ג. הגברים של גלי

5. תותים בשמנת

את השבוע האחרון לפני המילואים הם בילו יחד זמן רב ככל האפשר, מנסים לחטוף כמה שיותר זמן זה עם זה.

גלי הפסיקה לנסות להביא אותם לידי החלטה על העתיד והניחה להם, מבינה בחוש נשי שאין טעם לתכנן תכניות כל זמן שמוחם טרוד במילואים.

דימה היה מוטרד ואומלל, וסבל מסיוטים ליליים, בעוד שבני התעקש לשמור על העמדת פנים של הכל כרגיל, למרות שכמו כולם גם הוא פחד משירות בלבנון.

"רק שלא יתקעו אותי שוב בבופור." הייתה ההתייחסות היחידה שהסכים לשחרר בנושא.

"ברגע שסטס יגיע אני מספר לו הכל." אמר דימה כשהם נחו, שטופי זיעה, בחדר שכבר התרגלו לראות בו את חדרם.

"אתה לא רציני," אמר לדימה, "גם אני חושב מידי פעם שדי, כבר נמאס ואני הולך לספר למשפחה הכול, אבל…"

הוא נאנח לתוך שקע כתפו של דימה, "ראית אותם, איך אני יכול להגיד לאחד כמו עובד שאחיו הקטן הומו ? וההורים שלי… מילא אימא, היא תקבל אותי בכל מצב, אבל אבא?"

הוא כבש את פניו בבית שחיו של דימה, מלקק את העור הרגיש ואת פלומת השיער האדמוני והרך, נהנה לשמע גניחותיו.

מעולם לא בילה זמן רב כל כך עם אדם אחר, לומד להכיר אותו, את ריחו, טעמו וצורת מחשבתו. אנחנו עושים אהבה עכשיו, לא סתם מזדיינים, חשב ונישק את קצה ראשו האדמוני של דימה שישן בזרועותיו.

הם לא דברו על אהבה או על העתיד אלא פשוט חיו את הרגע, מנסים למצות כל דקה. לפעמים שמע את דימה מדבר אליו רכות במולדבית, או אולי הייתה זו רוסית, אבל זה קרה רק מאוחר בלילה כשהיה כבר עייף ומנומנם ודימה דיבר בקול חרישי, כאילו לעצמו. בני העדיף לא להגיב ולא ביקש תרגום. אולי אחרי המילואים, חשב לעצמו, אחרי שאני אחזור נדבר על הכל, ונרדם גם כן.

בני עמד לעזוב ביום חמישי ולכן, ביום רביעי בלילה, ישבו שלושתם, אחרי שהשכיבו את הילד לישון ורחצו את הכלים של ארוחת הערב, ועברו על כל המשימות שעמדו לפניהם בשבועיים הבאים.

בני נתן לגלי את המפתחות ורישיונות הרכב שלו - סובארו עייף ומקרטע ששירת אותו כבר שנתיים, והוסיף את רשימת העבודות שהיה על הקבלן לגמור בטרם יקבל את התשלום הסופי ויפנה את הדרך לחשמלאי.

הדירה הייתה כבר כמעט גמורה ובסתר לבבה קיוותה גלי שהשניים יעברו לגור בה ויפנו לה את החדר בקומת הקרקע.

ברגעיים אופטימיים דמיינה את עצמה גרה אצל סטס וטניה כמין אומנת שתטפל בבנם בעוד היא משלימה את לימודיה בסמינר אורנים.

את דימה ובני העדיפה לצייר גרים רחוק ממנה, כך שלא תאלץ לראות אותם מביטים זה בזה, נוגעים אחד בשני, ומתנהגים כמו זוג מאוהב, מעצבנים אותה ומזכירים לה בעצם נוכחותם שהיא כבר כמעט בת עשרים ושבע ועדיין בודדה.

כשהעלתה את הרעיון בפניהם הם החליפו שוב את המבט הזה שאמר לה שהם זוג, בעוד שהיא לבד, מחוץ למעגל.

"אני מעדיף להיות אתך בדירה, ושדימה ימשיך לחיות עם אחיו וגיסתו." אמר בני.

זה כל כך כואב, חשב דימה, נשך את שפתיו וריכז את מבטו בכפות ידיו. מאז החל לחיות עם בני הפסיק באורח פלא לכסוס את ציפורניו.

גם שערו שהתארך, חלק ואדמוני, נראה יפה. דבריו של בני עוררו בו רצון להכניס את אצבעו לפיו ולחזור למנהגו המעצבן.

בני רכן ואחז בכפו, מפגין שוב את הכישרון המדהים שלו לקרוא במוחו של דימה את כוונותיו עוד בטרם הפכו למעשים.

"זה לא רעיון טוב בני." אמר דימה רכות, לפני שגלי תתחיל שוב לצעוק. כאמור, הוא שנא מריבות משפחתיות והיה מוכן להבליג ולמחול על עלבונו כדי להימנע מהן. "לא נוכל לישון יחד אם אתה תגור עם גלי, וחוץ מזה נצטרך לשקר כל הזמן וגם…" הוא נאנח, "תסלחי לי גלי, אבל כל זמן שכולם חושבים שאת עם בני… הרי את רוצה להתחתן יום אחד ולהביא ילדים לא?"

"דימה," אמר בני בקול שקט וקר, אוחז בכוח את פרק ידו, "תכניס לך את זה לראש, אני לא מתכנן לחיות אתך. אם גלי תסתלק אני אמצא בחורה אחרת. תבין את זה כבר ותפסיק לפנטז שאנחנו… חוץ מזה גם לך אין אומץ לספר לסטס."

דימה משך את ידו מלפיתתו של בני וקם, "כן. יש לי. תחכה ותראה. אם אתה תמשיך לחיות חיים כאלה של… של… רמאי ופחדן אני אמצא לי מישהו אחר. אל תחשוב שאני..."  יודע שעוד רגע יפרוץ בבכי הוא ברח החוצה וישב על הדשא שגזם רק אתמול, מניח לכלבה לקפץ סביבו וללקק את פניו.

"כל הכבוד בני." אמרה גלי בזעם, "סוף סוף מצאת אהבה אמיתית ואתה מחרבן אותה בגלל הפחדנות שלך, ועוד רוצה להרוס לבחורה אחרת את החיים. תתבייש לך."

"אל תדברי שטויות." התיז בני, "מה את בכלל מבינה?" ניסה למהול בוז בשאלתו, אבל הדאגה לדימה הפגוע הרסה את הרושם הקשוח שרצה להשאיר.

"אני מבינה שהוא אוהב אותך אהבת נפש ואתה אוהב אותו. לך תגיד לו את זה, אחרת הוא לא יחכה לך כאן כשתחזור מהמילואים."

בני כבש את פניו בכפות ידיו, "אני לא יכול להגיד דבר כזה לגבר." אמר בייאוש.

"אתה כן יכול," התעקשה גלי "ואם היית אומר את זה ליוני הוא היה מבין ולא היה נגעל ממך. הוא לא היה מטומטם כמוך, הוא היה חבר אמיתי."

"אני יודע," לחש בני, "חבל שלא מתי במקומו. אולי הפעם זה יקרה."

גלי קמה ממקומה ודחפה אותו בכעס. "אידיוט." אמרה בזעם ועלתה כועסת למעלה.

בני קם ממקומו וניגש לדימה, "אתה בא לישון?" שאל באדישות, כאילו כלום לא קרה.

דימה קם וחיבק אותו. "אני אוהב אותך." אמר.

בני השפיל את עיניו ושתק.

דימה הרים את סנטרו של בני וניסה להביט בעיניו, "בני?" שאל ברוך.

בני סירב לפגוש את עיניו, "אני לא יכול," אמר בקול חנוק, "בבקשה דימה, תבין אותי, אני לא יכול." לחש והסתלק, משאיר אותו לבד עם הכלבה. 

דימה התכונן בכנות ללכת לחדר הקטן ולנסות את מזלו על הספה הסרבנית. בין כה וכה לא התכוון לישון הלילה, אבל איכשהו, אחרי שהציץ על איגור הישן, מצא עצמו בפתח חדרה של גלי. החדר היה גדול וכלל חדר ארונות מרווח, מקלחת פרטית ויציאה למרפסת קטנה ועגולה, שהצלה על הכניסה לבית.

גלי יצאה מהמקלחת לבושה כותונת דקה וקצרה שחשפה את רגליה. היו לה רגלים ארוכות וישרות וירכיים מלאות ומעוגלות.

בטנה הייתה גבעה קטנה ורכה מתחת לבד הלבן השקוף למחצה של הכותונת, ודימה שאל את עצמו איך יחוש אם יניח את ראשו על כל החמוקיים המעוגלים והרכים הללו. בדרך כלל חש רתיעה מפני קימורים נשיים שכאילו איימו לבלעו, אבל לא היה שום דבר מאיים בגופה של גלי, ליבו התרכך מאהדה כשראה שריסיה רטובים מדמעות.

הוא פרש לקראתה את זרועותיו, מציע לה נחמה וחיבה, והיא נצמדה אליו כמו ילדה קטנה, לוחצת את שדיה הקשים אל חזהו. היו לה כתפיים דקות וצרות ושדיים קטנים וזקופים.

הוא נהנה להחליק את כפותיו על גבה ומותניה הצרים. כשחש בקצות אצבעותיו את ההתעגלות הרכה של ישבנה ומותניה נרתע בנימוס.

"די, די חמודה, לא צריך לבכות. הכל יהיה בסדר מתוקה." לחש לה במולדבית, "אם תמשיכי לבכות גם אני אתחיל לילל, ואז מה יהיה? עוד נטבע בדמעות שלנו. הכל יסתדר בסופו של דבר."

"אני כל כך עצובה," לחשה גלי, מניחה לו למשוך אותה למיטה.

הם שכבו צמודים ודימה חש את פטמותיה דוקרות את חזהו. אחרי הכל היא לא הייתה באמת ילדה קטנה. למעשה, הזכיר לעצמו. היא הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים.

"תרשי לי?" לחש, פותח בעדינות את הכפתור הראשון בכותנתה.

היא הנידה בראשה לאות הן ופתחה את הכפתור השני, וכך, אחד היא ואחד הוא, נפתחה הכותונת לכל אורכה, חושפת שדיים קטנים ומושלמים למראה עם פטמות ורודות גדולות ומעוררות תאבון.

דימה לקח אותן בפיו אחת אחרי השנייה, "טעם של תותים בשמנת." אמר לה, דוחף את ידו בין ירכיה, נוגע ברטיבות המהבילה שהסתתרה בתוך סבך של תלתלים רכים שחורים ומבריקים.

ניסיונו של דימה בנשים היה מוגבל למדי וכלל זונה קשת יום וצנומה שהלהיבה אותו כמו דחליל עץ, ידידה של אימו, גרושה מרירה  שפלשה למיטתו ופחות או יותר אנסה אותו, משאירה שריטות על גבו וטעם מר של בירה בפיו ושתי נערות שיכורות שבקושי ידעו מה שמו.

עד היום הוא בהחלט העדיף גברים, אבל בני פגע בו מאוד וגלי הייתה כל כך מתוקה ועדינה וצייתנית. טעם עורה היה כשל חלב מתובל בווניל, וההתגפפות אתה הייתה, עד כה, תמימה כמו משחק ילדותי.

"דימה, מה אנחנו עושים?" מלמלה ברוך באזנו, והמגע העדין של שפתיה בתנוך אוזנו גרם לו לשלוף קונדום מכיסו ולהעלות אותו בזריזות על אברו.

גלי נסחפה אחרי דימה בלי שום בושה, מגעו היה כל כך עדין, כל כך ידידותי ומרגיע. לחישותיו במולדבית רכה משכו אותה חזרה אל ילדותה, לפני שהגיעה לארץ הזו שהאור בה בוהק ולשפה צליל גרוני וקשה.

בהשפעת לטיפותיו ולחישותיו היא חזרה להיות ילדה טובה עדינה וצייתנית, לבושה גרבי תחרה ושמלה מעומלנת עם סרט מבריק בשערה.

היא משכה אותו בעדינות אליה, "מה אנחנו עושים דימה?" חזרה ושאלה בעברית, מנסה להתנער מהמקסם החושני התמים שדימה הטיל עליה.

"נלחמים בעצב ובדיכאון." ענה לה, וחסם את פיה בנשיקה עדינה. הם התגלגלו במיטה וגלי מצאה את עצמה יושבת בחיקו של דימה, אברו רוטט בתוכה, ושפתיו ממטירות נשיקות קטנות רכות ומגרות על שדיה כתפיה וצווארה.

הדלת נפתחה חרש ודימה מצא עצמו מביט בעיניו של בני שהציץ פנימה. פיו של בני ועיניו נפערו בעיגול נדהם, אבל הוא שתק, מופתע מכדי שיוכל לדבר.

דימה רמז לו בידו להיכנס לחדר, עיניהם נפגשו במבט ממושך ולרגע חשש שבני יסתלק, אבל פתאום הוא חייך ונכנס, נועל את הדלת בזהירות מאחוריו.

גלי הייתה כל כך מרוכזת בעצמה, מכווצת את שריריה הפנימיים סביב איבר המין שלו, כך שלא שמה לב למתרחש מאחורי גבה.

ככה מרגישים כשמגיעים לגן עדן חשב דימה, מתבונן בבני שהביט בו תוך שהוא מתפשט באיטיות למענו ומחייך אליו.

אברו נסחט ברכות בתוך אבר המין הקטיפתי של גלי שהיה חמים ולח ונעים בצורה מדהימה. אולי הסטרייטים צודקים חשב לעצמו דימה ונשק שוב את צווארה העדין שהריח כמו עוגיות הווניל שאפתה לו סבתו כשהיה ילדון.

כאשר חשה גלי בבני מתיישב לצידה, מלטף אותה בעדינות בין פלחי עכוזה, היא קפאה בתדהמה ואז, תוך שבריר שנייה, החליטה והתמסרה למגעו העדין, נמנעת מלהביט בו.

