3. בירה עם אחמט
מפליא כמה דברים צריך לעשות לפני שנוסעים לכמה חודשים מהארץ. מרגע שהחלטנו לנסוע היינו עסוקים ללא הרף בסידורים ובריצות לפה ולשם.
רני התפטר מעבודתו בלי הנד עפעף, בטוח שכשיחזור, אם יחזור, הוא כבר ימצא משהו אחר טוב לא פחות, וגם אם לא, יהיה בסדר, אף אחד לא יזרוק אותו לרחוב.
אני לעומתו באתי מרקע שונה, משפחתי לא הייתה אמידה כמשפחתו, וגם אם הורי היו עשירים יותר מרוטשילד מה זה היה עוזר לי? הם לא רצו כל עסק איתי ואני חשתי כנ"ל.
מאחר ולא היה לי גב כלכלי לא נחפזתי כל-כך לזרוק עבודה טובה עם סיכויים להתקדמות, אבל למזלי הבוס שלי גילה הבנה רבה ואמר שבין כה וכה בקיץ יש האטה בתחום שלנו ועד שהמצב הפוליטי והכלכלי יתבהר ויירגע הוא יכול להרשות לעצמו לוותר עלי.
"אני בטוח שאחרי שהקיץ יסתיים ויעשה קצת יותר קריר תתחיל להתגעגע, אני מצפה שאחרי החגים תחזור הביתה כמו טטל'ה." אמר בנימה אבהית לא צפויה וטפח קלות על שכמי.
עוד בעיה הייתה הדירה שלי שנשארה שלי רק בזכות עזרתו הכספית של רני שעזר לי לשלם את המשכנתא. הבעיה הזו נפתרה בקלות מדהימה בעזרת השכנים ממול. הם החליטו שהקיץ הם הולכים לשפץ את דירתם מהמסד ועד הטפחות והיו מאושרים לשכור ממני את דירתי המשקיפה על דירתם המשתפצת. נרגשים מאוד ממזלם הטוב הם סיפרו לי שהקבלן נשבע להם שאחרי החגים הדירה שלהם תהיה מוכנה למגורים.
מאחר וקצת פקפקתי בהבטחות הללו (קבלנים, אתם יודעים איך הם) אמרתי להם שאין בעיה, שייקחו את הזמן שלהם, אני חושב שאשאר באירופה לפחות חצי שנה והם מוזמנים לשהות בדירתי (תמורת שכר דירה כמובן) עד שאשוב.
נשאר לי רק למכור את מכוניתי התשושה. פניתי לקובי - אחי הגדול. "מה אתה דאגן כזה? תמיד יש שוק טוב למכוניות ישנות וזולות." הוכיח אותי קובי - היחיד מבני משפחתי ששמר איתי על קשר ולא הזדעזע מההומואיות שלי, אם כי לחתונה שלו הוא לא הזמין אותי, וגם לא לברית המילה של בנו הבכור. בעזרתו הטרנטה שלי נמכרה מהר משחשבתי והכל בא על מקומו בשלום.
כדי לטפל בהארכת הדרכון שהוצאתי מזמן כשנסעתי לטיול קצר מדי ליון (טיול שהשאיר לי טעם של עוד), התייצבתי במשרד הפנים בחיפה.
אחרי שמצאתי חנייה והתפעלתי מהבניין החדש שנראה מבחוץ כמו חללית בטון מוזרה ומבפנים כמו עוד בניין משרדים רגיל ומשעמם, עמדתי בתור, התעצבנתי על האיטיות של הפקידה, הכל כרגיל, ואז, כשכבר פניתי ללכת משם, שמח וטוב לב, נתקלתי לפתע בשולי - אחותו של נתי.
היו לו עוד כמה אחיות, ואח אחד שחי אי שם בארה"ב. כולם, חוץ משולי, שנאו אותי למרות שלא הכירו אותי כלל, אבל היא הייתה שונה.
קרובה בגילה לנתי, דומה לו עד כאב בעיניה השחורות ותלתליה הקופצניים, היא סירבה להחרים אותו כשחי איתי, ומדי פעם כשהתקשרה לספר חדשות מהמשפחה שוחחה גם איתי.
אחרי שנישאה היא באה לבקר אותנו עם בעלה, ואת הלחץ וההתרגשות של נתי לקראת הביקור שלה אני לא אשכח עוד שנים רבות. גם אם המלכה ויקטוריה ירום הודה הייתה יוצאת מקברה המלכותי ובאה לאכול אצלנו ארוחת ערב הוא לא היה עושה מהומה כזו.
מרוב עצבים שרפתי את הסיגרים שטיגנתי וקיבלתי כוויה ביד. כמובן שרבנו וצרחנו אחד על השני ואחר-כך התפייסנו ו... עזבו. העיקר שהכרתי את שולי והיא אותי.
למרבה השמחה גם היא סיימה את עסקיה במשרד הפנים ואני הזמנתי אותה לשתות מיץ, לאכול גלידה ולספר לי חדשות על נתי. "עכשיו כשאימא כבר הבריאה מהניתוח והכל בסדר יש לו אפילו זמן לטייל קצת." סיפרה לי שולי בחיוך נעים, "מגיע לו, אחרי כל הבעיות והקשיים שהיו לו שם, הם צריכים לעשות רק עוד בדיקה אחת חשובה ומיד אחרי החגים הם יחזרו הביתה."
למראה הבעת הפליאה על פני היא הבינה שאין לי מושג על מה מדובר ונחפזה לעדכן אותי – אימו של נתי חלתה, הפעם באמת, ונזקקה לניתוח מסובך בליבה.
המשפחה ערכה כינוס חירום והוחלט פה אחד שהאימא תיסע לעשות את הניתוח המסובך בארה"ב ותשהה אחר-כך בביתו של בנה הבכור שגר ליד בית החולים. נשארה רק הבעיה של מי ילווה את ההורים בנסיעה הארוכה והמתישה עד לבית האח הבכור. היה ברור שהם לא יצליחו להגיע בלי ליווי – הם לא דברו מילה באנגלית ובחו"ל היו חסרי ישע כילדים.
אחיותיו של נתי היו מטופלות בילדים קטנים ולא יכלו להתפנות, ונתי היה האיש היחיד שהיה פנוי למשימה. כמובן שהוא נחפז להציע את עזרתו והיה מוכן אפילו להתפטר מעבודתו כדי שיוכל לשהות עם הוריו זמן רב ככל שיידרש.
אביו הקשיב בכובד ראש להצעתו הנדיבה ואחר-כך אמר שהוא מודה לו מאוד, אבל כל זמן שהוא חוטא באיסור המפורש של משכב זכר הם לא מעוניינים בנוכחותו. נתי נעלב וכבר היה מוכן להסתלק לבלי שוב מהכינוס המשפחתי, אבל אחיותיו פרצו בצעקות והתחוללה מהומה שלמה.
כולם צרחו, בכו, נאמו, האשימו זה את זה, ולבסוף השתיק דודו את כל הנאספים ואמר לו שהוא מקצר במו ידיו את חייה של אימו שליבה נחלש רק בגלל שהתעקשה להמשיך בהריון איתו למרות אזהרות הרופאים, ושאם היא תמות הכל יהיה באשמתו ובגלל ההתנהגות הסוטה והמגעילה שלו.
נתי נעשה חיוור כמו סדין סיפרה שולי, מלטפת בהנאה את כרסה התופחת, (היא הייתה בתחילת התשיעי), וברח החוצה בדמעות, ואחרי כמה שעות חזר לבית הוריו עם מזוודה מלאה בגדים. למחרת בא טנדר עמוס בכל החפצים שלו והוא חזר לישון בחדר הישן שלו בבית כאילו מעולם לא עזב.
"כמה ימים אחר-כך הם טסו לארה"ב ואימא עברה בשלום את הניתוח. אנחנו מקווים שמיד אחרי החגים היא תחזור לארץ בריאה ושלמה." סיימה שולי את סיפורה.
עכשיו הבנתי הכל - בגלל זה לא הצלחתי להשיג אותו בנייד, וגם הטלפונים שעשיתי בלב הולם מפחד לבית הוריו לא נענו אף פעם, ובגלל זה הוא כתב לי את המכתב המופלץ והמעצבן ההוא שלא נשמע כלל כמו מכתב שנתי היה כותב מרצונו החופשי.
שילמתי על הגלידה והשתייה של שולי, ובעוד היא מחסלת גם את המיץ שלי סיפרתי לה שאני בסדר גמור, שיש לי חבר חדש, ושאני נוסע לטיול ארוך לאירופה. איחלתי רפואה שלמה לאימה שלה, מסרתי ד"ש לנתי והלכתי משם, זקוף ורגוע כלפי חוץ, ומרגיש כמו קערית ג'לי באמצע רעידת אדמה מבפנים.
לא סיפרתי לאף אחד על הפגישה עם שולי, אפילו לא לרני שהיה מרוצה ומאושר כפי שלא ראיתי אותו כבר מזמן. ההכנות לנסיעה הפיחו בו רוח חדשה. מלא מרץ הוא התרוצץ כל היום בסידורים שונים ומשונים, ובלילות היה מתמוטט מעייפות.
גם אני הייתי די עסוק, ורק כשהתיישבנו סוף סוף במטוס ההומה תיירים צעקניים נזכרתי לפתע שכבר למעלה משבועיים לא קיימנו יחסי מין. משום מה נראה היה שהיובש הזה שהשתרר במיטה שלנו לא הטריד אותנו כלל.
אולי זה בגלל החום, או העייפות, הרהרתי לעצמי, לא נורא, בחו"ל בטח נרגיש אחרת. חייכתי אל הדייל הבלונדיני החמוד שחייך אלי חזרה וקרץ לי, פרשתי שמיכה על ברכי ועל ברכיו של רני, אחזתי בכפו מתחת לשמיכה ונרדמתי.
שבוע אחרי הטיסה להולנד כבר טיפסתי על סולם ארוך שהושען על קיר של בית לבן עם גג רעפים אדום. למותני הייתה מהודקת חגורת כלים עשויה עור צהבהב וגמיש עם מסמרים ופטיש ועל ראשי הגנה קסדה ירקרקת.
הנוף היה עוצר נשימה - האוויר הצח והצלול. הפרות החומות לבנות. הירוק הדשן והרענן של העצים והדשא. הקרירות משיבת הנפש של אוויר הבוקר - הרגשתי כמו בתוך תמונה של קופסת ממתקים.
קשה להאמין שאני עומד לקבל משכורת על הכיף הזה. למרות ההנאה הרבה ששאבתי ממראה הנוף הרי שלא לשם כך טיפסתי על הסולם - מטרתי הייתה לשבת על הגג ולחזק את הרעפים החדשים במסמרים מיוחדים לדבר.
התרווחתי על קצה הגג והפניתי את ראשי לאחור לראות מה שלום רני שהיה אמור לטפס אחרי, שלומו לא היה טוב. הוא נתקע באמצע הסולם וגוון פניו תאם באופן מפתיע לצבע הקסדה שלו.
חזרתי לאחור וירדתי שוב בסולם שהתנודד מעט תחת משקלנו המשותף. רני פלט זעקת פחד ונצמד אלי, עיניו עצומות בחזקה וגופו רועד.
כדי שנוכל לחזור לאדמה היה עלי לנתק את אצבעותיו אחת לאחת מהסולם ולהוליך אותו בזהירות רבה כשאני מחבק אותו ומדבר אליו ללא הרף בקול מרגיע, עד שבסופו של דבר הגענו למטה.
רני התמוטט, מותש ומבויש על הקרקע לרגלי אביו שנראה מגודל, זועם ומאוכזב ובכל זאת דומה להפליא לבנו אם כי היה שמן יותר, גבוה יותר, והרבה פחות נחמד וסבלני.
"אל תצעק עליו, זו לא אשמתו שיש לו פחד גבהים." התחצפתי אל מר סגל, מדהים בכך את שאר הפועלים - ערב רב של גברים הודים, פקיסטנים וטורקים. כולם, חוץ מאחמט המשופם ושחור הבלורית, נעצו בי מבטים נוזפים, אבל לי נמאס כבר מהבעל בית הרגזן שלי שכל הזמן הציק לרני והטיל עליו משימות שלא היו לפי כוחו.
דווקא אשתו, אניקה, הייתה מתוקה מאוד, ונטלי, התינוקת החדשה, הייתה מקסימה, אבל מר סגל היה טיפוס לא סימפטי ולדעתי הוא עשה לרני טובה ענקית כשהסתלק מהארץ ומחייו.
רני כמובן לא חשב כמוני וניסה בכל כוחו לרצות את אביו, אבל למרבה הצער הוא לא ניחן בחוש טכני, לא היה מסוגל לדפוק מסמרים, להבריג ברגים, או לחסל גלונים של בירה, ואני מצאתי את עצמי מגן עליו, וחוצץ בינו לבין אביו תוך שאני מנסה גם להרוויח קצת כסף למחייתנו.
אמנם גרנו בדירת מרתף קטנה ונחמדה שהייתה שייכת למשפחתה של גברת סגל החדשה שדרשה שנקרא לה אניקה והייתה נחמדה מאוד, אבל נדרשנו לשלם שכר דירה כאילו היינו זרים ולא קרובי משפחה, והיינו צריכים לקנות לבד אוכל, ובקיצור, להיות עצמאיים בשטח.
"נגמר הפינוק של אימא." הצהיר מר סגל בקול רועם מיד כשהגענו לביתו, ועוד לפני שהבנו מה ואיך הוא הוכיח לנו הלכה למעשה שהוא מתכוון לכך באמת ובתמים.
אני, שלא זכיתי מימי לשום פינוקים של אימא והייתי רגיל לעבודה קשה בתנאים הרבה יותר גרועים הסתדרתי לא רע, למדתי מהר את העבודה, והתחברתי בקלות עם שאר העובדים.
רני שנא כל רגע, גילה שהוא מתעב את אביו שגם הוא לא ממש התלהב מבנו עדין ההליכות, והיה אומלל יותר מיום ליום.
ניסיתי לחפות עליו, לקחת על עצמי את המשימות הקשות יותר, ולשכנע את אביו שהוא מוכשר בתחומים שונים שאין להם קשר לבנייה ושיפוצים.
רני התמחה בעיצוב גרפי ממוחשב וטיפשי היה לתת לו פטיש ביד, אבל לא הצלחתי לשכנע את אביו למצוא לו עבודה שתהלום את כישוריו. מר סגל חזר והתעקש בקול רועם שהכל עניין של כוח רצון ועקשנות, ובעוד כמה ימים, אם רני רק ירצה, גם הוא ילמד להיות בעל מלאכה מסוקס וחסר פחד.
"הוא שונא אותי, הוא פשוט לא סובל אותי." יבב רני בזרועותיי באותו ערב כששכבנו לישון, מותשים אחרי עוד יום עבודה מפרך, "הוא חושב שאם אני אטפס על גגות ואדפוק מסמרים אני אפסיק להיות הומו."
"שטויות. אין שום קשר בין העבודה שלך להומואיות שלך." התרגזתי, "אני לא פחות הומו ממך ואני כן מצליח בעבודה הזו, מה זה שייך בכלל?"
"לדעתו זה קשור." התעקש רני, "אתה יודע שהוא לא מאמין שאתה ישן איתי? הוא חושב שזו המצאה שלי ואתה מעדיף נשים. לדעתו מי שמספיק גבר לטפס על הגגות, לעבוד עם פטיש ומסמרים ולהניח רעפים בשורה ישרה לא יכול להיות הומו."
נאנחתי בשקט וליטפתי אותו, מעדיף לשמור לעצמי את הידיעה שבכיר הפועלים של מר סגל, אחמט עב השפם, גבר שבגברים על פי הופעתו, שרירי ושעיר ותפוח שרירים, ניסה לצבוט את עכוזי עוד ביום הראשון לבואי לעבודה, ומאז, כל פעם שאני נמצא אתו לבד, הוא דוחף ידיים, מנסה לנשק אותי, ומקפיד לבחון אותי היטב בעיניים מבריקות מחרמנות כשאני מחליף בגדים בסוף היום.
רני אולי היה מאמין לי, אבל מר סגל היה חוטף התקפת לב לשמע הידיעה הזו.
"אני רוצה שנסתלק מכאן." אמר רני, "למה שלא נקום ונלך מפה? אני שונא אותו והוא שונא אותי. רע לי פה."
כל ערב אותו פזמון. "אנחנו נסתלק מכאן ברגע שנגמור את העבודה של מר דה פריז." שיננתי לרני בסבלנות כל ערב מחדש.
"אבל..."
"אין אבל חמוד. אבא שלך חתם על חוזה ואם נסתלק הם לא יגמרו את העבודה בזמן והוא ישלם קנס שינוכה ממשכורות השאר, שלא לדבר שאנחנו לא נקבל פרוטה, ואנחנו זקוקים לכסף הזה כדי להמשיך לטייל."
"אני יכול לבקש כסף מאימא." אמר רני, ואני שבתי והסברתי לו מחדש שאני לא מוכן לקחת כסף, לא ממנו ובטח שלא מאימא שלו.
"התחייבנו לעבוד שם עד סוף השבוע וזה מה שנעשה." חזרתי בעקשנות על מה שאמרתי כבר אתמול ושלשום.
"מחר אתה יכול להגיד שאתה מרגיש לא טוב ולהישאר בבית אם תרצה." הצעתי.
"ולהשאיר אותך לחסדיו של אחמט הטורקי החרמן." הפתיע אותי רני בכושר אבחנתו המשובח.
"אני אסתדר איתו, אל תדאג חמוד."
"אולי כדאי שתשתף איתו פעולה כי ממני לא יצא לך שום דבר. אני כל-כך מדוכא בגלל אבא עד שלא עומד לי. אני חושב שנעשיתי אימפוטנט." המשיך רני לדכא את עצמו עוד יותר.
"אל תדבר שטויות, אנחנו פשוט נורא עייפים ועוד לא התרגלנו ו..." ברברתי שטויות, מנסה למצוא תירוצים לכך שחיי המין שלנו נראו כמו מדבר סהרה באמצע אוגוסט, ולבסוף הבחנתי שהוא נרדם וסתמתי את הפה.
שכבתי לצידו וחשבתי בקדחתנות מה לעשות הלאה. היו לנו עוד כמה ימים עד שנסיים את העבודה, ומר סגל כבר סיפר לי שהוא חתם על עוד חוזה והיה מעוניין מאוד שאני אמשיך לעבוד איתו, מה שהיה יכול להיות די טוב, כי ממש לא בא לי לנסוע לברצלונה - היעד הבא שלנו – כתפרנים.
עוד שבועיים של עבודה ונוכל לישון במלון ממש טוב ולא לעשות חשבון לכל גרוש, אבל אני בספק אם רני יחזיק מעמד עוד שבועיים בעבודה הזו, לא כשאבא שלו נושף בעורפו בצורה כזו, אולי...
נרדמתי גם כן והתעוררתי בבוקר, מגלה שרני נעלם.
אניקה סיפרה שהוא החליט לנסוע לעיר (הבית שבו גרנו היה בכפר קטן ליד אמסטרדם שנקראה בפי כל העיר) לחפש עבודה אחרת בתחום עיצוב גרפי ממוחשב.
באותו יום התקדמנו מהר מכפי שתכננו. בלי רני שהעכיר את מצב רוחו של מר סגל האווירה הייתה נעימה יותר, הוא הפסיק לזעוף ולרטון ואפילו החמיא לנו על זריזותנו ושיחרר אותנו מוקדם מהרגיל.
באותו יום נעניתי לראשונה להזמנתם של הקולגים שלי והלכתי אתם לשתות בירה. מאחר ולא הייתה לי מכונית הציע אחמט להסיע אותי לפאב במכוניתו, בדרך עצרנו בדירתו כי הוא טען שעליו להחליף חולצה.
תכננתי להישאר ולהמתין לו במכונית, אבל הוא הניח יד על ברכי ואמר לי באנגלית האיטית והכבדה שלו שבעצם הוא לא ממש מחבב בירה, ומה דעתי? והביט בי במבט גלוי ועז שלא נזקק לשום תרגום.
לא זיינתי כבר למעלה מחודש ואחמט, בסרבל העבודה הכחול שלו, דמה לציור של אחד הגברים שנהג לצייר טום אוף פינלנד נוחו עדן. שמתי את ידי על ידו ולחצתי עליה, מהנהן לעברו ומחייך, וכמה דקות אחר-כך כבר היינו במיטה שלו.
זה היה טוב. זה היה חזק ואלים ומספק - בדיוק מה שהייתי זקוק לו אחרי כל אותם חודשים עם רני. כשיצאתי משם, מסוחרר מעט למרות שלא לגמתי אפילו טיפת אלכוהול גיליתי להפתעתי שאני לא חש שום רגשות אשמה. הייתי בטוח שגם אם רני יבחין בסימנים שהותירו כפות ידיו הגדולות של אחמט על גופי הוא לא יגיד כלום.
מפליא כמה דברים צריך לעשות לפני שנוסעים לכמה חודשים מהארץ. מרגע שהחלטנו לנסוע היינו עסוקים ללא הרף בסידורים ובריצות לפה ולשם.
רני התפטר מעבודתו בלי הנד עפעף, בטוח שכשיחזור, אם יחזור, הוא כבר ימצא משהו אחר טוב לא פחות, וגם אם לא, יהיה בסדר, אף אחד לא יזרוק אותו לרחוב.
אני לעומתו באתי מרקע שונה, משפחתי לא הייתה אמידה כמשפחתו, וגם אם הורי היו עשירים יותר מרוטשילד מה זה היה עוזר לי? הם לא רצו כל עסק איתי ואני חשתי כנ"ל.
מאחר ולא היה לי גב כלכלי לא נחפזתי כל-כך לזרוק עבודה טובה עם סיכויים להתקדמות, אבל למזלי הבוס שלי גילה הבנה רבה ואמר שבין כה וכה בקיץ יש האטה בתחום שלנו ועד שהמצב הפוליטי והכלכלי יתבהר ויירגע הוא יכול להרשות לעצמו לוותר עלי.
"אני בטוח שאחרי שהקיץ יסתיים ויעשה קצת יותר קריר תתחיל להתגעגע, אני מצפה שאחרי החגים תחזור הביתה כמו טטל'ה." אמר בנימה אבהית לא צפויה וטפח קלות על שכמי.
עוד בעיה הייתה הדירה שלי שנשארה שלי רק בזכות עזרתו הכספית של רני שעזר לי לשלם את המשכנתא. הבעיה הזו נפתרה בקלות מדהימה בעזרת השכנים ממול. הם החליטו שהקיץ הם הולכים לשפץ את דירתם מהמסד ועד הטפחות והיו מאושרים לשכור ממני את דירתי המשקיפה על דירתם המשתפצת. נרגשים מאוד ממזלם הטוב הם סיפרו לי שהקבלן נשבע להם שאחרי החגים הדירה שלהם תהיה מוכנה למגורים.
מאחר וקצת פקפקתי בהבטחות הללו (קבלנים, אתם יודעים איך הם) אמרתי להם שאין בעיה, שייקחו את הזמן שלהם, אני חושב שאשאר באירופה לפחות חצי שנה והם מוזמנים לשהות בדירתי (תמורת שכר דירה כמובן) עד שאשוב.
נשאר לי רק למכור את מכוניתי התשושה. פניתי לקובי - אחי הגדול. "מה אתה דאגן כזה? תמיד יש שוק טוב למכוניות ישנות וזולות." הוכיח אותי קובי - היחיד מבני משפחתי ששמר איתי על קשר ולא הזדעזע מההומואיות שלי, אם כי לחתונה שלו הוא לא הזמין אותי, וגם לא לברית המילה של בנו הבכור. בעזרתו הטרנטה שלי נמכרה מהר משחשבתי והכל בא על מקומו בשלום.
כדי לטפל בהארכת הדרכון שהוצאתי מזמן כשנסעתי לטיול קצר מדי ליון (טיול שהשאיר לי טעם של עוד), התייצבתי במשרד הפנים בחיפה.
אחרי שמצאתי חנייה והתפעלתי מהבניין החדש שנראה מבחוץ כמו חללית בטון מוזרה ומבפנים כמו עוד בניין משרדים רגיל ומשעמם, עמדתי בתור, התעצבנתי על האיטיות של הפקידה, הכל כרגיל, ואז, כשכבר פניתי ללכת משם, שמח וטוב לב, נתקלתי לפתע בשולי - אחותו של נתי.
היו לו עוד כמה אחיות, ואח אחד שחי אי שם בארה"ב. כולם, חוץ משולי, שנאו אותי למרות שלא הכירו אותי כלל, אבל היא הייתה שונה.
קרובה בגילה לנתי, דומה לו עד כאב בעיניה השחורות ותלתליה הקופצניים, היא סירבה להחרים אותו כשחי איתי, ומדי פעם כשהתקשרה לספר חדשות מהמשפחה שוחחה גם איתי.
אחרי שנישאה היא באה לבקר אותנו עם בעלה, ואת הלחץ וההתרגשות של נתי לקראת הביקור שלה אני לא אשכח עוד שנים רבות. גם אם המלכה ויקטוריה ירום הודה הייתה יוצאת מקברה המלכותי ובאה לאכול אצלנו ארוחת ערב הוא לא היה עושה מהומה כזו.
מרוב עצבים שרפתי את הסיגרים שטיגנתי וקיבלתי כוויה ביד. כמובן שרבנו וצרחנו אחד על השני ואחר-כך התפייסנו ו... עזבו. העיקר שהכרתי את שולי והיא אותי.
למרבה השמחה גם היא סיימה את עסקיה במשרד הפנים ואני הזמנתי אותה לשתות מיץ, לאכול גלידה ולספר לי חדשות על נתי. "עכשיו כשאימא כבר הבריאה מהניתוח והכל בסדר יש לו אפילו זמן לטייל קצת." סיפרה לי שולי בחיוך נעים, "מגיע לו, אחרי כל הבעיות והקשיים שהיו לו שם, הם צריכים לעשות רק עוד בדיקה אחת חשובה ומיד אחרי החגים הם יחזרו הביתה."
למראה הבעת הפליאה על פני היא הבינה שאין לי מושג על מה מדובר ונחפזה לעדכן אותי – אימו של נתי חלתה, הפעם באמת, ונזקקה לניתוח מסובך בליבה.
המשפחה ערכה כינוס חירום והוחלט פה אחד שהאימא תיסע לעשות את הניתוח המסובך בארה"ב ותשהה אחר-כך בביתו של בנה הבכור שגר ליד בית החולים. נשארה רק הבעיה של מי ילווה את ההורים בנסיעה הארוכה והמתישה עד לבית האח הבכור. היה ברור שהם לא יצליחו להגיע בלי ליווי – הם לא דברו מילה באנגלית ובחו"ל היו חסרי ישע כילדים.
אחיותיו של נתי היו מטופלות בילדים קטנים ולא יכלו להתפנות, ונתי היה האיש היחיד שהיה פנוי למשימה. כמובן שהוא נחפז להציע את עזרתו והיה מוכן אפילו להתפטר מעבודתו כדי שיוכל לשהות עם הוריו זמן רב ככל שיידרש.
אביו הקשיב בכובד ראש להצעתו הנדיבה ואחר-כך אמר שהוא מודה לו מאוד, אבל כל זמן שהוא חוטא באיסור המפורש של משכב זכר הם לא מעוניינים בנוכחותו. נתי נעלב וכבר היה מוכן להסתלק לבלי שוב מהכינוס המשפחתי, אבל אחיותיו פרצו בצעקות והתחוללה מהומה שלמה.
כולם צרחו, בכו, נאמו, האשימו זה את זה, ולבסוף השתיק דודו את כל הנאספים ואמר לו שהוא מקצר במו ידיו את חייה של אימו שליבה נחלש רק בגלל שהתעקשה להמשיך בהריון איתו למרות אזהרות הרופאים, ושאם היא תמות הכל יהיה באשמתו ובגלל ההתנהגות הסוטה והמגעילה שלו.
נתי נעשה חיוור כמו סדין סיפרה שולי, מלטפת בהנאה את כרסה התופחת, (היא הייתה בתחילת התשיעי), וברח החוצה בדמעות, ואחרי כמה שעות חזר לבית הוריו עם מזוודה מלאה בגדים. למחרת בא טנדר עמוס בכל החפצים שלו והוא חזר לישון בחדר הישן שלו בבית כאילו מעולם לא עזב.
"כמה ימים אחר-כך הם טסו לארה"ב ואימא עברה בשלום את הניתוח. אנחנו מקווים שמיד אחרי החגים היא תחזור לארץ בריאה ושלמה." סיימה שולי את סיפורה.
עכשיו הבנתי הכל - בגלל זה לא הצלחתי להשיג אותו בנייד, וגם הטלפונים שעשיתי בלב הולם מפחד לבית הוריו לא נענו אף פעם, ובגלל זה הוא כתב לי את המכתב המופלץ והמעצבן ההוא שלא נשמע כלל כמו מכתב שנתי היה כותב מרצונו החופשי.
שילמתי על הגלידה והשתייה של שולי, ובעוד היא מחסלת גם את המיץ שלי סיפרתי לה שאני בסדר גמור, שיש לי חבר חדש, ושאני נוסע לטיול ארוך לאירופה. איחלתי רפואה שלמה לאימה שלה, מסרתי ד"ש לנתי והלכתי משם, זקוף ורגוע כלפי חוץ, ומרגיש כמו קערית ג'לי באמצע רעידת אדמה מבפנים.
לא סיפרתי לאף אחד על הפגישה עם שולי, אפילו לא לרני שהיה מרוצה ומאושר כפי שלא ראיתי אותו כבר מזמן. ההכנות לנסיעה הפיחו בו רוח חדשה. מלא מרץ הוא התרוצץ כל היום בסידורים שונים ומשונים, ובלילות היה מתמוטט מעייפות.
גם אני הייתי די עסוק, ורק כשהתיישבנו סוף סוף במטוס ההומה תיירים צעקניים נזכרתי לפתע שכבר למעלה משבועיים לא קיימנו יחסי מין. משום מה נראה היה שהיובש הזה שהשתרר במיטה שלנו לא הטריד אותנו כלל.
אולי זה בגלל החום, או העייפות, הרהרתי לעצמי, לא נורא, בחו"ל בטח נרגיש אחרת. חייכתי אל הדייל הבלונדיני החמוד שחייך אלי חזרה וקרץ לי, פרשתי שמיכה על ברכי ועל ברכיו של רני, אחזתי בכפו מתחת לשמיכה ונרדמתי.
שבוע אחרי הטיסה להולנד כבר טיפסתי על סולם ארוך שהושען על קיר של בית לבן עם גג רעפים אדום. למותני הייתה מהודקת חגורת כלים עשויה עור צהבהב וגמיש עם מסמרים ופטיש ועל ראשי הגנה קסדה ירקרקת.
הנוף היה עוצר נשימה - האוויר הצח והצלול. הפרות החומות לבנות. הירוק הדשן והרענן של העצים והדשא. הקרירות משיבת הנפש של אוויר הבוקר - הרגשתי כמו בתוך תמונה של קופסת ממתקים.
קשה להאמין שאני עומד לקבל משכורת על הכיף הזה. למרות ההנאה הרבה ששאבתי ממראה הנוף הרי שלא לשם כך טיפסתי על הסולם - מטרתי הייתה לשבת על הגג ולחזק את הרעפים החדשים במסמרים מיוחדים לדבר.
התרווחתי על קצה הגג והפניתי את ראשי לאחור לראות מה שלום רני שהיה אמור לטפס אחרי, שלומו לא היה טוב. הוא נתקע באמצע הסולם וגוון פניו תאם באופן מפתיע לצבע הקסדה שלו.
חזרתי לאחור וירדתי שוב בסולם שהתנודד מעט תחת משקלנו המשותף. רני פלט זעקת פחד ונצמד אלי, עיניו עצומות בחזקה וגופו רועד.
כדי שנוכל לחזור לאדמה היה עלי לנתק את אצבעותיו אחת לאחת מהסולם ולהוליך אותו בזהירות רבה כשאני מחבק אותו ומדבר אליו ללא הרף בקול מרגיע, עד שבסופו של דבר הגענו למטה.
רני התמוטט, מותש ומבויש על הקרקע לרגלי אביו שנראה מגודל, זועם ומאוכזב ובכל זאת דומה להפליא לבנו אם כי היה שמן יותר, גבוה יותר, והרבה פחות נחמד וסבלני.
"אל תצעק עליו, זו לא אשמתו שיש לו פחד גבהים." התחצפתי אל מר סגל, מדהים בכך את שאר הפועלים - ערב רב של גברים הודים, פקיסטנים וטורקים. כולם, חוץ מאחמט המשופם ושחור הבלורית, נעצו בי מבטים נוזפים, אבל לי נמאס כבר מהבעל בית הרגזן שלי שכל הזמן הציק לרני והטיל עליו משימות שלא היו לפי כוחו.
דווקא אשתו, אניקה, הייתה מתוקה מאוד, ונטלי, התינוקת החדשה, הייתה מקסימה, אבל מר סגל היה טיפוס לא סימפטי ולדעתי הוא עשה לרני טובה ענקית כשהסתלק מהארץ ומחייו.
רני כמובן לא חשב כמוני וניסה בכל כוחו לרצות את אביו, אבל למרבה הצער הוא לא ניחן בחוש טכני, לא היה מסוגל לדפוק מסמרים, להבריג ברגים, או לחסל גלונים של בירה, ואני מצאתי את עצמי מגן עליו, וחוצץ בינו לבין אביו תוך שאני מנסה גם להרוויח קצת כסף למחייתנו.
אמנם גרנו בדירת מרתף קטנה ונחמדה שהייתה שייכת למשפחתה של גברת סגל החדשה שדרשה שנקרא לה אניקה והייתה נחמדה מאוד, אבל נדרשנו לשלם שכר דירה כאילו היינו זרים ולא קרובי משפחה, והיינו צריכים לקנות לבד אוכל, ובקיצור, להיות עצמאיים בשטח.
"נגמר הפינוק של אימא." הצהיר מר סגל בקול רועם מיד כשהגענו לביתו, ועוד לפני שהבנו מה ואיך הוא הוכיח לנו הלכה למעשה שהוא מתכוון לכך באמת ובתמים.
אני, שלא זכיתי מימי לשום פינוקים של אימא והייתי רגיל לעבודה קשה בתנאים הרבה יותר גרועים הסתדרתי לא רע, למדתי מהר את העבודה, והתחברתי בקלות עם שאר העובדים.
רני שנא כל רגע, גילה שהוא מתעב את אביו שגם הוא לא ממש התלהב מבנו עדין ההליכות, והיה אומלל יותר מיום ליום.
ניסיתי לחפות עליו, לקחת על עצמי את המשימות הקשות יותר, ולשכנע את אביו שהוא מוכשר בתחומים שונים שאין להם קשר לבנייה ושיפוצים.
רני התמחה בעיצוב גרפי ממוחשב וטיפשי היה לתת לו פטיש ביד, אבל לא הצלחתי לשכנע את אביו למצוא לו עבודה שתהלום את כישוריו. מר סגל חזר והתעקש בקול רועם שהכל עניין של כוח רצון ועקשנות, ובעוד כמה ימים, אם רני רק ירצה, גם הוא ילמד להיות בעל מלאכה מסוקס וחסר פחד.
"הוא שונא אותי, הוא פשוט לא סובל אותי." יבב רני בזרועותיי באותו ערב כששכבנו לישון, מותשים אחרי עוד יום עבודה מפרך, "הוא חושב שאם אני אטפס על גגות ואדפוק מסמרים אני אפסיק להיות הומו."
"שטויות. אין שום קשר בין העבודה שלך להומואיות שלך." התרגזתי, "אני לא פחות הומו ממך ואני כן מצליח בעבודה הזו, מה זה שייך בכלל?"
"לדעתו זה קשור." התעקש רני, "אתה יודע שהוא לא מאמין שאתה ישן איתי? הוא חושב שזו המצאה שלי ואתה מעדיף נשים. לדעתו מי שמספיק גבר לטפס על הגגות, לעבוד עם פטיש ומסמרים ולהניח רעפים בשורה ישרה לא יכול להיות הומו."
נאנחתי בשקט וליטפתי אותו, מעדיף לשמור לעצמי את הידיעה שבכיר הפועלים של מר סגל, אחמט עב השפם, גבר שבגברים על פי הופעתו, שרירי ושעיר ותפוח שרירים, ניסה לצבוט את עכוזי עוד ביום הראשון לבואי לעבודה, ומאז, כל פעם שאני נמצא אתו לבד, הוא דוחף ידיים, מנסה לנשק אותי, ומקפיד לבחון אותי היטב בעיניים מבריקות מחרמנות כשאני מחליף בגדים בסוף היום.
רני אולי היה מאמין לי, אבל מר סגל היה חוטף התקפת לב לשמע הידיעה הזו.
"אני רוצה שנסתלק מכאן." אמר רני, "למה שלא נקום ונלך מפה? אני שונא אותו והוא שונא אותי. רע לי פה."
כל ערב אותו פזמון. "אנחנו נסתלק מכאן ברגע שנגמור את העבודה של מר דה פריז." שיננתי לרני בסבלנות כל ערב מחדש.
"אבל..."
"אין אבל חמוד. אבא שלך חתם על חוזה ואם נסתלק הם לא יגמרו את העבודה בזמן והוא ישלם קנס שינוכה ממשכורות השאר, שלא לדבר שאנחנו לא נקבל פרוטה, ואנחנו זקוקים לכסף הזה כדי להמשיך לטייל."
"אני יכול לבקש כסף מאימא." אמר רני, ואני שבתי והסברתי לו מחדש שאני לא מוכן לקחת כסף, לא ממנו ובטח שלא מאימא שלו.
"התחייבנו לעבוד שם עד סוף השבוע וזה מה שנעשה." חזרתי בעקשנות על מה שאמרתי כבר אתמול ושלשום.
"מחר אתה יכול להגיד שאתה מרגיש לא טוב ולהישאר בבית אם תרצה." הצעתי.
"ולהשאיר אותך לחסדיו של אחמט הטורקי החרמן." הפתיע אותי רני בכושר אבחנתו המשובח.
"אני אסתדר איתו, אל תדאג חמוד."
"אולי כדאי שתשתף איתו פעולה כי ממני לא יצא לך שום דבר. אני כל-כך מדוכא בגלל אבא עד שלא עומד לי. אני חושב שנעשיתי אימפוטנט." המשיך רני לדכא את עצמו עוד יותר.
"אל תדבר שטויות, אנחנו פשוט נורא עייפים ועוד לא התרגלנו ו..." ברברתי שטויות, מנסה למצוא תירוצים לכך שחיי המין שלנו נראו כמו מדבר סהרה באמצע אוגוסט, ולבסוף הבחנתי שהוא נרדם וסתמתי את הפה.
שכבתי לצידו וחשבתי בקדחתנות מה לעשות הלאה. היו לנו עוד כמה ימים עד שנסיים את העבודה, ומר סגל כבר סיפר לי שהוא חתם על עוד חוזה והיה מעוניין מאוד שאני אמשיך לעבוד איתו, מה שהיה יכול להיות די טוב, כי ממש לא בא לי לנסוע לברצלונה - היעד הבא שלנו – כתפרנים.
עוד שבועיים של עבודה ונוכל לישון במלון ממש טוב ולא לעשות חשבון לכל גרוש, אבל אני בספק אם רני יחזיק מעמד עוד שבועיים בעבודה הזו, לא כשאבא שלו נושף בעורפו בצורה כזו, אולי...
נרדמתי גם כן והתעוררתי בבוקר, מגלה שרני נעלם.
אניקה סיפרה שהוא החליט לנסוע לעיר (הבית שבו גרנו היה בכפר קטן ליד אמסטרדם שנקראה בפי כל העיר) לחפש עבודה אחרת בתחום עיצוב גרפי ממוחשב.
באותו יום התקדמנו מהר מכפי שתכננו. בלי רני שהעכיר את מצב רוחו של מר סגל האווירה הייתה נעימה יותר, הוא הפסיק לזעוף ולרטון ואפילו החמיא לנו על זריזותנו ושיחרר אותנו מוקדם מהרגיל.
באותו יום נעניתי לראשונה להזמנתם של הקולגים שלי והלכתי אתם לשתות בירה. מאחר ולא הייתה לי מכונית הציע אחמט להסיע אותי לפאב במכוניתו, בדרך עצרנו בדירתו כי הוא טען שעליו להחליף חולצה.
תכננתי להישאר ולהמתין לו במכונית, אבל הוא הניח יד על ברכי ואמר לי באנגלית האיטית והכבדה שלו שבעצם הוא לא ממש מחבב בירה, ומה דעתי? והביט בי במבט גלוי ועז שלא נזקק לשום תרגום.
לא זיינתי כבר למעלה מחודש ואחמט, בסרבל העבודה הכחול שלו, דמה לציור של אחד הגברים שנהג לצייר טום אוף פינלנד נוחו עדן. שמתי את ידי על ידו ולחצתי עליה, מהנהן לעברו ומחייך, וכמה דקות אחר-כך כבר היינו במיטה שלו.
זה היה טוב. זה היה חזק ואלים ומספק - בדיוק מה שהייתי זקוק לו אחרי כל אותם חודשים עם רני. כשיצאתי משם, מסוחרר מעט למרות שלא לגמתי אפילו טיפת אלכוהול גיליתי להפתעתי שאני לא חש שום רגשות אשמה. הייתי בטוח שגם אם רני יבחין בסימנים שהותירו כפות ידיו הגדולות של אחמט על גופי הוא לא יגיד כלום.
4. ריבאונד
מצאתי את רני במטבח, אוחז באחותו התינוקת ועושה לעברה פרצופים. הוא שמח מאוד לראות אותי ולא שאל למה איחרתי לשוב מהעבודה.
"מצאתי עבודה." בישר לי בשמחה, עבודה זמנית אמנם שעסקה יותר בתמיכה טכנית מאשר בעיצוב, אבל זו הייתה עבודה במשרד, בלי סולמות ופטישים מפחידים, והוא היה מאושר.
מר סגל נשף בבוז כששמע על העבודה החדשה של רני וגם השכר שהוא עמד להרוויח לא ממש הרשים אותו, אבל את הנעשה אין להשיב, רני התחייב לעבוד במשרד פרסום בעיר, וזהו.
הוא נרגע מעט כשעניתי בחיוב להצעתו להמשיך לעבוד אצלו גם על החוזה הבא, וככה עברו להם עוד שבועיים מאושרים.
רני נסע כל בוקר בעניבה ובחליפה למשרד, בעוד אני מטפס על גגות, דופק מסמרים ברעפים ומתקין מרזבים, ומדי פעם נוסע עם אחמט לדירתו הקטנה כדי לשתות קצת בירה, כמו שנהגנו לכנות את מה שעשינו זה לזה בחדר השינה החשוף והקר שלו.
בלילות המשכתי לישון בזרועותיו של רני שהמשיך לחבק ולנשק אותי ברוב חיבה, אבל התחמק כל פעם שניסיתי להרחיק מעט יותר לכת ולגעת בו בצורה קצת פחות תמימה.
משום מה לא דיברנו על מה שלא קורה ביני לבינו. למרות שהיה ברור שמשהו השתנה לא היה לנו חשק לפתוח את הנושא.
תירוצים לא חסרו - היינו עייפים מדי, עסוקים מדי, מוטרדים מדי - כל פעם שניסיתי בכל זאת להגיד משהו הוא היה מוצא תירוץ קלוש אחר ודוחה את השיחה.
התביישתי להודות בפניו במעללי עם הטורקי עב השפם שהיה מבוגר ממני בעשרים שנה לפחות ולכן לא התעקשתי והשתיקה נמשכה.
למעשה חיבבתי את אחמט, אם כי לא ממש הכרתי אותו, והוא לא הכיר אותי, וגם לא רצה להכיר אותי. היה כמובן מחסום השפה, אבל זה לא היה רק זה, השתמשנו אחד בגופו של השני ביעילות ובזריזות, ודי היה לנו בכך.
ידעתי שזו התנהגות מכוערת ומבישה, אבל הייתי זקוק לפורקן המיני, והוא פשוט היה שם, גבר להוט ומשתוקק שרצה אותי ונתן לי מה שרציתי בפשטות ובלי סיבוכים.
זה היה כל-כך נוח ופשוט, לא ידעתי עליו דבר - משפחתו, רגשותיו, עברו והתכניות שלו לעתיד היו מסתורין בשבילי, וככה העדפתי שזה יישאר, וגם הוא הרגיש אותו דבר.
ביום האחרון לעבודתנו רצה אחמט להזמין אותי באמת לשתות איתו בירה, וכשהודיתי שאני לא אוהב לשתות ומעדיף מים או מיץ על פני אלכוהול הוא פרץ בצחוק רם וגילה לי שגם הוא לא חובב גדול של אלכוהול.
שוב הלכנו לדירה שלו ועשינו סקס בפעם האחרונה. אחר-כך התלבשנו ונפרדנו זה מזה בלחיצת יד רשמית שהייתה מוזרה מאוד בהתחשב בכך שרק לפני כמה דקות הזין שלו הלם בכוח בתוך גופי.
"אתה ממשיך לטייל עם הבן של הבוס?" שאל אחמט כשיצאנו יחד מדירתו - הוא היה צריך ללכת לפגוש מישהו בבית הקפה ממול.
"כן, בטח. הוא חבר שלי." עניתי בהיסח הדעת.
אחמט נשף באפו בבוז וסיפר לי שהחבר שלי נפגש כמעט כל יום לארוחת צהרים עם גבר אחר.
"אולי זה משהו מהעבודה שלו?" העליתי השערה.
"לא, הם מדברים עברית והם נמרחים אחד על השני, כל הזמן קוצי מוצי." אמר אחמט בבוז. כבר הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שבשבילו גילויי חיבה, נשיקות וליטופים, או כל דבר אחר שלא היה אך ורק סקס נכלל במסגרת הקוצי מוצי המאוס שאותו שומרים רק לנשים ולילדים.
מוזר עד כמה דעותיו היו דומות לשלי כשהייתי צעיר יותר. אין לי מושג איך רני סבל אותי אז. אני שיניתי את השקפתי בינתיים, אבל אחמט שהיה כבר בן למעלה מארבעים וקיבל חינוך שמרני ונוקשה עוד יותר מזה שאני ספגתי כבר בטח לא ישתנה יותר.
אני שואל את עצמי כמה שנים הוא עוד ימשיך לחיות רחוק ממשפחתו בתירוץ שהוא מנסה להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו ורק בגלל זה הוא חי רחוק מאשתו האוהבת - מצב מצער אך מחויב המציאות שמאלץ אותו למצוא את סיפוקו המיני עם גברים?
מי יודע? אולי הוא יצליח לשקר לעצמו כל חייו, ואולי גם הוא יתאהב לפתע ויבין שהוא בעצם מעדיף גברים?
"איך אתה יודע מה הוא עושה בעיר?" שאלתי בחוסר אימון.
"החברה של הבן דוד שלי עובדת בבית קפה מול העבודה של החבר שלך וכשהוא בא לאסוף אותה הוא רואה אותם כל יום יחד." הסביר אחמט, "לבחור הזה שמלטף את החבר שלך קוראים תום." הוסיף לפני שפנה והלך לו לדרכו.
חזרתי הביתה עם ראש הומה משאלות ותמיהות. רני שכב על הספה הנפתחת ששימשה לנו כמיטה וקרא בנחת ספר בעברית.
"אתה לא אמור לארוז?" השתוממתי, "מחר בבוקר אנחנו יוצאים לברצלונה."
רני התיישב והביט בי במבט מרוכז נושך את שפתו התחתונה בעצבנות. "אני מצטער בני, אבל אני לא נוסע. ארזתי את הדברים שלך והזמנתי לך מונית לשדה התעופה, אבל אני נשאר פה."
התיישבתי על הכסא מולו והבטתי בו בשתיקה, מצפה לשמוע הסברים, אבל הוא התמיד בשתיקתו, ומאחר וידעתי שהוא חזק בשתיקות יותר ממני החלטתי לעבור למתקפה.
"אני רוצה לדעת רק דבר אחד," אמרתי בשלווה מעושה, משלב את ידי על חזי, "אתה ותום, תכננתם את הכל מראש, או שנפגשתם שוב במקרה?"
פניו של רני האדימו וכל העמדת הפנים האדישה שלו התמוטטה באחת. הוא אפילו לא ניסה להכחיש ומיד הודה שאת רעיון הטיול להולנד הוא העלה לא בגלל אבא שלו אלא בגלל תקוותו שתום יגיע גם להולנד.
"היית איתו בקשר כל הזמן?" נדהמתי.
"קשר עקיף מאוד דרך חברים משותפים, הוא טייל בכל אירופה וסיים את הטיול בהולנד כי יש לו פה חברים טובים שמנהלים קופי שופ, ואני תכננתי... רציתי... חשבתי ש..."
"אני יודע שאתם שוב יחד." התפרצתי לדבריו.
"כן." הסמיק רני, "אני והוא... אנחנו מאוהבים. איך ידעת?"
"אחמט סיפר לי. הבן דוד שלו ראה אתכם יושבים בבית קפה ומתלטפים יחד."
"אהה, אחמט. אתה מזדיין איתו?"
"כן. הייתה לי ברירה? אתה לא רצית לגעת בי."
"אני נורא מצטער בני, מאוד השתדלתי שאני ואתה... רציתי שזה יצליח, אבל... באמת הייתי מאוהב בך כשהיינו בצבא, אבל נורא השתנית מאז... נעשית נחמד כל-כך ומתחשב כזה ואני..."
הוא התחיל לבכות והפציר בי לא לכעוס עליו כי הוא מאוהב בתום והוא לא יכול לעשות שום דבר נגד זה.
"אז אני הייתי סתם ריבאונד בשבילך." אמרתי בכעס, ולכמה דקות באמת חשתי פגוע מאוד. נכון שלא הייתי מאוהב ברני, אבל לא נעים שמעיפים אותך ככה, ולמרות שגם אני בגדתי בו הרי לא הייתי מאוהב באחמט ואילו הוא... חשתי פגוע, אני מודה שזה לא היה הגיוני, אבל ככה הרגשתי.
כל-כך השתדלתי להיות בסדר עם רני, לכפר על התנהגותי בעבר, לפתוח דף חדש, לשכוח את נתי, והכל התקלקל, חלק באשמתי, אבל לא רק ו... חשתי פגוע.
"גם אני הייתי ריבאונד בשבילך." העיר רני בתבונה, "ואני יודע שאתה עדיין מתגעגע לנתי, אתה מדבר מתוך שינה בני."
"אני לא אחראי למה שאני עושה כשאני ישן." מחיתי, "ולמה אתה מתכוון שהשתניתי? אני אותו בן אדם שהייתי אבל חכם יותר ובוגר יותר, מה רע בזה? כל-כך השתדלתי להיות בסדר אתך רני, אני מאוד כועס עליך, אתה..."
ואז שמעתי רעש של פסיעות כבדות על המדרגות, מישהו רץ במסדרון הכניסה ופתאום הדלת שלנו נפתחה בפראות וגבר צעיר, בהיר שער בעל עיניים כחולות זועמות ופנים חדות ומלאות בוז התפרץ פנימה והדף אותי בכוח עז כל-כך עד שכשלתי והתיישבתי המום על הספה, מביט חסר אונים איך הוא מתייצב ביני לבין רני בהבעה של אביר אמיץ העומד להנחית מכת מוות על הדרקון המאיים על נסיכתו הענוגה.
"אני תום." הודיע לי בקול פסקני, "ורני הוא החבר שלי." הכריז והניח יד בוטחת על כתפו של רני שקרן כלפיו ונראה מאושר מאוד מהכרזת הבעלות הזו.
ואכן, אחרי שכולנו נרגענו מעט וישבנו על המרפסת עם שתייה – בירה לתום, יין לבן לרני ומיץ מנגו בשבילי – התברר לי למה התכוון רני כשהתלונן שהשתניתי.
הוא רצה אותי כמו שהייתי פעם – חסר התחשבות ומגעיל. רצה שאנהג בו כמו תום שאחז בו כאילו היה רכושו, לא מניח לו לסיים משפט, נוהג בו בשתלטנות מקוממת שמלאה את רני אושר רב.
ואני הטיפש שניסיתי להיות עדין מתחשב וסבלני כלפיו... הוא לא רצה התחשבות, הוא רצה מישהו שיחקה את התנהגותו של אביו כלפיו - יחלק לו הוראות בהתנשאות מעצבנת ויתנהג כלפיו כאילו הוא ילד חסר דעה.
"מה דעתך עליו?" שאל בשמחה כשתום יצא לרגע לשירותים.
"הוא סנוב קטן מעצבן ומרגיז, מתחשק לי לבעוט לו בתחת." עניתי בכנות, "איך אתה סובל אותו רני? הוא מתנהג אליך כמו אבא שלך."
"לא נכון." מחה רני, "אבא שלי שונא אותי. תום אוהב אותי ואני אותו, אני יודע שלפעמים הוא עושה רושם של בן אדם חסר התחשבות, אבל זו רק הצגה לעשיית רושם על אחרים, כשאנחנו לבד הוא בכלל לא כזה, כשהוא איתי לבד הוא כל-כך..." ואז תום חזר לחדר ומעולם לא נודע לי מה הוא כל-כך כשהם לבד, ולמה רני העדיף את הטיפוס העוקצני וחסר הנימוס הזה על פני, אבל זה מה שהוא רצה, וזה מה שהוא קיבל, ואם הטיפוס הזה גרם לו אושר מי אני שאפריע?
נסעתי לברצלונה לבד ובמשך כמה שבועות חוויתי שכרון חושים חסר מחשבה. הנחתי לעצמי להתפרק לגמרי מכל ערכי מוסר והגיון. החלטתי שבחופשה הזו אני מפסיק לדאוג בקשר לעתיד, חי את הרגע בלבד ועוסק רק בזיונים ובבילויים.
כמה ימים לפני פרוץ החגים קמתי בוקר אחד בחדרי שבמלון חמשת הכוכבים המהודר, הבטתי בגבו החלק של איזה אלמוני שחום ושרירי שישן איתי באותו לילה והרגשתי שדי, אני לא יכול לשאת זאת יותר. עייפתי.
זיינתי וחגגתי וביליתי באותם שבועות יותר מאשר עשיתי אי פעם בימי חיי, וידעתי שאני לא יכול לעמוד בכך יותר. נתקפתי גועל ומיאוס רק מעצם הרעיון שאגע שוב באדם לא מוכר ושאניח לזרים לגעת בי ולחדור לגופי. לא רציתי יותר סמים, שתייה, מוזיקה רועשת וגופות צעירים או צעירים פחות שיסתחררו סביבי, יגעו בי ויניחו לי לגעת בהם.
יש גבול. הגעתי אליו ולא רציתי לחצות אותו. מיציתי עד תום את זמן ההוללות וההפקרות שלקחתי לעצמי וכעת רציתי להפסיק, לחזור הביתה, למצוא לי אהבה, מישהו שיהיה יקר ואהוב, מישהו כמו... כמו נתי.
כן, למרות הכל ואחרי הכל, שוכב לצידו של זר בחדר מלון שחללו הדחוס הריח מסיגריות ובירה הבנתי שכל אותו הזמן לא הפסקתי להתגעגע ולרצות את נתי. כל מה שעשיתי מהרגע שקראתי את המכתב הארור ההוא שלו היה ניסיון לא מוצלח לחנוק, למחוק ולהשתיק את הגעגועים שחשתי אליו.
היה לנו חשבון לא סגור ועד שלא אסגור אותו סופית ואדע לבטח שזה נגמר לא אוכל להמשיך הלאה.
הגעתי הביתה יום לפני ערב ראש השנה ולמראה המבוכה על פני הדיירים בדירה שלי ידעתי מיד שצדקתי - הקבלן לא גמר לשפץ את ביתם כפי שהבטיח.
"זה ייקח עוד חודש." גמגם הבעל במבוכה, "היו עיכובים ובעיות, אני ממש מצטער... אני מבין שאתה רוצה לחזור לדירה שלך, אבל..."
"אולי תוכל לגור קצת אצל החבר הנחמד שלך, הבחור השחום הזה, המתולתל שכל הזמן בא לראות מה נשמע, ותמיד שאל אם שמענו ממך?" הציעה אשתו והגישה לי מעטפה, "הנה, הוא השאיר לך מכתב."
הפעם המכתב היה בכתב יד, ונעים הרבה יותר לקריאה. נתי הביע תקווה שנהניתי מהטיול שלי, סיפר ששלומו טוב, שאימו מרגישה הרבה יותר טוב אחרי הניתוח, ושהוא גר כעת בקרוון שכור על שפת ימה של נהרייה - הוא תמיד אהב את הים - והשאיר מספר טלפון ומספר סלולרי, הוסיף גם את מספר הטלפון שלו בעבודה וביקש בכל לשון של בקשה שגם אם אני כועס עליו מאוד והמשכתי הלאה, ויש לי כבר חיים אחרים, שבכל זאת, אעשה עימו חסד ואצור קשר ברגע שאשוב הביתה.
יושב במטבח שלנו שעיצבנו יחד, מרפקי מונחים על השולחן שקנינו יחד אחרי יום מתיש של שוטטות בחנויות רהיטים, התקשרתי לנייד שלו.
הוא ענה מיד, כאילו ישב והביט במכשיר בציפייה שיצלצל.
שמעתי את נשימתו נחטפת בהתרגשות כששמע את קולי. "חזרת." אמר בחמימות ששטפה את גופי כמו מקלחת חמה ביום חורף קר.
"מה שלום רני?" שאל בקול חביב להפליא, הקול המזויף ששמר לאנשים שלא חיבב.
"חזר לתום שלו, הם עדיין בהולנד, ואל תנסה אפילו להגיד שאתה מצטער." הקדמתי לחסום את הבעת הצער המזויפת שלו.
הוא גיחך חרש, מעין גרגור חתולי מצחיק - קול שהיה מוכר לי היטב והעיד שהוא משועשע מהערתי. "אני לא מצטער." הודה בכנות.
"למה לא?" התנפלתי עליו.
"ככה, כי... ככה. יש לך איפה לגור?"
"אני יכול ללכת לגור אצל אחי."
"אל תדבר שטויות, אשתו לא סובלת אותך והילדים שלו ישגעו אותך. בוא אלי."
"השתגעת? מה פתאום? שכחת שאתה האקס שלי?"
"אז מה? יש אצלי מקום פנוי ו... בבקשה בוא."
"אבל נתי... תראה, אני לא בטוח ש..."
"אני בא לקחת אותך, חכה לי."
חצי שעה אחר-כך ישבתי לצידו במכונית שלו, מזוודותיי מאחור וידו הפנויה מונחת על ברכי.
"תנהג עם שתי ידיים נתי." פקדתי עליו והחזרתי את ידו אל ההגה.
הוא חייך והחזיר אותה אל ברכי.
"נתי!" נזפתי, למרות שאהבתי את מגעו, "תפסיק!"
בתגובה נתי סטה לדרך צדדית שהובילה למטע אבוקדו. ברגע שהיינו חבויים בין העצים הסתער עלי בחיבוקים ונשיקות.
לא הדפתי אותו מעלי, אבל ישבתי קפוא (זה עלה לי בבריאות), מניח לו להפגין אותות חיבה, שמחה וחרמנות בלי שום תגובה הולמת.
אחרי כמה דקות הוא קלט שאני אדיש והניח לי. ישבנו זה לצד זה, מביטים דרך החלון אל שורת עצי אבוקדו עטורי עלים כהים, ושתקנו.
"אז ככה זה." אמר נתי לבסוף בקול עייף, "הרסתי הכל, נכון?"
"אני מצטער נתי, אולי עדיף שתחזיר אותי לבית של אחי."
נתי לא היה שייך לסוג הבחורים שמוותרים בקלות. "לא. הצעתי לך לגור אצלי והתכוונתי לזה." הוא הניע את האוטו וחצי שעה אחר-כך כבר שכנתי לבטח בקרוון הקטן שלו שעמד בחצר וילה מפוארת שנבנתה ממש על שפת הים.
הים נשקף מחלון חדר השינה הקומפקטי בו שוכנתי, מזמין וקורץ לי. עטיתי על עצמי בגד ים ורצתי למים, כשיצאתי נתי המתין לי על החוף עם מגבת חוף ענקית.
הוא לבש בגד ים חדש שלא הכרתי ונראה מדהים.
ישבנו על החוף, אני רטוב ועטוף במגבת והוא שהעדיף לא להיכנס למים נשאר יבש, שחום ויפה עוד יותר מכפי שזכרתי אותו.
אין לי מושג איך הצלחתי לא להתנפל עליו, אולי כי ידעתי שפה, במקום ובזמן הזה, אנחנו קובעים את המשך דרכנו בעתיד, ועל פי התנהגותי והתנהגותו יקבע אם הוא ימשיך להיות האקס שלי מהגיהינום או שנחזור להיות זוג אוהב.
לכן נשכתי שפתים, הזכרתי לעצמי שאם זיעה חוסכת דם, התאפקות חוסכת דמעות והתאפקתי.
צפינו בשקיעה ורודה זהובה ששטפה את עורו השחום בזוהר נפלא ובמקום לבצע בו את זממי העדפתי לדבר על חוויותיי על חופי ספרד שטופי השמש והזימה, ולהלל את יופיים וקלות דעתם של התיירים שמגיעים לשם מכל רחבי אירופה כדי לפרוק מטעני חרמנות שאגרו כל החורף.
נתי הקשיב בשתיקה רועמת, ופניו הלכו וקדרו ככל שהפלגתי בתיאור מעללי שחלקם - אני מודה - היו מצוצים מהאצבע.
"די!" צעק לבסוף כשהתחלתי לספר לו על סאונה אחת סודית ש... (מעולם לא הייתי בה אבל שמעתי מחבר ששמע מחבר ש...) "מספיק כבר עם זה בני, לא רוצה לשמוע יותר. ורק שתדע לך שמרגע שנפרדנו ועד עכשיו לא נגעתי באף אחד, שלושה חודשים לא הייתי עם אף גבר או אישה. כל הזמן רק התגעגעתי אליך וחשבתי עליך ו..."
"נפרדנו?" צעקתי עליו, "נפרדנו? אתה זרקת אותי! ואפילו לא היה לך אומץ לעשות את זה כמו גבר, להסתכל לי בעיניים כשאתה זורק אותי, ברחת כמו גנב, אז אל תגיד לי נפרדנו."
הוא הביט בי במבט טראגי, עיניו הכהות נראו ענקיות ועצובות להפליא, ולחרדתי הרבה החלו דמעות לזלוג מהן.
"סליחה בני." לחש, "אני מבקש שתסלח לי, טעיתי, נכנעתי ללחץ שלהם. אני לא אעשה את זה יותר, בבקשה, בוא נחזור, אני מתחנן לפניך, בבקשה."
כל תכניותיי להאריך את סבלו, לענות אותו לפחות עוד שבוע כדי שיטעם מעט מטעמו של הסבל שידעתי עם עזיבתו התפוגגו למראה בכיו.
ברגע שראיתי כמה הוא אומלל נמוג כל כעסי, פרשתי אליו את זרועותיי והוא התכנס לתוכן, מתייפח ורועד, והניח לי להוביל אותו למיטה.
"באמת לא היית עם אף אחד אחר?" שאלתי אחר-כך, כששכבנו חבוקים במיטה, שבעים ומאושרים עד בלי די.
"טוב, אז האמת היא שהרופא של אימא היה נורא מתוק ו..."
"נתי!" צרחתי עליו ומעכתי אותו תחתי.
"מה אתה חושב, שאתה תספר לי על סאונות זיונים בברצלונה ואני אשתוק לך?" החזיר לי נתי מנה אחת אפיים וצבט את ישבני, "וחכה, עוד לא סיפרתי לך על האח החמוד הזה שלקח אותי לחדר הכביסה לעזור לו עם הסדינים ו..."
"טיפש אחד," חסמתי את פיו בנשיקה, "טיפש חמוד שכמוך, חכה, אני כבר אלמד אותך לקח."
"בוא, תלמד אותי לקח." חייך אלי נתי ומשך אותי אליו, "אני מחכה לזה כבר המון זמן."
אז זהו, תגידו שאני חסר עמוד שדרה, שאין לי אופי, תשאלו איך יכול להיות שבאותו יום שבו נפגשנו נפלתי חזרה לזרועותיו של האקס שלי מהגיהינום שזרק אותי בצורה כל-כך מבישה?
מצאתי את רני במטבח, אוחז באחותו התינוקת ועושה לעברה פרצופים. הוא שמח מאוד לראות אותי ולא שאל למה איחרתי לשוב מהעבודה.
"מצאתי עבודה." בישר לי בשמחה, עבודה זמנית אמנם שעסקה יותר בתמיכה טכנית מאשר בעיצוב, אבל זו הייתה עבודה במשרד, בלי סולמות ופטישים מפחידים, והוא היה מאושר.
מר סגל נשף בבוז כששמע על העבודה החדשה של רני וגם השכר שהוא עמד להרוויח לא ממש הרשים אותו, אבל את הנעשה אין להשיב, רני התחייב לעבוד במשרד פרסום בעיר, וזהו.
הוא נרגע מעט כשעניתי בחיוב להצעתו להמשיך לעבוד אצלו גם על החוזה הבא, וככה עברו להם עוד שבועיים מאושרים.
רני נסע כל בוקר בעניבה ובחליפה למשרד, בעוד אני מטפס על גגות, דופק מסמרים ברעפים ומתקין מרזבים, ומדי פעם נוסע עם אחמט לדירתו הקטנה כדי לשתות קצת בירה, כמו שנהגנו לכנות את מה שעשינו זה לזה בחדר השינה החשוף והקר שלו.
בלילות המשכתי לישון בזרועותיו של רני שהמשיך לחבק ולנשק אותי ברוב חיבה, אבל התחמק כל פעם שניסיתי להרחיק מעט יותר לכת ולגעת בו בצורה קצת פחות תמימה.
משום מה לא דיברנו על מה שלא קורה ביני לבינו. למרות שהיה ברור שמשהו השתנה לא היה לנו חשק לפתוח את הנושא.
תירוצים לא חסרו - היינו עייפים מדי, עסוקים מדי, מוטרדים מדי - כל פעם שניסיתי בכל זאת להגיד משהו הוא היה מוצא תירוץ קלוש אחר ודוחה את השיחה.
התביישתי להודות בפניו במעללי עם הטורקי עב השפם שהיה מבוגר ממני בעשרים שנה לפחות ולכן לא התעקשתי והשתיקה נמשכה.
למעשה חיבבתי את אחמט, אם כי לא ממש הכרתי אותו, והוא לא הכיר אותי, וגם לא רצה להכיר אותי. היה כמובן מחסום השפה, אבל זה לא היה רק זה, השתמשנו אחד בגופו של השני ביעילות ובזריזות, ודי היה לנו בכך.
ידעתי שזו התנהגות מכוערת ומבישה, אבל הייתי זקוק לפורקן המיני, והוא פשוט היה שם, גבר להוט ומשתוקק שרצה אותי ונתן לי מה שרציתי בפשטות ובלי סיבוכים.
זה היה כל-כך נוח ופשוט, לא ידעתי עליו דבר - משפחתו, רגשותיו, עברו והתכניות שלו לעתיד היו מסתורין בשבילי, וככה העדפתי שזה יישאר, וגם הוא הרגיש אותו דבר.
ביום האחרון לעבודתנו רצה אחמט להזמין אותי באמת לשתות איתו בירה, וכשהודיתי שאני לא אוהב לשתות ומעדיף מים או מיץ על פני אלכוהול הוא פרץ בצחוק רם וגילה לי שגם הוא לא חובב גדול של אלכוהול.
שוב הלכנו לדירה שלו ועשינו סקס בפעם האחרונה. אחר-כך התלבשנו ונפרדנו זה מזה בלחיצת יד רשמית שהייתה מוזרה מאוד בהתחשב בכך שרק לפני כמה דקות הזין שלו הלם בכוח בתוך גופי.
"אתה ממשיך לטייל עם הבן של הבוס?" שאל אחמט כשיצאנו יחד מדירתו - הוא היה צריך ללכת לפגוש מישהו בבית הקפה ממול.
"כן, בטח. הוא חבר שלי." עניתי בהיסח הדעת.
אחמט נשף באפו בבוז וסיפר לי שהחבר שלי נפגש כמעט כל יום לארוחת צהרים עם גבר אחר.
"אולי זה משהו מהעבודה שלו?" העליתי השערה.
"לא, הם מדברים עברית והם נמרחים אחד על השני, כל הזמן קוצי מוצי." אמר אחמט בבוז. כבר הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שבשבילו גילויי חיבה, נשיקות וליטופים, או כל דבר אחר שלא היה אך ורק סקס נכלל במסגרת הקוצי מוצי המאוס שאותו שומרים רק לנשים ולילדים.
מוזר עד כמה דעותיו היו דומות לשלי כשהייתי צעיר יותר. אין לי מושג איך רני סבל אותי אז. אני שיניתי את השקפתי בינתיים, אבל אחמט שהיה כבר בן למעלה מארבעים וקיבל חינוך שמרני ונוקשה עוד יותר מזה שאני ספגתי כבר בטח לא ישתנה יותר.
אני שואל את עצמי כמה שנים הוא עוד ימשיך לחיות רחוק ממשפחתו בתירוץ שהוא מנסה להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו ורק בגלל זה הוא חי רחוק מאשתו האוהבת - מצב מצער אך מחויב המציאות שמאלץ אותו למצוא את סיפוקו המיני עם גברים?
מי יודע? אולי הוא יצליח לשקר לעצמו כל חייו, ואולי גם הוא יתאהב לפתע ויבין שהוא בעצם מעדיף גברים?
"איך אתה יודע מה הוא עושה בעיר?" שאלתי בחוסר אימון.
"החברה של הבן דוד שלי עובדת בבית קפה מול העבודה של החבר שלך וכשהוא בא לאסוף אותה הוא רואה אותם כל יום יחד." הסביר אחמט, "לבחור הזה שמלטף את החבר שלך קוראים תום." הוסיף לפני שפנה והלך לו לדרכו.
חזרתי הביתה עם ראש הומה משאלות ותמיהות. רני שכב על הספה הנפתחת ששימשה לנו כמיטה וקרא בנחת ספר בעברית.
"אתה לא אמור לארוז?" השתוממתי, "מחר בבוקר אנחנו יוצאים לברצלונה."
רני התיישב והביט בי במבט מרוכז נושך את שפתו התחתונה בעצבנות. "אני מצטער בני, אבל אני לא נוסע. ארזתי את הדברים שלך והזמנתי לך מונית לשדה התעופה, אבל אני נשאר פה."
התיישבתי על הכסא מולו והבטתי בו בשתיקה, מצפה לשמוע הסברים, אבל הוא התמיד בשתיקתו, ומאחר וידעתי שהוא חזק בשתיקות יותר ממני החלטתי לעבור למתקפה.
"אני רוצה לדעת רק דבר אחד," אמרתי בשלווה מעושה, משלב את ידי על חזי, "אתה ותום, תכננתם את הכל מראש, או שנפגשתם שוב במקרה?"
פניו של רני האדימו וכל העמדת הפנים האדישה שלו התמוטטה באחת. הוא אפילו לא ניסה להכחיש ומיד הודה שאת רעיון הטיול להולנד הוא העלה לא בגלל אבא שלו אלא בגלל תקוותו שתום יגיע גם להולנד.
"היית איתו בקשר כל הזמן?" נדהמתי.
"קשר עקיף מאוד דרך חברים משותפים, הוא טייל בכל אירופה וסיים את הטיול בהולנד כי יש לו פה חברים טובים שמנהלים קופי שופ, ואני תכננתי... רציתי... חשבתי ש..."
"אני יודע שאתם שוב יחד." התפרצתי לדבריו.
"כן." הסמיק רני, "אני והוא... אנחנו מאוהבים. איך ידעת?"
"אחמט סיפר לי. הבן דוד שלו ראה אתכם יושבים בבית קפה ומתלטפים יחד."
"אהה, אחמט. אתה מזדיין איתו?"
"כן. הייתה לי ברירה? אתה לא רצית לגעת בי."
"אני נורא מצטער בני, מאוד השתדלתי שאני ואתה... רציתי שזה יצליח, אבל... באמת הייתי מאוהב בך כשהיינו בצבא, אבל נורא השתנית מאז... נעשית נחמד כל-כך ומתחשב כזה ואני..."
הוא התחיל לבכות והפציר בי לא לכעוס עליו כי הוא מאוהב בתום והוא לא יכול לעשות שום דבר נגד זה.
"אז אני הייתי סתם ריבאונד בשבילך." אמרתי בכעס, ולכמה דקות באמת חשתי פגוע מאוד. נכון שלא הייתי מאוהב ברני, אבל לא נעים שמעיפים אותך ככה, ולמרות שגם אני בגדתי בו הרי לא הייתי מאוהב באחמט ואילו הוא... חשתי פגוע, אני מודה שזה לא היה הגיוני, אבל ככה הרגשתי.
כל-כך השתדלתי להיות בסדר עם רני, לכפר על התנהגותי בעבר, לפתוח דף חדש, לשכוח את נתי, והכל התקלקל, חלק באשמתי, אבל לא רק ו... חשתי פגוע.
"גם אני הייתי ריבאונד בשבילך." העיר רני בתבונה, "ואני יודע שאתה עדיין מתגעגע לנתי, אתה מדבר מתוך שינה בני."
"אני לא אחראי למה שאני עושה כשאני ישן." מחיתי, "ולמה אתה מתכוון שהשתניתי? אני אותו בן אדם שהייתי אבל חכם יותר ובוגר יותר, מה רע בזה? כל-כך השתדלתי להיות בסדר אתך רני, אני מאוד כועס עליך, אתה..."
ואז שמעתי רעש של פסיעות כבדות על המדרגות, מישהו רץ במסדרון הכניסה ופתאום הדלת שלנו נפתחה בפראות וגבר צעיר, בהיר שער בעל עיניים כחולות זועמות ופנים חדות ומלאות בוז התפרץ פנימה והדף אותי בכוח עז כל-כך עד שכשלתי והתיישבתי המום על הספה, מביט חסר אונים איך הוא מתייצב ביני לבין רני בהבעה של אביר אמיץ העומד להנחית מכת מוות על הדרקון המאיים על נסיכתו הענוגה.
"אני תום." הודיע לי בקול פסקני, "ורני הוא החבר שלי." הכריז והניח יד בוטחת על כתפו של רני שקרן כלפיו ונראה מאושר מאוד מהכרזת הבעלות הזו.
ואכן, אחרי שכולנו נרגענו מעט וישבנו על המרפסת עם שתייה – בירה לתום, יין לבן לרני ומיץ מנגו בשבילי – התברר לי למה התכוון רני כשהתלונן שהשתניתי.
הוא רצה אותי כמו שהייתי פעם – חסר התחשבות ומגעיל. רצה שאנהג בו כמו תום שאחז בו כאילו היה רכושו, לא מניח לו לסיים משפט, נוהג בו בשתלטנות מקוממת שמלאה את רני אושר רב.
ואני הטיפש שניסיתי להיות עדין מתחשב וסבלני כלפיו... הוא לא רצה התחשבות, הוא רצה מישהו שיחקה את התנהגותו של אביו כלפיו - יחלק לו הוראות בהתנשאות מעצבנת ויתנהג כלפיו כאילו הוא ילד חסר דעה.
"מה דעתך עליו?" שאל בשמחה כשתום יצא לרגע לשירותים.
"הוא סנוב קטן מעצבן ומרגיז, מתחשק לי לבעוט לו בתחת." עניתי בכנות, "איך אתה סובל אותו רני? הוא מתנהג אליך כמו אבא שלך."
"לא נכון." מחה רני, "אבא שלי שונא אותי. תום אוהב אותי ואני אותו, אני יודע שלפעמים הוא עושה רושם של בן אדם חסר התחשבות, אבל זו רק הצגה לעשיית רושם על אחרים, כשאנחנו לבד הוא בכלל לא כזה, כשהוא איתי לבד הוא כל-כך..." ואז תום חזר לחדר ומעולם לא נודע לי מה הוא כל-כך כשהם לבד, ולמה רני העדיף את הטיפוס העוקצני וחסר הנימוס הזה על פני, אבל זה מה שהוא רצה, וזה מה שהוא קיבל, ואם הטיפוס הזה גרם לו אושר מי אני שאפריע?
נסעתי לברצלונה לבד ובמשך כמה שבועות חוויתי שכרון חושים חסר מחשבה. הנחתי לעצמי להתפרק לגמרי מכל ערכי מוסר והגיון. החלטתי שבחופשה הזו אני מפסיק לדאוג בקשר לעתיד, חי את הרגע בלבד ועוסק רק בזיונים ובבילויים.
כמה ימים לפני פרוץ החגים קמתי בוקר אחד בחדרי שבמלון חמשת הכוכבים המהודר, הבטתי בגבו החלק של איזה אלמוני שחום ושרירי שישן איתי באותו לילה והרגשתי שדי, אני לא יכול לשאת זאת יותר. עייפתי.
זיינתי וחגגתי וביליתי באותם שבועות יותר מאשר עשיתי אי פעם בימי חיי, וידעתי שאני לא יכול לעמוד בכך יותר. נתקפתי גועל ומיאוס רק מעצם הרעיון שאגע שוב באדם לא מוכר ושאניח לזרים לגעת בי ולחדור לגופי. לא רציתי יותר סמים, שתייה, מוזיקה רועשת וגופות צעירים או צעירים פחות שיסתחררו סביבי, יגעו בי ויניחו לי לגעת בהם.
יש גבול. הגעתי אליו ולא רציתי לחצות אותו. מיציתי עד תום את זמן ההוללות וההפקרות שלקחתי לעצמי וכעת רציתי להפסיק, לחזור הביתה, למצוא לי אהבה, מישהו שיהיה יקר ואהוב, מישהו כמו... כמו נתי.
כן, למרות הכל ואחרי הכל, שוכב לצידו של זר בחדר מלון שחללו הדחוס הריח מסיגריות ובירה הבנתי שכל אותו הזמן לא הפסקתי להתגעגע ולרצות את נתי. כל מה שעשיתי מהרגע שקראתי את המכתב הארור ההוא שלו היה ניסיון לא מוצלח לחנוק, למחוק ולהשתיק את הגעגועים שחשתי אליו.
היה לנו חשבון לא סגור ועד שלא אסגור אותו סופית ואדע לבטח שזה נגמר לא אוכל להמשיך הלאה.
הגעתי הביתה יום לפני ערב ראש השנה ולמראה המבוכה על פני הדיירים בדירה שלי ידעתי מיד שצדקתי - הקבלן לא גמר לשפץ את ביתם כפי שהבטיח.
"זה ייקח עוד חודש." גמגם הבעל במבוכה, "היו עיכובים ובעיות, אני ממש מצטער... אני מבין שאתה רוצה לחזור לדירה שלך, אבל..."
"אולי תוכל לגור קצת אצל החבר הנחמד שלך, הבחור השחום הזה, המתולתל שכל הזמן בא לראות מה נשמע, ותמיד שאל אם שמענו ממך?" הציעה אשתו והגישה לי מעטפה, "הנה, הוא השאיר לך מכתב."
הפעם המכתב היה בכתב יד, ונעים הרבה יותר לקריאה. נתי הביע תקווה שנהניתי מהטיול שלי, סיפר ששלומו טוב, שאימו מרגישה הרבה יותר טוב אחרי הניתוח, ושהוא גר כעת בקרוון שכור על שפת ימה של נהרייה - הוא תמיד אהב את הים - והשאיר מספר טלפון ומספר סלולרי, הוסיף גם את מספר הטלפון שלו בעבודה וביקש בכל לשון של בקשה שגם אם אני כועס עליו מאוד והמשכתי הלאה, ויש לי כבר חיים אחרים, שבכל זאת, אעשה עימו חסד ואצור קשר ברגע שאשוב הביתה.
יושב במטבח שלנו שעיצבנו יחד, מרפקי מונחים על השולחן שקנינו יחד אחרי יום מתיש של שוטטות בחנויות רהיטים, התקשרתי לנייד שלו.
הוא ענה מיד, כאילו ישב והביט במכשיר בציפייה שיצלצל.
שמעתי את נשימתו נחטפת בהתרגשות כששמע את קולי. "חזרת." אמר בחמימות ששטפה את גופי כמו מקלחת חמה ביום חורף קר.
"מה שלום רני?" שאל בקול חביב להפליא, הקול המזויף ששמר לאנשים שלא חיבב.
"חזר לתום שלו, הם עדיין בהולנד, ואל תנסה אפילו להגיד שאתה מצטער." הקדמתי לחסום את הבעת הצער המזויפת שלו.
הוא גיחך חרש, מעין גרגור חתולי מצחיק - קול שהיה מוכר לי היטב והעיד שהוא משועשע מהערתי. "אני לא מצטער." הודה בכנות.
"למה לא?" התנפלתי עליו.
"ככה, כי... ככה. יש לך איפה לגור?"
"אני יכול ללכת לגור אצל אחי."
"אל תדבר שטויות, אשתו לא סובלת אותך והילדים שלו ישגעו אותך. בוא אלי."
"השתגעת? מה פתאום? שכחת שאתה האקס שלי?"
"אז מה? יש אצלי מקום פנוי ו... בבקשה בוא."
"אבל נתי... תראה, אני לא בטוח ש..."
"אני בא לקחת אותך, חכה לי."
חצי שעה אחר-כך ישבתי לצידו במכונית שלו, מזוודותיי מאחור וידו הפנויה מונחת על ברכי.
"תנהג עם שתי ידיים נתי." פקדתי עליו והחזרתי את ידו אל ההגה.
הוא חייך והחזיר אותה אל ברכי.
"נתי!" נזפתי, למרות שאהבתי את מגעו, "תפסיק!"
בתגובה נתי סטה לדרך צדדית שהובילה למטע אבוקדו. ברגע שהיינו חבויים בין העצים הסתער עלי בחיבוקים ונשיקות.
לא הדפתי אותו מעלי, אבל ישבתי קפוא (זה עלה לי בבריאות), מניח לו להפגין אותות חיבה, שמחה וחרמנות בלי שום תגובה הולמת.
אחרי כמה דקות הוא קלט שאני אדיש והניח לי. ישבנו זה לצד זה, מביטים דרך החלון אל שורת עצי אבוקדו עטורי עלים כהים, ושתקנו.
"אז ככה זה." אמר נתי לבסוף בקול עייף, "הרסתי הכל, נכון?"
"אני מצטער נתי, אולי עדיף שתחזיר אותי לבית של אחי."
נתי לא היה שייך לסוג הבחורים שמוותרים בקלות. "לא. הצעתי לך לגור אצלי והתכוונתי לזה." הוא הניע את האוטו וחצי שעה אחר-כך כבר שכנתי לבטח בקרוון הקטן שלו שעמד בחצר וילה מפוארת שנבנתה ממש על שפת הים.
הים נשקף מחלון חדר השינה הקומפקטי בו שוכנתי, מזמין וקורץ לי. עטיתי על עצמי בגד ים ורצתי למים, כשיצאתי נתי המתין לי על החוף עם מגבת חוף ענקית.
הוא לבש בגד ים חדש שלא הכרתי ונראה מדהים.
ישבנו על החוף, אני רטוב ועטוף במגבת והוא שהעדיף לא להיכנס למים נשאר יבש, שחום ויפה עוד יותר מכפי שזכרתי אותו.
אין לי מושג איך הצלחתי לא להתנפל עליו, אולי כי ידעתי שפה, במקום ובזמן הזה, אנחנו קובעים את המשך דרכנו בעתיד, ועל פי התנהגותי והתנהגותו יקבע אם הוא ימשיך להיות האקס שלי מהגיהינום או שנחזור להיות זוג אוהב.
לכן נשכתי שפתים, הזכרתי לעצמי שאם זיעה חוסכת דם, התאפקות חוסכת דמעות והתאפקתי.
צפינו בשקיעה ורודה זהובה ששטפה את עורו השחום בזוהר נפלא ובמקום לבצע בו את זממי העדפתי לדבר על חוויותיי על חופי ספרד שטופי השמש והזימה, ולהלל את יופיים וקלות דעתם של התיירים שמגיעים לשם מכל רחבי אירופה כדי לפרוק מטעני חרמנות שאגרו כל החורף.
נתי הקשיב בשתיקה רועמת, ופניו הלכו וקדרו ככל שהפלגתי בתיאור מעללי שחלקם - אני מודה - היו מצוצים מהאצבע.
"די!" צעק לבסוף כשהתחלתי לספר לו על סאונה אחת סודית ש... (מעולם לא הייתי בה אבל שמעתי מחבר ששמע מחבר ש...) "מספיק כבר עם זה בני, לא רוצה לשמוע יותר. ורק שתדע לך שמרגע שנפרדנו ועד עכשיו לא נגעתי באף אחד, שלושה חודשים לא הייתי עם אף גבר או אישה. כל הזמן רק התגעגעתי אליך וחשבתי עליך ו..."
"נפרדנו?" צעקתי עליו, "נפרדנו? אתה זרקת אותי! ואפילו לא היה לך אומץ לעשות את זה כמו גבר, להסתכל לי בעיניים כשאתה זורק אותי, ברחת כמו גנב, אז אל תגיד לי נפרדנו."
הוא הביט בי במבט טראגי, עיניו הכהות נראו ענקיות ועצובות להפליא, ולחרדתי הרבה החלו דמעות לזלוג מהן.
"סליחה בני." לחש, "אני מבקש שתסלח לי, טעיתי, נכנעתי ללחץ שלהם. אני לא אעשה את זה יותר, בבקשה, בוא נחזור, אני מתחנן לפניך, בבקשה."
כל תכניותיי להאריך את סבלו, לענות אותו לפחות עוד שבוע כדי שיטעם מעט מטעמו של הסבל שידעתי עם עזיבתו התפוגגו למראה בכיו.
ברגע שראיתי כמה הוא אומלל נמוג כל כעסי, פרשתי אליו את זרועותיי והוא התכנס לתוכן, מתייפח ורועד, והניח לי להוביל אותו למיטה.
"באמת לא היית עם אף אחד אחר?" שאלתי אחר-כך, כששכבנו חבוקים במיטה, שבעים ומאושרים עד בלי די.
"טוב, אז האמת היא שהרופא של אימא היה נורא מתוק ו..."
"נתי!" צרחתי עליו ומעכתי אותו תחתי.
"מה אתה חושב, שאתה תספר לי על סאונות זיונים בברצלונה ואני אשתוק לך?" החזיר לי נתי מנה אחת אפיים וצבט את ישבני, "וחכה, עוד לא סיפרתי לך על האח החמוד הזה שלקח אותי לחדר הכביסה לעזור לו עם הסדינים ו..."
"טיפש אחד," חסמתי את פיו בנשיקה, "טיפש חמוד שכמוך, חכה, אני כבר אלמד אותך לקח."
"בוא, תלמד אותי לקח." חייך אלי נתי ומשך אותי אליו, "אני מחכה לזה כבר המון זמן."
אז זהו, תגידו שאני חסר עמוד שדרה, שאין לי אופי, תשאלו איך יכול להיות שבאותו יום שבו נפגשנו נפלתי חזרה לזרועותיו של האקס שלי מהגיהינום שזרק אותי בצורה כל-כך מבישה?
מצטער לא
יכולתי אחרת. אם הייתם במקומי הייתם עושים בדיוק אותו הדבר.
אפילוג
אחרי החגים הדירה שלנו התפנתה ואנחנו חזרנו לגור בה יחד כמו קודם. אני עדיין עובד באותה עבודה וממשיך להיות בארון כשזה נוגע לקולגים שלי, ונתי ממשיך לפלרטט עם העובדות הצעירות במקום העבודה שלו ועדיין רץ לבית הוריו כל פעם שאימא שלו נאנחת ומתלוננת.
רני עדיין חי עם תום בהולנד, נהנה לספוג ממנו גערות ואילו אחמט בטח ממשיך לזיין בחורים צעירים ויפים ולשלוח כסף למשפחתו בטורקיה מהמשכורת שהוא מקבל מאבא של רני שממשיך להיות משוכנע שמי שיודע לטפס על גגות ולהניח רעפים לא יכול להיות הומו.
זהו, זה סוף הסיפור שמספר איך אהבנו ונפרדנו, ניסינו לחיות אחד בלי השני והיינו אומללים, סבלנו לחוד, אבל גם למדנו דבר אחד או שתיים על עצמנו, ואיך בסוף חזרנו לחיות יחד והפסקנו לסבול. וכן, אנחנו עדיין רבים מריבות מטורפות שמסתיימות בסקס פיוס נהדר.
אפילוג
אחרי החגים הדירה שלנו התפנתה ואנחנו חזרנו לגור בה יחד כמו קודם. אני עדיין עובד באותה עבודה וממשיך להיות בארון כשזה נוגע לקולגים שלי, ונתי ממשיך לפלרטט עם העובדות הצעירות במקום העבודה שלו ועדיין רץ לבית הוריו כל פעם שאימא שלו נאנחת ומתלוננת.
רני עדיין חי עם תום בהולנד, נהנה לספוג ממנו גערות ואילו אחמט בטח ממשיך לזיין בחורים צעירים ויפים ולשלוח כסף למשפחתו בטורקיה מהמשכורת שהוא מקבל מאבא של רני שממשיך להיות משוכנע שמי שיודע לטפס על גגות ולהניח רעפים לא יכול להיות הומו.
זהו, זה סוף הסיפור שמספר איך אהבנו ונפרדנו, ניסינו לחיות אחד בלי השני והיינו אומללים, סבלנו לחוד, אבל גם למדנו דבר אחד או שתיים על עצמנו, ואיך בסוף חזרנו לחיות יחד והפסקנו לסבול. וכן, אנחנו עדיין רבים מריבות מטורפות שמסתיימות בסקס פיוס נהדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה