3. שורש כל רע
דקלה גיסתי היא אחת מאותן נשים שמשום מה
מוקסמות מהומואים, הרעיון שיש גברים שאוהבים סקס עם גברים ואדישים לקסמים נשיים
מדליק אותה.
זה לא רק הסקס שמרתק אותה, אני חושב, אלא
עצם הידיעה שיש גברים שמתאהבים בגברים אחרים. יש בזה משהו שמושך אותה בחבלי קסם.
יש נשים כאלו, ומצד שני יש אחרות שפשוט מתעבות הומואים וכל הרעיון של גברים שאין
להם צורך בנשים מעורר בהן זעם נורא.
כשהכרתי את דקלה היא לא ידעה עלי כלום חוץ
מזה שאני אחיו הבכור של החבר שלה. "אתם בכלל לא דומים." אמרה לי מיד
אחרי שנפגשנו, וציינה, ובצדק, שאני דומה בחיצוניותי לאבא בעוד שנדב והתאומות דומים
לאימא.
"הרווח כולו שלהם." הערתי בחיוך,
ועד היום אני סבור כך כי אימא ז"ל הייתה אישה יפה, דקה, בהירה וחיננית, ואילו
אבא הוא גבר רחב, מגושם קצת, תנועותיו גמלוניות, פניו חתומים בהבעת זעף וחיוכו
נדיר.
עד היום אני חש שנעשה לי עוול בכך שאני
דומה לו ולא לה מפני שאם איתרע מזלך להיות הומו עדיף שתהיה בהיר וחינני, קל תנועה
ושופע קסם, ולא דוב שעיר שמציץ בעולם בעיניים מצומצמות בחשדנות זועפת ונאלץ להתגלח
פעמיים ביום.
דקלה צחקה כשגיליתי על אוזנה את התלונה
שלי ואמרה שלא נורא, עובדה שמולה אוהב אותי למרות שאני כזה וכנראה שגם אצל הומואים
לכל סיר יש מכסה.
היא צדקה, מולה הודה שהוא נמשך אלי דווקא
בגלל המראה הגברי מחוספס והמאוד לא הומואי שלי, וחזר ואמר לי בתוקף שאני נראה בסדר
גמור ובדיוק לטעמו. בזכות אהבתו והתפעלותו ממני הוא הצליח להרגיע מעט את התיעוב
שחשתי כלפי המראה שלי. דרך עיניו האוהבות הצלחתי להרגיש פחות מכוער, להשלים עם
עצמי ואפילו לגלות בי כמה יתרונות.
הוא היה היחיד שהצליח לגרום לי להרגיש נוח
עם עצמי, אף אחד לא אהב אותי לפני שנפגשנו, ובטח שלא אחרי שנפרדנו. אז כבר הייתי
בגיל העמידה וכל רעננות הנעורים שעוד שיוותה לי שמץ חן פגה ממני, נשים עוד היו
אולי מצליחות למצוא בי משהו, אבל בעולם ההומואי הייתי מקרה אבוד, רק נערי ליווי
היו מוכנים לקבל את פני בחיבה וגם זה רק תמורת תשלום.
דקלה אמרה פעם שמולה היה בשבילי מה שאימא
הייתה בשביל אבא שלי, ושהוא אהב אותה כי היא קיבלה אותו כמו שהוא, זועף שתקן
ומגושם, וזה היה לדעתה סוד הקשר בינה לבינו.
"כן, רק שאימא לא עזבה בשביל אבא
משפחה, ומולה כן."
"היא עזבה את ההורים שלה בבריטניה
ובאה איתו לפה." ציינה דקלה.
"זה לא אותו דבר." אמרתי, "טבעי
שבת עוזבת את ההורים והולכת אחרי בעלה גם אם פירוש הדבר שהיא צריכה לעזוב לארץ
אחרת." לכתה של אימא אחרי אבא למדינה הקשה והחמה הזו שבר את לב הוריה הקשישים,
ובכל זאת הם קיבלו בהכנעה את העובדה שזו דרך העולם, אבל שגבר יעזוב אישה וילדים
קטנים בשביל גבר אחר... זו כבר שערורייה ופגיעה בסדר הטוב.
"ויש לך נקיפות מצפון בגלל שמולה עזב
את הבית בגללך?"
"כן, קצת." היססתי, "אולי,
האמת שלא. לא ביקשתי ממנו אף פעם שיעזוב את אשתו, זה הוא שרצה בזה ואת הילדים הוא
לא עזב, הוא נשאר אבא מסור עד היום. אף פעם לא הפרעתי לו להיות אתם בקשר וגם אני
נקשרתי מאוד אל גיא, הבן הבכור שלו."
הייתי ביחסי ידידות טובים מאוד עם דקלה בימים
הרחוקים והטובים ההם, כשישנתי כל לילה עם מולה והייתי בטוח שהאהבה שלנו תחזיק מעמד
לנצח. היא הייתה מרותקת לסיפורים שלי ונתנה לי הרגשה שאני חי חיים מעניינים ומלאי
ריגושים והיה לי נעים לספר לה איך נפגשנו, מולה ואני, בכנס של הייטקיסטים שבאו
להתפנק על חופי הכינרת - מעמידים פנים שהם מתעדכנים בחידושי המקצוע בעודם זוללים מעדנים,
מתבטלים ומשתזפים - איך נדלקנו זה על זה ממבט ראשון ואיך, עד שהוא אזר עוז לספר לי
שהוא נשוי ואב לשניים, כבר היינו מאוהבים מכדי לשקול פרידה.
היא בלעה את הסיפורים שלי בשקיקה ואחרי
שההכרות שלנו העמיקה מעט שאלה גם בביישנות על סקס והסמיקה מאוד ובעקבותיה גם אני.
הסתפקתי בכך שאמרתי לה שבמיטה אנחנו
מפתיעים זה את זה ללא הרף והנחתי לנושא. לא יכולתי להגיד לאישה - גם אם היא אשת
אחי, ואולי דווקא כי היא אשתו של אחי - שלמרות שעקרונית שנינו יכולים להיות גם וגם
אני מעדיף להיות פסיבי ומולה, חרף פניו העדינות וגופו הצנום, חש בדיוק ההפך ממני.
דקלה הייתה הראשונה שבאה לבקר אותי ואת
אבא, נושאת איתה קופסת עוגיות מעשה בית שכמעט נפלה מידיה כשמולה פתח לה את הדלת.
היא ומולה חיבבו מאוד זה את זה ולא פעם חשדתי שאת מה שאני התביישתי לספר הוא גילה
בלי היסוס.
עד שגם אני הגעתי לדלת, לבוש רק חלוק מגבת
רופף - גמרתי להתקלח כששמעתי את צלצול פעמון הדלת - מצאתי אותם עומדים סמוכים זה
לזה, קופסת העוגיות אחוזה בין שניהם, והם צוחקים, מרוצים שהצליחו להציל אותן
מנפילה.
"שי חמוד, כמה יפה סידרת פה."
ניגשה אלי דקלה ונישקה על לחיי וצחקה כשנרתעתי ממנה, נבוך, והידקתי את שולי החלוק,
קושר בקפידה את החגורה שלו. "כבר ראיתי אותך לבוש פחות." הזכירה לי, "אתה
נראה ממש טוב, רזית קצת. אז מה? אתם שוב יחד?"
"ממש לא." נחפזתי להגיד, "מולה
רק מתארח אצלי קצת עד שאשתו תירגע ותחזיר אותו הביתה."
"היא לא תעשה את זה." אמר מולה,
"לא כל זמן שגיא הומו."
הנחתי לחגורת החלוק הרופפת שלי ובהיתי בו
בפליאה, הוא פה כבר יומיים ורק עכשיו הוא מספר לי מה הסיבה לריב שלו עם אשתו?
"ממתי גיא... אתה בטוח? הוא כבר בן
עשרים ושתים, למה הוא סיפר לכם רק עכשיו?"
מולה נאנח והלך למטבח, נושא את העוגיות
בידו. החלפתי מבט מודאג עם דקלה ושנינו הלכנו אחריו. "בגלל זה רבת עם ליאורה
ועזבת את הבית?" שאלתי, מניח יד על כתפו - הפעם הראשונה שנגעתי בו מזה זמן רב
- הוא נרעד והתרחק ממני.
"כן, בערך." אמר, וברח ממני
לפינת השיש, מתחיל להתעסק בהכנת תה שאף אחד לא רצה לשתות.
"שמואל!" איבדתי את סבלנותי, "מספיק
כבר, תדבר איתי, תספר לי מה קורה."
"אמרתי לך, ליאורה זרקה אותי מהבית."
סח מולה, מדבר בקול נמוך אל הקיר בלי שיראה שום אות לכך שהבחין בזעפי.
"אני לא מאמינה, היא זרקה אותך מהבית?
למה? מה זו אשמתך שגיא הומו?" התרגשה דקלה, "וממתי להיות הומו זה
פשע?" תהתה בנוסח עדות הפוליטיקלי קורקט.
"זה סיפור מסובך ואין לי כל כך חשק
לדבר עליו." התעקש מולה לדבר אל הקיר בקול נמוך וממולמל, והשתוחח מעל לשיש.
"מה? לא שמעתי מה אמרת, אולי תסתובב?
למה אתה עומד עם הגב אלינו?"
"כי הוא לא רוצה שתראי את הפנים שלו
דקלה, למה את כזו... כזו עקשנית?" אמר אבא מהפתח, "תעזבי אותם לנפשם
ובואי הנה, באת אליהם או אלי?"
היה ברור שדקלה מעדיפה להמשיך ולחקור את
מולה ולא לבלות במחיצת אבא השתלטן, אבל אני אחזתי במרפקה והולכתי אותה החוצה
להראות לה כמה יפה גזמנו את עצי ההדר, ואיזה לימונים יפים יש לנו, והנחתי אותה שם
עם אבא שהתעקש לפרט לה איפה בדיוק נקים מחסן לכלי הגינה ברגע שנחליט אם הוא יהיה
מעץ או מפח.
"למה לא מפלסטיק?" שאלה דקלה
בתמימות, "יש מחסנים מאוד יפים של כתר." עד שאבא יגמור להסביר לה מה יש
לו נגד הפלסטיק שנוא נפשו, ולמה בעצם עדיף לבנות לבד, מבלוקים, במקום לקנות
מהגנבים האלו מבנה מוכן, כבר תשקע השמש.
התחמקתי מהם וחזרתי למטבח. מולה ישב ליד
השולחן, ראשו על זרועותיו, ובכה. התיישבתי לצידו, כרכתי יד על כתפו והשענתי את
מצחי על פדחתו. רק ככה, צמוד אליו, מריח את ריח שערו, הרגשתי סוף סוף בבית.
"שי." הוא הסתובב, חיבק אותי
והניח לי להקים אותו ולהוליך אותו למיטה שלי. "נו, די, בסדר, אז גם גיא... לא
נורא, היום זה באמת לא סיפור גדול, וזו לא אשמתך כי ראשית כל זה לא פשע, ושנית כל
הרי לא יכולת לדעת שזה משהו שעובר בתורשה ו..."
"שתוק כבר, לא בגלל זה אני... אתה
פשוט לא מבין." הוא הדף אותי מעליו וגישש אחרי מטפחת. הגשתי לו טישו וחיכיתי
בסבלנות עד שינגב את אפו ועיניו.
"נו, אתה מתכוון להסביר לי סוף סוף
או שאני צריך להתקשר לליאורה?"
מולה הניח לטישו המשומש והישיר אלי מבט, "מילא
שהילד יצא מהארון, זה לא ממש הפתיע אותי, חשדתי בזה כבר כמה שנים, אבל הוא סיפר
לנו שהוא הומו רק אחרי שליאורה מצאה אצלו בתיק תרופות..." הוא שוב נאנח, "תרופות
שלוקחים חולי איידס."
