1. לו רק לא נתתי לו ללכת
ימים רבים אחר כך עוד מצאתי את עצמי מהרהר
באותו רגע מבעית, מענה את עצמי בהשערות מה היה קורה אם לא הייתי נרתע לאחור בצעקת
פחד, איך היו הדברים מסתיימים אם הייתי מצליח לנהוג בשלווה מאופקת, לנגב את הדם
בשולי השמיכה, להגיד מילת הרגעה, אולי אפילו לחייך.
אני די בטוח שרק חיוך אחד קטן ומילה טובה
היו עושים את כל ההבדל, אבל אולי אני רק משלה את עצמי וזה היה נגמר בפרידה בכל
מקרה?
אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו, ובכל זאת
לא יכולתי להפסיק לחזור במחשבתי לאותה פעם אחרונה איומה, ולהתחרט בכל ליבי על
התגובה הפחדנית שלי.
הכול התחיל בסתם בדיקות דם רגילות שעושים
בקופת חולים למי שמלאו לו חמישים. בדיקה מקפת נדמה לי שקוראים לזה, והמהדרין מכנים
את הטקס הזה שבו אתה נכנס רשמית לגיל העמידה - צ'ק אפ - כאילו היית מכונית ישנה.
זה מתחיל תמים מאוד. קופצים בבוקר למרפאה,
עומדים בתור, דקירה קטנה, מזרק מלא דם, האחות ממלאת בדמך כמה מבחנות עם תוויות
וכבר אתה בחוץ, צמר גפן לח שנזרק אחרי כמה דקות לפח צמוד לשקע מרפקך, וכבר כל
החוויה הסתמית הזו בדרכה למחוזות השכחה.
מי לא עבר את הסיפור הזה לפחות פעם בשנה,
אם לא יותר? כמעט כולם, רק שבמקרה של מולה, בן זוגי, ידידי, שותפי לחיים ואהוב
ליבי, זו הייתה רק תחילת הדרך.
כמה ימים אחר כך הרופא צלצל ואמר שיחסית
לגבר בגילו - חמישים וקצת - הכול בסדר, הסוכר טיפה גבוה ולא יזיק להוריד את
הכולסטרול, אבל שום דבר לא נראה מסוכן במיוחד חוץ מדבר אחד קטן שיחייב בדיקה אצל
אורולוג.
רק אז התברר לנו שיש בדיקת דם מיוחדת לפרוסטאטה
(פרוסטאטה - איזה מילה מגוחכת. מילה של זקנים שאצלם הזין משמש רק להשתנה וגם זה
בקושי. מילה משפילה שהולכת יד ביד עם קטטר ואימפוטנציה, מילה שהמקבילה שלה בעברית,
ערמונית, נשמעת רק בקושי טוב יותר) ושהתוצאה של מולה היא לא טובה ואם היא תמשיך
להיות גבוהה מידי גם אחרי הבדיקה השנייה...
"מה, עוד פעם בדיקת דם?" התרעם
מולה.
"עדיף לבדוק שוב והפעם תקפיד לא
לקיים יחסי מין שלושה ימים לפני הבדיקה." אמר ד"ר כץ בנימת התנצלות,
"לפעמים זה משנה את התוצאה. אתה בטח לא זוכר אם היה סקס לפני הבדיקה הקודמת,
נכון?"
מולה הביט בי, זוקף לעומתי את גבותיו,
הגבות השובבות המשולשות שהצלו על עיניו הירוקות שהקסימו אותי מהרגע הראשון בו
נפגשנו.
משכתי בכתפי בחוסר אונים, "מי זוכר
מה היה לפני שבועיים?"
"הייתי צריך להגיד לך קודם."
התנצל ד"ר כץ במבוכה, "סליחה."
"טוב, לא נורא." ניחם אותו מולה
בחביבות, מעוות לעומתי את פרצופו להבעה של זעפני הדרדס הרגזן. "לא קרה
כלום."
הוא עשה את הבדיקה השנייה יום או יומיים
אחר כך וגם התוצאה השנייה לא הייתה טובה. כמה ימים אחרי זה הוא הלך לאורולוג וחזר
משם סר וזעף.
"הד"ר ארליך הזה דחף לי אצבע
לתחת." סיפר לי בזעם.
"ידעתי שיום יבוא ותפגוש את הגבר
שיעשה לך את זה." גיחכתי,
"אידיוט." סירב מולה לגלות חוש
הומור.
"בחייך מולה, זו רק בדיקה רפואית.
אני בטוח שהוא נהנה מזה עוד פחות ממך, תחשוב עליו כמו על סוג של גינקולוג. הוא
הכאיב לך?"
"לא, אבל זה היה מביך ומשפיל
מאוד."
"אוי, מסכן שלי, תן לי לפצות
אותך." חיבקתי אותו. הוא החזיר לי חיבוק וגילה לי שעליו לעשות עוד בדיקות כי
הערמונית שלו מוגדלת.
"זה די נפוץ אצל גברים בגילך."
הרגעתי אותו, "קראתי על זה באינטרנט. זה מסביר למה אתה הולך לאחרונה לשירותים
גם באמצע הלילה."
"למה אתה מתכוון בגילך?" התרעם
מולה, "אני רק בן חמישים."
"גיל נפלא." החנפתי לו ונישקתי
את פיו, "אני כבר לא יכול לחכות עד שגם אני אגיע אליו."
הוא צחק ונרגע ונשאר רגוע לגמרי גם כשנכנס
למרפאה לעשות ביופסיה. המילה הזו הפחידה אותי כל כך עד שהתעקשתי לבוא איתו לבדיקה
למרות טענתו שאני היסטרי והיפוכונדר.
כרגיל מולה צדק, הבדיקה (שגם הפעם כללה
פלישה לפי הטבעת שלו) לא הכאיבה לו כמעט ולמרות אזהרות הרופא הוא גם לא דימם. אמרו
לו שהתשובה תישלח בדואר והלכנו הביתה רגועים ומרוצים. יומיים אחר כך, כשכבר כמעט
שכחנו מהבדיקה ההיא, קמנו בבוקר חרמנים ועשינו סקס פרוע כמו שאנחנו רגילים
ואוהבים.
אני הייתי על הגב, פני אליו, וברגע
האחרון, שנייה לפני שהוא גמר הוא יצא מתוכי והתכוון, כמו תמיד, לגמור לי על הבטן,
ואז זה קרה - במקום זרע נפלט מאברו דם טרי שנראה ארגמני באורו הקלוש של השחר.
זה היה הרגע בו התחלתי לפחד. למראה הדם
הנוזל מאברו נרתעתי לאחור וצרחתי, מבוהל. גם מולה פחד, הוא בהה במבט מבועת בדם
שנזל על אצבעותיו מטפטף משם אל הסדין, ברח לשירותים ונשאר שם זמן רב מידי, וזו
הייתה התחלת הסוף.
מעולם לא סיפרתי על כך לאיש, הייתי מבויש
מידי. היחיד שיודע מה קרה בפעם האחרונה שבה אני ומולה עשינו סקס הוא ד"ר
ארליך וגם הוא יודע רק את הפרטים הטכניים, היבשים. לא סיפרתי לאיש כמה נבהלנו ואיך
נרתענו זה מזה, אני די בטוח שגם מולה לא סיפר כלום.
מולה אמר שהוא יתקשר לרופא מהעבודה וידבר
איתו, והסתלק מהר מהבית בלי להיפרד ממני לשלום בנשיקה. החלפתי את הסדין, התקלחתי
והלכתי גם כן לעבודה, משתדל לא לחשוב על הדם, על הפחד ועל הבושה.
כשחזרתי הביתה אחרי הצהרים המתינה לי
הודעה בתא הקולי -המזכירה של ד"ר ארליך מודיעה שיש למולה פגישה איתו בעוד
יומיים.
"כן, אני יודע." אמר מולה,
"כבר דיברתי איתו. הוא אמר שהדימום הוא רק בגלל הביופסיה, אין מה
לדאוג."
"אז למה צריך ללכת אליו?"
"לא יודע, שאלתי והוא אמר שזה לא
לטלפון."
"אני בא אתך לפגישה איתו."
"אני מעדיף שלא." אמר מולה
בקרירות, "חבל שתפסיד יום עבודה."
"אבל מולה..."
"אל תדאג, ליאורה תבוא איתי."
"ליאורה?" נדהמתי, "מה
פתאום ליאורה?"
"למה לא? היא לא רק גרושתי ואימא של
הילדים שלי, היא גם חברה שלי כבר מעל שלושים שנה."
הרגשתי נזוף, חשתי שהוא מעדיף את ליאורה
על פני כדי להעניש אותי על בהלתי למראה דמו. "אבל מולה..." ניסיתי
למחות.
"אתה בין כה וכה שונא מרפאות
ורופאים, וחוץ מזה הוא בטח ישלח אותי לעוד בדיקות. חבל שתבזבז את הזמן שלך על דבר
כזה." פסק מולה.
אולי, אם הייתי מתעקש זה היה נגמר אחרת?
יכול להיות, אבל לא התעקשתי, אני באמת שונא רופאים ומרפאות ודיבורים על מחלות
ובדיקות, ובאמת היה לי חבל על יום עבודה...
בניתוח של מולה ישבתי לצידה של ליאורה
שהייתה חביבה מאוד כלפי. אחרי שהוא יצא מהניתוח לחדר ההתאוששות היא שלחה אותי
הביתה לנוח. בזמן שמולה התאושש והתעורר סופית מהניתוח אני ישנתי בבית בעוד שהיא
ישבה לצידו כל הלילה, ניגבה את מצחו, הרטיבה את שפתיו ועזרה לאחיות להעביר אותו
לחדר בו אושפז למשך שבוע שלם.
בשבוע האשפוז של מולה התחלפנו במשמרות ליד
מיטתו. היא לקחה חופש מהעבודה וישבה איתו במשך היום, אני באתי לכמה דקות אחרי
העבודה, ישבתי לצידו על קוצים, משתדל להסתיר את הגועל והבחילה שלי ממראה שכניו
לחדר - שלושה זקנים מסריחים, שנראו יותר מתים מחיים - מסווה את הפחד שלי מבית
החולים בחיוכים מזויפים.
ההתאוששות מהניתוח הייתה קשה על מולה, בבת
אחת כאילו קפצה עליו זקנה. הוא לא ישן טוב במיטה הצרה של בית החולים והתקשה
לאכול את האוכל התפל שהגישו לו. עיניו שקעו בחוריהן ושערו נפרע על קודקודו, דליל
ושמנוני. ההבדל הקטן של חמש השנים ביני לבינו התרחב פתאום לתהום ענקית שאי אפשר
לגשר עליה.
בפיז'מה הדהויה של בית החולים הוא נראה
רזה וחלוש, פניו התקמטו והאפירו וזיפי זקנו הלבינו על לחייו הכחושות. היה עלי לאלץ
את עצמי לנשק לו על לחיו ולגעת בידו, הייתה לי הרגשה שאפילו הריח שלו השתנה, נעשה
מעופש ודוחה.
ברגע שאחותו, אחיו וילדיו היו מגיעים
לביקור הייתי בורח משם, חש כמי שנמלט משם בעור שיניו.
בלילות ישנתי לבד, מחבק את הכרית שלו,
חולם חלומות בלהה על מוות ומחלות, חרד מהרגע שבו הוא יחזור הביתה וישן לצידי, חלש
ותשוש ונזקק לתמיכה על כל צעד ושעל.
"מה דעתך שמולה יישאר אצלי עד שהוא
יתאושש?" שאלה ליאורה במתק קול ביום שבו עמד מולה להשתחרר מבית החולים. "לקחתי עוד
חופש כדי לטפל בו ואצלנו בבית יהיה לו נוח יותר, אין מדרגות ויש גישה נוחה יותר
למקלחת."
"זה תלוי במולה." עניתי
בנדיבות, חש כאילו ניצלתי ברגע האחרון.
מולה העמיד פנים שהוא מתלבט בין הדירה
הקטנה והצפופה שלנו בעיר, לבין הבית הגדול והמרווח בפרברים שהוא עזב כשהתגרש
מליאורה ועבר לגור איתי.
למה לא התנגדתי כשהוא החליט לחזור אליה?
למה שתקתי?
אולי כי למרות שאחרי שבוע אשפוז הוא נראה
קצת יותר טוב הוא עדיין היה רחוק מאוד מהגבר שהצלחתי לפתות לפני שתים עשרה שנים
לעזוב את אשתו וילדיו כדי לגור איתי.
זה לא שלא אהבתי אותו יותר, אבל חששתי שלא
אצליח להתמודד עם גופו שנחלש אחרי הניתוח, ובעיקר נרתעתי מהפחד שנשקף מעיניו מהרגע
שהבין שהוא בן תמותה, ושלא תמיד יהיה צעיר וחזק.
לקח לי זמן להבין את זה, אבל מהרגע שמולה
השתקע שוב בביתו הקודם איבדתי אותו. אני חושב שגם הוא לא הבין את זה מיד, הפרידה
הייתה הדרגתית מאוד, ביקרתי אצלו כל יום כמעט ואחרי כחודש, כשהוא כבר חזר לעצמו
ואפילו התחיל שוב לעבוד, ביקשתי שישוב הביתה.
הוא נאנח, זע בחוסר נוחות על כיסאו והתחיל
לספר לי על הילדים (הם כבר אחרי צבא, אבל בעיניו הם תמיד יהיו ילדים) ועל אימו
שמצב בריאותה הוטב מהרגע שחזר לאשתו, ועל הקשר שלו עם ליאורה שהשתפר מאוד ועל...
"אתה שוב ישן אתה?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו וניסה לגעת בכתפי,
"שי, חמוד שלי..." התחיל ורכן לעברי. עכשיו אני מבין שזו הייתה ההזדמנות
האחרונה שלי להחזיר אותה אלי אבל החמצתי אותה, נרתעתי ממגעו כי שוב חזר אלי
הזיכרון המבעית של הזיון האחרון שלנו, וזה היה הסוף.
לקח לשנינו זמן להשלים עם זה, במשך כמה
ימים אחר כך שוחחנו, ניסינו להסביר, לתקן, אבל הכול היה לשווא.
הקשר שלנו נגמר, הפחד מהמוות גרם לו לחזור
לחייו הקודמים, ואני לא אזרתי די עוז להילחם על האהבה שלנו והנחתי לו ללכת ולכן, כמה
חודשים אחר כך, כשאבא התאשפז, עמדתי ערירי בין אחי ואחיותיי שבאו לבקר אותו,
מלווים כל אחד בבן זוגו ובילדיו.
2. לב אבן
אימא הייתה הדבק שהחזיק את המשפחה שלנו
יחד. המפץ הגדול של מותה הפתאומי פיזר אותנו לכל עבר ומאז אנחנו הולכים ומתרחקים
זה מזה. רק אירוע חמור כמו הפיצוץ בדירה של אבא הצליח ללכד אותנו שוב.
כשאימא נפטרה הייתי בן שלושים, עדיין חצי
בארון, עדיין מהוסס, מחפש את עצמי, מבוהל ממה יגידו ההורים ואחי ואחיותיי. אני הבן
הבכור במשפחה, אחרי בא נדב ובמאסף הגיעו התאומות - אביבית וסתוונית.
כשאימא נפלה פתאום ברחוב ולא קמה יותר -
שבץ פתאומי אמר הרופא - היא הייתה רק בת חמישים ושש. התאומות היו בחופשת שחרור
מהצבא ונדב שסיים באותה שנה את לימודיו כבר יצא עם דקלה.
כמה שבועות אחרי השלושים של אימא הוא
הודיע לכולנו שהוא מתחתן אתה ובאותה הזדמנות סיפרו לנו התאומות שהן מחליפות רשמית
את שמותיהן לאביב ולסתיו. אני ונדב אמרנו שנמשיך בכל מקרה לקרוא להן ויוי וניתי,
הן מחו וכולנו צחקנו קצת עד שאבא אמר בקול תקיף שנועד לחסום כל התנגדות שהוא עובר
לגור עם חיה שפירא - ידידה ותיקה שלו ושל אימא שהתאלמנה לפני שנתיים - רק אני
שתקתי ולא גיליתי להם שאני לעולם לא אתחתן וכנראה שלא יהיו לי אף פעם ילדים.
רשמית לא יצאתי מעולם מהארון. רק אימא
ידעה, ולא כי סיפרתי לה. בחוש אימהי נסתר היא פשוט ידעה, ומאחר והייתה סוג כזה של
אישה ואם היא לא עשתה מזה עניין גדול והנהנה בשלווה כשביקשתי שלא תספר לאבא.
תכננתי לספר לכולם בשלב זה או אחר, אבל
אחרי שאימא מתה זה כבר לא היה חשוב. אחרי מותה הכול השתבש, ממשפחה הפכנו לאוסף
זרים עם עבר משותף שמדברים בטלפון פעם בכמה חודשים ולא מספרים זה לזה שום דבר
חשוב.
אחרי שויוי וניתי נישאו לאשר ומשה מורנו,
שהיו גם בני דודים וגם חברים טובים הן החלו לערוך סדרי פסח בביתן, פעם בבית של זו
ופעם בבית של האחרת. בשנים הראשונות אחרי שמולה עזב את אשתו וילדיו משפחתו החרימה
אותו וכדי לא לשבת לבד בבית בחג הכי משפחתי בלוח השנה לקחתי אותו איתי, מציג אותו
בפשטות כמולה, החבר שלי.
התאומות ונדב תפסו מיד מה קורה - אחר כך
הם גילו לי שאימא רמזה להם שאני מעדיף גברים אם כי מעולם לא אמרה את זה בפה מלא -
לאבא זה לקח קצת יותר זמן, אבל בסוף גם הוא הבין.
בשנה שאחר כך כשויוי הזמינה אותו לסדר
אצלה הוא שאל אם אני בא עם הטיפוס הזה שעזב אישה וילדים בגללי, וכשהיא אמרה שכן
הוא הודיע לה שאם ככה הוא יבלה את הסדר עם משפחת שפירא וטרק.
ויוי סיפרה לי על כך בדמעות רק שנה אחר
כך, בברית של יובל בנו הבכור של נדב. אבא בא רק לשעה קלה ולמרות שלא הבאתי את מולה
הוא נשאר נוקשה וקר כלפי, ואפילו לא לחץ את ידי. לא לקחתי את זה אישית, הרי מעולם
לא שררה ביני לבינו אהבה גדולה. היחידות שזכו ממנו מידי פעם לחיוך היו התאומות,
וגם זה רק כשהיו קטנות, כשגדלו ונעשו נערות הוא החמיר איתן מאוד ולא הפסיק לבקר
אותן ולהציק להן. אלי ואל נדב הוא היה נוקשה ותובעני מאז ומתמיד וגם כסבא הוא היה
מרוחק וקצר רוח.
מולה אמר שהדפוס הזה אופייני להומואים -
אימא חמה ודומיננטית, ואבא מרוחק או נעדר.
"אבל גם כלפי נדב הוא היה קר מאוד
ונדב לא יצא הומו."
"קודם כל זה לא קורה תמיד, ושנית נדב
לא קיבל מאימא שלך את אותה כמות אהבה שאתה קיבלת."
"אימא אהבה את כולנו באותה
מידה." מחיתי.
מולה צחק ואמר שזה רק אחד השקרים שהורים
מספרים לעצמם ולילדים.
"זו לא אשמתי שאת השאר היא אהבה
פחות." התגוננתי חש אשמה לא הגיונית אך מציקה מאוד.
"אני יודע חמוד, ככה זה לפעמים
במשפחות. די, עזוב את זה. אין טעם לדבר על זה יותר."
חמש עשרה שנים אחרי מותה של אימא, שנה
אחרי שחיה שפירא הלכה גם כן לעולמה, אבא קם בוקר אחד, הדליק את הגז לחמם לו מים
לקפה ודקה אחר כך נשמע פיצוץ אדיר בדירתו שנהרסה ונשרפה כליל.
שכנים הזעיקו מכבי אש ואמבולנס שהחיש אותו
לבית חולים והנה אבא שוכב פה לפנינו, חבול והמום, עם כוויות על פניו וידיו, נראה
לפתע קטן וזקן, אבל עדיין קשה עורף ורגזן.
"מה עם הדירה שלי?" שאל, מעביר
את מבטו הנוזף על כולנו, "מה המצב שלה?"
"היא הרוסה אבא." ענה נדב,
"ובעל הבית רוצה לשפץ אותה ולהשכיר אותה לזוג צעיר. הוא לא רוצה
שתחזור."
"חולירע יסנה פשקטרף." סינן אבא
קללה בפולנית ועצם את עיניו, "זו לא אשמתי שהייתה שם דליפת גז." רטן.
"אבל למה הדלקת אש? איך לא הרחת את
הגז?" שאלה ויוי.
"לא הרחתי ודי." ענה ברוגז,
"לכו מפה, תנו לי לישון."
יצאנו מחדרו, נסענו לביתו של נדב שהיה
סמוך לבית החולים והתיישבנו להתייעצות משפחתית.
"צריך למצוא לאבא איזה פתרון."
אמר נדב, "מוסד או משהו."
"אל תדבר שטויות, אבא בחיים לא יסכים
לזה." אמרה ניתי.
"הרופא אמר שאסור לו להיות לבד, שהוא
צריך לגור עם מישהו, מוסד או פיליפינית אלו האופציות היחידות שלנו."
"כשאימא שלי חלתה היא גרה אצל אחותי
עד שנפטרה." אמר משה, בעלה של ויוי, "בחיים לא הייתי זורק את אימא שלי
לבית אבות או נותן לאיזה זרה לטפל בה."
"אף אחד לא זורק אותו, אבל מה עוד
אנחנו יכולים לעשות?" התרגז נדב, "פה הוא לא יכול לגור, צפוף אצלנו גם
ככה, ואצלכם המצב לא יותר טוב, לכולנו יש ילדים קטנים איך אנחנו יכולים לטפל גם
בהם וגם באבא?" ופתאום כל הראשים הסתובבו לעברי והמבטים של כולם נתקעו בי,
היחיד שלא גידל ילדים קטנים ותובעניים.
"אני גר בדירה קטנה, בקומה שלישית
בלי מעלית, מה אבא יעשה אצלי? שלא לדבר שהוא לא סובל אותי."
"אבל אתה לבד שי, אתה היחיד בינינו
שאין לו ילדים ועכשיו כשאתה ומולה לא יחד..."
סיפרתי להם על הפרידה ממולה באזכרה שעשינו
לאימא. ויוי שאלה בחביבות מה שלומו ולמה הוא לא בא ואני אמרתי ביובש שהוא נפרד
ממני אחרי הניתוח וחזר לאשתו ועכשיו, ככל הידוע לי, הוא בסדר.
"אז זהו, ברגע שהוא חלה זרקת
אותו." קפץ נדב למסקנות.
"לא אני זרקתי אותו, זה היה רעיון
שלו. משום מה הוא החליט שאחרי הניתוח הוא חוזר לגור איתה, זה הכול."
"והיא קיבלה אותו אחרי שכל כך הרבה
שנים הייתם יחד? מדהים."
"כן, ככה זה, דברים כאלו קורים
לפעמים. הם נשארו ביחסים טובים גם אחרי הפרידה והוא תמיד אמר שהיא החברה הכי טובה
שלו. עזבו, לא רוצה לדבר על זה יותר."
"תראה שי, יש לי רעיון." אמר
נדב בהיסוס, "מה דעתך שאתה ואבא תחזרו לגור יחד בבית הישן?"
"איך? הוא מושכר."
"החוזה כמעט נגמר והם מתים לצאת משם
כבר. תשכיר את הדירה שלך בעיר ותעבור לגור בבית הישן עם אבא. יש שם המון מקום, זה
לא רחוק מהעבודה שלך ותהיה לך גינה עם נוף."
"ואת אבא על הראש."
"שי, אולי מספיק?" התרגז משה,
"כל השנים, מאז שאימא שלכם מתה, הוא היה על הראש שלנו ושל התאומות ועוד הביא
איתו את חיה זיכרונה לברכה. אני לא מתלונן, מאוד אהבתי אותה, אבל היא הייתה אישה לא
בריאה ומי שרץ אתה לבדיקות ולטיפולים היינו אנחנו, לא אתה, ובטח לא הילדים שלה
שחיים בקנדה. כל זמן שהיא הייתה אפשר היה עוד לסבול את אבא שלך, אבל עכשיו... הוא
לא בן אדם קל, ואתה, ברגע שאימא שלכם נפטרה, בקושי ראית אותו, זרקת אותו על נדב
ועל התאומות, אבל עכשיו מספיק, לכולנו יש ילדים קטנים ויש בעיות עם ההורים שלי ושל
אשר וגם לנדב לא קל עם הגדול שלו (יובל נעשה ילד היפר אקטיבי ובעייתי ביותר) רק
אתה פנוי, לא הגיע הזמן שגם אתה תתרום משהו?"
"אבל הוא לא סובל אותי משה, אני לא
יכול להיות איתו באותו חדר בלי לריב איתו!" צעקתי.
"לא פלא שאתם לא מסתדרים, הרי אתם
בדיוק אותו דבר." צעק משה בחזרה.
"משה די." אמר אשר, ונדב הניח
יד על כתפי וביקש שאפסיק לצעוק.
"למה אתה מתכוון אותו דבר?"
ניערתי מעלי את ידו של נדב.
"אותו דבר." הנמיך משה את קולו,
אבל המשיך להביט בי במבט נוקב, "שני אשכנזים עם לב של אבן ונשמה קרה כמו
קרחון."
אני מניח שהסכמתי לתכנית המטורפת הזו שאני
ואבא נחזור לגור שוב בבית הישן של הורי בפרבר כפרי של העיר רק בגלל שמשה הרגיז
אותי כל כך בהערה הנבזית שלו, אחרת אין מצב שהייתי עושה שטות כזו.
עוד לפני שאבא שוחרר מבית החולים נסעתי עם
אשר גיסי - שהיה קבלן שיפוצים - לבית הישן שלנו ובדקנו אותו. הדיירים שגרו שם רטנו
קצת, אבל תמורת העלמת עין מהנזקים שעשו הכלבים שלהם לבית ולגינה, וויתור על צביעת
הקירות, הם הסכימו להסתלק חודש לפני הזמן.
אשר גייס את כל צוות העובדים שלו ותוך
פחות משבוע הבית שב להיות מסויד למשעי, הברזים הדולפים תוקנו, רעפי הגג הרופפים
חוזקו, הדשא כוסח ועצי הפרי נגזמו והושקו כהלכה.
העברתי את רהיטי וחפצי לבית הישן והוא
נראה כעת לא רע בכלל. לאבא רכשנו מיטה כפולה חדשה עם מזרון חדש ואני הצלחתי, בעזרת
אשר החרוץ והשתקן, להרכיב חיש קל את המיטה הזוגית שחלקתי עם מולה שנים כה רבות.
רהיטי, שבדירה הישנה היו צפופים ודחוקים מעט, התרווחו להם בהנאה בסלון הגדול של
אימא וצבעם החמים הלם להפליא את השטיח שלה שנשמר כל השנים במחסן.
יום לפני שאבא עמד לחזור הביתה עמדתי
וצבעתי בלכה שקופה את ארונות המטבח שניגר כ"ץ הזקן, נוחו עדן. המטבח של אימא
הייתה אחת העבודות האחרונות של הנגר האמן הזה שנפטר כמה חודשים אחרי מות אשתו
האהובה. אימא הייתה גאה מאוד במטבח עץ המייפל שלה, ובעודי צובע את העץ הבהיר,
מתפעל מגון הדבש החמים שלו ומפיתולי העורקים שיצרו עליו דוגמא טבעית יפיפייה נשמעה
דפיקה בדלת.
"פתוח!" צעקתי, ממשיך לצבוע
בריכוז.
"שלום שי, מה שלומך?" נשמע קולו
המוכר של מולה מאחורי גבי.
קפאתי רגע, נדהם. לא נפגשנו כבר שנתיים.
ניסיתי לשמור איתו על קשר, אבל הוא מעולם לא היה לבד כשהתקשרתי, ואף פעם לא טרח
להתקשר אלי בחזרה. בפעם האחרונה שהתקשרתי לאחל לו שנה טובה ענתה אשתו, היא אמרה
שהוא עסוק, שהיא תמסור לו את ברכתי, וביקשה בחביבות מתועבת שלא אתקשר אליו יותר כי
עשיתי להם כבר מספיק נזק, וקינחה בשנה טובה צוהלת לפני שטרקה את השפופרת בפני.
לא התקשרתי שוב ואחרי כמה שבועות של שתיקה
מצידו הבנתי שגם הוא לא יתקשר אלי יותר. והנה הוא פה, נראה מצוין, שזוף ובכושר.
הוא איבד גם קצת ממשקלו והחיוך על פניו היה נעים ומעורר נשכחות.
"מה אתה עושה פה מולה?"
"באתי להגיד שלום."
"עכשיו נזכרת? מה שלום אשתך?"
"בסדר."
"עזבתי את הדירה הישנה, אני עומד
לגור פה עם אבא שלי, הייתה לו תאונה."
"כן, שמעתי. מה שלומו?"
"יחסית למצב של הדירה הוא עוד יצא
בזול. יש לו כוויות, בידיים בעיקר וקצת בחזה ובפנים. הדירה הרוסה לגמרי."
"ואתה תטפל בו מעכשיו? איך
תסתדר?"
נאנחתי ותקעתי את המברשת בפחית הטרפנטין.
"לא יודע, איכשהו. אני אעבוד הרבה מהבית, ביטוח לאומי הבטיחו שישלחו לי אישה
לעזרה לכמה שעות בשבוע... נסתדר איכשהו."
מולה התחיל לטייל בבית, פותח וסוגר דלתות.
"בית גדול, מרווח, בנוי יפה. כיום לא בונים כבר קירות עבים כאלו וחדרים כל כך
גדולים. אני רואה שיש לכם עוד חדר שינה פנוי."
"כן, זה היה החדר של התאומות."
"שי." הוא הסתובב והביט בי במבט
שהיה מוכר לי היטב, הוא רצה ממני משהו, תהיתי מה.
"מה אתה רוצה מולה?"
"לשכור ממך את החדר הפנוי הזה."
"אתה צוחק? למה אתה רוצה לגור
פה?"
"אני נפרד שוב מאשתי, ניסינו שנתיים
וזה פשוט לא הולך, היא זרקה אותי החוצה. אין לי לאן ללכת, אתמול ישנתי באוטו, לא
התרחצתי כבר יומיים. אני מצטער שאני נופל עליך ככה שי, אבל נורא קשה למצוא דירה
מהיום למחר ואני פשוט אובד עצות. בבקשה שי, תעזור לי לכמה ימים, רק עד שאני
אתארגן."
חשבתי על זה כמה דקות, עדיין כעסתי עליו
ונפגעתי מהדרך בה נפנף אותי מחייו אבל מצד שני... איך אני יכול לזרוק אותו לרחוב
אחרי כל השנים בהן חיינו יחד? רק בן אדם עם לב אבן יעשה דבר כזה.
"בסדר." אמרתי, "תישאר לישון
פה עד שתסתדר, יש סיכוי שעוד תשלים עם אשתך?"
"אולי, הכול יכול להיות. אני יודע
שנפלתי עליך בהפתעה שי, אבל לא ידעתי למי עוד לפנות. אני מאוד מודה לך."
"שטויות, זה לא סיפור גדול ואחרי
הכול אני ואתה... עברנו הרבה ביחד. תישאר כאן כמה שצריך, אין בעיות."
"ומה אבא שלך יגיד?"
"לא יודע. נספר לו ואז נדע."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה