עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

שקשוקה

מצאתי את מייק יושב על המדרגות מול הכניסה לדירה ותיקו מונח לצידו. הבעת הפקינזי הנרגז שעל פניו הזהירה אותי שזה הולך להיות עוד ערב קשה. 
"שכחתי את המפתחות." הודיע לי עוד בטרם דרכה רגלי על המדרגה הראשונה.
"אני ממש מצטער." אמרתי בזהירות, "אתה מחכה הרבה זמן?"
"כן. אני מחכה כבר כמעט שעה." נזף בי, "והכל באשמתך, למה לא הזכרת לי לקחת מפתח?"
אני נראה לך כמו מזכירה, חשבתי לעצמי, אבל שתקתי. למדתי כבר שכשיש לו מין הבעה כזו סביב הפה כדאי להגיד כמה שפחות.
זה לא עזר - הוא נכנס בעקבותיי, שם את התיק והתחיל לדבר על המגרעות שלי. אני לא אחראי, לא יציב, לא מסודר, לא בן אדם, לא רציני, לא...
התפשטתי וזרקתי את הבגדים על הרצפה, נכנסתי למקלחת ופתחתי את המים החמים, מטביע את תלונותיו ברעש המים.
הוא נשען על המשקוף, מביט בי עומד ערום ומסובן, והמשיך להתלונן.
ראיתי איך הפה שלו נסגר ונפתח, אבל לא שמעתי אף מילה. סיבנתי את ראשי, מלאתי את אזני בסבון והתענגתי על זרם המים החמים ששטף מעלי את זיעת היום.
למרבה הצער לכל דבר טוב יש סוף, הייתי חייב לסגור את הברז ואז שמעתי אותו אומר. "אני ממש מצטער, זה לא אני זה אתה. אנחנו חייבים להיפרד."
"מה אמרת?" שאלתי ונתתי לו מגבת.
הוא מולל אותה בידיו, מביט בי במבט נואש. "לא שמעת אף מילה ממה שאמרתי? אתה אף פעם לא מקשיב לי, עוד סיבה למה אנחנו חייבים להיפרד."
הסתובבתי. "תנגב לי את הגב." בקשתי.
הוא החל לנגב את גבי ועורפי, עומד על קצות אצבעותיו היחפות כדי להגיע לעורפי.
"תתכופף, הראש שלך רטוב." ציין.
הרכנתי את ראשי והוא ניגב את שערי במרץ. "שמעת מה אמרתי? אנחנו צריכים להיפרד מיכה." חזר על דבריו.
"שמעתי. לא מקובל עלי." אמרתי קצרות.
"מה?" הוא לא הבין את העברית שלי, "מה אמרת? לא מבין."
"אמרתי שאני לא מסכים." לקחתי ממנו את המגבת ותליתי אותה על הקולב.
"תפרוש אותה!" התעצבן מייק, " תמיד אתה זורק אותה סתם ואחר-כך היא לא מתייבשת. כמה פעמים צריך להגיד לך ש..."
מיהרתי לפרוש את המגבת כראוי על המוט. "בוא תתקלח מייק, אני אסבן לך את הגב."
"תודה רבה, אני מעדיף להתרחץ לבד." נהם מייק כשהוא נחלץ מחולצתו וחושף את גופו הדק. עורו היה זהוב אחרי הקיץ הישראלי שהוא הקפיד לנצל עד תומו, אבל למרות כל מאמציו להשחים הוא לא הצליח להגיע אפילו לגוון החום של עורי לפני השיזוף.
"נו, אל תהיה טמבל מייק. בוא, אני אחפוף לך את הראש כמו שאתה אוהב."
"לא רוצה להתרחץ אתך, זה לא היגייני להתרחץ יחד." הדף אותי מעליו, "ומה זאת אומרת שאתה לא מסכים? אם אני אומר שאנחנו נפרדים אז אנחנו נפרדים. אני אורז והולך!"
"לא, אתה לא." עניתי בשלווה מעושה ונכנסתי לתוך מכנסים קצרים מהוהים שהיו תלויים בפינה.
"שוב אתה לא לובש תחתונים מיכה? זה לא..."
"היגייני, אני יודע. מייק עוד לא קלטת שאני לא בן אדם היגייני? מה לעשות, אני סתם נייטיב ישראלי חפיפניק שאוהב לאוורר את הביצים שלו אחרי מקלחת." חייכתי אליו, מתעלם מפרצופו הזועף. "יש משהו לאכול? אני מת מרעב."
מייק רקע ברגלו היחפה על הרצפה. "אוכל? זה כל מה שיש לך בראש? לא, אין אוכל! לא הבאתי כלום. תכין לך לבד אוכל או שתזמין פיצה."
"אין לנו תקציב לפיצה, כל התקציב הלך לתשלומים על המסך הגדול שרצית בשביל האולימפיאדה. שכחת? אם תעזוב עכשיו לא תוכל לראות את טקס הפתיחה בשבוע הבא."
"מה? לא תזמין אותי לראות אצלך את הפתיחה של האולימפיאדה באתונה?" נעלב מייק ועיניו הכחולות נמלאו דמעות.
"אני לא חושב שהחבר החדש שלי יתלהב מזה שהאקס קופץ לביקור." עקצתי אותו.
הוא התרגז וזרק עלי את הספוג. "כל כך מהר יהיה לך חבר חדש?" כעס כמו טמבל, והוסיף עוד כמה קללות לא נעימות באנגלית שאני מעדיף לחסוך מקוראי.
"בטח שלא מאמי." החזרתי לו את הספוג, "מפני שאתה לא עוזב. אתה נשאר פה ורואה איתי את האולימפיאדה, ועכשיו נלך להכין אוכל."
השארתי אותו במקלחת והלכתי למטבח. המקרר היה ריק כמובן. נמלים חגגו על השיש, הכיור היה מלא כלים והרצפה דביקה.
מייק צודק. אני חזיר, אבל גם הוא לא ממש מלך הניקיון. מה שהיינו צריכים זו אישה שתטפל בנו. הבעיה הייתה ששנינו היינו רגילים שדואגים לנו, מבשלים לנו, מנקים אחרינו.
מאחר ולא היה טעם לצפות שאימא שלי, או סוכנת הבית הנאמנה של הוריו, תבוא להשליט סדר וניקיון במטבח שלנו לא נותרה לי ברירה אלא לעשות כמיטב יכולתי ולנקות לבד.
שטפתי כלים בעודי מאזין למים הזורמים במקלחת. היה עלי לאמץ את כל כוח הרצון והאיפוק שלי כדי לא להעיר לו שאסור לבזבז כל-כך הרבה מים ואפשר לסגור את הברז כשמסתבנים.
מייק חסר את ההרגל הישראלי כל-כך, לחסוך במים. עדיין לא הצלחתי להבהיר לו שישראל נמצאת על גבול המדבר ושהמים הם משאב נדיר פה, אבל לא איבדתי את התקווה שעם הזמן הוא ילמד גם את זה.
אחרי שהכלים היו שטופים פניתי לבדוק את המשאבים שעמדו לרשותי, במקרר היו רק כמה ביצים, לחם אחד קפוא ואפילו, פלאי פלאים, גוש גבינה צהובה מכורסם למחצה.
במגרת הירקות מצאתי עגבניות רכות מדי ופלפל כתום אחד מקולקל למחצה. למזלי נותר עוד בצל יבש אחד בסלסלת הירקות.
הקדשתי דקה מאומצת למחשבה והגעתי למסקנה שאני יכול להכין שקשוקה. העמדתי מחבת גדולה על הכיריים, חיממתי מעט שמן והתחלתי לקצוץ את הבצל.
מייק צץ במטבח, במגבת כרוכה סביב מותניו הצרים. שערו הלח שמוט על מצחו בקווצות מקסימות ופניו קודרים. התאפקתי ולא ליטפתי את שיערו הבהיר והרך והמשכתי לשחק בלהיות עקרת בית.
"מה אתה עושה?" חקר אותי בחשדנות.
"שקשוקה."
"מה? מה זה הדבר הזה?"
"מיד תראה מייק, אל תדאג, לא תצא רעב. חבל שאין פיתות."
"יש בפריז'ר, יש גם נקניקיות."
"תכננתי לשים גבינה צהובה מייק, תחליט, או גבינה או נקניקיות. השקשוקה צריכה להיות או בשרית או חלבית."
החלפנו מבטים והוא השפיל את עיניו ראשון. "טוב, שיהיה חלבי." החזיר את הנקניקיות הקפואות למקומן, ולשם שינוי לא ניסה להתווכח איתי ולהסביר לי שוב ששמירת כשרות היא שטות מיושנת, הפרעת אכילה בעצם, ושאם אני והוא... אז מה הטעם ש...
בעקרון הסכמתי איתו. באמת לא היה טעם להתעקש על הפרדה בין בשר לחלב, ובעצם לא שמרתי באמת כשרות. הרי לא הקפדתי להפריד בין הכלים ולקנות רק גלאט כושר. הדבר היחיד שעדיין הקפדתי עליו היה לא לאכול בשר עם חלב, אבל לך תסביר דבר כזה למייק שגדל בניו ג'רסי עם מבשלת מקסיקנית וגנן יפני וחגג כריסמס עם חנוכה בוש.
הוא נעמד לידי, מלא רצון טוב, וניסה בשלומיאליות ניכרת לחתוך עגבניות.
פחדתי שיחתוך אצבע, אבל פחדתי עוד יותר שאם אעיר לו הוא שוב ייעלב, יעטה על פניו היפים את ארשת הכלכלב הפקינזי הכעוס ויתחיל להסביר לי למה אנחנו צריכים להיפרד.
אחרי שכל הירקות היו קצוצים והתבשלו במחבת חתכתי את הגבינה לקוביות קטנות, בוחש מידי פעם את הירקות כדי שלא ידבקו.
"מתי נשים את הביצים?" שאל מייק שישב על הכסא הגבוה, נשען במרפקיו על השולחן והביט בי בהערצה. הוא היה ממש חמוד ככה. היה עלי להתאפק לא לתלוש ממנו את המגבת הטיפשית ההיא.
"אחרי שהמים יתאיידו קצת." עניתי, ושמתי את הפיתות הקפואות במיקרו.
"אל תשב סתם ככה, תעשה רשימה לסופר." נזפתי בו, "אם לא נעשה קניות מחר נלך לישון רעבים."
"כבר עשיתי רשימה אתמול, אבל בהתחלה לא היה לי זמן לקנות, ואחרי שגיליתי ששכחתי את המפתחות התעצבנתי כל-כך עד ששכחתי לעצור בסופר, ואתה לא ענית לנייד שלך ו..."
"אני לא יכול לענות לך כשאני עם קליינטים. אתה יודע את זה." נזפתי בו.
"חשבתי ש... התעצבנתי מיכה. היה לי יום מעצבן נורא באוניברסיטה."
"טוב, עזוב. לא נורא. יש דואר?"
הוא הגיש לי כמה חשבונות משעממים ומעטפה אחת חומה מפחידה.
זין! שלושים יום מילואים בחודש הבא. תעסוקה מבצעית, לא פחות.
"יש לך מילואים מיכה?" חקר אותי מייק, "איפה? לכמה זמן?"
"אה, רק כמה ימים. זה כלום. סתם איזה קורס בצריפין." מיהרתי להרגיע אותו.
"איפה זה צריפין? זה בשטחים? זה מסוכן?" נמלא מייק דאגה.
"לא, מה פתאום? זה ליד תל אביב. הסכנה היחידה שצפויה לי זה שאני אשמין מהאוכל הצבאי. אל תדאג, בוא תראה איך שוברים בפנים את הביצים."
שברתי אותן והמתנתי יחד איתו עד שהחלבון יתגבש, ואז חציתי את העיסה האדמדמה לשתי מנות שדחסתי לתוך הפיתות.
אכלנו הכל וקינחנו בתה ובחלווה, הדבר המתוק היחיד שהיה לנו בבית.
אחרי האוכל הלכנו להתמרח על הספה מול הטלוויזיה. למרבה הצער הראו שוב חדשות על הנעשה בשטחים, וכמובן ששוב התחלנו לריב.
אמרתי כמו תמיד שהבלגן ההוא בשטחים לא היה קורה אם לא היינו בורחים מלבנון כמו שפנים והוא כעס כל-כך עד שהלך למטבח, לקחת כוס מים, ככה הוא טען, אבל אני ידעתי שהוא זומם משהו ובאמת הוא חזר, נרגז נורא, מנופף את הצו הדבילי ההוא. "כתוב פה תעסוקה מבצעית לשלושים יום!" התנפל עלי.
"נו, כן. זה הביטוי הצבאי ל... הנה תראה, כתוב צריפין."
"כתוב שאתם נפגשים בצריפין ומשם יוצאים לתעסוקה מבצעית." זעם מייק. "אתה חושב שאני עולה חדש? טמבל שאפשר לעבוד עליו? אני כבר כמעט שנה בארץ, מיכה, אני לא טיפש ואני..."
"טוב, טוב." משכתי אותו אלי, "שתוק כבר ותירגע. זה בחודש הבא, עד אז אולי יהיה איזה שינוי לטובה במצב? אין טעם לדאוג כבר היום."
"איזה שינוי?" האדימו פניו של מייק מזעם. "המשיח יבוא? על איזה שינוי אתה מדבר? למה אתה משקר לי כל הזמן? אתה חושב שאני תינוק שצריך להסתיר ממנו את האמת?" קפץ עלי, מפיל אותי לשטיח בלי לשים לב שהמגבת נפלה ממותניו.
נאבקנו זה בזה, מתגלגלים בין הספה לשולחן. אני מנסה בכל כוחי לרסן אותו בלי להכאיב לו, והוא מנסה להשתחרר כדי להכאיב לי כמיטב יכולתו.
"אני לא תינוק מיכה, ואני אוכיח לך את זה!" הצהיר כשהצליח, בעזרתי כמובן, להשכיב אותי על בטני כשהוא שוכב מעלי, לופת את ידי בכוח.
"אתה נכנע?" שאל בשיא הרצינות, מתנהג כאילו אנחנו בגן ילדים.
"כן, כן. אני נכנע. רק תן לי לקחת את הכרית הזו לפני שאתה מוכיח לי שאתה לא תינוק."
הוא הואיל בטובו לתת לי לקחת כרית ואז משך מעלי את מכנסי ובמשך חצי שעה ארוכה ומענגת הוכיח לי שהוא לא תינוק.
מיד אחרי שגמר עם שלב ההוכחות פרץ בבכי ולפת בכוח את צווארי מייבב שהוא פוחד, שנמאס לו, שהוא מתגעגע הביתה, שהוא לא יכול יותר, ושאנחנו לא מתאימים וצריכים להיפרד.
"איך אתה יכול להיפרד ממני דווקא עכשיו כשאני הולך לסכן את עצמי בשטחים?" הוכחתי אותו, ובלי לצפות לתשובה גררתי אותו למיטה שלנו ועטפתי אותו בשמיכה.
"המדיניות של ממשלת ישראל מהווה מכשול לשלום העולמי ושריד לקולוניאליזם ברברי." אמר מייק בקול מנומנם, "ואתה הולך לעשות מילואים בצבא שמדכא עם כבוש, וזו עוד סיבה למה אנחנו צריכים להיפרד."
"בסדר, נדבר על זה אחרי שאני אחזור מהמילואים." אמרתי ונצמדתי אליו בתנוחת כפיות, לא מציין לאיזה מילואים אני מתכוון.
אני בטח אעשה מילואים עוד חמש עשרה שנים לפחות ועד אז אני מקווה שהוא ילמד לבשל שקשוקה, לעשות קניות בזמן העבודה, ולא להילחץ ממילואים.
אם ירצה השם הוא גם יפטר במשך הזמן מהבעת הכלבלב הפקינזי הנעלב הזה כל פעם שיש איזו פשלה והדברים לא מתנהלים בדיוק לפי רצונו, וגם אם לא, גם אם הוא יישאר אמריקאי מצחיק ומפונק שמדבר עם שגיאות, מקלל באנגלית ולא יודע איפה צריפין, גם אז אני עדיין לא אסכים להיפרד ממנו.
אני רק מקווה שבעוד כמה שנים בארץ הוא יפסיק לספר לי כל פעם מה המגרעות שלי ולהגיד לי שזה לא הוא, זה אני.

אין תגובות:

פרסום תגובה