נאחזתי צמרמורת וברכי כמו הפכו למים. גיא,
הילדון החמוד הזה שהיה כל כך קל ונעים להצחיק, שאהב לשיר ולשמוע סיפורים על דובוני
אכפת לי, הילד שלימדתי את לוח הכפל והבטחתי לו שאבא שלו אוהב אותו גם אם הוא לא גר
יותר עם אימא... גיא כחול העיניים עם החיוך המתוק, נער שחייו החלו רק כעת חולה
איידס?
"איך? איך זה קרה? למה הוא לא נזהר?
איך..."
"זה בדיוק מה שליאורה שאלה." התמרמר
מולה, מבזיק אלי מבט חד שהשתיק אותי.
"אני ממש מצטער, ממש ממש מצטער מולה,
הייתי מעדיף שזה יהיה אני ולא הוא."
"אני יודע." אמר מולה, התיישב
לצידי על המיטה ונשען עלי, "זה בדיוק מה שאני מרגיש, הלוואי וזה הייתי אני. מה
לעשות שהילד התאהב בבחור שלא ידע שהוא נשא? הם התאהבו והיו מאוד לא זהירים, זה קורה,
ואגב, הוא לא חולה עדיין, ואם הוא ימשיך לקחת תרופות המצב שלו יישאר יציב עוד שנים,
אולי כל החיים. הרי כל הזמן ממציאים תרופות יותר טובות."
"ומה עם הבחור שהדביק אותו?"
"גם הוא רק נשא, ואפילו לא צריך לקחת
תרופות, הוא נורא מצטער הוא כל הזמן התנצל וביקש סליחה ואפילו בכה."
"מתי דיברתם איתו?"
"ברגע שליאורה הבינה מה התרופה הזו
שהיא מצאה אצל גיא היא הקימה מהומה שלמה וגיא נלחץ והתקשר לחבר שלו שבא מיד.
ליאורה התנפלה עליו כמו לביאה פצועה וכשאני התערבתי וניסיתי להפריד ולהרגיע... "
הוא נאנח ונשכב על המיטה, כובש את פניו בכרית.
"ואז היא זרקה אתכם מהבית?"
"כן."
"טוב, זה בטח היה בשבילה שוק נוראי
לגלות בבת אחת שהילד שלה לא רק הומו אלא גם חולה איידס, אבל אני בטוח שעם הזמן היא
תירגע."
"היא כבר נרגעה והתפייסה עם גיא,
אפילו לירון היא הצליחה לסלוח פחות או יותר, אבל לי לא. טוב, היא הרי חייבת להוציא
את הכעס על מישהו."
"אבל למה עליך?"
"כי אני שורש כל הרע."
"מי, אתה? למה?"
"כי בגללי גיא יצא כזה, ואם לא אני
הוא לא היה נדבק. הכל בגללי ובגלל הדוגמא הרעה שנתתי לו."
"איזה דוגמא רעה? אל תדבר שטויות, מה
דוגמא רעה? אז עזבת אותה לכמה שנים וחיית איתי, אז מה? בגלל זה הוא נעשה הומו?
וחוץ מזה הרי בסוף חזרת אליה, למה בעצם חזרת אליה?"
"מרוב פחד. ברגע שירד לי דם, אז,
בפעם האחרונה שאני ואתה... אתה זוכר?"
"אני בחיים לא אשכח. לא הייתי צריך
לצעוק ככה, נורא נבהלתי מולה והגבתי כמו מפגר, אני מבקש סליחה."
"שטויות, אני נבהלתי עוד יותר. הייתי
בטוח שאני הולך למות ופחדתי כל כך... בגלל זה חזרתי לליאורה, מהפחד. הרגשתי שזה
העונש שלי שעזבתי אותה ואת הילדים וניסיתי לעשות תיקון, אבל טעיתי, זו הייתה רק
אזהרה, העונש זו המחלה של גיא."
"מולה, ברור לך שאתה מקשקש שטויות לא
רציונאליות שמתאימות לאיזה דוס פרימיטיבי, לא לבן אדם מודרני." הצהרתי
ונשכבתי לצידו.
"כן, אני יודע, אבל אני בכל זאת
מרגיש שאני אשם." לחש מולה ונצמד אלי, מניח לי לכרוך את זרועותיי סביבו
בחוזקה ולהניח את ראשי על כתפו.
"בגלל מה אתה מרגיש אשם?" גיששתי
אחרי זקפתו שפרחה חרש בסתר מכנסיו.
"בגלל זה." הוא נאנח ופרם את
חגורת חלוקי והסתובב אלי, מצמיד את בטני לבטנו.
"בגלל הזה הזה?" גיחכתי ומשכתי
ביד אחת את תחתוניו למטה, חופן בידי השנייה את אשכיו, מחכך את אברי באברו.
"כן, בדיוק, בגלל שורש כל הרע הזה."
נאנח מולה, רכן והצמיד את פיו אל הזין המשתוקק שלי.
4. כל הג'אז הזה
גם לי וגם לו לא היו חיי מין סדירים מאז
שנפרדנו ואחרי שנתיים שבהן לא נגענו זה בזה... ברור שזה לא ארך זמן רב. גמרנו מהר,
בלי חדירה והפעם, תודה לאל, רק זרע הרטיב את בטני.
אחר כך הוא נישק את פי, הושיט את ידו מעל
לראשי והדליק את הרדיו מעביר תחנה ל – 88 FM
"בשעה הזו יש תמיד ג'אז." אמר, "אתה
עדיין אוהב ג'אז שי? תקשיב איך הסקסופון מנהל דואט עם החצוצרה, יפה, נכון?"
"אהה." אישרתי, חש נרפה מכדי
לדבר הסתובבתי על צידי ודחפתי את ירכי בין רגליו. שכבנו בשקט זה לצד זה, מחכים עד
שהדופק שלנו יחזור לקצב הרגיל, מקשיבים יחד לדואט היפיפה בין האלט העמוק של
הסקסופון לבריטון המתכתי של החצוצרה.
לפני שנפגשנו הייתי תוצר אופייני של מערכת
החינוך הישראלית, נטול יכולת ליהנות ממשהו מתוחכם יותר מסרטים אמריקאים מטופשים
וממשדרי ספורט. אכלתי חומוס בפיתה, קראתי כותרות עיתונים ובזה הסתכם כל עולמי
התרבותי.
מולה לימד אותי להקשיב למוזיקת ג'אז,
לאכול פרות ים, ליהנות מאופרה, מספרי מתח שנונים ומשירים של יהודה עמיחי. עם השנים
סיגלתי לי את הטעם התרבותי שלו ולמדתי לאהוב את כל מה שהוא אהב. שנים רבות הערצתי
אותו ונשאתי אליו עיניים. רק אחרי שהוא ברח חזרה לאשתו התחלתי להבין שלמרות שהוא בוגר
ממני גם הוא זקוק לפעמים למישהו להישען עליו.
המוזיקה נגמרה, הקריין החל לפטפט ומולה
כיבה את הרדיו ופנה אלי, אצבעותיו החליקו בעדינות על ירכי, דורשות את תשומת ליבי.
"שי."
"כן."
"מה קורה עכשיו?"
"נלך להתקלח ונכין ארוחת ערב."
"כן, וחוץ מזה?"
"לא יודע. מה אתה רוצה שיקרה?"
"שנחזור לחיות יחד."
"אתה בטוח?"
"כן, עשיתי טעות שחזרתי לליאורה. אתה
יודע שזו הפעם הראשונה מאז הניתוח שעמד לי בלי ויאגרה?"
"תגיד, אתה וליאורה... אתם... אתה
יודע."
"כן. נו, אל תעשה פרצוף כזה. אפשר
לחשוב שאתה לא עשית כלום. איך הסתדרת?"
"הסתדרתי."
"לא תספר לי?"
"עדיף שלא מולה. קדימה, בוא למקלחת,
תסבן לי את הגב."
אבא נכנס הביתה מהגינה בדיוק כשיצאנו
ערומים ולחים מהמקלחת והלכנו איש לחדרו להתלבש. לא ידעתי אם הוא שם לכך לב. מאז
התאונה הוא נעשה איטי ופזור נפש, אולי בגלל שעדיין לא החלים מההלם ואולי בגלל
התרופות שלקח. זה לא היה ברור.
אכלנו יחד ואחר כך צפינו קצת בחדשות ואז
מולה אמר שאין שום דבר מעניין בטלוויזיה והוא הולך לקרוא קצת ולישון.
הבחנתי שאבא מותח את צווארו ומציץ לכיוון
חדרי השינה כאילו בדק לאיזה חדר שינה מולה פנה. גם אני הייתי שמח להציץ ולבדוק,
אבל לא העזתי.
חצי שעה אחר כך פיהקתי, אמרתי שבאמת אין
שום דבר מעניין וגם אני הולך למיטה, ופתחתי בלב הולם את דלת חדר השינה שלי. החדר
היה ריק ותחושת אכזבה הציפה אותי. אחד הדברים הטובים בחיים עם מולה היה השינה יחד.
רק כשהתמתחתי במיטה הריקה הבנתי עד כמה אני מתגעגע לחוש את גופו סמוך לגופי וכמה
חסרה לי ההתכרבלות המנומנמת שלנו בשעות הלילה.
שכבתי ער, תוהה אם כדאי שאתגנב לחדרו, או
אולי עדיף שאניח לכך ואבין כבר שדי, הסיפור שלנו נגמר ומה שקרה קודם היה סתם זיון
ידידותי לזכר ימים עברו. שמעתי את אבא מכבה את הטלוויזיה ומדשדש לחדר השינה שלו
ודקה אחר כך מולה פתח את הדלת והציץ פנימה. "אפשר?" שאל בהיסוס.
החנקתי צחקוק. כל ההתגנבות הלילית הזו הייתה
מגוחכת באורח רומנטי ונוגע ללב ומאוד לא הולמת את גילנו. "בוא כבר, טמבל."
הרמתי את שולי השמיכה.
הוא נחפז להחליק תחתיה וחיבק אותי. "התגעגעתי
לזה." אמר.
"גם אני."
"אנחנו צריכים לספר לאבא שלך. אני
מרגיש דביל מושלם, לא מתאים לי להתגנב ככה למיטה שלך."
גיחכתי והוא התנפל עלי, מועך אותי תחת
גופו. "מה אתה צוחק? טיפש!"
"מה לעשות, זה מצחיק. אל תדאג, אני
אדבר איתו."
"תנסה לא לעצבן אותו שי, הוא יהודי
לא צעיר וסך הכול זה הבית שלו."
"ואם הוא יזרוק אותנו החוצה לשלג, מה
נעשה?"
"נלך למלון עד שנמצא דירה."
"מולה, אני לא יכול להסתלק סתם ככה.
אבא צריך מישהו שיגור איתו, ראית מה המצב שלו."
"כן, ראיתי. טוב, אם זה נורא יפריע
לו שאנחנו שוב יחד אני אעזוב ואלך לגור אצל אחי עד שנתארגן."
"למה לא חשבת על הפתרון הזה כשליאורה
העיפה אותך מהבית?"
"למה? אתה לא יודע לבד למה?"
"ואם לא היה קורה כל הברוך עם גיא?"
"גם אז הייתי צץ אצלך. פשוט חיכיתי
עד שספיר תסיים את הבגרות ותתגייס."
"וחשבת שעד אז אני פשוט אשב ואחכה לך
כמו בתולה צנועה? ומה אם הייתי מוצא מישהו אחר בינתיים?"
מולה נאנח ושתק.
"אז היית הולך להתחנף שוב לליאורה
שתיקח אותך חזרה, נכון? אתה כזה חרא שמואל, תמיד מתזז ביני לבינה, מחזיק את שנינו
קצר, ומה תעשה אם שנינו נעיף אותך בבת אחת? בטח יש לך מישהו שלישי בהיכון."
התרגזתי, נזכר בבת אחת בכל הדברים שלא אהבתי בקשר שלי עם מולה שכאילו עזב את אשתו
והילדים בגללי, אבל בעצם היה זמין בשבילם כל הזמן, ובשבילי הרבה פחות.
"אין לי אף אחד בהיכון." אמר
מולה בעצב.
"אז מישהי."
"נו, די."
"אל תגיד לי די, לך להזדיין מולה!"
"אין בעיות." גיחך מולה בעליזות
וגישש בין רגלי, לא מופתע כלל לחוש את הזין שלי מזדקר בכף ידו. "אין לך מושג
כמה התגעגעתי לזה." גנח ומילא את פיו בזין שלי תוך שהוא מתהפך ונשכב עלי,
אברו הזקוף למחצה נדחק אל פי.
"וכל זה בלי שלקחתי ויאגרה."
אמר בפליאה אחרי שגמר בתוכי באנקה והלך למקלחת, לזרוק את הקונדום.
למחרת הסעתי את אבא לפיזיותרפיה, משאיר את
מולה עם וורה -רוסיה נדיבת מימדים שנשלחה אלינו מביטוח לאומי - היא בישלה לנו מרק
לא רע, שרפה את השניצלים, ואחר כך נהגה להעמיד פנים שהיא מנקה, מסתובבת לכאן ולשם
עם מטלית האבק עד שהגיע זמנה ללכת.
אבא לא סבל אותה ועשיתי כמיטב יכולתי לא
להניח להם להיפגש. אחרי שרטן חמש דקות בגלל העצלנות של הרוסייה השמנה הזו, כפי
שכינה אותה, התפנה אבא לשאול מה קורה עם מולה.
"לא נראה לי שהוא מחפש דירה
ברצינות." אמר, "נדמה לי שדי נוח לו אצלנו."
"וזה מפריע לך?" נדרכתי.
"למה שיפריע לי? הוא נכנס למיטה שלך,
לא לשלי."
שתקתי, נבוך. לא היה לי נוח לדבר עם אבא
על דברים כאלו. קיוויתי שהוא יבין וישתוק, אבל הוא המשיך. "חשבתי שהוא מחכה
שאשתו תסלח לו, אין מצב שהיא תעשה את זה אם הוא ישן אתך."
"זה מסובך אבא."
"אצלך הכול מסובך." רטן אבא
ובחן בתיעוב את כפות ידיו שסבלו את עיקר הנזק. היה עליו לחבוש כפפות לחץ כדי שהעור
יצמח כהלכה על הכוויות ולעשות פיזיותרפיה שהכאיבה לו מאוד.
הוא שנא את השעות שבילה בתרגילים מעייפים
ומכאיבים וניסה להתחמק מהעול הזה, אבל הפיזיותרפיסטית שלו, צעירה רזה ועדינה למראה
התבררה כעלמה עיקשת ונחושה ששיבחה בחמימות את אומץ ליבו והתמדתו והתעלמה בחיוך מהקללות
ומהתלונות שלו.
אבא נכנס לחדר הפיזיותרפיה ואני התיישבתי
ושלפתי ספר, מתכונן להעביר בקריאה את הזמן כשלפתע הוא פרץ החוצה זועם והודיע לי
שעכשיו, מיד, אנחנו חוזרים הביתה.
"אבל מה קרה? למה?"
"לקחו לי את הבחורה והביאו במקומה
מישהו, איזה כושי אחד שאני לא מכיר. לא מוכן שהוא ייגע בי."
צעיר שמנמן, מתולתל וכהה עור בעל עיניים
שחורות, גדולות ונעלבות, יצא אחרי אבא וניסה לדבר על ליבו שיחזור פנימה.
"איפה הבחורה?" שאל אבא בחשדנות,
מביט בו כאילו הוא חטף אותה והסתיר אותה ממנו.
"נעמה ביום חופש מר גולדמן. אני
תומר, אני מחליף אותה היום. היא חוזרת בשבוע הבא." הוא פנה אלי, "ומי
אתה?"
"אני הבן שלו. נעמה בסדר, היא חולה?"
"אני לא יודע." אמר תומר והסמיק
קצת, ומיד ידעתי שני דברים - שהוא הומו ושהוא משקר.
"אבא, בבקשה תפסיק להתרגז. מה אתה
צועק עליו? מה זו אשמתו שנעמה לא באה? לך איתו, אני בטוח שהוא יודע מה לעשות."
"נעמה השאירה לי תכנית טיפולים."
אישר תומר וניסה להוביל את אבא חזרה לחדר הפיזיותרפיה.
"אני לא צריך תכנית, אני צריך אותה."
התעקש אבא וניער את ידו של תומר מעליו. הבחנתי שיש לו כפות ידיים קטנות, רבועות
וחרוצות, וציפורניים מעוגלות, נקיות ומשויפות למשעי.
"אבא, אתה מתנהג כמו ילד. מה נעמה
תגיד כשהיא תשמע איך צעקת?"
"זו אשמתה." נעלב אבא, "מה
פתאום היא נעלמת?"
"אני לא יודע, אבל בטח יש לה סיבה
טובה. בבקשה, תשתף פעולה." כרכתי את ידי סביב כתפיו, שרזו מאוד מאז התאונה,
והובלתי אותו פנימה. בסופו של דבר הוא התרצה וישב בצייתנות עם תומר, מבצע את
התרגילים המכאיבים לפי הוראותיו, מתאפק כמיטב יכולתו לא להתלונן. זו הייתה הפעם הראשונה
שהוא הרשה לי להיות איתו בזמן הפיזיותרפיה ורק עכשיו הבנתי כמה קשה הוא עובד ועל
איזה קשיים עליו להתגבר. הוא סבל בלי לילל ובלי להתלונן, מפגין אומץ לב וכוח סבל
מפתיעים. תהיתי ביני לביני אם אני במקומו הייתי עומד בכך בצורה כל כך מכובדת.
"אני הולך עכשיו לאכול בקפיטריה
ולהגיד שלום לאסתר." הודיע לי אחרי שסיים סוף סוף את מסכת העינויים. "ניפגש
ליד האוטו בעוד שעה, אל תאחר." פקד עלי והסתלק.
"חתיכת טיפוס, האבא שלי."
חייכתי בפייסנות אל תומר.
"למה הוא אוכל בקפיטריה?"
"כי היום עובדת שם מכרה שלו שהוא
מאוד מחבב, וחוץ מזה הוא שונא את האוכל שמכינה לנו העוזרת של הביטוח הלאומי. היא
שורפת את השניצלים."
תומר חייך, ואני תהיתי בן כמה הוא, לי הוא
נראה בקושי בן עשרים אבל בטח היה מבוגר קצת יותר. "אני מקווה שאבא לא העליב
אותך, זה לא היה משהו אישי נגדך, הוא פשוט שונא שינויים."
"כן, ככה זה בגיל הזה."
"האמת שהוא תמיד היה כזה, עם הגיל
הוא רק נעשה גרוע יותר."
"הוא בסדר. מתעקש להיות עצמאי, לא
מוותר לעצמו, נעמה ממש אוהבת אותו ועכשיו אני מבין למה."
"היא בסדר? היא לא חולה אני מקווה."
"לא היא... היא הלכה לבדיקות אצל
גינקולוג, היא בהריון."
"מזל טוב."
תומר חייך, "אני אמסור לה, אבל לי
אין שום קשר להריון שלה."
"אני יודע." חייכתי והבטתי לתוך
עיניו. הוא הסמיק ואמר שהוא צריך ללכת.
"טוב, להתראות." אמרתי.
"להתראות." אמר תומר, דחף לידי
פתק קטן עם מספר הטלפון שלו - מתי הוא הספיק להכין אותו? – והסתלק.
5. אינטימיות אמיתית
"למה לא זרקתי את הפתק הארור הזה?
למה שמרתי אותו יום, ועוד יום, ובסופו של דבר התקשרתי?
באשמתו של מולה כמובן.
מיד אחרי שהוא הבין שאבא משלים בשתיקה עם
נוכחותו בביתו ועם חזרתו לחיי ולמיטתי הוא חזר לדפוס החיים הקודם שלו - חי איתי,
ישן איתי, ועם זאת מעורב מאוד בחיי גרושתו וילדיו, מתנהג כאילו הם עדיין משפחה
אחת.
שנים השלמתי עם העניין הזה ודיכאתי ביד
חזקה את רגשות אי הנוחות שהתעוררו בי כשהוא היה מבלה עם ילדיו שעות על גבי שעות,
מוציא עליהם כסף ונמצא אתם במקום להיות איתי. באותה הזדמנות הוא המשיך גם לטפל בכל
עסקי הבית שהיה פעם שלו ושל ליאורה.
לא אהבתי את זה, אבל איך יכולתי להתלונן?
הרי הם רק ילדים קטנים והם באמת נזקקו לו, וסבלו טראומה מעזיבתו את
הבית, וליאורה המסכנה... הוא בגד בה בצורה כל כך מכוערת. מה היא אשמה, למה עליה
לסבול כי הוא אוהב אותי?
זמן רב שתקתי והשלמתי, אבל עם הזמן אפילו
טמבל כמוני שם לב שמולה נהנה מהסידור הזה ואוהב לחיות בשני עולמות, מצד אחד הגרוש
משתף הפעולה של ליאורה ומצד שני בן הזוג שלי שמגיע הביתה רק בלילות ותמיד נמצא
בחגים עם ילדיו.
בשנים הראשונות היא עדיין כעסה עליו מאוד
והוא עשה מאמצים גדולים מאוד לפייס אותה ולשכנע אותה שחשוב שהם יהיו חברים, למען
הילדים כמובן.
גם אני תמכתי ברעיון הידידות בינו לבין
גרושתו, גם כי זה היה לטובת הילדים וגם בגלל רגשות האשמה שחשתי כלפי ליאורה
שהתחתנה עם גבר שלא סיפר לה שהוא לא נמשך לנשים, כמעט, אחרת, מאיפה באו הילדים?
זה מה ששאלה פעם אחותי כששוב הסברתי לה
שמולה לא בא לליל הסדר כי הוא חייב להיות עם המשפחה שלו.
"למה ליאורה לא מוצאת לה כבר גבר
אחר?" התפרצה ויוי, "ועוזבת בשקט את הגרוש שלה, הילדים שלה כבר די
גדולים והיא עדיין די צעירה ומאוד נאה, מה הבעיה שלה?"
הבעיה שלה הייתה כנראה מולה שהצליח, כאילו
לא בכוונה, לטרפד ולקלקל כל סיכוי שלה לקשר עם גברים אחרים. הקשר המשפחתי שלהם היה
מבוסס על דחייה ומשיכה. מצידה התפרצויות זעם, דרישות והאשמות, ומצידו ניסיונות
פיוס ומאמצים לרצות אותה ולשמור איתה על קשר טוב, למען הילדים כמובן.
הטנגו החולני הזה שהם חוללו, סוחפים גם
אותי לתוכו, נפסק בגלל המחלה של מולה. ברגע האמת, כשאני נבהלתי וברחתי, היא הפכה
בשבילו לאם ולאחות רחמנייה והוא נאסף חזרה אל חיקה החם ונח שם בשקט עד התפרצות
הכעס הבאה שלה עליו, כעס שהיה מובן ואנושי, אבל לא כל כך הגיוני.
לקח לי זמן להבין ששוב אני נעשה כדור משחק
בין מולה לגרושתו, אבל אחרי הפסקה של שנתיים הייתי כבר יותר בוגר, קצת יותר חכם,
ובעל יכולת שיפוט קצת יותר טובה, ולכן כשמולה התנצל ואמר שהוא נשאר הלילה אצל
ליאורה כי צריכים אותו שם בבית... ירון הגיע להיות עם גיא וזה כל כך הלחיץ אותה עד
שהיא קיבלה מגרנה איומה ו... הוא יודע שאני אבין.
אמרתי כרגיל שאני מבין, אין בעיות,
והתקשרתי לתומר - הפיזיותרפיסט הצעיר
והשחום בעל העיניים השחורות הלוהטות.
הוא זכר מיד מי אני, שמח מאוד על הטלפון
שלי ומיד הזמין אותי לביקור אצלו. התברר שהוא גר בחדר קטן שבית החולים מספק
למתלמדים, השותף שלו ישן אצל החברה שלו והוא ישמח מאוד לקצת חברה.
אבא אמר לי לא להיות נודניק כששאלתי אותו
אם אני יכול לעזוב אותו לכמה שעות, ואיחל לי בילוי נעים, ואכן, ביליתי יפה מאוד.
תומר היה פחות צעיר מכפי שנראה, כמעט בן
שלושים, נבון ונחמד, קצת ביישן בהתחלה, ואחר כך נועז וגלוי מאוד.
די מהר התברר שהוא רוצה סקס והוא רוצה
אותו עכשיו והוא מתעקש שהוא רוצה אותו איתי.
לא שינה לו שאמרתי לו שאני פחות או יותר
חי עם מישהו, שאני מבוגר ממנו בחמש עשרה שנה וזה יותר מידי לדעתי, ושאני אצלו רק
כי בן זוגי עצבן אותי.
אחרי הסקס, שהיה להפתעתי מלהיב מאוד -
בחור צעיר, גמיש וחרמן, מה רע? - שוחחנו קצת, והוא סיפר לי איך גדל אצל אימא חד
הורית והעז לצאת מהארון רק כעת, אחרי שכמעט סיים את לימודיו, וכמה הוא בודד בבית
החולים הגדול הזה, וכמה הוא נמשך לגברים בגילי, וכמה אני נחמד וסקסי בעיניו.
הניסיון שצברתי מאז הפרידה ממולה לימד
אותי שבחורים שטוענים שהם נמשכים לגברים מבוגרים מוצאים כסקסי בעיקר את הארנק הדשן
יותר שלהם, ושעלי להעניק להם תמורת זמנם וגופם מתנות יקרות ערך ולצ'פר אותם
בפינוקים שעולים כסף. לכן, לפני שחזרתי הביתה, נתתי לתומר כמה שטרות כסף ואמרתי לו
לקנות לעצמו משהו נחמד.
להפתעתי, במקום לקבל חיוך תודה ואולי
אפילו נשיקה, הוא זרק את הכסף בפרצופי, אמר לי שהוא לא זונה ופרץ בבכי, מביך מאוד
את שנינו.
במקום להסתלק משם ולשכוח ממנו התחלתי
להתנצל, לנחם אותו ולהסביר, וכמעט בלי להתכוון שפכתי לפניו את סיפור חיי.
"יש הרבה אנשים שחיים ככה." אמר
תומר בסמכותיות של צעיר שבטוח שפענח את המסתורין הזה שנקרא אהבה.
"איך ככה?"
"בלי להתחייב לאף צד, בלי להגיע
לאינטימיות עם אף אחד, כביכול בגלל אילוצים שלא תלויים בהם, אבל בעצם בגלל שככה
נוח להם לחיות, קצת פה וקצת שם, בלי להתמסר לגמרי לאף אחד ולשום דבר."
"אתה מתכוון אלי או אל מולה?"
"לשכניכם בעצם." אמר תומר, מקמט
את מצחו בכובד ראש, "שניכם כאילו יחד, אבל בעצם לא באמת מחויבים זה לזה. אני
לא מתכוון לחיות ככה, אני רוצה בן זוג שיקים איתי בגלוי משפחה ואולי גם יהיו לנו
ילדים, למה לא?"
"אני לא יודע, ילדים זה עסק מאוד
מסובך וגם יקר." אמרתי, "זה קשה לכולם ולהומואים זה בטח קשה עוד
יותר." אחר כך נפרדתי ממנו בחיבוק - תוך שאני דוחף בזהירות את הכסף שאספתי
קודם מהרצפה לכיסו האחורי - והלכתי הביתה.
"תראה," אמר לי מולה למחרת
בטלפון, "ליאורה הרוסה לגמרי מהבעיה של גיא, היא ממש שבורה. אני חושב שרק
עכשיו היא מתחילה לקלוט את המשמעות של המחלה שלו."
"להיות אימא של נשא איידס זו באמת
מכה רצינית." הסכמתי, "בטח יש קבוצות תמיכה לדברים האלו."
"ליאורה היא לא טיפוס של קבוצות
תמיכה." דחה מולה את הרעיון.
"אז מה הפתרון שלך?"
"אני אצטרך לחזור לגור איתה לכמה
זמן, רק עד שהיא תתאושש."
"אני מבין, ומה יהיה אתנו
מולה?"
"טוב, הרי אנחנו כבר לא ילדים. לא
יקרה כלום אם ניפגש רק פעם ביומיים שלושה, נכון? בין כה וכה אתה די עסוק עם אבא
שלך, והעבודה שלך, אתה מבין שי? נכון שאתה מבין?"
"כן, אני מבין. אתה בטח רוצה לקחת
מפה את הדברים שלך."
"כן, אני אגיע בערב. להתראות
חמוד."
הוא הגיע בערב וארז בעזרתי את חפציו,
מתנצל שהוא שוב עוזב אותי, ומבטיח לי שמיד אחרי שליאורה תתאושש מהסיפור עם גיא אז...
"יקרה משהו אחר שיחייב את הנוכחות
שלך שם." אמרתי ביובש ושלפתי חבילת קונדומים מהסוג שאנחנו לא נוהגים להשתמש
בהם מכיס אחד ממכנסיו.
החלפנו מבט של שני גברים שמכירים זה את זה
הרבה שנים ויודעים כמעט הכול אחד על השני. "אתה מזדיין גם איתה." קבעתי.
"לפעמים." אמר מולה והתיישב על
ערמת גופיות מקופלות, נראה מיואש ועייף. "אל תתרגז שי, היא הרי החברה הכי
טובה שלי, ואין לזה שום קשר אליך. לפעמים היא ואני... זה לא צריך להטריד
אותך."
"אם ככה לא צריך להטריד אותך שמידי
פעם גם לי יש מישהו מהצד." אמרתי, שומר על קול רגוע למרות שבתוכי התחוללה
מהומה שלמה, "ולכן אני מבקש ממך מולה, אל תבוא אלי לביקור בלי תיאום מראש כדי
שלא יהיו לשנינו אי נעימויות."
