ב. פני מלאך

חזרתי הביתה ברגלים כושלות ומצאתי את אור מתייפח לתוך הכרית שלו.

"אל תשים לב למה שהוא אמר, הוא סתם מקנא, מה הוא חשב? שאני אשב ואחכה לו עד שאשתו תזרוק אותו? טיפש כזה."

"הוא צדק קובי, אבל לא הייתה לי ברירה, ההורים שלי לא רצו אותי, במשפחה האומנת יש ילדים חדשים, בפנימייה לא יכלו להחזיק אותי אחרי שגמרתי את התיכון, אפילו הצבא לא רצה אותי. מה עוד יכולתי לעשות?"

"יכולת לעבוד וללמוד כמו כל האנשים בגיל שלך."

"אין לי ראש ללימודים."

"שטויות, בטח שכן. אתה תעשה בגרות ותלמד מקצוע. יהיה בסדר, אני אעזור לך."

"איך תעזור לי? גם ככה בקושי יש לך כסף בשביל דמי מזונות לילדים שלך."

"לא נורא אור, יהיו לנו כמה חודשים קשים, אבל נסתדר. תסמוך עלי, אני אעשה משמרות והכל יהיה בסדר." הבטחתי לו וליטפתי את עורו החלק, מנשק את פניו היפות, "יהיה בסדר ילד, אל תדאג."

הוא נרגע לבסוף, מחה את דמעותיו ונרדם, צמוד אלי, אבל למחרת, כשחזרתי מהעבודה, גיליתי שהוא לקח את בגדיו ונעלם. 

עשיתי סיבוב בבית וגיליתי שחוץ מהבגדים שלו הוא לקח גם את תיק המילואים שלי, את מעיל העור השחור שבין כה וכה לא לבשתי - הוא נראה עלי ערסי - את ה - MP החדש שלי ואת המצלמה הדיגיטאלית שקניתי לעצמי בהתקף פזרנות מיד אחרי הגירושים ועדיין לא ידעתי איך בדיוק להשתמש בה. מזל שהתאפקתי ולא קניתי לפטופ אחרת הוא בטח היה לוקח גם אותו הרהרתי לעצמי והלכתי להתקשר לצברי ששמח מאוד על הטלפון שלי, שמחה שנגמרה מיד כשהתחלתי לצרוח עליו.

"אור הסתלק. חזרתי מהעבודה והוא לא היה ואתה אשם, הכול בגללך."

"מה הוא לקח איתו?"

"מה זה משנה מה הוא לקח? הכי חשוב זה שהוא לקח את עצמו!" צעקתי, ורק אז קלטתי שהוא באמת איננו, הסתלק לו ולקח איתו את עורו החלק, גופו הדק והחמים, הזין היפה שלו ופני המלאך המתוקים שלו והתחלתי לבכות.

"נו, באמת, אני לא מאמין שאתה בוכה על הזונה הקטנה הזו." התרגז צברי.

"מי שמדבר על זונות? קודם תסתכל על עצמך!" צעקתי בעצבים וסגרתי לו את הטלפון בפרצוף.

כמה דקות אחר כך הוא כבר היה אצלי. "לפחות הוא לא רוקן לך את הדירה."

"הוא כן רוקן אותה, בלעדיו הדירה שלי ריקה." התייפחתי, מרגיש איך, לראשונה בחיי, הלב שלי נשבר.

צברי ניסה לחבק אותי ואני הדפתי אותו מעלי בזעם. "לך מפה, בשביל מה באת? אם לא היית פותח את הפה הגדול שלך הוא לא היה עוזב אותי, למה חקרת אותו ככה? הכול באשמתך, עזוב אותי, אני הולך לחפש אותו."

"מה אתה, משוגע? תגיד תודה שנפטרת ממנו בקלות כזו, אני לא אתפלא אם יום אחד המשטרה תגיע לכאן בגללו."

"מה פתאום משטרה? אני בחיים לא אתלונן עליו."

"אבל הוא עלול להתלונן עליך. תתפלל שהוא מעל גיל ההסכמה."

"הוא בן תשע עשרה, לא שמעת מה הוא אמר אתמול?"

"שמעתי ערמה של שקרים, ואם הוא בן תשע עשרה אני פרימה בלרינה בבולשוי. אני מקווה שהוא מעל שש עשרה, אחרת תהיה בצרות."

"אתה לא נורמאלי צברי, אתה ממש מופרע, מאיפה אתה מביא את השטויות האלו?"

"מהחיים, הכול מהחיים ילד, ואני אולי מופרע, אבל לא תמים כמוך."

"אני לא תמים. חייתי עם הבחור כזה כמעט שלושה חודשים, אתה דיברת איתו בקושי שעה, מה אתה יודע עליו בכלל?"

"מספיקה שעה אחת כדי לראות שהוא זונה קטנה ונצלנית."

"אמרתי לך לא לקרוא לו ככה." התנפלתי על צברי, הטחתי בו שהוא בעצמו זונה, וניסיתי להכות אותו.

לא הצלחתי. הוא היה חזק ממני וידע איך ללכת מכות ואני לא. בפעם האחרונה שהרבצתי למישהו הייתי בבית ספר יסודי וגם אז הפסדתי.

מצאתי את עצמי שוכב פרקדן על השטיח בסלון וצברי שוכב עלי, מעיק על גופי בכל כובד משקלו, פרצופו צמוד לשלי והזין שלו מתחפר בבטני.

לרגע השתרר שקט מביך ואחר כך התחלתי לבכות בכי גדול, בכי רווי דמעות ואנקות, מרעיד גוף ומטלטל נשמה.

"יעקוב, בחייך, נו, די יעקוב, תפסיק, די, אל תבכה נשמה, די." ניסה צברי להרגיע אותי במילים ובחיבוקים.

אחרי שיבש מקור דמעותיי נשארתי לשבת על השטיח, חבוק בזרועותיו, אפי סתום ופני לחות.

"תעזוב אותי, די, תן לי... אני צריך ללכת לשטוף פנים." התנערתי ממנו והלכתי למקלחת. יצאתי משם כשאני נראה קצת פחות פרוע, אבל עדיין אומלל מאוד, ומצאתי את צברי ממתין לי על השטיח, גבו נשען על הספה.

"קום צברי, לך הביתה. אני יוצא עכשיו."

"לאן?"

"אני הולך לחפש אותו."

"איפה? הוא בטח כבר באילת, או אולי אפילו בחוץ לארץ. לאן תלך לחפש אותו?"

" קודם אני אלך למסעדה שהוא עובד בה ואחר כך לגן, איפה שמצאתי אותו ו... לא יודע, אחר כך נראה."

"לדעתי אתה עושה טעות."

"הדעה שלך לא מעניינת אותי. לך מפה."

צברי נאנח. "לפחות תרשה לי לבוא אתך."

"בשביל מה? לא עשית לי מספיק נזקים? מה אתה צריך לבוא איתי?"

"כדי להשגיח עליך שלא תסתבך."

"לא רוצה אותך, לך מפה."

"קובי תקשיב, נו, די, תקשיב לי. יש לי קצת יותר ניסיון ממך בקטע הזה, אתה לא כל כך בעניינים ויש המון... יש כל מיני... בבקשה, תרשה לי ללכת אתך לחפש אותו, אני מבטיח לא לקרוא לו יותר זונה. נו, בחייך, אל תהיה כזה, אני דואג לך."

"בגלל זה הרבצת לי? מרוב דאגה?"

"לא ממש הרבצתי לך, רק ריסנתי אותך." חייך צברי, "אם הייתי מרביץ לך באמת היית עכשיו בדרך לבית חולים." הוסיף בשמץ לגלוג.

בעקרון הוא צדק, זו הייתה האמת, אבל יש גבול כמה אמת יכול בן אדם לעכל בבת אחת. לשמע דבריו הגאווה שלי שכבר נפצעה פצעי מוות שכבה עכשיו מתה על הרצפה. לא יכולתי לשאת את בדיחות הדעת הלגלגנית שלו ולכן הסתובבתי וברחתי מהבית.

הוא הלך אחרי, מתנצל, מבקש את סליחתי, מפציר בי שאניח לו לבוא איתי, ולבסוף  נדחק אחרי לניסן המתפוררת שלי, קובע עובדות בשטח.

החלטתי להמשיך בתוכנית שלי ולהתעלם מנוכחותו של צברי, התנעתי ונסעתי לחפש את אור. צברי המשיך לברבר חוזר ומתנצל, מודה שיש לו פה גדול מידי ושהוא הגזים בתגובות שלו.

"נו, די, שתוק כבר. די, מספיק לדבר, שמעתי אותך מספיק ליום אחד!" התפרצתי לבסוף.

הוא סתם סוף סוף, אבל נגרר אחרי כל אותו ערב, שומע בשתיקה את מנהל המסעדה מספר לי שאור הפסיק לעבוד אצלו כבר לפני שבועיים, בדיוק יום אחרי שקיבל מקדמה על חשבון המשכורת שלו.

נתתי לו בשתיקה צ'ק על סך אלף ₪ - הכסף שאור היה חייב למסעדה - והוספתי עוד מאה במזומן תמורת הסינרים שהוא לקח לכביסה ולא החזיר.

אחר כך עצרתי לקנות דלק וגיליתי בעצב שכרטיס האשראי שלי נעלם. צברי שילם על הדלק ובזמן שנסעתי לגן הציבורי בו ראיתי לראשונה את פני המלאך של אור הוא התקשר לחברת כרטיסי האשראי והודיע להם שהכרטיס שלי נגנב.

הסתובבתי לשווא בכל העיר, ראיתי הרבה צעירים, יושבים ושותים על ספסלים ציבוריים, משוטטים בחבורות גדולות ורעשניות ברחוב, מתבטלים מול בתי קפה ומסעדות, רובצים בקניונים או סתם ברחוב, אף אחד מהם לא היה אור.

כמה שעות אחר כך התייאשתי וחזרתי הביתה.

צברי התעקש ללוות אותי עד לדלת ונראה כאילו הוא מצפה שאזמין אותו פנימה. "לך לישון צברי, ברגע שאני אקבל כרטיס אשראי חדש אני אוציא כסף ואחזיר לך על הדלק, בעצם אני יכול לתת לך צ'ק כבר עכשיו, אבל אני לא בטוח שהוא לא יחזור. כמה שילמת על הדלק?"

"עזוב, זה לא חשוב."

"זה כן חשוב. אני לא רוצה להיות חייב לך."

"אני מבין, אבל הכסף באמת לא משנה." הניח צברי יד חמה על לחיי, לוכד אותי בין גופו לקיר.

"אתה לא מבין כלום." ניסיתי להדוף אותו מעלי.

"אני כן מבין. אתה עצוב וכועס ונוח לך להוציא עלי את העצבים, אני מבין וזה בסדר גמור, לא אכפת לי."

"בסדר, אז אתה כן מבין. יאללה, לך מפה."

"הייתי מעדיף להישאר אתך הלילה."

"לא רוצה, לך. אני רוצה להיות לבד."

"זה לא רעיון טוב, בבקשה קובי, תרשה לי להיות חבר שלך."

"לא רוצה."

"בבקשה, אני נורא מצטער שהייתי כל כך... שלא התחשבתי ברגשות שלך. אני בהמה לפעמים קובי, אני יודע, אבל אני דואג לך, תאמין לי שאני חבר שלך."

"עם חברים כמוך לא צריך אויבים." הטחתי ונכנסתי הביתה, טורק את הדלת בפרצופו. הוא דפק עוד כמה פעמים על הדלת וקרא בשמי, אבל התעלמתי ממנו ולבסוף הוא התייאש והלך.

הבטתי מהחלון איך הוא נכנס למכוניתו ונוסע משם ואז התמוטטתי על הספה ובכיתי עד שנרדמתי. 

בשבועות שבאו אחרי היעלמותו של אור הייתי עסוק מאוד. בימים המשכתי כמובן לעבוד במפעל, ובלילות הסתובבתי וחיפשתי אותו. תוך כדי שיטוטיי ברחובות העיר גיליתי שיש ניידות מיוחדות של מתנדבים שמסתובבים בלילות במקומות מפגש של נערים ונערות חסרי בית במטרה לעזור להם. הם חילקו להם אוכל, תרופות, ואפילו עשו להם בדיקות דם.

כשהצעתי להתנדב גם כן התקבלתי בשמחה. מנהלי הארגון הופתעו ממספר המשמרות שהייתי מוכן לעשות והעריכו מאוד את רוח ההתנדבות שלי. קיבלתי את המחמאות בחיוך נבוך ולא גיליתי לאיש למה באמת הגעתי לעבוד אתם. אחרי כמה חודשים גם אני כבר לא הייתי בטוח למה אני באמת מתמיד להגיע לשם כמעט כל ערב. למרות שאיבדתי תקווה שאמצא את אור המשכתי לנסות לעזור לצעירים חסרי בית ודי מהר גיליתי, מזועזע ונחרד, כמה רבים הם בני הנוער שמסתובבים ברחובות, חיים מהפה ליד, משוטטים בלילות, מוכרים את גופם בזול, חלקם מסוממים, חלקם בדרך לשם.

היה קשה לעזור לילדים האבודים הללו שאיבדו את תמימותם. הם שיקרו ללא הרף, רואים בכל מבוגר אויב, והתחמקו מהניסיונות לעזור להם. רובם ניתקו קשר עם משפחותיהם, הזניחו את עצמם, הורסים את בריאותם, מוכרים בזול את נעוריהם, לא מבוגרים מספיק להבין שאם לא יצאו מהרחוב צפוי להם מוות אלים ובזוי.

הארגונים שעזרו לילדים העזובים הללו שכרו למענם דירות מחסה שבהם יכלו הצעירים שרצו בכך לשהות עד שימצא להם סידור הולם. במסגרת פעילות ההתנדבות שלי הייתי מגיע פעם בשבוע לדירה כזו ומעמיד את עצמי לרשותה של אם הבית ששמחה תמיד על עוד מתנדב. 

אחרי ששמר על שתיקה של חודשיים צברי צץ אצלי שוב ותפס אותי בדיוק כשעמדתי לצאת למשמרת לילה בדירת המחסה.

"שלום קובי, מה שלומך?"

"טוב, תודה." אמרתי קצרות, מגלה להפתעתי שאני לא כועס עליו יותר, "ואיך אתה, מה חדש?"

"הכול בסדר אצלי, תודה."

"שמעת משהו מאור?"

"לא."

"רציתי להתנצל שוב שהייתי כל כך בוטה."

"זה בסדר, צדקת."

"יכולתי לדבר בצורה יותר עדינה."

"עדינות זה לא אתה צברי, שנינו יודעים את זה."

"כן, נכון, אבל זה לא תירוץ."

"עזוב, אני כבר לא כועס עליך, עבר לי."

"טוב, אני שמח לשמוע. לאן אתה הולך?"

סיפרתי לו על דירת המחסה לנוער במצוקה והוא שאל אם הוא יכול לבוא גם כן.

"למה לא, בוא. תמיד חסרים לנו מתנדבים, אבל תדע לך שזו עבודה מאוד קשה, הם לא נחמדים כל כך, אף אחד לא יגיד לך שם תודה."

"בסדר. אני לא פוחד מעבודה קשה. תגיד קובי, יש לך מישהו?"

"אף אחד. מאז שאור עזב אני לגמרי לבד."

"גם אני."

הבטנו זה בזה ושנינו השפלנו בבת אחת מבט, שותקים במבוכה.

"יאללה, בוא נלך." הפסקתי את השתיקה.

הגענו ומצאנו ערמה של בגדים ונעלים שהתקבלו כתרומה, ממתינים לנו שנבדוק ונסדר אותם. חלק מהבגדים היו במצב טוב, חלק סמרטוטים, והרוב משהו באמצע. היה צריך למיין, לקפל, לתקן, לכבס, לסדר ואחר כך לנקות את הבלגן שנשאר. עבדנו בחריצות, מדברים מעט, מעדכנים זה את זה בחדשות מהמשפחה. אשתו הייתה באמצע ההיריון והרגישה נפלא. חמותו התאשפזה במוסד לתשושי נפש. אשתי לשעבר התחילה לצאת עם מישהו שהילדים הצליחו לא לשנוא. אוהדי התחיל ללמוד בחטיבת הביניים, רעותי הצליחה מאוד בתיכון והיא שוקלת להיות עתודאית.

נשמענו כמו שני גברים רגילים בתחילת גיל העמידה. סתם שני ידידים שמספרים זה לזה על החיים שלהם. אף אחד לא היה יכול לנחש מה מסתתר מתחת לפני השטח הרגועים לכאורה, ואז נגמרה המשמרת שלנו וחזרנו הביתה.

צברי עלה אחרי לדירה שלי ושאל אם אפשר לקבל קפה.

"אם תשתה עכשיו קפה לא תצליח להירדם בלילה."

"אז תה."

"אתה לא עייף? לא בא לך לישון?"

"לא. בא לי לזיין. אני מתגעגע אליך קובי, אתה לא חרמן?"

"כן. לא הייתי עם אף אחד מאז שאור הסתלק."

"ואני לא הייתי עם אף אחד מאז שהכנסתי את אשתי להריון והיא כבר בחודש השישי."

"קשה לי להאמין שלא זיינת חצי שנה."

"גם לי, אבל עובדה." הוא הניח יד על עורפי ונישק את שפתי. "בבקשה קובי." לחש בתחינה. "תן לי להיכנס."

פתחתי את הדלת ונכנסתי, הוא נכנס אחרי ומשך אותי לחדר השינה. התחלנו להתנשק ונפלנו על המיטה תוך כדי הנשיקה, מושכים זה מזה את הבגדים.

"אין לי קונדומים אבל..."

"זה בסדר, אחרי שהוא הסתלק עשיתי בדיקה ואני שלילי."

"גם אני נבדקתי לפני... אתה יודע, לפני שהכנסתי אותה להריון, גם אני שלילי."

"ובאמת לא היית עם אף אחד אחר כך?"

"לא. היית מאמין? רציתי רק אותך וכל כך כעסתי על עצמי, על איך שהצלחתי להרוס הכול, כל כך התגעגעתי אליך קובי... תגיד, גם אתה התגעגעת אלי קצת? תרגיש חופשי לשקר כשאתה עונה לי."

"כן, התגעגעתי מאוד, ועכשיו שתוק כבר ותביא לפה את הזין שלך."

הוא עשה מה שביקשתי ואחר כך נשאר לישון אצלי. גם למחרת הוא הגיע אלי בערב ונשאר כל הלילה, וגם בלילה שאחריו.

אחרי שבוע של שינה משותפת הוא שאל, כששתינו יחד את קפה הבוקר, מתי נגמר חוזה השכירות שלי.

"למה אתה שואל?"

"כי טיפשי לשלם שכירות כשיש לי דירה משלי שעומדת ריקה."

"אתה מציע לי לבוא לגור אצלך צברי?"

"לא הגיע הזמן שתתחיל לקרוא לי בשם הפרטי שלי קובי?"

"אתה עושה לי סחרחורת אלימלך, לא רק שאתה מציע לי לגור אתך אתה גם רוצה שאני אקרא לך בשם הפרטי שלך? מה אתה מתכנן למחר, להביא לי פרחים? טבעת יהלום? להגיד לי שאתה אוהב אותי?"

"אוף, שתוק כבר, טיפש אחד. אתה יודע שאני אוהב אותך. אתה מוכן לבוא לגור איתי?"

"למה שאתה לא תבוא לגור איתי?"

"כי אתה משלם שכר דירה ואני לא."

"אז תשכיר את הדירה שלך ותבוא לגור פה."

"למה? מה ההיגיון בזה?"

"הדירה שלי יותר שווה." ניסיתי להתווכח.

"לא נכון. היא קטנה יותר ואין מעלית."

"בדיוק, יש פחות שטח לנקות, ובמקום להזיע בחדר כושר אתה פשוט עולה ויורד עם הזבל."

"קובי, מה הסיפור? למה אתה נדבק דווקא לדירה הזו? מה הבעיה שלך לעבור דירה?"

הבטתי בפניו הטובות והמודאגות ובלעתי את התשובה שעמדה על קצה לשוני. "האמת היא שאני ממש שונא לארוז, כנראה שאני סתם עצלן."

"אני אעזור לך לארוז, ניקח חברת הובלות טובה והם יעבירו לך הכול בלי בעיות, הם אפילו יארזו לך את כלי המטבח."

"אין לי כלי מטבח ששווה לארוז."

"אני יודע, גם אני די חלש בתחום הזה. נקנה כל מה שיחסר לנו, יהיה בסדר, מתי תודיע לבעל הבית שאתה עוזב?"

"מיד אחרי שאני אתן לך נשיקה ואשלח אותך לעבודה." נישקתי אותו, נתתי לו את הכריך שהכנתי לו, שלחתי אותו מהבית והתקשרתי לבעל הבית שלי.

כשהודעתי לו שאני רוצה לעזוב בשבוע הבא הוא קפץ מרוב שמחה. התברר שהוא חיכה בקוצר רוח שיגמר לי החוזה כדי שיוכל להעיף אותי החוצה, לחלק את הדירה לשתיים ולהרוויח עליה כפול.

מרוב שמחה על שאני הולך מוקדם מהצפוי הוא נשבע לי שאם יבוא לחפש אותי מישהו בשם אור הוא ייתן לו את הכתובת החדשה שלי ואת מספר הנייד שלי, וימסור לו שקובי סולח לו על הכול, לא כועס עליו בכלל וישמח מאוד לשמוע ממנו שוב. 

המעבר לדירה של צברי היה חלק ומהיר. הדירה שלו באמת הייתה שווה יותר ומאחר והמעלית התקלקלה לעיתים קרובות המשכנו לטפס במדרגות כמעט כמו שעשינו בדירה הישנה שלי, וויתרנו בשמחה על חדר הכושר.

המשכנו גם לעבוד בהתנדבות עם נוער חסר בית, ולמרות שזאת הייתה עבודה קשה ומדכאת התמדנו בה.

יום אחד, כשעבדנו יחד בדירת המחסה, הופיע שוטר ושאל מי מוכן לבוא איתו ולנסות לזהות גופה של נער חסר בית שנמצא מת על שפת הים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה, זה היה חלק מהעבודה, חלק שבדרך כלל נפל על אם הבית, אישה מקסימה ורגישה שכל טיול כזה לחדר המתים היה מפיל אותה למשכב.

"בבקשה קובי, לך אתה," ביקשה ממני, "היום אני פשוט מוצפת עבודה ואני מרגישה לא כל כך טוב ו..."

פניה החיוורות והדמעות שצצו בעיניה הכניעו אותי. "בסדר, אין בעיות." הסכמתי והבטתי בצברי שנאנח ואמר שבסדר, הוא יבוא איתי, אבל רק כנהג שלי, הוא לא רוצה להסתכל.

"זה בסדר, מספיק שאחד יסתכל." אמר השוטר ועלה על האופנוע שלו. נסענו אחריו לבית החולים וירדנו למרתף, שם שמרו את המתים לפני ששלחו אותם לאבו כביר.

זיהיתי את פני המלאך שלו מהמבט הראשון, למרבה המזל הוא שהה רק כמה שעות על שפת הים ופניו היפים כמעט שלא הושחתו. הבטתי בפעם האחרונה בתלתלים השחורים שנפלו על מצחו, בעצמות הלחיים המגולפות, בשפתיים המשורטטות בעדינות. גופו היה מכוסה בסדין, רק כפות רגליו הארוכות והצרות בלטו ממנו, מוכרות לי עד כאב, חסרות חיים וקרות כמוות.

כשלתי אל כסא וניסיתי לא לבכות כשמסרתי לשוטרת שליוותה אותי את מעט הפרטים שידעתי עליו, "שמו מאיר, אבל הוא רצה שיקראו לו אור. אני לא יודע את שם המשפחה שלו ולא בן כמה הוא..." נתקפתי בחילה וראשי הסתחרר והשוטרת שאלה אם אני רוצה לשתות משהו.

התחלתי לבכות וצברי צץ לפתע לצידי, כורך יד חזקה ומנחמת על כתפי. "זה מאיר דרעי. הוא בערך בן שבע עשרה, אולי פחות, בפנימיית רמת רקפות בטח ידעו עליו יותר פרטים. הוא ברח משם לפני שנה וחצי. אימא שלו גרה בחיפה, היא בטח יודעת איך להשיג את אבא שלו."

השוטרת הממונה על העבודה העצובה של זיהוי גופות רשמה את כל הפרטים שמסרנו לה והבטיחה להודיע לנו אם איש לא יבוא לאסוף את הגופה לקבורה.

יצאתי משם רועד, דמעות זולגות על פני, לא מסוגל לדבר. צברי התקשר לאם הבית להגיד שאני לא מרגיש טוב והוא לוקח אותי הביתה ואחר כך השכיב אותי במיטה והביא לי תה מתוק.

"תשתה הכול, אתה בשוק, אתה צריך נוזלים וסוכר."

"איך ידעת עליו את כל הדברים האלו? מי אמר לך מה השם משפחה שלו ובאיזה פנימייה הוא היה?"

"מה זה חשוב עכשיו? הוא כבר מת, בשביל מה לדבר על זה?"

"אלימלך! תספר לי, אני חייב לדעת."

הוא נאנח וסיפר לי שלמחרת הערב בו נפגש לראשונה עם אור הוא חזר לדירה שלי ושוחח איתו שוב, נחרד לשמוע שלאור עדיין לא מלאו שש עשרה ושהוא ברח מהפנימייה.

"למה הוא ברח?"

"מה זה משנה, הוא סיפר איזה סיפור, זה בטח שקר."

"לא משנה, אני רוצה לדעת."

"הוא סיפר שהמדריך בפנימייה אנס אותו כמה פעמים, ובסוף נמאס לו והוא ברח משם, אבל הוא בטח שיקר כדי שאני ארחם עליו."

"ומה אם לא? אתה לא מתבייש צברי? הילד כבר מת, לפחות עכשיו תניח לו."

"אתה צודק. סליחה קובי. נכון שבגללו לא רצית לעזוב את הדירה הישנה שלך, קיווית שאולי הוא יחזור?"

"אבל כן עזבתי. עזבתי והלכתי לגור אתך." התייפחתי, "אנחנו ישנו במיטה חמה, והוא מת בחוץ כמו כלב."

"אני מצטער." חזר צברי ואמר, נשכב לצידי וניסה לחבק אותי.

הדפתי אותו מעלי. "שקרן, אתה לא מצטער, אתה שמח. תמיד שנאת אותו. עכשיו אתה יכול להירגע, הוא מת, עכשיו טוב לך?"

צברי קם והלך בשתיקה למרפסת, לזעוף שם. זה מה שהוא היה עושה כשהיינו רבים - יושב וזועף לו במרפסת עד שהיה נרגע והיינו מתפייסים - לא שרבנו הרבה, בעצם כמעט שלא רבנו, הרי תמיד היינו באותו ראש ועל מה כבר היה לנו לריב? עד היום היו לנו סתם כמה ויכוחים לא חשובים, זה היה הריב הרציני הראשון שלנו.

גמרתי את התה, ניגבתי את האף והלכתי למרפסת. "אני מבקש סליחה אלימלך, לא הייתי צריך להגיד את זה. הגזמתי לגמרי."

"לא לגמרי, רק קצת."

"אתה סולח לי?"

הוא משך אותי אליו וכרך את זרועותיו סביבי. "בטח, תמיד."

"אתה צודק, בגלל אור לא רציתי לעזוב את הדירה הישנה, אבל השארתי לבעל הבית את הכתובת שלנו, וחוץ מזה היה לו את מספר הנייד שלי."

"בגלל זה לא רצית להחליף אותו?"

"כן, למרות שהוא בטח שהוא לא זכר את המספר שלי. הרי היינו יחד בקושי שלושה חודשים. מי יודע מה עבר עליו מאז?"

"שום דבר טוב. זה בטוח."

התחלתי לבכות שוב, והוא ניגב את דמעותיי, לקח אותי למיטה וחיבק אותי עד שנרדמתי.