5. בחור מפתיע
מצאנו את קיריל משוחח בטלפון ברוסית עם
מישהו שהתווכח איתו ולא רצה להרפות למרות שהוא ניסה לסיים את השיחה. תוך כדי
ניסיון להיפרד מאותו אלמוני הוא משך אותי אליו לחיבוק מהיר ונישק את לחיי בעודו
סוקר את נדב שעמד - צנוע, ביישן ויפה תואר - בפתח, סוקר בענווה את הדירה שלנו.
סוף סוף הסתיימה השיחה ואני הצגתי אותם
אחד בפני השני, מבחין שקיריל נראה הרבה יותר טוב עכשיו. איזה מזל שהוא היה לבוש
ומגולח ואפילו מסורק.
"עם מי דיברת?" שאלתי אחרי
שהסברתי שנדב רב עם השותף שלו לדירה והוא מחפש עכשיו דירה חדשה ואולי הוא ודאפי...
כלומר, אם דאפי באמת יעז לעזוב את אימא...
"דיברתי עם מישהו מהחוג לשחמט, אמרתי
לו שאני פורש. הוא ניסה לשכנע אותי שלא כדאי... לא חשוב, נדבר על זה אחר כך דולי.
מה דעתך שנכין לנו משהו טעים לאכול?"
הושבנו את האורח שלנו במטבח, ארגנו ארוחת
צהרים טובה ובילינו יחד אחר צהרים נחמד, מספרים לקיריל סיפורים על תקופת הפנימייה,
מצחיקים אותו ואת עצמנו, ונהנים מאוד זה מזה.
נדב היה האורח המושלם. הוא שפע בדיחות
וסיפורים מרתקים, מקסים את קיריל שחייך אליו והביט בו כל הזמן, ואפילו הראה לו את
ערכת השח היקרה שלו משנהב שקיבל מתנה מחבריו כשעזב את רוסיה ונסע לישראל.
גם דאפי שהגיע מאוחר יותר כדי לספר לנו עד
כמה התפעל הבוס החדש שלו מהרעיונות שלו ואיזה סקנדל עשתה לו אימא שלו כשסיפר לה
שהוא רוצה לעזוב את הבית ולשכור לו דירה, התפעל מנדב, צחק מבדיחותיו והציע לעצב
חולצה במיוחד בשבילו.
הייתי צריך להיות מאושר, סוף סוף שני
הגברים של חיי נפגשו, והנה הם מחבבים זה את זה, צוחקים יחד, שותים בירה, מספרים
בדיחות ומרגישים נהדר אחד במחיצת השני, אז למה אני חש תחושת אי נוחות מכרסמת
בתוכי? ולמה ההצעה של קיריל להסיע את נדב חזרה לדירה שלו ואפילו להיכנס איתו פנימה
כדי לראות אם הרוחות נרגעו והוא יכול לישון שם בשקט בלי עוד מריבות עם השותף הכעסן
שלו מרגיזה אותי?
אחרי שנדב וקיריל נסעו התחלתי לפנות את
כלי האוכל למדיח ודאפי שהחיוך העליז ירד מעל פניו מסייע לי.
"מה אתה רציני כל כך?" נזפתי
בו, "מה? רק האקס היפיוף שלי שווה חיוך? לי מגיעים רק פרצופים חמוצים."
"טיפש." אמר דאפי בשלווה והתחיל
לנגב בקפדנות את השולחן.
"מי טיפש?"
"אתה כמובן. לא נורא, יש לך מזל שאתה
בחור יפה, ויש לך עוד יותר מזל שיש לך חבר חכם כמוני."
"תפסיק להתחנף יוסי." פניתי
אליו בשמו האמיתי כדי לרמוז לו שאני רציני, "למה אני טיפש?"
"כי אתה לא רואה מה קורה מול העיניים
שלך."
"מה קורה?"
"מה שקורה זה שהנדב הזה החליט להתלבש
על קיריל והחבר הנחמד שלך לא לגמרי אדיש אליו."
"אל תדבר שטויות. נדב חושב שכל מי
שמלאו לו שלושים וחמש צריך להישלח למחלקה גריאטרית עם קטטר בליווי אחות
סיעודית."
"אם יש מישהו שיכול לשנות את דעתו זה
קיריל, אבל אל תדאג, יהיה טוב. ועכשיו אני חייב ללכת הביתה, אני רוצה להספיק לריב
עוד קצת עם אימא וסבתא לפני שהן נרדמות לי. יאללה ביי, ואל תעשה פרצוף כזה, לא
הצעתי לעצב לך חולצה רק בגלל שהחולצה שלך כבר מוכנה, זו הפתעה בשבילך ליום ההולדת
שלי."
"אתה נותן לי הפתעה לכבוד היום הולדת
שלך?"
"כן, כזה אני, בחור מפתיע. אני אוהב
אותך דולי." חיבק אותי חיבוק קצר וחזק ופרח.
שכבתי במיטה וחיכיתי לקיריל, משחזר
בזיכרוני את הערב, מנסה להיזכר בכל מבט ומשפט שהוחלפו בין שניהם, חושב על דבריו של
דאפי הנבון ודק האבחנה ותוהה מה מעכב את קיריל.
דקה לפני שמחלתי על כבודי והתקשרתי אליו
הוא חזר. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" התלוננתי.
"שוחחתי קצת עם האקס שלך, הוא בחור
נחמד, אני מבין מה מצאת בו."
"הבחור הנחמד הזה אמר לי רק אתמול
שהוא חושב שאתה קשיש מידי בשבילי ושאני אידיוט שאני מבזבז עליך זמן." אמרתי
ברשעות.
קיריל גיחך, "ואני חושב שאתה הומואית
קטנה ומרשעת שכבר מזמן לא נשכה כריות." הודיע לי ונשכב לצידי.
"דאפי חושב שנדב נדלק עליך."
המשכתי להלשין.
"דאפי צריך למצוא לו חיים משלו
ולהפסיק לדחוף את האף לעסקים של אחרים, ואם מדברים על דחיפות, תביא לפה את התחת
החמוד שלך." משך אותי קיריל אליו.
"לא רוצה." נאבקתי בו, "לך
לנשוי שלך, שהוא ינשוך אצלך כריות."
קיריל הניח לי והתיישב, נשען על הכרית
שלו, משלב את ידיו על חזהו. "עזבתי את החוג לשחמט דולי, זה נגמר."
"בטוח?"
"כן, בטוח. התקשרתי אליו והסברתי לו
שאני לא יכול יותר, הוא התווכח ונפגע, אבל אני התעקשתי שזה נגמר כי אתה חשוב לי
יותר."
"אבל מה עם הגיוון? מה תעשה בקשר
לזה?"
הוא נאנח וגלש שוב למטה, כורך סביבי את
ידיו. "לא יודע, נחמד לגוון מידי פעם, אבל לא אם זה פוגע בך. די כבר עם
דיבורים, בוא אלי, אני רוצה אותך עכשיו."
6. ההומו היחיד בכפר
בשבועות שבאו אחר כך התרגלתי להגיע הביתה
בערבים ולמצוא את דאפי, נדב וקיריל ממתינים לי עם ארוחת הערב, לבושים בחולצות
שעיצב דאפי - שהפך אותם לדוגמנים לעת מצוא - ומתווכחים במרץ על מעלותיה וחסרונותיה
של הדירה האחרונה שראו יחד.
תוך כדי אכילה שמעתי סיפורי זוועה על בעלי
בתים מהגיהינום, מתווכים נוכלים, מעלליו של השותף הנורא של נדב שהמשיך להאשים אותו
בפרידה מנעמה, נערת היוגורט החמודה (שהחליטה לחפש שותף אחר ליוגורט שלה), ועוד
ועוד פרקים בטלנובלה הבלתי נגמרת של משפחתו של ההומו היחיד בכפר שלא הפסיק לריב עם
אימו וסבתו שחשבו שהקריירה שלו כמעצב חולצות היא טירוף מוחלט שיביא לחורבנו
הכלכלי.
הפעם דאפי לא ויתר, מעודד מהתגובות
המתלהבות של בעל המפעל ומנהל השיווק שלו המשיך לעצב חולצות, עבר גם למכנסי גלישה
וזנח את התיאטרון אהוב ליבו למען עסקי השמט'ס המשתלמים יותר.
במקביל הוא המשיך לחפש את הדירה המושלמת,
נעזר בנדב ששאף להסתלק מהמעונות המעופשים של הטכניון.
הידידות בין קיריל לנדב פרחה וכמעט כל ערב
היה קיריל מסיע את נדב חזרה לדירה שלו בעוד אני ודאפי מנקים את המטבח. בזמן שהיינו
לבד דאפי היה מרצין ומספר לי עד כמה הוא מתקשה להיפרד מהמשפחה, בעיקר מאימא,
ועד כמה הוא פוחד להיכשל ולצאת קירח מכאן ומכאן - גם יקלקל בלי תקנה את יחסיו עם
משפחתו, וגם לא יצליח למכור אף חולצה
ויגרום הפסדים לבעל המפעל שבוטח בו.
ניסיתי לעודד אותו שיעז וינסה, ולא הפסקתי
לשבח אותו ולספר לו עד כמה הוא מוכשר ומוצלח, מבטיח לו שכולם יקנו את החולצות שלו,
שהוא יהפוך למעצב על, ושגם כשהוא יגור בדירה משלו אימא שלו לא תתמוטט, סבתא
לא תחלה, והם ימשיכו להיות המשפחה שלו ולאהוב אותו ואולי אפילו יתגאו בו.
אחר כך הוא היה חוקר אותי בזהירות ביישנית
אם הכול בסדר איתי ועם קיריל ונושם לרווחה כשהייתי מספר לו שהכול אצלנו בסדר
ושאנחנו מאושרים יחד, ומוסיף שאני מקווה שהוא ימצא סוף סוף מישהו שיראה איזה בחור
מדהים הוא ויאהב אותו כמו שמגיע לו.
אחרי שיחות העידוד הללו הוא היה נרגע
ומתחיל לחייך, אומר שהוא חייב ללכת הביתה לפני שקיריל יחזור ויתחיל לקנא, ונפרד
ממני בחיבוק חזק עד להפתיע.
"כן, לך כבר, אתה צריך להספיק
להתווכח קצת עם אימא לפני השינה." הייתי משלח אותו, ואחר כך שוכב במיטה
וממתין עד בוש לקיריל שחזר כל פעם קצת יותר מאוחר.
כשהייתי חוקר אותו לאן הוא נעלם ומה לקח
לו זמן רב כל כך הוא היה משתמט מתשובה בבדיחה זו או אחרת, או פשוט מתעלם, ובמקום
זה גורם לי לנשוך את הכרית, מה שהיה משכיח ממני את כל החשדות המציקים שהיו נעלמים
למשך כל היום וחוזרים רק בערב הבא.
מיד אחרי שליווה את בעלת הבית החדשה שלו
לשדה התעופה חזר דאפי לדירתו החדשה והחל בהכנות למסיבת יום הולדתו השלושים.
החולצות שלו כבר התחילו להימכר יפה מאוד,
הוא קיבל העלאה במשכורת, אימו וסבתו חיבבו את הדירה הבורגנית והמטופחת ששכר ונדב
שמח מאוד לעבור לגור איתו ולחלק איתו את שכר הדירה.
"סוף סוף החיים מחייכים אל יוסי שכטר
הקטן, ההומו היחיד בכפר." אמר לי דאפי בשביעות רצון ונתן לי את הבגדים שעיצב
במיוחד בשבילי כדי שאלבש אותם ביום הולדתו, "ואם תראה ברחוב עוד כמה מאות
אנשים לבושים בדיוק באותם הבגדים אל תיקח ללב, חשבתי רק עליך כשעיצבתי אותם."
"תודה דאפי." אמרתי בכנות,
והוספתי שאני ממש אוהב את הבגדים שהוא נתן לי וכלל לא אכפת לי אם גם אחרים
ילבשו אותם, "אתה נהדר, מתאים לך להיות מאושר, הלוואי והייתי יכול לתת לך
במתנה בן זוג שישלים את האידיליה."
"כבר נתת." גיחך דאפי,
"אני ונדב... אנחנו... אני לא יודע למה פחדתי כל כך מסקס, הוא כל כך עדין, זה
בכלל לא כואב."
פערתי פה, המום מהחדשות. "אתה ונדב?
אבל למה לא סיפרת כלום? כמה זמן זה נמשך?"
דאפי הסמיק. "לא הרבה, זאת אומרת...
התקרבנו מאוד בזמן שחיפשנו דירות וראינו שאנחנו מסתדרים יפה, יש לנו אותו טעם
בהרבה דברים ונוח לנו יחד, אבל רק אחרי שהגענו לדירה שלנו... ניסינו לראות אם
המיטה באמת נוחה ו... הייתי בטוח שהוא ירצה... אתה יודע... אבל... זה כיף, איך
שהוא אוהב לעשות את זה, ושנינו אוהבים את זה ככה." הוא השתתק, נבוך ופניו
הסמוקים מטבעם קיבלו צבע של עגבנייה בשלה.
"זה בסדר, אני מבין, אתה לא צריך
להיכנס לפרטים." חייכתי, "הרי אמרתי לך שאין לך מה לדאוג, לא כל אחד
מתעקש על חדירה."
"נורא התביישתי שאני כזה שמנצ'יק
ובהתחלה התעקשתי שנעשה את זה בחושך." התוודה דאפי, "אבל נדב אוהב אותי
ככה וכל הזמן מחמיא לי ומחבק אותי ונוגע בי ו..." הוא השפיל מבט כמו בתולה
ביישנית, "אתה לא מקנא דולי, נכון?"
"אני מת מקנאה." צחקתי,
"אבל למענך אני אסבול בשתיקה ועד סוף ימיי אסתיר את ליבי השבור בחיוך
אמיץ."
"טיפש אחד." צחק דאפי, נישק
אותי על הלחי, אמר לי שלמרות הכול אני תמיד אהיה אהבתו הראשונה, הקראש המיתולוגי
שלו ופרח לדרכו, משאיר אותי עם צביטת קנאה בלב למרות שבשום פנים ואופן לא הצלחתי
להחליט אם אני מקנא בגלל דאפי או בגלל נדב.
נהניתי מאוד, שתיתי, חגגתי, התנשקתי,
התחבקתי, רקדתי, אכלתי ועשיתי חיים משוגעים עד שפתאום צלצל הנייד שלי, שלמרבה המזל
היה על רוטט, אחרת לא הייתי מצליח לשמוע אותו.
יצאתי לחדר המדרגות כדי שאוכל לדבר בשקט.
אימא הייתה על הקו, מתייפחת ומבקשת שאבוא מהר למיון כי אבא קיבל התקפת לב.
"איך? מתי? מה פתאום? איפה ארז ואילן
והתאומות? איך את... מה?"
ארז לקח ממנה את הטלפון, פקד עלי להפסיק
לגמגם ולהגיע מיד.
"אני בא, אני בא, אני רק לא מבין..."
"מה יש להבין? אבא קיבל התקף לב
כשהיה במיטה עם החברה האחרונה שלו, איזה ילדונת צעירה יותר מהחברה שלי, שנכנסה
לפאניקה והתקשרה לאימא שהתקשרה לאמבולנס, ואחר כך אלי."
"מה אומרים הרופאים?" חקרתי
בחרדה.
"שהמצב שלו יותר טוב ממה שמגיע
לו." אמר ארז בלי להפגין שמץ של דאגה, "קרוב לוודאי שהוא יצא מזה כמו
חדש ואם הוא יפסיק לרדוף אחרי בחורות בגיל של הבנות שלו הוא עוד יזכה להגיע למאה
ועשרים." הוסיף בצחוק פרוע וחטף נזיפה מאימא המודאגת וצעקות מהתאומות.
מסתבר שמשפחה שלי שום דבר לא זרם, הכול
נשאר כמו שהיה פעם, הבנים עדיין היו מול הבנות ואני כרגיל, הייתי תקוע באמצע.
"אני כבר בא." הבטחתי והלכתי
לחפש את קיריל כדי לספר לו לאן אני הולך. עברתי בכל הדירה, מציץ לפה ולשם עד
שהגעתי לדלת סגורה שסירבה להיפתח. היססתי מולה ואז שמעתי קול אנחה מוכר מאוד, מעין
גניחה חרישית שידעתי לזהות בלי שום היסוס, ככה בדיוק קיריל נשמע כשהוא מתחיל
לגמור.
לשנייה חלפה במוחי המחשבה שהכי טוב יהיה
אם פשוט אסתובב ואלך משם, אבל ידי כבר אחזה בידית, לוחצת עליה, ובמקביל בעטתי בדלת
שנפתחה מיד לכדי סדק צר שדרכו הציצו אלי פניו של נדב. ניסיתי להרחיב את הסדק ולהיכנס, אבל הוא נשען על הדלת בכוח, מונע ממני
לראות מי נמצא בפנים.
"תן לי להיכנס." לחשתי בלי לדעת
למה אני לוחש.
"לא." לחש נדב בתוקף.
"למה לא? אני רוצה לראות מי נמצא
אתך."
"דאפי נמצא איתי, הוא ערום והוא נורא
מתבייש. מה הבעיה דולב?"
הבעיה היא שאתה שקרן חשבתי לעצמי, ולרגע
דמיינתי איך אני מתפרץ פנימה, צועק, משתולל, מאשים אותו, מחולל סקנדל נוראי, עושה
לו בושות והורס את המסיבה של דאפי, אבל אז נזכרתי באימא ועזבתי את זה.
"אני צריך ללכת נדב, תגיד לדאפי שאני
מצטער, אבל אבא שלי חטף התקף לב ואני חייב לטוס למיון."
פניו המתוחות והנרגזות של נדב התרככו
לרגע, "אני מצטער." אמר חרש, "נורא מצטער דולי, תמסור לו שיהיה
בריא." וסגר.
בהיתי לרגע בדלת הסגורה, תוהה אם יש טעם
לדפוק עליה שנית, החלטתי שאין והסתלקתי.
דאפי השיג אותי כשהגעתי למכונית ושאל
מודאג מה קרה, למה אני בורח?
"אבא שלי קיבל התקף לב, אני נוסע
למיון." הסברתי.
"אוי, דולב." נבהל דאפי,
"זה נורא, אתה רוצה שאני אסע אתך?"
"לא, בבקשה, לא צריך. דברתי עם אחי,
זה לא משהו רציני, אני אהיה בסדר, אני באמת מצטער שקלקלתי לך את היום הולדת דאפי,
ארגנת מסיבה נהדרת."
"אתה רוצה שקיריל יבוא אתך?"
"עדיף שלא, אני לא רוצה להרוס לו את
הבילוי. כל המשפחה שלי שם ואין צורך שגם הוא יצטרף. אני בטח אעדר מהבית לכמה
ימים... אולי כדאי שאני אקח כמה דברים איתי... מברשת שיניים ותחתונים להחלפה
וכאלה."
"אני לא מבין איך אתה שומר על קור
רוח כזה דולי, אני הייתי מתמוטט אם משהו כזה היה קורה לאבא שלי." התחיל דאפי
לדמוע.
חיבקתי אותו חזק, אוסר עליו לבכות ביום
הולדתו, ביקשתי שלא יספר כלום לאיש עד שיום ההולדת יסתיים, הזכרתי לו שבטיפול נמרץ
בבתי חולים אסור להפעיל טלפונים ניידים ולכן בטח לא אהיה זמין ביומיים שלושה
הבאים, נישקתי את מצחו, איחלתי לו יום הולדת שמח ונסעתי.
ארז ואילן נסעו כל אחד לדירה שלו, אבא ישן
בשלווה אחרי שאכל ארוחת צהרים טובה שאימא הזמינה לו מהמסעדה החביבה עליו ואני
התחמקתי למסדרון ובדקתי הודעות.
היו לי המון הודעות ומסרונים. דאפי שלח לי
חמש הודעות של עידוד ודאגה ולשלוש האחרונות צירף גם את חתימתו של נדב. היו עוד
הודעות מחברים ומכרים, אבל מקיריל היה רק מסרון אחד – אנחנו צריכים לדבר – זה
הכול, בלי מילת התנצלות, בלי מילת חיבה, רק אנחנו צריכים לדבר סתמי.
על מה יש לדבר בכלל? לא רציתי לדבר, לא
רציתי אפילו לחשוב על מה שלא ראיתי, אבל עינה אותי שוב ושוב.
כל זמן שדאגתי לאבא - שעבר אירוע לב
בינוני עד קל והרגיש די טוב - הצלחתי לדחוק את חשדותיי לירכתי מוחי, אבל מצבו של
אבא השתפר והרופאים כבר התחילו לדבר על שחרור בתנאי שיהיה מישהו שישגיח עליו, וכאן
הופנו כל המבטים אל אימא שהביטה באבא שהושיט לעברה את ידו. היא הסמיקה והניחה לו
לאחוז בכפה ולנשק אותה לפני כולם. התאומות עשו פרצופים נגעלים וארז ואילן הביטו על
הקירות, מקפידים לא לראות את ההורים שלהם נוגעים זה בזה כמו זוג מאוהב, ורק אני
שהסתכלתי כמעט בלי להתבייש התגעגעתי לקיריל כל כך עד שרציתי לצנוח על אחת המיטות
ולהתייפח כמו תינוק.
אחרי שאימא חזרה לבית החולים היא הודיעה
לי שעלי ללכת הביתה כי אני נראה זוועה, ובאמת שאין צורך שכולנו נשב ונדאג ביחד,
מצבו של אבא השתפר מאוד והיא תסתדר איתו לבד, והוסיפה שאין טעם שאחפש את האוטו שלי
כי קיריל התקשר להגיד לה שהוא לקח אותו הביתה עוד ביום השני לאשפוזו של אבא
ושאתקשר אליו כשאני יוצא כדי שהוא יבוא לקחת אותי.
"הוא לא יבוא, הוא בעבודה
עכשיו."
"הוא אמר שתתקשר לא משנה באיזה שעה
והתנצל שהוא לא בא לבקר, אבל בבית החולים אמרו לו שרק לקרובי משפחה מותר לבקר בטיפול
נמרץ."
יצאתי מבית החולים והלכתי לתחנת מוניות
ובעודי ממתין בתור הופיע קיריל עם המכונית שלנו.
"לך מפה." אמרתי, "תחזור
לעבודה, אני לא רוצה לנסוע אתך."
"אני יודע, אבל מאחר שאני כבר פה...
קדימה, תיכנס, אנחנו צריכים לדבר דולב ועדיף שנעשה את זה מוקדם ככל האפשר. בוא, אל
תהיה תינוק."
הוא נראה עייף, עצוב ומבוגר וליבי יצא
אליו. יכול להיות שיש אנשים שמסוגלים לשנוא בלהט את בן זוגם, אבל אני מוצא שקשה
מאוד לשנוא בן אדם שישנת איתו לילות כה רבים ושגרם לך לחוש טוב כל כך במשך כל כך הרבה
זמן.
נכנסתי למכונית ושתקתי כל הדרך הביתה. גם
הוא שתק, מעיף לעברי מידי פעם מבט, מתלבט, כמעט אומר משהו ושוב משתתק.
הגענו הביתה וכמו מתוך הסכמה אילמת
התיישבנו זה מול זה במטבח והבטנו אחד בשני, ממתינים לראות מי יתחיל לדבר ראשון.
"פעם, לפני הרבה שנים, כשאתה עוד
היית ילד קטן וגם אני הייתי צעיר מאוד," התחיל קיריל לדבר, "אמר לי
מישהו שפגע בי מאוד שהוא אף פעם לא מסביר ולא מתנצל, זה לא ניחם אותי אז, אבל
הרשים אותי מאוד. אני מניח שגם אותך זה לא מנחם."
"לא, זה לא." הסכמתי, "וגם
לא מרשים במיוחד. אני לא רוצה התנצלויות קיריל, אבל אני יודע שהיית שם עם נדב
והייתי שמח להסבר."
"אין לי לצערי, מה שקרה בחדר השינה
הסגור של נדב ודאפי הוא עניין פרטי ואני מעדיף לא לדבר עליו."
