עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

האפורה

אחרי כמה חודשים רגועים פחות או יותר היא שוב חזרה, התחושה הזו שאני מכנה האפורה. האפורה היא מטרד רציני. סוג של חולי - חלקו נפשי וחלקו גופני - שמציק ומעיק, מטריד ומשבש את חיי ללא הכר. הדבר היחיד שמסוגל לגרש את האפורה הוא גבר, לא סתם גבר אלא אחד, מסוג מסוים מאוד שעושה בי מעשים שקשה לי להסביר ושרק אחריהם אני שב לנשום כראוי.
אני מדמה את האפורה לשמיכה כבדה, חמה, מגרדת, חונקת, עשויה צמר גס מהסוג שמושך אליו פרעושים קטנים ומציקים. שמיכה מעופשת, מגעילה שרק אני רואה, ברגע שהיא נוחתת עלי במלוא כובדה אי אפשר להיפטר ממנה אלא אם כן... כן, יש דרך לסלק מעלי את האפורה, דרך משפילה, מעליבה, מזויפת ויקרה מאוד שאני נוקט בה רק אחרי שאני מפסיק להגיד לעצמי שאולי סתם התקררתי או מתחתי שריר או שאולי אני עומד לחלות בשפעת.
אחרי שכל השקרים הקטנים והפחדניים שאני ממציא כדי להדוף מעלי את האמת המביכה נכשלים אני נשבר ושוב עושה את הדבר שנשבעתי לא לעשות יותר - מצלצל למקום נתעב אחד שם כבר מכירים אותי ושולחים לי מישהו שייקח את כספי ויעמיד פנים שהוא הגבר שאני מחפש.
זה זיוף וזה אף פעם לא בדיוק זה, אבל זה מועיל לכמה זמן. אחרי לכתו אני שוב נושם לרווחה וחי כרגיל ואז, כמה שבועות אחר כך, שוב יש לי הרגשה מציקה כזו כאילו אני עומד לחלות ואני יודע שהאפורה שוב מרחפת מעלי, מוכנה ומזומנה לנחות עלי במלוא כובדה הטורדני המעיק והחונק, וחוזר חלילה.
כשהייתי צעיר יותר ואופטימי יותר קיוויתי לפגוש מישהו שיאהב אותי ויגרום לי להתאהב בו וככה אצליח לגרש את האפורה, אבל אף פעם לא מצאתי אותו.
פה ושם חשבתי שכן, אבל תמיד טעיתי, אף אחד מהגברים שאהבו אותי לא הצליח לנצח אותה. לא הצלחתי להתאהב באף אחד מהם והיא חזרה כל פעם מחדש, הורסת כל קשר שניסיתי לבנות.
ואז, יום אחד בהיר וצח של תחילת הסתיו, יצאתי עם כמה מהקולגות מהמשרד לאכול ארוחת צהרים במסעדה סמוכה שנפתחה לא מכבר, ובעודי אוכל לתיאבון מנת פסטה פרימוורה עשויה להפליא הגיע הטבח לשאול אם הכול בסדר ואם אנחנו נהנים מהאוכל.
נתתי בו מבט אחד וידעתי מיד שסוף סוף זה קרה גם לי – סוף סוף התאהבתי – מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שאני חייב להשיג אותו או שחיי לא יהיו חיים.
הוא גבוה ממני בראש, רחב מאוד, שחום, שעיר, מלא גוף. כרסו מוצקה, צווארו עבה, זרועותיו שריריות וחזקות, פרקי ידיו עבים מאוד ומסתיימים בכפות ידיים רבועות ומחוספסות.
העזתי להעיף רק מבט אחד חטוף בפניו השחומים והגדולים ומיד החזרתי את מבטי לצלחת, רועד מפחד שמא מישהו יחוש או ינחש חלילה... חשתי כאילו אני יושב על גחלים, המבט שלו, שחור ועז, ננעץ בנו מתחת לגבות עבות ומשולשות, עיניים צרות ומלוכסנות מעט והפה המלא והזועף... לא יכולתי לתת בו יותר ממבט קצר אחד. מפחד שלא אשלוט בעצמי נאחזתי במזלג ובסכין שלי בכוח, משנן לעצמי שאסור לי בשום פנים ואופן להניח לאיש להבחין במתחולל בקרבי.
"האוכל פשוט מצוין." אמר אחד הקולגות שלי, איש חביב, לא צעיר ונהנתן ידוע, "אתה עוד תראה אותנו פה הרבה." חייך אל הטבח שהנהן בכובד ראש, שילב את ידיו העבות על חזהו הרחב, איחל לנו בתאבון וחזר למטבח.
"גם אם האוכל היה איום ונורא לא הייתי מעז להגיד כלום." גיחך עמיתי ודחס מלוא המזלג פסטה לפיו, "לא לטבח בריון כזה, אבל האוכל באמת מצוין, נכון?"
כולם הסכימו בהמהומים והמשיכו לזלול ורק אני איבדתי את תאבוני. הייתי חייב... הייתי מוכרח... אין ספק שעלי לעשות מעשה ולעשותו בתבונה ובשום שכל. בזהירות אך ללא פחד. עלי להפסיק להיגרר אלא ליזום משהו... אני חייב... קמתי והשתרכתי לעבר השירותים. שטפתי את פני במים קרים ואחר כך נעצתי מבט בוחן במראה. מובן שהרושם הראשוני הוא החשוב ביותר, בהיתי בעצמי תוהה לראשונה מזה זמן רב איזה רושם אני יוצר. לא משהו היה עלי להודות - קטן קומה, עגלגל ועדין, עורי בהיר, שערי דק ורך קצוץ קצר, לחיי אדמדמות ועיני כחולות - מעין פיטר פן מזדקן.
הוא בחיים לא ישים לב אלי, גבר כמוהו, הוא לא ייתן לי אפילו שמץ של סיכוי. אני חייב לחשוב על משהו, לתחבל איזו תחבולה, אבל... להב קר של פחד ננעץ בחזי, ומה אם הוא בכלל לא... אולי הוא חובב נשים? אולי אפילו נשוי? גבר בגברים שכמוהו, הן בטח רצות אחריו, מנפנפות לעברו את שדיהן, קורצות אליו בעיניהן, פושקות רגלים... די! חדל להתחבא בבית שימוש כמו ילדה שהרטיבה את תחתוניה, הדרך היחידה לברר דבר כזה היא לשאול.
יצאתי מהשירותים והצצתי לעבר בני ליוויתי, הם התלוצצו עם המלצרית הנאה שחשפה רגלים ארוכות ושחומות במיני קצר ולא שמו לב אלי. במקום לחזור לשולחן התגנבתי למטבח שהיה גדול וחם, קירותיו מצופים אריחים לבנים, רצפתו טרה קוטה אדומה כהה. אורות הפלורסנט החזקים התלויים על התקרה התיזו הבזקי אור לבנים ודוקרים מהמקררים, משטחי העבודה, הכיורים והכיריים העשויים נירוסטה כסופה ובוהקת.
הוא עמד במרכז, חותך ירקות בסכין חדה, מרים את ראשו מידי פעם וזורק פקודה אל אחד מעוזריו הצעירים שנשמעו לו במהירות, ואז הבחין בי.
"כן אדוני?" פנה אלי בנימוס, מרכין לעברי את ראשו.
"רציתי אה... רציתי לדעת אם אתה מבשל גם באירועים פרטיים?"
הוא צופף את גבותיו העבות, מהורהר, "תלוי." אמר לאיטו, "אתה יכול לתת לי יותר פרטים?"
אלוהים! מה אני עושה עכשיו?
"אני... אהה..." ואז דחף אחד מעמיתי את ראשו למטבח וקרא בשמי, "איזי! אנחנו חייבים לחזור לישיבה, בוא כבר!"
"אולי נוכל לדבר על זה אחר כך?" גמגמתי, "מתי אתה מסיים לעבוד?"
"בשמונה בערב. תבוא בשמונה ומשהו ונדבר, זה אפשרי?"
"כן, בטח. ניפגש אחרי שמונה." חייכתי אליו את מה שקיוויתי שהוא חיוכי הטוב ביותר וברחתי.

"על איזה אירוע פרטי חשבת?" הוא שאל אותי כמה שעות אחר כך, כשישבנו במטבח המסעדה שלו על כוס קפוצ'ינו שהוא הכין במכונת קפה נוצצת ומרובת כפתורים.
"מסיבת הפתעה לאימא שלי, היא תהיה בת שבעים וחשבתי..." הבטתי כה וכה במטבח המצוחצח שנראה נטוש. "כולם הלכו כבר הביתה?"
"כן. אנחנו סוגרים בשש ועד שבע וחצי כולם הולכים הביתה."
"נשארת במיוחד בשבילי?"
"אני תמיד נשאר עוד קצת אחרי כולם, בודק שהכול מסודר ומוכן למחר."
"אתה בעל הבית?"
"אחד מהם. רוזי, השותף שלי, אחראי על ארוחות הבוקר ואני על הצהרים."
"ובערב אתם סוגרים?"
"כן. רוב הקליינטים שלנו עובדים פה, באזור התעשייה, בערב הם הולכים הביתה ככה שאין טעם להתעסק עם ארוחות ערב."
"זה בטח משמח את אשתך."
"אני לא נשוי."
"גם אני לא. ואגב, שמי איזי."
הוא הושיט לי כף יד גדולה, קשה וחמה שעטפה לגמרי את כף ידי. "אני מיקו." אמר ועיניו סקרו אותי בקפידה מכף רגל ועד ראש. מבטו צמרר את עורי והיה עלי לעשות מאמץ כדי להרפות מכף ידו.
"אתה מחפש דירה?" שאלתי, מרמז במבטי לעבר עיתון יומי שהיה פתוח במדור השכרת דירות.
הוא קיפל את העיתון במורת רוח והשליך אותו לפח. "קשה מאוד למצוא פה דירה, ולצערי אני גר עם שני שותפים בלתי אפשריים. המצב נעשה כל כך בלתי נסבל עד שהתחלתי לשקול לחזור לגור אצל הורי."
"מה הבעיה איתם?"
הוא נאנח והעווה את פניו במורת רוח. "חוץ מזה שהם דראמות קווין רעשניות אין בהם שום רע, אבל אני שונא מהומות וקשה לי אתם. הסתדרתי איתם נפלא עד שהם התחילו לריב. עכשיו אני תקוע עם שני גברים כועסים וממורמרים שמנסים לפתות אותי לסקס כדי לגרום אחד לשני לקנא." שמץ של חיוך מר האיר את פניו לשנייה, "מהרגע הראשון ידעתי שלעשות אתם שלישייה זה רעיון גרוע, אבל הייתי שיכור ואתה יודע מה קורה כשהזין עומד."
הקנאה בשותפיו לדירה פגעה בי כמו מכה לא צפויה בבטן. זה כאב פיזית ועורר בי בחילה עזה.
הוא הביט בי מופתע. "אתה מסמיק? אני מקווה שלא אכפת לך שאני הומו?"
"לא. אני... גם אני..." לא יכולתי לדבר יותר. לשוני דבקה לחיכי ולרגע התחשק לי לברוח, אבל לאן? יכולתי לברוח ממנו, אבל לא מעצמי.
"אני מצטער שהבכתי אותך." אמר מיקו בעדינות מפתיעה אצל גבר כל כך מגודל. "בוא נעזוב את הבעיות שלי ונתרכז בך."
"תראה אני... תכננתי להזמין את אימא לדירה שלי ולהפתיע אותה עם ארוחה טובה, אבל אני לא יודע לבשל, וחוץ מזה אימא שומרת כשרות ומאז שאבא נפטר היא מקפידה עוד יותר, אני לא בטוח..."
"המסעדה לא כשרה, אבל אישית אני דווקא מעדיף לבשל אוכל כשר. זה אתגר וזה נותן לי הרגשה טובה. מצחיק, אבל אני מקפיד לאכול אוכל כשר עד כמה שאפשר למרות שאני בכלל לא דתי."
"גם אני." הודיתי ולרגע נפגשו עיני בעיניו והרגשתי שאני שוב מסמיק.
"אתה יכול לבוא אלי הביתה ולבשל לי ולאימא ארוחה כשרה וטעימה?" שאלתי.
"מה, רק לשניכם? לא יהיו עוד אנשים?" הופתע מיקו.
"עוד לא חשבתי על זה." הודיתי, "הדירה שלי די גדולה, אבל עברתי אליה רק לפני כמה חודשים ועדיין אין לי מספיק רהיטים."
"מתי היום הולדת?"
"בעוד חודש. מה דעתך לקפוץ אלי עכשיו ולראות את המטבח ולתת לי כמה רעיונות? אני יודע מה אני רוצה לעשות, אבל אני לא יודע איך לארגן הכול."
הוא חייך פתאום, החיוך האמיתי הראשון שראיתי אצלו. "אני טוב בארגון דברים." אמר וקם על רגליו, מתנשא מעלי, גבוה וכהה. קמתי גם כן, מחניק דחף פתאומי שעלה בי לרדת על ברכי ולהצמיד את פני אל חלציו.
הדחף הזה חזר להציק לי שוב ושוב בזמן שהוא שוטט בדירה הריקה והמאובקת שלי.
על פי ארשת פניו ניחשתי שהוא מתפלא איך אני חי בצורה מוזנחת כזו, אבל הוא שתק, וכדי למלא את השתיקה נאלצתי להכביר מילים ולהסביר שאני עסוק מאוד, החברה שאני עובד בה מתפתחת מהר ומוטלת עלי אחריות רבה ולכן הספקתי לרהט רק את חדר השינה שלי. ברגע שיהיה לי פנאי אפרוק את הארגזים שמונחים כבר כמעט שנה בחדר השינה הקטן ואקנה סלון, ואולי עוד מיטה לחדר השינה הבינוני, ובאמת הגיע הזמן שאקנה כמה כסאות מטבח כי זה לא לעניין לשבת על כסאות גן מפלסטיק...
"הבעיה היא שאני לבד ולכן אין לי חשק לעשות שום דבר רק בשביל עצמי ברגע שיהיה לי שותף לדירה..."
הוא נעץ בי מבט, "אתה מחפש שותף?"
ליבי זינק אל גרוני ונחת משם עד לתחתית קיבתי, זהירות איזי, לאט לאט, החיפזון מהשטן.
"כן, אבל עוד לא הספקתי לנסח ולפרסם מודעה."
"מה דעתך עלי בתור שותף?" שאל, מביט בי במבט רציני שכמו חדר דרכי, מפלח אותי פנים ואחור.
היה עלי להדק את ידי בכוח סביב ידית הפלסטיק החלקלקה של הכסא שישבתי עליו כדי לעצור בעד עצמי מלגלוש על הרצפה, להשתטח למרגלותיו ולהתחנן לפניו שבבקשה, יבוא לגור איתי ויניח לי לשרת אותו.
הוא פירש את שתיקתי כהיסוס. "אני מבטיח לקחת על עצמי את הבישול והקניות." אמר והושיט לי את ידו.
נאחזתי בה כטובע האוחז בחבל ההצלה. "כן, אני מסכים." אמרתי בקול יציב שהפתיע אותי, וככה יצא שבאותו היום בו פגשתי אותו והבאתי אותו לביתי החלטנו לגור יחד וכל אותו זמן הוא לא ידע כלום על מה שקורה אצלי בפנים.
באותו לילה, אחרי שחתמנו על זיכרון דברים ונפרדנו בלחיצת יד, שכבתי במיטה הענקית והריקה שלי ורקמתי תכניות.
היה ברור שעלי להמשיך באותה מדיניות של איפוק ושמירת רגשותיי האמיתיים לעצמי. הוא אמר בפירוש שהוא שונא דראמות ואם אשליך את עצמי עליו הוא ייתקף גועל. אני חייב לבסס את יחסי איתו על כבוד וידידות ולאט לאט... אני אתחיל בדברים קטנים כמו מסג' ידידותי לעורפו וכתפיו ו... הוצפתי חמימות נעימה כשחשבתי על עורפו הרחב, צווארו האיתן, עורו הכהה והחמים, ופתאום הבנתי שהאפורה נעלמה כלא הייתה ושאני חרמן להפליא, אבל במקום להזמין אחד מאותם מאהבים מזויפים שהשאירו אותי תמיד בתחושת גועל דביקה כיביתי את האור, עצמתי את עיני, חשבתי עליו ועל כל הדברים שאני אפתה אותו לעשות לי וליטפתי את עצמי בנחת עד שבאתי על סיפוקי ונרדמתי מחייך. 

בסוף השבוע החלטתי שהגיע הזמן לפרק את הארגזים המאובקים שנחו זמן רב כל כך בחדר השינה שכיניתי בליבי חדר הבלגן. בעודי מתוודע מחדש לספרים, דיסקים, כלי בית, נעלים, מגבות, כלי מיטה ומבחר מזעזע של ואזות שירשתי מכל מיני דודות פולניות צלצל הטלפון ומיקו היה על הקו. "אני יכול לעבור אליך כבר היום?" שאל.
הוא דיבר בקול שקט, אבל אני שכל נימי הווייתי היו מכוונים אליו בניסיון לקלוט מה מתחולל בראשו הרגשתי שהשלווה המאופקת שלו מסתירה סערת רגשות.
"בטח שאתה יכול. אני אשמח מאוד, ברוך הבא." אמרתי בעליזות ואחר כך שאלתי אם הכול בסדר ואם יש איזה בעיה.
"יש שתי בעיות שגרות איתי." סתם מיקו ולא פירש. הוא רק הודיע לי שבקרוב מאוד הוא יהיה אצלי, ואמנם, תוך שעה הוא הופיע עם משאית ושני סבלים - דור וגל – הבעיות שגרו איתו.
המשאית הייתה שייכת לגיסו של דור שביחד עם גל בן זוגו לשעבר (?) נודבו בעל כורחם להיות סבלים של מיקו. "איזה מזל שפינית את הארגזים." שמח מיקו ובמו ידיו עמד ושטף בזריזות את חדר הבלגן שעמד להיות חדרו. הוא עבד מהר ובמיומנות וחיש קל הועלו לדירתי מיטתו שתי שידות, מחשב, כורסת טלוויזיה מעוצבת מצינורות מתכת ומעור שחור וכמה ארגזי ספרים.
שותפיו לשעבר לדירה צייתו ללא היסוס להוראותיו. קשובים וממושמעים להפליא לפקודותיו התרוצצו הלוך ושוב בין המשאית למעלית וחיש קל החלו להזיע ופשטו את חולצותיהם, חושפים גופות שריריים תוצרת מכון כושר, שזופים ומרוטי שיער כמקובל.
אחרי שכל הציוד נפרק ופוזר בדירתי התייצבו השניים בפניו של מיקו שנאבק בעזרתי במלאכת הרכבת המיטה שלו. הוא הבריג ואני הגשתי ברגים והחזקתי קורות עץ, מקווה בסתר ליבי שגם הוא יוריד את החולצה, והודיעו לו שהמלאכה תמה.
"יפה מאוד דורגל!" הרעים מיקו בקול חמור, ואז חייך פתאום וחיבק את שניהם ביחד, אחד מימין ואחד משמאל, הודיע להם שהם הומואיות טפשוניות ונישק על לחייהם, מה ששוב גרם לקיבתי להתעוות בקנאה שניסיתי להסתיר.
הם חיבקו ונישקו אותו חזרה, אמרו לו שהם אוהבים אותו ושהוא תמיד רצוי אצלם בחזרה, לחצו את ידי ואמרו לי להשגיח טוב על הטבח הכי טוב בתל אביב, לבשו את חולצותיהם ונסעו לדרכם במשאית.
"אז הם שוב יחד?" ניסיתי להבין.
"בטח שכן, הם לא נפרדו ברצינות, הרי הם מאוהבים מעל האוזניים." צחק מיקו, הידק את הבורג האחרון במיטה שלו - מיטת עץ דובדבן כהה וממורט - פקד עלי לאחוז קצה אחד של המזרון, אחז בקצה השני, וביחד הנחנו את המזרן העבה והכבד על המיטה.
"זהו, אפשר להתחיל להרגיש כמו בבית." הצהיר מיקו, פשט את חולצתו והטיל את גופו הערום למחצה על המיטה.
בהיתי בו, מקפץ על המיטה, בודק אם היא לא חורקת תחת כובד משקלו, (להערכתי הוא שקל בערך מאה ק"ג), מאלץ את עצמי להתאפק ולא להצטרף אליו.
לאט לאט, פקדתי על עצמי, בלי לחץ ובלי חיפזון. רק אם תשחק בתבונה בקלפים שלך הוא יהיה שלך.
"בוא איזי, תצטרף אלי." הזמין אותי מיקו, "אני רוצה להיות בטוח שהרכבתי אותה טוב." התיישבתי בצניעות על קצה המזרון וקיפצתי קלות על ישבני, מחייך אליו בתמימות, מקווה שהמהומה המתחוללת בתחתוני למראה גופו החשוף לא נראית כלפי חוץ.
"אני מת מרעב." הודיע לי מיקו אחרי שנחה דעתו מהמיטה שלא חרקה כמלוא הנימה, "אתה בטח חושב ששמן כמוני עושה דיאטה, אבל האמת היא שאני אוהב לאכול והחלטתי להשלים עם הכרס בכבוד ולא להרעיב את עצמי."
"אתה לא כזה שמן." הרגעתי אותו, "אני דווקא אוהב גברים גדולים." הוספתי בביישנות והסמקתי כאילו אני בתולה חסודה, אבל הוא כבר היה בכיוון המטבח ובטח לא שמע אותי.

בימים שבאו אחר כך עבדנו קשה מאוד בסידור הדירה ותוך כדי כך למדנו להכיר זה את זה. קנינו ספות ומזנון לסלון הריק שלי, דיברנו על כל מיני נושאים ברומו של עולם, צחקנו יחד מכל מיני בדיחות, סרטים, ספרים ולפעמים מסתם שטויות, אכלנו הרבה וטוב, ואפילו צבענו מחדש את המטבח בצהוב, הצבע החביב על מיקו.
היו לו ידיים טובות שהפליאו לעשות בכל מלאכה וחוש טכני מפותח. בניגוד אלי, בעל הידיים השמאליות, הוא תלה מדפים, הרכיב רהיטים, פתח סתימות, הבריג נורות חשמל, ועשה הכול בקלילות מעוררת קנאה ומתוך הנאה גלויה.
אחרי שבוע עמוס עבודה הכול הסתיים. הדירה הבריקה מניקיון כל החדרים היו מרוהטים כהלכה. כל חפץ עמד במקומו ומיקו הגיע הביתה עם זר ענקי של ורדים אדומים, תקע אותו בתוך הואזה היחידה שהשארתי מאוסף הזוועות של הדודות שלי - השאר נזרקו עם הקרטונים הריקים - וחייך אלי.
"מה נעשה היום?" שאל, ופתאום הבנתי שנגמרו הדחיות והתירוצים, אני צריך להתחיל לעשות משהו כדי להבהיר לו את מבוקשי, אבל מה?
מיקו צנח על כורסת העור שלו, פשט את רגליו על ההדום ונאנח. "אני עייף." אמר בפשטות, "היה שבוע עמוס מאוד. אתה לא עייף איזי?"
"הרוס לגמרי." אמרתי והבטתי בכפות רגליו כי להביט בפניו היה למעלה מכוחי, וחוץ מזה יש לי פטיש קל ולא מזיק לכפות רגליים, בעיקר כפות רגלים גבריות גדולות וחזקות ש... בלי לדעת בדיוק איך זה קרה מצאתי את עצמי על הרצפה מול ההדום שלו, מעסה את קימור כף רגלו.
פחדתי שהוא ינזוף בי, או גרוע מכך, יצחק ויבקש ממני להפסיק לדגדג אותו, אבל הוא רק נאנח, שמט את ראשו לאחור על המשענת ואמר שזה נהדר ושלא אפסיק בבקשה.
לא חלמתי להפסיק, השקעתי את כל כשרון העיסוי שלי בכפות רגליו, קודם הימנית ואחר כך השמאלית וחוזר חלילה, אבל אחרי כרבע שעה הבחנתי שהבליטה הקלה שבין ירכיו הולכת וגדלה והרוכסן של מכנסיו נראה כאילו הוא נמצא בצרות רציניות. גם הרוכסן שלי סבל מאותן צרות.
מוקסם לגמרי מגודלה ועובייה של אותה בליטה הפסקתי את העיסוי ושלחתי יד לגעת בחלציו. הוא התיישב בבת אחת, הוריד את רגליו מההדום ונעץ בי מבט.
זה היה רגע מביך לשנינו. פני להטו מבושה, התחלתי להתנצל, אבל הוא השתיק אותי במבט חד. "זה בסדר, במקומך גם אני הייתי עושה אותו דבר איזי ואני לא הייתי מתאפק כל כך הרבה זמן כמוך, אבל..."
"אבל מה?"
"אתה חושב שזה רעיון טוב? אם אנחנו שותפים לדירה אולי עדיף..."
"אני מוצא חן בעיניך?" הפסקתי אותו, הייתי חייב לדעת את האמת לפני שאצא מדעתי.
הוא חייך וליטף את לחיי באצבע אחת מחוספסת ובוטחת. "למה אתה חושב שיצאתי מהמטבח לשאול מה דעתכם על האוכל?"
"כי זה מה שטבחים עושים."
"לא אני. מצידי מי שהאוכל שלי לא טעים לו שילך לכל הרוחות, אבל כשראיתי אותך..."
מספיק! שמעתי די והותר.
עדיין על ברכי נדחקתי בין ירכיו ופתחתי את רוכסן מכנסיו. הוא השלים את המלאכה ושמט מעליו בזריזות את תחתוניו וסוף סוף יכולתי...
"רגע." עצר בעדי דקה לפני שהכנסתי לפי את הזין המפואר שלו, "קונדום."
"אני רוצה לטעום אותך, לא גומי." מחיתי.
"אני מנסה להגן עליך טיפשון, להגן על שנינו בעצם." 
"אבל כבר שנים שלא עשיתי סקס לא מוגן וכל חצי שנה אני נבדק ותמיד יצאתי שלילי, ואתה?"
"קיבלתי תשובה שלילית אחרי הסיפור עם דורגל למרות שהשתמשתי בקונדום, אבל נבדקתי ליתר בטחון."
"ומה בעצם היה הסיפור איתם?" העזתי לשאול.
"הם מאוהבים, אבל לא יכולים להפסיק עם מאבקי הכוח הטיפשיים שלהם. אני רק הייתי פיון במלחמה שהם מנהלים אחד נגד השני, ברגע שקלטתי את זה הסתלקתי. אני אוהב סקס, אבל שקט ושלווה אני אוהב יותר, בגלל זה אני חושש, אחרי הכול אנחנו שותפים לדירה ו..."
נכון שהחיפזון מהשטן, אבל לפעמים צריך דווקא כן לפעול במהירות או שההזדמנות חומקת ממך. זו הייתה אחת מאותן פעמים. חפנתי את אשכיו החמימים והשעירים בכפות ידי ושאבתי את אברו לפי. הוא ניסה להגיד עוד משהו, אבל המילים התבלבלו בפיו ומרגע זה ועד שגמר באנחה בפי הוא שתק מלבד כמה גניחות חנוקות שבקעו מגרונו. בלעתי את הזרע שלו עד הסוף, אוהב את הטעם, ואחר כך כבשתי את פני בפרווה שעל חזהו, מתענג על מגע ידיו שהחליקו על גבי וכתפי.
"חבל שהשערות שלך קצרות כל כך." אמר בצער, מלטף את ראשי.
"אני אגדל שערות." הבטחתי.
הוא קם פתאום, מושך אותי אליו ודחף את ידו לתחתוני, "עכשיו תורך." הודיע לי, "שנלך למיטה?"
"מה שאתה רוצה."
מיקו השפיל אלי מבט, סוקר בעיון את פני, "אתה תמיד אומר את זה." העיר, "תמיד נותן לי להחליט בשבילך, מוותר לי, הולך לפי הראש שלי, מחשיב את הנוחיות שלי לפני הנוחיות שלך. למה איזי?"
התשובה הנכונה הייתה שאני מתנהג ככה בגלל האפורה, כי זו הדרך שלי לסלק אותה מעלי, אבל לך תסביר דבר כזה.
"אני פשוט בחור נורא מנומס ומתחשב." חייכתי.
"אני יודע, אבל מרוב שאתה מתחשב אתה גורם לי מבוכה, אני גמרתי ואני רוצה שגם אתה תגמור איזי. אני לא קורא מחשבות, תגיד לי איך לעשות לך טוב?"
היו לי כמה רעיונות, אבל פחדתי לספר לו אותם, הוא נעשה חשוב לי מידי וחששתי להגעיל אותו.
"בוא נלך למקלחת." הצעתי. השארנו את הבגדים שלנו זרוקים על הכורסא בסלון ונכנסנו יחד ערומים למקלחת.
"אתה ממש חמוד." החמיא לי מיקו והתחיל לסבן אותי.
"אני שמן ושעיר ולא שזוף." התלוננתי.
"ואני שמן ושעיר וכן שזוף." צחק מיקו שהרגיש נוח לגמרי עם גופו שבטח היה גורם חלחלה למארגני תחרות גבר השנה, אבל אותי שימח עד בלי די.
"אתה נהדר." אמרתי לו, מסבן אותו בחזרה, נהנה מכל רגע, "איך יש לך צבע כזה יפה?"
"יפה? כשהייתי קטן התביישתי בצבע שלי." הצטחק מיקו, "חשבתי שלבן זה יפה, אני עדיין חושב ככה, רציתי להיות כמוך, עם עור וורוד ולא משתזף, אבל עם סבתא תימנייה מצד אחד וסבא עיראקי מצד שני..."  
"אתה מושלם בעיני." אמרתי שוב, "אני  יכול לנשק אותך?"
"למה אתה שואל שאלות טיפשיות כאלו?" התרעם מיקו והניח את שפתיו על פי. עמדנו והתנשקנו כמו ילדים חרמנים ולשמחתי שוב עמד לו ושוב חשתי את הדחף הזה לכרוע על ברכי מולו ולהעריץ את הזין שלו, אבל הוא לא הסכים.
"אתה מוצץ נהדר, יש מעט מאוד גברים שמסוגלים לגרום לי לגמור ככה," אמר, "אבל אני רוצה שעכשיו גם אתה תיהנה."
"אני נהנה." מחיתי, "באמת."
"אבל אתה לא גומר, מה אני יכול לעשות כדי שגם אתה תגמור?"
טוב, הוא שאל אז הייתי חייב לענות לו.
"שב כאן." הושבתי אותו על מכסה האסלה הסגורה והתיישבתי עליו.
"היי, לאט לאט, אני אכאיב לך ככה." מחה מיקו, מופתע מהזריזות שלי.
זה הרעיון הכללי חשבתי לעצמי בשקט, אבל בקול רק אמרתי שזה בסדר, לא כואב לי בכלל ואני ממש אוהב את זה ככה וזה דווקא היה נכון, אהבתי את הכאב שגרם לי הזין העבה שלו - למרות הסבון החלקלק שהקל על החדירה - זה היה בדיוק סוג הכאב שרציתי לחוש.
כשראה שאני מרוצה הוא נרגע והחל ליהנות, כרך יד אחת סביב מותני כדי לייצב אותי ובשנייה ליטף את אברי ואשכי. הבעיה הייתה שהוא היה עדין מידי. זה היה מתסכל, גבר גדול וחזק כזה וכל כך עדין. הזין שלו היה מספיק עבה וארוך כדי לקרוע אותי, אבל הוא היה כל כך זהיר עד שלא היה לכך שמץ של סיכוי.
"יותר חזק." ביקשתי והוא הגביר מעט את עוצמת החיכוך, אבל זה עדיין לא היה חזק מספיק.
התחלתי להתפתל, מתוסכל ומחורמן מאוד מכל הזהירות הזו.
"תיזהר." הפציר בי מיקו, "אתה תפצע את עצמך, בעדינות איזי."
"אני לא רוצה בעדינות, אני רוצה שזה יהיה חזק."
הוא קם, השעין אותי על הקיר וחדר אלי בבת אחת, ידיו מועכות את כתפי וזיין אותי חזק וטוב ובלי שום התחשבות עדינה ונשיקות מעצבנות.
גמרתי מהר, צועק מהנאה. הזרע שלי ניתז על אריחי הקיר הכחלחלים וכמה שניות אחר כך הוא גמר בתוכי, נאנק לתוך עורפי.
מיד אחרי שגמר הפך מיקו את עורו, נחפז לאחוז בי בעדינות ולבקש סליחה ונשא אותי על כפיים למיטה, ממלמל התנצלויות.
"זה בסדר. אתה לא אשם, אני התחלתי." ניסיתי להפסיק את שטף הסליחות המיותר.
הוא נשכב לצידי והרגשתי שהוא רועד. "אף פעם לא עשיתי דבר כזה." לחש, "תמיד ניסיתי להיות עדין ומתחשב, פעם ראשונה שאני מתנהג בצורה כזו... כזו... ברברית."
"אני אוהב ברברים." הנחתי את ראשי על חזהו.
הוא סיבך את אצבעותיו בשערי ונאנח, "מה אני אעשה אתך איזי?"
"מה שתרצה."
"בתנאי שזה יהיה מה שאתה רוצה." הצטחק מיקו.
"אל תגיד שלא נהנית."
"כן, אבל אי אפשר תמיד ככה, בכוח, זה מסוכן."
"נתפשר על פעם בשבוע."
הוא גיחך. "אתה מופרע איזי."
"נכון." הסכמתי, "אני מופרע, מופרע מאושר ועייף. אתה לא עייף?"
"האמת שכן."
"תחבק אותי." ביקשתי, נדחק אל גופו החם והגדול, "יותר חזק."
הוא הטיל זרוע כבדה על גופי ואחרי רגע הוסיף גם רגל. "ככה טוב?"
"מצוין. לילה טוב מיקו."
"לילה טוב איזי."
הוא נרדם מיד ואני שכבתי ער עוד זמן מה חושב עד כמה אני אוהב אותו, שואל את עצמי אם האהבה הזו תרחיק מעלי לתמיד את קללת האפורה ויודע שזה לא משנה, אני אוהב אותו בכל ליבי ובלי שום קשר אליה, פשוט אוהב אותו ודי!

"מותר לי להציג אותך בפני אימא כבן זוג שלי?" שאלתי כשעסקנו בהכנות האחרונות למסיבת יום ההולדת.
הוא נדהם לרגע ואחר כך פרץ בצחוק. "רק אתה יכול לשאול שאלה מוזרה כזו איזי."
"למה מוזרה?"
"אנחנו גרים יחד, ישנים יחד, עושים סקס כמו שפנים כל יום ופתאום אתה שואל דבר מוזר כזה?"
"אז כן?"
"כן, בטח טיפשון אחד, או שאני צריך לכרוע ברך ולבקש ממך חברות קודם?"
"שום כריעות ברך בשבילך." פסקתי בתוקף, "רק לי מותר."
"אתה בחור מוזר איזי." חייך מיקו והלך לפתוח את הדלת לרוזי, השותף שלו לעסק שהיה, כפי שהתברר לי מאוחר מידי, גם האקס שלו.
רוזי היה בחור נחמד מאוד ובנסיבות אחרות בטח הייתי מחבב אותו ואולי אפילו מנסה לפתות אותו לבלות איתי במיטה, אבל מאז שפגשתי במיקו הפסקתי לראות בגברים אחרים שותפים פוטנציאלים לסקס, התייחסתי אליהם אך ורק כאל איום על אושרי, ורוזי שנהג לחבק ולנשק את מיקו כל פעם שנפגשו או נפרדו היה איום רציני ביותר.
הרעיון שמיקו יגע במשהו אחר... יפשיט אותו... ינשק אותו... לא יכולתי לשאת את המחשבה על כך.
קנאתי בצורה מכוערת ומשפילה והתביישתי בכך עד עמקי נשמתי, אבל לא ידעתי מה לעשות בקשר לכך. מיקו הרחיק מעלי את האפורה, אבל המיט עלי כאבים ומועקות שלא סבלתי מהם מעולם לפני כן.
עם האפורה ידעתי איך להתמודד, אבל לא ידעתי מה לעשות נגד הפחד לאבד אותו ואיך לשאת את הקנאה הצורבת שחשתי כל פעם שנגע באחר. לרוע המזל אימא החליטה להזמין עוד קרובי משפחה והמסיבה הקטנה והאינטימית שתכננתי הפכה לאירוע המוני מחריד.
רוזי הוזעק לעזרה כדי להתמודד עם כל האורחים ואחריו הגיעו גם דור וגל שגם הם זכו לנשיקות וחיבוקים... אין לי מושג איך שרדתי את הערב הזה. כולם אמרו שנורא נהנו ושהחבר שלי מקסים וטבח מעולה ושאני בן נהדר והרעיון לחגוג בצורה כזו היה פשוט נפלא.
זכיתי לשפע חיבוקים, מחמאות ותודות, אבל אין לי מושג מה היה טעם האוכל ובקושי שמתי לב מי היה שם, כל הזמן חשבתי על המחזה הנורא שראיתי בחטף - רוזי ומיקו עומדים מחובקים, ידו הגדולה של מיקו מלטפת את גבו של רוזי שנשען עליו, טומן את פניו בכתפו - ברחתי מהמטבח ברגע שראיתי אותם עומדים ככה ומרגע זה ואילך לא ידעתי את נפשי מרוב אומללות. רציתי רק שכולם ילכו כבר ואני אוכל להתחבא במיטה ולבכות.
מאוחר מידי לטעמי הסתלקו כל האורחים וסוף סוף רוזי עם שני המלצרים שהוא הביא איתו מהמסעדה ארזו את כל הכלים והלכו גם כן, לא לפני שרוזי שוב אימץ את מיקו בחזקה אל גופו ונישק אותו.
אחרי שהם הלכו מיקו חייך אלי חיוך ענקי וחיבק אותי. "היה נהדר, נכון? ממש נהניתי. גם אתה נהנית איזי?"
"היה נהדר." הסכמתי, "כולם אמרו לי שמזמן הם לא נהנו כל כך."
"אז למה אתה עושה פרצוף כזה?"
"אני לא עושה פרצוף, אני פשוט קצת עייף."
"לא נכון. אתה כועס. מה קרה?"
"אתה ורוזי, ראיתי אתכם."
"בטח שראית אותנו, היינו פה כל הזמן."
"ראיתי אתכם מתחבקים ואתה ליטפת אותו."
מיקו הניף את ידו בביטול, "אה זה, הוא נפרד אתמול מהחבר שלו והיה צריך חיבוק. מה, אתה מקנא?"
"כן."
מיקו צחק ואני כעסתי וניסיתי לבעוט בו. הוא תפס אותי והשליך אותי על המיטה ונשכב עלי, מנסה לרסן אותי, וכרגיל עשה את זה בעדינות שרק עצבנה אותי עוד יותר ו... כן, זה נגמר בסקס, כמו תמיד.
אחר כך בכיתי והוא התנצל, ואני אמרתי לו שהוא אידיוט ובמקום להגיב כמו שצריך הוא התנצל שוב...
אני אוהב אותך מיקו, אבל אתה פשוט מטומטם, חשבתי לעצמי, אבל בקול רק אמרתי שאני אוהב אותו והתנצלתי בחזרה.
אחרי שהוא נרדם כיסיתי אותו, נישקתי את כתפו החמימה והלכתי למרפסת.
ישבתי שם זמן מה מביט באורות העיר הקורצים מסביב וניסיתי להילחם בה, לשכנע אותה להניח לי, ללכת ולחנוק מישהו אחר.
"אני אוהב אותו כל כך." אמרתי לה, "לא אכפת לי שהוא עדין מידי ושהוא נוגע יותר מידי באחרים. מה זה משנה? אני אוהב אותו, רק אותו. אני לא רוצה שאף אחד אחר ייגע בי אף פעם."
היא הקשיבה לדברי בשקט ואז צחקה לי בפרצוף ונחתה עלי בכל כובדה, עוטפת אותי בלי התחשבות, חונקת, מגרדת ומציקה לי בכל פינה של גופי, מחשיכה את הנשמה, מציקה ומאמללת אותי עד לבלי נשוא.
נלחמתי בה שעה שלמה ובסוף הובסתי. שלפתי את הנייד שלי וחייגתי את המספר של המקום ההוא, המספר שהייתי צריך למחוק ברגע שפגשתי במיקו ולא מחקתי.
הם שמחו מאוד לשמוע ממני, ולא, אין שום בעיה שאין לי מקום משלי ושהשעה מאוחרת, יש להם חדר פנוי ומאסטר איקס ישמח לקבל אותי כבר עכשיו.
חזרתי בבוקר בלעדיה, היא נשארה שם, בחדר של מאסטר איקס שהתעלל בי בכישרון רב ובלי להתפלא כלל כשדרשתי ממנו לא להשאיר עלי אף סימן.
"אני חי עכשיו עם מישהו." הסברתי לו בשיחת ההכרות הקצרה שערכנו לפני הסשן, "והוא לא יודע שאני... אתה מבין?"
"אני מבין." הנהן המאסטר, "אל תדאג. יהיה בסדר." הבטיח והניח בזהירות את מסכת העור השחורה על פני, "אני אשתמש באזיקים המרופדים ואף אחד לא ידע כלום חוץ מאיתנו. עוד כמה שעות תרגיש הרבה יותר טוב." לחש באוזני, "תסמוך עלי."
סמכתי עליו והוא קיים את הבטחתו, מבחוץ לא ראו עלי כלום, אבל האפורה נעלמה כלא הייתה והכאב שחשתי בשרירי - בעיקר אלו של הירכיים והזרועות - היה תשלום זעיר בשביל ההקלה העצומה שחשתי כשנפטרתי ממנה.
"איפה היית?" קפץ אלי מיקו מהכיסא וחש אלי, "לאן נעלמת? חשבתי שעזבת אותי."
הוא היה כל כך מודאג וכל כך חמוד... חיבקתי אותו והסברתי שסתם, לא הצלחתי להירדם ויצאתי לטיול. ביקשתי סליחה שהייתי קנאי כזה והוא ביקש סליחה שהוא עורר את קנאתי ונשבע לי שהוא אוהב רק אותי, ואני אמרתי שגם אני אוהב רק אותו והבטחתי להיות פחות קנאי מעכשיו, ואחר כך התנשקנו שוב, הלכנו למיטה ואהבנו זה את זה בעדינות כמו שמיקו אוהב, ואחר כך אכלנו יחד והלכנו לטיול וחזרנו, ושוב נכנסנו למיטה...
אנחנו יחד עד היום, מאושרים מאוד, אוהבים מאוד, קצת מקנאים, אבל בלי הגזמה. אני יודע שהוא סולד מסצנות וכבר לא עושה עניין מזה שהוא מחבק ומנשק את החברים שלו, והוא יודע שלפעמים אני מקבל מצב רוח קודר ואפרורי כזה וחייב להסתלק לכמה שעות, להיות עם עצמי ושאין מה לדאוג, אחר כך אני תמיד חוזר, מעט עייף, אבל תמיד מחייך ורגוע.


אין תגובות:

פרסום תגובה