עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

רכב צמוד

"ממחר יורם אתה מקבל רכב צמוד של החברה ולא תצטרך לנסוע יותר באוטובוס." הודיע לי מר שוסטר בקול חגיגי.
"תודה רבה מר שוסטר." ניסיתי לזייף הכרת תודה מתלהבת, "אני מאוד מודה לך." הוספתי ליתר תוקף, מגייס את כל כישורי המשחק העלובים שלי כדי להסתיר את עגמת נפשי לשמע הבשורה המרה.
רכב צמוד, איזה חולירע! קיללתי את נדיבותו של הבוס שלי בעודי משתרך לעבר תחנת האוטובוס הסמוכה למשרד רואי החשבון בו עבדתי מאז החורף.
בשבוע הראשון לעבודתי אצל שוסטר ובניו - רואי חשבון מוסמכים - היה הרכב הצמוד משאת נפש שפיללתי אליה בכל לבי ואז, ביום גשום וסוער אחד של אמצע פברואר הוא עלה על קו 75 המוביל מהקריה בה אני גר לעיר התחתית, ופתאום הרעיון של קבלת רכב צמוד הפסיק להיות מפתה כל כך.
בהתחלה רק הסתכלתי, ערגתי ופנטזתי, מדמיין לעצמי את גופו השרירי והרחב החבוי מתחת לז'קט הג'ינס שלבש, מתפעל מעיניו הכחולות, פניו החטובים, לסתו הנחושה, תלתליו הכהים, חולם רק לעמוד קרוב לידו ואולי אפילו לזכות לגעת בו במקרה, אך לשווא. הוא עלה כמה תחנות אחרי, כשהאוטובוס כבר היה מלא, בעוד שאני, שגר בקצה הקריה, כבר ישבתי. לא היה לי סיכוי להתקרב אליו ואז, יום אחד, יום מבורך, יום סוער וגשום, התנודדה גברת הרה אחת לאוטובוס ונעמדה לידי.
לפני שיקדים אותי אחר קפצתי ממקומי ופיניתי לה באדיבות את מושבי, ועוד לפני שישבנה נגע בכסא כבר עמדתי לצידו. לשמחתי האוטובוס היטלטל קלות וידי נגעה בידו - המגע הראשון שלי בגופו של נסיך חלומותיי הרטובים.
כל אותו חורף המשכתי להיות אדיב ולקום לגברת ההרה אסירת התודה שתפחה מיום ליום עד שיום בהיר ושמשי אחד החל האביב והנסיך שלי הופיע בלי הז'קט שלו, חושף כתפיים רחבות וחזה שרירי.
דווקא באותו יום הגברת ההרה לא עלתה לאוטובוס כך שנאלצתי להמשיך לשבת, מביט בעיניים כלות בגופו ובפניו, משתוקק לעמוד לידו, לשאוף את ריחו הטוב ולגעת בו קלות, כאילו במקרה, אבל נדון להיות כלוא בכיסאי ולערוג אליו מרחוק.
האביב הלך והתחמם, חולצותיו של אהוב לבי נעשו דקות וקלילות יותר ויותר, ואני תרתי נואשות אחרי גברות קשישות שאוכל לקום למענן ולעמוד לצידו.
לפעמים היה לי מזל והצלחתי לאתר גברת כזו ולפעמים, כמו להכעיס, כולם סביבי היו צעירים ונגזר עלי רק להביט ולפנטז לשווא.
אחרי כמה שבועות של אביב לא יציב חזרה הגברת ההרה לשעבר עם תינוק בזרועותיה ושוב יכולתי לעמוד לצד הנסיך יפה התואר שלי, לחכך את כתפי בשלו, ומידי פעם להניח לידי לגעת במקרה בידו.
ימי ראשון היו הימים הטובים ביותר. האוטובוס היה אז מלא מתמיד בחיילים ובסטודנטים שדחקו אותנו מכל עבר עם מזוודות, צ'ימידאנים ותיקים, ויכולתי להיצמד אליו מכתף ועד ברך, לחוש את חום גופו, להתנצל קלות כשהאוטובוס טלטל אותנו בחוזקה וגופי הוטח בגופו.
במשך הזמן התחלנו להניד את ראשינו בברכה זה אל זה ואפילו להגיד בוקר טוב חרישי ולחייך זה אל זה. אהבתי במיוחד את ימי חמישי שהיו דחוסים כמעט כמו ימי ראשון והיה להם עוד יתרון אחד חשוב מאוד – הוא היה עולה על האוטובוס גם אחרי הצהרים, וכך יכולנו גם לחזור יחד הביתה.
חלמתי עליו ללא הרף - חלומות מטורפים ולחים - בנועזים שבחלומותיי הייתי מעז ושואל אותו למה הוא עולה על האוטובוס רק בימי חמישי? איך הוא מגיע הביתה בשאר ימי השבוע? היכן בדיוק בקריה הוא גר? ולפעמים, אחרי שהייתי מניח לו לכבוש אותי, הייתי שואל מה דעתו ללכת איתי לסרט או לבית קפה בערב.
אבל אלו היו רק חלומות. במציאות ברגע כשעיני היו נפגשות בעיניו הכחולות היפות הייתי נאלם דום ושותק. חוץ מהנדת ראש מנומסת ובוקר טוב חרישי לא הצלחתי להגיד לו כלום. והנה, דווקא כעת, כשהקיץ כבר הגיע והוא עבר ללבוש שראוולים דקים וגופיות משובבות לב שהבליטו את חזהו המקומר ואת שרירי זרועותיו התפוחים, חושפות צוואר חסון ושזוף שחלמתי ללטף, נפלה עלי הצרה הצרורה הזו של רכב צמוד.
לפחות היום יום חמישי והוא יהיה על האוטובוס גם בדרך הביתה התנחמתי ואכן, הוא היה שם, מביט לעבר הדלת כאילו המתין לי, מחייך לעברי בברכה כשנעמדתי לצידו, ידי נוגעת לא נוגעת בכפו הגדולה והחזקה.
באותו יום חמישי קרתה תקלה לאוטובוס הקודם ולכן היה האוטובוס שלנו דחוס מתמיד ואנחנו נדחקנו זה אל זה יותר מהרגיל. עד שיצאנו מחיפה הוא כבר עמד מאחורי, בטנו צמודה אל גבי ונשימתו מרפרפת על עורפי. ככל שהאוטובוס התקרב יותר לעבר הקריה שלנו הוא התמלא ונדחס יותר באנשים עצבניים ומיוזעים וגופו החם של נסיכי התקרב עוד ועוד לגופי, נצמד אלי יותר ויותר.
בסופו של דבר הייתי חייב להודות שזה קורה באמת ולא רק בדמיוני הסוער - משהו קשה, מאורך ותובעני, נצמד בכוח אל עכוזי, מתחכך בו קלות, מבעיר אש בגופי שלהט כולו ולא מחום הקיץ.
מעולם לא נסעתי באוטובוס איטי וצפוף עד כדי כך, מעולם לא נהניתי כל כך מנסיעה, ומעולם לא הצטערתי כל כך כשהגענו למחוז חפצנו. קצת לפני שהאוטובוס התקרב לתחנה שלו הוא ניתק ממני והחל מפלס לו דרך בקהל הצפוף בדרכו אל הדלת האחורית.
נשארתי מאחור, מביט בו בכמיהה, מודע עד כאב לכך שאולי לא אזכה יותר לראותו לעולם ולעולם לא אחוש את גופו צמוד לשלי.
כשהגיע לדלת הוא הפנה את ראשו לאחור והביט ישר בעיני - הבחנתי שאישוניו התרחבו אבל פניו נותרו שלוות - ואז האוטובוס עצר והוא הפנה את ראשו ממני והביט לעבר הפתח.
בבת אחת גמלה בי החלטה שפעם אחת בחיי לא אכנע לגורל ולא אקבל בהשלמה את רוע מזלי אלא אנקוט יוזמה וארד אחריו.
אם לא אוכל לנסוע איתו יותר לפחות אדע איפה בדיוק הוא גר חשבתי לעצמי. הדלת נפתחה אנשים החלו לרדת ואני הנחתי לעצמי להיסחף אתם ופתאום הייתי בחוץ, מתבונן בבהלה ימינה ושמאלה, מחפש אחריו. הנה הוא, מתרחק לאיטו לכיוון בית הספר היסודי הישן שלי. האצתי את צעדי, פוסע בעקבותיו, שומר על מרחק אחיד של כמה מטרים ביני לבינו.
הוא פנה ליד הקיוסק הישן של איציק שכיום היה סגור ונכנס לדרך העפר שהחלה בקצה מגרש החנייה, הולך בדרך הקיצור הישנה שבה נהגתי ללכת כדי לחמוק מהבריונים שתמיד הציקו לי כשהייתי ילד.
זו הייתה דרך עפר צרה שהתפתלה בין עצים עבותים ורוב הזמן הייתה ריקה מלבד כמה בעלי כלבים שטיילו בה עם כלביהם. התחלתי לפסוע במהירות, מתפלא לאן הוא נעלם כשהוא הגיח פתאום מעבר לעץ גדול ותפס אותי בכתפי.
שוב היינו צמודים זה לזה, אבל הפעם פני היו קרובות לפניו יותר מאי פעם. "למה אתה הולך אחרי?" תבע בזעף.
תמיד כשכועסים עלי אני נאלם דום ומסמיק. "למה?" חזר ושאל, הפעם בקול רך יותר.
"כי... כי... רציתי לדעת... כי..."
"מה רצית לדעת?"
"רציתי לדעת איפה אתה גר."
"אני גר במעברה הישנה."
"במעברה הישנה? חשבתי שהיא הרוסה לגמרי."
"נשארו שם עוד כמה צריפים ישנים ואני גר באחד מהם. רוצה לבוא?"
הנהנתי, חש שפני סמוקים וגופי רועד.
"יופי." אמר בשביעות רצון ולתימהוני ליטף בעדינות את פני, מעביר בתנועה חטופה את פרקי אצבעותיו מרקתי עד סנטרי. זמן רב אחר כך עוד חשתי את מגע ידו לוהט על עורי.
ביתו היה צריף עץ קטן ונקי, מבודד במקצת משאר הצריפים שנותרו מהמעברה הישנה. כשנכנסנו לשם חשתי כאילו אנחנו האנשים היחידים בעולם ואהבתי את הרעיון.
"אתה לא מרגיש בודד כאן, חי לבד בלי שכנים?" שאלתי ולגמתי מכוס המיץ שנתן לי.
"לפעמים אני מרגיש קצת בודד." אמר בנחת, "אבל זה עדיף על חברה גרועה." הוא לקח את הכוס הריקה מידי, " דבר ראשון כשאני חוזר מהעבודה אני הולך להתקלח." אמר, "ואתה?"
"אהה, כן. להתקלח זה רעיון טוב." הסכמתי.
הוא הושיט את ידיו אלי ומתון מתון החל לפתוח את כפתורי חולצתי (אצל שוסטר ובניו היה מקובל לבוא בבגדים מחויטים לעבודה), "אם ככה, מה דעתך לבוא לסבן לי את הגב?" שאל ופשט בתנועה חלקה אחת את גופייתו, חושף לפני את חזהו ובטנו השריריים שהשתזפו לצבע זהבהב מעורר תאבון.
עמדתי לפניו רועד כולי מרוב רצון לגעת בגופו המושלם, פוחד שאדחה שוב בלעג כמו שנדחיתי פעמים רבות בעבר.
הוא נסוג ממני לאחור והתיישב בנחת על כורסא מרופטת, פושט את רגליו לפנים בתנועה חיננית. "תתפשט." פקד עלי.
"מה?" נדהמתי.
חיוכו הבוטח חתך אותי כמו סכין חדה. "שמעת מה אמרתי, תתפשט לגמרי. אני רוצה לראות אותך ערום."
אחרי שנייה של היסוס הסרתי את חולצתי ואחרי כך את הגופייה המיושנת שלי (אימי נהגה לקנות את בגדי), אחריהן פשטתי את מכנסי ונותרתי לבוש רק בתחתוני כותנה לבנים שתאמו לגופייה.
הוא גיחך. "אתה קצת רזה מידי ולא יזיק לך להשתזף וללבוש משהו יותר מודרני, אבל סך הכל אתה בסדר." פסק, "טוב, בוא הנה."
"לאן?"
"לכאן, אלי. בוא הנה ותוריד לי את הנעלים."
מצמצתי אליו בתדהמה, "מה? לעשות מה?"
"בוא הנה, רד על הברכיים ותוריד לי את הנעלים." חזר ואמר בקול סובלני, ואז התרומם קולו בחדות, "תעשה את זה עכשיו!"
לפני שהבנתי מה ולמה מצאתי את עצמי כורע על ברכי לפניו, נאבק בשרוכים המפותלים של נעלי ההתעמלות המרופטות שלו.
"איך קוראים לך?" שאל וליטף בתנועה אגבית את ראשי, מחליק על שערי הקצר כמו שמחליקים על ראשו של כלבלב.
"יורם, ולך?"
"ניקולאי. אתה יכול לקרוא לי ניקי."
הרמתי אליו את מבטי, "ניקי," אמרתי, מביט בעיניים הכחולות והמלוכסנות הללו שרדפו את חלומותיי כמעט שנה שלמה, "מהשבוע הבא אני אקבל אוטו צמוד ואני לא אוכל לפגוש אותך יותר באוטובוס."
הוא הנהן בהבנה. "בגלל זה הלכת אחרי?"
"כן." אמרתי, ובלי לחכות להוראתו חלצתי את נעליו ואחר כך קילפתי את הגרביים מעל כפותיו הצרות והלבנות, כובש את הרצון העז ללטף ולנשק להן.
"אנחנו יכולים להמשיך לנסוע יחד לעבודה אם תסיע אותי באוטו שלך." אמר ניקי והחל לפתוח את חגורת מכנסיו. שלחתי את ידי לגעת ברוכסן שסגר על מושא תשוקותיי הסודיות וחטפתי מכה על אצבעותיי.
"איי!" יבבתי, "זה כאב."
"תמיד תבקש רשות קודם." הורה לי ניקי בקול חמור.
"בסדר, סליחה ניקי. מותר לי לפתוח."
הוא שב וליטף את ראשי. "כן, מותר." אמר וקם, מניח לי למשוך למטה את מכנסיו, פוסע מתוכם בתנועה מלכותית ונשאר רק בתחתונים שחורים קטנים וצמודים שהשאירו מעט מקום לדמיון.
"אני יכול בבקשה?" התחננתי, ורק אחרי שקיבלתי את אישורו משכתי למטה את תחתוניו וסוף סוף ראיתי את אברו היפה, העבה והישר שהסתיים בכיפה ורודה ודשנה שעוררה בי חשק לקחת אותה אל פי.
לצערי ניקי לא הרשה לי לגעת בו עד שנתקלח שנינו כהלכה. הוא לקח אותי למקלחת, פתח את הברז, נעמד מתחת למים החמים ודחף לידי את הסבון. קרצפתי בידי את כל גופו מתענג על כל רגע, מעביר ידיים מסובנות על הכתפיים החזקות והישרות, הגב הרחב והשרירי, החזה הבטן ו...
בתנועת ראש הוא הורה לי לרדת על ברכי ורק אז הותר לי לסבן את אברו שכבר עמד בזווית ישרה לבטנו השטוחה. אחר כך הסתובב והפנה אלי את ישבנו הלבן, החלק, המעוגל, וצחק כשידי רעדו כל כך עד שהסבון נפל מהם והיה עלי לזחול על הרצפה הרטובה כדי לתפוס אותו שוב.
כשהגיע תורי הוא סיבן אותי בתנועות יעילות וזריזות, מתעכב על הזין הזקוף שלי, ואחר כך חוקר באצבעות זריזות את מסתרי ישבני הבתול.
"פעם ראשונה שלך?" שאל.
"כן." לחשתי, מבויש קצת.
"לכל אחד יש פעם ראשונה." הצטחק ניקי, "נעשה את זה בזהירות, זה לא יכאב, אל תדאג."
"באמת? בכלל לא? אפילו לא קצת?" התאכזבתי כי בדמיוני הבתולי הקודח ראיתי את עצמי נכבש תחת גופו הגדול, גונח וצועק מכאב מתוק שקורע אותי לשניים עד שבא התענוג ומתגבר עליו.
ניקי צחק והוביל אותי למיטה הרחבה שלו. "אולי, קצת. נחייה ונראה." גיחך והשכיב אותי על בטני. "אם תהיה ממש ממש נחמד אז אולי בכל זאת זה יכאב טיפונת."
הייתי צייתן ולהוט ועשיתי בדיוק כדבריו חוץ מפעם אחת לא חשובה שעליה נענשתי בסטירה צורבת על ישבני שהחזירה אותי מיד למוטב.
אחרי שעשיתי מה שדרש ממני וליקקתי ומצצתי את אשכיו ואת הזין שלו והנחתי סוף סוף לאצבעותיו רגליו שמשכו אותי בחבלי קסם – בגללן חטפתי את הסטירה ההיא על ישבני - הוא דחף כרית מתחת לבטני, שימן היטב את החור שלי ונכנס לתוכי לאט ובזהירות.
נכון, זה כאב, אבל זה היה כאב טוב שגרם לי לצעוק מתענוג כשגמרתי, מהר מידי כמובן, מה ששוב הצחיק את ניקי וריכך מעט את האכזבה שלי מעצמי.
"לא נורא." ניחם אותי, מושך את ראשי לעבר חיקו, " אחרי שתחזיר אותי מהעבודה ברכב הצמוד שלך יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות להשתפר." 

אין תגובות:

פרסום תגובה