דימה עבר ממצב ישיבה למחצה למצב של שכיבה, מושך אליו את גופה של גלי, משכיב אותה עליו כדי להקל על בני. היה לו ברור מה בני רוצה לעשות והוא התכוון לעזור לו כל זמן שגלי לא תתנגד ולא תיפגע.

הוא העביר את ידיו על גבה של גלי ונישק את כתפה. "הכל יהיה בסדר." אמר לה בקול מרגיע,

לרגע שאלה גלי את עצמה אם הוא יחזיק בה בכוח במקרה שתתנגד, ומיד פסלה את הרעיון. לא, דימה לא יעשה דבר כזה, זה לא הסגנון שלו.

הוא יפתה אותה בעדינות, יפנק וירגיע את הילדה הקטנה והביישנית שנותרה עדיין בתוכה, מתחבאת מתחת למסכת הצברית הקשוחה ומהירת הלשון שהפכה להיות מאז הגיעה לישראל.

היא נצמדה אליו, מניחה את פיה על פיו, מפשקת את רגליה, חושפת את אחוריה למבטו של בני.

אם כי מעולם לא עשתה דבר כה נועז קודם, היא לא יכלה לטעון שלא הבינה, או לא תפסה מיד מה כוונתם של שני הגברים. למה דווקא דימה, עם פניו הילדותיים מנומשים ואצבעותיו העדינות, לחישותיו הרכות ועיני האיילה הקטיפתיות שלו, הצליח לגרום לה לחוש כל כך נינוחה ורגועה למרות המצב המשונה, שלא לומר המביך, בו נמצאה?

היא צפתה  לחוש את אברו העבה של בני נלחץ לאחוריה והכינה את עצמה לחוש כאב. במקום זה הופתעה הפתעה נעימה כשבני נגע בעדינות בלשונו בפי הטבעת שלה. מי יכול היה לדעת שזה אזור כל כך רגיש ומענג? למה אף אחד לא סיפר לה? זה היה נעים בצורה מטריפה את הדעת.

היא שמעה את עצמה גונחת ונאנחת, משמיעה קולות תאווה מדהימים, מפתיעה את בני ואת עצמה כאחת.

כשהוא הפסיק בסופו של דבר ללקק אותה, ונכנס לתוכה, זו הייתה כבר כמעט הקלה. הכאב שחשה היה מעורב לבלי הפרד בעונג חריף והיא גמרה אחרי כמה דקות, גופה רועד בפראות. אחר כך הסמיקה כשגילתה שידיה השאירו סימנים אדומים על עורו העדין של דימה.

שני הגברים חשו כאילו נסחפו לתוך מערבולת וגמרו מיד אחריה תוך שהם מביטים זה בעיני זה, כל אחד מהם חש את הפעימות המענגות של האורגזמה של רעהו דרך גופה של גלי, שהפריד ואיחד אותם בעת ובעונה אחת.

הם התמוטטו על המיטה בערמה מבולגנת של ידיים ורגלים, ורק אחרי כמה דקות הצליח בני למצוא מספיק כוח כדי להתרומם ולהתיר את אבריו מהסבך.

הוא קילף את הקונדום מאיברו של דימה והלך למקלחת, זורק לאסלה את שני הקונדומים המשומשים.

דימה אהב לשתות מים אחרי זיון. הוא הביא לו כוס מים פושרים בכוס החרסינה הצהובה שעמדה על השיש.

דימה שתה חצי ואת השאר נתן לגלי, היא גמרה את המים וביקשה עוד. בני הלך להביא לה עוד ואחר כך שתה בעצמו שתי כוסות, עומד ומביט בעצמו בראי, מנסה למצוא מילים שיביעו את רגשותיו.

הוא התקשה בכך. כל חייו עסק רק בהסתרת רגשותיו מפני עצמו ומאחרים וכעת היה עליו לעשות מאמץ מודע כדי לדעת מה הוא חש באמת. הדבר היחיד שעלה בדעתו היה שפניו אמנם נאים למדי אך רגילים מאוד, חסרי יחוד למעשה, ולפלא הוא איך בחור נאה רגיש ונבון כדימה מסוגל לראות בפנים כל כך רגילות יופי ואקזוטיות הראויים לאהבה.

הוא יצא מהמקלחת, מוצא את השנים יושבים ולוגמים יין לבן.

דימה הגיש לו פחית בירה מכבי צוננת. הוא לקח את הפחית וחייך למראה דימה שהשתרע על המיטה, נינוח במערומיו, עורפו נתמך על הקיר וידו משתעשעת בשיערה של גלי שכיסתה את גופה בשמיכה ונראתה רדומה למחצה.

"אה... תראו, זאת אומרת..." התחיל לגמגם, "גלי, היית ממש מדהימה. אף פעם לא חשבתי ש... אני מתכוון." היא פקחה את עיניה והביטה בו בחיוך עצלני ומרוצה שלא ראה מעולם על פניה.

"גם אתה היית די מדהים בן ציון." אמרה, בעצלתיים וחייכה.

"אה, כן, תודה גלי. דימה, תראה, אני... בקשר למה שאמרתי קודם, אני..."

"היית שמוק." קטעה אותו גלי.

"נכון," הסכים בשפלות רוח. "אני שמוק פחדן. הלוואי ולא היה אכפת לי מה כולם חושבים עלי. הלוואי והייתי הומו גאה ומאושר, אבל אני לא. הומו בשבילי זו קללה. אני שונא את עצמי בגלל שאני כזה. אני מתבייש במה שאני וזו האמת."

עיניו חיפשו את עיניו של דימה לשווא, עיני האיילה החומות היו מושפלות ופיו של דימה היה קפוץ בחזקה. ברור היה שעליו לעשות את הצעד הראשון. "דימה, בבקשה." אמר בקול מתחנן וניסה לגעת בידו של חברו שמשך אותה ממנו.

"בבקשה מה?" הטיח בו דימה בקול קר, ולגם מהיין. ידו רטטה וכמה טיפות ניתזו על חזהו החלק והלבן. בני כרע על ברכיו וליקק את הטיפות מעל גופו של דימה.

"אתה כזה שמוק מטומטם," אמר דימה ברכות, "כזה פחדן עלוב." הוא הפך את בני על בטנו, מעמיד אותו על ברכיו, וחדר לתוכו בלי לטרוח לשים קונדום.

"קבלתי היום את התשובה השלילית השנייה. אין לי איידס," אמר, "ומאז שראיתי אותך לא נגעתי באף אחד אחר. לא יכולתי אפילו לדמיין לעצמי שאני נוגע בגבר אחר."

הוא המשיך לזיין את בני בפראות, מכאיב לו בכוונה, ומקפיד לא לגעת באברו הזקוף של בני שהזדקר, שחום ועבה וורידים כחולים פועמים לכל אורכו, מתחנן לליטוף. 

"דימה בבקשה," התחנן בני, מנסה לגעת בעצמו, או לכל הפחות לחכך את אברו בסדין המקומט, אבל דימה מנע את זה ממנו באכזריות.

"קודם תרד לגלי עד שהיא תגמור שוב." פסק, "אתה חייב לה המון אורגזמות."

בני נאנק. "אני חייב? אני לא כל כך אוהב את זה." אמר בקול אומלל.

"אז לא." אמר בני ויצא מתוכו, "עוף מפה. לך לעשות ביד לבד. אני וגלי נעשה חיים בלעדיך."

גלי ישבה שקטה מאוד, חשה את הדופק פועם במהירות בין רגליה, ולא הבינה למה הסצנה המכוערת והאכזרית שהשנים הציגו לפניה מגרה אותה כל כך.

בני כרע על ברכיו לפני דימה, "אל תגרש אותי," התחנן, מחבק את רגליו של דימה, "אני מסכים. אני אעשה כל מה שתגיד. בבקשה דימה, תן לי להישאר אתך."

"תשכב על הגב," פקד עליו דימה, "גלי שבי לו על הפרצוף ואל תרחמי עליו." כמו מתוך חלום מצאה עצמה גלי כורעת על ברכיה מעל פניו של בני שהפעיל בחריצות את לשונו, מתווה עיגולים סביב הדגדגן שלה.

ההתנהגות הרודנית של דימה רגשה אותה כל כך עד שברכיה רעדו. גם בני שכח כמדומה את סלידתו מטעמם של אברי מין נשיים והתחיל להתלהב מלטף את ירכיה וגונח.

דימה הרים את רגליו של בני והניח אותן על כתפיו, ושוב התחיל לזיין אותו כשהוא מלטף את שדיה של גלי ומנשק את עורפה. אברו של בני נותר תפוח ומתחנן למגע, אבל הוא שתק וליקק את דגדגנה של גלי בחריצות עד שנאלצה להפסיק אותו מפני שלא יכלה לעמוד בכך יותר.

היא חשה טיפות זיעה מחליקות במורד עורפה ובין שדיה ושאלה את עצמה אם אפשר להתעלף מרוב תענוג.

"אני אגמור אם הוא ימשיך עם זה," לחשה לדימה. ליבה פעם במהירות רבה ופטמותיה היו זקורות עד כאב.

"עוד לא," אמר דימה והלביש על אברו של בני קונדום. הוא סובב אותה עם הפנים אליו, מושיב אותה על הזין הזקור, וקילל כשכמה דקות אחר כך היא אבדה את השליטה על עצמה וגמרה שוב, סוחפת את הגברים אחריה.

זה היה נהדר, אבל מתיש מאוד. היא כמעט שנרדמה מרוב עייפות ויין כששמעה את הגברים מתלחשים חרש. בקושי רב פקחה את עיניה והביטה בהם. שניהם בכו, דימה ביקש את סליחתו של בני על שהכאיב לו, ובני התנצל שוב ושוב על דבריו, ונשבע לדימה שהוא אוהב רק אותו.

היא שוב נמנמה קצת וכשפקחה אחר כך את עיניה ראתה את הגברים יושבים זה מול זה בישיבה מזרחית על הרצפה, מלטפים אחד את פניו של  השני.

"כדאי שתלכו לחדר שלכם חמודים," אמרה בקול מנומנם, שואלת את עצמה אם אינה חולמת. "איגור תמיד בא למיטה שלי בשש בבוקר." הם קמו בצייתנות ונישקו אותה, דימה נישק אותה על פיה ובני נישק לפטמתה. זה היה נעים.

"רק אל תמות לי בלבנון מאמי." אמרה ונרדמה.  

בני ודימה נשכבו על מיטתם וניסו לישון, אך לשווא. ההתרגשות בגלל המילואים, ובגלל ההתעלסות המשותפת עם גלי טענה אותם באדרנלין שלא הניח להם להירדם.

באותו לילה הם שוחחו בפתיחות ובכנות כפי שלא עשו מעולם. בני עשה מאמץ אמיתי לדבר על רגשותיו.

"אני אוהב אותך," חזר ואמר לדימה, "מגיע לך מישהו יותר טוב ממני. בן אדם יותר רגיש ומשכיל, אחד שקורא שירים וספרים כמוך. אחד שיודע שפות, שעשה דברים, שמסוגל להתנהג כמו שצריך בכל מקום. לא סתום כמוני."

דימה צחק חרש. "אתה יודע לתכנן בתים וגנים, ולתקן כל דבר. אתה מכיר את כל הברית הישנה עם כל הפירושים. אתה רובאי שבע, ואתה יודע את כל התפילות של היהודים. אתה הרבה יותר חכם ושווה ממה שאתה חושב בני." אמר, מתאפק לא לבכות.

בני כיסה את גופו בנשיקות, "תבטיח לי שלא תעזוב אותי." דרש, "אל תעזוב אותי. תבטיח."

"אני מבטיח," אמר דימה וחפן בעדינות את פניו של אהובו, מחליק בעדינות על תווי פניו, מנסה לחרוט אותם בזיכרונו באמצעות אצבעותיו הארוכות והעדינות. "אתה עדיין רוצה להתחתן עם גלי בני?" שאל.

"לא יודע, אני רק רוצה שהיא תהיה מאושרת."

"אם ככה אין מה לעשות, אני אהיה חייב להתחתן איתה," פסק דימה, "היא תהיה מאושרת רק אם היא תוכל להמשיך לטפל באיגור, ואם היא תהיה אשתי היא תהיה דודה של איגור וככה הכול יישאר במשפחה."

בני פרץ בצחוק והסתער עליו. הם התגלגלו במיטה, צוחקים ונאבקים זה בזה, ולבסוף גברה עליהם העייפות והם נרדמו.

6. סטס

בני סירב להיפרד מדימה בתחנת ההסעה. הוא נישק אותו בחזקה בפתח הבית, בעוד גלי ממתינה ברכב, ויצא במהירות, דמעות זולגות על לחיו וידו לופתת בחזקה את ידית הבד של הצ'ימידאן הצבאי הוותיק שלו שעבר איתו את כל הדרך מהטירונות דרך שלוש שנים קשות ומסוכנות בלבנון ובשטחים.

"עובד אחי נתן לי את הצ'ימידאן הזה," סיפר לגלי והרכיב משקפי שמש על עיניו. "זו הייתה המתנה שלו בשבילי לכבוד הגיוס. הוא היה בטוח שאני אלך רק לגולני. הוא כתב על הצ'ימידאן 'גולני שלי' עוד לפני שהגעתי לבקו"ם. אם הוא היה רואה אותי בוכה בגלל גבר..."

גלי נאנחה, היא ידעה עד כמה בני מחשיב את דעתו של עובד, אחיו הגדול. "אם הוא אוהב אותך הוא יקבל אותך גם כהומו." אמרה ברכות, "ברגע שאתה תבין שזה לא משהו שצריך להתבייש בו …"

בני הניד את ראשו לשלילה, התיעוב העצמי שחש חנק את גרונו.

גלי ראתה איך הוא מסתגר מפניה ואוטם את עצמו מהעולם. רק יוני היה מסוגל להוציא אותו ממצב כזה ומאחר ויוני מת… הם נסעו בדממה עד לטרמפיאדה של צ'ק פוסט.

הטרמפ של בני לקרית שמונה, עדיין לא הגיע, והיא הציעה לחכות איתו למרות שהיה לה שיעור בבית הספר בקרית עמל בעוד פחות משעה.

"לא דברנו על אתמול בלילה," ניסתה להגיע אליו בעדינות. "לא הרגשתי בכלל כשנכנסת לחדר. נכון שדימה ממש מדהים?"

בני גנח וכבש את פניו בברכיו. "די גלי, אל תדברי עליו יותר. אני לא יכול להרשות לעצמי לחשוב עליו עכשיו."

היא ליטפה את עורפו השחום והחזק ושתקה. הטרמפ שלו עצר לידם ובני נישק אותה על לחיה ויצא במהירות, משאיר אותה לבד. היא המתינה עד שהרכב נעלם ואז הרכינה את ראשה על ההגה ובכתה עד שזקן אחד דפק על השמשה ושאל מה קרה.

היא ניגבה מהר את הדמעות, אמרה שהכל בסדר, רק החבר שלה הלך למילואים, וברחה משם מהר וכמעט שלא איחרה לשיעור. 

אחרי שבני הלך הם התאמצו להתנהג בעליזות ולהיות אמיצים למען הילד, אבל נשברו ברגע שהוא שבע סיפורים ושירים ונרדם סוף סוף.

"ראית כמה הוא יפה במדים," ילל דימה על כתפה כשניסו לצפות בחדשות. "אני כל כך מתגעגע אליו, את חושבת שהוא חושב עלי?"

"אני בטוחה שהוא שוכב עכשיו באיזה מארב ומתאפק לא לבכות בגללך." הבטיחה לו גלי. הם שתו קצת יין ונרדמו על הספה עוד לפני תחזית מזג האוויר.

למזלם סטס צלצל באחת עשרה בלילה והעיר אותם. דימה שוחח איתו ארוכות בעוד היא מתקלחת ומצחצחת שינים וחמק אחר כך למיטתה, מחבק אותה בתום של ילד קטן.

"טניה לא תבוא. הם התגרשו. דימה בדרך לישראל. הוא יצלצל אלינו ברגע שינחת בארץ." אמר, נישק את לחיה ונרדם שוב. 

סטס הגיע כמה ימים לפני שבני היה אמור לחזור מהמילואים. דימה היה נהג חדש ואסור היה לו לנסוע לבד ולכן היא התנדבה לנסוע להביא אותו מהתחנה המרכזית בחיפה ולחסוך לו את הטלטול הנוסף באוטובוסים.

היא הורתה לסטס להמתין לה בקצה הרציף התחתון, ליד תחנת המוניות, וכשסטס ציין שאסור לרכב פרטי להיכנס לשטח התחנה היא אמרה לו קצרות שלא ידאג, יהיה בסדר, ומיד סגרה את הטלפון ויצאה לכיוון הרכב.

דימה יצא אחריה נושך את שפתו התחתונה באומללות. הוא נראה מתוח כאילו יקפוץ עוד רגע מעורו. "אה… גלי, תראי, סטס הוא…" היא הביטה בו בפליאה וסטרה על פרק ידו כשהכניס את אצבעו לפיו. ציפורניו נראו כבר כל כך יפה למה הוא שוב מכרסם אותן?

"מה הבעיה דימה?" שאלה בקוצר רוח.

"סטס קצת שמרן. הוא לא אוהב נשים ש... זאת אומרת, יכול להיות שהוא ירצה שתתני לו לנהוג." לחש דימה ונגס חתיכת ציפורן.

היא משכה את ידו מפיו. "תפסיק כבר ואל תדבר שטויות. אני נהגת מעולה ובני יתפוצץ אם אני אתן את המכונית שלו למישהו אחר." לפני שדימה הספיק לענות היא נשקה ללחיו והסתלקה.

כל הדרך לחיפה היא חשבה, מוטרדת, על דימה. מאז שבני יצא ללבנון, הודתה בינה לבין עצמה, הוא גרם לה בעיות. נדמה שהוא לא יכול היה לדבר על שום דבר אחר חוץ מבני, וגרוע מכך, לא היה מסוגל לעשות כלום בלעדיו. הם ישנו כל לילה ביחד, הוא ליטף ונישק אותה ללא הרף, אבל מנע ממנה בעדינות לגעת בו כשניסתה לקחת את העניינים לידים.

היא הייתה יותר מידי הבת של אימא שלה - שהעריצה גברים והעבירה את כל חייה בניסיון לרצות את הגברים בחייה, ולא לפגוע באגו השברירי שלהם – ולא היה לה אומץ להגיד לו שזה לא יפה לעשות דבר כזה לבחורה, למזמז וללטף ולהתעסק עם השדיים שלה ואחר כך להשאיר אותה עם הלשון בחוץ.

העובדה שהיא ניתחה בפקחות כזו את רגשותיה ומניעיה לא עזרה במאום. כל פעם שחשבה להגיד לדימה שככה אי אפשר, ואם הוא הומו, ומסוגל להעמיד את הזין רק עם בני מינו, אז שיעוף לה מהמיטה, או לכל הפחות שיפסיק למזמז לה את הפטמות והצוואר, הייתה לשונה נדבקת לחיכה והמילים סרבו לצאת החוצה. היא הייתה מחכה עד שדימה היה נרדם, בדרך כלל אחרי שהיה בוכה קצת על כתפה, ואז היא הייתה מתגנבת לספה הארורה ההיא, שסירבה להיפתח, מאוננת עד שהייתה גומרת ואז חוזרת לישון לצידו.

בבוקר היא הייתה חוזרת להיות מורה סבלנית וחסודה, בצהרים היא הייתה תחליף האם האוהבת המבינה ומלאת הסבלנות של איגור, ובערב הכותל המערבי של דימה האומלל.

רבע השעה הקטנה והאומללה שהרשתה לעצמה על הספה היה הזמן היחיד שהיא לקחה לעצמה להיות רק היא עצמה, גלי, אישה צעירה שרצתה כבר למצוא גבר נחמד שיאהב רק אותה ויעשה לה כמה תינוקות יפים. מה הפלא שאחרי שבוע כזה היא עמדה על סף התפוצצות.

סטס המתין לה עם שתי מזוודות לא גדולות בדיוק במקום שקבעו. היא זיהתה אותו מיד מהתמונות למרות שהיה רזה יותר, ונראה מבוגר ועייף יותר מהחייל החייכני והבטוח בעצמו שראתה בתמונה האחרונה שלו.

הוא נשען על עמוד בטון, מבטו קבוע ברצפה המטונפת של התחנה, וכשעצרה לצידו ושאלה אם הוא סטס קובליוב הוא רק הניד את ראשו בתנועה חטופה והרים את המזוודות. היא נחפזה לפתוח לו את תא המטען וסגרה את המכסה בטריקה עזה שהעירה את הסדרן המנומנם של תחנת המוניות.

חבל מאוד, אבל לא הייתה לה ברירה, המנעול הדפוק סירב להסגר אם לא היו מכים עליו בכוח. גלי הסתלקה משם במהירות, עושה סיבוב פרסה חד שזרק את הנוסע שלה אל הדלת, מתעלמת מפרצופו הזועם של הסדרן במראה האחורית שלה.

היא התחילה לנהוג כבר בגיל שתים עשרה, לביטון היה מוסך והוא העריץ מכוניות ושמח ללמד אותה לנהוג. זה היה הסוד שלהם, לאימא היה אסור לדעת.

כשעברה את הטסט בפעם הראשונה אחרי עשרים שיעורים בלבד, דבר ראשון היא הלכה לקבר שלו וספרה לו על זה, יודעת שאם היה חי הוא היה מרים אותה בידיו ומסובב אותה כך שראשה היה מסתחרר, ומנשק אותה חזק, גאה בה כאילו הייתה ביתו האמיתית.

הבנים שלו, אשר וחנן, שאהבו אותה כאילו הייתה באמת אחותם הקטנה, ונהגו לבקר אצלה בפנימייה ברמת הדסה, לקחו אותה לארוחת שחיתות ענקית במסעדה של הרומני, ואפילו אשר, שכבר התחיל לחזור בתשובה אז, אכל ברצון הכל ורקד איתה ולס אחרי האוכל.

בקיצור, היא הייתה נהגת מעולה והיא הייתה גאה בכך, ולכן כשסטס אמר לה בקרירות שאסור היה לה להיכנס לחניה של האוטובוסים והמוניות, וכשמתח ביקורת על סיבוב הפרסה שעשתה ועל הנהיגה המהירה שלה, היא רתחה מכעס אבל שתקה.

בהמשך הנסיעה הייתה לו חוצפה להעיר לה שלא עצרה עצירה מלאה בתמרור עצור והיא התעצבנה נורא ובקושי התאפקה לא להשליך אותו מהאוטו.

"בתמרור עצור צריך לעצור עצירה מלאה, גם אם השעה כבר מאוחרת." אמר לה בנוקדנות. "אולי כדאי שתתני לי לנהוג?" הוסיף רק כדי לראות שוב את האודם מציף את צווארה שהיה ארוך וחינני, אך לא דק מידי.

היא רטנה משהו בזעף, ועור פניה הלבן הווריד כולו ממצחה עד לסנטרה, אבל כמובן שלא הניחה לו לנהוג ובצדק, הוא לא הכיר את הדרך והיה עייף מאוד, והוודקה ששתה במטוס עדיין פעמה בעורקיו.

מההתחלה היא הרגיזה אותו כשהתעלמה בחוצפה ישראלית אופיינית מהשלט אין כניסה לרכב פרטי, והטלטול שטלטלה אותו בגלל פניית הפרסה הפראית שלה הרגיז אותו עוד יותר. צורת הנהיגה שלה הזכירה לו מיד את כל מה ששנא בישראל, החוצפה, הגסות, הדחפנות. האסייתים האלה תמיד חותכים פינות, ומעגלים זוויות, חשב בזעם.

הקיץ בקושי התחיל וכאן כבר חם כמו בגיהינום והבחורה הזו, נראית כמו בתולה ונוהגת כמו גבר, חשב, מתגעגע לקרירות הנעימה של אירופה.

הוא שתק בזעף לוטש בה מבטים מהצד. היא לא שמה לב לכך ונהגה בביטחון עצמי מרגיז שלא תאם את הפנים הצעירים והדקים ואת הכתפיים הרזות והחשופות שתלתלי שיער שחור כחול גלשו עליהם, מדגישים את צחות עורם.

הבחורה הזו, החליט, היא כולה צרור של ניגודים. קודם כל העיניים, בהירות וכחולות, או אולי ירוקות, או שמא אפורות? בכל אופן עיניים בהירות, מתנגשות בשיער השחור ובעורה השזוף שיזוף קל וזהבהב. הפה שלה הוא בפרוש גדול מידי לפנים כה קטנים, והסנטר הקטן והנחוש עם השסע העדין במרכזו בהחלט לא הולם את המצח הרחב ואת הגבות הישרות והדקות.

הוא בחן את שדיה וניסה לנחש אם היא לובשת חזייה מתחת לגופיה הדקה שלבשה, ולא הצליח להחליט.

כך או כך השדיים שלה יפים, קטנים, אבל בהחלט יפים ומוצקים. תואמים את פלג גופה העליון הדק היושב על אגן ירכיים רחב ומעוגל עם עכוז דשן.

לא שהוא מתלונן, מעולם לא אהב בחורות דקיקות ושדופות, ותמיד נהנה למראה ישבן עסיסי, וגם מעט ריפוד על עצמות האגן  מקדימה היה בסדר גמור מבחינתו. חבל שהיא ניסתה להסוות את ירכיה הדשנות במכנס רחב ומתנפנף שנגמר מעט מעל לברכיים עגולות וחלקלקות. היו לה שוקיים שריריות ודקות ובסופן קרסוליים נאים, שהסתיימו בכפות רגלים מוארכות וצרות.

היא הבחין בסיפוק שהיא נעלה סנדלים פשוטים בלי עקבים ופניה היו חפים מאיפור כמו שאהב, והתמלא פתאום רוגז על עצמו, הרי החליט שדי כבר, שיפסיק עם זה. רק בושות וצער ימצא אם ימשיך בדרך הזו, חבל שהוא לא אדיש לנשים כמו אחיו הצעיר והנבון, ואם כבר, אז מתי יואיל אחיו לגלות לו את מה שהוא יודע  מאז מלאו לדימה ארבע עשרה? 

עד שגלי החנתה את המכונית ליד הבית הם כבר שנאו זה את זה ובקושי יכלו להביט אחד בפניו של השני. סטס נשא את מזוודותיו במורד המדרגות הולך בעקבות גלי שפסעה קדימה בלי לטרוח להביט אם הוא עוקב אחריה. כל מה שרצתה היה להסתגר בחדרה ולא לדבר עם אף אחד אף פעם.

לרוע המזל זה היה בלתי אפשרי, דימה המתין להם, מחייך חיוך רחב ומאושר וחיבק את אחיו שהעביר יד משתאה על שערו הארוך. דימה מיהר לבשר להם שבני התקשר לא מזמן והוא יחזור יומיים לפני הזמן, כלומר הם יהיו יחד כבר בסוף השבוע הזה. הוא תקע בידו של אחיו פחית בירה פילזנר קרה וחיבק את גלי, תוסס כולו מאושר.

"איפה איגור?" שאל סטס בקול קודר, כאילו ציפה לרע מכל.

"הוא ישן." מיהרה גלי להשיב, "כבר כמעט עשר בלילה." הוסיפה בחיפזון.

היא הקפידה על סדר יום קבוע בשביל הילד שעד כה עשה כרצונו והיה נרדם בבגדיו בכל פינה שמצא, וחי בעיקר על תפריט של ממתקים וכריכים.

היא לקחה את סטס לראות את הילד שישן כמו מלאך קטן, עטוף בפיקה שלו המצויר בתמונות של פו הדוב, וחיבק בכוח את הבי - הכלבלב הצמרירי הלבן.

סטס העביר יד זהירה על שערו של איגור, "הוא נראה טוב." אמר בלחש ופתאום חייך, חיוך  ששינה את כל פניו. הקמטים הדקים שירדו מאפו אל פיו ושיוו לו מראה מבוגר ומריר נעלמו, וגם התלמים העמוקים בלחייו נראו כמין גומות חן מוארכות ולא כחריצי אכזבה וייאוש.

אחר כך שאלה את עצמה אם זה היה הרגע שבו התאהבה בו, או שאולי זה קרה כמה שניות אחר כך, כשאחז בעדינות בידה והודה לה על יחסה הטוב אל בנו.

ידו הייתה גדולה וחמה אך יבשה, וציפורניו היו מסודרות ונקיות. היא התמלאה תשוקה פתאומית לחוש אותן על גופה ולגרום לו להיות שוב מאושר, למחוק את הייאוש והאכזבה שקראה בתנוחת כתפיו הרחבות, ובקמטים על פניו.

אז עוד לא הבינה את זה, אבל היא כבר התחילה להתאהב בו, אהבה חזקה ונואשת שלא היה בה שום דבר מודרני, גאה או פמיניסטי, סתם אהבה מיושנת.

אם הייתה יכולה לקרוא למה שהתחיל להתהוות בין שניהם מערכת יחסים, או זוגיות, אולי זה היה פחות מבהיל, אבל מההתחלה זו הייתה אהבה בנוסח הישן, כזו שנגמרת או בלב שבור או בחתונה.

עד שירדו במדרגות וחזרו למטבח כבר הספיק סטס לציין כמה יפה גדל הילד, ואיזה תספורת יפה יש לו, ולהתפעל מיפי חדרו של איגור, משפע הצעצועים שלו ומהציור הצבעוני על קירותיו.

"גלי כל הזמן קונה לו צעצועים חינוכיים ומלמדת אותו חשבון וקריאה." סיפר דימה, וחיבק את כתפיה. סטס חייך אליו חזרה ושאל את עצמו למה אחיו נראה שונה ומוזר כל כך, ולמה הוא מחבק בצורה כזו בחורה שאמורה להיות שייכת לגבר אחר.

סטס סירב בנימוס להצעה לאכול משהו, וציין שגופו עדיין נמצא בשעות אחר הצהרים במוסקבה. גלי העלתה בהססנות את שאלת סידורי השינה שלהם - הדירה למטה עדיין לא מוכנה למגורים ומאחר והוא לא בא עם אשתו…

"גרושתי," תיקן סטס, "זה לא חשוב, אישן איפה שיש מקום." הוסיף וציין שהוא לא מפונק ואין לו דרישות מיוחדות.

דימה הוביל אותו לחדר הפנוי הקטן והוא התפעל מהציור שצויר על קירותיו.

"הבעיה שהספה לא כל כך נוחה," אמרה גלי, "היא לא נפתחת משום מה, והמעקה שלה דוקר בגב. ככה בני אמר לי." הוסיפה בחיפזון ושוב הסמיקה.

פתאום היה לה חשוב להבהיר מה בדיוק המצב, והיא נחפזה להגיד שהיא ובני כבר לא יחד, הם נפרדו כידידים עוד לפני שהוא יצא מהמילואים למרות שהם עדיין ביחסים מצוינים.

סטס הניד את ראשו בפיזור נפש, כאילו לא ממש הקשיב לדבריה, וחיפש משהו בתחתית הספה. הוא לחץ, והספה נפתחה למיטה כפולה מרווחת. דימה חייך ומחא כפיים בלי קול, נראה לפתע כמו ילד בן שמונה, מלא התפעלות מאחיו הגדול והחכם.

גלי הביאה סדין ושמיכה, ופרשה את כלי המיטה בתנועות בטוחות וזריזות. היא התחילה לחוש מותשת וראשה כאב - כמו תמיד כשהייתה מתוחה מידי - יותר מידי דברים קרו בבת אחת הערב.

הם בטח רוצים לדבר קצת לבד, אמרה להם באדיבות. איחלה לילה טוב, ובתחושת רווחה הסתגרה בחדרה מנסה להבין ולסדר את רגשותיה המבולבלים. 

דימה וסטס ישבו על המיטה המוצעת והביטו זה בזה. הם חשו נוח גם בלי למלא את השתיקה בדיבורים, וידעו שכל אחד מהם זקוק למעט זמן כדי לסקור את אחיו ולעמוד על השינויים שחלו בו.

הם לא התראו במשך חודש, זמן לא רב בעצם, אבל דימה נראה לאחיו מבוגר הרבה יותר, כאילו תהליך ההתבגרות שהחל עוד בצבא הואץ לפתע, וכעת, בגיל שלושים ושתיים, כבר התקבעו פניו בצורה שתהיה להם מעכשיו עד זקנתו.

סטס לעומת זאת חשב שרק כעת, בגיל עשרים וארבע, אחיו מתחיל להראות כמו גבר. היה משהו בטוח ושקט יותר בצורה שבה נשא את עצמו, והשיער הארוך שגידל פתאום גרם לו להראות פחות ילדותי ויותר גברי, ובהחלט נאה יותר. 

"הבחורה הזו," אמר בנחת ובחן את ידיו של אחיו הצעיר, רואה שהוא הצליח להיפטר ממנהגו המגונה לכסוס את ציפורניו. "ידעת שהיא והבחור השני נפרדו?"

אחיו נע בחוסר בטחון "כן, לא, אולי..." גמגם.

סטס נגע בסנטרו, מפנה אליו את הפנים המוכרים והאהובים. אחיו הצעיר, שמונה שנים הפרידו ביניהם, הוא עוד זכר את עצמו בגיל שתים עשרה, אוחז בחזקה בידו הפעוטה של דימה הקטן, מגן עליו מפרחחים שלעגו לשערו האדמוני, מלמד אותו להרביץ מכות, להתחמק מצרות, להתעלם מהשטויות שעשתה אימו. מסביר לו איך בדיוק באים ילדים לעולם, ומה צריך לעשות עם נשים. הוא זכר את הפעם הראשונה שדימה השתכר, והיה חולה אחר כך כמה ימים. והגרושה ההיא, חברה של אימו, מה היה שמה? שהוא ביקש שתיכנס למיטת אחיו ואולי תשחרר אותו מאדישותו לבנות המין היפה. כל ההיסטוריה המשפחתית שלו הייתה בפנים האלו, שדמו כל כך לפני אימו.

"ראיתי את מאניה." סיפר לדימה בקול שקט, אוחז בחזקה את פרקי ידיו כדי להרגיעו. תנועה שדימה היה מחקה, בלי להיות מודע למקורה, כשהיה עם בני. הם תמיד קראו לאמם בשמה ולא מאמה. כך היא הרגילה אותם עוד מילדות, עוד אחד מהרעיונות האפויים למחצה שצצו במוחה המבולבל.

"היא חולה דימיצ'קה," המשיך ברוך "לקח הרבה זמן והרבה כסף למצוא לה סידור טוב במקום יפה." דימה שתק והביט בקיר מאחוריו, פניו נאטמו מרגש, כמו תמיד כשחשב על אימו.

"נשארתי בלי גרוש," המשיך סטס לדבר בקול שקט, "אני חייב למצוא עבודה כדי לשלם שכר דירה ולקנות לנו אוכל." הוסיף.

"אני מרוויח לא רע מהעבודה בתור כוח עזר," אמר דימה "וחוץ מזה גלי קבעה לך ראיון עבודה בבית ספר התיכון בתור אב הבית. זה בעצם מין שרת כזה שעושה קצת מכל דבר. תוכל להגיע בקלות מהבית לעבודה ו… מה יש לה סטס ? במה היא חולה?"

"אלצהיימר. אתה יודע מה זה?"

"בטח שאני יודע. אני אהיה אח מוסמך בשנה הבאה." התרגז דימה, ופרץ בבכי. "אתה בטוח שנוח לה שם? מטפלים בה יפה?" שאל, פניו כבושות בחזהו של אחיו שחיבק אותו, מערסל אותו בעדינות כאילו היה תינוק.

"כן. מטפלים בה יפה מאוד."

"היית צריך לקרוא לי."

"היא כבר לא מכירה אף אחד ילד. היא חשבה שאני אבא שלך, ואותך היא שכחה לגמרי."

"גם כשהייתה בריאה היא לא זכרה אותי," יבב דימה, "אולי בגלל זה אני…" הוא השתתק והביט באחיו הגדול, פניו מוכתמות בדמעות. "אני הומו סטניסלב, הם נפרדו בגללי, אני ובני… אתה לא כועס עלי שאני כזה? זו לא אשמתי, אני לא יכול אחרת, אני אוהב את בני."

"ידעתי את זה עוד כשהיית בן ארבע עשרה ובילית כל הזמן עם הילד הזה, גרמאן פרלוב." אמר אחיו בקול רך, "וליתר ביטחון שלחתי אליך את החברה ההיא של אימא, איך קראו לה? הגרושה ההיא?"

"בלה," אמר דימה, מנגב את דמעותיו, "אתה שלחת אותה? היא הייתה איומה וגועלית והיה לה ריח של בירה. לא אהבתי את זה בכלל. אני מעדיף גברים."

הוא שב ובכה על כתפו של סטס מספר לו על בני ועל יוני המת, ואיך, ברגע שראה אותו עומד מול לוח המודעות בבניין הסנט בטכניון, ניגש אליו והסכים מיד לבוא לבדוק איתו את הבית בטבעון, למרות שכלל לא רצה לעבור דירה ובעצם בא לטכניון כדי לבקר את סשה.

"ולי אמרת שבעל הבית רוצה להעלות את המחיר ואתה רוצה שהילד יגור במקום כפרי וינשום אויר צח." הצטחק סטס. "טוב, כנראה שבסוף הכל הסתדר, אבל איך ידעת שגם הוא… שבני… איך ידעת שהוא הומו? הוא בטח אמר לך שיש לו חברה?"

דימה הסמיק עד לשורשי שערו. "הייתה לי הרגשה כזו, ידעתי שאולי אני טועה אבל הייתי חייב לנסות, וחוץ מזה…" הוא נאנח והסביר לסטס את מצבו של בני, "המשפחה שלו דתית והם ישבו עליו שבעה אם הם ידעו שהוא הומו. גם הוא מתקשה להודות בזה. הוא שונא את עצמו שהוא כזה. זה מאוד קשה, כמו לחיות עם איזה מרגל, או גבר נשוי שתמיד פוחד שיגלו אותו."

"אם הוא הבין שהוא מעדיף גברים רק לפני כמה שבועות זה ייקח עוד קצת זמן עד שהוא יתרגל לזה." ניחם אותו סטס.

דימה הניד את ראשו מיואש, "זו חברה מאוד שוביניסטית סטס, הומו זה קללה, ובני גדל בתוך האווירה הזו, לימדו אותו שהומואים הם סוטים, ויש גם את כל העסק עם הדת…"

"אתה בטוח שזו חברה שוביניסטית?" הצטחק סטס, "לפי איך שגלי נוהגת… ומי מבשל ומסדר את הבית והכל?"

דימה נחפז להגן על גלי וסיפר שהיא עקרת בית חרוצה ומבשלת טובה והיא עובדת קשה ומה שהכי חשוב זה שהיא מטפלת מאוד יפה בילד והוא ממש פורח. הוא כרך את ידו כל כתפו הרחבה של אחיו, "אל תכעס עלי סטס. האמת היא שאין לך כשרון לבחור נשים מוצלחות, כבר התגרשת מטניה?"

"כן אנחנו גרושים. לא הייתי צריך לקחת אותה לכאן. היא לא יהודיה וגם לא מתלהבת מיהודים במיוחד, ואת הארץ הזו היא שונאת. לפעמים אני מבין אותה." הוא נאנח. "נפרדנו בצורה יפה, אין לי טענות אליה, היא ניסתה לעשות מה שהיא יכלה, זו לא אשמתה שאין לה דחפים אימהיים, ואיגור הוא ילד די קשה. בדיוק כמו אולגה המסכנה."

"לא נכון." מחה דימה שחיבב את אולגה המנוחה, אימו של איגור שמתה בתאונת דרכים. "אתה סתם כועס עליה בגלל שהיא לא רצתה לעשות הפלה. היית צריך להתחתן איתה, אולי אז היא לא הייתה מתה?"

"דימה, דימה," נזף בו אחיו ברוך, "אני לא יודע למה אישה כל כך צעירה, אימא לילד קטן, נהרגה ככה, וגם אתה לא יודע, בבקשה ממך, מספיק."

הוא לא היה מאוהב באולגה, והתעקשותה ללדת את הילד גרמה לו לאבד את מעט החיבה שחש כלפיה. בכל זאת הוא מילא את חובתו ולקח אליו את הילד.

אולי בגלל זה מיהר להינשא לטניה? עוד טעות, היא לא התאימה לו והוא מאס בה די מהר, התעקשותו לעלות לישראל בעקבות אחיו הצעיר רק זרזה את תהליך ההתפוררות של נישואיו.

לא היה טעם להאשים אותה בקשיים שחלו בחייהם מאז שבאו לגור במרכז הקליטה הארור ההוא. בתגובה היא נעשתה גועלית עוד יותר, והוציאה את זה על הילד. מזל שמצאה לה איזה טיפש אחד שהסכים לקחת אותה ממנו.

לפתע נתקף עייפות קשה, "אני הרוס מעייפות דימה, נדבר בבוקר. לך לישון כבר, בסדר?"

דימה הניד לאות הן ופנה לצאת ואז חזר ונישק אותו על לחיו, "חלומות פז." אמר לו כמו אז כשהיה ילד קטן שלא הסכים לישון בלי סיפור מספר האגדות החביב עליו.

סטס נרדם וחלם חלומות מפורטים ומציאותיים להחריד על המלחמה. למזלו, עד שהתעורר מזיע ורועד, כבר שכח על מה חלם ונרדם שוב.