בדרך הביתה
ניהלתי בדמיוני ויכוח שלם עם יוסי ושטחתי בפניו את טיעוני, מסביר לו בצורה ברורה
ובהירה למה אני חייב לעזוב אותו ומיד.
הסברתי לו שאני עדיין אוהב אותו שתמיד אהיה חבר שלו, שאני אסיר תודה לו לנצח על כל מה שעשה למעני, אבל שאני מרגיש בזמן האחרון מדוכא ומושפל מחיי האין סקס שלנו ומזה שאני צריך לחפש זיונים במועדוני סקס, ושנמאס לי מההצקות שלו, מההשפטות שלו, ומזה שהוא מתעלם מזה שאני דווקא בחור לא מכוער ואפילו די נחשק.
תראו מה שלילה אחד עם בחור בן עשרים ושמונה עושה לגבר בן כמעט ארבעים?
יוסי שבראשי, הסכים מיד עם כל טיעוני הצודקים ונפל על ברכיו לפני כדי לבקש את סליחתי תוך שהוא מוציא את הזין שלי מתוך מכנסי כדי להכניסו לפיו, ובאותו הזמן שב ומתנצל על התנהגותו.
סלחתי לו מיד והוא שקע במציצה נלהבת ו... מה אתם צוחקים? זה הראש שלי ומותר לי לדמיין כל מה שבא לי.
יוסי האמיתי, זה שמחוץ לראש שלי, היה רחוק מאוד מזה שבדמיוני. הוא ישב ליד החלון הקטן במטבח והציץ החוצה בפרצוף חמוץ, וברגע שראה אותי זינק לדלת, פתח אותה לרווחה והתנפל עלי בצעקות עוד כשהייתי במדרגות.
"אני לא חושב שיש לך זכות להתנפל עלי ככה." אמרתי בקול שקט מאוד והורדתי את המזוודה הגדולה שלו מעל הארון בחדר השינה.
"בטח שיש לי זכות לצעוק עליך!" צרח יוסי בקולי קולות. "איפה היית כל הלילה?"
"אצל חבר" עניתי בקול שקט וקר שמהווה את קו ההגנה האחרון שלי בקרבות עם יוסי.
"אתה נוסע לאיזה מקום?" שאל יוסי בקול לא נעים למראה המזוודה שבידי.
"אני הולך יוסי. אחרי מה שקרה כאן אתמול אני חייב לעזוב."
"על מה אתה מדבר?" נדהם יוסי, "מה שקרה כאן זה שאתה לא חזרת הביתה כל הלילה ואני ישבתי ודאגתי לך כמו משוגע. אצל מי היית?"
סקרתי אותו במבט בוחן ושתקתי שתיקה רבת משמעות.
זו הייתה טעות.
אם הייתי מפסיק לרגע את ההצגות שלי ומנסה באמת להסביר ולהבין אולי לא היה קורה מה שקרה, אבל הצעקות שלו, בצירוף זיכרון הפנים של הבחורה ההיא שחטפה הצלפות, עצבנו אותי מאוד, ובמקום לדבר הלכתי לסלון והתחלתי לאסוף את תקליטי הויניל היקרים שלי שתכננתי לקחת איתי למרות שאין לי פטפון להשמיע אותם.
התקליטים העתיקים הללו הם הדבר היחיד שאבא שלי השאיר לפני שנעלם לנו - לי ולאימא - קצת אחרי שמלאו לי שלוש ועקבותיו לא נודעו עוד.
יש שם את רוי אורביסון אהובי, את התקליט הראשון של קליף והשאדו'ס, את התקליט החביב עלי ביותר - 'מייד אין אינגלנד' שבו נאספו כמה מהשירים הטובים ביותר של שנות השישים, וכמובן 'ליטל דיוול' הקלאסי של ניל סדקה. על האוצרות הללו הוספתי בעצמי את התקליט הכפול של כל שירי הסרט האהוב עלי בכל הזמנים 'אמריקאן גראפיטי' וגם את 'גשר על מים סוערים' המצוין של סיימון וגרפונקל ועוד כמה תקליטים של מוזיקת ג'אז של דיוק אלינגטון ושל סאצ'מו הגדול מכולם.
למרות שאני לא משמיע אותם אני שומר על התקליטים הללו כעל בבת עיני. אספתי את כולם יחד והתחלתי לדחוף אותם לתוך שקית ניילון גדולה כשיוסי שהביט בי בשתיקה התפרץ עלי פתאום בצעקות שמה קרה לי, ומה אני עושה, ואני בטח מסומם או עדיין שתוי.
אז לא קלטתי את זה, אבל עכשיו אני מבין שהוא היה מבוהל עד מוות והצעקות רק ניסו לחפות על בהלתו.
אמרתי לו בתוקף שיסתום את הפה ושאני לא איזה נקבה שהוא יכול לדבר אלי ככה. (סליחה בנות, לא התכוונתי. הייתי עצבני ונרעש), הוא צעק עלי חזרה שאני פסיכי וניסה למשוך מידי את השקית, ואני לא נתתי לו, וכל אחד משך לכאן ולשם ובסוף השקית נקרעה וכל התקליטים היקרים שלי נפלו על הרצפה והתרסקו לרסיסים.
איך הצלחתי לא לפרוץ בבכי זה באמת נס. אולי לקיתי בהלם.
הסברתי לו שאני עדיין אוהב אותו שתמיד אהיה חבר שלו, שאני אסיר תודה לו לנצח על כל מה שעשה למעני, אבל שאני מרגיש בזמן האחרון מדוכא ומושפל מחיי האין סקס שלנו ומזה שאני צריך לחפש זיונים במועדוני סקס, ושנמאס לי מההצקות שלו, מההשפטות שלו, ומזה שהוא מתעלם מזה שאני דווקא בחור לא מכוער ואפילו די נחשק.
תראו מה שלילה אחד עם בחור בן עשרים ושמונה עושה לגבר בן כמעט ארבעים?
יוסי שבראשי, הסכים מיד עם כל טיעוני הצודקים ונפל על ברכיו לפני כדי לבקש את סליחתי תוך שהוא מוציא את הזין שלי מתוך מכנסי כדי להכניסו לפיו, ובאותו הזמן שב ומתנצל על התנהגותו.
סלחתי לו מיד והוא שקע במציצה נלהבת ו... מה אתם צוחקים? זה הראש שלי ומותר לי לדמיין כל מה שבא לי.
יוסי האמיתי, זה שמחוץ לראש שלי, היה רחוק מאוד מזה שבדמיוני. הוא ישב ליד החלון הקטן במטבח והציץ החוצה בפרצוף חמוץ, וברגע שראה אותי זינק לדלת, פתח אותה לרווחה והתנפל עלי בצעקות עוד כשהייתי במדרגות.
"אני לא חושב שיש לך זכות להתנפל עלי ככה." אמרתי בקול שקט מאוד והורדתי את המזוודה הגדולה שלו מעל הארון בחדר השינה.
"בטח שיש לי זכות לצעוק עליך!" צרח יוסי בקולי קולות. "איפה היית כל הלילה?"
"אצל חבר" עניתי בקול שקט וקר שמהווה את קו ההגנה האחרון שלי בקרבות עם יוסי.
"אתה נוסע לאיזה מקום?" שאל יוסי בקול לא נעים למראה המזוודה שבידי.
"אני הולך יוסי. אחרי מה שקרה כאן אתמול אני חייב לעזוב."
"על מה אתה מדבר?" נדהם יוסי, "מה שקרה כאן זה שאתה לא חזרת הביתה כל הלילה ואני ישבתי ודאגתי לך כמו משוגע. אצל מי היית?"
סקרתי אותו במבט בוחן ושתקתי שתיקה רבת משמעות.
זו הייתה טעות.
אם הייתי מפסיק לרגע את ההצגות שלי ומנסה באמת להסביר ולהבין אולי לא היה קורה מה שקרה, אבל הצעקות שלו, בצירוף זיכרון הפנים של הבחורה ההיא שחטפה הצלפות, עצבנו אותי מאוד, ובמקום לדבר הלכתי לסלון והתחלתי לאסוף את תקליטי הויניל היקרים שלי שתכננתי לקחת איתי למרות שאין לי פטפון להשמיע אותם.
התקליטים העתיקים הללו הם הדבר היחיד שאבא שלי השאיר לפני שנעלם לנו - לי ולאימא - קצת אחרי שמלאו לי שלוש ועקבותיו לא נודעו עוד.
יש שם את רוי אורביסון אהובי, את התקליט הראשון של קליף והשאדו'ס, את התקליט החביב עלי ביותר - 'מייד אין אינגלנד' שבו נאספו כמה מהשירים הטובים ביותר של שנות השישים, וכמובן 'ליטל דיוול' הקלאסי של ניל סדקה. על האוצרות הללו הוספתי בעצמי את התקליט הכפול של כל שירי הסרט האהוב עלי בכל הזמנים 'אמריקאן גראפיטי' וגם את 'גשר על מים סוערים' המצוין של סיימון וגרפונקל ועוד כמה תקליטים של מוזיקת ג'אז של דיוק אלינגטון ושל סאצ'מו הגדול מכולם.
למרות שאני לא משמיע אותם אני שומר על התקליטים הללו כעל בבת עיני. אספתי את כולם יחד והתחלתי לדחוף אותם לתוך שקית ניילון גדולה כשיוסי שהביט בי בשתיקה התפרץ עלי פתאום בצעקות שמה קרה לי, ומה אני עושה, ואני בטח מסומם או עדיין שתוי.
אז לא קלטתי את זה, אבל עכשיו אני מבין שהוא היה מבוהל עד מוות והצעקות רק ניסו לחפות על בהלתו.
אמרתי לו בתוקף שיסתום את הפה ושאני לא איזה נקבה שהוא יכול לדבר אלי ככה. (סליחה בנות, לא התכוונתי. הייתי עצבני ונרעש), הוא צעק עלי חזרה שאני פסיכי וניסה למשוך מידי את השקית, ואני לא נתתי לו, וכל אחד משך לכאן ולשם ובסוף השקית נקרעה וכל התקליטים היקרים שלי נפלו על הרצפה והתרסקו לרסיסים.
איך הצלחתי לא לפרוץ בבכי זה באמת נס. אולי לקיתי בהלם.
בכל אופן לא
בכיתי. אספתי הכל פנימה בשתיקה רועמת ובאותה שתיקה גם זרקתי את הבגדים שלי
למזוודה, בעוד יוסי שניסה בהתחלה להתנצל והשתתק אחרי שתקעתי בו מבט אחד חריף עומד
חסר אונים ומביט בי בארשת פנים קפואה.
כשיצאתי משם, גורר את המזוודה עם רוב בגדי בידי האחת ונושא את השקית עם שברי התקליטים בידי השנייה, הייתי בטוח שזה סופם של היחסים עם יוסי ושמהיום אני הולך לדרכי ויותר לא אראה אותו.
חמש דקות אחר-כך נעצרתי באמצע דיזינגוף ומחיתי את מצחי המזיע כשיוסי הפציע לצידי במכונית של מושון, הידיד שלנו שגר מעלינו, והציע לי טרמפ.
חמש דקות קודם הייתי מסרב, אבל הדרך לדירה של שחר עוד הייתה ארוכה, במיוחד עם המזוודה הארורה ההיא.
הזעתי כולי למרות שלא היה חם כל-כך ואני כאמור כבר לא ילד ו... בקיצור הסכמתי.
כיוונתי אותו לדירה של שחר והנחתי לו לעזור לי עם המזוודה.
הוא הניח אותה על הסף ואז הסתובב והביט בפני. עיניו היו אדומות מעט, סימן שהוא מתאפק לא לבכות. הוא תמיד מתאפק ותמיד מצליח.
קצת אדמומית בלובן של העין זה מה שהוא מצליח לנפק כבכי. יוסי לא בוכה - כזה הוא.
"מה קרה לך אורי?" שאל ברוך והניח את ידיו על כתפי, מביט ישירות בעיני, "מה עובר עליך? למה אתה עוזב?"
ניערתי את כתפי מידיו והסבתי את מבטי בסרבנות. מה שהייתי צריך להגיד היה – אני עוזב בגלל מה שקרה אתמול. הייתי בבית וראיתי הכל ונמאס לי – והוא היה עונה והכל היה בא על מקומו בשלום, אבל אני, פולניה מדופלמת שכמוני, הייתי צריך לדבר דווקא ברגע זה בפולנית, ומה שאמרתי לו בטיפשותי היה שאם הוא לא יודע, אז זו הבעיה שלו ושאני לא רוצה לדבר איתו, ונכנסתי לדירה, קוטע בגסות את ההתנצלות שפלת הרוח שלו על התקליטים השבורים שלי.
כשיצאתי משם, גורר את המזוודה עם רוב בגדי בידי האחת ונושא את השקית עם שברי התקליטים בידי השנייה, הייתי בטוח שזה סופם של היחסים עם יוסי ושמהיום אני הולך לדרכי ויותר לא אראה אותו.
חמש דקות אחר-כך נעצרתי באמצע דיזינגוף ומחיתי את מצחי המזיע כשיוסי הפציע לצידי במכונית של מושון, הידיד שלנו שגר מעלינו, והציע לי טרמפ.
חמש דקות קודם הייתי מסרב, אבל הדרך לדירה של שחר עוד הייתה ארוכה, במיוחד עם המזוודה הארורה ההיא.
הזעתי כולי למרות שלא היה חם כל-כך ואני כאמור כבר לא ילד ו... בקיצור הסכמתי.
כיוונתי אותו לדירה של שחר והנחתי לו לעזור לי עם המזוודה.
הוא הניח אותה על הסף ואז הסתובב והביט בפני. עיניו היו אדומות מעט, סימן שהוא מתאפק לא לבכות. הוא תמיד מתאפק ותמיד מצליח.
קצת אדמומית בלובן של העין זה מה שהוא מצליח לנפק כבכי. יוסי לא בוכה - כזה הוא.
"מה קרה לך אורי?" שאל ברוך והניח את ידיו על כתפי, מביט ישירות בעיני, "מה עובר עליך? למה אתה עוזב?"
ניערתי את כתפי מידיו והסבתי את מבטי בסרבנות. מה שהייתי צריך להגיד היה – אני עוזב בגלל מה שקרה אתמול. הייתי בבית וראיתי הכל ונמאס לי – והוא היה עונה והכל היה בא על מקומו בשלום, אבל אני, פולניה מדופלמת שכמוני, הייתי צריך לדבר דווקא ברגע זה בפולנית, ומה שאמרתי לו בטיפשותי היה שאם הוא לא יודע, אז זו הבעיה שלו ושאני לא רוצה לדבר איתו, ונכנסתי לדירה, קוטע בגסות את ההתנצלות שפלת הרוח שלו על התקליטים השבורים שלי.
שבוע
אחר-כך, עוד לפני שהחפצים המעטים שלי הספיקו לצבור אבק בדירתו של שחר, שוב ארזתי
הכל ושוב, כמו דביל, גררתי אחרי את התקליטים השבורים שלי בשקית שבה הם הגיעו.
"זו לא המזוודה של יוסי?" שאל אדם שעזר לי להיגרר שוב, הפעם לדירה שלו, ורק בתנאי שאני מוצא לי מקום עד סוף החודש, כי אז מגיע מישל החבר שלו מפאריז ו...
"אני מבין, אני מבין." רטנתי. "זה בסדר."
אבל זה לא היה בסדר. אדם גר בקומה עשירית בדירת גג שהיא בעצם מעין חדר כביסה משודרג עם נוף תל אביבי מקסים של דודי שמש ואנטנות וכמובן שדווקא היום היה על המעלית פתק – המעלית בתיקון.
"אני נשבע לך שהבוקר היא עוד הייתה בסדר" נאנח אדם, "אולי זה סימן שאתה צריך לחזור ליוסי." הביט בי במבט מלא תקווה.
"לא, זה סימן שאתה צריך לעבור דירה" סירבתי להבין את רמזיו, "נו, בוא כבר, קטן עלינו עשר קומות. תחשוב כמה הטיפוס יועיל לשרירי התחת שלך."
אדם מישש את ישבנו שהיה הדוק יפה בגי'נס אופנתי, נאנח וקיבל עליו את הדין.
"אבל ברצינות אורי, למה שלא תחזור ליוסי?" חזר שוב לנושא כשהחלנו את הטיפוס המפרך במעלה מאות המדרגות המובילות לדירתו.
נשכתי שפתיים בגבורה כי המזוודה דפקה לי את הבוהן בין הקומה הראשונה לשנייה ושתקתי.
"וחוץ מזה אני ממש לא מבין למה לא הסכמת ששחר יעזור לנו?" רטן אדם בין הקומה השלישית לרביעית.
המשכתי לשתוק. "אז מה אם הוא חזר לחבר שלו זו לא סיבה לכעוס עליו. שחר היה איתו חמש שנים ואתך בקושי שבוע. אם הוא היה עוזר לנו אז..."
"אדם סתום!" צעקתי, "אני אסחוב הכל לבד אם קשה לך, רק סתום כבר."
אדם סתם את הפה בין הקומה הרביעית לחמישית ובשישית שב לדבר. "וחוץ מזה החבר של שחר ניסה להתאבד אז מה שחר יכול היה לעשות? הוא הרי היה חייב..."
נעצרתי ונעצתי בו מבט רצחני והוא שוב השתתק, אבל לקראת הקומה השביעית שבה האתון ופצתה את פיה – הוא חבר שלי ובחור טוב, אבל פשוט לא יודע לסתום מתי שצריך.
"לעניות דעתי אורי, אם שחר חזר לחבר שלו, ואני חוזר כל הזמן למישל המופרע, אז גם אתה צריך לחזור ליוסי." אמר בקול נוגה ומה הפלא, מישל אולי יפיוף אמיתי שמדבר צרפתית שוטפת, אבל הוא גם מופרע שבוגד באדם כל הזמן.
"הסיפור שלי ושל יוסי נגמר. תכניס לך את זה לראש." פסקתי.
בקומה העשירית אדם התיישב על המדרגות הקרות והמלוכלכות וגישש אחרי סיגריה, נזכר שהוא הפסיק לעשן ושוב נאנח.
"אבל למה מאמי? למה שלא תחזרו? הרי אתה לא מצוברח בגלל שחר, הילדון המצחיק הזה שלא יודע מהחיים שלו, אלא בגלל יוסי ששותה את עצמו למוות אול אובר גוש דן, אז למה שלא תחזרו ודי?
"למה אתה מתכוון שותה?" נחרדתי, "עם הלחץ דם שיש ליוסי אסור לו לשתות, ויש לו גם סוכר גבולי. הוא צריך לשמור על דיאטה ו... מה אתה צוחק? חולירע שכמוך."
"אני לא צוחק, אני בוכה" גיחך אדם ברוב חוצפה בפרצופי, "ובכלל, אל תשים לב אלי, העיקר שהסיפור עם יוסי נגמר."
"אל תהיה סוציומט, אדם" נזפתי בו בהדרת כבוד, "אני והוא אולי כבר לא זוג, אבל הוא גידל אותי מאז שהייתי ילדון מבולבל שרק השתחרר מהצבא, אני דואג לו, זה טבעי, אני רק..."
"קשקשן, זה מה שאתה" אמר יוסי שהופיע פתאום מעבר לעיקול המדרגות האחרון המוביל לדירה של אדם ולקח ממני את המזוודה בקלילות של אתלט רוסי צעיר שפוטם מנעוריו בהורמונים. "מה לקח לכם כל-כך הרבה זמן? אני מחכה כבר שעה שלמה."
"אתה נראה מצוין" אמרתי, מאוכזב קצת כשישבנו על כסאות נוח בגינת הגג שארגן לו אדם סביב דירתו הקטנה והנחנו את רגלנו על המעקה שהקיף את הגג, מסתתרים מהשמש הקופחת בצילו של שיח בוגונויליה ענק שהשיר עלינו פרחים סגולים-אדומים.
"אתה דווקא נראה חרא" אמר יוסי בגילוי לב אכזרי, מחייך אלי בטוב לב.
"תודה רבה שהזכרת לי למה עזבתי אותך יוסי" סיננתי, נעלב למרות שידעתי שהוא צודק,
נראיתי חרא.
שבוע בלי יוסי שישן לצידי בלילה ויציק לי ביום, עשה שמות בעור פני שלא לדבר על הזוועה שבמגורים עם שחר, שלא חדל לספר לי כמה הוא שמח שנפרד מהחבר הקודם שלו ועד כמה הוא לא מתגעגע אליו.
אם החבר ההוא - אלון או ארז או משהו בסגנון הזה – לא היה מנסה להתאבד אני הייתי עוד עלול לרצוח אותו במו ידי.
נשבע לכם שחלמתי שאני דורס אותו עם האופנים שלי.
"מצטער, אבל אתה באמת נראה חרא." פסק יוסי, סוקר אותי בשביעות רצון. "אתה נראה עייף, לא מגולח, מותש וזקן, ואני אומר לך את כל זה רק מרוב אהבה אורי, תאמין לי." גיחך לעברי.
"אני מותש כי שחר עשה לי מרתון סקס שנמשך שבוע שלם." הצהרתי.
בסדר, שיקרתי, אבל זה היה למטרה טובה. רציתי למחוק את הגיחוך מדושן העונג הזה מעל פניו - מזל שאני לא פינוקיו כי אז אפי היה מתארך פי שלושים בערך מגודלו האמיתי.
"ולמה אחרי שהוא סחט ממך את המיץ הוא חזר לחבר שלו?" הצטחק יוסי שהחליט כנראה לא לכעוס על שום דבר שאגיד לו.
מיששתי את לסתי שבאמת הייתה זקוקה כבר לגילוח והחלטתי לשנות נושא. "איך ידעת שאני כאן?"
"אדם סיפר לי" אמר יוסי וסוף סוף הפסיק להראות כל-כך עליז.
הבטתי בתשומת לב בפניו וראיתי שמתחת לשיזוף היפה שלו פניו היו נפולות וכמו תמיד כשהגזים בשתיה היו שקיות מתחת לעיניו.
"שתית הרבה יוסי? אתה יודע שאסור לך."
"יכול להיות שהגזמתי קצת." רטן יוסי בחוסר רצון, "מתי אתה חוזר הביתה?"
"למה לי לחזור?" רטנתי חזרה.
הוא השפיל עיניים ושתק. משום מה שתיקתו העיקה עלי יותר מהעליזות הקודמת שלו.
"יוסי" ניערתי אותו, "לא היה שום מרתון סקס עם שחר, בכלל לא בא לי עליו, הוא דיבר כל הזמן על החבר שלו, סתם גרנו יחד."
"סתם?" הרים אלי יוסי את גבותיו שצורתן צורת משולש ופניו עטו את ההבעה השדונית האהובה עלי.
"נו, טוב. אולי לא ממש סתם, אבל לא היה מרתון סקס, בטח לא מאז שהחבר שלו ניסה להתאבד. שחר יושב כבר יומים ליד המיטה שלו ושר לו שירים של שארל אזנבור ואדית פיאף.
יוסי צחק. "כן, שמעתי על ההתאבדות הזו, איזה בן אדם מתאבד בקפיצה מהחלון של קומה ראשונה? גם כן התאבדות."
"הוא גם לקח כמה ואליומים קודם. זו הייתה זעקה לעזרה יותר מניסיון התאבדות." חזרתי על דבריו של שחר. זה היה ההסבר שהוא נתן לי כשהעיף אותי מהדירה.
מפיו ההסבר נשמע משכנע להפליא, ואולי השתכנעתי מפני שרציתי לעוף משם כבר. האמת, כבר אחרי יומים איתו הייתי מוכן להפוך להומלס רק כדי לא לגור יותר עם החתול שלו שסבל מבעיות בשלפוחית השתן וריסס בפיפי חתולים מצחין את כל חולצות הטריקו שלי.
סיפרתי ליוסי על החתול המשתין והוא גיחך, הפעם גיחוך נחמד של השתתפות בצערי, והבטיח שיקנה לי חולצות חדשות, רק שאחזור כבר הביתה.
"והבנות ההן?" שאלתי, "המסכנות ההן שקראו לך מסטר וקיבלו ממך מכות בשוט?"
"רגע, רגע" סימן לי יוסי פסק זמן כאילו היה מאמן כדור סל. "על איזה בנות אתה מדבר? אנחנו הומואים אם שכחת."
"אני לא, אבל אתה כנראה כן שכחת." התחלתי להתעצבן, "אני לא חוזר אתך הביתה בשום פנים ואופן. אני לא בקטע הזה. לא יעזרו לך אצלי שום מכנסי עור שחורים ומגפים. אני לא מוכן לקבל התעללויות והצלפות שוטים."
הוא הביט בי, סוקר אותי מלמעלה עד למטה, גבותיו מכווצות בהרהור. "אני חושב שירדת סופית מהפסים אורי" אמר בקרירות, "אין לי מושג על מה אתה מדבר ואת המכנסי עור שקנינו בספרד ושכבר מזמן לא עולות עלי נתתי לחגי עוד לפני שנתיים. הן נראות עליו נהדר עם המגפיים החדשים שלו."
"מגפיים עם קישוטי כסף כאלו?" שאלתי.
"כן. עם קישוטי כסף בצדדים. איך ידעת?"
סיפרתי לו על המחזה שנגלה לעיני ביום שישי שעבר ולקח לשני גאונים כמונו בערך חמש שניות להבין שהדמות הגברית שראיתי לא היה יוסי שבכלל היה באותה שעה אצל מושן אלא החבר הפסיכי שלו חגי עם שתי ידידות, פסיכיות לא פחות."
"אז איפה כן היית?" התנפלתי עליו, "אני יודע איפה היית, בלה רוז' נכון? מזדיין שם בחדר החושך שלהם? מסניף פופרס או השד יודע מה ו..." פרצתי בבכי.
הוא אסף אותי לזרועותיו, מניח לי לפרוק את המועקה של הימים האחרונים בדמעות.
"די, די חמוד, בוא נלך הביתה" הפציר בי, "בבקשה, אני לא יכול לישון בלעדיך, אני צריך אותך איתי. בוא תחזור הביתה. קניתי לך הפתעה."
לא רוצה הפתעות, רוצה רק שתאהב אותי ושנעשה שוב סקס חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי כלום ורק המשכתי ליבב בזרועותיו.
"נו, די כבר אורי, מספיק עם ההצגות" התחנן יוסי שכמו תמיד נלחץ מהדמעות שלי. "תראה איך השכנים של אדם מסתכלים עלינו, אם אתה חייב לבכות תעשה את זה בבית."
הפנתי את ראשי ולהפתעתי הבחנתי שמעבר לשורה של עצי הדר ננסיים נטועים בעציצים צבעוניים עומדים שני גברים צעירים ושרירים עם גופיות אדומות תואמות וצופים בנו פעורי פה כאילו היינו פרומו לסדרת טלוויזיה חדשה ועסיסית.
לפחות הם התגייסו לעזרתנו עם המזוודות שלי, סוחבים אותם בקלילות נעורים חזרה למכונית של יוסי שהייתה הפעם, הפלא ופלא, ממורקת ונקייה.
ההפתעה שלי הייתה פטפון אקאיי חדש ונהדר עם ערמת תקליטים ענקית שכללה עותקים מרוב התקליטים הישנים שלי שנשברו בתוספת תקליטים של אלויס, של הביטלס ושל דיוק אלינגטון הצעיר שהונצח על עטיפת הניר המצהיבה לבוש בחליפה גנדרנית, מחייך חיוך שחצני כאילו הוא בטוח שיחיה לנצח.
"זה במקום התקליטים ששברתי לך" הסביר יוסי, ואז הבחין שבמקום להתייחס אל התקליטים הנדירים והיקרים ואל הפטפון שיאפשר לי להקשיב להם אני בוהה במסך המחשב שלו שעליו הופיע האתר של קופ"ח מכבי.
ברגע שהוא ראה לאן מופנה מבטי הוא פשוט משך את התקע מהשקע והמסך האפיל בבת אחת, אבל האותיות HIV שקפצו לי לעיניים שנייה לפני שהמחשב כובה בגסות כזו המשיכו להבהב בתודעתי.
החלפנו מבט ממושך של שני אנשים שמכירים זה את זה שנים ויודעים הכל זה על זה. אני למשל יודע שיוסי חוטף קריזה כשמישהו מכבה מחשב בלי נהלי כיבוי מסודרים, ושהוא לא טיפוס שושואי כזה שלא יניח לי להציץ בבדיקות הדם שלו ובכל זאת, הנה הוא מכבה לי את המחשב בדרך שעד היום הייתה גורמת לו להתקף אסטמה פסיכוסומטי רק מהעצבים, ומתנהג כאילו כל סודות האטום של המדינה נמצאים אצלו על ההארד דיסק.
המסקנה הייתה אחת בלבד – הוא חולה איידס.
אימא שלי כשקרה לה משהו רע - בערך שלוש פעמים בשעה - הייתה תמיד אומרת שפתאום נעשה לה חושך בעיניים.
עד היום חשבתי שזו סתם הגזמה פולנית שנועדה לסחוט אהדה מהמאזינים, אבל באמת נעשה לי חושך בעיניים וגם האוויר בריאות נגמר לי.
צנחתי על הספה ומשכתי אותו אלי וטמנתי את פני בחזהו, מסתיר את הדמעות שהציפו את עיני.
"נו, מה עכשיו?" רטן יוסי, אבל המשיך לחבק אותי ואפילו דחף יד מתחת לחולצתי וליטף את גבי.
"יוסי, אני אוהב אותך." הצהרתי.
"גם אני. מה עובר עליך אורי?" התפלא יוסי
"אתה אהבת חיי" המשכתי להשתפך, בלי לתת לתגובות היבשות שלו להפריע לי, "כשפגשתי אותך הייתי ממש תינוק."
"כן, היית בחופשת שחרור," נזכר יוסי, מרשה לעצמו להיסחף קצת בנוסטלגיה, "הבחור הכי יפה ומתוק שראיתי בימי חיי. תמים כמו כפית, אבל מתוק נורא, אני זוכר שראיתי אותך יושב בבית קפה בשדרות רוטשילד ומיד רציתי..."
"לא נכון. ישבתי על ספסל ברחוב, לא בבית קפה, ולא בשדרות רוטשילד אלא בדיזינגוף." תיקנתי אותו כמו תמיד.
"לא נכון אורי, זה היה בשדרות רוטשילד אני זוכר ש..." ושוב התחלנו את הויכוח הטיפשי ההוא על איפה נפגשנו, ולפני שהספקתי להחזיר את השיחה למסלולה ולהגיד ליוסי שלא משנה שהוא חולה ושאני אוהב אותו ואשאר איתו לנצח, איידס או לא איידס, נכנס מושון, השכן שלנו מלמעלה.
"אורי, איזה יופי שחזרת." נישק את לחיי ופנה ליוסי, "רציתי רק להגיד לך יוסי שהמחשב שלי כבר מתוקן ואתה לא צריך להוציא לי את התשובה ממכבי, עשיתי את זה לבד."
"מושון" נאנח יוסי, "אני מצטער, אבל שכחתי לכבות את המחשב ואורי ראה את התשובה. זו הייתה טעות, לא התכוונתי, מאז שהוא עזב הראש שלי לא במקום."
"אה, זה בסדר." חייך אליו מושון ופנה אלי, "החלטתי לצאת מהארון אורי" בישר לי.
"זה בסדר מושון, אחרי שבצעת לכבודי חיקוי של הבלונדית מאבבא שרה ווטרלו אתה כבר לא צריך להוסיף כלום." צחקתי כשנזכרתי בהופעה ההיא, "אם אני לא טועה לבשת אז רק חוטיני לבן עם נצנצים ורודים, פאה בבלונד פלטינה והמון איפור, אז על איזה ארון אתה מדבר בדיוק?"
"לא הארון הזה, טמבל." נזף בי יוסי, ופתאום הכל הסתדר לי.
"יש לך אידס מושון?" נבהלתי, "אבל איך... אבל... אבל למה לא סיפרת? "
"אל תציק לו." נזף בי יוסי, מספיק קשה לו גם בלי ההיעלבויות הפולניות שלך."
מושון התיישב לצידי והסביר לי כמה היה לו קשה לדבר על זה שהוא נשא אידס, ואיך יוסי גילה את זה במקרה כשנכנס לבקש קצת חלב לקפה ומצא אותו בוכה, ואיך הוא עזר לו ועודד אותו וישב איתו בלילות שישי כשאני הייתי יוצא לבלות ואיך הוא הכריח את יוסי לשמור הכל בסודי סודות מהפחד שיחרימו אותו ושיפחדו לגעת בו, ואיך היום, בגלל שהבדיקות שלו הראו השתפרות עצומה כי הקוקטייל שהוא לוקח עובד סוף סוף, הוא החליט לספר לכולם שהוא נשא איידס ולהפסיק לחיות בפחד מגילוי הסוד שלו.
"נמאס לי לחיות בפחד. הבנתי שהשתיקה מזיקה לי יותר מהווירוס. החלטתי לנצל כל רגע שאני יכול, ולחיות הכי טוב שאפשר ולהגיד לכל החברים שלי כל מה שיש לי על הלב ואני מציע גם לך יוסי שתפתח את הפה ותדבר איתו סוף סוף." סיכם במסתוריות את נאומו הארוך והמדהים והסתלק.
"וואו!" נותרתי חסר מילים נוכח הגילוי של מושון. "כל הכבוד שעזרת לו יוסי ואני חשבתי שאתה מסתלק בערבי שישי לבילויים בכל מיני מועדונים לא ידעתי שאתה אצלו."
יוסי משך בכתפיו כאילו זה שום דבר מיוחד. "העדפתי לשבת איתו במקום להתרוצץ בחוץ. בגילי זה כבר לא ממש אטרקציה לשתות ולהיות ער עד הבוקר ועוד עם חבורה של זרים."
"למה מושון התכוון שאמר שהוא מציע לך לפתוח את הפה ולדבר איתי? לדבר איתי על מה?"
"על זה שאתה לא מוכן לעשות איתי סקס יותר." אמר יוסי והסמיק.
מרוב תימהון לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. יש גבול לכמות ההפתעות שבן אדם אחד יכול לקלוט בבת אחת.
יוסי המשיך ואמר שהוא יודע שהוא מבוגר יותר ממני ובטח נמאס לי ממנו ואני מעדיף צעירים כמו שחר והוא יודע שאני איתו בגלל ההרגל ובגלל שיש לנו דירה יחד וכל זה, אבל קשה לו ככה ואנחנו חייבים...
"אולי תשתוק כבר דביל!" התפרצתי לדבריו, "חצי שנה אתה מייבש אותי ולא רוצה לגעת בי ועכשיו אתה זה שמתבכיין?"
יוסי בהה בי, נדהם. "אני לא רוצה?" צעק, "מה פתאום אני לא רוצה? מאיפה הבאת את זה?"
עכשיו כבר התעצבנתי. "כן, אתה! אתה זה שכל הזמן מרחיק אותי מעליך שלא רוצה אותי שמתחמק ממני ושותק ואני..." ושוב היו לי דמעות בעיניים.
"בשביל מה אתה בכלל חי איתי? אתה יכול להגיד לי?" התפרצתי.
"אני אתך כי אני אוהב אותך למרות שאתה לא רוצה אותי יותר. אני יודע שנמאס לך ממני כי אני זקן." חזר יוסי על השטויות שלו והסב את פניו שלא אראה שגם הוא בוכה.
איזה עקשן. "יוסי, אני צעיר ממך בסך הכל בחמש שנים. אתה לא זקן, אתה דביל, ואתה זה שלא רוצה אותי." התרגזתי.
הוא נאנח וקינח את אפו. "טיפש אחד." אמר ברכות שגרמה לברכי לרעוד. "למה לא אמרת כלום?"
"למה אתה לא אמרת? אתה זה שאמור להיות המבוגר יותר?"
"דווקא בגלל זה לא רציתי שתעשה לי טובות."
הבטנו זה בזה, מבינים פתאום כמה סתומים אנחנו נשמעים, ובכל זאת איש מאתנו לא זז ממקומו. אחרי כל החודשים הללו כאילו קפאנו במקום וכל אחד חיכה שהשני יזוז.
בסופו של דבר החלטתי שאני, בתור בן הזוג האחראי הנבון והרגיש, האיש שממונה על השכל הישר בזוגיות שלנו צריך לעשות מעשה או שנשב שם כל ימי חיינו.
שמתי את התקליט של אלביס על הפטפון והנחתי את המחט על הרצועה של 'איטס נאו אור נבר' ואז הושטתי לו את ידי הזמנתי אותו לרקוד איתי עד לחדר השינה שלנו.
עד סוף אותו יום הספקנו לעשות אהבה לצלילי כל התקליטים שהוא קנה לי, ותאמינו לי, אין דרך מוצלחת יותר לשמוע אותם.
היו לי המון רגעי קסם ביום ההוא.
כל אותו יום השלמנו את החסרים שהצטברו אצלנו במשך כל אותם חודשים של טיפשות ועקשנות גברית ואחר כך נרדמנו וישנו צמודים כל הלילה.
מאז אנחנו יחד. בדרך כלל אנחנו מסתדרים, אחרי הכל עשרים שנה לא הולכות ברגל, אבל כמו כולם מדי פעם גם אנחנו רבים.
כמו שמקובל אנחנו צועקים ומתרגזים, אבל יותר אנחנו לא שותקים. למדנו את הלקח שלנו שאסור לשתוק. אנחנו מסיימים כל מריבה בדיבור, ואחרי שכל אחד מוריד מהלב מה שהעיק עליו אנחנו משלימים במיטה לצלילי המוזיקה הישנה והטובה של פעם, ואלו רגעי הקסם האהובים עלי ביותר.
"זו לא המזוודה של יוסי?" שאל אדם שעזר לי להיגרר שוב, הפעם לדירה שלו, ורק בתנאי שאני מוצא לי מקום עד סוף החודש, כי אז מגיע מישל החבר שלו מפאריז ו...
"אני מבין, אני מבין." רטנתי. "זה בסדר."
אבל זה לא היה בסדר. אדם גר בקומה עשירית בדירת גג שהיא בעצם מעין חדר כביסה משודרג עם נוף תל אביבי מקסים של דודי שמש ואנטנות וכמובן שדווקא היום היה על המעלית פתק – המעלית בתיקון.
"אני נשבע לך שהבוקר היא עוד הייתה בסדר" נאנח אדם, "אולי זה סימן שאתה צריך לחזור ליוסי." הביט בי במבט מלא תקווה.
"לא, זה סימן שאתה צריך לעבור דירה" סירבתי להבין את רמזיו, "נו, בוא כבר, קטן עלינו עשר קומות. תחשוב כמה הטיפוס יועיל לשרירי התחת שלך."
אדם מישש את ישבנו שהיה הדוק יפה בגי'נס אופנתי, נאנח וקיבל עליו את הדין.
"אבל ברצינות אורי, למה שלא תחזור ליוסי?" חזר שוב לנושא כשהחלנו את הטיפוס המפרך במעלה מאות המדרגות המובילות לדירתו.
נשכתי שפתיים בגבורה כי המזוודה דפקה לי את הבוהן בין הקומה הראשונה לשנייה ושתקתי.
"וחוץ מזה אני ממש לא מבין למה לא הסכמת ששחר יעזור לנו?" רטן אדם בין הקומה השלישית לרביעית.
המשכתי לשתוק. "אז מה אם הוא חזר לחבר שלו זו לא סיבה לכעוס עליו. שחר היה איתו חמש שנים ואתך בקושי שבוע. אם הוא היה עוזר לנו אז..."
"אדם סתום!" צעקתי, "אני אסחוב הכל לבד אם קשה לך, רק סתום כבר."
אדם סתם את הפה בין הקומה הרביעית לחמישית ובשישית שב לדבר. "וחוץ מזה החבר של שחר ניסה להתאבד אז מה שחר יכול היה לעשות? הוא הרי היה חייב..."
נעצרתי ונעצתי בו מבט רצחני והוא שוב השתתק, אבל לקראת הקומה השביעית שבה האתון ופצתה את פיה – הוא חבר שלי ובחור טוב, אבל פשוט לא יודע לסתום מתי שצריך.
"לעניות דעתי אורי, אם שחר חזר לחבר שלו, ואני חוזר כל הזמן למישל המופרע, אז גם אתה צריך לחזור ליוסי." אמר בקול נוגה ומה הפלא, מישל אולי יפיוף אמיתי שמדבר צרפתית שוטפת, אבל הוא גם מופרע שבוגד באדם כל הזמן.
"הסיפור שלי ושל יוסי נגמר. תכניס לך את זה לראש." פסקתי.
בקומה העשירית אדם התיישב על המדרגות הקרות והמלוכלכות וגישש אחרי סיגריה, נזכר שהוא הפסיק לעשן ושוב נאנח.
"אבל למה מאמי? למה שלא תחזרו? הרי אתה לא מצוברח בגלל שחר, הילדון המצחיק הזה שלא יודע מהחיים שלו, אלא בגלל יוסי ששותה את עצמו למוות אול אובר גוש דן, אז למה שלא תחזרו ודי?
"למה אתה מתכוון שותה?" נחרדתי, "עם הלחץ דם שיש ליוסי אסור לו לשתות, ויש לו גם סוכר גבולי. הוא צריך לשמור על דיאטה ו... מה אתה צוחק? חולירע שכמוך."
"אני לא צוחק, אני בוכה" גיחך אדם ברוב חוצפה בפרצופי, "ובכלל, אל תשים לב אלי, העיקר שהסיפור עם יוסי נגמר."
"אל תהיה סוציומט, אדם" נזפתי בו בהדרת כבוד, "אני והוא אולי כבר לא זוג, אבל הוא גידל אותי מאז שהייתי ילדון מבולבל שרק השתחרר מהצבא, אני דואג לו, זה טבעי, אני רק..."
"קשקשן, זה מה שאתה" אמר יוסי שהופיע פתאום מעבר לעיקול המדרגות האחרון המוביל לדירה של אדם ולקח ממני את המזוודה בקלילות של אתלט רוסי צעיר שפוטם מנעוריו בהורמונים. "מה לקח לכם כל-כך הרבה זמן? אני מחכה כבר שעה שלמה."
"אתה נראה מצוין" אמרתי, מאוכזב קצת כשישבנו על כסאות נוח בגינת הגג שארגן לו אדם סביב דירתו הקטנה והנחנו את רגלנו על המעקה שהקיף את הגג, מסתתרים מהשמש הקופחת בצילו של שיח בוגונויליה ענק שהשיר עלינו פרחים סגולים-אדומים.
"אתה דווקא נראה חרא" אמר יוסי בגילוי לב אכזרי, מחייך אלי בטוב לב.
"תודה רבה שהזכרת לי למה עזבתי אותך יוסי" סיננתי, נעלב למרות שידעתי שהוא צודק,
נראיתי חרא.
שבוע בלי יוסי שישן לצידי בלילה ויציק לי ביום, עשה שמות בעור פני שלא לדבר על הזוועה שבמגורים עם שחר, שלא חדל לספר לי כמה הוא שמח שנפרד מהחבר הקודם שלו ועד כמה הוא לא מתגעגע אליו.
אם החבר ההוא - אלון או ארז או משהו בסגנון הזה – לא היה מנסה להתאבד אני הייתי עוד עלול לרצוח אותו במו ידי.
נשבע לכם שחלמתי שאני דורס אותו עם האופנים שלי.
"מצטער, אבל אתה באמת נראה חרא." פסק יוסי, סוקר אותי בשביעות רצון. "אתה נראה עייף, לא מגולח, מותש וזקן, ואני אומר לך את כל זה רק מרוב אהבה אורי, תאמין לי." גיחך לעברי.
"אני מותש כי שחר עשה לי מרתון סקס שנמשך שבוע שלם." הצהרתי.
בסדר, שיקרתי, אבל זה היה למטרה טובה. רציתי למחוק את הגיחוך מדושן העונג הזה מעל פניו - מזל שאני לא פינוקיו כי אז אפי היה מתארך פי שלושים בערך מגודלו האמיתי.
"ולמה אחרי שהוא סחט ממך את המיץ הוא חזר לחבר שלו?" הצטחק יוסי שהחליט כנראה לא לכעוס על שום דבר שאגיד לו.
מיששתי את לסתי שבאמת הייתה זקוקה כבר לגילוח והחלטתי לשנות נושא. "איך ידעת שאני כאן?"
"אדם סיפר לי" אמר יוסי וסוף סוף הפסיק להראות כל-כך עליז.
הבטתי בתשומת לב בפניו וראיתי שמתחת לשיזוף היפה שלו פניו היו נפולות וכמו תמיד כשהגזים בשתיה היו שקיות מתחת לעיניו.
"שתית הרבה יוסי? אתה יודע שאסור לך."
"יכול להיות שהגזמתי קצת." רטן יוסי בחוסר רצון, "מתי אתה חוזר הביתה?"
"למה לי לחזור?" רטנתי חזרה.
הוא השפיל עיניים ושתק. משום מה שתיקתו העיקה עלי יותר מהעליזות הקודמת שלו.
"יוסי" ניערתי אותו, "לא היה שום מרתון סקס עם שחר, בכלל לא בא לי עליו, הוא דיבר כל הזמן על החבר שלו, סתם גרנו יחד."
"סתם?" הרים אלי יוסי את גבותיו שצורתן צורת משולש ופניו עטו את ההבעה השדונית האהובה עלי.
"נו, טוב. אולי לא ממש סתם, אבל לא היה מרתון סקס, בטח לא מאז שהחבר שלו ניסה להתאבד. שחר יושב כבר יומים ליד המיטה שלו ושר לו שירים של שארל אזנבור ואדית פיאף.
יוסי צחק. "כן, שמעתי על ההתאבדות הזו, איזה בן אדם מתאבד בקפיצה מהחלון של קומה ראשונה? גם כן התאבדות."
"הוא גם לקח כמה ואליומים קודם. זו הייתה זעקה לעזרה יותר מניסיון התאבדות." חזרתי על דבריו של שחר. זה היה ההסבר שהוא נתן לי כשהעיף אותי מהדירה.
מפיו ההסבר נשמע משכנע להפליא, ואולי השתכנעתי מפני שרציתי לעוף משם כבר. האמת, כבר אחרי יומים איתו הייתי מוכן להפוך להומלס רק כדי לא לגור יותר עם החתול שלו שסבל מבעיות בשלפוחית השתן וריסס בפיפי חתולים מצחין את כל חולצות הטריקו שלי.
סיפרתי ליוסי על החתול המשתין והוא גיחך, הפעם גיחוך נחמד של השתתפות בצערי, והבטיח שיקנה לי חולצות חדשות, רק שאחזור כבר הביתה.
"והבנות ההן?" שאלתי, "המסכנות ההן שקראו לך מסטר וקיבלו ממך מכות בשוט?"
"רגע, רגע" סימן לי יוסי פסק זמן כאילו היה מאמן כדור סל. "על איזה בנות אתה מדבר? אנחנו הומואים אם שכחת."
"אני לא, אבל אתה כנראה כן שכחת." התחלתי להתעצבן, "אני לא חוזר אתך הביתה בשום פנים ואופן. אני לא בקטע הזה. לא יעזרו לך אצלי שום מכנסי עור שחורים ומגפים. אני לא מוכן לקבל התעללויות והצלפות שוטים."
הוא הביט בי, סוקר אותי מלמעלה עד למטה, גבותיו מכווצות בהרהור. "אני חושב שירדת סופית מהפסים אורי" אמר בקרירות, "אין לי מושג על מה אתה מדבר ואת המכנסי עור שקנינו בספרד ושכבר מזמן לא עולות עלי נתתי לחגי עוד לפני שנתיים. הן נראות עליו נהדר עם המגפיים החדשים שלו."
"מגפיים עם קישוטי כסף כאלו?" שאלתי.
"כן. עם קישוטי כסף בצדדים. איך ידעת?"
סיפרתי לו על המחזה שנגלה לעיני ביום שישי שעבר ולקח לשני גאונים כמונו בערך חמש שניות להבין שהדמות הגברית שראיתי לא היה יוסי שבכלל היה באותה שעה אצל מושן אלא החבר הפסיכי שלו חגי עם שתי ידידות, פסיכיות לא פחות."
"אז איפה כן היית?" התנפלתי עליו, "אני יודע איפה היית, בלה רוז' נכון? מזדיין שם בחדר החושך שלהם? מסניף פופרס או השד יודע מה ו..." פרצתי בבכי.
הוא אסף אותי לזרועותיו, מניח לי לפרוק את המועקה של הימים האחרונים בדמעות.
"די, די חמוד, בוא נלך הביתה" הפציר בי, "בבקשה, אני לא יכול לישון בלעדיך, אני צריך אותך איתי. בוא תחזור הביתה. קניתי לך הפתעה."
לא רוצה הפתעות, רוצה רק שתאהב אותי ושנעשה שוב סקס חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי כלום ורק המשכתי ליבב בזרועותיו.
"נו, די כבר אורי, מספיק עם ההצגות" התחנן יוסי שכמו תמיד נלחץ מהדמעות שלי. "תראה איך השכנים של אדם מסתכלים עלינו, אם אתה חייב לבכות תעשה את זה בבית."
הפנתי את ראשי ולהפתעתי הבחנתי שמעבר לשורה של עצי הדר ננסיים נטועים בעציצים צבעוניים עומדים שני גברים צעירים ושרירים עם גופיות אדומות תואמות וצופים בנו פעורי פה כאילו היינו פרומו לסדרת טלוויזיה חדשה ועסיסית.
לפחות הם התגייסו לעזרתנו עם המזוודות שלי, סוחבים אותם בקלילות נעורים חזרה למכונית של יוסי שהייתה הפעם, הפלא ופלא, ממורקת ונקייה.
ההפתעה שלי הייתה פטפון אקאיי חדש ונהדר עם ערמת תקליטים ענקית שכללה עותקים מרוב התקליטים הישנים שלי שנשברו בתוספת תקליטים של אלויס, של הביטלס ושל דיוק אלינגטון הצעיר שהונצח על עטיפת הניר המצהיבה לבוש בחליפה גנדרנית, מחייך חיוך שחצני כאילו הוא בטוח שיחיה לנצח.
"זה במקום התקליטים ששברתי לך" הסביר יוסי, ואז הבחין שבמקום להתייחס אל התקליטים הנדירים והיקרים ואל הפטפון שיאפשר לי להקשיב להם אני בוהה במסך המחשב שלו שעליו הופיע האתר של קופ"ח מכבי.
ברגע שהוא ראה לאן מופנה מבטי הוא פשוט משך את התקע מהשקע והמסך האפיל בבת אחת, אבל האותיות HIV שקפצו לי לעיניים שנייה לפני שהמחשב כובה בגסות כזו המשיכו להבהב בתודעתי.
החלפנו מבט ממושך של שני אנשים שמכירים זה את זה שנים ויודעים הכל זה על זה. אני למשל יודע שיוסי חוטף קריזה כשמישהו מכבה מחשב בלי נהלי כיבוי מסודרים, ושהוא לא טיפוס שושואי כזה שלא יניח לי להציץ בבדיקות הדם שלו ובכל זאת, הנה הוא מכבה לי את המחשב בדרך שעד היום הייתה גורמת לו להתקף אסטמה פסיכוסומטי רק מהעצבים, ומתנהג כאילו כל סודות האטום של המדינה נמצאים אצלו על ההארד דיסק.
המסקנה הייתה אחת בלבד – הוא חולה איידס.
אימא שלי כשקרה לה משהו רע - בערך שלוש פעמים בשעה - הייתה תמיד אומרת שפתאום נעשה לה חושך בעיניים.
עד היום חשבתי שזו סתם הגזמה פולנית שנועדה לסחוט אהדה מהמאזינים, אבל באמת נעשה לי חושך בעיניים וגם האוויר בריאות נגמר לי.
צנחתי על הספה ומשכתי אותו אלי וטמנתי את פני בחזהו, מסתיר את הדמעות שהציפו את עיני.
"נו, מה עכשיו?" רטן יוסי, אבל המשיך לחבק אותי ואפילו דחף יד מתחת לחולצתי וליטף את גבי.
"יוסי, אני אוהב אותך." הצהרתי.
"גם אני. מה עובר עליך אורי?" התפלא יוסי
"אתה אהבת חיי" המשכתי להשתפך, בלי לתת לתגובות היבשות שלו להפריע לי, "כשפגשתי אותך הייתי ממש תינוק."
"כן, היית בחופשת שחרור," נזכר יוסי, מרשה לעצמו להיסחף קצת בנוסטלגיה, "הבחור הכי יפה ומתוק שראיתי בימי חיי. תמים כמו כפית, אבל מתוק נורא, אני זוכר שראיתי אותך יושב בבית קפה בשדרות רוטשילד ומיד רציתי..."
"לא נכון. ישבתי על ספסל ברחוב, לא בבית קפה, ולא בשדרות רוטשילד אלא בדיזינגוף." תיקנתי אותו כמו תמיד.
"לא נכון אורי, זה היה בשדרות רוטשילד אני זוכר ש..." ושוב התחלנו את הויכוח הטיפשי ההוא על איפה נפגשנו, ולפני שהספקתי להחזיר את השיחה למסלולה ולהגיד ליוסי שלא משנה שהוא חולה ושאני אוהב אותו ואשאר איתו לנצח, איידס או לא איידס, נכנס מושון, השכן שלנו מלמעלה.
"אורי, איזה יופי שחזרת." נישק את לחיי ופנה ליוסי, "רציתי רק להגיד לך יוסי שהמחשב שלי כבר מתוקן ואתה לא צריך להוציא לי את התשובה ממכבי, עשיתי את זה לבד."
"מושון" נאנח יוסי, "אני מצטער, אבל שכחתי לכבות את המחשב ואורי ראה את התשובה. זו הייתה טעות, לא התכוונתי, מאז שהוא עזב הראש שלי לא במקום."
"אה, זה בסדר." חייך אליו מושון ופנה אלי, "החלטתי לצאת מהארון אורי" בישר לי.
"זה בסדר מושון, אחרי שבצעת לכבודי חיקוי של הבלונדית מאבבא שרה ווטרלו אתה כבר לא צריך להוסיף כלום." צחקתי כשנזכרתי בהופעה ההיא, "אם אני לא טועה לבשת אז רק חוטיני לבן עם נצנצים ורודים, פאה בבלונד פלטינה והמון איפור, אז על איזה ארון אתה מדבר בדיוק?"
"לא הארון הזה, טמבל." נזף בי יוסי, ופתאום הכל הסתדר לי.
"יש לך אידס מושון?" נבהלתי, "אבל איך... אבל... אבל למה לא סיפרת? "
"אל תציק לו." נזף בי יוסי, מספיק קשה לו גם בלי ההיעלבויות הפולניות שלך."
מושון התיישב לצידי והסביר לי כמה היה לו קשה לדבר על זה שהוא נשא אידס, ואיך יוסי גילה את זה במקרה כשנכנס לבקש קצת חלב לקפה ומצא אותו בוכה, ואיך הוא עזר לו ועודד אותו וישב איתו בלילות שישי כשאני הייתי יוצא לבלות ואיך הוא הכריח את יוסי לשמור הכל בסודי סודות מהפחד שיחרימו אותו ושיפחדו לגעת בו, ואיך היום, בגלל שהבדיקות שלו הראו השתפרות עצומה כי הקוקטייל שהוא לוקח עובד סוף סוף, הוא החליט לספר לכולם שהוא נשא איידס ולהפסיק לחיות בפחד מגילוי הסוד שלו.
"נמאס לי לחיות בפחד. הבנתי שהשתיקה מזיקה לי יותר מהווירוס. החלטתי לנצל כל רגע שאני יכול, ולחיות הכי טוב שאפשר ולהגיד לכל החברים שלי כל מה שיש לי על הלב ואני מציע גם לך יוסי שתפתח את הפה ותדבר איתו סוף סוף." סיכם במסתוריות את נאומו הארוך והמדהים והסתלק.
"וואו!" נותרתי חסר מילים נוכח הגילוי של מושון. "כל הכבוד שעזרת לו יוסי ואני חשבתי שאתה מסתלק בערבי שישי לבילויים בכל מיני מועדונים לא ידעתי שאתה אצלו."
יוסי משך בכתפיו כאילו זה שום דבר מיוחד. "העדפתי לשבת איתו במקום להתרוצץ בחוץ. בגילי זה כבר לא ממש אטרקציה לשתות ולהיות ער עד הבוקר ועוד עם חבורה של זרים."
"למה מושון התכוון שאמר שהוא מציע לך לפתוח את הפה ולדבר איתי? לדבר איתי על מה?"
"על זה שאתה לא מוכן לעשות איתי סקס יותר." אמר יוסי והסמיק.
מרוב תימהון לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. יש גבול לכמות ההפתעות שבן אדם אחד יכול לקלוט בבת אחת.
יוסי המשיך ואמר שהוא יודע שהוא מבוגר יותר ממני ובטח נמאס לי ממנו ואני מעדיף צעירים כמו שחר והוא יודע שאני איתו בגלל ההרגל ובגלל שיש לנו דירה יחד וכל זה, אבל קשה לו ככה ואנחנו חייבים...
"אולי תשתוק כבר דביל!" התפרצתי לדבריו, "חצי שנה אתה מייבש אותי ולא רוצה לגעת בי ועכשיו אתה זה שמתבכיין?"
יוסי בהה בי, נדהם. "אני לא רוצה?" צעק, "מה פתאום אני לא רוצה? מאיפה הבאת את זה?"
עכשיו כבר התעצבנתי. "כן, אתה! אתה זה שכל הזמן מרחיק אותי מעליך שלא רוצה אותי שמתחמק ממני ושותק ואני..." ושוב היו לי דמעות בעיניים.
"בשביל מה אתה בכלל חי איתי? אתה יכול להגיד לי?" התפרצתי.
"אני אתך כי אני אוהב אותך למרות שאתה לא רוצה אותי יותר. אני יודע שנמאס לך ממני כי אני זקן." חזר יוסי על השטויות שלו והסב את פניו שלא אראה שגם הוא בוכה.
איזה עקשן. "יוסי, אני צעיר ממך בסך הכל בחמש שנים. אתה לא זקן, אתה דביל, ואתה זה שלא רוצה אותי." התרגזתי.
הוא נאנח וקינח את אפו. "טיפש אחד." אמר ברכות שגרמה לברכי לרעוד. "למה לא אמרת כלום?"
"למה אתה לא אמרת? אתה זה שאמור להיות המבוגר יותר?"
"דווקא בגלל זה לא רציתי שתעשה לי טובות."
הבטנו זה בזה, מבינים פתאום כמה סתומים אנחנו נשמעים, ובכל זאת איש מאתנו לא זז ממקומו. אחרי כל החודשים הללו כאילו קפאנו במקום וכל אחד חיכה שהשני יזוז.
בסופו של דבר החלטתי שאני, בתור בן הזוג האחראי הנבון והרגיש, האיש שממונה על השכל הישר בזוגיות שלנו צריך לעשות מעשה או שנשב שם כל ימי חיינו.
שמתי את התקליט של אלביס על הפטפון והנחתי את המחט על הרצועה של 'איטס נאו אור נבר' ואז הושטתי לו את ידי הזמנתי אותו לרקוד איתי עד לחדר השינה שלנו.
עד סוף אותו יום הספקנו לעשות אהבה לצלילי כל התקליטים שהוא קנה לי, ותאמינו לי, אין דרך מוצלחת יותר לשמוע אותם.
היו לי המון רגעי קסם ביום ההוא.
כל אותו יום השלמנו את החסרים שהצטברו אצלנו במשך כל אותם חודשים של טיפשות ועקשנות גברית ואחר כך נרדמנו וישנו צמודים כל הלילה.
מאז אנחנו יחד. בדרך כלל אנחנו מסתדרים, אחרי הכל עשרים שנה לא הולכות ברגל, אבל כמו כולם מדי פעם גם אנחנו רבים.
כמו שמקובל אנחנו צועקים ומתרגזים, אבל יותר אנחנו לא שותקים. למדנו את הלקח שלנו שאסור לשתוק. אנחנו מסיימים כל מריבה בדיבור, ואחרי שכל אחד מוריד מהלב מה שהעיק עליו אנחנו משלימים במיטה לצלילי המוזיקה הישנה והטובה של פעם, ואלו רגעי הקסם האהובים עלי ביותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה