עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

באוטובוס לחיפה

אורי ראה אותו לראשונה בתחנה המרכזית של תל אביב, רץ מתנשף לאוטובוס הישיר לחיפה שעמד מונע ומוכן לתזוזה, מצאו חן בעיניו צעדיו הארוכים, הטיית גופו האתלטי והחיוך הקל על פניו שרימז על השעשוע שהוא מוצא בריצה אחרי אוטובוס העומד לחמוק ממנו בעוד רגע.
אורי הדביק את אפו לחלון, קיווה בכל ליבו שהוא יספיק לעלות ונשם לרווחה כשהאלמוני הספיק ברגע האחרון לחמוק דרך הדלת ונכנס, מחייך אל הנהג בלי טינה כאילו היו שניהם שותפים למהתלה מוצלחת.
אנשים בעלי חוש הומור היו חביבים עליו ביותר. חוסר חוש הומור היה אחד החסרונות הפעוטים של דני בן זוגו לחיים, שהוא התרגל לכנותו בעלי, כמו שנעשה מקובל בזמן האחרון בקהילה התל אביבית.
הזר שילם ואחר החל נע בקלילות לאורך האוטובוס המתנודד שהחל לנוע לכיוון היציאה מהתחנה. אורי עקב אחריו בעיניו והתפלל חרש שהוא לא יתישב לפני שיעבור לפני הספסל שלו בשליש האחרון של האוטובוס.
כל מה שהוא רצה היה לחטוף מבט קרוב יותר בפנים השזופים והנאים, רק להביט זה הכל, אמר לעצמו כמו תמיד. הרי הוא חי עם דני כבר למעלה משמונה שנים בזוגיות נהדרת, והסיבה היחידה שהוא נמצא כאן, על האוטובוס הרועש והמסריח הזה, היא דרישתה התקיפה של אחותו שהוא יתרום קצת למאמץ המשפחתי של מכירת הדירה של הוריו ויקבל את פניו של הקונה הרציני היחיד שפנה אליה עד כה - קונה שיכול להגיע רק בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, שעה שהיא, כאם חד הורית לילדים קטנים, לא יכולה להתפנות בה.
דני היה זקוק למכונית שלהם לכל היום, וכך מצא עצמו אורי על האוטובוס לחיפה. זה היה רעיון משותף של דני ושל שירה אחותו, שהוא ישן בדירה של הוריו לילה קודם, כדי שלא יאלץ לצאת מתל אביב לפני עלות השחר.
ככה גם תספיק לעבור על החפצים בעלי הערך שנותרו בדירה, ולקחת לעצמך מזכרות בעלות ערך רגשי, אמר לו דני, מביט בו במבט רווי רוך שמרט את עצביו.
אורי ידע, ואמר גם לדני, שאין שום דבר בעל ערך, רגשי או אחר, בדירה הארורה הזו שבה בילה את שמונה עשרה השנים הראשונות לחייו.
שנות הילדות הראשונות היו נסבלות, אבל ברגע שנכנס לגיל ההתבגרות והתחיל להבין מה צופן לו העתיד הפכו חייו בדירה הקטנה, בפאתי שכונת בת גלים, אומללים ומרים.
הוא נמלט ממנה ברגע שרק היה יכול ומעולם לא הביט לאחור.
דני, הגיוני ושקול כתמיד, דיבר על ליבו ושכנע אותו שעליו להשלים עם עברו, לעשות תיקון ולהפרד מנעוריו, וכמו תמיד הוא נכנע לתקיפות הרכה של דני הנבון, שתמיד ידע מה ראוי לאדם לעשות בכל אחד משלבי חייו, וככה קרה שהוא מצא את עצמו, אדם במיטב שנותיו, כמעט בן ארבעים, יתום מאב ומאם שחי בזוגיות מושלמת, מביט בגבר זר בתקווה שיצליח להגניב מבט אל פניו בטרם יעלם.
עיניו של הזר סקרו בעצלתיים את המושבים הפנויים ואז התמקדו בפניו של אורי שמצא את עצמו, כמעט מבלי משים, מסיט הצידה את תיק הנסיעות הקטן והירוק שהוענק לדני כשי לחג מהבנק בו עבד.
ופתאום, בלי שום אזהרה, הוא נעצר ליד אורי והתיישב לידו כאילו אין עוד שפע מושבים פנויים ביכרתי האוטובוס, מחייך אליו במעין התנצלות בעודו פושט מעליו את מעילו הדק, נוגע כבדרך אגב במרפקו בכתפו של אורי שהחזיר לו רבע חיוך, ומיד הפנה את פניו והביט בדבקות בחלון, סוקר את הנוף האורבני המכוער שהלך והאפיל בשעת בין ערביים סתווית זו.
הם ישבו בשקט זה לצד זה עד הרצליה. עד אז אורי שאף לקרבו את ריחו הנעים של האפטר שייב של הזר והתרגל לאיטו לחום גופו ולנוכחותו לצידו, ודריכותו הלכה ורפתה, בעצם כמעט שהחל מתנמנם באפלולית הרכה של האוטובוס שהטלטל מעדנות בדרכו צפונה, ואז היה מגע קל של ירך בירכו והוא שב ונדרך, הפנה בחטף את ראשו לעבר שכנו לספסל, קלט שמץ של מבט סקרני מעיניים חומות בהירות ומיד הסמיק והשפיל את עיניו, חש יותר מאשר רואה את חיוכו של הזר - חיוך נבוך וביישני, אבל מזמין.
עד מחלף נתניה הם שתקו ורק הניחו לטלטולים העדינים של האוטובוס שמהירותו גברה ברגע שעלה על הכביש המהיר להפגיש את ירכיהם ואחר-כך את זרועותיהם, ועדיין כל זה יכול היה להחשב כמגע מקרי, לא מכוון, בין שני זרים החולקים אותו ספסל, אבל אז החלה כף יד זהירה ללטף בעדינות את ירכו של אורי שמעולם לא ידע כמה עצבים יש באותה פיסת עור שכוחה. כל תשומת ליבו התרכזה אך ורק בפינה הנידחת הזו של גופו.
בחסות המעיל המוטל על ברכיהם העזה היד והתרוממה בעדינות מעלה מעלה, עד שהגיעה אל הבליטה הקשה של אברו של אורי והחלה להחליק עליה מעדנות, ממששת לוחצת, מלטפת ושוב ממששת, כאילו להיות בטוחה שאכן יש הוכחות מוצקות לנכונות הגישושים ההססניים הראשונים.
אחרי כמה דקות אורי החליט שישב בשקט די והותר, ובזהירות רבה החליק את ידו ואחז ביד המלטפת, משלב את אצבעותיו באצבעות הארוכות והעדינות.
"עכשיו תורי." אמר בקול שקט, ולכד את היד הזרה בין ירכיו, לחוצה אל אברו המתפרע, והעז לגעת בקדמת מכנסיו של הזר, שמח לגלות שגם אצלו יש תזוזה חיובית מרשימה ביותר, וכל אותו הזמן לא העז להביט אל שכנו לספסל, אלא תקע את מבטו הישר קדימה, כאילו ידיו מנותקות משאר גופו.
רק כשהחלו אורות בית חולים כרמל לנצנץ במעלה ההר, העז להפנות מבט חטוף וגילה שגם הזר זריז האצבעות שכבר פתח את רוכסן מכנסיו והסיט בזהירות את תחתוניו, ממשש בעדינות את עורו החשוף, נוהג כמוהו ויושב ישיבה מהוגנת כשפניו מופנות קדימה, גופו כאילו לא מודע למתרחש מתחת למעיל המכסה על הסערות המתרגשות תחתיו.
עד שהגיעו לתחנה הראשונה של שכונת עין הים כבר היו רוכסני מכנסיהם פתוחים, תחתוניהם מופשלים, ונשימתם סוערת. למרות שידיהם היו נתונות אחת בתוך מפתח מכנסיו של האחר לא נאמרה ולו מילה אחת בין שני הגברים הללו שהמשיכו להביט בדבקות הישר קדימה, והקפידו שאפילו כתפיהם לא יגעו זו בזו.
"איפה אתה יורד?" שאל הזר חרש והחל לסגור בתנועה איטית את רוכסן מכנסיו של אורי.
"בתחנה המרכזית, ואתה?" החל אורי לסדר בצער את בגדיו של שכנו לנסיעה, נפרד בליבו מהאבר הקשה והעבה שמגעו הקטיפתי וחומו הנעים התחבבו עליו עד מאוד.
"גם אני. אגב, שמי ירון, ואתה?"
"אורי." וכאילו על פי פקודה סמויה הפנו מבטים זה אל זה וחייכו אחד אל השני, ועד שהגיעו לתחנה המרכזית של חיפה כבר נרגעה נשימתם, ומכנסיהם היו רכוסים כהלכה, ורק ידיהם נשארו שלובות בנעימות מתחת למעיל שומר הסוד.
הם ירדו אחד אחרי השני. נושאים איש את תיקו הקטן. "בוא איתי." אמר ירון חרש, בלי להביט לאחור ולראות אם אורי שומע את דבריו.
"בסדר." השיב אורי בלחש, ומיד נתקף בהלה עצומה, ובעוד הם משתרכים לאיטם לכיוון הדלת האחורית של האוטובוס הצפוף כבר התחרט על הכל, וכבר שקל באיזה מילים יספר לבעלו על מעלליו, ואיך יצדיק את עצמו בפני דני שהאמין בתוקף שרק כנות מוחלטת תשמור על הזוגיות שלהם שלמה, אמונה שאורי תמך בה בכל ליבו עד היום.
ברגע שירדו ירון הוביל, פוסע בצעדים תכליתיים לכיוון השירותים. אורי נגרר אחריו מבוהל, לא מאמין שזה קורה לו ועם זאת סקרן וחרמן ומלא הערכה לישבן השרירי והחטוב שלפניו.
הם נכנסו יחד לשירותים, מגלים לרווחתם שבשעה זו המקום היה ריק לגמרי, אם כי מדיף ריחות שתן וליזול, רצפתו רטובה, הכיורים מטונפים והמראה שבורה.
ירון פסע ללא היסוס אל התא האחרון, תא הנכים שהיה מעט גדול יותר, ואורי, קיבתו שוקעת בקרבו מרוב חרדה, פוסע אחריו.
סקס בשירותים היה דבר ששמע עליו, אבל מעולם לא חווה אותו. הוא היה תמיד זהיר ואיסטניסט מכדי להסתבך בדבר כזה, והנה, תראו אותו עכשיו...
ברגע שירון נעל את הדלת מבפנים הם הסתערו זה על זה, מצמידים פיות ואגנים, מחבקים זה את זה בכוח, מושכים אחד את חולצתו של השני כדי להגיע אל העור החם שמתחת.
לשונו של ירון רקדה בתוך פיו של אורי במומחיות של בעל נסיון, וידיו עברו על גופו בבטחון, מתרכזות בפטמותיו בעוד ירכו נלחצת בין רגליו של אורי ששכח את פחדיו ואת המקום המתועב בו נמצא, ורק עצם עיניים, מתמכר בהנאה למגע הזר, השונה כל-כך ממגעו המוכר של דני.
"אני רוצה שאתה תהיה הראשון." אמר ירון לתוך כתפו והחל פותח בזריזות של בעל נסיון את מכנסיו של אורי המופתע.
"ראשון במה?" שאל, מחזיר לו מידה כנגד מידה ופותח את כפתורי מכנסיו.
"הגבר הראשון שיזין אותי." אמר ירון בפשטות.
"מה, אבל..." אורי סגר את כף ידו על הזין הזקוף שהמתין לו בתחתוניו של ירון, שמח לחדש את היכרותם שנקטעה באיבה. "לא עשית את זה אף פעם? אבל..."
"בטח שהזדיינתי, אבל לא עם גבר." הסביר ירון, אוחז ביד גדולה וחמימה את אשכיו של אורי בעוד השניה מלטפת ברוך את הזין שלו. "אני כל-כך רוצה להרגיש איך זה..." והוא שלף קונדום מכיסו והגיש אותו אל פיו כדי לפתוח את עטיפת האלומיניום הקטנה בשיניו הצחורות.
"ירון, אם זו הפעם הראשונה שלך אז אולי כדאי..." אורי סקר בדאגה את הפנים הנאים והנבונים, מבחין בהנאה שיש לירון שיער סמיך ורך, עינים בהירות ופה רגיש.
"מה? מה הבעיה? אני לא נראה לך?" חקר ירון בדאגה.
אורי חייך לשמע החשש בקולו של הגבר הצעיר ממנו, חשש שזכר היטב מימיו כרווק. "אתה נראה לי מאוד ירון, מאוד מאוד אפילו, אבל המקום הזה... מגעיל פה."
"נכון, אבל אתה לא יכול לבוא אלי הביתה." אמר ירון בתוקף, והתישב פתאום על האסלה הסגורה, נראה מאוכזב ועייף.
"איפה אתה גר ירון?"
"בקריות, ואני צריך להיות כבר בדרך הביתה."
"יש לי דירה ריקה ממש כאן, מול בית חולים רמב"ם. זו הדירה של הורי ז"ל, אז אם אתה מעוניין..."
"ואנחנו לא יכולים כאן?" נשא אליו ירון מבט מפציר.
אורי חייך. ירון נראה כל-כך צעיר. גם הוא היה פעם כל-כך צעיר ולהוט?
"אנחנו יכולים, אבל זה יהיה גועלי, ואם זו פעם ראשונה... אתה בטוח שאתה לא יכול לבוא אלי לדירה?"
ירון עצם את עיניו וחשב לרגע. "כן." אמר לבסוף, "אני אבוא, אבל יותר מאוחר, זה בסדר מצדך אם אני אבוא בעוד שעתים בערך?"
"בטח." אמר אורי וחייך חזרה, משוכנע שיותר לא יזכה לראות את ירון, כשרכסו את מכנסיהם ויצאו הוא אפילו חש שמץ של אכזבה שיצא בשלום מההרפתקה הזו ובכל זאת רשם על כרטיס הביקור שלו את כתובת בית הוריו ואת הטלפון שלהם, וליד פתח השירותים, לאורה הדלוח של נורה מאובקת, נפרד מירון בלחיצת יד, בטוח שיותר לא ישמע ולא יראה אותו לעולם.
שעתיים אחר כך, בעודו יושב ולוגם בירה, לועס כריך יבש שהביא מהבית, נשמע צלצול בדלת. הוא נדרך ולרגע חשב להעמיד פנים שהוא לא בבית, אבל הגיונו גבר עליו, הרי יש אור בדירה.
בפתח גילה מולו את ירון שהחליף לג'ינס ולטריקו, חושף גוף שרירי ומטופח וחיוך עצבני ומתוח. "באת?" קבע בהשתאות.
"הרי אמרתי לך שאבוא." חלף ירון על פניו נכנס לדירה המאובקת שהדיפה ריח נפטלין ואויר טחוב.
"כמה זמן המקום הזה עומד ריק?" שאל.
"חצי שנה." נאנח אורי, "חיכינו עד שאימא שלי נפטרה בבית אבות לפני שהתחלנו לטפל במכירה. עכשיו צריך למצוא קונה. רוצה בירה?" הציע פחית לירון.
הם לגמו בשקט, יושבים זה לצד זה על הספה העתיקה והנוקשה של אימו, והחליפו פרטים זה על זה.
ירון היה בן שלושים ושתים, נשוי לאישה נפלאה שאהב מאוד, כך אמר בתוקף, ואב לשני ילדים מקסימים. מעולם לא העז להרחיק לכת עד כדי כך, עד היום הסתפק רק בפנטזיות, ובפועל היה בעל נאמן, אבל היום, כשראה את אורי דרך החלון... וכשהם ישבו ככה באוטובוס האפלולי ואורי לא התנגד ולא מחה כשהוא נגע בו, פתאום הוא היה חייב... הוא הניח את פחית הבירה על הרצפה ושב להסתער על אורי שקיבל אותו בזרועות פתוחות והוביל אותו לחדר השינה של הוריו.
שניהם היו מגושמים ונבוכים בהתחלה. אורי שכבר כל-כך הרבה שנים לא ידע מגע של גבר אחר זולת דני הרגיש מאולץ ונבוך בתפקיד המדריך לגבר הצעיר ממנו שהיה מתוח וחרד.
לאט לאט, בעזרת הרבה נשיקות וליטופים, תוך גיוס הרבה מאוד סבלנות, הוא הצליח להרגיע את ירון שכמעט ויתר על הכל ברגע שהחל לגעת בפי הטבעת הצר שלו, מנסה להכין אותו בזהירות לחדירה. "תירגע." הורה לו אורי בסמכותיות שלא ידע עד כה שמצויה בו. "תשכב על הגב ותנשום עמוק, ותזכור שאתה קובע הכול, אני לא אעשה שום דבר שלא תרצה."
הוא נשכב לצידו של אורי, מלטף בעדינות את הבטן השטוחה והשרירית, משתעשע בפס השיער שירד מטבורו אל חלציו. אחרי שיקול דעת זהיר החליט לנקוט את תנוחת המספריים הזכורה לו לטוב מימיו כצעיר בתול ומבוהל, ונשכב על צידו ליד ירון ששכב פרקדן, שילב את רגליו ברגליו של הגבר הצעיר והעצבני, נדחק בזהירות רבה אל החור המכווץ ממתח תוך שהוא משמיע מילות עידוד ומחמאות לשותפו למיטה, חש עצמו לראשונה בחייו בוגר ומנוסה, אפילו אבהי משהו.
זו הייתה הרגשה טובה, וברגע שירון התרפה והניח לעצמו להנות, החל גם הוא להתענג. בפעם השנייה זה כבר הלך קל יותר ובפעם השלישית - אורי לא האמין ששוב עומד לו - הם כבר השתובבו עשו את זה במקלחת.
"תגיד," אמר ירון כשנפרדו בנשיקה לפנות בוקר. "כמה אתה רוצה על הדירה? אם זה לא יסתדר עם הקונה שלך אולי אני אוכל לקנות אותה? יש לי איזה סכום פנוי ואני חושב שהדירה הזו תתאים מאוד למשרד שלי."
אורי הבטיח להחזיר לו צלצול אם זה יהיה אפשרי, ובאמת הקונה ההוא אכזב ולא הגיע והדירה נמכרה לירון שפתח בה משרד.
ומאז, כל שבועיים, ולפעמים לעיתים קרובות יותר, אורי עולה על האוטובוס הישיר לחיפה כדי לבלות כמה שעות עם אחותו החד הורית וילדיה הצעירים הזקוקים לדמות אבהית בחייהם.
כמו דוד מסור הוא מבלה חצי יום עם אחייניו המתוקים, ואחרי הצהרים נפרד מהם בצער ונוסע חזרה לתל אביב.
בדרך הוא נעצר במשרד הביטוח של ירון שבשעה זו כבר שילח את מזכירתו הביתה ונותר לבד כדי להשלים עבודות ניירת דחופות. הם מבלים כמה שעות סוערות על הספה הישנה של אימו שרופדה מחדש, ואז נוסעים איש לביתו - אורי לדירתו המעוצבת בתל אביב, אל דני שרווה נחת מכך שבן זוגו לוקח אחריות וממלא את תפקיד האח והדוד על הצד הטוב ביותר, וירון לוילה הדו משפחתית שלו בשכונת בנה ביתך בקריות, שם ממתינה לו אישתו האוהבת והמסורה וילדיו המקסימים.
בין פגישה לפגישה הם חיים בזוגיות מושלמת עם בני זוגם המאושרים, מהווים דוגמא ומופת לכל מכריהם איך אפשר וצריך לקיים זוגיות מאושרת ויציבה גם בזמנים טרופים אלו.

אין תגובות:

פרסום תגובה