"אני בטוח שלא!" אמרתי בזעף,
"גם אני במקומך הייתי מעדיף לא לדבר על זה שאני בוגד כל הזמן בבן זוג שלי עם
האקס שלו."
קיריל הניח את כף ידו על שלי, מביט בעיני
במבט חודר, "אני לא רואה בזה בגידה דולי."
"אתה מזדיין עם אחרים, מה זה אם לא
בגידה?"
הוא פרש את כפותיו במחוות אין אונים.
"לזיונים שלי מהצד אין שום קשר לרגשות שלי אליך."
"כן, כן, אתה חייב גיוון, שמעתי, אבל
למה אתה חייב לגוון דווקא עם האקס שלי?" צעקתי, מגלה פתאום שאני כועס מאוד.
"כן, זה באמת לא היה בסדר."
הסכים קיריל, מהורהר, "חבל שגילית."
"באמת חבל, ומה שמרגיז אותי עוד יותר
זה שנדב שיקר ואמר שהוא עם דאפי. אני מבין למה הוא שיקר, אבל זה בכל זאת מרגיז
אותי."
קיריל הביט בי בצער ושתק. אף פעם לא ראיתי
אותו כל כך מותש ושחוק, כמעט שביר. לא יכולתי שלא להבחין שהוא רזה מעט ושקמטי
הצחוק החינניים סביב עיניו הכחולות העמיקו ונראו כעת כמו קמטים אמיתיים.
"חשבתי שאתה אוהב אותי, הייתי בטוח
שאנחנו... שאני ואתה..." לא הצלחתי להשלים את המשפט, ידעתי היטב שאם ניפרד
אסבול כמו שסבלתי מהפרידה מנדב ואולי עוד יותר. מי יודע כמה זמן יעבור עד שאתאושש
מהפרידה מקיריל, אם בכלל.
קיריל הביט בי מודאג, רכן לעברי ונגע
ברכות בזרועי. "אתה בטח לא תאמין לי דולי, אבל אני רוצה שתדע שאני מאוד אוהב
אותך, האמת שעד שפגשתי אותך לא האמנתי שאני מסוגל לאהוב כל כך גבר אחר."
"אז אם אתה כל כך אוהב אותי קיריל,
למה אתה בוגד בי כל הזמן?!" צרחתי, ובפעם הראשונה בחיי זרקתי בכוונה כוס על
הרצפה. אולי אפילו הייתי שובר אותה לולא קיריל שתפס אותה בזריזות רגע לפני
שהתנפצה לרסיסים.
"כל כך קל לשבור ולהרוס." העיר
והניח אותה בזהירות על השולחן, "אנשים כועסים, מתרגזים, שוברים, מוציאים את
העצבים ושוכחים כמה זמן לוקח לנקות ולסדר את הבלגן. לא עדיף להתאפק?"
"לא, לא עדיף!" צעקתי ופתאום כל
משא העייפות שצברתי מאז יום ההולדת של דאפי גאה בתוכי כמו גל גדול. בבית החולים
ישנתי מעט מאוד ועכשיו רציתי רק להיזרק על המיטה ולישון.
"אני חייב לישון או שאני אמות."
הודעתי והתחלתי לבכות בלי שליטה.
קיריל אסף אותי בזרועותיו, הניח לי לבכות
קצת על כתפו ואז העיר בעדינות שאולי עדיף שאני אלך להתקלח לפני שאני הולך לישון.
נאלצתי להסכים איתו - התנאים בבית החולים
לא היו כמו בבית – אבל הייתי עייף מידי.
"בוא, אני אקלח אותך." הוא לקח
אותי למקלחת, מטפל בי כמו בילד חולה, ואחרי שהייתי נקי וחפוף השכיב אותי במיטה
ושאל אם הוא יכול לשכב לצידי.
הנהנתי והתכרבלתי לצידו, שבע רצון
ומנומנם, חש איך גופי מתרפה, כל הנוקשות מתפוגגת משרירי המתוחים ואני כמו נמס לתוך
גופו החמים והחזק.
שכבתי נים ולא נים, מקשיב לקולו העמוק
והחם שהדהד בתוך גופי, מנסה להסביר לי למה הוא צריך מידי פעם סקס גם עם אחרים ולמה
זה לא נחשב לבגידה ולא משנה בעצם כלום.
"אני לא מתנצל ואני לא מנסה להסביר
דולי, אבל בבקשה, לפני שאתה עוזב תחשוב שוב בבקשה, כל כך טוב לנו יחד ואני כל כך
אוהב אותך... אני חושב שגם אתה אוהב אותי, אל תיתן לדבר הקטן הזה לקלקל לנו את
החיים, לא היית מתרגז אם הייתי משחק עם מישהו כדור רגל או הולך איתו למכון כושר,
נכון? תחשוב על זה באותו אופן ותבין ש... טוב, לא חשוב, אתה כבר ישן ואני סתם
מבלבל לך את המוח..." אמר, ולפני שנרדמתי הוסיף עוד כמה משפטים ברוסית רכה
שנשמעו כמו ציטוט משיר.
7. נאמן לעצמי
נרדמתי לפני שהספקתי לברר מה הוא אומר
והתעוררתי כשדאפי נכנס לחדר עם כוס תה וחייך אלי בביישנות.
"מה שלומך דולי? התגעגעתי
אליך." הניח את התה על הארונית ושאל אם אני רעב.
"כן, קצת. אני אלך לאכול עוד מעט.
איפה כולם?"
"נדב וקיריל מכינים ארוחת ערב,
ודיברתי כרגע עם אימא שלך, אבא שלך משתחרר מחר מבית חולים. היא הזמינה אותו לבוא
לגור אצלה עד שהוא יתאושש. ממש נדיב מצידה, אני לא בטוח שאני במקומה..."
"היא אוהבת אותו דאפי, היא תמיד אהבה
אותו וגם הוא אוהב אותה. גם אחרי שהם התגרשו הם תמיד היו בקשר ודאגו זה לזה."
"אולי עכשיו הם יחזרו?" נהרו
פניו של דאפי, המכור לסופים טובים, בעונג.
"אני בכלל לא אתפלא." אמרתי.
(ואגב צדקתי, הם חזרו ואפילו נישאו שוב במין חתונה אזרחית, מטורללת קצת, אבל מרגשת
בדרכה, ומן הסתם אבא המשיך במקביל לחמוד גם נערות צעירות, אבל זה כבר נושא לסיפור
אחר).
"דולי, עוד מעט האוכל מוכן!"
צעק לי קיריל מהמטבח, "הכנתי לך חביתה עם פטריות כמו שאתה אוהב, קום
כבר."
"אני כבר בא!" צעקתי בחזרה
וקמתי להתלבש. הייתי ערום, ודאפי שהסמיק קצת כשראה אותי מגיח מהמיטה במלא הדרי,
נחפז לקחת את הכוס הריקה ולברוח משם למטבח.
צוחק קצת ביני לביני בגלל התגובה החסודה
שלו, התלבשתי במהירות והלכתי בעקבותיו. שלושתם היו במטבח, ממתינים לי. היין כבר
היה פתוח וקיריל עמד בין שניהם, מספר להם עלילה של איזה סרט שראה, מסביר להם למה
הסרט עדיף על הספר לפיו נעשה.
על פי נימת קולו והאינטימיות הקלילה בה
הניח את ידיו על שכמו של נדב מזה, ושל דאפי מזה, לוכד את צוואריהם בעיקול מרפקו,
ידעתי שהוא שתה קצת יותר מידי יין. הסומק העדין שהיה עולה על פניו כשהיה נרגש או
שתוי מעט הבליט את חיטובן הנאה של עצמות לחייו. הוא לא היה באמת שיכור, קיריל
מעולם לא השתכר ברצינות, אבל מידי פעם, כשהיה עצבני או שמח במיוחד, הרשה לעצמו
לאבד מעט שליטה.
תהיתי, בעודי מביט בו, עומד בין שניהם,
נשען עליהם קלות וצוחק, אם הוא עצבני או שמח בגלל שובי הביתה או שאולי קצת מזה
וקצת מזה?
"או, הנה אתה דולי." אמר נדב
וחייך אלי חיוך מודאג.
"כן, הנה אני." חייכתי אליו
חזרה. אולי הייתי צריך לריב איתו, לעמת אותו עם שקריו, אבל באותו ערב לא התחשק לי
לריב עם אף אחד, העדפתי ליהנות מהחביתה שיצאה ממש טעימה ומחברתם של האנשים החביבים
עלי ביותר בעולם שישבו סביבי, שמחים שחזרתי הביתה, לשמוח שאבא שלי בסדר, שכולנו
בריאים ומרגישים טוב ויש לנו אוכל בשפע ויין טוב.
קיריל ישב לצידי, העמיס מזון לצלחתי וליטף
אותי מידי פעם, ודאפי ונדב שישבו מולי נראו מאוהבים מאוד ושופעי חיבה. נדבקתי מהם
במצב רוחם הטוב ודחקתי את הויכוח עם נדב לפינה אפלה של מוחי.
אחרי שהם הלכו - לא לפני שעזרו לנו לשטוף
כלים וסחטו מאיתנו הבטחה שהארוחה הבאה תהיה אצלם בדירה - קיריל אחז בזרועי, הוביל
אותי למרפסת הקטנה והנחמדה שלנו, הושיב אותי מולו, נתן לי עוד כוס יין ושאל אם
החלטתי כבר מה אנחנו עושים.
"עושים בקשר למה?"
"בקשר אלינו."
"לא יודע, עדיין לא החלטתי."
"טוב, אין מה למהר." הוא התיישב
לצידי והניח יד על כתפי, מושך אותי אליו, "לא בוער כלום, קח את הזמן
שלך."
במשך כמה ימים אחר כך הייתי עסוק בהתגברות
על הפיגור שנוצר אצלי בעבודה ובלימודים. כולם היו מלאי הבנה והשתתפות בצערי, אבל
בכל זאת היה עלי לאסוף סיכומים מהרצאות שנעדרתי מהן ולהשלים משימות שהמתינו לי בעבודה.
התרוצצתי כל היום ובערב הייתי חוזר עייף
ורעב, אומר שלום לקיריל שהמתין לי בסבלנות, אוכל מה שהכין לי ונרדם.
המשכנו לישון יחד ובבקרים הקרירים הוא היה
מחבק אותי בעדינות, ממתין בסבלנות עד שארצה אותו. אחרי כמה ימים שבהם התחמקתי
ממנו, בורח בבהילות מהמיטה בטענה שאני נורא עסוק ואין לי זמן - למרות ששנינו ידענו
שלא זאת הסיבה שאני לא מוכן להקדיש זמן לזקפות הבוקר שלנו - הגיע פתאום יום שישי,
היום שבו אני לא עובד ובדרך כלל גם לא לומד.
"אולי היום יהיה לך קצת זמן?"
שאל קיריל בתקווה והניח יד מגששת על בטני.
"היום תכננתי ללכת לספריה לסיים איזה
עבודה." הסרתי את ידו מעלי.
הוא נאנח, אבל הניח לי, התהפך בגבו אלי
והידק סביבו את השמיכה. "אולי מספיק כבר להעניש אותי?" ביקש, "זה
ילדותי, לא הגיע הזמן שתתחיל להתנהג כמו בן אדם מבוגר?"
"אני לא מעניש, אני רק..." לא
הצלחתי להשלים את המשפט כי הוא צדק, במקום לדבר איתו כעסתי עליו, הענשתי אותו
והתחמקתי מלחשוב מה הלאה. הוא צדק, זה היה ילדותי.
"אני לא יודע מה לעשות."
הודיתי.
"אני לא יכול להגיד לך איך לחיות
דולי." אמר קיריל בכובד ראש, ממשיך לשכב בגבו אלי, "אבל לדעתי אתה צריך
לעשות רק מה שאתה רוצה ולא מה שאתה חושב שאתה אמור לעשות. זה גם מה שאני
עושה."
"בגלל זה אתה בוגד בי כל הזמן?"
חזרתי לחטט בפצע שהציק לי.
"דולי." קיריל ניער מעליו את
השמיכה, התיישב ונעץ בי מבט נרגז. "די עם זה! אני רוצה לחלק אתך את החיים
שלי, לישון אתך, לקום אתך ולאהוב אותך, אבל זה לא אומר שאין לי חיים משלי
ועניינים פרטיים משלי. אני רוצה אותך בתור בן זוג, לא סוהר."
"ומה תגיד אם גם לי יהיו חיים פרטיים
משלי ועניינים משלי?" התפרצתי בזעם לדבריו.
הוא שתק, שוקל את דברי, "אם תתנהג
בצורה חכמה, לא תעשה לי בושות ולא תעשה שטויות אני לא אגיד כלום."
"זה מה שעשית עד עכשיו? עד שתפסתי
אותך על חם עם נדב התנהגת בחוכמה בלי לעשות שטויות?" שאלתי, שונא את העובדה
שקולי החל לרעוד ועיני התמלאו דמעות.
קיריל נאנח בחוסר סבלנות. "דולי, די.
אל תתעצבן סתם, די חמוד, אפשר לחשוב שאני כל הזמן מחפש לזיין אחרים. זה בכלל לא
ככה."
"אז איך זה?"
"זה פשוט... זה לא כזה סיפור, חבל
שאתה לא מבין. תראה, אני מבוגר ממך בהרבה, יש לי הרגלים משלי וכל מיני חברים
וסידורים..." הוא ליטף את לחיי, מביט בעיני בחיבה. "ניסיתי להשתנות
בשבילך, אפילו הצלחתי פה ושם, אבל בכל זאת... אני מצטער חמוד, אבל כזה אני, ניסיתי
להסביר לך את זה בהתחלה ואתה לא הקשבת. האמת שלא חשבתי שהסיפור אתך ימשך כל כך
הרבה זמן... הייתי בטוח שאחרי כמה חודשים תמצא לך מישהו צעיר יותר ותעזוב
אותי."
"זה מה שאתה חושב עלי?" החלו
הדמעות שמילאו את עיני לגלוש על לחיי. "אתה לא מבין שאני אוהב אותך, שאני לא
יכול סתם ככה לעבור מאחד לשני?"
קיריל חיבק אותי, מנסה להרגיע ולנחם.
"אני יודע חמוד, אתה לא מסוגל להפריד בין סקס לאהבה וזה נהדר, אבל רוב הגברים
לא כמוך. אני בטח שלא, אתה צריך להשלים עם זה או לחפש מישהו אחר שמרגיש
כמוך."
"או למצוא לי איזה בחורה
נחמדה." הערתי במרירות וניסיתי להתנתק ממנו.
"גם זו אופציה." צחק קיריל
וסירב להניח לי.
נאבקנו קצת זה בזה, אבל הוא חש שאני לא
באמת רוצה שהוא יניח לי והמשיך ללטף אותי בעוד אני מנסה להתנגד. העמדת הפנים שלי
לא נמשכה זמן רב והמאבק הקצר והמענג הסתיים בסקס לוהט שאחריו שכבנו אחד לצד השני,
מתנשפים, מופתעים קצת מעוצמת רגשותינו.
"בשביל דבר כזה היה שווה לחכות
בסבלנות כל כך הרבה זמן." הצטחק קיריל ונישק אותי, מרוצה ורגוע, "אני
אוהב אותך דולי."
"גם אני אוהב אותך, אבל אני עדיין צריך
ללכת לספריה." החזרתי לו נשיקה והמשכתי לשכב לצידו, עצל מכדי לקום. "לא
היית עם אף אחד מאז... מאז המסיבה של דאפי?"
"לא. אחרי שהסתלקת עבר לי החשק,
פתאום הבנתי שאני עלול לאבד אותך ונעשיתי כל כך עצוב עד שלא בא לי יותר שום
דבר."
"לא תאבד אותי אם תפסיק עם הבגידות
האלו."
"דולי, תפסיק לקרוא לזה בגידה כי זה
לא. כמה פעמים אני אגיד לך שאין לסקס שאני עושה עם אחרים קשר אליך."
"אבל למה אתה צריך את זה בכלל?"
"לא יודע, אבל אני צריך. דולי, אתה
חייב להבין משהו, להיות הומו זה לא כמו להיות סטרייט. זוגיות אצל גברים זה משהו
שונה."
"לא נכון! אני לא מסכים."
התרגזתי.
"אני יודע חמוד ואני מבין אותך.
הלוואי ויכולתי להיות כמוך, אני משתדל להיות נאמן לך, אבל אז אני מרגיש שאני בוגד
בעצמי. עד היום הצלחתי להכין חביתה בלי לשבור את הביצים, אבל אני לא מסוגל לעשות
את יותר, זה יותר מידי מעייף. אם נישאר יחד דולי אני רוצה שתדע שלפעמים... שמידי
פעם אני... זאת אומרת..." הוא היסס, מתלבט איך להיות גלוי לב בלי לפגוע
ברגשותיי.
"תלך לחוג לשחמט?" חילצתי אותו
מהמבוכה.
"כן, משהו כזה."
"ותזיין גם את האקס שלי?"
"לא, הסיפור הזה נגמר. זה היה משהו
חד פעמי."
"יפה מצידך, אני בטוח שדאפי יהיה
מאושר לשמוע שאתה לא מתכנן להזדיין שוב עם החבר שלו, או שגם נדב מתכנן להיות נאמן
לעצמו ולהמשיך לבגוד בדאפי?"
קיריל הביט בי בעצב, כמעט אמר משהו ושוב
השתתק.
"מה?" צעקתי, "מה אתה
רוצה?"
"אל תצעק." אמר קיריל, "לך
תתקלח וסע ללמוד."
"ומה אתה תעשה?"
"אני אישן עוד קצת ואחר כך אלך לנקות
את המקרר." משך שוב קיריל את השמיכה מעל לראשו ועד שיצאתי מהמקלחת הוא כבר
ישן. אולי.
"אנחנו צריכים לדבר." אמר דאפי,
"מצטער, אבל לא הספקתי להביא אוכל, רוצה שנקנה משהו?"
"אה... האמת שלא. פתאום ברח לי
התיאבון, על מה אתה רוצה לדבר איתי יוסי?"
"בוא נלך לשבת בחורשה, אי אפשר לדבר
פה בשקט."
הלכנו לחורשה והתיישבנו במקום בו ערכנו את
הפיקניק בפעם הקודמת. בניגוד לפעם הקודמת דאפי היה רציני מאוד, מה שגרם לי להרגיש
עצבני ומתוח.
"אז מה שלומך דולב?" שאל דאפי,
מנסה לשווא לנהל שיחה רגילה. "איך אבא שלך מרגיש?"
"אני בסדר, לקח לי קצת זמן להתגבר על
הבלגן, אבל הצלחתי להשלים את כל הפערים, ואבא בסדר, תודה לאל. אימא משגיחה עליו
ונראה לי שנכון לעכשיו שניהם מאוד מאושרים. אולי בסוף יתברר שהאירוע לב הזה היה רק
לטובה."
"הלוואי, הם זוג חמוד. אני לא מבין
למה הם נפרדו בכלל."
"כי הם רבו כל הזמן, אימא ניסתה
לשנות אותו וזה לא הלך. אם הפעם היא תקבל אותו כמו שהוא במקום להתלונן עליו כל
הזמן יש סיכוי שזה יצליח להם."
"לא לנסות לשנות את בן הזוג שלך, זה הסוד
לנישואים מאושרים." ניסה דאפי לחייך, אבל הוא היה מתוח מידי והחיוך שלו היה
רק חיקוי עלוב של חיוכו הרגיל.
"מה הבעיה דאפי? מה קרה? הכול בסדר
אתך ועם נדב?"
"כן, הכול טוב. אנחנו ממש בסדר.
הצלחתי אפילו לשכנע אותו..." פניו שוב קיבלו גוון של עגבנייה בשלה, סימן שהוא
חושב על סקס. "נו, אתה יודע..."
כן, ידעתי. "באמת? איך עשית את זה
דאפי?"
הוא מולל את אצבעותיו, מביט בהן במקום
בפני. "הייתה לי קצת עזרה." לחש.
"עזרה?" תהיתי, ופתאום עלה
בזיכרוני המראה של קיריל, עומד בין נדב ודאפי, ידיו מונחות על כתפיהם, נשען עליהם
בקלילות, מחייך לעברם חיוך פתוח ואוהב, ספק מחבק, ספק רוקד אתם, ורק אז הבנתי סוף
סוף שנדב לא שיקר לי, דאפי באמת היה איתו בחדר השינה.
"בגלל זה נדב לא נתן לי להיכנס,
שלושתכם הייתם שם יחד?"
דאפי הנהן, ממשיך להימנע מלהביט בפני.
"אל תכעס עליהם דולי, זה היה הרעיון שלי, רציתי שקיריל... רציתי שבפעם
הראשונה שלי זה יהיה איתו כי... כי הוא יודע מה לעשות ו... וכי הוא שלך ואתה לא
רצית אותי והוא כן ו... אני יודע שזה נשמע טיפשי, אבל הייתי ממש מסטול וחרמן
במסיבה ונדב... אתה יודע איך הוא, אז שאלתי את קיריל אם הוא רוצה לתת לנו הדגמה
איך עושים את זה כמו שצריך וקיריל צחק ואמר שבטח, הוא ישמח ללמד אותנו והוא באמת
לימד, וזה היה טוב, אבל אז אתה הופעת פתאום..."
"מצטער שקלקלתי לכם את השיעור."
הערתי בציניות, שואל את עצמי איך לא הבנתי את זה מיד, או שאולי כן הבנתי, אבל
התאמצתי לא להבין?
הוא גנח באומללות והסתיר את פניו בכפות
ידיו. "הייתי צריך לספר לך מיד. כשדפקת בדלת רציתי להכניס אותך, אבל קיריל לא
נתן לי לקום, וכששמעתי מה שאמרת..." פניו התעוותו במצוקה, "הרגשתי כל כך
אשם... סליחה דולי, אני נורא מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך. אני נשבע לך שזה לא
יקרה יותר."
"זה כן יקרה." אמרתי, ושלווה
מוזרה התפשטה פתאום בגופי, תופסת את מקום המועקה שהכבידה עלי מאז ששמעתי את אנחתו
של קיריל מעבר לדלת חדר השינה הנעולה.
"לא, לא נכון. אני נשבע לך
שלא." התווכח דאפי, "דיברתי עם נדב והחלטנו שלא מתאים לנו לעשות דברים
כאלו. נכון, זה היה כיף והכל, אבל מעכשיו זה רק אני והוא, בלי אף אחד אחר. מה, אתה
לא מאמין לי?"
"אני מאמין לך ואני מאחל לך ולנדב
שתהיו מאושרים מאוד יחד דאפי, אבל זה כן יקרה שוב, אם לא אתך אז עם מישהו אחר. הוא
כזה, הוא לא יכול להיות נאמן לי בלי לבגוד בעצמו. זהו, ככה זה."
"אז מה תעשה?" שאל דאפי, מודאג.
"אני אסע הביתה." אמרתי בפשטות,
" ובדרך אני אקנה פרחים, או שאולי עדיף קרטון גלידה? ובערב נקפוץ לבקר
את הורי ומחר... מחר שבת, נישן כל הבוקר ואחר כך, לא יודע, אולי נקפוץ לבקר
אצלכם?"
דאפי סקר את פני והבעת הדאגה שנחה על
פרצופו העגלגל והנחמד התחלפה במעין השלמה עצובה. "כן." אמר, "זה
יהיה נחמד, תבואו, אני אכין פיצה ואת הבורקסים הקטנים האלו שאתה אוהב."
"יופי, אני מת על הבורקסים שלך. טוב,
אני זז דאפי, להתראות מחר."
בדרך הביתה התקשרתי לקיריל ושאלתי מה
עדיף, גלידה או פרחים?
"תביא גם וגם, ותביא גם עיתון. שכחתי
לקנות. אה, וגם פיתות."
"מה עם חלב? אתה בטוח שיש
מספיק?"
"כן, יש מספיק. בוא מהר, אני מתגעגע
אליך."
"גם אני מתגעגע אליך חמוד. חכה לי,
אני כבר בא."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה