מאיטליה.

חמודי, הפיזיותרפיסט של ויטו, יצא מחדרו וביקש ממני ומגיל להיכנס. "אני אשחק בינתיים עם עומר." חייך אל הילד שחייך אליו חזרה חיוך שמח ומלא אמון והלך איתו ברצון לחדרו להראות לו את צעצועיו.

"מי זה הדוד מאיטליה?" שאלתי את גיל.

"הוא לא דוד, הוא עורך דין, ושים לב שחוץ מאיטלקית ואנגלית הוא מדבר גם עברית." ענה לי גיל בלחש, ופתאום אחז בידי ולחץ אותה בכוח, "אתה אוהב אותי?" שאל, נועץ מבט חודר בעיני,

"כן, בטח, מאוד. למה אתה שואל?"

"עוד מעט תדע, ואתה אוהב גם את עומר?"

"כן, בטח. איך אפשר לא לאהוב אותו?" חייכתי אליו, תוהה במה מדובר, "מה כל השאלות האלו גיל? מה קורה?"

"תכף תראה." אמר גיל והוביל אותי, ידי נתונה בידו, לחדרו של ויטו.

ויטו ישב על כורסה, מתאמץ לשבת זקוף למרות שהיה ניכר שהוא מתקשה בכך. מולו ישב איש אחד, אלגנטי מאוד, לבוש חליפה כהה וענוב עניבה שחורה עם פסים אפורים, והביט בי בסקרנות.

"גל." אמר ויטו ונעמד על רגליו, נתמך בקיר, "תרשה לי להציג בפניך את העורך דין שלי, אלדו קאסוטו."

לחצתי את ידו של מר קאסוטו שהביט בי בפקפוק, כמנסה לקבוע אם יש בי תועלת, ואחר כך, בעיקר כדי להשתמט ממבטו החודר, דחפתי כרית מאחורי גבו של ויטו, מנסה להקל עליו את הישיבה. הוא חייך אלי חיוך רפה והודה לי במנוד ראש, מניח את כף ידו על ידי. הבחנתי שאגלי זיעה הצטברו על מצחו ושגופו רועד מתשישות, אבל קולו היה יציב ושקול כשהודה לכולנו בנימוס על הזמן שאנחנו מקדישים לו, וביקש שנקשיב לו בסבלנות למרות שהוא מדבר אנגלית שהיא לא שפת אימו.

"בקרוב ימלאו לי חמישים ושלוש." אמר, "אבל עלי להודות בבושה שכל זמן שהורי חיו התנהגתי כמו ילד קטן וחסר אחריות. רק אחרי שהם נפטרו התחלתי לחשוב כמו גבר ולתכנן את העתיד שלי, וגם אז עשיתי טעויות, הלכתי אחרי הלב שלי שנשאר צעיר מידי ו..." הוא עבר לדבר במהירות באיטלקית, ומר קאסוטו, שדיבר עברית מוקפדת ונוקשה במבטא איטלקי חזק, תרגם לי, משפט אחרי משפט, את דבריו.

"ויטו עשה טעויות, נתן את הלב שלו לבן אדם לא ראוי, סבל והתאכזב, חיכה יותר מידי זמן עד שמצא מישהו לחלק איתו את חייו, ולגדל איתו נכדים להוריו זיכרונם לברכה, השרידים היחידים למשפחות שנספו בשואה. הוא מודה שהתנהג בצורה לא אחראית, שכח שהוא כבר לא צעיר, לא השגיח על הבריאות שלו ו..." ויטו הרים את ידו ומר קאסוטו השתתק והניח לו להמשיך.

"אני מתנצל, אולי לא הייתי צריך לבחור כשותף לחיים בחור כל כך צעיר כמוך." הביט בגיל שנשען על הדלת בפנים מאובנות, מתאמץ לשלוט בעצמו ולהתנהג בצורה מכובדת. "אבל ללב יש רצונות משלו, כל זמן שהייתי בריא הרגשתי טוב והייתי מאושר עם גיל ועם עומר, אבל עשיתי טעויות, לא הבנתי... אני מתנצל." הושיט את ידו לעבר גיל שחש אליו, כרע לצידו וחיבק אותו.

"אתה לא צריך להתנצל על כלום ויטו." אמר בקול רוטט בעברית, ואחר כך עבר לדבר באיטלקית נרגשת.

הם התווכחו קצת באיטלקית, ויטו נשאר רגוע ושלט בעצמו, וגיל, כמו תמיד, היה קצת דראמה קווין, ואפילו מחה דמעה.

ויטו ליטף את פניו בחיבה, נישק את מצחו וביקש ממר קאסוטו להמשיך.

מר קאסוטו פתח תיק מסמכים מהודר עשוי עור, ואמר בעברית המיושנת והרשמית שלו שהוא התבקש על ידי מר ויטו קלדרון לעשות תוכניות לעתיד, ואם אנחנו לא מתנגדים, הוא הרים את ראשו ונעץ בי מבט חודר, הוא יפרט אותם לפני הנוכחים בחדר.

חש כאילו הוא מבקש את אישורי הנהנתי לעברו, והוא המשיך והסביר שויטו רוצה לחזור לרומא ולבלות בה את שארית חייו ולכן... "אתה רוצה לעזוב את הארץ?" נכנסתי בחוסר נימוס לדברי עורך הדין המכובד, והבטתי, מופתע מאוד, בויטו, "ומה זאת אומרת את שארית חייך?" התקוממתי, "אתה רק בן חמישים וקצת, אתה יכול לחיות עוד עשרים, שלושים שנה, אפילו יותר, ואם תסתלק מה יהיה עם גיל ועם עומר?" שאלתי בעברית, נחרד מהמחשבה שהוא ייקח אותם ממני ושוב אשאר לבד.

"רק רגע גל, תן לעורך דין לסיים." ביקש גיל וטמן את פניו בכתפו של ויטו שליטף אותו כאילו הוא ילד מבוהל.

"סליחה." התנצלתי בפני מר קאסוטו שהמתין בסבלנות עד שישתרר שקט בחדר, "בבקשה, תמשיך."

מר קאסוטו המשיך ופירט בפני את תוכניתו של ויטו לעזוב את הארץ, לחזור לאיטליה ולהשאיר אותי ואת גיל בביתו כאפוטרופוסים של בנו, עומר, בתנאי שנסכים לטפל גם בתאומים שעומדים להיוולד בעוד חמישה חודשים בערך.

"מה?" התפרצתי שוב, המום, "על איזה תאומים הוא מדבר גיל?" הבטתי בגיל בתימהון.

"תסביר לו גיל." דרש מר קאסוטו שמאס מן הסתם בהתפרצויות חסרות הנימוס שלי.

גיל נאנח, התיישב על המיטה של ויטו והסביר לי לאט ובסבלנות שאחרי שעומר נולד נותרו לויטו עוד שלושה עוברים מוקפאים, ועוד כשהיה בשיקום, חודשיים אחרי שהתאושש מהאירוע המוחי שעבר, הוא נתן הוראה לעורך הדין שלו למצוא פונדקאית שתיכנס להיריון מהעוברים שנשארו.

"זאת אומרת שהם בעצם האחים הביולוגיים של עומר?" ניסיתי להכניס סדר בחדשות שניחתו עלי.

"כן, ולמרבה המזל גם אותה פונדקאית שילדה את עומר הסכימה להרות שוב. כיום היא בהיריון עם תאומים, בן ובת, והם חולקים עם עומר את אותם גנים בדיוק."

"מזל טוב." אמרתי לויטו אחרי שהתאוששתי מהבשורה, "אני מקווה שהם יהיו נהדרים כמו עומר."

"אתה אוהב אותו מאוד, נכון?" חייך אלי ויטו.

הנהנתי, "איך אפשר לא לאהוב אותו? הוא ילד נהדר."

"וגם את גיל אתה אוהב?" המשיך ויטו.

"כן." נאלצתי להודות, "אני... זאת אומרת, אני וגיל מכירים עוד מזמן ו..." ניסיתי להסביר, אבל ויטו המשיך לדבר, מתעלם בשוויון נפש מגמגומיי ומהסומק שפרח בלחיי. 

"אני זקן וחולה, אבל לא עיוור ולא טיפש. עכשיו אני מבין שיש זמן לכל דבר... חיכיתי יותר מידי זמן עד שהרשיתי לעצמי להתאהב ולהפוך לאבא." הוא נאנח, והביט לעבר גיל, "סליחה שלא גיליתי לך, אבל בזמן שהייתי בשיקום עברתי עוד אירוע אחד קטן, לא העזתי לספר לך יקירי, אבל המצב שלי כבר לא ישתפר יותר. אם יהיה לי מזל הוא יישאר יציב, אבל רוב הסיכויים שעם השנים הוא רק ילך וידרדר. אני גדלתי עם הורים מבוגרים וחולים ואני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה, אני רוצה שיהיו להם הורים צעירים ובריאים שיוכלו לשחק איתם, לקחת אותם על הידיים, לרוץ אחריהם ולשמור עליהם."

"בסדר, אני מבין, אבל למה אתה צריך לעזוב." התקומם גיל ועבר שוב לאיטלקית, ממטיר על ויטו טענות ומחאות נרגשות. ויטו ליטף את כתפו, מחייך חיוך מרוחק ונוגה, והסביר לאט ובסבלנות שככה יהיה הכי טוב לכולם, הוא מתעייף מהר מאוד בזמן האחרון, והמדינה הזו היא יותר מידי בשבילו, הוא אדם חולה שצריך שקט ושלווה ופה בישראל יש כל הזמן מהומות ובעיות, הוא לא מסוגל לחיות עם ילדים צעירים ומלאי מרץ, והוא מתגעגע לרומא האהובה שלו. ברגע שהילדים יהיו מבוגרים מספיק הוא ישמח אם נבוא איתם לביקור, אבל עכשיו הוא רוצה לחזור הביתה, לחיות את השנים שנותרו לו בבית בו נולד. 

"אבל תהיה לגמרי לבד, מי יטפל בך שם?" התמלאתי דאגה.

"יש לי הרבה חברים ומכרים ברומא, ואני אקח איתי את חמודי שיטפל בי, יש לו סיבות טובות לעזוב את הארץ ואנחנו מסתדרים טוב ומבינים זה את זה." הצטחק ויטו, "אני נותן את הבית לעומר ולתאומים, וכמובן שהאפוטרופוסים שלהם יקבלו כספים כדי שיוכלו לגדל אותם ברווחה, ואם תסכים לגדל את הילדים שלי אני לא אשכח אותך בצוואה שלי." הוסיף.

גיל נרתע לאחור כשויטו הזכיר צוואתו, "אל תדבר על הצוואה שלך, זה מפחיד אותי." התלונן, "אני לא רוצה שתמות, ולמה אתה חושב שאני מסוגל לגדל לבד שלושה ילדים?" התבכיין.

"אני מתכוון אתה וגל כמובן." תיקן ויטו את עצמו, ותלה בי מבט שואל.

"בתנאי שתחתמו על חוזה זוגיות." התערב מר קאסוטו בחומרה.

הסתכלתי על גיל שהסתכל עלי במבט דומע. "אני מסכים." אמרתי בלי היסוס, "מה אתך גיל?"

הוא הנהן ומצמץ כדי לסלק את הדמעות, "כן."

"אתה בטוח? לטפל בשלושה ילדים זה לא צחוק." הזהרתי אותו.

"אני יודע, אבל יחד אני בטוח שנצליח." הצהיר גיל באומץ. חיבקתי אותו, ואחר כך נישקתי את לחיו של ויטו, מבחין שהוא אפור מעייפות, ונראה מותש מאוד.

"תראה לי איפה חותמים ובוא נסתלק מפה וניתן לויטו לנוח." אמרתי למר קאסוטו שנתן לי ערמת ניירות לחתימה.

חתמתי מהר בלי לקרוא בדיוק על מה אני חותם ואחר כך יצאנו, וקראנו לחמודי שחש פנימה לטפל בויטו.

נפרדנו ממר קאסוטו שהפליג לדרכו במרסדס שחורה נוצצת, משאיר אותנו עם עומר שרצה ללכת לשחק בחוץ. לקחנו את הילד לגן השעשועים. נדנדנו אותו לפי התור בנדנדה, וניסינו לדמיין איך נסתדר עם שלושה ילדים.

"עד שהם ייוולדו עומר כבר יהיה גדול יותר." ניסיתי להרגיע את עצמי, "ואם אחותי מצליחה גם אנחנו נצליח." הבטחתי לגיל המודאג, "נו, די, תראה שהכול יהיה בסדר." חייכתי אליו בעידוד.

"אני לא יכול להאמין שויטו הסתיר ממני שעומדים להיוולד לו עוד ילדים." התמרמר גיל, "לא הייתי מאמין שהוא ישקר לי ככה." התלונן, ולא השתכנע מהטיעון שלי שלא לספר את כל האמת לא נחשב לשקר. "ואני גם לא מבין מה פתאום הוא נוטש אותי, אתה יכול להסביר לי למה הוא מוותר עלינו ומסתלק לו לרומא? אני ממש לא מבין את ההתנהגות שלו, כנראה שזה נכון שאחרי אירוע מוחי בני אדם משתנים." המשיך לקטר, ובטח היה מוסיף ודש בנושא עוד ועוד לולא עומר שמשך בחולצתו והתלונן שהוא צמא ושיש לו חול בנעליים.

"הנה, שב כאן עומריקו." הושיב את הילד על ספסל, כרע לפניו, חלץ את נעליו וניער אותם בעוד אני מיישר את גרביו של הילד, מזכיר לו שמים בריאים יותר מקולה ולא, אין לנו קולה, וגם מיץ לא, וגם לא יהיה, ופותח בשבילו בקבוק מים מינראליים.

"אתה חושב שאולי ויטו עוד ישנה את דעתו ויתחרט?" שאל גיל והנעיל לעומר את נעל שמאל.

"לא, אני לא חושב ככה." אמרתי ונעלתי לילד את נעלו הימנית, "אני חושב שעכשיו נצטרך להסתדר לבד, בלי אבא ויטו, אתה פוחד?"

גיל הנהן בחטף, ואז, כשראה שהילד מביט בו, נחפז לשנות את דעתו, "סתאאם!" חייך אלי וקרץ לעומר, "עבדתי עליכם, בטח שאני לא פוחד, אבאים לא פוחדים מכלום, נכון גל?"

"נכון." אישרתי, "אבאים לא פוחדים."

אפילוג

עברו שבועיים עד שויטו ארגן את חזרתו לרומא. בינתיים הספקנו לחתום בניצוחו של מר קאסוטו על חוזה זוגיות, ואפילו לחגוג את האירוע במסיבה ביתית קטנה שאימא ונורית ארגנו לנו כהפתעה. מר קאסוטו, הדור להפליא בחליפתו הכהה, העלה סומק על פני הגברות – אימי, אחותי ושרל'ה המטפלת - כשנשק את ידיהן ברוב הדר, נוהג בהן כאילו היו נסיכות.

כמה ימים אחר כך ויטו וחמודי נסעו לרומא ומאז שמרנו איתם על קשר במיילים ובטלפון. התאומים נולדו שבוע לפני הזמן, בלידה רגילה לגמרי, וכמה ימים אחרי לידתם הובאו אלינו לארץ על ידי אחות ששכר ויטו כדי שתלווה אותם בטיסה. למרבה הצער ויטו לא נכח בברית שערכנו בטקס ביתי צנוע לאביב, כי הרופא אסר עליו לטוס, אבל צלמנו הכול למענו והוא שלח שפע מתנות גם לאביב וגם ללילך וגילה עניין רב בהתפתחות השניים.

את החודשים הראשונים שלנו כהורים לשלושה עברנו רק בזכות אימא ואחותי שהטו כתף ועזרו לנו. אין לי מושג איך היינו שורדים את לילות השימורים בלי שרל'ה הנאמנה, שעברה לגור אצלנו עד שהתאומים יגדלו. אני חושש שבלעדיה היינו מתפגרים מתשישות ומחוסר שינה.

ככל שהם הלכו והתפתחו החיים נעשו קלים יותר, וגם מצבו של ויטו השתפר, לכבוד יום הולדתם הראשון של התאומים, תכננו לטוס אליו לביקור עם שלושת הילדים, אבל הוא נפטר שבועיים לפני הטיסה המתוכננת. במקום לבקר כולנו ברומא הגענו, גיל ואני, ללוויה, משאירים את הילדים עם שרל'ה ועם אימא שלי שעמדה לצידי כסלע איתן לאורך כל התקופה המייגעת הזו.

גיל אמר על ויטו קדיש וחמודי, שבכה כמו ילד כשטמנו אותו בקבר, סיפר לנו שהוא נפטר בשנתו בשלווה, ולא סבל שום כאבים.

כמו שהבטיח ויטו זכר את כולנו בצוואתו. חמודי קיבל את דירתו ברומא, ומיד פרץ בבכי ונשבע שנוכל לבוא עם הילדים מתי שנרצה ולשהות בדירה כמה זמן שנרצה ושב והתייפח מרה.

את הבית בארץ הוריש ויטו לעומר ולתאומים, ובנוסף לכך קיבלו גיל והילדים מניות וסכומי כסף נאים שהופקדו למענם בקרנות נאמנות.

אימי ואחותי קיבלו תכשיטים יקרי ערך, כאות תודה על עזרתם בטיפול בילדים והחיבה האימהית שהעניקו להם, ואפילו שרל'ה, המטפלת המסורה, לא נשכחה וזכתה בסכום כסף נכבד ביותר.

רק אני לא קיבלתי פרוטה. הירושה שהוריש לי ויטו הייתה מעטפה חומה גדולה שבתוכה הייתה הכתובה של הוריו המנוחים, אלבומי תמונות שלו ושל הוריו, ומכתב שהופנה אלי.

המכתב נכתב בכתב ידו באיטלקית, וצורף אליו תרגום מודפס בעברית שנעשה על ידי מתורגמנית מוסמכת.

גל היקר שלום רב,

אנא, סלח לי שלא השארתי לך כסף, בזמן המועט שזכיתי להכיר אותך הבנתי שאתה מסוגל לפרנס את עצמך בכבוד ולא זקוק לכספי, ואולי זה קטנוני מצידי, אבל חשתי שאחרי שזכית באהוב ליבי ובילדי, לא מגיע לך לקבל גם את כספי.

מאחר וזכית לחיות את העתיד שהמוות גזל ממני חשבתי שמין הראוי לתת לך לשמור על המזכרות מעברי כדי שתעביר אותם לילדים שלנו.

אהוב אותם ואת גיל גם בשמי.

אני מקווה שאם הם ידעו מאיפה הם באו הם ידעו גם לאיזה כיוון לפנות בעתיד כשיתבגרו.

אני מאחל לך שאלוהים יברך אותך בכל אשר תפנה גל וישמור עליך עד סוף ימיך.