עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

נשיקות קצפת

נפגשתי עם תמיר ביום הראשון של עבודתי בחברת הפרסום "עמירים בע"מ" ונדלקתי עליו מיד. הוא היה כל כך נוגה, כל כך יפה ועדין. ברגע שראיתי אותו השתוקקתי להגן עליו, לנחם אותו, לאסוף אותו בין זרועותיי ולגרום לו לחייך. בהתחלה זה היה רק קראש רגיל שלא לקחתי ללב יותר מידי. מאז הבר מצווה שלי חוויתי קראשים כאלו פעמיים שלוש בשנה, אבל מהר מאוד הקראש הפך להתאהבות. אני לא יכול להגיד לכם באיזה רגע בדיוק הבנתי שאני אוהב אותו, אבל עובדה היא שעד שקיבלתי את תלוש המשכורת הראשון שלי מ"עמירים בע"מ" כבר הייתי מאוהב בתמיר עד למעלה מראשי.
אחרי שליבי רוסק פעם אחת לרסיסים בגלל אורי הסטרייט שנהנה מההערצה שגיליתי כלפיו, אבל כמובן שלא העלה בדעתו להניח לי לגעת בו, לקחתי את הזמן שלי. לא מיהרתי, צפיתי בתמיר מרחוק כמו צייד העוקב אחרי טרפו, וגם אחרי שהייתי בטוח למדי שרק גברים מעוררים את תשומת ליבו המשכתי להיזהר ולחכות להוכחה חותכת. 
ההוכחה הגיעה יום אחד כשצותתי שלא בטובתי לשיחה על תמיר בשירותי הגברים. ישבתי בתא הפינתי שבו הדלת מגיעה עד הרצפה והקשבתי לשתי אוחצ'ות ממחלקת הגרפיקה שעמדו ליד המשתנה והסכימו פה אחד שהחולצה שתמיר לובש היום פשוט מאממת, ושבאמת יותר מתאים לו ללכת עם ראש מגולח. משם השיחה עברה לנושאים כללים יותר והשניים גמרו את ההלל על כישרון העיצוב המקורי מאוד של תמיר, על נימוסיו הטובים ואופיו הנעים והרגוע. אחרי שגם הנושא הזה מוצה הם עברו לדסקס את העבר שלו ועד שהם הסתלקו משם כבר ידעתי שתמיר חי עם מישהו בשם כפיר שעזב אותו בשביל איזה כוסון קטן וערמומי בשם תום. שני האוחצ'ות הפטפטניות הסכימו פה אחד שתום אמנם בחור נאה, אבל לא מגיע אפילו לקרסוליו של תמיר המדהים. 
יצאתי מהשירותים בן אדם שמח הרבה יותר מכפי שנכנסתי אליהם. בבת אחת התעשרתי במידע חשוב מאוד על עברו של תמיר וגם על מידותיו ואני לא מדבר על מידות רוחניות אלא על מידות אחרות לגמרי. השניים בחנו אותו היטב כשהטיל את מימיו ולא התביישו להחליף חוויות ואני נאלצתי, מסמיק כולי, לשמוע שבחים מביכים על הציוד שלו ששני הרכלנים ציינו כמשהו הראוי להתכבד בו. 
"מה אתה שמח כל כך בסתם יום רביעי סטנדרטי, מוסקו?" חקר אותי תמיר, מביט בי במבט כחול וחמים שגרם לברכי לרעוד.
"לא יודע, סתם קמתי עם מצב רוח טוב היום. אני אוהב לעבוד פה ובעיקר אני נהנה לעבוד אתך." אמרתי בטיפשות והסמקתי.
הוא חייך את החיוך העצוב והמתוק שלו שכל כך אהבתי. "גם אני מאוד אוהב לעבוד אתך, מסיה מוסקוביץ'." אמר לי במבטא צרפתי מגוחך וחיבק את כתפי בתנועה חטופה שהרעידה אותי מכף רגל ועד ראש. 
למחרת הבאתי להפסקת הקפה נשיקות קצפת שאפיתי למענו במו ידי אם כי כמובן שלא העזתי להגיד לו את זה. כולם התפטמו ברעבתנות בנשיקות הקצפת שלי וחלקו לי שבחים, אבל אני הסתכלתי רק עליו. התענגתי למראה הנאתו מנשיקות הקצפת שלי שנמרחו על שפתיו המלאות וזמן רב אחר כך עוד פינטזתי איך אני מוחה את הפרורים בלשוני. המשכתי לפנק אותו בעוגיות ובעוגות שנאלצתי, מטעמי הסוואה, לחלק גם לשאר הצוות וקיוויתי שהוא יבין לבד למה אני מסתובב סביבו כל הזמן ומשתדל להיות לו לעזר בכל דבר ועניין. 
ערב גשום אחד של חנוכה, אחרי שהדלקנו בעבודה נרות וזללנו סופגניות, האוטו שלו לא הניע. התנדבתי בשמחה לתת לו טרמפ הביתה ובדרך החלטתי שהתקלה ברכב שלו מהווה אות משמים בשבילי. אחרי שהחניתי את רכבי מתחת לדירה שלו הסתובבתי לעברו, הנחתי את כפי על כפו ושפכתי לפניו את לבי הרותח. כבר הכרתי אותו מספיק זמן כדי לקחת את הסיכון שגם אם הוא לא יהיה שותף לרגשותיי הוא לא ילעג לי, וצדקתי. הוא היה נהדר והתנהג ברגישות ובחביבות נפלאות, אבל למרבה הצער, למרות שהוא חשב שאני בחור מקסים וסקסי ומתוק מאוד, הוא מאוד מצטער אבל ...
"אבל מה?" שאלתי, לא מנסה אפילו להסתיר את הדמעות שזלגו על לחיי. "מה לא טוב בי?"
"מוסקו, חמוד, אין שום דבר שלא טוב בך, אתה מושלם בדיוק כמו שאתה, אבל אני ... אני..."
"מה? יש לך מישהו? זאת הבעיה?"
"לצערי לא, אני לבד, אבל..." הוא נאנח אנחה ששברה את לבי והתוודה שהוא עדיין לא התגבר על הפרידה מכפיר שזרק אותו כמו טישו משומש, ככה הוא התבטא, בשביל צעירון מיופייף אחד בשם תום. כפיר שבר לו את הלב וריסק לו את האמון בבני אדם ומאז הוא לא מסוגל להתאהב יותר.
"אז בגלל זבל אחד שעזב אותך, תחיה כמו נזיר." התפרצתי.
"זה לא בשליטתי, מוסקו, אני רוצה לאהוב שוב ולא יכול. כל כך קשה לי לפתוח שוב את הלב לאהבה, הוא לא רק עזב אותי סתם כי נגמרה לו האהבה, את זה הייתי מבין, אבל הוא בגד בי והשפיל אותי לפני כל המכרים שלנו ו..." הוא נאנח שוב את האנחה שוברת הלבבות שלו ואמר שהוא מצטער מאוד, ואם הוא היה יכול הוא היה שמח מאוד לתת לי סיכוי כי אני ממש חמוד בעיניו, ואני בחור נהדר אבל...
ואז הוא יצא מהאוטו והלך ממני בגשם, משאיר אותי לבד, בוכה ואומלל. 
בשבועות שבאו אחרי אותה שיחה ניסיתי לעשות הכל כדי להפסיק לאהוב אותו - הרבה זיונים סתמיים, הרבה מסיבות רועשות, הרבה סטוצים, והעיקר - שום נשיקות קצפת. בהתקף אסרטיביות נדיר אפילו ביקשתי מהבוס שיעביר אותי לעבודה על פרויקט אחר ובחדר אחר, רחוק ממנו. הבוס המופתע נענה לי והיו ימים שבקושי ראיתי את תמיר, לפעמים היה לי נדמה שאני מתחיל לשכוח אותו, אבל אז היינו נתקלים זה בזה במקרה בחדר האוכל או במעלית והוא היה מחייך אליי ומניח יד על כתפי ושוב הייתי חוטף את הרעד המאוס הזה ברגליים ומרגיש שאני נמס כולי מרוב אהבה אליו. למרות רצוני וההיגיון הבריא שלי לא יכולתי להפסיק לפנטז שיום אחד הוא יתעשת, ישתחרר מהאהבה ההרסנית הזאת לכפיר, ינער אותה מעליו כמו בגד שיצא מהאופנה ויפתח דף חדש, רצוי איתי.

כל כך אהבתי אותו, כשהייתי נזכר בווידוי העצוב שלו ואיך הוא יצא מהאוטו והלך בגשם לישון לבד בדירתו הריקה הייתי נעשה כל כך עצוב עד שחשבתי שגם אם הוא יתאהב בגבר אחר אני אשלים עם זה, העיקר שיפסיק להיות עצוב וגלמוד כל כך. 
ברבי, ידידת הנפש שלי, היחידה שסיפרתי לה על רגשותיי לתמיר טענה שזה שוב תסביך האביר על הסוס הלבן שלי שגורים לי לאהוב אותו. אני לא אוהב את תמיר עצמו אלא את העצב הנוגה שאופף אותו גם כשהוא מחייך הכריזה. לדעתה אני לא מכיר אותו אלא נמשך אל הילת הבדידות הרומנטית שלו שמאתגרת אותי לנתץ אותה. יכול להיות שהיא צדקה, אבל מה הקשר בין הגיון לאהבה? למרות רצוני לא יכולתי להפסיק לרצות להציל אותו, לנחם אותו, לגרום לו אושר. 
ואז, יום בהיר אחד, הוא נכנס לחדר שלי ושאל אם הוא יכול להזמין אותי לארוחת ערב אחרי העבודה.
"מה? רק אני ואתה?" שאלתי וחיוך מאושר התחיל להתפשט על פרצופי. הוא חייך אלי חזרה והניד לאות הן.
"אני אשמח מאוד מאוד." אמרתי ואולי הייתי ממשיך וחוקר אותו על סיבת ההזמנה המפתיעה הזאת, אבל פתאום הטלפון שלי צלצל ורגע אחר כך מישהו קרא לו לבוא לראות משהו ויותר לא דיברנו עד שנפגשנו שוב אחרי העבודה והלכנו יחד ל'ממה מיה',מסעדה איטלקית קטנה ושקטה ששנינו אהבנו. 
לא דחקתי בו לדבר, חיכיתי בסבלנות עד שהמנות שהזמנו הגיעו ושהמלצר ילך. אחרי שנשארנו לבד הוא רכן אליי מעל צלחת הפסטה פרימוורה שלו וגילה לי שכפיר ותום שוב בארץ.
"באמת?" הופתעתי, "לא ידעתי שהם עזבו את הארץ."
"כן, חודש אחרי שהוא זרק אותי הם נסעו לניו יורק, תום התקבל למכללה לעיצוב שם, אבל בשבוע שעבר הם חזרו. הם גרים שוב בדירה הישנה שלי ושל כפיר."
הוא השפיל מבט לצלחת ובחש בחוסר חשק בפסטה המתקררת שלו ואז הרים אליי שוב את מבטו הכחול הממיס, "יש משהו שאני רוצה שתעשה בשבילי, שלומי." אמר חרש, משתמש להפתעתי בשמי הפרטי. מעניין איך נודע לו ששמי הפרטי שלומי.
"איזה משהו?" שאלתי, מרגיש מין קשר עצבני וצורב מתהדק בתחתית קיבתי.
"משהו לא קשה, אולי אפילו נעים, אבל... אם לא נוח לך עם זה אני אבין, שלומי, פשוט תגיד שאתה לא יכול וניפרד כידידים." 
ידידים? חשבתי לעצמי בשמץ מרירות, אני מאוהב בך כל כך. איזה ידידים על ראשך? אבל הוא המשיך לקשקש על כמה הידידות שלי חשובה לו ועד כמה הוא סומך עליי אז סתמתי את הפה וחיכיתי שייגש לעניין. בסוף הוא שלף תמונה של שלושה גברים עומדים על מדשאה ומחייכים לצלם. אחד היה תמיר, שנראה בתמונה הרבה יותר מלא ועליז מכפי שנראה היום. השני היה עלם צעיר ויפה תואר מהסוג הלא חביב עליי, מאותם צעירים שמודעים מידי ליופיים ותמיד דופקים פוזה של דוגמנים, השלישי היה כפיר שבגללו הגעתי עד הלום. 
כפיר דווקא מצא חן בעיניי. גבר רחב כתפיים עם חיוך נעים וכפות ידים גדולות ומחוטבות שהיו מונחות על כתפי ידידיו מזה ומזה. שלושתם חייכו בתמונה הזאת ונראו מאוד מאושרים ונינוחים.
"תמונה נחמדה." הערתי. "מתאים לך להיות קצת מלא יותר, למה אתה לא אוכל את הפסטה שלך?"
תמיר העלה מזלג עמוס פסטה לפיו ולעס בחוסר חשק תוך שהוא ממשיך לדבר. "כפיר ואני פגשנו את תום באיזו מסיבה. הוא השתכר והתעלף בשירותים ואנחנו היינו נחמדים ולקחנו אותו הביתה כדי שיתאושש. הוא נשאר יום אחד ואחר כך עוד יום, ובסוף שכר מאתנו את עליית הגג שלנו. הוא שילם לנו שכר דירה בעבודות ניקיון, בישול וקניות. זה עבד נהדר וכולנו היינו מרוצים עד שיום אחד כפיר הודיע לי שהוא ותום מאוהבים ושאני מתבקש להסתלק. רק אז גיליתי שהוא ותום מזדיינים ושכולם ידעו חוץ ממני."
פניו התקשחו בזעם כשנזכר בתקופה האיומה ההיא. "רק אחרי שנפרדנו סיפרו לי חברים שכפיר התחיל לזיין את תום כבר בלילה הראשון שלו אצלנו. אם תום לא היה לוחץ שהוא רוצה לנסוע ללמוד בארה"ב הסידור הזה שהוא חי כאילו איתי ומזיין מהצד את הדייר שלנו היה נמשך בטח עד היום ומה שהכי משפיל זה שכולם, כולם ידעו. כולם חוץ ממני." 
הבטתי בו נדהם. פעם ראשונה שראיתי אותו כועס. זה היה מפחיד. לא ידעתי שהוא מסוגל לכעוס ברצינות כזאת.
"אמרו לך כבר שאתה נורא יפה כשאתה כועס?" ניסיתי להפיג את זעמו בבדיחה.
"תפסיק עם זה מוסקו. אני צריך עזרה לא בדיחות מטופשות."
"עזרה במה? קרה מה שקרה, מה עוד אפשר לעשות?"
"לנקום בהם. אני רוצה להשפיל אותו כמו שהוא השפיל אותי. אני רוצה לראות אותו סובל ובוכה ושכולם יצחקו עליו מאחורי הגב. זה מה שאני רוצה."
הקשר בקיבתי התהדק עוד קצת וריח האוכל גרם לי פתאום בחילה. "אני מבין תמיר," אמרתי לאיטי, חש לפתע תשוקה עזה להיות במקום אחר, לא חשוב איפה רק לא מול התמיר החדש הזה, הזועם ואכול רגשות הנקם. "אני מבין אותך, אבל אני לא רואה במה אני יכול לעזור."
הוא שלף הזמנה למסיבה והגיש לי אותה. "ביום שלישי תתקיים בגלריית 'נמרוד' פתיחה של תערוכת הצילומים החדשה של עמירון. הוא בחור מוכשר מאוד, אני בטוח שתהנה מהתמונות שלו. אני רוצה שתלך לפתיחה ותפתה את תום לקוויקי מהיר בשירותים של הגלריה."
"אני? מה פתאום אני? בחיים לא פגשתי את התום הזה וזיונים בשירותים זה בכלל לא הקטע שלי, בטח שלא זיונים עם זרים, וחוץ מזה במה זה יעזור לך בכלל?"
"בתערוכה יהיה גם כתב הרכילות הידוע, אפיקורס, זה שכותב את טור הרכילות הידוע 'סיפורים מהביצה' מכיר אותו?"
הסמקתי ונעתי בחוסר נוחות על כיסאי. הטור של אפיקורס המסתורי, איש לא הכיר אותו, אבל כולם קראו בתאווה את הרכילות המזעזעת והמחרמנת שלו. הוא היה הסיבה העיקרית לכך שקניתי את המקומון התל אביבי הירוד, 'היכל הבושה', אם כי לא הייתי מודה בכך אפילו באיום של עינויים קשים מאוד.
"שמעתי עליו." אמרתי קצרות, וקיוויתי שתמיר לא ישים לב לסומק שעל פניי.
הוא כן שם לב וצחק. "הוא כותב זבל מזעזע, אבל ברגע שהתחלת לקרוא אתה מתקשה להפסיק, נכון?"
הנדתי לאות הן והסמקתי עוד קצת. "אז האפיקורס הזה, אתה מכיר גם אותו?"
"כן, בטח. סך הכל הביצה שלנו קטנה מאוד. אם אתה נמצא בה מספיק זמן אתה מכיר בסוף את כולם. משום מה אפי מחבב אותי, יש לו רגשות אשמה כי הוא ידע ולא גילה לי, כך או כך הוא מוכן לעזור לי. הוא יבוא לתערוכה הזאת לסקר אותה ועל הדרך הוא גם יכתוב כמה מילים על מה שקרה בשירותים."
"ומה אם לא יקרה כלום? מה אם תום לא יהיה מעוניין בי? אולי הוא באמת מאוהב בכפיר ולא רוצה אף אחד חוץ ממנו?"
"אתה צוחק? הכלבה הקטנה והחרמנית הזאת מוכנה לפתוח רגליים לכל מי שרק קורץ לה. השרמוטה המסריחה הזאת הספיקה כבר למצוץ לכל אחד בעיר. חוץ מקטר הכול כבר עבר דרך החור של התום הלא תמים הזה." התיז תמיר בזעם, ופניו שעד היום היו בעיניי עדינים ויפים, התכערו כל כך עד שלא יכולתי להביט בהם.
המלצר הגיע לשאול למה לא גמרתי את האוכל וחקר בדאגה אם הכל בסדר ואם אני רוצה קינוח.
"הכול בסדר, אני פשוט לא מרגיש טוב." אמרתי, וביקשתי שייקח את האוכל שכמעט לא נגעתי בו ושיביא לי קפה. הקפה בא עם כמה נשיקות קצפת קטנות ומסולסלות על חשבון הבית. תמיר נגס באחת מהן.
"שלך יותר טובות." אמר, ליטף את כף ידי מתחת לשולחן ואמר שהוא מקווה שאחרי שהוא יסגור חשבון עם תום וכפיר הלב שלו יפתח לאהבה חדשה. בחסות המפה הארוכה שילבתי את אצבעותיי באלו שלו, שמח ששוב הוא נראה כמו תמיר היפה והאהוב שלי והבטחתי לו שאני אלך לתערוכה ואעשה כמיטב יכולתי כדי לעזור לו לנקום בכפיר ולפתוח שוב את הלב שלו לאהבה חדשה. 
ביום המיועד התייצבתי בגלריה 'נמרוד' בדיוק בזמן במטרה להספיק להתעמק בתמונות לפני שהקהל המקפיד, כמקובל במקומותינו, להגיע באיחור אפנתי יסתיר לי הכול. למרבה הפלא תמיר צדק. עמירון היה צלם מוכשר והתמונות שלו היו מצחיקות במין צורה עוקצנית, מרירה, מתוקה, חמצמצה שהצליחה לרגש אותי מאוד. 
שעה אחרי מועד הפתיחה הרשמית הייתה הגלריה מלאה מפה לפה באנשים יפים לבושים במיטב מחלצותיהם, שותים יין לבן קר ובולסים פוטיפורים קטנים כאילו שקיץ חושף צמיגים לא עומד להתרגש עלינו בקרוב. סוף סוף הואיל גם הצלם המהולל עמירון לכבד אותנו בנוכחותו, ומי לדעתכם פסע לצידו, מלחש מיני ליחושים סתומים ישר לתוך אוזנו? תום, מצידו השני של עמירון פסע כפיר שניסה לחייך באומץ ולהתנהג כאילו ההתמרחות הפומבית הזאת של בן זוגו הרשמי על גיבור המסיבה לא נוגעת לו, אבל כל תינוק היה יכול לראות שהוא אוכל את הלב, ובגדול. ברור היה שאין לי סיכוי לגרור את תום לשירותים. לא הצלחתי אפילו לגרום למבטו להיפגש במבטי. הוא היה מולחם אל עמירון, מזניח את כפיר בצורה מחפירה.
"ממש גועל נפש איך שאיציק מתנהג." אמר המלצר, והגיש לי מגש עמוס מטעמים צבעוניים קטנטנים ומפתים.
"מי זה איציק?" נדהמתי והבטתי בפניו של המלצר, שואל את עצמי למה הוא נראה לי מוכר.
המלצר חייך בידענות מלגלגת. "התום הזה שדבוק לעמירון? הוא נולד כאיציק. מה, לא ידעת?"
"לא, איך יכולתי לדעת? תגיד, אתה נראה לי מוכר, לא פגשתי אותך כבר פעם?"
"בטח שכן, אני אפיקורס, המלצר שלך ממסעדת 'ממה מיה' שאכלת בה לפני כמה ימים עם תמיר. אתה יכול לקרוא לי אפי." חייך אליי המלצר חיוך שובב. נשארתי פעור פה, מרוב תדהמה לא הצלחתי להוציא הגה מפי. אפי, משועשע מהבעת פני הנדהמת, לקח נשיקת קצפת קטנטנה, דחף אותה לפי והתפקע מצחוק. לא יכולתי להתאפק, צחקתי גם כן ואכלתי את הנשיקה אם כי לדעתי נשיקות הקצפת שלי טובות יותר. 
"נראה לי שהתכנית של תמיר הולכת בדרך כל ארץ." הערתי. "איך שזה נראה כרגע אין מצב שאני אצליח אפילו ללחוץ לתום את היד."
"מוטב ככה. כמו שאני מכיר את איציק, רק אלוהים יודע במה הוא נגע קודם." קרץ לי אפי.
"אז מה אני עושה? מה יהיה עם הנקמה של תמיר? אולי אתלבש על כפיר בתור תחליף? הוא הרבה יותר מוצא חן בעיניי מאשר התום/איציק המזויף הזה."
"שלא תעז." אמר אפי. "תמיר בחיים לא יסלח לך על זה. אתה לא רוצה שהוא יתחיל לזמום עליך את מזימות הנקמה שלו, נכון?"
נזכרתי בהבעת פניו של תמיר הכועס והתחלחלתי. "חס וחלילה, אבל תגיד, אפי, למה אתה חושב שתמיר יכעס אם אני וכפיר ... אתה יודע...?"
"כי הוא מאוהב בו כמובן."
"עדיין?"
"כן, עדיין. מה לעשות? הוא בחור עקשן, אפילו קצת אובססיבי. האמת, אני די מתפלא שהוא לא פה. לא חשבתי שהוא יחמיץ את ההזדמנות לראות שוב את כפיר."
"אולי נתקשר אליו ונספר לו מה קורה פה? הוא בטח ייהנה לראות את זה."
"רעיון מצוין, אבל מיותר. הנה הוא פה."

ואכן, תמיר התגשם פתאום מתוך השירותים, נראה עצבני להחריד וחש אליי ואל אפי.
"אני מחכה לך כבר שעה, מוסקו, מה קורה?"
"תרגיע תמיר, קח נשיקת קצפת." סתם לו אפי את הפה בעוגייה. "מה שקורה, תמירי חמוד, זה שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, הנה תראה." הצביע אפי אל הצמד החם של האירוע: עמירון ותום שעמדו להם אנגז'ה בתוך קהל מעריצים בעוד כפיר משתכר לו בצד.
"אמרתי לך שהוא שרמוטה מסריחה." חגג תמיר, "אמרתי או לא אמרתי?"
"ואני אמרתי לך שכל מה שאתה צריך לעשות זה לחכות בשקט ולתת לזמן לעשות את שלו, אמרתי או לא אמרתי?" החזיר לו אפי מנה אחת אפיים, אבל תמיר כבר לא שמע אותו. הוא חש בדאגה אל כפיר השתוי, לקח ממנו את הכוס, חיבק אותו והוביל אותו החוצה מבלי שתום שם בכלל לב לכך.
"כנראה שהכתבה על התערוכה לא תכלול שום סיפור מפולפל על זיון בשירותים." העיר אפי בקור רוח למראה כפיר ותמיר שנעלמו לבלי שוב.
"אז מה תעשה?"
"אל תדאג, לא אלמן אפיקורס. יש לי סקנדלים אחרים, לא פחות מעניינים לדווח עליהם לקהל קוראיי הנאמנים, תגיד, שלומי, מה אתה עושה אחרי התערוכה?"
"לא יודע, אני פתוח להצעות."
"אחלה. מה דעתך ללכת אליי הביתה ולשמוע את הביצוע החדש של חליל הקסם שקיבלתי רק אתמול."
"חליל הקסם?" הופתעתי, "לא תיארתי לעצמי שאתה אוהב אופרה, אפי."
"אז מה אם אני עובד בשביל סמרטעיתון כמו 'היכל הבושה'? זה לא אומר שאני אדם לא תרבותי." נעלב אפי. "תדע לך שאני חולה על אופרה בכלל ועל מוצארט בפרט."
"גם אני." הודיתי.
"אז קבענו?"
"קבענו." 
בתום המשמרת שלו הלכנו אליו לדירה ובעוד אני מתיידד עם החתולות שלו ונהנה ממוצארט הוא כתב חיש קל את הכתבה על התערוכה של עמירון, משלב בתשבחות לצילומים הערות עוקצניות על המעריץ החדש שנצמד לצלם המוכשר, ועל בן זוגו שמיהר להתנחם באקס השווה שלו.
"זהו." אמר ושיגר את הכתבה למערכת העיתון. "משימתי נשלמה. תמיר קיבל את הנקמה שלו, עמירון קיבל את הביקורת שלו, ועכשיו תורי לקבל את שלי, יש מתנדבים?"
"אני. אני." הצבעתי כמו ילד טוב, ומשכתי אותו אל הספה, מעיף תוך כדי כך את החתולות אל הרצפה.
"אתה בטוח?" חקר אפי את פניי במבט חודר כליות ולב, "אתה כבר לא מאוהב יותר בתמיר?"
"אני חושב שאהבתי את תמיר כל זמן שלא הכרתי אותו באמת, ברגע שהצלחתי להציץ מה מתחבא מתחת לחיוך העצוב והיפה שלו הפסקתי להיות מאוהב בו."
"והרווח כולו שלי." חיבק אותי אפי, הודה שמצאתי חן בעיניו מיד כשראה אותי עם תמיר במסעדה ושהוא שמח מאוד שהשיחה שניהל עם תמיר על הנקמה בכפיר העלתה בדעתו את הרעיון המוצלח לקחת איתו את איציק, ידידו הוותיק המתקרא כיום תום, לראיון המוקדם שהוא עשה לכבוד התערוכה עם עמירון, הצלם המבריק והמוכשר.
"אז הכל קרה באשמתך?" נדהמתי. האפי הזה, הוא לא חדל להפתיע אותי. "אתה סידרת הכול מראש?"
"אני? מה פתאום? אני רק הצגתי אותם זה לזה. למה שקרה אחר כך אין שום קשר אליי. מה אני אשם שאיציק הוא טיפוס כזה שנדבק לאמנים מוכשרים, ועמירון הוא אחד שלא מסוגל לסרב לפרצוף יפה?"
"זאת באמת לא אשמתך, אפי." הסכמתי איתו, והרבה זמן אחר כך היינו עסוקים מכדי לדבר. 
למחרת בבוקר גיליתי שאפי לא מסוגל לעמוד בפני נשיקות הקצפת הנפלאות שלי ומאז הפסקתי להביא נשיקות קצפת לתמיר שחזר לחיות עם האקס שלו, ואני אופה נשיקות קצפת רק לאפיקורס הפרטי והסודי שלי, מאושר מכך שכשהשפתיים שלו מתלכלכות בפירורים אני לא צריך לפנטז יותר, אני יכול ללקק אותם היישר מעליהן.  

אין תגובות:

פרסום תגובה