הצלחתי להדהים אותו וזה גרם לי סיפוק
עמוק. התביישתי אחר כך כשנזכרתי עד כמה הכעס וההפתעה שלו שימחו אותי, אבל אי אפשר
להכחיש את האמת - פגעתי בו בכוונה ונהניתי מזה.
"אתה לא רציני שי, אתה סתם אומר את
זה כדי להרגיז אותי."
"לא נכון, אני כן רציני ואני מייעץ
לך שמואל להתחיל לטפל בבעיה שיש לך עם אינטימיות."
"לטפל במה?" נדהם מולה,
"על מה אתה מדבר?"
"על הבעיה שיש לך ליצור קשר זוגי
אינטימי." חזרתי על דבריו של תומר.
"ירדת לגמרי מהפסים שי? מה זה הקשקוש
הזה? אשתי חולה מזה שהילד שלנו, הילד שלי ושלה, נשא איידס שצריך לקחת תרופות
ולעשות בדיקות דם כל שלושה חודשים, ואני רוצה לתמוך בה בשעה הקשה הזו כמו שהיא
תמכה בי כשהיה לי קשה, מה זה קשור לאינטימיות?"
"זה קשור כי זה רק תירוץ לא להיות
איתי. שכחת שהיא כבר לא אשתך והילד שלכם הוא כבר בן אדם מבוגר עם בן זוג תומך
משלו? אין שום סיבה אמיתית שתגור איתה ושתלך איתה למיטה ותזניח אותי."
"אבל שי, המיגרנה שלה, הסברתי לך...
"
"כן, כבר שנים אתה מסביר לי אותו דבר
מולה, נמאס לי מהסברים. תחליט, או שאתה איתה או שאתה איתי. שנתיים היית איתה,
התגעגעתי, אבל נשארתי בחיים, רק חזרת ושוב מתחילה הנדנדה, אתה קצת שם וקצת פה
ובעצם לא נמצא לגמרי עם אף אחד."
"אבל שי..."
"פעם אפשר היה להבין, אבל היום
הילדים שלך כבר לא צריכים אותך מולה, הם אנשים מבוגרים כמעט לגמרי, ואם לליאורה יש
בעיות נפשיות בגלל שהיא התחתנה עם הומו וילדה ילד הומו שתלך לפסיכולוג לדבר על זה,
ואולי כדאי שתיקח גם אותך, לא יזיק לך להחליט איפה ואיך בדיוק אתה רוצה לחיות, לי
נמאס כבר מהסיפור הזה."
"אני מבין." אמר מולה בקול קפוא
והמשיך לארוז. הבטתי בו בלי נוע וחיכיתי עד שילך והוא באמת הלך, אבל כשהגיע לדלת
הסתובב והביט בי בעצב, "אני מצטער." אמר, "אולי אתה צודק שי ואני
באמת... אני לא מסוגל להחליט, אני קצת פה וקצת שם, אבל אני באמת אוהב אותך, תזכור
את זה כשתהיה בצרות ותצטרך חבר, תזכור שאני אעזוב הכול ואבוא אליך ברגע שתרצה
אותי." והלך.
"חבל." אמר אבא, "דווקא די
חיבבתי אותו למרות שהוא מאלו שאף פעם לא הצליח לרדת מהגדר. אולי עשית לו טובה
ששלחת אותו חזרה לאשתו, זה לא קל לרקוד על שתי חתונות. נו, די, מה אתה בוכה?
מספיק. אולי תתקשר לילד הנחמד הזה שהחליף את נעמה? אני מקווה ששמרת את מספר הטלפון
שהוא נתן לך?"
אפילוג
לשם שינוי הקשבתי לאבא ובאמת התקשרתי
לתומר שבא מיד לנחם אותי.
הייתי שמח לסיים את הסיפור שלי בתיאור שלי
ושל תומר, פוסעים יד ביד לעבר השקיעה, אבל אחרי כמה חודשים של זוגיות מלאת
אינטימיות עמוקה, רצופה שיחות נפש מעמיקות וזיונים נלהבים, התחלתי להתעורר פעמיים
בלילה כדי להשתין, מה שלא קרה לי אף פעם בעבר.
בתקופה ההיא כבר חזרתי לגור בדירה הישנה
שלי אחרי שאבא שכבר החלים כמעט לגמרי שכנע את אסתר - הגברת הנחמדה מהקפיטריה -
לבוא לגור איתו כבת זוגו.
הרופא שלח אותי לבדיקות דם וכשראה את
התוצאות אמר לי שאני חייב ללכת לעשות ביופסיה לפרוסטאטה. תומר לא חיכה עד שאלך
להיבדק, הוא הסתלק עוד קודם, מספר לי שבעצם חמש עשרה שנים הם פער גדול מידי בין
בני זוג ואולי צדקתי כשטענתי שאני מבוגר מידי בשבילו.
עד כמה שידוע לי הוא חי כעת עם רופא קצת
יותר מבוגר ממני, אבל שמור היטב ובמצב כלכלי הרבה יותר טוב משלי.
לפני שהלכתי לביופסיה התקשרתי למולה שבא
מיד, נישאר איתי עד ליום הבדיקה, הסיע אותי לשם, המתין לי עד שאצא ולקח אותי הביתה
למרות מחאותיי שאני מרגיש טוב ויכול גם לבד.
הוא התעקש ללכת איתי לניתוח, ונשאר איתי
עד שהחלמתי לגמרי, מטפל בי במסירות, ועזב אותי רק ליום אחד כשליאורה ביקשה שיבוא
מהר כי הוא לא מצליחה להתניע את האוטו.
כשהוא חזר הוא הביא איתו עוד בגדים וחפצים
שלו ונשאר איתי עד שספיר – הקטנה שלו - ביקשה שהוא יבוא לעזור לה לעבור דירה, ואז
הוא שוב הלך, אבל הבטיח שתוך יומיים הוא יסיים ויחזור והוא בטח יעשה את זה עד ששוב
יקרה משהו אצל גרושתו, או הילדים, והוא שוב ילך ואחר כך יחזור ויישאר איתי עד ששוב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה