עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

יעדים

מכירים את זה שבראיון עבודה שואלים אותך מה המגרעות שלך?
רוב האנשים משקרים, אומרים שהם וורקוהולים, או פרפקציוניסטים. אני מניח שהמראיינים יודעים שזה לא נכון ושאת המגרעות האמיתיות של מי שיתקבל לעבודה הם יגלו רק אחר כך.
אני אומר תמיד בראיונות עבודה שאני מסודר ומאורגן מידי, ושאני לא ספונטני. מאחר ואני מתראיין למשרות של מהנדס מחשבים המגרעות שאני מתוודה עליהן הן בעצם מעלות, אם כי אין לי ספק שמי שמראיין אותי מניח שאני משקר, כמו כולם, אבל אני לא. אני באמת כזה – בן אדם מסודר שנוהג לתכנן מראש כל היבט של חייו, ולא משאיר שום דבר ליד המקרה.
לדעתו של הפסיכולוג שהתייעצתי בו זו דרכי להתמודד עם הילדות המבולגנת והכאוטית שלי.
נניח, אין טעם להתווכח עם פסיכולוגים, ויכול להיות שאני באמת קצת אובססיבי בעניין הזה של סדר וארגון, אבל אני סבור באמת ובתמים שאין שום רע בכך שבן אדם חי את חייו על פי שיטה וסדר, מנהל את חייו על פי לוח זמנים מסודר, קובע לעצמי יעדים ונהנה לכבוש אותם.
מישהו יכול להגיד לי מה לא בסדר בזה?
נכון, עניין המשיכה שלי לגברים שיבש קצת את מהלך חיי כפי שתכננתי אותם בילדותי, אבל מידי פעם צצים נתונים שאי אפשר להתעלם מהם וצריך להביא אותם בחשבון ולהמשיך קדימה. רק בשלהי גיל ההתבגרות שלי הבנתי שאני כזה, ואחרי שהשלמתי עם הסטייה הלא מתוכננת הזאת מהתוכניות שלי הצלחתי אפילו למצוא בעניין הזה של ההומואיות יתרונות.
אמנם להיות הומו זה אומר להיות יוצא דופן וחלק ממיעוט, אבל בניגוד לסטרייטים הומואים משיגים סקס בקלות רבה יותר ובלי שום מאמצים והוצאות מיותרות. זה אחד היתרונות שיש לגברים לעומת נשים - הם לא מסבכים אותך בסיבוכים רגשיים לא מתוכננים רק בגלל זיונים, ומה שטוב עוד יותר, הם לא נכנסים להיריון.
אחרי שהתגברתי על הזעזוע והכעס שהסבה לי הנטייה המינית שלי התברר לי שהיותי הומו פינה לי הרבה יותר זמן ואנרגיות ללימודים ולהשקעה בעבודה. בזמן שבני גילי הסטרייטים רדפו אחרי נשים סרבניות והשקיעו אנרגיות, תעצומות נפש וכסף רק בשביל להשיג זיון אני רק נכנסתי לאטרף, פרסמתי תמונה של חצי גוף ערום וציינתי שאני ממוקם וחרמן. די היה בכך כדי לארגן לי חיי מין מסודרים ומספקים ביותר.
בעוד הסטרייטים המסכנים מסתבכים בסיבוכים רומנטיים מתישים, קונים טבעות יקרות מידי ונכנסים לחובות כדי לממן חתונה מפוארת, ובסופו של דבר מוצאים את עצמם נשואים לאישה ממורמרת שאליה הצטרפו אחרי שנה שנתיים גם ילדים קטנים וצרחניים ששאבו עד תום את כספם וכוחותיהם אני לעומתם נשארתי חופשי ומסופק, נהניתי מחיי מין מגוונים בלי לבזבז זמן או כסף, ועד גיל עשרים ושמונה השגתי את כל היעדים שקבעתי לעצמי – גמרתי תואר שני, מצאתי לי משרה מכובדת ומשתלמת, ועוד לפני גיל שלושים יכולתי להרשות לעצמי לקנות דירה כלבבי ולרהט אותה לטעמי. רק אחרי שהשגתי את היעדים הללו התפניתי לחפש לי זוגיות קבועה.
כדרכי הכנתי קודם רשימה של תכונות רצויות אצל בן זוגי המיועד – הוא היה אמור להיות בערך בן גילי, או צעיר יותר, הייתי מוכן להתפשר על מבוגר יותר בשנתיים שלוש, מקסימום ארבע, לא יותר, וכמובן שהיה עליו להיות משכיל ואינטליגנטי לא פחות ממני. תואר ראשון היה מובן מאליו, ורצוי שיהיה גם בעל תואר שני, או לפחות בשלב הלימודים לתואר השני. היה עליו להיות מסודר כלכלית כי כמובן שלא עלה בדעתי להתחבר לאיזה לוזר תפרן שיתעלק לי על הדירה וחשבון הבנק. רציתי מישהו עם עבודה מסודרת ומשכורת טובה ודירה משלו, או שלפחות יהיה מסוגל להרשות לעצמו לקנות אחת, ומובן מאליו שעליו להיות בעל רכב.
בנושא הקריטי של מראה חיצוני היו לי מעט מאוד דרישות ושיגעונות. לא התעקשתי על מישהו שנראה כמו דוגמן - בחורים יפים מידי מפחידים אותי.
כל מה שרציתי זה שהוא לא יהיה שמן מידי, אבל מצד שני לא שרירי בצורה מוגזמת, אני לא סובל אנשים שגרים בחדר כושר. עליו להיות כמובן מטופח ומסודר, אבל במידה, שלא יהיה נשי מידי חס וחלילה, אבל גם לא איזה דוב שעיר ומוזנח. בניגוד לאחרים לא הייתי נעול על מוצא או גוון מסוים. אמנם הייתה לי חולשה קלה לגברים בהירי עיניים ושער, אבל כמובן שלא העליתי בדעתי לדחות מועמד הולם בגלל צבע עיניו או שערו. הייתי מוכן לשקול זוגיות עם כל אחד שיהיה מעוניין בכך, ויהיה בעל מראה סביר, מסודר כלכלית, אקדמאי וורסיטלי כמובן, על זה לא הייתי מוכן להתפשר.
עברתי שוב על רשימת הדרישות שלי, החלטתי שהיא סבירה מאוד - שום דבר משוגע מידי או יוצא דופן חשבתי לעצמי, והתחלתי במסע חיפושים.
מהר מאוד גיליתי שאין דין סטוץ או יזיז כדין בן זוג. כשמדובר בסקס בלבד אני פחות בררן כי מה אכפת לי אם הפרטנר קצת שמנמן, שעיר, נשוי, או מבוגר ממני בהרבה? למעשה גיליתי שלסטוצים ויזיזות עדיפים מבוגרים נשואים, כי רוב הצעירים חסרי ניסיון ואגואיסטים במיטה ואילו הפנויים עשויים לפתח כלפיך אובססיה לא רצויה ולהפריע למהלך חייך התקין.
אם היה מדובר רק על סקס בלבד העדפתי גבר נשוי כמו דני, היזיז הקבוע שלי שאהב מאוד את אשתו וילדיו וביקר אותי רק כדי לגוון את חיי המין שלו, וממש לא הטריד אותי ליהנות מסטוץ מזדמן בדירה מבולגנת והפוכה, בין כה וכה הייתי עף משם מיד אחרי שבאתי על סיפוקי, משאיר את הבחור התורן בתוך סבך של חפצים וכלי מיטה מקומטים, והולך לישון בדירה המסודרת שלי, על סדיני הכותנה המגוהצים והנקיים שלי, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות עם בן אדם לא מסודר שלא שומר כראוי על חפציו, ולא מקפיד על סדר יום קבוע, או, אלוהים ישמור, לא מגיע בזמן לפגישות - דבר שתמיד הרתיח אותי מאוד.
הפסיכולוג החוכמולוג שלי טען שהאובססיה שלי לסדר ודייקנות - השעונים שלי חייבים להיות תמיד מדויקים - וחוסר הסבלנות שלי לאיחורים נובעת מהטראומה שגרמו לי איחוריה של אימא שלי, האישה הכי מבולגנת במזרח התיכון, שבילדותי המוקדמת איחרה תמיד לקחת אותי מהגן, ואחר כך גרמה לי לאחר שוב ושוב לבית הספר כי היא לא הצליחה אף פעם לצאת מהבית בזמן.
אני מניח שהוא צודק וזו הסיבה שאני מתרגז נורא בגלל שעון מפגר, או הצגה שלא מתחילה בזמן הנקוב, אבל האם מוגזם לצפות שאמצא בן זוג שיחלוק איתי את אותן רגישויות ולא יאחר לפגישה ועוד יתרץ את האיחור בזה שהשעון שלו מפגר?
כנראה שכן, מפני שבמשך למעלה משנתיים לא הצלחתי למצוא אף אחד שיעמוד בדרישות הכל כך צנועות שלי. משהו תמיד היה חסר ומפריע, הבחורים היפים שמצאו חן בעיני היו או חסרי השכלה, או חסרי שאיפות להשכלה, או סתם סתומים, ואלה שעברו את מבחן האינטליגנציה והמראה היו או גרועים במיטה, או ברדקיסטים,  והרבה פעמים גם וגם.
דני, היזיז הנשוי שלי, עקב אחרי מאמצי למצוא בן זוג ראוי בחיוך משועשע, וניסה לשכנע אותי שוב ושוב שחבל על הזמן, עוד לא נולד הגבר שיצליח להחזיק זוגיות נורמאלית עם גבר אחר. "זוגיות זה משהו שעובד רק עם נשים." פסק, והפליג בשבחן של בנות המין היפה שהן גם נעימות, גם נבונות ובעלות אינטליגנציה רגשית טבעית, והן כמובן מסודרות ומתחשבות וסבלניות לשיגעונות גבריים והכי חשוב, יכולות ללדת ילדים, ובלי ילדים מה הטעם בכלל בחיים?
אם הייתי יכול לתפקד מינית עם אישה אין ספק שהייתי פותר את בעיית הזוגיות שלי כמותו ומתחתן עם בחורה, אבל מאחר ולא יכולתי היה עלי להמשיך לחפש לשווא בן זוג. עד גיל שלושים כמעט שנואשתי וכבר השלמתי עם העובדה המצערת שאחיה לבד כל חיי, ובשביל סקס יהיה לי את דני, ופה ושם איזה סטוץ מזדמן שיעזור לי להעביר את הזמן כשהוא יהיה עסוק מידי, ואז פגשתי את אדם שהיה בדיוק מה שרציתי, אם לא יותר מזה, והתאהבתי עד למעלה מאוזני.
נכון, בהתחלה נפגשנו רק בשביל סקס, אבל מיד התלהבנו זה מזה, ובאורח מאוד לא אופייני לי נשארתי בדירתו הנקייה והמסודרת בצורה נעימה וחמימה גם אחרי הסקס. התקלחתי בעונג רב במקלחת המצוחצחת שלו, התלהבתי מהטעם שלו בסבונים ובשמפו, ואחר כך מהארוחה שהכין לי, ואהבתי אפילו את העיצוב המוקפד של המטבח ואת צבעם של כלי האוכל שהוא הניח על השולחן.
אחרי האוכל הוא שאל אם מתחשק לי להישאר לישון אצלו, ואני הסכמתי ברצון. לפני השינה הוא שם דיסק של שופן על המערכת, וחייך בהערכה כשזיהיתי את המוזיקה, ושנינו נרדמנו, מרוצים מאוד אחד מהשני.
ישנתי מצוין וזה היה עוד סימן טוב. די קשה לי להירדם במקום זר, אבל הדירה הנעימה של אדם נתנה לי מיד תחושה שאני בבית וישנתי נפלא. בבוקר נפרדנו בנשיקה ידידותית והוא הבטיח להתקשר שוב, וגם קיים, ועוד באותו ערב שבנו ונפגשנו. הלכנו לסרט, ואחר כך חזרנו לדירה שלו ושוב היה סקס, והפעם גם שמץ המבוכה הקלה שחשים כשנכנסים לראשונה למיטה עם זר, התפוגגה.
כבר בפגישה השנייה הרגשנו חופשיים ונינוחים זה עם זה, דיברנו בגילוי לב על מה אנחנו אוהבים בסקס, ורווח לשנינו לגלות שחדירה לא כל כך חשובה לנו, לא שהיינו נגד, אבל המגע, החיבוק, והפורקן המיני כמובן, היו חשובים ומספקים עוד יותר, ומה שקבע בעיקר היו האינטימיות, הנשיקות והמציצות, והתחושה המדהימה של גוף גברי חזק ושרירי צמוד לגופך.
"אתה כל כך חמוד גלעד." התלהב אדם אחרי שגמר בפעם השנייה באותו לילה, "כבר מזמן לא היה לי כל כך נעים עם מישהו."
"אני מרגיש בדיוק אותו דבר." אמרתי, "ממש טוב לי אתך, אני מרגיש כאילו אנחנו מכירים כבר שנים, וגם את הדירה שלך אני ממש אוהב, היא נהדרת, מסודרת ממש יפה, וגם המיקום שלה מצוין."
"נכון." הסכים אדם, קצת בעצב, וסיפר לי שהוא גר פה כבר חמש שנים, אבל למרבה הצער בתו של בעל הבית החליטה להתגרש מבעלה ולעבור לגור ליד ההורים, ולכן הוא צריך לפנות את הדירה בקרוב, וזה ממש חבל כי הוא מרגיש פה כל כך נוח ורק המחשבה על חיפוש דירה חדשה מעייפת אותו.
"אז למה שלא תקנה דירה?" שאלתי, "אתה יכול להרשות לעצמך משכנתא?"
"בלי שום בעיות, אני מרוויח יפה מאוד בבנק, אבל תדע לך שמבחינה כספית עדיף לשכור דירה, ולא לקנות אותה." פסק אדם בסמכותיות של כלכלן בכיר, שלף מחשבון והוכיח לי את טענתו שחור על גבי לבן, אבל כשטענתי שהתחושה שהבית שאתה גר בו הוא רכושך הפרטי זה משהו חיוני שאין לו מחיר הוא נכנע בחן והסכים איתי. 
הקשרים ביני לבין אדם הלכו והתהדקו, ואחרי כמה שבועות כבר בילינו את כל זמננו המשותף יחד. הוא היה כל מה שרציתי מכל בחינה – גופנית, נפשית, רגשית וכמובן גם מינית, דיווחתי לדני ששאל מה קורה איתי בזמן האחרון ומתי רואים אותי.
"אתה נשמע לגמרי מאוהב." ניסה דני לשמוח בשמחתי, אם כי היה לי רושם שהוא מעמיד פנים ושהוא טיפה מאוכזב.
"כן." הודיתי, "זה נכון, אני רוצה להציע לו לגור איתי."
"אתם מכירים רק חודש ומשהו, זה לא מוקדם מידי?" הסתייג דני.
"אולי, אבל הוא צריך לצאת מהדירה שלו עד סוף החודש, ובין כה וכה אנחנו יחד כל הזמן, אז למה שאדם לא יעבור לגור איתי?"
"בכל זאת, אתה לא מכיר אותו כל כך טוב, גם אם הוא מדהים וזה כדאי שתחתום איתו על חוזה מסודר." הציע דני בתבונה, וזה בדיוק מה שאדם אמר כשהצעתי לו שבמקום לטרוח לשכור דירה חדשה שיעבור לגור איתי.
"בסדר, זה רעיון טוב." הסכים, "אבל אני רוצה שנעשה את זה בצורה מסודרת, אני אשכור ממך חדר בדירה שלך, נכתוב זיכרון דברים ואני אשלם לך שכר דירה, וככה גם אם בסוף לא נסתדר לא יהיו ויכוחים ובלגנים."
"מה, תשלם לי כסף?" נרתעתי, "אבל אנחנו ישנים יחד, זה לא יהיה מוזר כזה?"
"ממש לא. עסקים לחוד ורגשות לחוד. גם אם בסוף הקשר שלנו לא יסתדר רשמית אני שוכר חדר בדירה שלך, אתה בעל הבית שלי ואני משלם לך שכר דירה. לקשר העסקי שלנו לא תהיה שום השפעה על מה שאנחנו מרגישים זה לזה."
"ומה אנחנו מרגישים זה לזה?" תהיתי, והתקרבתי אליו, מביט בעיניו הירוקות, היפות.
"לא יודע מה אתך, אבל אני חולה על התחת היפה שלך." גיחך אדם, ומשך אותי אליו, מחבק אותי בכוח.
"גם אני." אמרתי, מאושר מאוד, והתאפקתי לא לצעוק בספונטניות - אני אוהב אותך! מאוהב ומאושר ככל שהייתי היה לי ברור שטרם בשלה השעה להצהרות מסוג זה, ואני הרי מקפיד לפעול בצורה מסודרת, על פי לוח זמנים ולא להקדים את המאוחר.   

יכול להיות שאם אשתו של דני לא הייתה מחליטה פתאום, מסיבותיה שלה, לשכור בלש פרטי שיבדוק מה עובר על בעלה, ולמה הוא נעלם מהבית ומהמשרד בשעות מוזרות כל כך, ולמה הוא כל כך מרוחק ופזור נפש בזמן האחרון לא הייתי מגלה לעולם, אבל במחשבה שנייה זה רעיון מטופש, הרי בסופו של דבר הייתי עולה על הסוד שלו ומגלה את האמת המרה בעצמי.
"איזה סוד?" התרעם אדם כשחשפתי בפניו את מחשבותיי – מפליא כמה מהר התרגלתי לספר לו כל מה שאני חושב, ולגלות בפניו את ליבי, ומפחיד כמה זה היה ממכר ונעים -  "אף פעם לא שמרתי את הגיל שלי בסוד."
"עובדה שאנחנו גרים יחד כבר שבועיים, ורק היום גיליתי."
"נו, אז מה? מה זה חשוב בן כמה אני?" סירב אדם להבין.
"זה חשוב כי זה משנה הכל."
"משנה מה? אני אותו אדם שהייתי תמיד, גיל זה רק מספר, אבל אם זה כל כך חשוב לך למה לא שאלת אותי בן כמה אני מיד כשנפגשנו?" התפלא אדם, עדיין משועשע מהמהומה שחוללתי בגלל פרט שנראה לו חסר חשיבות.
"כי... כי... כי איך יכולתי לדעת? הייתי בטוח שאתה בגילי, אולי מבוגר יותר בשנתיים שלוש, אבל... אתה בטוח שאתה כבר בן ארבעים ושלוש?"
"לגמרי, בעוד חודשיים ימלאו לי ארבעים וארבע." אמר אדם בחומרה והפסיק לחייך.
"לא רואים את זה עליך." אמרתי בעצב, "אתה נראה עשר שנים צעיר יותר, אם רק הייתי יודע אז..."
"אז מה? אז לא היית נכנס איתי למיטה? לא היית גומר ומבקש מיד עוד? לא היית נשאר לישון איתי? למה? מה זה משנה בן כמה אני?"
"כי ככה, כי זה משנה." אמרתי בעקשנות, "כי... כי בן ארבעים פלוס זה לא בן שלושים פלוס. כי אנחנו נמצאים בשלבים שונים בחיים, וזה לא מתאים."
"מתאים למה?" הקשה אדם שאחרי כמה חודשים שבהם היה נדמה לי שהוא מבין אותי באורח כמעט טלפתי גילה לפתע אטימות וחוסר רגישות.
"מתאים לרשימה שלו." התערב דני, שבגלל הפה הגדול שלו והחטטנות של אשתו גיליתי פתאום שגבר החלומות שלי, האדם שתאם את כל תוכניותי וציפיותיי, הוא לא מי שחשבתי שהוא.
"רשימה?" גיחך אדם שמשום מה לא הצליח להפנים את גודל המשבר שחולל תאריך הולדתו בנפשי, "אני לא מאמין, גם בקטע הזה יש לך רשימות גלעד?"
"בטח שיש לו, אתה יודע איך הוא." ענה דני, והשניים החליפו מבטים מבודחים מעל לראשי וחייכו זה אל זה, מתעלמים מסערת הנפש שהייתי נתון בה. 
עזבתי אותם בסלון ופרשתי לחדר השינה, שכבתי על גבי, בוהה בתקרה וחשבתי מחדש על הקשר המדהים שלי עם אדם שפתאום נצבע בצבעים פחות זוהרים. עכשיו הבנתי איך הוא ידע כל כך הרבה יותר דברים ממני ולמה הוא הרשים אותי בשלוות הנפש הבוגרת שלו ובסמכותיות שלו. מה פלא? הוא היה בוגר ומנוסה ממני, ולידו הייתי סתם ילד קטן וטיפש. ברור למה הוא הצליח לכבוש את ליבי בקלות כזו, לגרום לי להתאהב בו במהירות כה רבה.
סקרתי לאחור את ההכרות שלנו, מרגיש מזועזע, אחוז בחילה, מרומה וטמבל גמור. למרות רצוני להאשים את כל העולם בפשלה הנוראית הזו, ובעיקר את אשתו של דני שזרקה אותו מהבית אחרי שהתברר לה שבעלה בוגד בה עם גברים, ידעתי שהאשם הוא בעיקר בי. אני זה שהחמיץ שוב ושוב את הרמזים שהיו שם, גלויים לפני, ואני זה שהצליח להדחיק את האמת, לגרש אותה ממחשבותיי, ואפילו מתת המודע שלי, אבל גם אדם היה אשם – למה הוא לא אמר כלום? ולמה הוא ניחן בגנים משובחים כאלה שבזכותם לא נכרו בו סימני הגיל?
וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע הוא הקפיד על אורח חיים בריא להכעיס, לא עישן ולא שתה, והקפיד להתעמל ולאכול בתבונה. מה פלא שגם אחרי ארבעים הוא הצליח להישאר חטוב ושרירי, בלי שערות שיבה ובלי קמטים?
אף אחד שהיה מביט בו לא היה יכול להאמין שהגבר היפה והנמרץ הזה חצה את גיל ארבעים והוא קרוב הרבה יותר לגילו של דני - שהייתה לו די הגינות להראות בגילו – מאשר לגילי.
גם האופן הטראומטי בה התגלה לי גילו של אדם היה כולו באשמתי, למה הלכתי והזמנתי את דני ללון אצלי אחרי שאשתו זרקה אותו מהבית? מה עבר עלי לכל הרוחות שנעשיתי חביב ומתחשב כל כך? ממש לא מתאים לי.
כנראה שההתאהבות המהירה באדם שיבשה את שיקול דעתי, ולכן כשדני התקשר אלי באותו ערב ושאל בקול שלו בצורה לא טבעית שרמזה על סערת נפשו אם הוא יכול לבוא להתארח אצלי הלילה כי אשתו העיפה אותו מהבית הסכמתי מיד וגיליתי כלפיו אהדה וחיבה שלא מקובל להביע ביחסי אקס יזיזות.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה, "איך היא גילתה?"
"חוקר פרטי." נאנח דני, "היית מאמין? בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שיהיה לה אומץ לעשות דבר כזה, יש לה אפילו תמונות."
"תמונות?" נחרדתי, "תמונות של מי?"
"שלי ושל עוד אחד, לא מכיר אותו, אחד שפגשתי בים, הייתי בטוח שהחוף ריק לגמרי, מי היה מאמין שמצלמים אותנו?"
"אמרתי לך שלעשות סקס על החוף זה רעיון מחורבן, כל החול הזה נדבק לכל מקום, וכל אחד יכול לראות אותך."
"כן, צדקת." שב דני ונאנח, והסביר שאשתו חזרה מהחוקר הפרטי עם התמונות, בכתה וצעקה, עשתה לו סקנדל נוראי ואחר כך השליכה אותו מהבית. הוא לא יכול ללכת למלון לבד, בלי מזוודה, אפילו מברשת שיניים אין לו, והוא פשוט לא יודע מה לעשות.
"תבוא לישון אצלי." הצעתי בנדיבות ספונטנית, "אני גר כיום עם החבר שלי, אבל זה בסדר, יש לי חדר אורחים פנוי."
"כן, אני יודע, באמת, הגיע הזמן שאני אפגוש סוף סוף את המושלם שלך." אמר דני, נשמע קצת יותר רגוע וחצי שעה אחר כך התייצב אצלי.
התחלתי להציג אותו בפני אדם אבל מסתבר שלא היה צורך בכך, ברגע שהם נפגשו הם חייכו חיוך ענק והתחבקו בחמימות כאילו היו חברים וותיקים, ואז התברר שהם באמת מכירים כבר מזמן, עוד מהצבא.
"איך יכול להיות שנפגשתם בצבא?" התפלאתי, כי על פי חשבוני דני התגייס בערך כשאדם עלה לכתה א', ואז התבררה גודל הטעות שלי - מסתבר שאדם התגייס בערך חודש לפני שדני השתחרר מהצבא. הם לא התראו מאז אבל במשך חודש אחד ששניהם זכרו היטב לטובה, אם כי סירבו לפרט, הם שירתו יחד באותו בסיס ובאותה מחלקה. על פי החיוכים שלהם היה ברור שהם עסקו באותו חודש במשהו נעים יותר מסתם חפיפה מקצועית.
בהיתי בהם בעוגמת נפש בעוד הם שוקעים בנוסטלגיה נעימה, מעדכנים זה את זה בפרטי חייהם, מרוצים מאוד מהפגישה המפתיעה שלהם, ולא ידעתי את נפשי.
אני כל כך שונא הפתעות, מתעב לראות איך התוכניות המפורטות והברורות שלי משתבשות, ונחרד כשהיעדים שקבעתי לעצמי מתרחקים ממני - פשוט שונא את זה.
בסופו של דבר מי שהיה צריך לקחת חצי כדור ואליום כדי להירגע הייתי דווקא אני, ולא דני שהסתפק בכוס יין אדום ונרדם בלי בעיות בחדר האורחים שלי בעוד אני שוכב מתוח לצידו של אדם, ומנסה להסביר לו למה אני נרגז, עצבני וכועס כל כך.
לא הצלחתי להבין למה דווקא אדם שתמיד היה רגיש וחכם כל כך, והבין הכל מיד, ובלי הסברים, גילה אטימות מרגיזה כזו לרגשותיי ולא הבין למה העובדה שהוא מבוגר בעשר שנים מכפי שהיה עליו להיות הורסת את כל התוכניות היפות שרקמתי.
"תראה חמוד, אני מבין שאתה מבולבל קצת, זה ברור, אבל לדעתי אין שום סיבה שתיכנס לסרט רע רק בגלל שיש ביני לבינך הבדל של שלוש עשרה שנים."
"בטח שיש!" צעקתי, "עד היום הייתי בטוח שאנחנו כמעט באותו גיל, ואנחנו לא, ממש לא! למה אתה לא מבין איזה הבדל ענקי יש בן שלושים לארבעים? אתה לא קולט איך זה מקלקל הכל?"
"לא." אמר אדם בשלווה, "אני לא מבין למה הגיל שלי חשוב לך כל כך."
"כי עשר שנים משנות לגמרי את המצב!" הכרזתי בקול רם מידי לשעת לילה כל כך מאוחרת.
"ששש... למה אתה צועק? מה קרה לך? הנה, קח." הגיש לי אדם חצי כדור ואליום וכוס חלב, ושאל למה, אם זה כל כך חשוב לי, לא טרחתי לברר מה גילו עוד בהתחלה, כשרק הכרנו.
"בגלל שהתאמת לגמרי לרשימה שלי, היית בדיוק כמו שצריך, גם באופי וגם בצורה, בכלל לא חשבתי לברר בן כמה אתה, אתה אשם, למה אתה נראה צעיר כל כך?" הטחתי בו, וכשהוא צחק והודה לי על המחמאה כעסתי כל כך עד שהתחלתי לילל מרוב תסכול, זועם עד דמעות עליו, על עצמי ועל כל המצב הנוראי שנקלעתי אליו.
במקום להיעלב אדם חיבק אותי ברוך, אמר שהוא מבין, ואחר כך ליטף ונישק אותי בעדינות אבהית - שעכשיו הייתה מובנת יותר ופחות מופלאה בעיני - הבטיח לי שהכל יהיה בסדר, וביקש שאירגע ואישן סוף סוף כי כבר נורא מאוחר.
הואליום, החלב וקולו השקט הרגיעו אותי, ובסופו של דבר עצמתי עיניים ונרדמתי.
התעוררתי למחרת בבוקר עצבני וממורמר ונאלצתי להקשיב בעל כורחי לשיחה שניהל דני עם אשתו בטלפון.
"לא ידעת כי לא רצית לדעת." שמעתי אותן אומר בקול שטוח וחסר רגש שהיה שונה מאוד מהאינטונציה הקלילה, הנעימה והמבודחת הרגילה שלו. ידעתי שהוא הומו אחרי המשפט הראשון שלו. מספיק היה לשמוע אותו כדי לדעת, מוזר שאשתו הופתעה כל כך לגלות שהוא חובב גם גברים - היא כנראה באמת לא רצתה לדעת עם מי היא התחתנה.
"אני ממש מצטער אם נפגעת, אבל אני לא יכול להתנצל שאני כזה." הוסיף, ומשהו עייף ומיואש התגנב לקולו שבדרך כלל התרונן כאילו שמע רק לפני דקה בדיחה נהדרת. הפעם הבדיחה הייתה על חשבונו, הוא נשמע עצוב ועם זאת נחוש באופן מאוד לא אופייני לו.
אחר כך הייתה שתיקה ממושכת מצידו בעוד אשתו מנסה כנראה להפריך את טענותיו ולשטוח את הצד שלה. לא יכולתי לשמוע מה היא אמרה בדיוק, אבל יכולתי לשמוע שהיא מדברת מהר, בקול יבבני, שהתרומם מידי פעם להתפרצויות זעם אין אונים. הרחש הרחוק שהגיע מהצד השני של השפופרת שאחז דני גרם לי להתכווץ באהדה, הבנתי לגמרי את רגשותיה, אבל מצד שני הבנתי גם את טענותיו של דני המסכן.
"לא שיקרתי." נכנס דני לתוך דבריה בקול נרגש, כמעט כועס. "תמיד אמרתי לך שאין לי אף אישה אחרת, ושרק אותך אני אוהב, וזו האמת, מאז שנפגשנו לא נגעתי באישה אחרת, אפילו לא חשבתי על זה."
מעבר לקו נשמע קול צרחה חנוקה ואחר כך בכי שקט של תסכול וייאוש. דני ניסה להרגיע, הכביר מילים רכות של נחמה, חזר ונשבע שהוא אוהב אותה, ורק אותה, שהיא יקרה לו מאוד, ביקש שתפסיק לבכות, שתחשוב על הילדים, וחזר והדגיש בקול שופע כנות ורגש שהיא האישה היחידה בחייו.
כל מאמציו לא הועילו, היא המשיכה לבכות בכי תמרורים, ובין התייפחות אחת לשנייה פלטה משפטים מרוסקים שהכילו מילים לא נעימות כמו גט, עורכי דין והסדרי מזונות.
"גט, למה גט? נו באמת עופרה, את לא נסחפת? לא טוב לך איתי? אני לא בעל מתחשב ואוהב ונדיב? מה אכפת לך מה אני עושה בזמן הפרטי שלי? תתייחסי לזה כמו אל תחביב, סוג של ספורט, ואם הייתי הולך לשחק כדור רגל או לשחות גם היית מתרגזת כל כך? זה סתם משהו שאני נהנה לעשות מידי פעם, אין טעם לעשות מזה סיפור כל כך גדול, את הרי יודעת שכשאני איתך אני לגמרי שלך, ומה עם הילדים? עליהם את לא חושבת? את יודעת כמה הם קשורים אלי ואני אליהם? עד שלא הלכת ושכרת את הבלש הפרטי היקרן הזה הכל היה בסדר איתנו, היינו כל כך מאושרים יחד, איך זה שפתאום את רוצה גט?"
אשתו חזרה והסבירה למה מה שהוא כינה תחביב פרטי מהווה עילה לגט, ולמה הם לא יכולים להמשיך להיות מאושרים יחד כל זמן שהוא מבלה באופן כזה בזמנו החופשי.
דני הקשיב בסבלנות לפרץ התוכחות הרעשני שנפלט משפופרת הטלפון, ולווה כנראה בדרישה שיפסיק מיד עם התחביבים המגונים שלו, הביע שוב צער והבנה לרגשותיה של אשתו הבוכייה, אבל לא שינה את עמדתו, וחזר והזכיר לה שיש בעלים גרועים יותר ממנו, גברים שאוחזים בתחביבים מזיקים הרבה יותר. לכל אחד יש זכות לקצת פרטיות, גם לגברים נשואים, ויש גברים שמשחקים קלפים, או רודפים נשים, יש אפילו מנוולים שמשתכרים ומהמרים ומבזבזים את התקציב המשפחתי על תענוגותיהם ההרסניים, והוא בסך הכל...
האישה מעבר לקו סירבה להקשיב לקול ההיגיון, צרחה כמו חיה פצועה ואחר כך טרקה את השפופרת ברעש עז כל כך עד ששמעתי אותו בבירור גם מבעד לדלת הסגורה של חדר השינה, ובזה תמה השיחה האחרונה בין דני לאשתו.
"אתה יודע, יש משהו במה שהוא אומר." סח אדם ששכב לצידי, עיניו עצומות. רק עכשיו קלטתי שהוא היה ער בדיוק כמוני
"שטויות, הוא באמת חושב שהיא תסכים לקבל אותו חזרה אחרי שהוא רימה אותה ככה?"
"למה לא? וחוץ מזה במה הוא רימה אותה בדיוק? הרי הוא אותו בן אדם שהוא היה תמיד, שום דבר לא השתנה, הוא עדיין בעל טוב, ואבא טוב, ומפרנס טוב. הם חיו יפה לפני שהיא ידעה את הסוד הקטן והמטופש שלו, למה הם לא יכולים להמשיך לחיות ככה גם עכשיו? זו סתם צרות מוח וקטנוניות מצידה, אני בטוח שאם היא הייתה מגלה שהוא משחק בקזינו, או רואה פורנו היא הייתה משלימה עם זה, אז מה אכפת לה שהוא מתמזמז קצת בעירום עם בחורים צעירים? זה לא גורע ממנה כלום, להפך, רק מועיל לחיי המין שלהם."
"מועיל? איך מועיל? ממתי בגידה מועילה לזוגיות?" מחיתי.
"למה זו בגידה? הרי הוא לא הולך לנשים אחרות, זו לא אשמתו שהוא זקוק מידי פעם לסקס עם גברים? אם הוא היה הולך לאכול מידי פעם סושי כי אשתו לא יודעת לבשל אוכל יפני גם אז היא הייתה מתרגזת כל כך? אני בטוח שלא. כשחיים יחד צריך לדעת להתגמש, לוותר, ולהעלים עין לפעמים, אי אפשר לעשות סיפור מכל דבר קטן."
"סקס מהצד, לא חשוב עם מי, זה לא דבר קטן, זו בגידה, איך אפשר להשוות סקס לאכילת סושי?" התנגדתי, מרגיש משום מה קטנוני ועקשן ואפילו ילדותי.
אדם חייך ואמר שאני צריך ללמוד עוד המון על החיים, ושבגידה זה הרבה יותר מסתם סקס, ושאם נשים היו מבינות שכל גבר צריך איזה עיסוק קטן ולא מזיק מהצד, איזה תחביב פרטי משלו, היו הרבה פחות גירושים בעולם.
"ומה אם היא תחליט שגם היא רוצה להתעסק עם בחורים צעירים כתחביב קטן מהצד?" ניסיתי להתחכם ולהפריך את טענותיו.
אדם פרץ בצחוק ואמר שאני חמוד, אבל אני לא מבין כלום בנשים, ואולי זה דווקא היה טוב יותר אם גם לה היו חולשות קטנות מהצד.
"להיות הומו זו לא חולשה קטנה, זה... זה ממש לא משהו צדדי וחסר חשיבות."
"יש כאלה שאצלם זה כן, דני למשל שבאמת אוהב את אשתו ואת הילדים שלהם, ומעדיף לחיות אתם ולא עם גבר."
"אז שיפסיק להזדיין עם גברים."
"איך הוא יכול? הרי הוא הומו." גיחך אדם, קצת בעצב, "אם הוא היה יכול להשתנות כדי לשמח אותה הוא בטח היה עושה את זה, אבל הוא לא יכול, זה מה שהוא, ואם היא הייתה אוהבת אותו באמת, אוהבת את מי שהוא במציאות, ולא את מי שהוא אמור להיות לדעתה, כל הדראמה המיותרת הזו לא הייתה מתרחשת בכלל."
"אני מניח שאתה צודק." אמרתי, וכבשתי את הדמעות ששוב הציפו את עיני, "אבל כמו שדני לא יכול להשתנות, גם היא לא יכולה להפוך לאדם אחר. יש דברים שאפשר להשלים אתם, ויש דברים שלא. יש אשליות שאפשר לוותר עליהן, להתגמש ולהמשיך לחיות בלעדיהן, ויש אשליות חשובות כל כך עד שהויתור עליהן ישנה הכל ו..." יותר לא יכולתי להעמיד פנים שאני מדבר על הבעיות של דני ושל אשתו, "אני יודע שזו לא אשמתך אדם, ואני לא בא אליך בטענות, היה לי כל כך טוב אתך עד שניסיתי להתעלם מהאמת, להדחיק אותה... זה טיפשי כל כך, זה באמת לא אמור לשנות כלום, אבל עובדה שזה כן משנה. אני לא יכול להתעלם מהבדל השנים הגדול מידי בינינו, לא מסוגל להשלים עם זה שאני אוהב בן אדם שלא מתאים לחיים שאני רוצה לחיות... זה ידפוק  את כל התוכניות שלי, אני באמת מצטער, אבל אני לא יכול לעשות את זה."
"גם אני מצטער מאוד." אמר אדם בשקט, משלים בשלווה עם החלטתי, "ולדעתי, אם תרשה לי להביע אותה, זה לא אני, זה אתה. לא הגיל שלי מפריע לך, מה שמפריע לך זה עניין השליטה. אתה נדבק לרשימות היעדים שלך מרוב פחד, אני באמת לא יודע ממה אתה פוחד, אולי מהיסחפות אחרי הרגשות האמיתיים שלך? חבל מאוד, באמת חבל. אני מקווה שיום אחד תבין שיש בחיים דברים חשובים יותר מרשימת יעדים ומטרות שצריך להגשים. חיים אמיתיים הם לא תוכנית כבקשתך, תמיד קורים דברים לא צפויים, הפתעות שצריך לדעת לקבל, אסור להיות מקובע, צריך לזרום עם החיים לאן שהם לוקחים אותך, עד שלא תשלים עם זה לא תחייה באמת."
ידעתי שהוא צודק אבל זה לא הועיל, לא יכולתי לעשות שום דבר בקשר לדרך בה הרגשתי, ולכן התעקשתי ונצמדתי לרשימות היעדים שקבעתי לעצמי כאילו היו גלגל הצלה, חיבקתי אותו פעם אחת אחרונה ונפרדתי ממנו, מניח לזרם השוצף של החיים לסחוף אותו ממני והלאה.
לא רק אני נהגתי ככה, אלא גם אשתו של דני. הפרידה ממנו שברה את ליבה ואת לב ילדיה, ושבשה לגמרי את חיי כולם, אבל גם היא, כמוני, לא הצליחה לוותר על האשליה שבעלה הוא הגבר המושלם, והעדיפה להיות לבד מאשר להשלים עם חסרונותיו של הגבר שנשאה לו.
אחרי שהם נפרדו דני ואדם שכרו יחד דירה, גם כדי לחסוך בהוצאות וגם, אני מניח, כדי שיוכלו לתמוך זה בזה ולא להיות בודדים.
לדני ולאדם היה זה את זה, לאשתו של דני היו הילדים שנשארו לחיות איתה, והתמיכה האיתנה של משפחתה וחבריה שעודדו אותה, והסכימו שהיא עושה את הצעד הנכון, ואני נשארתי רק עם הרשימות שלי שחלקו איתי את הדירה היפה והגדולה מידי שלי. בלית ברירה המשכתי לחפש את המושלם שיתאים לחיים שתכננתי לי, ובינתיים הסתפקתי בנחמה פורתא של סקס עם יזיזים מזדמנים וסטוצים חולפים והתאמצתי להתגבר ולשכוח.
"כנראה שזו הקארמה שלך, לתמוך בי כל פעם שנשבר לי הלב." חייכתי אל דני שספק אם הייתי שורד בלעדיו את הפרידה מגלעד.
"שטויות, היית מתגבר בכל מקרה." דחה דני את המחמאה באדיבות, "וחוץ מזה הפעם הלב שלי שבור יותר מזה שלך, הפעם אתה זה שתומך בי."
לא התווכחתי בין כה וכה בלתי אפשרי למדוד דברים כמו לב שבור, אבל אין ספק ששוב, כמו שקרה בפגישה הראשונה שלנו, עזרנו זה לזה ותמכנו אחד בשני בתקופה קשה בחיינו. לא שלא היו לנו תקופות קשות גם קודם, אבל בגיל עשרים הלב גמיש יותר ומתגבר בקלות רבה יותר מאשר בגיל ארבעים פלוס ואני אסיר תודה לדני שעמד לצידי ולא נתן לי לשקוע בדיכאון.
על שברון הלב הראשון שלי התגברתי תוך כמה חודשים, ודי בקלות ומצאתי לי תחליף לחבר הראשון שהחליט שלא מתאים לו להיות עם חייל שיוצא כל כך מעט הביתה, אבל על גלעד התקשיתי להתגבר, וגם שנה אחרי הפרידה ממנו עדיין הייתי חושב עליו, בודק את הדף שלו בפייסבוק, וסוקר את הפרופילים של שכבת הגיל שלו באטרף, לא שחשבתי שגלעד ילך לחפש אהבה במקום הסליזי הזה, אבל ליתר ביטחון...
ניסיתי לשמוח כשהוא החליף את הסטסטוס שלו לתפוס, וסיפר על חבר חדש ועל הבחורה שהסכימה ללדת לחבר הזה ילד. להיות אבא היה אחד היעדים הכי חשובים ברשימה היקרה שלו, ואני מניח שאחת הסיבות לכך שהגיל שלי הפריע לו הייתה העובדה שהוא חשב שבגילי אני כבר מבוגר מכדי להיות אבא לתינוק.
לא שהוא אמר את זה אי פעם, מהרגע שגילה בן כמה אני באמת, גורם לי, לראשונה בחיי, לחוש זקן מידי, הוא נאטם בפני, הפסיק להביט לי בעיניים, לא ראה יותר אותי, את אדם שאהב אותו, אלא רק את הגיל שלי שלא התאים לתוכניות שלו.
טיפשי היה להמשיך להתגעגע אליו, לחשוב עליו, לדאוג לו, אבל לא יכולתי להפסיק. גם אחרי שהוא מחק את הדף שלו מהפייסבוק - חודש לפני הלידה המתוכננת - ונעלם פתאום, המשכתי לחשוב עליו ולתהות מה עלה בגורלו.
חוץ מזה המשכתי לחיות את חיי, לחפש בן זוג חדש שיגרום לי לשכוח אותו, לנסות ליהנות מחיי מין גם בלי אהבה, ולהיות חבר של דני. לא, לא חזרנו להיות שוב נאהבים. כמו בתקופת היותו חייל דני המשיך לחשוק רק בצעירים בני עשרים, פחות או יותר, ואת רגשות אהבתו שמר לילדיו ולגרושתו.
היא סירבה בעקשנות לחיזוריו, אבל הילדים המשיכו לאהוב אותו ולשמור איתו על קשר, ואני מודה, קצת קנאתי בו כשראיתי כמה הוא מאושר בהם, והם בו.
אם גלעד לא היה עוזב אולי היינו יכולים גם אנחנו... למרות כל מאמצי לא יכולתי להפסיק להשוות אליו כל גבר חדש שפגשתי, ולהתאכזב כל פעם מחדש. היה לנו חיבור כל כך טוב, הרגשנו כל כך נוח ונעים יחד... ברגע שנפגשנו שנינו הרגשנו שהגענו הביתה סוף סוף ואפשר לנוח, למה הילד הטיפש הזה התעקש להיצמד כל כך חזק לרשימת היעדים הדבילית שלו, למה לא הצלחתי לנסוך בו די ביטחון ואומץ לנטוש אותה ופשוט לחיות?
כל פעם שעוד ניסיון שלי לבנות קשר עם מישהו היה נכשל שוב הייתי מענה את עצמי במחשבות על העתיד שיכול היה להיות לי עם גלעד, ונופל שוב לדיכאון, ושוב דני היה שולף אותי בכוח ממצב הרוח הקשה שלי, מאלץ אותי לצאת לרקוד, לבלות, לטייל, הכל, רק לא לשבת לבד בבית ולהתאבל.
באחת הפעמים הללו, כשיצאנו יחד לאיזה מועדון רועש ומעושן, נפגשתי עם מכר של גלעד שזכר אותי, ותוך כדי שניסה לשכנע אותי לזרום איתו סיפר לי כבדרך אגב שגלעד נפרד מהחבר החדש בגלל אם ילדו העתידי שמשום מה לא הסתדרה איתו טוב, והעמידה בפניו אולטימאטום - או אני או הוא.
החבר, איזה יפיוף צעיר וטיפש בשם טל, העיף את גלעד בלי היסוס למען האם המיועדת והוא גר כעת אתה ועם התינוק המשותף שלהם. הם מנהלים יחד מעין זוגיות פתוחה, מגדלים יחד את הילד ומהווים מודל למשפחה חדשה שיש בה מגורים משותפים, חשבון בנק משותף, וילדים משותפים, אבל אין בה אהבה בין אבא לאימא.
"נשמע מוזר מאוד." הערתי.
"למה מוזר? הרי בין כה וכה בני זוג מפסיקים לאהוב זה את זה אחרי כמה שנים ונשארים יחד רק בגלל הילדים והמשכנתה, אז למה לא לדלג ישר לשלב הזה ולחסוך את כל השטויות המיותרות של רומנטיקה וזוגיות?" הצטחק היפיוף ההוא שכבר היה די שיכור.
לא הייתה לי תשובה טובה ולכן שתקתי, מניח לדני להסביר לצעיר ההוא שהוא אידיוט, ושאהבה בין בני זוג לא נגמרת אחרי שהחרמנות הראשונית מסתיימת, עובדה הוא עדיין אוהב מאוד את אשתו וימשיך לאהוב אותה כל חייו, ואין שום סיבה שאנשים לא ימשיכו לאהוב זה את זה גם אם הם לא עושים סקס יחד. אחר כך הוא התחיל לבכות כמו שהיה עושה תמיד כשהיה שתוי ונזכר בגרושתו, אם ילדיו, האישה היחידה שהוא אהב אי פעם, והייתי צריך לקחת אותו הביתה.
"מעניין מה קורה עם גלעד עכשיו?" תהיתי בארוחת הבוקר למחרת המסיבה, "הבחור הטיפש הזה שפגשנו אתמול אמר שהוא קיבל התמוטטות עצבים, התפטר מהעבודה ונעלם, הלוואי והייתי יכול לגלות לאן."
דני משך בכתפיו, ושתה בזהירות מספל הקפה החם שהכנתי לו, "למה שלא תפנה לבלש פרטי?" הציע לי.
"באמת, למה לא?" עניתי, "מכיר מישהו אמין?"
"למעשה כן, יש אחד, בחור בשם זהבי... פעם קראו לו גולדברג, אבל הוא עברת לזהבי... הוא בחור טוב, היה שוטר פעם, ועבר להיות בלש פרטי, הוא מתמחה בחיפוש נעדרים."
"לא יודע, לא נראה לי, אם הוא היה שוטר הוא בטח יעשה לי פרצוף אם אני אסביר לו שאני מחפש את האקס שלי."
"לא, הוא לא, גם הוא אחד מאיתנו, הוא יבין, כדאי לך ללכת אליו."
התקשרתי, קבעתי פגישה ובאתי עם תמונות של גלעד ששמרתי אצלי, הייתי מביט בהן מידי פעם כשהגעגועים אליו היו חונקים אותי, ואחר כך מסתובב מדוכא כמה ימים.
"הן מלפני שנתיים." גיליתי לזהבי - גבר לא צעיר, שנראה כמו בן אדם שכבר ראה הכל ושמע הכל, ושום דבר לא יכול לזעזע אותו.
זהבי היטיב להקשיב ואיכשהו, למרות שנפגשנו זה עתה, מצאתי את עצמי מספר לו יותר ממה שתכננתי, למעשה סיפרתי לו הכל, ואחרי שסיימתי הרגשתי מעט בושה על ההשתפכות שלי, אבל גם הקלה גדולה.
"רשימות אה?" הנהן זהבי בלי הפתעה, ואחר כך נאנח, "אולי זה לא רעיון כל כך גרוע?" תהה, וחייך קצת, "די הגיוני להתעקש על דברים שנראים לך חשובים, ולא להסתכן עם כל מיני הפתעות, יכול להיות שאם הייתי חי ככה החיים שלי היו נראים טוב יותר, אבל מצד שני הייתי מחמיץ המון רגעים שבלעדיהם אין טעם לחיים..." הוא שקע בהרהורים, מחייך קצת לעצמו, ואז הגיש לי דף נייר וביקש שאחתום על הסכם עבודה, אמר לי לא לדאוג, זה לא ייקח הרבה זמן, ונפרד ממני בלחיצת יד איתנה.
שלושה ימים אחר כך הוא התקשר, "מצאתי אותו, אם תצא עכשיו תספיק להגיע לפני שייסגרו את המחלקה למבקרים."
"איזה מחלקה?"
"הפסיכיאטרית, אל תדאג, הוא עומד להשתחרר לאשפוז יום בעוד שבוע, ככה שאם לא מתחשק לך להגיע עד בית החולים אתה יכול לחכות עד שהוא ישתחרר ולבקר אותו אצל אימא שלו, זו הכתובת שהוא מסר."
גלעד לא הסתדר עם אימא שלו, היא עלתה לו על העצבים, מה פתאום הוא חוזר לגור איתה? לא הבנתי את זה והיה ברור שאין טעם לשאול את הבלש, רק גלעד יכול לענות על השאלה הזו.
"תודה מר זהבי, תודה רבה לך, היה קשה למצוא אותו?"
זהבי הצטחק, "ממש לא, כל מה שהייתי צריך לעשות זה כמה שיחות למכרים במשטרה ובמשרד הפנים, ליתר ביטחון קפצתי לביקור בבית החולים, אני מכיר שם מישהו... הוא נראה די טוב, החבר שלך, קצת רזה, אבל בסדר, נראה בחור נחמד, שיהיה לך בהצלחה איתו."
עזבתי את העבודה לפני הזמן בטענה שיש לי משבר משפחתי דחוף, ונסעתי היישר לבית החולים. בניגוד לשאר המחלקות שהיו פתוחות למבקרים המחלקה הפסיכיאטרית הייתה סגורה, והיה עלי להמתין עד שהאחות הרוסייה כבדת הגוף וחמורת הסבר ששמרה על הכניסה תתקשר ותברר אם מותר לי להיכנס. עמדתי על קוצים מול האשנב וחיכיתי עד שהיא תסיים להתלחש ברוסית עם מי שזה לא יהיה שהחליט למי מותר להיכנס פנימה. למזלי לא הופעתי ברשימות הפרסונה נון גראטה של המחלקה, ובתום השיחה היא לחצה על זמזם והורתה לי להיכנס, מעווה את פניה באי רצון, "תתנהג יפה." הורתה לי, "גלעד ילד טוב, הוא התקדם מאוד בזמן האחרון, תהיה נחמד אליו."
הבטחתי להיות נחמד ופסעתי לאורך מסדרון לבן שתמונות גרועות במיוחד היו תלויות לאורך כתליו, עברתי דרך עוד דלת אחת מזכוכית משוריינת ששני פיקוסים מאובקים עמדו משני צידיה כשומרי סף, וסוף סוף נפגשתי עם גלעד.
הוא באמת רזה מאוד, שערו היה קצוץ בתספורת איומה, וגם בגדיו נראו כאילו קיבל אותם ממישהו מגודל שניחן בטעם איום, אבל זה בכל זאת היה גלעד היפה שלי, ופניו החיוורות הוארו בשמחה למראי. עמדנו במרכז חדר גדול שנראה כמו מועדון של מתנ"ס נידח. כסאות ושולחנות היו פזורים סביב באי סדר, פוסטרים צבעוניים היו תלויים על הקירות, טלוויזיה רעמה בפינה, והמון אנשים בכל הגילים והמינים הסתובבו הלוך ושוב - דיברו, רבו, התווכחו, צחקו או סתם ישבו, בוהים באוויר.
לחצנו ידיים, ואחרי שהוא הוליך אותי החוצה לחצר קטנה ומוזנחת שהייתה קרה ועגומה, אבל לפחות ריקה, גם התחבקנו. הוא נשען עלי וחייך כשנישקתי את לחיו, ואחר כך את שפתיו, "אני לא מאמין שאתה פה, איך מצאת אותי?"
"בעזרת בלש פרטי." הודיתי, "מה אתה עושה פה?"
"הייתי חולה, אבל אני כמעט בסדר עכשיו, עוד מעט אני משתחרר."
"איפה תגור?"
הוא משך בכתפיו, "בהתחלה אצל אימא." אמר בחוסר רצון, "ואחר כך נראה."
"חשבתי שאתה ביחסים לא טובים איתה."
"טוב, היא השתנתה בזמן האחרון, גם אני, כל המצב השתנה."
"והרשימות שלך, היעדים שלך, גם הם השתנו?"
החיוך שלו היה עגום ומתוח, "גם הן השתנו, נעשו קצרות הרבה יותר. אתה עדיין נראה מדהים אדם, איך אתה עושה את זה?"
"חושב מחשבות חיוביות והולך לישון מוקדם." הושבתי אותו על ספסל עץ לח והתיישבתי לצידו, "מה קרה, איך הגעת לכאן?"
"זה סיפור ארוך ודי משעמם. אחרי שנפרדנו המשכתי לחפש ומצאתי את טל שהתאים בדיוק ליעדים שלי, הוא אפילו הקדים אותם קצת, וכבר מצא בחורה שרצתה להביא איתו ילד. למעשה הם היו באמצע תהליך הפריה, זה הצליח בניסיון השלישי, ומיד אחרי שהיא נכנסה להיריון התחלנו לגור יחד. הוא באמת היה נחמד, בדיוק בגיל המתאים, אפילו היו לו עיניים כחולות כמו שאני אוהב."
לי יש עיניים ירוקות.
"באמת? לא ידעתי שאין לי צבע עיניים מתאים, חשבתי שזה רק הגיל שלי שהפריע לך."
גלעד כרך את ידו סביבי והניח את ראשו על כתפי." הייתי מאוהב בך מעל הראש, שום דבר בך לא הפריע לי, רק אני הפרעתי לעצמי. עם אף אחד לא הרגשתי כמו שהרגשתי אתך, אם לא היו הרשימות האלה..."
"ומה עם טל? גם בו היית מאוהב?"
"לא, אבל הוא התאים לרשימות והיה כל מה שהוא היה צריך להיות. לכן החלטתי שהוא מתאים ועברתי לגור איתו, ובהתחלה הכל היה בסדר, ואז הבחורה הזאת, רוויטל... היא קראה לו טלי והוא קרא לה טליק, הם היו חברים עוד לפני ההיריון, ובהתחלה היא אמרה שהיא שמחה שיש לו מישהו והייתה נחמדה אלי, אבל אחרי שפיטרו אותה מהעבודה היא עברה לגור איתנו, ופתאום כבר לא הסתדרנו, למעשה לא סבלנו זה את זו, ובסוף היא אמרה לו - או אני או הוא, וטל החליט כמובן שהיא וביקש ממני להסתלק..." גלעד חייך בעצב, "רק אז התחלתי להבין למה התכוונת כשדיברת על הפתעות בחיים. רשימת יעדים ומטרות זה דבר יפה מאוד, אבל החיים האמיתיים מסובכים מידי, מלאי הפתעות לא צפויות ואנשים שעושים דברים לא מתוכננים, חבל שלא הבנתי את זה לפני שנפרדתי ממך."
"באמת חבל." הסכמתי, "אבל איך הגעת לאשפוז?"
"לא בכוונה, זה פשוט קרה, אחרי שטליק וטלי זרקו אותי התחלתי לשתות ולהתמסטל... לא, האמת שזה התחיל עוד קודם, אחרי שנפרדתי ממך, זו הייתה אחת הסיבות שהיא לא סבלה אותי. הייתי מסטול כל ערב, לדעתה עישנתי ושתיתי יותר מידי, ואני חושב שהיא גם קנאה שישנתי עם טל, והיא הייתה צריכה לישון לבד... טוב, לא חשוב, הרסתי הכל, ואחרי שהם העיפו אותי המשכתי לשתות... איבדתי את העבודה... חזרתי לגור אצל אימא, ואז התחרפנתי לגמרי, ובסוף הגעתי לכאן. לקח לי כמה חודשים להתאפס, להירגע ולהיגמל, רק אחרי שהתנקיתי מכל הכימיקלים התחלתי להבין את הטעויות שלי, הפסקתי להאשים את כל העולם, נפרדתי סוף סוף מהרשימות שלי..."
"הרשימות הארורות האלה, הייתי צריך לקרוע אותן ברגע שסיפרת לי עליהן."
גלעד שילב את אצבעותיו בשלי, "לא היית יכול כי הן היו בראש שלי, רק אני הייתי יכול למחוק אותן, אני יודע שזה לא נראה ככה עכשיו, אבל כל מה שקרה עם טל קרה לטובה, עכשיו אני חופשי."
"חופשי לעשות מה?"
"לחיות חיים אמיתיים, לעשות מה שאני באמת רוצה."
"יש לך מושג מה אתה רוצה לעשות באמת?"
הוא הציץ בפני, מחייך, "כן, אני רוצה לחזור הביתה."
"הביתה לאימא שלך?" ליטפתי את לחיו וצללתי בעיניו.
"לא, הביתה לאיפה שהלב שלי נמצא." ענה, מביט בי במתיחות.
"ואיפה זה בדיוק, לדעתך?"
"אצלך אדם, מהרגע הראשון שנפגשנו הרגשתי ככה, אני מצטער שלא הבנתי את זה מיד, בעצם כן הבנתי וזה הפחיד אותי, בגלל זה... הייתי אידיוט, אני לא אאשים אותך אם תגיד לי שאתה כבר לא מעוניין, כל מה שאני רוצה היום זה לחיות עם מישהו שאני מרגיש איתו בבית, לא חשוב לי איך הוא נראה, מה הוא עושה, איזה עבודה יש לו ואיפה הוא גר, אני רק רוצה להיות איתו שוב בבית, זה הכל."
"גם אם הוא מבוגר מידי והעיניים שלו לא כחולות?"
"גם." חייך גלעד והצמיד את שפתיו לשלי.
ישבנו שם עוד שעה ארוכה, מתעלמים מהקור ומהגשם שהחל לטפטף עלינו, והתנשקנו שוב ושוב, מספרים זה לזה כמה התגעגענו, ואם האחות חמורת הסבר לא הייתה מופיעה להודיע לנו ששעת הביקור הסתיימה בטח היינו נשארים שם עד היום.
יומיים אחרי הביקור שלי גלעד שוחרר מבית החולים ונסע איתי הביתה. אנחנו יחד עכשיו, אין לנו שום יעדים, לא מתכננים שום דבר מראש, חיים כל יום כאילו הוא היום האחרון בחיינו, ובוחרים זה בזה כל יום מחדש.

אין תגובות:

פרסום תגובה