ב. מלך הביצה

אימא לא הייתה מאושרת מכל העניין של המעבר שלי לתל אביב, היא רצתה שאשאר לגור איתה או לפחות לא רחוק ממנה ורבה עם סבתא שאמרה לה להפסיק לנדנד ולתת לי לחיות את החיים שלי.

היא גם עשתה לי פרצוף חשדני כשנתתי לה אלף ₪ בשביל הטיפול שיניים שלה. אמרתי לה שזה מה שנשאר ממענק השחרור שלי ושיקרתי כמובן, את מענק השחרור בזבזתי מזמן, הכסף הזה היה חלק ממה שהרווחתי באילת, ותאמינו לי שעבדתי קשה מאוד בשבילו ולמרות שניסיתי לחפש עבודות אחרות תמיד חזרתי לעיסוק הלא מכובד והמשתלם הזה, אומר לעצמי כל פעם מחדש שזה אחרון ודי, מעמיד  פנים שאני סתם עוד צעיר אחד שמנסה למצוא לו מקום בעיר הגדולה ולוקח כסף תמורת סקס רק כשחסר לי כסף באופן נואש וזה עניין זמני עד שאסתדר בחיים.

לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שאני בעצם זונה (ולא מקובל עלי לכבס את המילה הלא נעימה הזו ולהגיד שאני נער ליווי - בן אדם שמקבל כסף על סקס הוא זונה), בהתחלה עוד חייתי באשליה שאפסיק עם זה ברגע שאתארגן על עבודה טובה, ובאמת ניסיתי והלכתי לראיונות והתרוצצתי בין כמה מקומות עבודה, אבל אתם מכירים עוד עבודה שאפשר לעשות בה כמה מאות שקלים תוך כמה שעות עבודה ובלי לשלם מס?

אין כאלו תאמינו לי בדקתי וחיפשתי טוב מאוד ולא מצאתי ובינתיים פיתחתי טעם יקר ורמת חיים גבוהה וגיליתי שלא מתאים לי לבוא תמיד למשרד באותה שעה, לדפוק שעון ולקבל הוראות מאיזה בוס, אני לא בנוי לקטע המשעמם הזה.

אחרי הבילוי באילת היו עוד טלפונים מכל מיני... פתאום נהיו לי קליינטים קבועים, וכמה שהם היו מבוגרים יותר ונשואים יותר הם שילמו טוב יותר, אבל היו גם בעיות, חלק לא שילמו מה שסוכם קודם, והיה אחד שנתן לי שטרות מזויפים... ואחד שחטף לי התקף לב אחרי שגמר... התקשרתי למגן דוד אדום וברחתי שנייה לפני שהם נכנסו. לקח לי שבוע להתאושש מהחוויה הזו... הייתי די קרוב לפרוש אבל בסוף לא עשיתי את זה למרות שגם עבודה בזנות זו לא עבודה כל כך קלה, די מעייפת לפעמים ויש המון הוצאות - על חדר במלון, ועל בגדים, וקונדומים וויאגרה, וחדר כושר... והיה האידיוט הזה שהחליט שהוא מאוהב בי ורצה לעזוב את אשתו והילדים ושנחיה יחד... וכל הזמן התבלבלו לי הזמנים ואיחרתי לפגישות או שכחתי אותן... קשה מאוד להיות עצמאי, בעיקר בתחום הזה, אבל הבעיה היא שאתה מתרגל לכסף המהיר, מתמכר לסיפוק מהיר, לפינוק וגם להערצה של גברים שמוכנים לשלם רק כדי לגעת בך. קשה להיגמל מאורח החיים הזה למרות הגועל שחלק מהלקוחות גורמים לך, ומילא גועל, אבל פה ושם פגשתי כמה אנשים ממש מסוכנים שהכאיבו לי כדי להגיע לסיפוק, או שרצו שאני אכאיב להם ואשפיל אותם... אני כבר לא יודע מה היה יותר מגעיל ומפחיד.

אולי חבל שאף אחד מהם לא הצליח להפחיד אותי מספיק כדי להפסיק לגמרי את העבודה הזו, ואולי זה עוד היה קורה בסופו של דבר, (או שמישהו מאחד המופרעים האלו היה פשוט רוצח אותי) אבל אז קיבלתי טלפון מהקווקזי שאמר שיש לו הצעה עסקית משתלמת בשבילי והציע שניפגש בבית קפה לדבר עליה.

בדרך כלל נפגשתי עם גברים בחדרים להשכרה לפי שעות או בבתי מלון אבל לא תמיד, היו אנשים שרצו לדעת קודם איך אני נראה ולהכיר אותי קצת לפני שנכנסו איתי למיטה וביקשו שניפגש קודם בחוץ. זה לא היה שכיח אבל קרה מידי פעם ותמיד הסכמתי, ואפילו לא דרשתי כסף על פגישות ההכרות האלו, אמרתי שאין בעיות זה הוגן לרצות להכיר אותי קודם ומספיק לי שהם ישלמו על הקפה והעוגה. הרושם הטוב שעשיתי עליהם היה שווה את עשר הדקות שהיה עלי להשקיע בפגישה מוקדמת שעד כה תמיד הסתיימה בסקס.

רק פעם אחת לקחתי כסף על פגישה שלא כללה מין, אבל זה היה עבור משהו שונה - הלכתי עם מישהו למסיבה כדי להרגיז את האקס שלו ואני שואל את עצמי מי סבל יותר, האקס ההוא שהעיניים יצאו לו לראות את החבר שלו לשעבר מופיע עם בחור צעיר ויפה (אני), או הבחור הצעיר והיפה (כן, שוב אני) שהיה אמור לרקוד ולשתות ולהעמיד פנים שהוא נהנה מהמוזיקה הזוועתית והרועמת ואוהב לרקוד בלי חולצה בין המון גברים מיוזעים, שתויים וחרמנים.

אני לא סובל מסיבות מהסוג הזה, יש לי שמיעה טובה מידי והדציבלים שנוהגים להשמיע במקומות האלו גורמים לי סבל. אין מצב שאני אלך שוב למסיבות של הומואים שאתה לא יכול אפילו להשתין בהן בנחת בלי שמישהו ינסה לצבוט לך בתחת, ואתה תמיד יוצא מהן עם ריח של מאפרה ועם כאב ראש מזעזע.

הפגישה עם הקווקזי הייתה משהו אחר, נפגשנו בבית קפה שקט ותרבותי בלב תל אביב (לא רחוק מהבימה) שתינו תה עם דבש, אכלנו עוגת גזר אורגאני, ודיברנו על עסקים.

הקווקזי - שדיבר אגב רוסית מצוינת, אבל הסכים שאני אענה לו בעברית כי הרוסית שלי לא מזהירה - סיפר לי ששמע עלי טובות ושאחד הבחורים שלו שנשלח כדי לנסות אותי חזר אליו מוקסם.

"הייתי מנסה אותך בעצמי, אבל מאחר ואתה לא אישה, ואני לא חושב שיעמוד לי עם גבר..." הוא צחק ושאל אם אני רוצה לעשות ניתוח מין ולהפוך לאישה מפני שאני בחור יפה מאוד, ובטח אראה מדהים עם שדיים ואיפור, ובלי זיפים.

אמרתי בנימוס רב שאני ממש מודה לו על המחמאות, אבל מאחר ואני די קשור לזין שלי, ולא ממש מתלהב מהרעיון של לבישת נעלי עקב וחזיות אז תודה, אבל לא, תודה.

הוא שוב צחק ואמר שהוא רואה שאני באמת קלאסה של בן אדם, וזה שאני עובד במקום תרבותי כמו סטודיו למחול ומתעסק במוזיקה זה ממש מצוין.

"למה זה מצוין?" שאלתי.

"כי חשוב שיש לבן אדם שעובד במקצוע איזה מקום עבודה מסודר שיסביר את הרווחים שלו."

"אבל אני מרוויח שם ממש גרושים."

"אני יודע." אמר הקווקזי, "לא נורא, העיקר הרושם הטוב וגם ללמוד באקדמיה למוזיקה זה רעיון מצוין, מתאים לך מאוד להיות סטודנט, הקליינטים אוהבים סטודנטים, לך תרשם מהר כי בסוף החודש הם סוגרים את ההרשמה."

העדפתי לא לשאול איך הוא יודע שהלכתי לא מזמן לברר כמה יעלו לי לימודים באקדמיה למוזיקה, פחדתי מהתשובה, ורק הערתי שאני לא מרוויח מספיק כסף כדי לממן את לימודים כל כך יקרים.

"אל תדאג, אתה עוד תרוויח." ניבא הקווקזי, וצדק.

התנאים שהוא הבטיח לי היו מפתים מאוד, אני אעבוד במכון ליווי מסודר עם אבטחה, יסדרו לי פגישות ויצרו בשבילי קשר עם הלקוחות ואני אוכל לסרב אם הקליינט יתנהג בצורה מטורפת או יכאיב לי, או יסרב לשים קונדום. הם ישגיחו על שלומי גם במקרה של לקוחות שירצו שאני אבוא אליהם למלון, או הביתה, יגנו עלי ויספקו ויאגרה וקונדומים איכותיים תמורת אחוזים מהרווחים.

ההצעה שלו נראתה לי בעיקר בגלל ההגנה שהוא הבטיח לספק. נכון שהייתי צריך לתת לו חלק מהרווחים, אבל לדעתי זה היה שווה את הכסף.

הקווקזי אמנם הציע לי לחשוב כמה ימים לפני שאחזור אליו עם תשובה, אבל אמרתי שאין צורך, אני מסכים, אבל בתנאי אחד.

הקווקזי הביט בי בשתיקה, איזה מין תנאי? שאל בקול רך ומפחיד שעשה לי צמרמורת.

"שאני אוכל לפרוש ברגע שארצה, שלא תכריח אותי לעבוד אחרי שאני לא ארצה יותר לעשות את זה." עניתי מהר והתיישבתי על ידיי כדי שהוא לא יבחין שהן רועדות מרוב פחד.

הוא הסתכל עלי בשקט במבט רציני, לוקח את הזמן כדי לחשוב, וכבר התחלתי להזיע מרוב פחד, והצטערתי שפתחתי את הפה, אבל אז הוא חייך, ליטף לי את הלחי ביד מחוספסת וקשה של בן אדם שעבד קשה כל החיים - הוא גם נראה עבה וחזק כמו פועל, לא כמו איש עסקים מכובד - ואמר שזה תנאי חכם מאוד, ושבאמת חבל שאני לא אישה כי הוא תמיד רצה מישהי שלא רק תהיה יפה אלא גם בחורה תרבותית עם ראש בריא על הכתפיים.

"אז אתה מסכים?" שאלתי ברעד, מרגיש שאני משכיר את נשמתי לשטן.

"כן, אני מסכים." אמר הקווקזי, ואפילו שאל בנדיבות אם אני רוצה לחתום איתו על חוזה כדי להיות בטוח שהוא יקיים את ההבטחה שלו.

דווקא ההצעה האדיבה הזו הפחידה אותי עוד יותר ועכשיו כבר ממש רעדתי מרוב פחד, אבל שמרתי על קור רוח אמרתי לו בנימוס שאין צורך בחוזה, המילה שלו שווה בעיני יותר מאלף חתימות.

מסתבר שזו הייתה התשובה הנכונה כי הוא שוב ליטף לי את הלחי, אמר שאני ילד פיקח, ייעץ לי להשקיע בבנק חלק מהכסף שאני ארוויח ולא לבזבז הכול, לשמור על הבריאות שלי, לעשות ספורט ולאכול הרבה ירקות, להתרחק מאלכוהול ומסמים, והכי חשוב, אף פעם לא לספר לאיש על השיחה שלנו.

הבטחתי לקווקזי שאני אשתוק כמו קבר בנוגע אליו, הודיתי לו על העצות הטובות שלו, הבטחתי לו שאני אעשה בדיוק מה שהוא ייעץ לי לעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה עד היום – חוסך חלק מהכסף, נזהר ממין לא מוגן ומהתמכרות לסמים ולאלכוהול ושומר על הבריאות שלי.

אחרי שהקווקזי ואני לחצנו ידיים הוא אמר שוב שאני בחור נבון ותרבותי, הבטיח לי שאני אצליח מאוד ואעשה הרבה כסף הוא נתן לי טלפון נייד (שאז, לפני שלוש שנים, היה משוכלל ויקר מאוד) ואמר שמנהלת מכון הליווי תיצור איתי קשר דרך הטלפון הזה ושאני חייב לקחת אותו איתי לכל מקום ולענות לו תמיד, אלא אם כן אני עם קליינט, וברגע שאני ארצה לפרוש אני רק צריך להחזיר אותו ואז לקום וללכת.

אמרתי תודה ונפרדנו כידידים. מאז לא ראיתי יותר את הקווקזי, אבל ידעתי שהוא שם, ושאם אפר את ההסכם שלנו אני אצטער על זה מאוד.

מידי כמה חודשים מופיעות בתקשורת כתבות מזעזעות על תעשיית המין בארץ. מסופר בהן על מצבן הנורא של הזונות שרובן מסוממות ובאות מרקע של התעללות ועוני. מתפרסמים סיפורים מקוממים על יבוא נשים למטרות זנות, נשים תמימות שבאות לעבוד בארץ כמלצריות או מטפלות ומוצאות עצמן כלואות במכוני ליווי, נאלצות לעבוד יום ולילה בתנאי עבדות, נטולות מסמכים וכסף, אומללות וחסרות ישע.

הלב באמת נשבר לשמע תלאותיהן של אותן אומללות ואני מניח שיש גם מקומות כאלו וקורים מקרים מזעזעים מהסוג הזה, אבל עד כמה שידוע לי אף אחת מהבנות שעבדו כקולגות שלי לא נאלצה לעבוד בתנאים איומים כאלו, בטח לא במכון שניהלה אנה – המאדאם הראשונה שפגשתי מימי ושעשתה עלי רושם גדול ונתנה לי עצות טובות מאוד להמשך הדרך. אנה הייתה אישה קטנה ורזה בעלת הופעה סולידית ואלגנטית של מורה או רופאה.

היא הייתה נבונה, אמינה ומנוסה מאוד במה שהיא כינתה בדיסקרטיות - תעשיית המין. הרכילות גרסה שאנה עבדה בנעוריה כזונה אבל אחרי שחצתה את גיל ארבעים קודמה בזכות כישרונותיה לדרגת מנהלת והצליחה יפה מאוד. עד היום כשאני נמצא במצב עדין ומהסס איך לפעול אני שואל את עצמי מה אנה הייתה אומרת, ומצטער שאני לא יכול להתייעץ איתה.

 "אני עושה כל מאמץ ללכת לקראת העובדים, לתת להם תנאים טובים ולהגן עליהם." אמרה לי בפעם הראשונה שנפגשנו ונוכחתי לדעת שהיא מתכוונת למה שאמרה, ושהיא תמיד מקיימת את הבטחותיה.

הקווקזי נהג בתבונה כשמינה אותה למנהלת. הוא הורה לה לנהל מקום עם קלאסה, מקום נקי, דיסקרטי ומאורגן היטב והיא מילאה את הוראותיו בדייקנות ובכישרון. לא יכולת סתם להתקשר ולבוא למכון שלנו, הסכימו לדבר אתך רק אם קיבלת המלצות מאדם מוכר להנהלה, כלומר לאנה, ואחרי שלושים שנה בתחום היא הכירה את כל מי שהיה צריך להכיר, ולפעמים גם אירחה בעצמה קליינטים נבחרים אם כי השמועה אמרה שבשביל הדברים שהיא עשתה איתם היא לא הייתה צריכה להתפשט, ואפילו לא לחלוץ נעלים.

למרות שאף פעם לא העזתי לברר את הפרטים המדויקים אני בהחלט מאמין לרכילות הזו. אנה אמנם חיבבה אותי מאוד והיינו ביחסים מצוינים, אבל היה בה משהו תקיף וקפדני שהרתיע כל אחד, אפילו אנשים יותר חצופים ופחות זהירים ממני.

המכון שכן בקומת משרדים באזור מכובד מאוד - רק השכירות בטח עלתה הון - ונראה מבחוץ בדיוק כמו כל משרד גדול ורציני אחר בסביבה. רק מי שהצליח לחצות את חדר הקבלה הקטן והמאובטח בקפידה ונכנס ללובי היה מבין שזה לא משרד רגיל.

הלובי נראה כמו לובי של מלון באיזה חוף טרופי - בקריביים למשל - רהיטי קש מסוגננים, ועציצים גדולים שופעים צמחיה טרופית ירוקה, ואפילו אקווריום ענק וססגוני לשובב את נפשם של הממתינים, אם כי תחת ניהולה של אנה אף אחד לא נאלץ להמתין זמן רב.

אנה הבינה שזמן הוא כסף והקפידה על לוחות זמנים, כל המקום התנהל ביעילות רבה. היו במכון מבחר של חדרים, לכל חדר היה שם אחר וכל אחד מהם היה מרוהט באופן שונה והתאים לסוג אחר של פעילות ולכל אחד מהם הייתה כמובן מקלחת צמודה, נקייה ומאובזרת היטב.

רוב העובדים היו ממין נקבה, היו שניים שלושה גברים, ועוד כמה שאנה כינתה - בני המין השלישי. רובם נראו כמו נשים, אבל הם הסתירו הפתעות מתחת למלמלות הנשיות שעטו עליהן. היו גם מקרים הפוכים - בחורים שריריים וחסונים שהציוד האינטימי שלהם היה נשי.

רוב הקליינטים שהיו מעוניינים בי העדיפו שאבוא אליהם למלון, או לדירה שלהם, אם כי לפעמים היו כאלה שמטעמי דיסקרטיות וארוניות הטריחו את עצמם למכון.

היו לי כמה קליינטים קבועים שנפגשו איתי במועדים ידועים מראש ובין לבין היו גם זמניים שבאו והלכו לפי סדר היום והחשק שלהם.

כל הפגישות תואמו דרך המכון והכול נרשם בצורה מסודרת כמו בכל עסק אחר. הייתי מדווח לפני שהייתי נכנס לפגישה ואחריה ואוי למי שלא הודיע בסוף הפגישה שהוא יצא ושהכל בסדר איתו. אנה הייתה נוזפת בו וקונסת אותו בלי רחמים.

אין לי מושג איך מקומות מהסוג הזה התנהלו לפני שהמציאו את הטלפונים הניידים, בטח היו יותר עיכובים ותקלות, אבל בשבילי הנייד שקיבלתי מהקווקזי והמכשירים שהחליפו אותו - כל כמה חודשים שודרגנו למכשיר משוכלל יותר - היה כלי עבודה חיוני כמעט כמו הגוף שלי שתחזקתי היטב כדי שיהיה בריא, חזק, סקסי וגמיש.

אנה שבה ושיננה לכולנו לשמור על עצמנו, בעיקר כשנפגשים עם אדם חדש, לא להיכנס לשאננות, לפקוח טוב עיניים ואוזניים, לחדד את האינטואיציה שלנו כדי שתקלוט כל רמז לסכנה, ולזכור תמיד שאם יש ספק אז אין ספק וצריך להסתלק מיד, עדיף להפסיד כסף מאשר את החיים והבריאות.

מה שהכי אהבתי זה לעבוד עם אנשים מוכרים שידעתי מה הם רוצים ממני. אין כמו שגרה מסודרת עם קליינטורה קבועה של גברים שבאים והולכים באותן השעות, ועושים פחות או יותר אותו דבר. ככה אתה יודע כמה כסף יכנס כל חודש, ויכול לתכנן הכול מראש.

הכי גרוע זה ההפתעות שצצות פתאום, בעיקר הפתעות של שיכורים ומסוממים. אין גרוע יותר מדברים לא צפויים שנוחתים עליך פתאום, דברים כמו קליינט שמשתגע ושולף סכין, או מכניס פתאום עוד מישהו לחדר ודורש שתשרת גם אותו, או סתם חוטף לך התקפת לב ומתפגר או גרוע מזה, מקבל פתאום התקף פסיכוטי ומנסה לזרוק אותך מהחלון.

אלו מקרים מפחידים וקיצוניים מאוד ודי נדירים למרבה המזל, אבל גם סתם מסריח אחד שלא טרח להתקלח לפני הסקס, או מעשן כבד שמדיף ריח מגעיל של סיגריות ובכל זאת מנסה לנשק אותך זה מספיק גרוע, ואין ברירה, חייבים להתמודד עם זה בכבוד, לחייך בנימוס ולשתוק, או לחפש מקצוע אחר.

היו שני דברים כללים חשובים שאנה הקפידה לשנן לחדשים - לא לשכוח להשתמש בקונדום היה הראשון, ולהיזהר מאהבה היה השני.

"אל תדאגי, אני תמיד שם קונדום, אפילו כשאין חדירה אני מתעקש על גומי." הרגעתי אותה, "ואין מצב שמישהו יתאהב בי, אף אחד לא מתאהב בזונות, אותנו רק מזיינים ואחר כך שוכחים."

היא הסתכלה עלי בעיניים חכמות, וקצת עצובות והסבירה לי שלא הבנתי אותה, היא התכוונה שאני אזהר ולא אתאהב באף אחד.

זה הצחיק אותי. "את לא רצינית, ממתי זונות מסוגלות להתאהב?" התפלאתי, ואפילו חייכתי, כי אז עוד לא הבנתי כמה מסוכן, לא צפוי ומפתיע יכול להיות הרגש החזק הזה שברוב טיפשותי פקפקתי פעם בקיומו.

"תתפלא," אמרה אנה, "גם זה כבר קרה, עכשיו אתה צוחק, אבל אתה עוד צעיר, יום יבוא וגם אתה תתאהב ואז תבין."

למזלי לא ידעתי אז עד כמה היא צודקת, או שאולי לרוע מזלי?

לאט לאט קלטתי שאני חי בין עולמות נפרדים שהולכים ומתרחקים זה מזה. ככל שהתבססתי יותר בתעשיית המין העמיקה התהום ביני לבין הפנטזיה שגילמתי בעבודה, פנטזיה לוהטת שרק נראתה כמוני ולא הייתה לה שום קשר אלי, ושנוצרה רק כדי לפתות ולמשוך קליינטים חרמנים.

כמעט מבלי משים נסחפתי לתוך העולם המזויף והשקרי שבו הייתי כוסון רוסי לוהט וחטוב בשם אנטון, או כריס המדהים והמפנק, או חייל מסוקס בשם שקד, או כל כינוי אחר, בדוי בעליל, שהיה רחוק מאוד ממיכאל קמישב - סטודנט באקדמיה למוזיקה המתפרנס מנגינה בפסנתר, מישקה בפיהן של אימו וסבתו, או מישה כמו שכינו אותי יזיזים מזדמנים שמספרם הלך והתמעט עם הזמן.

ומי הייתי אני? איפה היה מיכאל האמיתי?

עד שהתאהבתי באופן מפתיע ובפתאומיות מזעזעת בנמרוד לא טרחתי לשאול את עצמי את השאלות המטרידות האלו. במשך כמעט שנתיים הצלחתי לקיים שיווי משקל בין שני העולמות השונים זה מזה ונהניתי לזגזג מפה לשם, להחליף זהויות כמו שחקן ולהיות פעם חתיך חרמן ומנוסה שיגשים פנטזיות של כל גבר תמורת כסף, ופעם סטודנט תמים שחי בשביל מוזיקה, הילד הטוב והמנומס של אימא, הנכד המקסים ומלא החיבה של סבתא, לנגן באותה מיומנות מקצועית על קלידי הפסנתר ועל גופם של גברים זרים שהתייחסו אלי כאל גוף חסר נשמה.

עברתי בקלות מצד לצד, משועשע וגאה ביכולתי לשבת בבוקר בהרצאות, לבוש סוודר שסרגה לי סבתא וג'ינס רחב ולא מחמיא, רושם רשימות ומאזין בכובד ראש למורי - כולם פרופסורים ודוקטורים קשישים ומכובדים - ובערב לפשוט את הסוודר המגושם, לחשוף את תחתוני הטנגה הזעירים שלי ולגרום לגברים לאבד את עשתונותיהם, להתחרמן על הזין שלי, ולצעוק מרוב עונג מהמגע של פי וידי.

אהבתי את הסוד שטלטלתי חבוי בתוכי מעולם אחד לשני, הוא גרם לי הרגשת עליונות, חשתי בוז כלפי המוסר המקובל, לעגתי למאמצים שעשו חברי ללימודים כדי להרוויח פרוטות בזויות ונהניתי מהכסף הרב שהרווחתי בקלות כה רבה, כסף שאת חלקו חסכתי ואת חלקו בזבזתי בהנאה.

בשנה הראשונה עוד יצאתי עם בחורים, היו לי יזיזים, ואפילו קראשים - שרובם נותרו סודיים ולא ממומשים - לתלמידים בוגרים של הסטודיו שהיו כמעט כולם הומואים, צעירים יפי תואר וחטובים, מרוכזים מאוד בעצמם ובריקוד.

אף אחד מהקשרים הללו לא החזיק מעמד, הייתי עסוק מידי, טרוד מידי בחיי הכפולים ולא מסוגל להשקיע באף אחד מהם. גיליתי שאני מוצלח מאוד בפיתוי גברים להתחיל איתי קשר, אבל אני נכשל שוב ושוב כשהם מנסים להעמיק את ההיכרות איתי. אף אחד מהקשרים שיצרתי לא הצליח להבשיל לזוגיות אמיתית מפני שהייתי משתעמם ומאבד עניין אחרי כמה פגישות, אולי כי לא נותר בי די מרץ וכוח להשקיע בחיזור וביצירת אינטימיות.

היחיד שהצליח להתמיד ולעמוד ביחס הקר שהענקתי לאומללים שרצו לאהוב אותי היה פבלו - רקדן מקסיקאי שחום וכריזמטי - שחשק בי ממבט ראשון, וחיזר אחרי בלהט שהצליח לעבור את מחסום החודש השני. אף אחד ממחזרי האחרים, שמספרם הלך והתמעט ככל שהשמועה על מה שכינה מישהו שהאהבה שלו כלפי הפכה לתיעוב - הנכות הרגשית שלי - הלכה והתפשטה, לא עמד במשימה הזו, אבל משום מה דווקא

האדישות שלי, וחוסר היכולת שלי להתמיד באהבה הפכו אותי בשביל פבלו לאתגר מלהיב. אני תוהה מה הוא היה אומר אם היה יודע שאני משקיע את כל האון בגופות של זרים, ושאני מגיע למיטתו מרוקן ועייף כי זיינתי גברים אחרים תמורת כסף?

היינו יחד כמעט חצי שנה ולמרות שהוא זכה ממני למעט מאוד נחת, ורוב הזמן הרגיש מקופח ואומלל הוא לא התייאש, הצהיר שוב ושוב על אהבתו והתמיד בחיזוריו. למרות שהמין שלנו היה מועט ודי עלוב בכל זאת חיבבתי אותו מאוד, אולי התחלתי אפילו להתאהב בו, אבל פתאום אימו חלתה והזעיקה אותו חזרה למקסיקו.

פבלו המסכן, הוא לא רצה לעזוב אותי, אבל היה חייב לחזור ולסעוד את אימו החולה. נסער מאוד הפציר בי לבוא איתו, אבל אני סירבתי בטענה שגם לי יש אימא שזקוקה לי, וגם סבתא, ומה עם הלימודים שלי ועם העבודה שאלתי, נחרד מהמחשבה על חיי עוני ומחסור בארץ חמה וזרה, תלוי בגבר אחד בלבד, ורחוק מכל מה שהכרתי וידעתי.

פבלו המסכן הביט בי בעיניים שחורות ועמוקות, אמר לי בעצב שאם הייתי אוהב אותו כמו שהוא אוהב אותי לא הייתי מסכים לעולם שניפרד, ולא חשוב מאיזה סיבה, התנצל בפני שלא הצליח לגרום לי אושר, ואחר כך נפרד ממני בדמעות, ונעלם לבלי שוב.

ידעתי שהוא צדק, לא אהבתי אותו כמו שהוא אהב אותי, אבל העדרו הותיר בי געגוע מוזר לנוכחות של מישהו שיאהב אותי, אותי האמיתי ולא פנטזיה דמיונית שרק נראית כמוני.

אחרי שפבלו עזב נעשיתי חסר מנוחה, הופר האיזון בין מיכאל קמישב, הסטודנט החרוץ והצנוע, לשקד, אנטון, או כריס הכוסון הלוהט והחרמן שמגשים פנטזיות סקס לכל מי שידו משגת לשלם. אחרי שנים שבהם לא זכרתי את חלומותיי התחלתי לחלום שוב על המורה שלי לנגינה - הגבר היחיד שאהבתי בכל ליבי בכנות ובתמימות. הייתי מתעורר מהחלומות האלו עם דמעות בעיניים, יודע שאם פבלו היה מעורר בי שמץ מאותו רגש עז וחסר היגיון הייתי עכשיו איתו, חולק את גורלו בארצו הרחוקה והחמה, ותוהה אם זה יקרה גם לי אי פעם, האהבה הזאת שמסוגלת לגרום לך לשכוח את עצמך.

 כמה חודשים אחר כך המכון שאנה ניהלה נסגר פתאום. אנה אמרה שהקווקזי החליט לשנות את השיטה, לפזר את הצוות ולעבור למקום חדש. כשניסיתי להבין למה היא הזעיפה פנים ואמרה שזה לא עסקי, זו החלטה עסקית של הבוס והוא לא חייב הסברים לאף אחד.

"אז לאן נלך?" שאלתי והסתכלתי על ויקטור, ידידי הטוב ביותר במכון - בחור כהה, שעיר ומגודל שהיה בעצם מרוקאי, אבל מטעמים מקצועיים הציג את עצמו כסייף המוסלמי, או מוסה הבדואי, ולפעמים כחמיד הדרוזי. היו גברים שהמראה והמבטא המזרחי של ויקטור עשו להם את זה בגדול. ויקטור היה בגילי וגם הוא גדל בקריות ולמרות שחיצונית היוונו ניגודים מוחלטים מצאנו שפה משותפת וחיבבנו מאוד זה את זה. אנה נהגה לצוות אותנו יחד כשהייתה דרישה לזוג גברים, היו מספר קליינטים שהיו מוכנים לשלם ביד רחבה כדי לצפות או להיות עם זוג כמונו, אחד בהיר וחלק והשני רחב ושעיר ועל ויקטור יכולתי לסמוך שלא יכאיב לי, (היה לו זין ענק) והוא ידע שאני אנהג בו בהתחשבות, ואם זה יהיה אפשרי אנסה לזייף ולא לחדור אליו כי ידעתי שהוא שונא את הקטע הזה ומעדיף להיות תמיד אקטיבי.

"חבל לעזוב את המקום הזה." תמך בי ויקטור, "הקליינטים כבר רגילים אליו, כולם מכירים את הכתובת וגם לי נוח לעבוד מפה."

"הבוס לא מנהל את העסקים שלו לפי הנוחיות שלך." הטיחה בו אנה בזעף, "וזה גרוע מאוד שכולם מכירים את הכתובת, מעכשיו יהיו שינויים ומי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול להסתלק." הוסיפה.

"איזה שינויים, לאן עוברים?" שאלתי.

"אנחנו מתפזרים, אתם עוברים לרמת גן ואני והבנות הולכות למקום אחר."

"מי זה אתם? אני וויקטור?"

"כן, הבוס החליט שמעכשיו תעבדו רק בבתי מלון ובדירות של הקליינטים, או בדירות שלכם."

"אבל למה?" השתומם אורן בקולו המתפנק, והרים בתמיהה גבות מרוטות, מעפעף ריסים ארוכים מכדי להיות טבעיים.

"די כבר לחפור אורנית." רטן משה האתיופי, "ככה הבוס החליט וזהו."

"אתה עובר לאילת משה." אמרה אנה.

"אבל אני רציתי לעבור לאילת." מחה יורי.

"תעברו יחד, כבר שכרו בשבילכם דירה." פסקה אנה, ואחר כך הפנתה מבט אלי. "מיכאל, אם אני לא טועה השותפה שלך עוברת לגור עם החבר שלה, נכון? מה דעתך להכניס במקומה את ויקטור?"

"אחלה." שמח ויקטור, וטפח על כתפי, "אני ואתה גבר נעשה חיים יחד, נזיין את כולם ונצחק כל הדרך אל הבנק."

"אני לא בטוח שאני רוצה להביא עבודה הביתה." אמרתי לאנה חרש ברוסית, מתעלם מעליצותו של ויקטור.

ויקטור טלטל אותי קלות. "מה אמרת לה?" שאל, "למה ברוסית? מה הסודות האלה?"

"סליחה ויקטור." התנצלתי, "שכחתי שאתה לא מבין רוסית, זה לא שאני לא שמח לגור אתך, אבל אני לא בטוח שזה רעיון טוב להביא קליינטים הביתה."

"בעיקרון אתה צודק," אמרה אנה, "תשתדל שהם לא יגיעו אליכם לדירה, עדיף שתיפגשו בבית מלון, או בבתים שלהם, תביאו אותם הביתה רק כשאין ברירה ורצוי שלא תהיו לבד עם קליינט."

"נזמין אנשים שאנחנו מכירים וסומכים עליהם, רק מבוגרים סולידיים." הבטיח לה ויקטור וחיבק אותי בחיבה, "עם היופי הבלונדיני שלך והזין השזוף שלי נעשה המון כסף." פסק בשביעות רצון, ואם לא הייתי מתאהב, כמה ימים אחרי שהוא עבר לגור איתי, בנמרוד, אולי זה היה אפילו נכון.

שמור     בטל