Stormy
weather, since my man and I ain't together Keeps raining all the time
סלסלה נוגות הזמרת האהובה עליה, זו
שחלקה איתה גם את שמה וגם, מסתבר, את ביש מזלה באהבה, ואלה שתמיד האזינה בהנאה
לבלוז הנוגה ששודר בשעות אלו ברדיו הבינה פתאום שהיא כועסת, כועסת מאוד, כועסת כל
כך עד שהיא לא מסוגלת אפילו להיות עצובה, כל כך כועסת עד שהדמעות המתבקשות שהיו
אמורות לזלוג מעיניה נותרו תקועות בגרונה, חונקות את קולה, גורמות לה להתקפת שיעול
מציקה במקום לשטוף את הצער והכאב שמעכו את חזה.
היא נהגה במהירות לדירתו של אחיה, גררה במעלה המדרגות את שני תיקי הנסיעה
הגדושים שלה, שלפה את מפתחות הדירה מתיקה, וגנחה בהפתעה כשהדלת נפתחה פתאום
וצלליתו הגוצה והשמנמנה של פינחס, אחיה הגדול שהיה אמור להיות בחופש בחו"ל,
הופיעה על הסף.
"אתה בבית?" הופתעה אלה.
"מה את עושה פה?" הופתע פינחס.
מאחר והם דיברו בבת אחת איש מהם לא הבין את דברי השני, לרגע הביטו זה בזה,
השלימו בלי מילים עם העובדות שעמדו נוכח פניהם ומשם עברו לפעולה - פינחס נשא פנימה
את חפציה של אחותו הצעירה, הושיב אותה על הספה והגיש לה כוס תה לפני ששאל מה קרה.
"איך זה שלא נסעת לאיטליה עם זיו?" ענתה לו אלה בשאלה.
הוא משך בכתפיו, "זה לא הסתדר." ענה ביובש.
"אוי, פיני..." נאנחה אלה, שוכחת לרגע את צרותיה, "מה יהיה
אתך?" קוננה, נשמעת דומה מאוד לאימא שלהם ז"ל ששאלה את אותה השאלה עוד
לפני שפיני התחיל להתגלח.
"אני אהיה בסדר." נופף פיני יד עדינה ומטופחת, מטופחת יותר מידיה
של אחותו, "אבל מה קורה אתך?"
אלה ניסתה להסביר, אבל שוב נתקפה בשיעול שחנק אותה כל פעם שחשבה על מצבה,
אפילו לגימת התה המתוק לא הועילה לשכך אותו.
פיני טפח בדאגה על גבה, השמיע מילות הרגעה רכות, ושמר לעצמו את דעתו על בגדיה
של אחותו ועל מצב השורשים הלבנים שבצבצו מתסרוקתה המדובללת. הוא אהב מאוד את אחותו
הצעירה ממנו בשנתיים וצר היה לו לראות עד כמה הזניחה את עצמה בשנה האחרונה, אבל
ברור היה שכעת לא היה הזמן המתאים לביקורת בונה ולטיפים מועילים
על שיפור ההופעה.
"מה שלום מולה? הוא יודע שאת פה?" שאל בעדינות.
"לא יודעת, ולא אכפת לי." אמרה אלה, "הלוואי שימות."
הוסיפה בזעף, ורק אז הצליחה סוף סוף לבכות.
פיני חיבק אותה, ליטף את גבה, הניח לה להתייפח מעט על כתפו, ואחר כך שאל
בזהירות מה קרה.
"הוא בוגד בי." הטיחה אלה, מרוב זעם הפסיקה לבכות.
פיני הרים את גבותיו בפליאה, "את בטוחה? זאת אומרת... הבן אדם כבר מעל
חמישים, ואחרי ניתוח מעקפים, יכול להיות ש..."
"גם אתה חושב שאני סתומה פינחס?" התפרצה אלה בקוצר רוח לדבריו,
"אני יודעת שהוא בוגד בי, אני לא ממציאה."
"בסדר, אל תתרגזי, מה בדיוק הוא עשה?"
"שכר חדר במלון זול שמשכיר חדרים לפי שעות."
"באמת? ואיך את יודעת את זה?" השתומם פיני שלא יכול היה לדמיין את
אחותו שוכרת בלש פרטי, או, אלוהים ישמור, עוקבת בכוחות עצמה אחרי בעלה.
"האידיוט שמר את הקבלה בכיס המכנסים שלו." אמרה אלה בתיעוב,
"הוא יודע שאני בודקת את הכיסים שלו לפני הכביסה, ובכל זאת הוא שמר את הקבלה
בכיס המכנסיים."
"ניסית לדבר איתו?" הניח אחיה יד על כתפה וניסה להביט בעיניה, אבל
היא גנחה וכבשה את פניה בכפות ידיה.
"אלה, תסתכלי עלי, מה מולה אמר?"
"אמר המון דברים, אמר שהוא יכול להסביר, שזה לא מה שאני חושבת, שהוא
מצטער שנפגעתי, שהיו לנו עשרים שנים נפלאות יחד, שהוא אסיר תודה שטיפלתי בו כל כך
יפה אחרי ההתקף לב והניתוח, דיבר ודיבר ודיבר עד שחטפתי כאב ראש."
"אני מתכוון מה הוא אמר כששאלת אם הוא בוגד בך?"
"לא שאלתי. למה שאני אשאל? זה הרי ברור מאליו, הוא בוגד כי הוא גבר וככה
זה גברים... רציתי רק לדעת למה הוא לא ניסה להסתיר את זה יותר טוב?"
"נו, ומה הוא אמר?"
"לא אמר. גמגם כל מיני שטויות. אני שונאת אותו, אתה יודע מה הוא אמר
כששאלתי אם הוא עוד אוהב אותי?"
פיני הנהן, ממתין לתשובתה, אבל אחותו חזרה להשתעל והיה עליו להתאזר בסבלנות
עד שנרגעה מעט, ובינתיים הכין עוד תה והגיש לה אותו עם כדור הרגעה.
"מה זה?" בחנה אלה בחשדנות את הכדור הקטן והתמים למראה.
"זה ירגיע אותך קצת, קחי אותו, תוכלי לישון יותר טוב בלילה."
"אני לא רוצה להתמכר לכדורים." מחתה אלה.
"שטויות, לא מתמכרים כל כך מהר. קחי אותו, תסמכי עלי, יש לי ניסיון
בדברים כאלה. נו, מה מולה אמר כששאלת אותו אם הוא עוד אוהב אותך?"
"הוא אמר שהוא לא יודע, שאחרי עשרים שנה יחד הוא כבר לא יודע מה הוא
מרגיש. האידיוט הזה..." בלעה אלה את הכדור, וחצי שעה אחר כך כבר ישנה שינה
עמוקה על הספה של אחיה.
פיני כיסה אותה בשמיכה והלך למיטתו, דוחה את פתרון הבעיה של אחותו וגיסו
למחר. הוא כבר כמעט נרדם כשהטלפון הנייד שלו צלצל ומספר מוכר הופיע על הצג.
לרגע היסס, כמעט כיבה את המכשיר, אבל לבסוף לקח אותו בחוסר רצון בידו.
"כן זיו." פלט בקוצר רוח, "מה הבעיה? למה אתה מתקשר?"
"ושלום גם לך פינצ'י." ענה לו זיו בטון נוזף.
"שלום שלום ואל תבוא לי בחלום." התרגז פיני.
"פינצ'וק, די, מספיק. אל תכעס עלי, אני מרגיש מספיק רע גם ככה, אני לא
צריך שגם אתה עוד תתרגז עלי."
"איך אני יכול לא להתרגז?"
"בסדר, תתרגז, אבל תבין אותי..."
"מה יש לי להבין? תכננו לנסוע יחד ובסוף נפנפת אותי כדי לקחת את אשתך,
מה חשבת? שאני אשמח?"
"אני מצטער פינצ'י, אני אפצה אותך."
"אין צורך, אני כבר אדאג בעצמי לפיצוי, תבלה יפה זיוי וד"ש
לאשתך." אמר פיני בתוקף, סגר את המכשיר, זרק אותו על הרצפה, טמן את ראשו מתחת
לכרית והתייפח בשקט עד שנרדם גם כן.
צלצול טלפון קרע אותו משנתו, פיני העיף מבט בשעון, שש בבוקר, מי מתקשר בשעה
כזאת?
"אני יכול לדבר עם אשתי?" שואל גיסו בתוקפנות.
"מולה, בוקר טוב. מה נשמע?" הבליע פיני פיהוק.
"אל תבלבל לי את המוח, תן לי לדבר איתה." דרש מולה בעצבנות.
"רק רגע מולה, אפשר לדעת למה אתה כועס?"
"זה לא עסקך, ואל תתערב ביני לבין אשתי."
"היא הייתה אחותי לפני שהיא נעשתה אשתך, וחוץ מזה היא ישנה."
"בשעה כזו?" משתומם מולה.
"זה רק שש בבוקר."
"כן, זו השעה שהיא תמיד קמה."
"לא היום. היום מגיע לה חופש, וחוץ מזה נתתי לה כדור הרגעה."
"הייתי צריך לדעת שגם אתה תהיה נגדי." מתמרמר גיסו.
"אני לא נגדך, דביל, אבל אני לטובתה, ואתה פגעת בה."
"לא עשיתי לה שום דבר, זאת היא שבחרה להיפגע."
"אבל מה עוד היא יכלה לעשות? לא די שבגדת בה אפילו לא היה לך מספיק טקט
להסתיר את זה."
"אין לך שום זכות להטיף לי מוסר על בגידות פיני."
"אני לא מטיף לך מוסר מולה, אני פשוט דואג לאחותי. תעשה מה שאתה רוצה,
אבל למה לפגוע בה, ועוד אחרי כל מה שעבר עליכם יחד? לא היה לה מספיק צרות עם
הניתוח שלך?"
"אתה לא מבין." התגנב ייאוש לקולו של גיסו.
"מבין מה?"
"מבין ש... לא חשוב, אני לא יכול לדבר אתך על זה."
"למה לא?"
"כי אתה לא תבין."
"למה, בגלל שאני הומו?" נפגע פיני.
"לא, בגלל שאתה מזדיין עם גבר נשוי."
"כבר לא, זה נגמר."
"בגלל זה אתה לא באיטליה?"
"כן."
"מה קרה, למה נפרדתם?"
"לא משנה, אנחנו מדברים עליכם עכשיו, לא עלי, מה קורה אתך ועם אלה, בגדת
בה?"
"תראה פיני... תבין..." מולה נאנח, היסס וגמגם. "זה נכון שאני...
שהייתי עם מישהי, אבל... אבל זה לא מה שאתה חושב. אני מאוד מאוד אוהב ומעריך את
אלה, ואני מבקש ממך מאוד, אל תסית אותה נגדי."
"זה מה שאתה חושב עלי, שאני אעשה דבר כזה?" נפגע פיני, "אתם
המשפחה הכי קרובה שלי, אתה חושב שאני רוצה שתיפרדו?"
"אני כבר לא יודע מה אני חושב." שב מולה ונאנח, "אני כבר לא
יודע כלום, לא ישנתי כל הלילה, אולי גם אני הייתי צריך לקחת איזה כדור. מה אלה
ספרה לך?"
"שהיא מצאה קבלה על תשלום למלון אצלך בכיס."
"כן, עשיתי שטות. ידעתי שאני צריך לזרוק אותה, אבל שכחתי. מה היא אמרה
לך עלי?"
"שהיא כועסת עליך, שהיא פגועה, שלא מגיעה לה דבר כזה, לא אחרי כל השנים
שלכם יחד, ואחרי שהיא טפלה בך כל כך יפה כשהיית חולה."
"תבין פיני זה לא... אני פשוט... אולי תיתן לי בבקשה לדבר איתה?"
"ומה תגיד לה?"
"לא יודע, אני כבר אחשוב על משהו."
"באמת הלכת לנערת ליווי?"
"משהו כזה."
"למה?"
"כי... כי... מאז הניתוח אני ואלה... אנחנו לא, לא עשינו עוד כלום
ופחדתי ש... רציתי לבדוק אם אני עדיין יכול ו... אתה מבין?"
"כן, בערך, אבל למה עם זונה? למה לא עם אשתך?"
מולה נאנח מעומק לבבו. "פיני, נו... איזה מין שאלות יש לך? אם אתה לא
מבין לבד אני לא מסוגל להסביר לך."
"תנסה." מפציר פיני.
"לא יכול, הלוואי ויכולתי אבל אין לך מושג איך זה לחיות עם אישה... נו,
עזוב." התייאש מולה.
"בסדר, אני עוזב. מה להגיד לאלה?"
"שהתקשרתי, שאני אוהב אותה ואני רוצה שהיא תחזור הביתה."
"בסדר, אני אמסור לה, אבל אני לא בטוח שזה יעזור."
מולה שב ונאנח, מלמל בוקר טוב שפוף, וסגר.
אלה התעוררה לאט והתלוננה על כאב ראש ויובש בפה. "הכול בגלל הכדור הזה."
גנחה, "אני מרגישה שיש לי ערפל בראש."
פיני הגיש לה קפה וטוסט, וכדי לעודד אותה הציע שיצאו יחד לקניות.
"לא בא לי." משכה אלה בכתפיה בסרבנות, ולכסנה מבט מאוכזב אל מכשיר
הטלפון. "נו, מה אתה אומר על בעלי? כל הלילה לא הייתי בבית והוא בכלל לא
מתרגש. אני לא אתפלא אם הוא לא שם לב שהסתלקתי." הוסיפה במרירות.
"זה לא נכון אלה," שמח אחיה לבשר לה, "מולה התקשר כשישנת כדי
לשאול אם את אצלי. הוא נשמע לי מאוד מדוכא."
"כן, בטח." אמרה אלה בספקנות.
"לדעתי הוא מאוד מצטער. הוא נורא רוצה שתחזרי הביתה."
"אז למה הוא התקשר אליך ולא אלי?"
"לא יודע. את בטוחה שלא כיבית את הנייד?"
אלה בדקת וגילתה שהנייד שלה כבוי, וכשהדליקה אותו התברר שיש עליו מספר הודעות
מבעלה. היא האזינה להן בחוסר רצון, מעווה את פניה בזלזול. "איזה אידיוט,
תקשיב." הגישה את המכשיר לאחיה שהאזין בעל כורחו לגיסו שואל את אשת נעוריו
בגולמניות מה שלומה, ומתי היא חוזרת, ואחר כך מטריד אותה בשאלות מטופשות - איפה
המפתחות של המרפסת? מה היא עשתה עם פנקס הצ'קים? מתי התור שלו לרופא? והאם היא מוכנה להביא חלב כשתחזור הביתה כי נגמר.
"זה כל מה שמעניין אותו, המפתחות והצ'קים ושיהיה לו חלב בקפה." היא
אומרת בזעף.
"אלה, זה לא נכון, את פשוט לא מבינה, זו הדרך שלו לנסות להגיע אליך,
להחזיר אותך אליו." ניסה פיני לתרגם לאחותו את מצוקתו של גיסו הנעזב.
"למה, במקום לבלבל לי את המוח על חלב ומפתחות הוא לא מנסה לבקש סליחה,
או לפחות להסביר את עצמו?" התעצבנה אלה.
"כי... כי..." פיני הכין נאום סנגוריה מנומק יפה לטובת גיסו העלוב,
אבל דעתו הוסחה בגלל צלצול הנייד שלו, "כי ככה זה גברים." פלט בהיסח
הדעת וענה.
זה שוב היה זיו, לחוץ, מתוח, מדבר מהר ובלחש. פיני התקשה להבין את המשפטים
שהוא פלט במהירות.
"דבר לאט ובקול רם." התרעם פיני, "למה אתה לוחש? אני לא מבין
כלום, איפה אתה?"
"אני חייב ללחוש כי אני בשירותים של המלון." לחש זיו במצוקה, "רק
רציתי שתדע שאני נורא מתגעגע אליך, אתה חסר לי מאוד. אנחנו בחדר האוכל, אוכלים
ארוחת בוקר, איפה אתה?"
"בבית, איפה אני יכול להיות? הרי כבר לקחתי חופש."
"מי זה? זה שוב מולה?" שאלה אלה.
פיני נד לשלילה, וסובב אליה את גבו כדי להסתיר את פניו. "עם מי אתה מדבר?"
התרגז זיו, "יש אצלך מישהו? מי נמצא אצלך בשעה כל כך מוקדמת?"
"לא עניינך זיו. זה גם החופש שלי, לא רק שלך, וזכותי לבלות אותו איך שבא
לי, בדיוק כמו שאתה מבלה איך שבא לך." הטיח פיני ברשעות במאהבו הרחוק, וליבו
נחמץ מגעגועים ומצער.
"אבל פינצ'י, הסברתי לך... וחוץ מזה אני בכלל לא מבלה, אני סובל כל רגע
שאני רחוק ממך, ואני נורא מתגעגע אליך ו... לעזאזל! דופקים בדלת, אני חייב ללכת,
אני אתקשר שוב בצהרים, אוהב אותך, ביי."
זיו סגר ופיני המתוסכל השליך את המכשיר על השולחן ופנה אל אחותו שהביטה בו
במבט מלא השתתפות בצער.
הוא לא יכול היה לשאת את המבט הזה שכאילו אמר - אמרתי לך לא להסתבך עם גבר
נשוי, אמרתי לך שהם אף פעם לא עוזבים את הבית, לא אם יש להם ילדים ורכוש משותף, הזהרתי
אותך שזה ייגמר בבכי.
"בואי נצא לבלות יחד." אמר פיני בפזיזות שנבעה מייאוש ומזעם אין
אונים, "נשאיר את הניידים המעצבנים האלו בבית ונלך לקרוע את העיר."
אלה צחקה. "לא עדיף שנאכל קודם ארוחת בוקר?"
"נאכל בחוץ, אני מזמין, בואי אלושק'ה, נבלה קצת זמן איכות יחד."
"אבל תראה איך אני נראית? בושה, אני לא מעזה להסתכל בראי, ותראה את
השערות שלי, גועל נפש."
"את באמת צריכה ללכת כבר למספרה, ולא יזיק לך לקנות קצת בגדים. קדימה,
בואי נלך נבזבז כסף, נעשה חיים ונשרוף את הרגליים של הנאחס." קפץ פיני
ממקומו, נחוש לא לתת לדיכאון להשתלט עליו.
הם שתו עוד כוס קפה ויצאו יחד לעיר, אכלו ארוחת בוקר במסעדה קטנה ואינטימית
שבעליה היה ידיד של פיני, ואחר כך בילו כמה שעות בקניית בגדים לאלה, ונעליים לפיני
- נעלים היו החולשה שלו - וסיימו את היום במכון היופי 'מרסי'.
קוקו הספר פיתה את אלה לוותר על צביעת שערה, מוכיח לה שצבעו הכסוף, הטבעי, הולם
אותה יותר משיער צבוע, ואחרי שהרגיע את עיניה הנפוחות מבכי ואת עורה העייף במסכת
פנים מרעננת עיצב לה תספורת קצרה ושובבה, בעוד ז'וז'ו, שותפו למספרה ולחיים, מרגיע
את פיני עם פדיקור מפנק ומשכנע אותו לגלח את שער ראשו הדליל.
הם יצאו ממכון היופי רגועים, ריחניים וחייכניים. אלה בתספורת כסופה נועזת,
ופיני עם קרחת גברית בוהקת.
הם מצאו את מולה ממתין להם בדירה של פיני עומד זקוף ומתוח מעט באמצע הסלון,
חיוך מהוסס על פניו המגולחות בקפידה. הוא היה לבוש בחולצתו הטובה ביותר - חולצת פשתן
מפוספסת פסי תכלת עדינים שהביא לו פעם פיני מלונדון - נעליו מצוחצחות היטב, ושערו,
שהיה בדרך כלל סבך תלתלים פרוע, לח מג'ל, מוחלק ומסורק בפסוקת ישרה.
"את נראית נהדר אלה." אמר, מביט בפניה הסמוקים במבט אומלל, "מתאים
לך ככה."
אלה זקפה את גבותיה בלעג, "ממתי אתה שם לב איך אני נראית?" הפטירה
בזלזול, אבל גם אחיה וגם בעלה שהיטיבו להכיר אותה ראו שהמחמאה נגעה לליבה ושהיא
שמחה לראות את מולה.
"זה שאני לא אומר כלום לא אומר שאני לא שם לב." התחנף מולה, ולקח
מידה באבירות את השקית הכבדה, "קנית דברים יפים? נהדר, בטח כואבות לך הרגלים,
אולי תשבי?" הושיב את אשתו בכורסא וכרע ברך לפניה, "תרגישי יותר נוח בלי
הנעלים האלה." חלץ בזריזות את נעלי העקב מרגליה של אלה והחל מעסה את כפות
רגליה העטויות ניילון שחור דקיק במומחיות של בעל ותיק ומנוסה.
"אוי, זה טוב." גנחה אלה, התפרקדה על הכורסא, פשטה את רגליה העייפות
למלא אורכן, ונענעה את בהונותיה בעונג בתוך כפות ידיו הגדולות של בעלה. הוא הרים
אליה את מבטו וחייך לתוך עיניה, "התגעגעתי אליך מאוד אלוש." אמר רכות, מגלגל
בזהירות את גרביה הדקות מעל שוקיה. אלה רכנה וליטפה את עורפו באינטימיות, מחייכת
אליו בחזרה ופיני שנתקף מבוכה נסוג בזריזות לעבר הדלת, הוציא את המפתח מחור המנעול
וירד לדירתו של שכנו - הגנרל סולומון.
"תודה רבה שנתת לגיסי להיכנס, הנה המפתחות שלי גנרל." הניח את
המפתח על שולחן המטבח של מר סולומון, ווטרן רוסי קשיש וערירי שכונה בפי שכניו - הגנרל.
הגנרל שישב יחף בגופייה ובמכנסיים קצרים וקרא עיתון ברוסית קיפל בזהירות את
העיתון שלו והכניס את המפתח של פיני חזרה למגרה בה שמר את מפתחותיהם של כל שכניו
שבטחו בו שישמור על מפתחותיהם הרזרוויים.
"הכול בסדר שם אצלם?" שאל בעודו ממלא מים בקומקום, מניח כוסות תה
על מגש ומצרף אליהם קופסת עוגיות מפח.
"כן, אני חושב שכן." הנהן פיני, מבויש מעט בגלל תחושת הרווחה שחש למראה
הפיוס של אחותו עם גיסו. כמה טוב שמולה הבין מה עליו לעשות והטריח את עצמו לחזר
אחרי אשתו הפגועה. הוא קיווה בכל ליבו שגיסו התנצל בצורה משכנעת ושאלה התגברה על
כעסה ונענתה לו.
פיני אהב מאוד את אחותו הצעירה ואיחל לה רוב אושר וכל טוב, אבל המחשבה שהיא
תישן עוד לילה על הספה שלו עוררה בו אי נוחות. הדירה שלו הייתה כל כך קטנה, ואחרי
כל כך הרבה שנים של בדידות הוא התקשה לחלק את מרחב המחייה שלו עם עוד מישהו. הוא
קיווה בכל ליבו שגיסו ישכיל לכלכל את צעדיו ולהיות קצת יותר דיסקרטי בעתיד.
"שח?" הציע הגנרל.
"כן, תודה." לקח פיני עוגייה רוסית מקושטת בריבה ונגס בה בהנאה.
"מתאים לך ככה, הקרחת הזו." העיר הגנרל, הניח לפניו את התה ושלף
קופסת שח שחוקה מרוב שימוש.
"תודה." חייך פיני והחליק יד משתאה על גלגלתו החלקה. הוא טרם החליט
אם השינוי שחל בו גורם לו להראות צעיר יותר וגברי יותר כעת כפי שטען הספר שלו או
סתם מגוחך.
"מעניין מה יגיד החבר שלך כשיחזור?" תהה הגנרל ולגם מהתה.
"למי אכפת? שילך לעזאזל, אנחנו כבר לא יחד." גילה לו פיני.
הגנרל זקף גבות עבותות ופרועות, שחורות להפתיע בהשוואה לשער ראשו שהיה קצר
מאוד, ולבן כשלג. "כמה זמן הייתם יחד?" שאל.
פיני נאנח. "כמעט עשר שנים." הודה, מופתע בעצמו מהמהירות בה חלף
הזמן, "זאת אומרת..." מיהר לחזור בו, "אנחנו מכירים עשר שנים אבל...
זאת אומרת..." הוא נע באי נוחות על כסאו כשתולדות הקשר הסודי, המסובך והנפתל
שלו ושל זיו נפרש בזיכרונו.
"זה עניין משונה, קשה להסביר אותו." אמר, נבוך מעט, ונדם לנוכח
המבט המבודח שנעץ בו הגבר הקשיש ממנו. הגנרל היה בטח בן למעלה משבעים, אבל למרות
גילו ניחן בעיניים צעירות, כחולות וצלולות, צעירות עד להפתיע בתוך פניו סחופות
השנים והצנומות.
"אף אחד לא יודע אף פעם מה באמת קורה בין שני בני אדם שישנים יחד."
הסכים הגנרל בחיוך קל, "קשר בין אנשים זה אניגמה." סיכם, וטבל בנחת
עוגייה בתוך התה.
"אניגמה לגמרי." הסכים פיני בעצב, ושתה את התה החם שלו לאט לאט.
הם לגמו בשתיקה את שארית התה ואחר כך פרשו את לוח השח ובילו את השעה הבאה
במשחק רגוע שנפסק כשאלה ומולה נכנסו כדי להיפרד לשלום.
"הכול בסדר?" שאל פיני את אחותו בזמן שגיסו הכניס את מזוודותיה לתא
המטען.
היא הנהנה, מסמיקה קלות, "הכול בסדר גמור." אמרה, שתלה נשיקה על
לחיו של אחיה ולחצה בחום את ידו. "תודה פינצ'וק, ובהצלחה עם זיו. דרך אגב,
הוא חיפש אותך בטלפון לפני כמה דקות. הבטחתי לו שתתקשר אליו ברגע שתחזור
לדירה." אלה הציצה בדאגה בפניו העגומים של אחיה, "תתקשר אליו
פיני?"
פיני משך בכתפיו בסרבנות. "בשביל מה? מה יש לי להגיד לו? הוא שם איתה,
ואני פה, לבד."
"הוא מתגעגע אליך." ציינה אלה.
"שיתגעגע, מה אכפת לי?"
אלה נאנחה, נישקה אותו שוב, ונסעה הביתה עם בעלה.
פיני נפרד בתודה מהגנרל, הבטיח שמחר בבוקר הוא יקום מוקדם ויצעד איתו את צעדת
הבוקר כמו שתכנן לעשות כבר זמן רב וחזר הביתה, לסדר את הבלגן שהותיר הזוג המאוהב
בחדר השינה שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה