3. עלייתה ונפילתה של מדינת ההומואים
א. תולדות מדינת הקשת
מהיום הראשון בו הגיעה קבוצת המגורשים
לארכיפלג התחלנו לעבוד במרץ בהנהגתו של פרופסור מוזס כדי להפוך את אתר הנופש הישן
והנטוש למקום ראוי למגורים.
כל אחד הטה שכם, איש כפי יכולתו, ואחרי
כמה חודשים כבר התחלנו לאכול מפרי עמלנו ולחיות חיי קהילה מאורגנים היטב. קבוצת
המגורשים התחלקה בין ארבעת האיים, כל אי בחר נציגים למועצה שהתכנסה כל שבוע באי
כחול וחברי המועצה דאגו לכולם. עד מהרה היה לכל איש מקום מגורים מסודר וכל אחד קיבל
תפקיד לפי סידור עבודה שקבע סדרן העבודה.
גידלנו לבד את האוכל שלנו, לכדנו ובייתנו
עיזים פראיות וגידלנו אותן לחלב ולבשר, גידלנו קאנאביס בשביל הסיבים וגם לעישון,
התארגנה קבוצת דייגים שבנוסף לדייג גם טיפלו בסירות הישנות שמצאנו באיים, ועם הזמן
בנו גם סירות חדשות.
קבוצה של בעלי מקצוע לקחה על עצמה לתקן את
גשרי החבלים הישנים והקרועים שחיברו בין האיים כחול, ירוק, אדום וצהוב.
אחרי כמה חודשים כבר הוקמה מקהלה שהנעימה
את זמנם של האזרחים בשירתה, ובאמפיתיאטרון ששופץ נערכו הצגות, הופעות ואפילו
אופרות. פעם בשבוע היו גם מופעים קשוחים יותר לאלו שחפצו בכך - מופעי האבקות
ואגרוף.
1. היומן של יויו
ביום הראשון שהגענו לאי
התנפלנו על האוכל שהושאר למעננו בבניין המרכזי שהפך יותר מאוחר לבניין הממשלה. הזקן
הקים את המרפאה של האי בקומה השנייה של הבניין ושמר שם את הספרים שלו וכשהרשה לעצמו
לעצום את עיניו ולישון הוא עשה את זה שם, בין הספרים והמבחנות.
ברגע שנכנסו לאולם הגדול שהיה
פעם חדר האוכל של אתר הנופש התנפלנו על המזון ואכלנו את כל הצידה שהשאיר לנו שם
הנדבן האלמוני.
אחר כך רצנו לים והתרחצנו בו,
שוטפים את הטינופת של הזמני מעל גופנו ואז הגיעו הירוקים עם ארגזי בירות ויין שהם
מצאו באי שלהם... עד היום אני מסמיק כשאני נזכר באורגיה שהתחוללה על שפת הים באותו
לילה ראשון.
לא אפרט יותר מידי, אבל בנצי
ואני התעוררנו בבוקר עם כאב ראש נורא שלא מנע מאיתנו להזדיין שוב.
את היום השני בילינו בשוטטות
על שפת הים, ברחצה ובשתיית שאריות האלכוהול שלא שתינו בלילה.
רק ביום השלישי הצליח פרופסור
מוזס לכנס כמעט את כולם באמפי החרב למחצה וצעק עלינו שאם נמשיך ככה נהפוך לחבורת
פראים מלוכלכים ושטופי זימה, ואיזה מין דוגמא אנחנו נותנים לצעירים?
הפרופסור איים שאם לא נתחיל
להתארגן הוא לא ייצר לנו תרופות וכולנו נמות מאיידס. אני מניח שגם בלי האיום הזה
הרוב היו מתעשתים בסוף ומתחילים לעבוד. כמובן שתמיד היו כאלו שהשתמטו והתעצלו,
חלקם בסתר וחלקם בגלוי. למרבה המזל מספר האנשים שהיה להם די חשק ורצון טוב לשתף
פעולה עם הזקן ולעבוד לטובת הכלל היה תמיד גדול יותר משל העצלנים.
ב. תולדות מדינת הקשת
פרופסור מוזס נבחר פה אחד לנשיא המדינה
ומיד החל לפעול במרץ לטובת הכלל. בקומה השנייה של בניין הממשלה הוא הקים בית חולים
קטן ולמרבה המזל היו לנו די רופאים שאיישו אותו תמיד, מה שהשאיר לפרופסור די זמן
להתמסר למחקריו, וכמובן לפקח על ייצור תרופות בשביל הנשאים.
הפרופסור גילה דאגה רבה לדור הצעיר
ומהימים הראשונים התחלנו לארגן כיתות לימוד, מקפידים בעיקר על חינוך בני הנוער
שלנו שהגיעו מפנימיות ורובם היו בעלי השכלה דלה ביותר.
מאחר והייתי בעבר מנהל בית ספר מוניתי
לאחראי על הפרויקט החשוב הזה, ובעונת המונסון שבה אי אפשר היה להסתובב בחוץ כמעט
כל התושבים הפכו לתלמידים או למורים. אחרי כשנתיים גם האזרחים בעלי רמת ההשכלה
הירודה ביותר עברו את הבחינות שחיברתי - מסתמך על זיכרוני הטוב מימי כמורה -
וקיבלו תעודת בגרות.
עוד מבצע ששמחתי מאוד לקחת על עצמי היה
כתיבת תולדות המדינה שלנו ואני גאה להגיד שלא היה אפילו שבוע אחד שבו לא כתבתי פרק
ביומן המדינה. כתבתי ביומן אפילו בשבוע הנורא של רעידת האדמה.
2. היומן של יויו
פרופסור מוזס שכולם קוראים לו
פשוט הזקן הציע שנכתוב יומן שיספר על הקמת מדינת הקשת ושאל מי מתנדב.
חומי קפץ ראשון והתנדב לכתוב
את היומן של המדינה החדשה שלנו, והבטיח שהוא יעדכן אותו כל שבוע לפחות, ואם יהיו
אירועים מיוחדים גם לעיתים קרובות יותר.
הזקן נתן לו יומן שולחני גדול
ומרשים עם כריכה קשה וחבילת עטים שמצא במשרד של אתר הנופש ואחר כך שלף קופסא מלאה
יומנים זהים, אבל קטנים הרבה יותר, ואמר שכל מי שמתחשק לו יכול לקחת יומן קטן
ולכתב בו מה שעולה בדעתו.
"אפילו רשימת
קניות?" שאל טומי וכולנו צחקנו כי פה כמובן שאי אפשר לעשות קניות. אנחנו
צריכים לייצר לבד הכול, או כמעט הכול, מפני שהיה פה פעם מעין אתר נופש שננטש די
בחיפזון. יש לנו כמה בניינים בנויים שאנחנו משתמשים בהם כמבני ציבור, והבקתות
שבלעדיהן היינו צריכים לישון בחוץ.
אני חושב שסך הכול הגענו למקום
מוצלח מאוד, בעיקר אם אני משווה אותו למחנה הזמני שהיה פשוט סיוט. אני תוהה מה גרם
לנו להתנהג שם בצורה מכוערת כל כך? החום, הצפיפות, הרעב והצמא? או הייאוש והפחד?
אני שואל את עצמי אם המצב שהיה שם עלול לחזור גם כאן. אני מקווה שלא.
אולי בגלל ששמרו עלינו כמו על
פושעים התנהגנו כמו חלאות אדם? לא כולנו כמובן, אבל הרוב. הזקן היה ממש סלע איתן
ולא נכנע אפילו רגע אחד לייאוש, וגם בנצי היה בסדר גמור, שמר תמיד על אופטימיות
ולא הפסיק לעודד ולחזק אותו. בגללו גם אנחנו, כל החבורה שהגיעה ביחד באותה טיולית,
התנהגנו בצורה אנושית, חוץ אולי מחומי שפגש שם את ציקי שהוא בפירוש צעיר מידי
בשבילו, אבל מצד שני ציקי פשוט נדבק אליו והתעקש לישון איתו, מתעלם מהעובדה שחומי
מבוגר מספיק להיות אביו. אם לא היה לי את בנצי אולי גם אני... לא יודע.
בנצי אמר לי להניח לחומי
ולהפסיק לעשות מזה סיפור, ובכל זאת אני תוהה מה גורם לנער בן שמונה עשרה להימשך
לגבר בן ארבעים פלוס, ועוד מורה בבית ספר? אין לי תשובה על זה, אבל נראה שהם
מאושרים יחד אז מי אני שאשפוט?
הזקן מדבר הרבה על כך שאנחנו
צריכים ליצור הכול מחדש, לשכוח את כל החוקים הישנים ולבנות לנו עולם שיתאים לנו,
ובכל זאת אני חש מעט אי נוחות ממראה של זוגות שהבדל השנים ביניהם גדול כל כך.
גם דניאל שלנו ניסה להיכנס
למיטה שלנו. הוא ניסה פעם אחת את בנצי שכמובן דחה אותו בעדינות והסביר לו שאי
אפשר, ושאנחנו משפחה, ומאחר והוא האבא המאמץ שלו אין מצב שהוא יקיים איתו יחסי
מין. כמה ימים אחר כך הילד ניסה להתגנב למיטה שלי, וגם אני, בלי לתאם מראש עם בנצי
אמרתי לו בדיוק אותו דבר. אחר כך הלכתי לספר הכול לבנצי שצחק ואמר שהגבתי בדיוק
כמו שצריך.
אחרי השיחה הזו היו לנו כמה
שעות יפות של יחד ושוב הרגשתי טוב כמו פעם, לפני הגירוש, אבל מיד אחר כך הזעיקו את
בנצי לטפל שוב באיזה משבר וכרגיל, שוב נשארתי לבד.
אני מבין שהוא עובד קשה,
ושאנחנו במלחמת הישרדות על חיינו, וכולם צריכים לתרום לטובת הכלל, אבל לפעמים כל
כך נמאס לי שטובת הכלל קודמת ליחד שלנו.
מצחיק שדווקא עבודת השרברבות
שעשיתי כסטודנט ושאף פעם לא אהבתי במיוחד הפכה אותי לאחד האנשים המוערכים והמועילים
במדינה. השקעתי שנים של עבודה ולימודים כדי להיות עורך דין ומומחה לניסוח חוזים,
אבל מי צריך פה חוזים? מעדיפים מקלחות, בתי שימוש וברזים. למזלו בנצי הוא מהנדס
מכונות בעל ידי זהב וכולם נושאים אותו על כפיים.
מצחיק שאנשים שעבדו פעם במשרות
חשובות, לבשו חליפות ולא לכלכו אף פעם את הידיים הם חסרי תועלת כאן, ודווקא פועלים
שעבדו תמיד עם הידיים נחשבים פה לאזרחים מועילים וחשובים.
אנחנו מגדלים לבד את האוכל
שלנו, צריכים לשפץ לבד את הבקתות, לדוג בעצמנו דגים, לעשות הכול במו ידינו, ומי
שדואג לסידור העבודה בכל אחד מהאיים הוא אדם אומלל ולחוץ שכולם שונאים. אני מקווה
שהתור שלי להיות סדרן עבודה לא יגיע אף פעם.
אפשר לחשוב שאנשים שעסוקים כל
הזמן בהישרדות לא ימצאו די זמן לריב זה עם זה, אבל לצערי יש המון מריבות, כעסים
ומתחים, ולא פעם אנשים מרביצים במקום פשוט לדבר.
בנצי הציע שכדי להוציא אגרסיות
נארגן קרבות אגרוף או האבקות באמפיתיאטרון. יש אנשים שאוהבים ללכת לשם כל שבוע
ולראות וגם להשתתף, אני מעדיף לשיר במקהלה.
טומי רוצה לארגן קבוצת דראמה
ואני בעד, מחר נתחיל לגייס משתתפים, אני רוצה שההצגה הראשונה תהיה חלום ליל קיץ
ולדעתי דניאל יהיה פוק נהדר.
נראה.
ג. תולדות מדינת הקשת
מיד אחרי שחגגנו את השנה השלישית ליסודה
של מדינת הקשת בענן זימן הפרופסור מוזס ללשכתו את כל חברי מועצת המדינה שרוב חבריה
היו בקבוצה המקורית שלנו (זו שהגיעה יחד לזמני והתקבצה סביבו עוד בתקופה הרעה
ההיא) ובישר לנו שהוא חושב שהגיע הזמן שנתחיל לדאוג לעתיד.
"חשבתי שזה מה שאנחנו עושים כבר שלוש
שנים." הופתע בנצי, יושב הראש הנצחי שלנו ויד ימינו של הזקן. "למעשה מצבנו
השתפר מאוד השנה." הוסיף, מעיין ברשימותיו, "למרות האסון הנורא של רעידת
האדמה מחסני החירום מלאים, כל התושבים עברו לבתי הקבע שלהם, ויויו דיווח לי רק
אתמול שהוא סיים לחבר את השכונה האחרונה למים, ושלדעתו אין צורך לחפור עוד באר כי
יש לנו די מים בשביל כולם."
יויו הנהן ואמר שזה נכון, ואם נרצה אפשר
אפילו למלא את בריכת המים ולהתחיל לארגן תחרויות שחייה בבריכה.
"נשמע שהכול טוב." אמרתי
באופטימיות וחייכתי אל פרופסור מוזס שהמשיך להראות מודאג מאוד. הוא נראה מוטרד
ועייף ושוב תהיתי בליבי בן כמה הנשיא שלנו והאם הוא יצליח לעמוד בנטל הנהגת מדינת
הקשת? לא העזתי להרהר אפילו ביני לבין עצמי בשאלה המפחידה מה יעלה בגורלנו אחרי
שהפרופסור מוזס ילך לעולמו.
כשיצאנו מהמחנה הזמני היינו קבוצה של פראי
אדם מיואשים ורק הוא, בכוח אישיותו החזקה ורצונו הנחוש, הצליח לאחד אותנו לחבורה
מלוכדת. בזכותו הפכנו מחבורת אנשים מבוהלים בודדים וזועמים לקהילה אמיתית, מאורגנת
ופעילה. הזקן הקדיש לנו את חייו והציל אותנו, הייתי אסיר תודה לו, אהבתי והערצתי אותו
כאילו היה אבי מולידי. המחשבה שיום אחד לא אוכל לראות את פניו הנבונים, להביט
בעיניו החודרות ולשמוע את קולו מדריך אותנו בדרך הנכונה הפחידה אותי מאוד.
"מה הבעיה אדוני?" שאלתי,
"העתיד הוא הבעיה." אמר פרופסור
מוזס. "אני שואל את עצמי מה יהיה איתנו בעוד עשר שנים?"
"נהיה זקנים יותר בעשר שנים."
אמר פלדי בפשטות, "מי שיישאר בחיים כמובן." הוסיף בחוסר טקט אופייני.
פלדי הוא אחד מהקבוצה המקורית שלנו, אבל
הוא סירב להתמנות לתפקיד ניהולי והחליט להפוך את עצמו לשומר הראש של הזקן. הוא לא
נבון ורב תושייה כמו בנצי או יואב, כוחו הוא בשריריו ולא בשכלו. הוא חסר כל השכלה,
אבל הוא אמיץ, חזק ונאמן מאוד. הוא יקר לליבי כאח ואני מעריך מאוד את העובדה שעוד
בתקופת הזמני הוא העמיד את עצמו לרשות פרופסור מוזס ושירת אותו בכל דבר ועניין,
מהכנת ארוחותיו וכיבוס בגדיו, ועד דאגה לניקיון דירתו ושמירה על שעות המנוחה שלו,
אבל עדינות ודיפלומטיות לא היו אף פעם אחת מתכונותיו הבולטות.
"אני בטח שלא אשאר בחיים בעוד עשר
שנים." אמר פרופסור מוזס בשלווה סטואית, "ואני מניח שעוד כמה מהמבוגרים
יותר עלולים ללכת לעולמם, ואולי גם חלק מהאזרחים הצעירים יותר שלנו אם ימשיכו
להשתולל בתחרויות האבקות ושיט מפרשיות." התגנבה נימת תוכחה לקולו.
"אני עושה כמיטב יכולתי לרסן אותם,
אבל למרבה הצער אין יותר מידי בידור במקום הזה אדוני, והם צעירים מאוד ומלאי
מרץ." הסברתי, חש כאילו, בתוקף תפקידי כשר החינוך, ננזפתי אישית.
כמורה עשיתי מאז ומתמיד כמיטב יכולתי
לכוון את בני הנוער שלנו לדרך הישר, אבל יש אנשים ששום חינוך לא יצליח לרסן את
מזגם הפרוע. "המחנך הדגול ביותר לא יכול לשנות את דרכיהם אנשים מבוגרים שניחנו
באופי חסר מעצורים כמו זה שניחנו בו חלק מהאזרחים שלנו, ואל תשכח אדוני שחלקם
עדיין סובל מהטראומה של השהות בזמני." ניסיתי להתגונן.
הפרופסור נאנח. "אני יודע חומי, ולא
זה מה שמטריד אותי, אני חושש מה יקרה כשהם יתבגרו, מי מהם שיזכה לכך כמובן, ולא
יהיו פרחחים צעירים אחרים שיחליפו אותם."
"אני לא מבין." מלמלתי, נבוך,
כי באמת לא הבנתי.
"בן כמה האזרח הכי צעיר שלנו?"
הפתיע אותי הפרופסור בשאלה לא צפויה.
"אהה... טוב, חלק גדול מהארכיון שלנו
הושמד ברעידת האדמה, אבל אהה..."
"לדעתי סשה הקטן הוא כיום האזרח הכי
צעיר במדינה. לפי דבריו הוא בן תשע בערך, או אולי עשר, הוא לא בטוח." התערב
בשיחה צוף שאסף אליו את הילד בימים הראשונים שלנו במדינת הקשת, זה היה אמור להיות
סידור זמני, אבל השניים נקשרו זה לזה ומאז הוא מטפל בו במסירות שהפתיעה לדעתי
אפילו אותו.
"בעוד עשר שנים גם הוא יהיה כבר גבר,
אמנם צעיר, אבל כבר אדם מבוגר, והשאר יהיו מבוגרים יותר, ובעוד עשרים שנה... אתם
מבינים לאן אני חותר?"
החלפנו מבטים נבוכים. "טוב, אבל מה
אפשר לעשות פרופסור?" שאל פלדי בפשטות, "ככה זה בחיים, עם הזמן כולם
מזדקנים, ובסוף מתים."
"ודור חדש תופס את מקומם, רק שלנו
אין דור חדש." אמר הפרופסור והפנה את מבטו אל יויו, "השנה כבר לא תעלו
את חלום ליל קיץ, נכון?"
"לא, אי אפשר. אין לנו אף שחקן שימלא
את התפקיד של פוק." אמר יויו, נבוך, "אף אחד מהצעירים יותר לא מעוניין
בתיאטרון ודניאל פשוט מבוגר מידי לזה. הוא כבר חולם להיות המלט." הוסיף, גאה
בדניאל כמו היה בנו.
"כדי לשרוד אנחנו צריכים דור צעיר,
אנחנו זקוקים לתינוקות." הודיע לנו הפרופסור, "ובשביל תינוקות צריך נשים.
אני מקווה שאתם עדיין זוכרים את העובדה הזו?"
"אבל האי של הנשים נמצא בצד השני של
המפרץ ואין לנו דרך להגיע אליו." הזכיר לנו תומי את מה שכולנו ידענו ממילא.
"בדקנו את העניין לא פעם, אין שום
אפשרות לחצות את המפרץ בגלל הסלעים התת מימיים והמערבולות, וגם אם הייתה לנו ספינה
רצינית יותר מהיאכטה הישנה שלנו זה היה בלתי אפשרי." פסק יויו והביט בבנצי
שהנהן לאות הסכמה.
"אנחנו חייבים לחשוב על דרך לעשות את
זה." התעקש הזקן, "דחינו את המשימה הזו יותר מידי זמן, אבל אם אנחנו
רוצים שהקהילה שלנו תמשיך להתקיים אנחנו חייבים ללדת דור חדש."
"כן, אבל איך?" תהינו, מתבוננים
זה בזה בפליאה. ידענו שקבוצה של נשים הגיעה לאזור כמה חודשים לפנינו, ובימים
בהירים אפשר היה לראות שיש באי שלהן פעילות, ויש שם חיים, אבל להגיע לשם פיזית היה
בלתי אפשרי, והאמת שאף אחד לא ממש התאמץ, היו לנו די משימות דחופות יותר במדינה
שלנו.
"אם לא בים אז באוויר." אמר
הפרופסור, "תבנו דאון או משהו דומה, אנחנו חייבים להגיע לאי הנשים כדי להבטיח
את העתיד." פסק בהחלטיות.
"אבל גם אם נגיע לשם וגם אם נצליח
לשכנע אותן ש... ש..." פלדי גמגם, נבוך לראשונה מאז שהכרתי אותו, "הילדים
ייוולדו חולים באיידס, אז מה הטעם בכלל?"
"אל תדאג לזה, זו הבעיה שלי."
אמר הפרופסור, "רק תגיע לנשים הללו ותשאיר לי לפתור את בעיית האיידס."
פקד עלי.
"כן אדוני." אמרתי והתחלתי
להוציא לפועל את מבצע פרו ורבו.
כולנו התגייסנו למשימה החשובה הזו אבל אני
היה זה שניצח עליה, ואם הנשים לא היו מגיעות אלינו קודם אני בטוח שאני הייתי
הראשון לנחות באי שלהן.
3. היומן של יויו
"הזקן השתגע לגמרי."
אמר חומי אחרי שהנשיא שלנו הודיע לנו שאנחנו חייבים להגיע לאי הנשים ולשכנע אותן להתרבות
איתנו ויהי מה. "איך נצליח להטיס לשם דאון? זה טירוף." התייאש מראש.
"ולשבת פה ולחכות עד
שכולנו נמות מזקנה זה לא טירוף?" השיב לו בנצי בזעף.
"וגם אם נצליח להגיע לשם
איכשהו, מה פתאום שהן יתנו לנו... אתה יודע." המשיך חומי להיות פסימי.
"אני לא יודע." אמר
דניאל שהצליח להתגנב לחדר למרות שאסרתי עליו בפירוש להיכנס כשאנחנו מקיימים ישיבות
מועצה.
"לך מפה ילד." כעסתי.
"אל תקרא לי ילד."
התווכח דניאל והזדקף מלא קומתו. בשנה האחרונה הוא נעשה גבוה יותר מבנצי למרות
שמלאו לו רק שש עשרה שנים.
"דניאל, אל תפריע."
ביקש בנצי והניח יד על כתפו של הנער, "אנחנו דנים בעניין של חיים ומוות."
"אתם סתם מקשקשים."
הודיע לנו דניאל בחוצפה שסיגל לעצמו לאחרונה, "אין לכם מושג בתעופה."
"ולך יש?" התרגז צוף,
מעביר יד על קרחתו הבוהקת, קרחת שהחליפה לאחרונה את בלוריתו הצהובה.
"לא, אבל אני יודע למי יש."
השיב דניאל, "אני כבר מביא אותו." הוסיף ונעלם רק כדי לחזור אחרי כמה
דקות עם סאלי עפיפון שהקדיש חלק נכבד מזמנו לבניית עפיפונים אותם הטיס בכל רחבי
האיים. אפשר היה לראות שרידים של העפיפונים שלו, שנבנו מנייר ובמבוק, תלויים כמעט
על כל עץ דקל שהיה גבוה מספיק.
"הרוח במפרץ חזקה מאוד."
אמר בכובד ראש כשהסברנו לו מה הבעיה, "אבל יציבה ואם נבנה דאון מספיק כבד..."
הוא שקע בשרטוטים מסובכים, מחשב מהירות רוחות וכיווני אוויר. הדאונים הראשונים לא
הצליחו להתרומם וזה שכן הצליח נפל ונסחף חזרה לחוף. סאלי למד מטעויותיו והדאון החמישי
שבנה היה מוצלח יותר. הוא עשה בו מספר טיסות ניסיון בין האיים ובטח היינו מצליחים
להגיע בעזרתו לאי הנשים, אבל למרבה הפתעתנו הן הקדימו אותנו והגיעו קודם בעזרת
מסוק שבנו משברי יאכטה מתפוררת שהייתה מוטלת על החוף. הן הרכיבו עליו מנוע שנלקח
משרידי מכונית שמצאו באי שלהן, והצליחו להגיע אלינו יום לפני שסאלי עפיפון המריא
לעבר האי שלהן.
המסוק נחת נחיתה מושלמת על האי
כחול, מבהיל עד מוות את כל השחפים שעפו לתומם לאורך החוף, ומתוכו יצאה גברת שהייתה
ללא ספק מבוגרת מכדי ללדת תינוק, אבל למרות שערה הכסוף והקמטים סביב עיניה היא
הייתה נמרצת, זקופה ושופעת ביטחון עצמי.
"פרופסור מוזס, אני מניחה."
הושיטה יד ללחיצה לנשיא שלנו שהגיע בזריזות כדי לקדם את פניה.
"כן גברתי." אמר
הזקן וקד לפניה בנימוס, "אני הנשיא של מדינת הקשת, עם מי יש לי העונג?"
"אני נינה." היא
אמרה בפשטות, "הנציגה של ניו לסבוס, ואני רוצה להציע לך אדוני הנשיא הצעה שלא
תוכל לסרב לה."
ההצעה הייתה לספק להן זרע
תמורת הבנים הזכרים שייוולדו להן אחרי שיעשה שימוש בזרע שניתן להן.
"אתן רוצות רק את הבנות?"
נדהם הפרופסור.
"כן." אמרה נינה, "ואנחנו
רוצות רק זרע שעבר שטיפה כמובן."
"בסדר." הנהן הנשיא
בראשו, "אני מקבל את ההצעה שלך, גברתי השגרירה." ובמילים אלו התחיל מבצע
פרו ורבו שחיסל את מדינת הגברים שלנו. הצטערנו על כך, אבל השלמנו עם כך שכדי לשרוד
עלינו לוותר על העבר ולהתקדם לעבר העתיד.
ג. מדינת הקשת בענן
4. היומן של יויו
פלדי ידידי שהיה מאז ומתמיד
בעל יותר שרירים מאשר שכל היה הראשון שקלט שההצעה של הנשים היא התחלת הסוף של
המדינה שלנו, מדינת הגברים.
"זהו, מעכשיו החיים
הטובים נגמרו." אמר בעצב עוד באותו יום, כשהתכנסנו לישיבת מועצה לא רשמית
בביתם של יויו ובנצי. "הנשים הגיעו ומעכשיו שום דבר לא יהיה יותר כמו קודם."
"אני לא מבין למה הזקן
קיבל את ההצעה שלה בלי שום ויכוחים." התרגז ציקי הצעיר, "ממש התביישתי
בשבילו."
"אתה טועה ילד, הוא עשה
את הדבר הנכון." אמר חומי באנחה, "יכול להיות שלא תמיד נאהב את זה, אבל
לצערי, עד שגברים יצליחו ללדת תינוקות, אין לנו ברירה אלא ללמוד להסתדר עם נשים,
למרות שלפעמים הן מסוגלות להטריף את דעתו של הגבר הסבלני ביותר."
"אני לא מבין מה הבעיה,"
העיר ציקי בתמימות, "הן ייקחו את הזרע ובעוד תשעה חודשים יחזירו לנו את
התינוקות ויותר לא נראה אותן פה."
בנצי הביט בחומי שהחזיר לו
קריצה, אחר כך פרצו שניהם בצחוק, ורק כמה חודשים אחר כך הבנו למה.
ד. ההיסטוריה של מדינת הקשת
בתחילה הקשר בין איי הגברים לזה של הנשים
היה דרך האוויר, אבל עד שהנשים הראשונות באי ניו לסבוס החלו ללדת כבר נבנתה רחפת
בטוחה דיה למעבר בין שני האיים והאוכלוסיות החלו להתערבב.
ההסכם הראשוני בין הגברים של מדינת ההומואים
לבין נשות ניו לסבוס כלל סעיף שאמר שהנשים יקבלו את הבנות, והגברים את הבנים, אבל מיד
אחרי הלידות הראשונות התברר שרוב האבות מעדיפים לגדל את ילדיהם בשיתוף עם האימהות,
ודי מהר החלו האוכלוסיות להתערבב וההסכם הראשוני נשכח. נשים הגיעו אלינו, גברים
השתקעו אצלן, ופרופסור מוזס הספיק לחתום לפני מותו על הסכם האיחוד בין ניו לסבוס למדינת
ההומואים שנקרא איחוד מדינות הקשת בענן.
אחרי מותו בשיבה טובה של הנשיא הראשון של
מדינת הקשת בענן תפסה גברת נינה את מקומו כנשיאת מדינת הקשת בענן, ואחרי פרישתה
הוחלט להעניק את סמכויות הנשיא לפרלמנט שהיו בו מספר שווה של נשים וגברים. תפקיד
הנשיא הפך לייצוגי בלבד כשהוא עובר מהצד הגברי לנשי כל חמש שנים.
5. היומן של יויו
כמובן שההסכם שנחתם עם הלסביות
היה שטות גמורה. הזקן הבין את זה מיד, ואני מניח שגם נינה צחקה בינה לבין עצמה
כשחתמה עליו.
אין לי שום הוכחה לכך כמובן,
אבל אני מוכן להתערב על יבול החשיש של עשר השנים הבאות שאחרי החתימה הם פרשו יחד
לדירתו של הזקן, הרימו כוס לחיים וצחקו עד דמעות.
כל אדם שעיניו בראשו הבין שבלי
קשר למינו של התינוק אף אישה לא תסכים להיפרד מתינוקה שזה עתה נולד. לא נרשם אף
מקרה של תינוק זכר שאימו מסרה אותו לאביו וחזרה אל האי בלעדיו, וטוב שכך, כי האבות
של התינוקות הזכרים נבעתו מהרעיון שהם יטפלו לבד בתינוקות בני יומם.
בשנה הראשונה כולנו מסרנו
בצייתנות דגימות זרע למעבדה של הזקן (ואני מניח שכולם יכולים לנחש מה היה טיב
הבדיחות שליוו את הפעולה הזו), אבל המקרים הללו הלכו והתמעטו ככל שאוכלוסיית
הסטרייטים הלכה והתרחבה.
אני באמת לא יודע למה היינו
מופתעים כל כך לגלות שחלק גדול מהילדים שהגיעו איתנו מהזמני ובגרו בינתיים העדיפו
נשים. רוב הילדים הללו נדבקו בינקותם וברגע שניתנה להם הברירה הם העדיפו נשים,
אפילו דניאל שלנו חי שנתיים עם אישה, ובטח היה חי איתה עד היום לולא החליטה אם
ילדיו לחזור לאקסית שלה.
למרבה המזל הם נשארו ביחסים
טובים, ואני ובנצי הפכנו לסבים גאים מאוד לשלושה פרחחים יפי תואר ונמרצים שרק אחד
מהם, אולי, יהיה הומו, וגם זה לא בטוח, אבל לנו לא אכפת, אנחנו אוהבים אותם בכל
מקרה.
אני שואל את עצמי לפעמים מתי
הזקן היה מגלה לנו שהתרופות שסיפק לנו כל השנים נגד איידס היו סתם ויטמינים
ושכולנו בריאים לגמרי. אולי הוא תכנן לחשוף את התרמית בצוואתו, אבל הוא לא הספיק
כי אחרי שהרחפת התחילה במסעותיה הדו יומיים בין ניו לסבוס לאי הכחול סאלי התאהב
מעל לראשו באלינה, נכדתה הצעירה של נינה.
אלינה הייתה בין הנוסעות
הראשונות ברחפת ואני מניח שהיא נכנסה להריון בתקופת ההרצה של המעבורת, כשהרחפת
הייתה נתקעת כמעט כל שבוע למשך כמה שעות באמצע המפרץ בגלל תקלה טכנית.
הזקן ניסה לדחות את גילוי
התרמית ככל האפשר, וכמעט שהצליח כי נינה ואימה לא נטו לגלות את התקלה המביכה, אבל
סאלי לא התאפק וגילה לידידיו מה עולל ובסופו של דבר כולם ידעו שאלינה נכנסה להריון
מסאלי.
אני מניח שחבריו הקרובים שמעו מסאלי
איך בדיוק זה קרה, ומיד ניסו לעשות אותו דבר עם צעירות אחרות שגם הן נכנסו להריון וילדו
תינוקות בריאים לגמרי למרות שהזרע שלהם לא עבר שטיפה.
הזקן אמר שהוא נתן לכל האימהות
ההרות שההיריון שלהן לא היה מתוכנן תרופות מיוחדות שפיתח למענן כדי שהתינוקות לא
ייוולדו חולים וכולם האמינו לו, כולם חוץ מאיתנו, חברי המועצה המנהלת.
אנחנו שהתכנסנו בדירתו הבחנו
כבר מזה זמן מה שהמעבדה שלו היא רק זיוף ושהוא לא רוקח בה שום תרופות וחשדנו
התעורר. אחרי ויכוח קשה החלטנו ללכת אליו ולדרוש הסבר וככה גילינו את האמת.
אולי היינו צריכים לחשוד בו
עוד קודם, אבל מהרגע שפגשנו בו סמכנו עליו בעיניים עצומות. הוא הציל אותנו, הוביל
אותנו אל הארץ המובטחת שלנו, ובזכותו חיינו חיים טובים ומלאים, חיים בעלי משמעות
שיש בהם אהבה, כבוד ושמחה. אהבנו אותו בכל ליבנו וחשנו שהוא אוהב אותנו באותה מידה.
לדעתי זה מה שבאמת חשוב. לא
אכפת לי שלא ידענו שפרופסור מוזס גילה תרופה לאיידס עוד לפני הגירוש, ושכולנו
היינו בריאים כל הזמן. רק אחרי שדרשנו ממנו תשובות הוא סיפר לנו איך הגיש את
תוצאות ניסוייו לחברת התרופות שהעסיקה אותו, מצפה לשבחים, פרסום ופרסים, ולהפתעתו מצא
את עצמו מפוטר בהאשמת שווא של מרמה. מיד אחר כך פרסם עיתון רכילות ידוע שהפרופסור מוזס
המפורסם הוא הומוסקסואל חולה איידס, וגילה לכל העולם את פרשת אהבתו לבן זוגו שמת
מאיידס.
אחרי שהתאושש מההלם של
הפיטורים והגירושים מאשתו הזועמת על בגידתו הבין פרופסור מוזס ששום דבר משרשרת
הצרות שנחתו על ראשו בזו אחר זו לא היה מקרי. הכול היה מכוון לשבור את רוחו, לערער
את אמינותו ולהיפטר ממנו.
"אבל למה?" שאלנו,
המומים, "למה הם עשו את זה? הרי שכרו אותך כדי שתמצא תרופה לאיידס, למה
נענשת?"
"בגלל הכסף." השיב
פרופסור מוזס בנחת, "הכסף למחקר בא מקרנות ממשלתיים, והממשלה מימנה ייצור
תרופות לנשאים. הצלחת המחקר שלי היוותה חורבן כלכלי של חברות התרופות והמעסיקים
שלי לשעבר היו מוכנים לעשות הכול כדי להיפטר ממני. במשך כמה חודשים חששתי שירצחו
אותי ולכן שיניתי את שמי ונעלמתי, אבל ידעתי שהחיפושים אחרי נמשכים וחששתי לחיי.
למזלי הצליחו תומכי רעיון הגירוש להעביר את החוק והגירוש החל. זו הייתה ההצלה שלי,
הצהרתי שאני נשא וככה הצלחתי להתחמק מהתאגיד."
"והגעת לזמני? גם כן
הצלה." נרעד צוף.
"כן, לא תיארתי לעצמי..."
הזקן נאנח, "עד היום יש לי סיוטים מהמקום הנוראי הזה, למזלי הצלחתי ליצור קשר
עם אחיו הצעיר של מקס המסכן שלי שמת לפני שהספקתי לגלות את התרופה, הוא חיפש אותי
מאז שנעלמתי. אחרי שאביו נפטר הוא ירש את כספו, קנה את המקום הזה, הפעיל קשרים
ושיחד את מי שצריך כדי לפעול לטובתי וככה נשלחנו לכאן. מיד כשהגענו הקמתי מחדש את
המעבדה שלי, ייצרתי את הנסיוב והזרקתי אותו לכולכם. אתם חשבתם שזה חיסון נגד
טפילים טרופיים, אבל זו הייתה תרופה נגד איידס."
"אבל ליויו אין
איידס." נזעק בנצי.
"אני יודע, הוא קיבל
זריקה של מים פיזיולוגיים."
"אבל המשכנו לקחת
תרופות." מחה תומי.
"לקחתם ויטמינים."
הצטחק פרופסור מוזס.
"מוזר שכמה שנים אחר כך
התרופה התגלתה שוב." קימט בנצי את מצחו בפליאה.
הזקן הצטחק, "זה לא מוזר
כלל. אחיו של מקס קיבל ממני את הנוסחה, הקים קרן מחקר על שם אחיו המת ודאג שהתרופה
תתגלה מחדש. אחרי הגירוש התאגיד שרדף אותי איבד הרבה מכוחו ומהשפעתו והפעם הגילוי
עבר בשלום."
"נהדר! כולם התרפאו, אין
יותר איידס, הגירוש בוטל, ממש נפלא, אבל למה השאירו אותנו כאן? למה לא באו לבדוק
מה איתנו?" נזעק ציקי.
"כי חשבו שאנחנו מתים,
הייתה טעות ו..." ביאר לו פלדי.
"שטויות!" מחה בנצי,
"זה התירוץ הכי אידיוטי ששמעתי בימי חיי, רק מטומטם גמור יאמין לסיפור המגוחך
הזה."
"אני דווקא האמנתי."
מלמל פלדי.
"מה שמוכיח את
דברי." סנט בו בנצי.
"שכחו אותנו כי אני רציתי
שנישכח, זה היה הרעיון שלי. רציתי להישאר פה אתכם, לגור במדינה שכל אזרחיה הם
הומואים, זה היה חלום ישן שלי עוד מילדותי, ואחרי שהגשמתי אותו לא הצלחתי לוותר
עליו."
"וגם נהנית להיות נשיא,
תודה." אמרתי, מנסה לכעוס עליו.
"כן, קצת." הסמיק
הזקן, "להיות נשיא מדינת הקשת היה פיצוי הולם לויתור על פרס נובל."
"פרופסור מוזס אתה שקרן
זקן וערמומי." הכריז בנצי, "ואני מאוד מאוד כועס עליך ו... אה... טוב,
לא חשוב. מה נעשה עכשיו אדוני הנשיא?"
"כלום, נמשיך לחיות הכי
טוב שאפשר, נגדל את הילדים וננסה לא לריב עם הנשים ו..."
"צריך לתת להן את
התרופה." נזכר תומי שבנו הבכור עמד להיוולד בעוד כחודש.
"כולן כבר קיבלו אותה, הן
חושבות שזה חיסון נגד שפעת."
"גם כבוד השגרירה?"
לחש פלדי בבהלה. הוא רכש לגברת נינה כבוד רב ולדעתי אפילו פחד ממנה מעט.
"לא היה לי אומץ לשקר
לה." הודה הזקן, נבוך, "אחרי שחתמנו על ההסכם גיליתי לה את האמת."
"היא כעסה?"
"ממש לא. בדיוק ההפך, היא
צחקה עד דמעות, נתנה לי נשיקה, אמרה לי שאני נוכל זקן, ואחר כך הסכימה איתי שאנחנו
חייבים לשמור הכול בסוד."
לישיבה הסודית בה גילה לנו
הזקן את סודו אין שום זכר בהיסטוריה הרשמית של מדינת הקשת, שמרנו את הסוד בליבנו
והנחנו לזקן להמשיך להיות נשיא עד יום מותו.
הוא מת בשיבה טובה, נקבר בלוויה
מפוארת ומצבה מפוארת הונחה על קברו. שנה אחרי מותו נפטר גם פלדי, שומר ראשו הנאמן,
ונקבר לצידו.
קברו של הנשיא הראשון מתנוסס
עד היום מעל כל המצבות של בית הקברות שלנו הנמצא באי מוזס (הנקרא בפי העם האי השחור)
והפרחים הטריים המונחים על הקבר מוחלפים בדייקנות כל יומיים.
למרות שרימה אותנו ובגללו
נשארנו מבודדים במשך עשרים שנה מהעולם, בטוחים שאנחנו בהסגר ואין לנו רשות לצאת מהמדינה
שהקמנו בעמל כה רב, איש מבין המעטים שמכירים את הסיפור האמיתי לא שומר טינה לזקן,
וכולנו מתגעגעים אליו עד היום. בבוא יומנו ניקבר כולנו לידו.
ה. ההיסטוריה של מדינת הקשת
עשרים שנה אחרי הקמת מדינת הקשת בענן
הגיעו אלינו נציגים של האו"ם לבשר לנו שאנחנו רשאים לחזור הביתה. לתדהמתנו
התברר לנו ששלוש שנים אחרי הגירוש פותחה תרופה לאיידס ומסתבר שיכולנו לחזור הביתה
כבר מזמן לולא רעידת האדמה שכמעט החריבה את האיים היפים שלנו. אחרי רעידת האדמה התקבל
דיווח מוטעה שכל תושבי האיים נהרגו, ורק אחרי עשרים שנה התברר שזו הייתה טעות
ואנחנו בחיים.
התגלינו שוב במקרה, בגלל טעות בניווט של
ספינת דייג, ודבר קיומנו הדהים את העולם. כולם רצו לשמוע איך הצלחנו להחזיק מעמד,
ואפילו לשגשג, והופתעו לגלות שאין לנו שום רצון לעזוב את מקום הגלות שלנו שהפך
לביתנו האהוב.
אנתרופולוגים שבאו לחקור אותנו וללמוד את
תולדות המדינה שלנו השוו אותנו לאותם לוחמים יפנים שגילו שהמלחמה תמה חמישים שנה
אחרי שנחתם הסכם השלום.
בניגוד לאותם לוחמים קשישים לא קפאנו על
שמרינו, הקמנו קהילה תוססת שמנהלת חיים תרבותיים, ואנחנו מגדלים את הדור הבא שלנו
ברווחה ובאהבה. העולם נידה אותנו, אבל המשכנו לחיות ואין לנו שום סיבה להתבייש
בהישגינו.
כמה מהאזרחים הוותיקים שלנו נסעו לבקר בארצות
מוצאם ופגשנו את קרובי משפחתם, אבל כולם, עד אחד, שבו חזרה למדינת הקשת בענן.
האזרחים הצעירים שלנו שנולדו פה שמחים
לטייל בעולם הגדול, להכיר אותו ואפילו לגור בו מעט, אבל בסופו של דבר הם חוזרים
הביתה וחלק מהם מביאים איתם את בני ובנות זוגם אל המדינה היפה שלנו שאני בטוח
שתמשיך להתקיים לעולם ועד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה