עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

א. האקס מהגיהינום

1. יהיה בסדר
חזרתי הביתה מהמילואים שמח וטוב לב וברגע הראשון חשבתי שפרצו לנו הביתה והתפלאתי איזה גנבים מטומטמים גונבים וידאו עתיק ומשאירים את הטלוויזיה המשוכללת עם המסך השטוח ואז ראיתי את המכתב והבנתי. הבן זונה הזה, ואני חשבתי שהוא יושב בבית ומתגעגע אלי בזמן שאני טוחן שמירות אי שם במוצב נידח ברמת הגולן.
הוא הסביר הכל יפה מאוד - פירט אחת לאחת את הסיבות לבריחה שלו - הבושות שהוא עשה למשפחה שלו, המבוכה שנגרמה לאחותו שחזרה בתשובה ולאבא שלו, המאצ'ו שמתבייש לצאת מהבית כי הבן שלו חי עם גבר, והכי חשוב - כאב הלב שעשה לאימא שלו העיראקית ההיפוכונדרית הכי פולניה במזרח התיכון שסובלת בגללו מאסטמה, צרבת, עקמת, שעלת ועוד ועוד, מבחר של מחלות שאני בוחר לחסוך מקוראי המסורים. "ואל תשכח שאני בעצם דו מיני." הוסיף לסיכום, "ואני חושב שאני חייב לעצמי לבדוק את האופציה הנשית, ולכן, למרות שאני תמיד אוהב אותך בני, ותמיד אהיה אסיר תודה לך על האהבה שנתת לי, אני מעדיף לשחרר אותך וללכת לדרכי."
"לשחרר אותך וללכת לדרכי." איזה פלצן עלוב, מאיפה הוא הביא את הביטויים המופלצים הללו? רתחתי מכעס כשקרעתי לגזרים את המכתב הדפוק שלו, והדחתי אותם אחר כבוד באסלת בית השימוש.
הימים שבאו עלי אחר-כך היו מדכאים במיוחד. הדירה הקטנה והיפה שבחרנו ועיצבנו יחד, המפלט הקטן והחביב שלנו מהעולם הקר שבחוץ, סגרה עלי כמו כלא. כל קיר, כל בלטה, כל אריח מצויר בטוב טעם הזכירו לי אותו, את נתי, אהבת חיי.
איך נפלתי בפח? איך הוטעיתי לחשוב שאיתו הגעתי אל המנוחה והנחלה וסוף סוף יצאתי מהמעגל השטני הזה של זיונים, דייטים, רגשות פגועים, לבבות שבורים, סטוצים מתסכלים, מסיבות ובילויים מגניבים לכאורה שתמיד נגמרים באותה דרך מדכאת – אתה מתעורר לבד, או גרוע מכך, על יד איזה גבר מזיע ונבוך לא פחות ממך, גרונך יבש, ראשך הולם, זיכרונך מטושטש, וכל מה שנשאר לך מכל התענוג היקר הזה זה הפחד שהפעם שכחת לשים את הגומי המושיע, ולפעמים גם כיני ערווה - עוד סיבה להרגיש נבוך בבית המרקחת.
כשפגשתי אותו חשבתי שהנה, צדקו מי שטענו שצריך להמתין בסבלנות ולא להתפשר - יגעת ומצאת תאמין - סוף סוף הגיע תורי להיות מאושר.
כשנפגשנו הייתי קרוב לגיל שלושים - קשיש במונחים של הקהילה ולמרות שלא ראו עלי ויכולתי לעבור בקלות כבן עשרים ומשהו מבפנים הרגשתי שחוק ומותש.
נתי (שמו נתנאל, אבל הוא שונא את השם הזה ומעדיף להיקרא נתי) העיר אצלי רגשות שחשבתי שאפשר להרגיש רק בגיל שש עשרה המתוק.
הוא צעיר ממני בחמש שנים, מתולתל, שחום ודק, מקסים וחינני אפילו כשהוא חוטף התקפות כעס שגורמות לו לנפץ כוסות על הרצפה, ולהתנפל עלי באגרופים קטנים וקשים.
התאהבתי בו עד מעל לראשי. כשהיינו יחד הרגשתי סבלני עד בלי די, בוגר, חכם, מנוסה, וחזק יותר.
לצידו נדמה היה לי שנעשיתי אפילו יפה יותר.
אחרי פגישה מקרית בבית של ידידים (אחר-כך התברר שהפגישה לא הייתה מקרית כפי שהניחו לי לחשוב אלא תוכננה בקפידה אחרי שהוא התלהב מתמונה שלי שראה במקרה), בא לילה קסום של אהבה, ופתאום, כמעט מבלי משים, נעשינו זוג.
הוא היה בן זוג נלהב, לוהט ומלא רגש, קנאי בצורה מחמיאה, רגיש בצורה מדהימה לכל מצבי רוחי, תמיד הצליח להצחיק אותי כשהייתי עצוב ולהרגיע אותי כשכעסתי.
הוא טיפל בי, בישל למעני, קנה לי בגדים יפים, החמיא לי ללא הרף על הופעתי ודאג לי כפי שאיש לא עשה מעולם.
למעני הוא התעמת עם משפחתו השמרנית, ורב אפילו עם אימו - אישה חולנית וקפריזית שנתי היה בן הזקונים האהוב שלה ושלמרות רודנותה הוא היה קשור אליה מאוד.
כדי להיות איתי הוא עזב את בית הוריו המפנקים והאוהבים ובא לגור איתי בדירה השכורה והמתפוררת שלי, וכשהיה עלי לעזוב את המקום העלוב ההוא אחרי שהוצא עליו צו הריסה, הוא שכנע אותי שכדאי שתהיה לנו דירה משלנו כדי שנפסיק לנדוד בין דירות שכורות.
כדי לרצות אותו פעלתי בניגוד לשיקול דעתי וקניתי דירה שהוא התלהב ממנה. המשכורת שלי לא הייתה גדולה דייה, אבל בכל זאת הלכתי והשתעבדתי למשכנתא כי הוא הבטיח שיעזור לי לשלם אותה ממשכורתו למרות שהדירה הייתה רשומה רק על שמי.
כשהוא היה איתי לא יכולתי לדאוג בגלל תשלום חשבונות, הרגשתי בטוח ומאושר מדי. מהרגע הראשון הייתה לנו קופה משותפת ולא עשינו חשבון מי משלם מה. מהר מאוד נעשינו צוות מגובש של שניים נגד כל העולם.
לפני שהכרתי אותו לא היה אכפת לי איפה אני גר ואיך נראים החפצים המקיפים אותי. הייתי חסר כל חוש עיצובי והאסתטיקה הייתה ממני והלאה, אבל הוא שינה אותי. בזכותו גיליתי שיש דבר כזה - התאמת צבעים, סגנונות לבוש, וסוגים שונים של ריהוט.
בעידודו שקעתי בעיצוב קן קטן וחמים למען שנינו, והתחלתי לחשוב ברבים במקום ביחיד כפי שהייתי רגיל לעשות מאז שעמדתי על דעתי.
אחרי זמן מה אפילו העזתי וסיפרתי לו את הסוד הכמוס ביותר שלי – מה בדיוק עשיתי אחרי שעזבתי את בית הורי.
בחופשת השחרור שלי הם תפסו אותי במיטה עם רני והעיפו אותי מהבית. כדי לשרוד עבדתי כנער ליווי, קריירה קצרה ומבישה שהסתיימה באחת אחרי שהותקפתי באכזריות.
סיפרתי לו את המעט שזכרתי מאותה תקופה - איך עבדתי בגן, מרוויח כסף מקיום יחסי מין עם זרים, ואיך נאנסתי הוכיתי ואושפזתי בבית חולים עם זעזוע מוח.
שנים נשאתי את הסוד האפל הזה והתביישתי לספר, מרוב פחד לא העזתי להסתובב בתל-אביב או במסיבות של הומואים, חושש שמישהו יזהה אותי ויצעק את שמי.
כמה שבועות אחרי שהתחלנו לגור יחד, הוריו באו לדירה שלי ועשו מהומה ענקית ואז אבא שלו, שהכיר מישהי שעבדה בארכיון בית החולים בו אושפזתי, פלט שאני זונה של הומואים ובטח נשא איידס.
נתי לא התרגש מההשמצות המכוערות של אביו, אבל לי נמאס להתבייש ולפחד מהעבר שלי ואחרי שהם הלכו סוף סוף סיפרתי לו את האמת למרות שפחדתי מתגובתו.
הייתי בטוח שהוא יתמלא סלידה וגועל מהסיפור שלי, אבל הוא היה נהדר. הוא חיבק אותי ונישק את הצלקת שנותרה בעורפי כמזכרת עוון, וריפא באהבה שלו את הזיכרונות והעלבונות שנשאתי כל השנים הללו חבויים בתוכי.
אחרי שעברנו את המבחן הקשה הזה חשבתי שנשאר יחד תמיד, שהאהבה הזו היא לנצח. נכון שרבנו והתווכחנו לפעמים, בעיקר בגלל חברים שניסו לסכסך (דווקא אותם חברים שארגנו את הפגישה ביני לבינו), והדליפו לי שמועות שהוא מפלרטט עם נשים במקום העבודה שלו.
כן, הוא תמיד טען שהוא דו מיני, אבל אני אף פעם לא התרגשתי מכך. האהבה שלנו הייתה כל-כך חזקה, הסקס כל-כך מענג וכובש. הקשר שלנו היה כל-כך חזק. איך יכול להיות שהוא נמשך גם לנשים?
גם כשהודה שבעבודה הוא בארון והוא לא מעוניין לגלות לאיש על נטיותיו הבנתי אותו, גם אני הייתי בארון במקום העבודה שלי. עבדתי במפעל ורוב הקולגות שלי היו גברים. אף אחד מהם לא התעניין בחיי הפרטיים ואני לא נידבתי פרטים. חיי בבית היו נפרדים לגמרי מחיי המקצועיים. אני חושב שהבוס שלי חשד במשהו, אבל כל עוד הוא היה מרוצה מהיכולת שלי כעובד, לא היה אכפת לו מה מעשי אחרי שחתמתי את השעון והלכתי הביתה.
נתי עבד במקום שהיו בו יותר נשים והמעורבות של מקום העבודה בחייהם הפרטיים של העובדים הייתה גדולה יותר. הוא היה חייב להעמיד פנים שהוא מתעניין בנשים, ובין כה וכה הוא חיבב נשים ואהב את חברתן, והן אהבו להיות איתו, ולמה שלא יאהבו? הוא היה מקסים, בעל טעם טוב, שופע קסם אישי וחביבות. בניגוד אלי היו לו שפע של חברים וחברות. לקנא בגללן היה חסר טעם. בטחתי בו בכל לבי, אהבתי אותו וידעתי שהוא אוהב אותי. הייתי מאושר מכדי להקשיב לשמועות של כל מיני רכלנים קנאים.
כשהלכתי למילואים כדי שחיילי הגדוד שאיישו בדרך כלל את המוצב הנידח ההוא יוכלו להתעסק בשמירה על מתנחלים עיקשים מרצועת עזה הוא בכה ונצמד אלי באומללות, משביע אותי לשמור על עצמי גם בשבילו.
הרגעתי אותו בנימה גברית בוטחת והבטחתי לו שאין מה לדאוג, הכל יהיה בסדר, אני אחזור בשלום.
קיימתי את הבטחתי בנאמנות רק כדי לגלות שבזמן שאני שמרתי על עצמי ועל המולדת הוא החליט לממש את הצד הסטרייטי שלו ולעזוב אותי כדי לנסות את האופציה הנשית.
הרגעים הכי קשים היו בבקרים הייתי מתעורר לאט, אפוף בחלום, מגשש אחריו במיטה. היד הייתה נתקלת בחלל ריק וקר במקום בגופו החמים, ואז הזיכרון של עזיבתו היה מכה בי בכל הכוח.
אין לי מושג איך עמדתי בעינוי הזה - לא בכיתי לחברים, לא ניהלתי שיחות נפש, לא גיליתי לאיש מה עובר עלי. שמרתי על חזות רגועה, חייכתי חיוכים מזויפים, סחבתי הלאה עוד שעה ועוד שעה, עוד יום ועוד יום, מקווה שאולי מחר יהיה לי קל יותר.
עברו כמה שבועות והכאב לא פחת, מוכה חבול ואומלל הייתי קם כל בוקר מחדש לעוד יום של בדידות, משתרך לעבודה, ממלא באיטיות את שעות היום במטלות שונות ומשונות עד שהייתי מתמוטט עייף לתוך המיטה שפעם ישנו עליה חבוקים, מתעטף בשמיכה שקנינו יחד ביום חורפי אחד בהיר וקר, בוכה חרש לתוך הכרית שלו עד שהשינה הייתה נופלת עלי, כבדה ורחמנית.
למחרת הייתי קם לעוד יום דומה וחוזר חלילה.
באותם שבועות איומים שבאו אחרי עזיבתו חשבתי הרבה על חיי, שואל את עצמי איפה טעיתי ולמה זה קרה.
האשמתי את עצמי שהייתי כבד מדי, לא כייפי, לא שמח, רציני מדי. לא הלכתי איתו למספיק בילויים, לא אמרתי לו מספיק פעמים שאני אוהב אותו, לא הייתי רומנטי, לא ספונטני ובטח שלא רגיש.
פינקתי את החתול שלי יותר מאשר אותו, צחקתי ממנו כשניסה להרכיב לי דיאטה מאוזנת יותר ודאג לבריאותי. לא החמאתי לו די על יופיו וכישוריו במיטה ובמטבח, ככל שחשבתי יותר מצאתי בעצמי יותר מגרעות ונעשיתי מדוכא יותר.
אף פעם לא קרה שמישהו זרק אותי ככה, אפילו רני שהתעללתי קשות ברגשותיו, ונעלמתי לו אחרי הפדיחה שעשו לנו הורי – כיום אני חושב שבתת ההכרה רציתי שיתפסו אותי ויאלצו אותי לצאת מהארון – לא עזב אותי בצורה כזו.
הרביתי לחשוב על הקשרים שהיו לי לפני נתי והגעתי למסקנה שרק רני שהיה הראשון שלי הצליח לגעת בי באותה עוצמה כמו נתי.
אולי, אם לא הייתי צעיר טיפש שכזה, הייתי עדיין חבר של רני, חשבתי לעצמי בוקר אחד, אחרי שהתעוררתי מחלום ארוטי מטריד שרני ונתי שמשו בו בערבוביה עם עוד כמה גברים שאת חלקם אפילו לא זיהיתי.
במשך היום עלו במוחי עוד ועוד פרטים על התקופה שלי עם רני. נפגשנו בקורס חובשים, שני חיילים צעירים ומבוהלים, ומיד התלהבנו זה מזה.
בזבזנו כמה ימים בגישושים הדדיים עד שהיינו בטוחים שכן, ההצצות ההדדיות אחד אל מערומי השני במקלחות הצבאית הן לא מקריות, ואז נפגשנו בחורשת האיקליפטוסים העבותה מאחורי הצריפים העתיקים ששימשו אותו למגורים, והתחלנו ללמוד לאט ובזהירות איך יכול גבר אחד לגרום עונג לגבר אחר.
שנינו היינו חסרי ניסיון בצורה שכיום אי אפשר להעלות על הדעת. אז לא היה אינטרנט, ובעצם לא ידענו כלום. היה לנו רק הדמיון הלוהט שלנו וחבילת קונדומים מיותרת לחלוטין כי מעולם לא עשינו שום דבר עם אף אחד אחר.
אולי היה עדיף שהיינו מתחילים את חיי המין שלנו בצורה אחרת, עם גבר מנוסה יותר שידע מה ואיך, אבל ככל הידוע לנו היינו שני ההומואים היחידים בבסיס, ואחרי כמה ימים רני כבר הודיע לי שהוא מאוהב בי נורא, וגם אם הייתי פוגש מישהו אחר לא היה לו סיכוי לגשת אלי כי רני פשוט נדבק אלי והלך אחרי לכל מקום.
יכול להיות שאם הוא היה פחות נכנע ולהוט להשביע את רצוני הייתי אוהב אותו יותר, מעריך אותו יותר, או לפחות מכבד אותו יותר.
לתומי חשבתי שככה זה אצל כולם, ושתמיד כל אחד יסכים שאני אהיה האקטיבי (אני לא חושב שאפילו הבנתי אז את פירוש המונח הזה) ויניח לי לחדור לגופו ומעולם לא ידרוש ממני שגם אני אקריב את ישבני למענו.
התענגתי על גופו הארוך הבהיר והדק של רני, מקבל כמובנות מאליהן את נשיקותיו הלוהטות על גופי, מתעלם מדמעותיו כשסירבתי לנשק אותו על פיו, חודר באנוכיות לגופו, מסביר לו תוך כדי כך שאני בעצם לא הומו, רק נורא חרמן, ושהדברים הללו שאנחנו עושים יחד לא נחשבים לאהבה, זה רק סקס.
אהבה זה רק בין נשים לגברים הצהרתי בטיפשות של צעיר בור וחסר רגישות, וכל הרגשות שהוא מבזבז עלי הם סתם סטייה מגעילה כי גברים אולי יכולים לעשות סקס, אבל לא להתחתן, ואפילו לא לחיות יחד, רק להזדיין ולפנות איש לדרכו.
רני היה מנסה למחות ולהתווכח, אבל הייתי סותם את פיו עם הזין שלי שהוא העריץ, כורע בלי בושה על ברכיו לפני, מלטף את ישבני בידיו העדינות ומציית לי בעונג כשהייתי מעמיד אותו על ארבע וחודר לתוכו, ידי מועכות את מותניו בעודי נושך את עורפו וכתפיו, מתעלם מהסימנים שהיו שיני מותירות על עורו הבהיר.
התנהגתי כלפיו כמו חזיר חסר לב, התעללתי בו ובגדתי בו עם זרים בגן, ואפילו לא טרחתי לשקר בקשר לכך, גורם לו לבכות ולהיפרד ממני, מניח לו לחזור אלי שוב, מקבל באדישות את ההתנצלויות שלו למרות שאני זה שהיה צריך להתנצל בפניו.
לקראת סוף השירות שלי נפרדנו לכמה חודשים, ואני מודה שכלל לא התגעגעתי אליו. היו רבים אחרים ששמחו להעריץ את הזין שלי ולחוש את ידי על גופם.
עם הזמן למדתי דברים רבים שרני הביישן לא יכול היה ללמד אותי. חלק גדול משחצנותי ומאטימותי נשחקו במהלך אותם ניסיונות. מצאתי את עצמי לא פעם מוטל על בטני, או עומד על ברכי, ידיים חזקות משלי אוחזות בי בכוח, וגיליתי שנעים לתת, אבל נעים גם לקבל, ושתמיד יהיה מישהו חזק ותקיף ממני, או בעל זין גדול משלי, ושגם לפאסיביות יש את היתרונות שלה.
רני לא שכח אותי והמשיך לדרוש בשלומי למרות ששירת רחוק ממני. למרבה שמחתו חופשת השחרור שלי נפלה בדיוק על הרגילה האחרונה שלו, והוא נחפז לבקר אותי בביתי.
שמחנו מאוד זה בזה למרות שרשמית נפרדנו וכבר לא היינו זוג.
הפרידה שלנו הייתה כועסת ורצופה שתיקות זועמות מצידי, ובכי מצידו, אבל החודשים שעברו מאז עשו את שלהם. התחבקנו והתנשקנו ודבר הוביל לדבר, הדלת הפתוחה נשכחה מליבנו וכשהורי שבו במפתיע הביתה וגילו אותנו ערומים על המיטה התחוללה מהומה ענקית.
רני רצה להישאר לצידי, אבל לא הרשיתי לו, כמעט בכוח דחפתי את בגדיו לתוך ידיו והדפתי אותו החוצה, ערום למחצה, ואז פניתי להורי וסגרתי אתם את כל החשבונות שצברתי במשך שנים של חיים במחיצתם.
באתי אתם חשבון על הבית הקר והקמצני שגדלתי בו, על חוסר היחס, האדישות, ההזנחה שנהגו בי, על הדתיות המזויפת שלהם, על החשבונות הקטנוניים שלהם, מתחתי ביקורת אכזרית על כל אורח חייהם הצבוע וחסר הערך, ואז אספתי את בגדי המועטים והלכתי.
רני המתין לי במורד הרחוב. הוא רעד כולו מחמת ההלם והבושה, פניו היו לבנים כסיד ורטובים מדמעות, אבל הוא עמד וחיכה לי בנאמנות ועזר לי לשאת את המטען שלי לבית אימו הגרושה שקיבלה אותי בסבר פנים יפות ובלי לשאול שום שאלות.
נכון, לא בכיתי, לא רעדתי, לא הראיתי שום רגשות, אבל בתוכי פנימה הייתי גם אני המום ואומלל. ציפיתי שהם יבואו לקחת אותי חזרה, או לכל הפחות יבואו לדרוש בשלומי.
אם אחי הגדול היה בבית הוא בטח היה בא לברר מה איתי, אבל הוא היה בטיול המסורתי למזרח הרחוק ולהורי לא היה אכפת, ופתאום הבנתי שאני לבד.
נוכחותם של רני ושל אימו פזורת הדעת לא הקלו עלי לאורך זמן. יומיים אחר-כך רני נאלץ לחזור לצבא. כאילו אמר לו ליבו שזה עומדת להיות פרידה ארוכה מאוד, הוא חיבק ונישק אותי שוב ושוב, מתקשה להיפרד ממני, ולפני שהלך סוף סוף אסף את פני בכפות ידיו הדקות והרכות ואמר לי, "הכל יהיה בסדר איתך בנימין, אל תדאג, בסוף הכל יסתדר."
חיבקתי אותו חזרה, אבל לא נישקתי אותו על פיו אלא רק על לחיו, וכמה שעות אחרי שהוא הלך העמסתי את התרמיל שלי על כתפי, נפרדתי לשלום מאימו והלכתי גם כן.
שנים עברו מאז, ובסופו של דבר התקיימה נבואתו של רני ובאמת הכל הסתדר. אחרי כמה חודשים קשים מצאתי עבודה ודירה, למדתי מקצוע ואחרי כמה שנים גם היה לי בן זוג אוהב שאהבתי בכל לבי וכשהוא נישק אותי על פי החזרתי לו נשיקות בתענוג גדול.
הייתי בסדר גמור, ואז הוא עזב פתאום והכל התמוטט, ובליבי ניקרה השאלה – האם זה עונש על היחס הרע שלי כלפי רני שלא זכה לקבל ממני אפילו נשיקה אחת?

2. השותף האידיאלי

יום אחרי שחלמתי שוב על רני, שוכב ערום ולוהט על השמיכה הצבאית המגרדת, צללים של עלי אקליפטוס רוטטים על גופו הרזה, מושיט אלי את ידיו ומתחנן שאנשק אותו על פיו, נכנסתי לסופר חדש שנפתח לא רחוק ממקום העבודה שלי.
לקחתי עגלה והתחלתי לשוטט בין המדפים, מנסה להיזכר מה יש ומה אין לי בבית (משימה שעד כה הטלתי על נתי), עשיתי סיבוב כדי להגיע למדור של מוצרי החלב ואז העגלה שלי נתקעה בעגלה אחרת שעמדה במעבר.
בעל העגלה הסתובב לעברי בחטף, וזה היה רני.
לרגע בהינו מופתעים זה בזה, סוקרים את השינויים הקטנים שחלו בנו במרוצת השנים שחלפו מאז התראינו לאחרונה.
שערו התארך ונאסף בקוקו קטן על עורפו ופניו שעוטרו בזקנקן צרפתי קטן התמלאו מעט, אבל עדיין היה לו גוף ארוך וצנום ועיניים חומות, רכות וביישניות, והחיוך שלו היה חששני ומבוהל משהו בדיוק כמו אז, כשהיה חייל חרמן ומפוחד שסקר אותי במקלחת, מגניב מבטים אל ערוותי המסובנת.
"לא השתנית בכלל." אמר אחרי שסיימנו את עסקינו בסופר וישבנו בבית קפה קטן, מביטים זה בזה בפליאה. "אולי התרחבת קצת, אבל חוץ מזה נשארת אותו דבר - החייל הכי סקסי בצה"ל."
"גם אתה נשארת אותו דבר." החמאתי לו, "הכרתי אותך מיד למרות הקוקו והזקן."
"אני לא זוכר שהיו לך כתפיים כל-כך רחבות וכאלה שרירים." החזיר רני את נושא השיחה אלי, ונגע בהיסוס בשערות שעיטרו את פניו.
"כשלמדתי עבדתי עבודה פיזית קשה מאוד. הייתי סבל ופועל, גם עכשיו אני עובד די קשה, אבל לפחות מרוויח קצת יותר טוב."
עדכנו זה את זה במהירות. הוא סיפר שכעת הוא גר אצל אימו שעדיין הייתה פזורת נפש ועסקה בענייניה, מניחה לו לנפשו.
סיפרתי לו בקצרה על נתי שעזב אותי, משאיר לי חדר פנוי וחור בתקציב. על החור שנשאר לי בלב לא סיפרתי.
"תגיד, איך זה יכול להיות שאף פעם לא יצא לנו להיפגש? הקריות לא כל-כך גדולות? מוזר שנפגשנו רק היום."
"טוב," משך רני בכתפיו, "אני לא מסתובב הרבה, וחוץ מזה, עד עכשיו גרתי בתל אביב, חזרתי לגור אצל אימא רק בחודשיים האחרונים."
להוציא ממנו מידע היה קשה כמו לעקור שן, אבל בסופו של דבר הוא סיפר לי, מדבר בקיצור ובחוסר רצון, שחי כמה שנים בתל אביב, ובשנה האחרונה התגורר עם חבר, איזה תומי אחד שהוא כינה - האקס שלי מהגיהינום.
"מה הוא עשה לך?" שאלתי בסקרנות שלא יכולתי לכבוש.
רני משך בכתפיו והעווה את פניו, "הוא לא מאמין בבלעדיות ביחסים, היה לו קשה לשמור את הזין שלו בתוך המכנסיים. ניסינו יחסים פתוחים וזה היה... עזוב, זה לא התאים לי."
"אני לא מתפלא." הצטחקתי, "אני הרי מכיר אותך, אבל אני מאוכזב, חשבתי שאני האקס שלך מהגיהינום."
הוא חייך וברכו נגעה בברכי מתחת לשולחן הקטן. "אתה היית נהדר, יש לי רק זיכרונות טובים ממך בני. למה נעלמת לי ככה?"
זה שסיפרתי לו הכל, בלי היסוס, מניח את העובדות המכוערות ישר על השולחן, רק מראה באיזה מצב נפשי רעוע הייתי.
הוא לטש בי מבט המום, עיניו מתרחבות בתדהמה. "אתה בני! אתה הלכת להיות זונה?" שאל מזועזע, ומיד כיסה בכף ידו על פיו כאילו ניסה לדחוף פנימה את המילים.
זה לא היה הזעזוע שעל פניו, אלא הרחמים שראיתי בעיניו שגרמו לקיבתי להתהפך. "כן, זה מה שנהיה ממני, זונה של חמישים שקל למציצה." אמרתי בגסות וברחתי משם לשירותים.
למרבה המבוכה לא הספקתי להקיא מעל האסלה והגינה הקטנה מאחורי בית הקפה המטופח ספגה את רוב תוכן קיבתי.
כבר הרבה זמן לא חשתי נבוך ומושפל כל-כך. מתעלם מרני שניסה להתנצל ולעזור ברחתי משם מהר ככל שנשאוני רגלי, נכנסתי מהר הביתה ועוד לפני שהתקלחתי ניתקתי את הטלפון כדי שאיש לא יוכל להשיג אותי.
רני הניח לי להירגע מעט, אבל למחרת, כשחזרתי מהעבודה, הוא המתין לי על המדרגות, נושא עציץ קטן של סיגליות אפריקאיות ורודות, וחיוך ביישני.
הזמנתי אותו פנימה. הוא ניסה להתנצל, אני מחיתי שאין צורך ולקחתי ממנו את העציץ. אצבעותינו נפגשו על ניר העטיפה הכסוף שעוטר בלבבות אדומים מבריקים, ופתאום התנשקנו.
"איזה טיפש הייתי שלא נישקתי אותך אז." אמרתי, והוא חייך, הניח את העציץ על השיש וחיבק אותי, "זה בסדר, תמיד אפשר לעשות תיקון." אמר בפשטות.
בפעם הזו כבר לא מיהרנו כל-כך, עשינו הכל לאט ובזהירות, עוקפים בקפדנות צלקות ישנות ופצעים שעדיין לא הגלידו, נוהגים בסלחנות אחד בשני, מנסים לרפא זה את כאביו של רעהו.
שנינו השתנינו מאז, כיום היינו בוגרים ומנוסים יותר וכבר לא קיבלתי כמובן מאליו את הפאסיביות העדינה שלו.
אחרי שצברתי ניסיון ולמדתי על בשרי עד כמה נבזיים בני אדם יכולים להיות אחד כלפי השני חשתי אסירות תודה לנוכח התנהגותו הסבלנית והרכות שלו.
עכשיו כבר נישקתי אותו על פיו בלי הסתייגויות, ושבתי להתנצל על השטויות שאמרתי לו אז. הוא צחק וסיפר לי שמעולם לא לקח ברצינות את דברי, ותמיד ידע שאני מסתיר מאחורי השחצנות שלי רגישות ופחדים שלא היטבתי להסתיר מפניו.
"אהבתי אותך כל-כך דווקא כי הצלחתי לראות מה אתה מסתיר מאחורי הקשיחות שלך." אמר, ולא שם לב שהוא מדבר על האהבה שלנו בלשון עבר.
אני כן שמתי לב לכך, אבל לא אמרתי כלום. אמרתי לעצמי שלא יזיק לי לגלות מעט טקט ואיפוק ושתקתי.
מיד אחרי הלילה הראשון שלנו יחד נתתי לו את המפתח הרזרבי לדירה (אחרי שהסרתי מעליו את מחזיק המפתחות של נתי) והזמנתי אותו להרגיש אצלי כמו בבית.
רשמית הוא המשיך לגור אצל אימו והחזיק אצלה חלק מחפציו, אבל את רוב זמנו בילה אצלי. ישנו יחד כמעט כל לילה ושוב לא הייתי בודד. היה לי את מי לחבק חזק לפני שנרדמתי, התעוררתי בחיוך לצד גוף חמים ומוכר שהתרפק עלי בפינוק לפני שקמנו.
הוא הכין קפה בזמן שהתגלחתי והיה נפלא לאכול יחד איתו ארוחת בוקר, להיפרד בנשיקה לפני שהלכתי לעבודה ולא לחזור יותר לבית ריק אחרי יום ארוך וקשה במפעל.
רני היה כל-כך נחמד וסבלני, כל-כך נוח לבטל את רצונו בפני רצוני, עד שאפילו ביני לבין עצמי בושתי להודות שעדיין אני מתגעגע לנתי.
היה לי נוח מאוד לגור איתו - הוא היה מסודר, מתחשב, מנומס, הוגן, ממש שותף אידיאלי ובכל זאת מצאתי את עצמי חולם שוב ושוב על נתי.
חסרה לי השתלטנות שלו, הלהט שבו היה מסתער עלי, מתווכח איתי כל פעם מחדש שהפעם זה התור שלו לזיין.
כשהיינו יחד התלוננתי עליו וקיטרתי שהוא משגע אותי, אבל עכשיו התגעגעתי למרץ שלו, למהומה שהיה מטיל בכל מקום, לאנרגיות שלו. חסרו לי המריבות הלוהטות שלנו שתמיד הסתיימו בסקס פרוע.
רני היה מקסים. היחסים שלנו היו כל-כך מנומסים ושלווים ומלאי רוגע. הכל היה מאורגן, מתוכנן, מנומס ומוקפד - עשינו סקס רק במיטה, ותמיד הוא היה הפסיבי, וכמובן שהוא מעולם לא העלה בדעתו להכאיב לי חלילה.
אף פעם לא הצלחתי לריב איתו ריב רציני ורותח כמו שרבתי עם נתי. הוא היה בן אדם כל-כך תרבותי ורגוע, גם כשכעס נשאר הגיוני ושקט.
במקום לשמוח מצאתי את עצמי משתעמם ומתגעגע לנתי שלא היסס להשליך עלי ספלים ונעליים בזמן ויכוח, ולחבוט בי באגרופיו הקטנים (שדגדגו אותי יותר מאשר הכאיבו).
כשכעס מאוד היה מסוגל להתנפל עלי, לנשוך ולצבוט אותי ברוב זעמו, וכשהייתי צוחק, משועשע מעצמת הזעם שטלטל את גופו הדק, ומחזיק אותו חזק כדי לרסן אותו, הוא היה מקלל אותי קללות איומות ונוראות שהצחיקו אותי עוד יותר.
לא, לא היו לי הרבה רגעי שלווה עם האקס שלי, תמיד הייתי דרוך להפתעה הבאה שיפיל עלי, אבל מעולם לא היה לי משעמם במחיצתו.
בעיקר התגעגעתי לקטעים האלימים שהיו לנו בזמן הסקס. כן, שמעתם טוב – סקס אלים.
בהתחלה הייתי מבויש ונבוך כשהוא הצליח לגרום לי, כמעט בעל כורחי, לאלץ אותו לעשות איתי סקס, אבל בסופו של דבר הצלחתי להבין שאין לי סיבה להרגיש רע בגלל שאני כאילו מאלץ אותו לשכב בשקט - רק ככה הוא מרשה לעצמו להיות פסיבי וליהנות מחדירה בלי להרגיש רע עם עצמו, והוא זקוק לכך ונהנה עוד יותר ממני.
אני לא חושב שהיינו יכולים להרשים מישהו שבאמת היה בקטע של סאדו–מאזו, אבל בשבילי לחבוט בישבנו עד שהאדים לפני שזיינתי אותו (בפעם הראשונה הוא כל-כך התרגש עד שגמר לי על הברכיים), היה אקט נועז ואפילו מפחיד מעט.
היו לנו גבולות ברורים שלא עברנו, ומעולם לא נגרם לו נזק, תמיד הייתי מודע מאוד לכך שאני חזק וכבד ממנו והקפדתי מאוד לא להגזים. הזהירות שלי עצבנה אותו לפעמים והוא היה קורא לי - אשכנזי לפלף וחנון – דבר שהיה מעצבן אותי עד כדי כך ש... לא חשוב.
בכל מקרה, מעולם לא איבדתי שליטה, וכל הקטע הזה נשאר תמיד בגדר משחק פרטי וסודי מאוד שהייתי מסוגל לשחק בו רק איתו.
למרות החיבה העצומה שרכשתי לרני לא העזתי אפילו לדבר איתו על הדברים שהייתי עושה במיטה עם נתי, ובכלל, העדפתי להמעיט בדיבורים על נתי מחשש שאתחיל להתנהג ברגשנות מיותרת, או אפילו, חס וחלילה, יעלו דמעות בעיני.
את החלק הרך והרגשני שלי שמרתי נעול וחבוי מפני רני שמצדו גם שמר בינו לבין עצמו את רגשותיו בנוגע לאקס שלו מהגיהינום.
למרות שהוא שתק ולא סיפר לי על תום ידעתי שגם הוא מתגעגע. פעמיים או שלוש הוא אפילו טעה וקרא לי תום - תמיד אחרי ששתה מעט ולא ממש שלט בעצמו - ומיד התנצל ונראה נבוך ומבויש עד כדי כך שהרגשתי צורך לפייס אותו ולהרגיע אותו.
לא התקשיתי לעשות זאת כי לא חשתי שמץ של קנאה, מה הטעם לקנא במישהו שהוא נפרד ממנו עוד לפני שנפגשנו? אמרתי לעצמי, דוחק בכוח את הקול הקטן שלחש לי שאני לא מקנא כי פשוט לא אכפת לי.
אני לא יודע מה הייתי עושה אם נתי היה טועה וקורא לי בשם של אחר, לא חשוב עד כמה שתוי הוא היה אני בטוח שלא הייתי מלטף את ראשו ואומר לו שזה בסדר ושישכח מזה.
אני לא רוצה לרמוז בכך שהסקס עם רני היה משעמם. חלילה... הסקס היה נהדר, הוא היה מאהב עדין, מתחשב וסבלני מאוד.
הוא מעולם לא סירב לי והמאסז'ים שלו היו ראויים לפרסי נובל אבל... אבל מה? מה בעצם הבעיה שלך בני? שאלתי את עצמי בזעף אחרי ששוב עשיתי ביד במקלחת בעוד רני ישן בנחת מול הטלוויזיה הדולקת בלי קול.
אז הוא מעדיף שאתה תזיין אותו, וגם כשהוא מוותר לפעמים ומזיין אותך הוא כל-כך עדין וזהיר עד שבא לך לצרוח, אז מה?
יותר טוב שהוא יהיה כמו נתי שהיה נאבק בך, ומתווכח, ומוציא לך את המיץ, ומאלץ אותך להרוויח כל זיון בזיעת אפיך, ושאיתו לא עשית כמעט אף פעם ביד כי לא היה לך מספיק כוח ומרץ? לזה אתה מתגעגע? למשוגע הקטן והעצבני הזה?
רני הוא לא טיפוס כזה וטוב שכך.
הוא פשוט בן אדם שונה לגמרי מנתי וזהו, תשלים עם זה ודי.
במשך כחודשיים עשיתי כמיטב יכולתי להשלים עם זה ודי, ואני גאה להגיד שמעולם לא נכשלתי, אף פעם לא קראתי לרני בשמו של נתי ותמיד השבתי לו בעדינות על עדינותו ועשיתי כמיטב יכולתי להיות ראוי לו. הייתי נחמד סבלני וחביב ותרבותי ומסודר ונשארתי נאמן רק לו.
כלפי חוץ נראינו כזוג מהשמים, אף אחד לא ידע שבלילה אני חולם על סקס פרוע ומתגעגע למריבות ולסצנות הקנאה המטורפות של נתי.
הרגשתי אשם לפעמים, בעיקר כשהייתי מתעורר מגורה אחרי חלום ארוטי על נתי, אבל מה יכולתי לעשות? אני אחראי על ההתנהגות שלי רק במשך היום, אני לא יכול לקחת אחריות גם על החלומות שלי.
ואז הגיע הקיץ - נעשה חם, גם פוליטית וגם חם בפועל. היו המון דיבורים על התנתקות, ועל מה שמותר או אסור ליהודי לעשות ליהודי.
גלי חום הרתיחו את האוויר, חולקו סרטים כתומים וכחולים, היו מהומות וקטטות, נישאו נאומים לוהטים, השמש קפחה על ראשי המפגינים, כבישים נפקקו בגלל מחאות המפונים, אנטנות של מכוניות עם סרטים כחולים נשברו, והחיים בארץ נעשו בלתי נסבלים עוד יותר מהרגיל.
"ממש פחד להדליק טלוויזיה." התלוננתי בפני רני שישב וקרא ספר עב כרס על איזה פילוסוף גרמני שניסה למזג את תורת הבודהיזם במשנה הפילוסופית המשעממת שלו.
רק עוביו של הספר גרם לי להרגיש עייף.
"אנחנו חיים בזמנים מרתקים." אמר בעצב וסגר את ספרו, מביט בי בתשומת לב. מרמז לי בלי מילים שהוא מוכן ומזומן להתפנות אלי אם רק ארצה לשוחח איתו.
אם הייתי מפריע ככה לנתי הייתי כבר חוטף נעל בית בראש חשבתי בתוגה, והמשכתי להתלונן שנמאס לי כבר ממה שקורה במדינה הזו.
חוץ מקול המוזיקה אני לא מעז לשמוע כלום ברדיו, ובטלוויזיה המצב לא טוב יותר - אם זה לא נאומים מפגרים של פוליטיקאים, אלו חדשות מדכאות על צעירים שדוקרים זה את זה בלי סיבה, או על מבוגרים שמתעללים בילדים. בכוכב נולד גילו שהכל רמאות וגם הטבע נגדנו - כל יום יותר חם ויותר לח והים מלא מדוזות שמונעות מאתנו אפילו את התענוג התמים של שחייה מרעננת.
"נמאס לי כבר מהמדינה המטורפת הזו!" סיימתי את נאומי בלהט.
"באמת?" שאל רני ברוב עניין והסיר את משקפי הקריאה שלו - משקפיים בי פוקליים עדינים עם מסגרת דקיקה שהלמו היטב את זקנקנו המטופח והבליטו את יפי עיניו החומות – "אז למה שלא ניסע מפה?"
"ניסע? לאן ניסע? מה פתאום ניסע?"
"להולנד למשל," אמר רני בנחת. "אמסטרדם מקסימה בקיץ, והיא מאוד גיי פרנדלי."
"למה דווקא הולנד?" התעצבנתי (עדיין לא התגברתי על הטראומה של אנה פרנק והשפה ההולנדית שכל-כך דומה לגרמנית, אבל גם שונה ממנה, מרגיזה לי את האוזניים), "למה לא ברצלונה? גם שם נחמד, וגם שם נוח להיות הומו, מה איבדת דווקא בהולנד?"
"את אבא שלי." אמר רני והלך למטבח, גבו הזקוף משדר אלי שהפעם קצת הגזמתי עם ההתפרצות שלי.
ככל שמזג האוויר התחמם גם סבלנותי הלכה והתקצרה, והוא, ששנא מריבות, היה פשוט קם והולך לחדר אחר כשהייתי מתחיל לדבר שטויות ולהתנהג בחוסר הגיון.
אף פעם הוא לא נעמד מולי כמו גבר ואמר לי שאני מעצבן, אידיוט גס רוח עם פה גדול, ושמגיעות לי מכות על ההתנהגות שלי.
לא, הוא היה מקפל את המשקפיים שלו בזהירות, שם אותם בנרתיק הזהוב והמעוצב לתפארה שלו, ואז מסתלק מהחדר, מניח למחוות ולשפת הגוף שלו לדבר במקומו.
יכול להיות שיש אנשים שימצאו בהתנהגות שלו משהו מאוד מתוחכם ותרבותי (או. קי. בסדר, אני מודה שיותר תרבותי לצאת מהחדר מאשר לצרוח ולהעיף ואזות מחרסינה על בן הזוג), אבל אותי זה עצבן נורא.
רציתי שהוא יתנפל עלי ויצרח, שיטלטל אותי חזק ויגיד לי שאני חרא, אגואיסט עם נימוסים של חזיר יבלות, ואיך אני לא מבין שהוא עדיין נאבק בסיפור הלא נגמר של יחסיו עם אביו שגר כעת בהולנד, ולמה אני גס רוח ואטום כל-כך כלפיו כשאני יודע שהוא בחור רגיש ושהוא מתייסר וסובל בגלל אביו שעזב את הבית כשהוא היה פעוט בן שלוש?
מאז שהתגרש מאימו, אביו של רני קיים עם בנו יחסים סבוכים של שנאה אהבה, היעלמויות לא צפויות וחזרות לא מוסברות שחירפנו את רני ואת אימו.
העובדה שרני יצא מהארון בפשטות ובלי בושה ביום הולדתו השש עשרה, ועשה את זה באומץ רב מול כל בני משפחתו המעטים לא שיפרה את המצב.
האבא שלא טרח להיות במסיבת יום ההולדת הגורלית ההיא בא שבוע אחר-כך בטיסה מברזיל, הרעיף מתנות, תוכחות, נזיפות, איומים והבטחות לסירוגין בניסיון לשכנע את בנו שהוא לא הומו והרחיק לכת עד כדי כך שלקח את רני לנערת ליווי כדי שיראה סוף סוף את האור.
רני מילא פיו מים בנוגע לאותה חוויה טראומתית, אבל מאז כל הקשרים שלו עם אביו נותרו וירטואליים.
רק לפני כמה חודשים אביו טרח סוף סוף להתקשר אליו, התנצל בחצי פה על התנהגותו בעבר ובישר שהוא התיישב סוף סוף בדעתו והוא נשוי כעת לצעירה שגילה כמחצית מגילו, ואם לא די בכך הוא עומד להיות שוב אבא.
"והפעם אני מקווה להצליח יותר במשימה." אמר בחרטה, והזמין את רני לבוא לפגוש את אשתו ואת הוריה שמנהלים עסק מצליח של שיפוץ גגות רעפים וזקוקים תמיד לעובדים צעירים וחרוצים.
רני ואימו קיבלו את הבשורה ברגשות מעורבים. אימו מלמלה בבוז שיש אנשים שמתבגרים מאוחר יותר מאחרים, ומוטב מאוחר מאשר בכלל לא, ורני הסתבך בין תחושות של קנאה מחד ושמחה על התרככותו של אביו מאידך.
בסופו של דבר רני החליט כמובן לעשות את הדבר הנכון ואיחל לאביו אושר ושמחה, ואחרי הלידה של אחיו למחצה שלח לאשתו החדשה של אביו זר פרחים עם כרטיס ברכה רגשני.
הייתי צריך לזכור את כל הדברים הללו כשהוא העלה את הרעיון של הולנד ולא להסתער עליו כמו ג'מוס חסר נימוס.
הלכתי למקלחת, שטפתי את פני במים קרים, הסתכלתי לעצמי עמוק בעיניים, התעלמתי בגבורה מכך שיש לי עוד קמט בין הגבות והתחלה של שקיות מתחת לעיניים, ואמרתי לעצמי שרני הוא החבר שלי ושאני צריך להיות שם בשבילו (ביטוי פלצני מעצבן), לתמוך בו ולעודד אותו, ולחשוב לשם שינוי גם עליו ועל הרגשות שלו.
אחר-כך ניגבתי את פני והלכתי אחריו למטבח כדי להציע לו את אהדתי, תמיכתי, עזרתי וכתפי הרחבות.
למזלי הוא לא שאל מעולם למה אני לא מציע לו גם את אהבתי.

תגובה 1: