קוראים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

ג. דניאל בגוב האריות

5. אביב
אם אתם חייבים לסבול מלב שבור מומלץ לא לעבור את החוויה בחורף. בקיץ זה קל יותר. בקיץ יש יותר אור, יותר שמחה, יותר אופטימיות. הרבה יותר טוב להיפרד בקיץ, אבל מה לעשות שאי אפשר לתכנן דברים כאלו, וככה יצא שבחורף ההוא הייתי לבד והייתי בודד ואומלל, וכדי להתגבר על הבדידות עשיתי מה שכבר עשו רבים וטובים לפני -נרשמתי לאטרף ולעוד כמה אתרים דומים וזיינתי כל מה שזז.
כצפוי יוני שנא את דרכי הלא כל-כך מקורית להתגבר על הפרידה מליאו וגינה את התנהגותי בכל הזדמנות.
למרות שידעתי מה דעתו על התקף השרלילנות המבחיל שלי, "שגובל באובססיה חולנית, ונוסף לכך גם עלול להמיט עליך נזקים גופניים רציניים עד כדי הדבקות באיידס, וגם בצהבת זיהומית אין להקל ראש." המשכתי לדווח לו כל שבוע על עלילותיי במיטות הלוהטות של סדום המודרנית ופרבריה, נהנה הנאה פרוורטית מהבעת הבחילה והתיעוב שהייתה עולה על פניו כל פעם שתיארתי לו עוד תחת אחד שטחנתי בלי רחמים.
"מספיק כבר." היה יוני ספק מתחנן ספק כועס, "תפסיק לעשות שטויות כאלו דניאל, די עם זה, אתה הורס את עצמך, די." ואז, יום אחד הגדשתי את הסאה וסיפרתי לו בפירוט רב מדי על שלישיה שעשיתי עם זוג משועמם אחד מגבעתיים.
הוא התפרץ בזעם, וצרח עלי שאולי בעולם הווירטואלי אני גיבור רב מעללים, אבל בעולם האמיתי אני סתם פחדן עלוב שמסתתר בארון, ואפילו השותפים שלי לדירה, "העלק חברים הכי טובים שלך." התיז בלעג ארסי שלא ידעתי שמצוי ברפרטואר שלו, "לא יודעים שאתה הומו. ולמה אתה ממשיך לעבוד אצל לייבו אחרי שהוא בגד בך וממשיך להיות החבר של כצל`ה גם אחרי שראית אותו נטחן עם ליאו?"
למרבה הפלא נורא נפגעתי. נכון, כבר לא הייתי אותו ילדון תמים ויפה נפש שבכה בגלל פדיחה טיפשית אחת שקרתה בצבא, אבל מצד שני לא הייתי רגיל ליחס נוקשה כזה מיוני. תמיד ראיתי בו מין דוד סלחני וטוב לב שיבין אותי בכל מקרה. בטחתי לחלוטין בידידותו ובתמיכתו הבלתי מסויגת למרות שידעתי שהוא לא רואה בעין יפה את התנהגותי.
האמת, גם אני לא התלהבתי מעצמי לאחרונה, אבל ממנו ציפיתי לאותו יחס אוהד כתמיד. התגובה הקשה שלו שבאה לפתע פתאום, בלי שום אזהרה, פגעה בי קשה.
לרגע הבטתי בו, המום מעצמת הזעם שלו ואז, מופתע ופגוע מדבריו הקשים, ברחתי מדירתו, טורק בכוח את הדלת הכחולה, טריקה שגרמה לחמסה הצבעונית להתנודד בפראות על המסמר שלה והסתלקתי משם, מר נפש וזועם.
הסתובבתי ברחובות תל אביב שהפכה להיות עם הזמן לעיר מוכרת וכמעט ידידותית, והבחנתי שהעצים מתחילים שוב להנץ ניצנים ירוקים, שהשמים כחולים והשמש חמימה, ובקיצור, שהחורף כמעט תם ועוד מעט יגיע אביב ולאט לאט נרגעתי.
תוך כדי ניווט יצירתי בין מוקשי הנעל שהשאירו הכלבים בשדרות רוטשילד התחלתי גם להפעיל את תאי המוח שלי ששבתו לאחרונה.
התחלתי לחשוב על מה שיוני אמר, ומשם עברתי לחשוב על דרכי בחיים, על ההתנהגות המופרעת והלא בריאה שלי, על כל החודשים הארוכים שבהם הוא נאלץ לשמוע ממני על הרפתקאותי הנלוזות בעוד הוא חי לבד, נמק מגעגועים לדני ששהה זמנית במדינה אפריקאית אחת רחוקה, עוזר לחברה שלו להקים מלון ענק על שפת הג'ונגל ונמלאתי חרטה וגעגועים.
הגעתי למסקנה הלא מפתיעה שכמו תמיד יוני צדק - לכאורה יצאתי מהארון, אבל מי באמת ידע שאני הומו? רק יוני, לייבו וכצל`ה.
החברים שלי ללימודים לא ידעו, הורי אולי ניחשו, אבל מעולם לא שמעו ממני דברים מפורשים, ומה עם השותפים שלי לדירה? החברים הקרובים לי ביותר חוץ מיוני? למה לא סיפרתי להם?
לזיין בעילום שם כל מיני חרמנים שרוטים אתה רץ בלי פחד, אבל להגיד ביושר לכל מי שמכיר אותך מי אתה ומה אתה, זה לא. אתה אפס עלוב דניאל שחתי לנפשי, אז בסדר, פעם אחת בגדו בך, ופעם אחת דפקו אותך, והלב שלך נשבר ואולי עוד ישבר בעתיד, האם זו סיבה להיות פחדן כזה? ואם כבר מדברים על אפסים, מתי בפעם האחרונה שאלת את יוני מה שלומו? איך הוא מרגיש? איך הוא עובר את התקופה הקשה הזו בלי החבר שלו?
אתה אגואיסט, חרא של חבר, וסקס מניאק, הודעתי לעצמי, ומלא חרטה שמתי פעמי לדירה שלי, מוכן ומזומן לפתוח דף חדש בחיים, לצאת מהארון, למחוק את הכרטיס שלי באטרף, ולהתנצל בפני יוני על הנבזות שלי כלפיו.

בבית מצאתי את כל חברי הרביעייה המאוהבת מכונסים סביב שולחן חדר האוכל, עסוקים במה שנראה כעיון מעמיק ברשימות ארוכות של מטלות משונות.
"או. הנה דניאל." קרא כפיר כמוצא שלל רב, "אולי נשאל אותו?" וארבעתם הרימו את עיניהם מהדפים שלהם ונעצו בי מבטים בוחנים.
"כן" הסכים לביא, "בואו נשאל אותו עכשיו." והם נעצו בי ארבע זוגות עיניים שואלות.
הנה, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, חשבתי בקורת רוח, בטוח שהנה הזדמנה לי שעת כושר לצאת כבר עכשיו ומיד מהארון, ומיד הקדמתי תשובה לשאלה, זקפתי את קומתי, הישרתי מבט וקראתי בקול גדול, "כן, זה נכון. אני הומו."
העיפרון נשמט מידו של כפיר ופיו של לביא נפער בתדהמה. הבנות לעומתם החליפו זו עם זו מבטים מלאי עליצות שכאילו אמרו בלי מילים - ידענו.
"אמרנו לכם, הגיי-דאר הללו לא משקרים אף פעם." אמרה לביאה בשביעות רצון לבנים הנדהמים והצביעה על צמד עפריה הקטנים והמוצקים בעוד אריאלה, אחותה התאומה, מהנהנת בהסכמה.
"אתה דניאל? אתה הומו?" נדהם כפיר וקולו המום ופגוע כקול יוליוס קיסר ז"ל בשעה שנדקר באכזריות בגבו ע"י ברוטוס רעו הטוב.
"איך זה יכול להיות?" הוסיף לביא בקול המום לא פחות, "אני מכיר אותך כבר שנים, היינו יחד בצבא, בחיים לא הייתי מאמין עליך שאתה... שאתה... " אריאלה דחפה לו מרפק והוא סתם את הפה ותודה לאל לא אמר מה שעמד על קצה לשונו. (בטח נושך כריות או משהו מסוג זה.)
"מה, לא חשדתם בכלל? לא ראיתם שאני לא יוצא עם בנות?" שאלתי, מרגיש לפליאתי קצת מאוכזב מתגובתם המופתעת.
"לא, בכלל לא חשדתי." אמר לביא, "ואתה כפיר?" פנה לחברו שהניד בראשו לאות לאו.
"חשבתי שהוא סתם חנון שלא הולך לו עם בנות."
"דניאל לא חנון, למה ללכלך עליו כפיר? אני תמיד חשבתי שהוא פשוט קצת ביישן." הגן עלי לביא בטוב לב.
"אז מה רציתם לשאול אותי?" נכנסתי לדבריהם בחוסר נימוס, שמעתי די והותר והעדפתי לשנות נושא לפני שהם יצליחו למוטט את השרידים שנותרו מהערכתי העצמית.
"רצינו לדעת אם תסכים להסיע בשבוע הבא את דוד אריה משדה התעופה למלון. הוא בא לחתונה ואין לאף אחד מאתנו זמן לאסוף אותו מנתב"ג."
"איזה חתונה? מי מתחתן?" השתוממתי.
הם החליפו מבטים ונאנחו. "אמרתי לכם שהוא מרחף." אמרה לביאה.
"אסור לך להשתמש בכל מה שמוכרים בפיצוצייה מאמי," הוסיפה אריאלה במתיקות, "אולי עדיף שתסתפק בבמבה, אבל מצד שני..." טפחה על כרסי, "אולי לא."
"אנחנו מתחתנים בחתונה כפולה. כבר סיפרנו לך על זה בשבוע שעבר." הפסיק לביא את ההתעללות הנשית של ארוסתו בגופי, "בטח היית עייף מדי ולא קלטת מה אמרתי. מתי כבר תפסיק לעבוד בעבודה המעפנית הזו בפיצוצייה ותמצא משהו נורמאלי? לא הגיע הזמן שתתחיל לישון כמו בן אדם?"
"אבל אתה מצאת לי את העבודה הזו." מחיתי, "אמרת שזה מתאים לסטודנט."
"אולי לכמה חודשים, אבל אתה כבר בשנה ג`, למה שלא תלך להיות עוזר הוראה כמו כולם? הנה, יש לי פה בשבילך טלפון של המרצה הזה ש..."
הוא פשפש בכיסיו ואחרי רבע שעה כבר סידר לי ראיון למשרה משתלמת בשכר סביר ובשעות היום.
אחרי מחווה כזו לא הייתה לי ברירה והבטחתי לנסוע להביא את הדוד אריה הישיש משדה התעופה כדי שיגיע בשלום לחתונה הכפולה שתיערך, בשעה טובה ומוצלחת, באולם כפרי מקסים לא רחוק מהעיר, ושאחריה ייסעו כפיר ולביא עם כלותיהם הטריות לירח דבש בן שלושה ימים לרודוס.
משם יחזרו לדירה כדי לארוז את חפציהם ובעזרת השם תוך שבוע שבועיים, חודש גג, יעברו לבית הדו משפחתי המקסים שבנו הורי התאומות לבנותיהן עוד כשהיו תלמידות תיכון צעירות ותמות.
"וככה נוכל להמשיך לגור יחד גם אחרי שנהיה נשואות." אמרה לביאה, או שאולי זו הייתה אריאלה?
"תמיד תכננו שנתחתן עם חברים טובים מאוד שירצו להיות גם שכנים. אמרה אריאלה (או אולי לביאה?)
"האמת, חשבנו על אחים, אולי אפילו תאומים, אבל כפיר ולביא הם יותר מאחים." הוסיפה תאומתה ברגש.
"ועד החתונה אנחנו ישנות בחדר שינה אחד והם בשני כדי שנוכל להתרגש באמת בירח דבש." הצטחקו אריאלה ולביאה, נהנות ממראה פני המסמיקות לשמע הפרטים המיותרים הללו.
אתם קוראי היקרים בטח מתארים לעצמכם במה נזכרתי כשראיתי, בעודי פורש משם לחדרי, איך כפיר מניח את ידו על שכמו של לביא שליטף את ברכו של חברו וחייך אליו, אבל באמת, מה זה חשוב כעת?
מה שחשוב זה שארבעתם היו מאוד מאושרים יחד. הבנים רוכנים על הדפים המסודרים להפליא שהדפיס כפיר, שלמזלו של לביא הבלגניסט, היה יקה פוץ מסודר ומאורגן, והבנות יושבות מולם דנות בכובד ראש בדגמים של עוגות חתונה. כל הארבעה הקרינו שביעות רצון שקטה ושלווה ביתית מאושרת בעוד הם מתכננים יחד את עתידם המשותף.
אחוז קנאה ברחתי משם לחדרי לחשוב בשקט על כל הפשלות שעשיתי ועל כל אי ההבנות שהסתבכתי בהן ולהתפלא איך יצאתי מכל הבלגן הזה בשלום.
אחרי שיקול דעת קצר החלטתי לדחות את השיחה עם יוני למחר, הודעתי לכצל`ה שאני חולה ולא אבוא היום לעבודה והלכתי לישון. טוב, אז אני פחדן, מה עוד חדש?
למחרת הלכתי לראיון העבודה ולפליאתי עברתי אותו בהצלחה עצומה. הפרופסור שאל אותי מה שמי ומאיזה קיבוץ אני, נזכר שהוא מכיר את מזכיר הקיבוץ שלנו שהיה המ"פ שלו בצבא, ובלי להכביר שאלות נוספות קיבל אותי מיד לעבודה כעוזר ההוראה שלו.
הודיתי לו בשמחה, ומלא תעצומות נפש ועוז עקב הצלחתי הלכתי לאריה הזהב כדי להודיע לכצל`ה על התפטרותי, ובאותה הזדמנות גם לספר לו שראיתי אותו ואת לייבו עם ליאו, ומה בדיוק דעתי על ההתנהגות שלהם.
"אני יודע שראית אותנו" אמר לייבו שבתזמון נדיר היה ליד הקופה יחד עם כצל`ה המפהק אחרי לילה של עבודה, "באמת דניאל, הגיע הזמן שתפסיק להציץ לנו, זה קצת חולני, אתה לא חושב?"
"אתם אלו שזיינתם את החבר שלי, ואני החולני?" התרגזתי.
"בגלל זה עזבת אותו?" הצטחק לייבו שלא הראה שום סימני חרטה או זעזוע, "אתה מצחיק דניאל, האמת, לא ציפיתי שתחזיק מעמד כל-כך הרבה זמן בפיצוצייה."
"כבר מצאת עבודה אחרת?" התעניין כצל`ה שגם הוא קיבל בשוויון נפש את הגילוי המרעיש שלי, "כי אם לא אז תוכל להמשיך פה עד שתסתדר, ובאמת דניאל, לא רצינו לפגוע בך," הוסיף, "אבל ליאו שלך כל-כך התעלק עלינו עד שכבר היה קל יותר להגיד לו כן מאשר להמשיך ולהתחמק. אני חושב שזה העור השחור עם הניטים שעשה לו את זה. לא היית צריך לעשות מזה כזה סיפור."
מה יכולתי להגיד? היה בכלל טעם להגיד משהו? לא חושב.
"נו, אל תעשה פרצוף כזה, סך הכל עשינו לך טובה." ניחם אותי לייבו ונתן לי נשיקת פרידה צרפתית רטובה ומלאת רגש. "ליאו לא התאים לך, הוא יותר מדי קשקשן וסוטה. בחור תמים וחמוד כמוך צריך משהו אחר." הודיע לי ואחר-כך העביר אותי לכצל`ה פוקד עליו שינשק אותי גם כן – מי היה מנחש שהבחור הרזה והצנוע הזה מנשק כל-כך טוב?
אחרי שגמרתי עם אריה הזהב הלכתי ליוני לספר לו את החדשות ולישר אתו את ההדורים. כנראה שמאתמול בערב הוא לא יצא מהבית כי החמסה הייתה עדיין תלויה עקומה על הדלת הכחולה שהייתה סגורה.
גם העיתון שהיה מוטל למרגלותיה העיד כמאה עדים שיוני לא יצא הבוקר מהדירה. דפקתי ודפקתי ואיש לא ענה, ובסוף השתמשתי במפתח שלי ונכנסתי. יוני שכב במיטה ובהה בקיר ממול, מתעלם ממני.
"היי, בוקר טוב, מה נשמע?" ניסיתי להתעלם מההתעלמות שלו. "יש לי חדשות נהדרות יוני. נו, תסתכל עלי." דרשתי.
הוא הסב את פניו לעברי, אבל המשיך לשתוק. שפכתי עליו את כל החדשות שלי, מוסיף תוך כדי כך התנצלות חטופה במקצת על ההתנהגות הנלוזה שלי בזמן האחרון. אני די חלש בהתנצלויות - מגרעת גברית נפוצה, אתם יודעים איך זה.
"יופי דניאל." אמר יוני ושב לבהות בקיר.
"אתה עוד כועס עלי?" התיישבתי לצדו והנחתי יד על לחיו. כפי שחשדתי היא הייתה לחה מדמעות.
"מה קרה?" נרעשתי. יוני שתמיד היה מבצר של שפיות ותבונה בוכה? לא יאומן כי יסופר.
"אני חושב שדני בוגד בי." אמר יוני, בשוויון נפש, נשמע כאילו הקריא ידיעה כלכלית משעממת.
פערתי את פי בתדהמה, חש כאילו כל אמות הסיפים של עולמי מתמוטטים, אבל יוני נותר רגוע בצורה מבהילה.
"כל הזמן הזה שהתאפקתי, והתייסרתי, והתגעגעתי, ושוב התאפקתי, הוא זיין מהצד את העוזר שלו." הוסיף יוני באותו קול קר וחסר רגש שהפחיד אותי.
"אבל למה? איך? מאיפה אתה יודע ש..." גמגמתי.
"בדקתי את חשבונות האשראי שלו וגיליתי שהם בלונדון, הם שכרו יחד חדר במלון."
"אז מה? זה לא אומר כלום. גם אני ישנתי אצלך בדירה כמה פעמים. מה תגיד אם דני יאשים אותך בגלל זה שאתה ואני... אתה יודע?" הסמקתי כאילו אני עדיין קיבוצניק תמים ונבוך ולא המאנייק שזיין עשרות גברים זרים בחורף האחרון.
(באמת, מה עבר עלי שהתנהגתי כמו דביל כזה?)
"חבל באמת שלא עשינו שום דבר." הטיח יוני, "למה אתה חושב שהתכוונתי כשאמרתי שהתאפקתי? בחור צעיר ויפה כמוך מסתובב לי כל הזמן בדירה ו..." הוא גנח בתסכול, דמעות של חרטה וזעם מרטיבות את לחייו.
עכשיו שנינו היינו נבוכים ואדומים מבושה. זה היה מאוד לא נעים, אבל לכל הפחות ההתפרצות גרמה ליוני לאזור די מרץ כדי לקום מהמיטה.
בעידודי הנמרץ הוא שלח מיד מייל לדני שכמה דקות אחר-כך השיב בטלפון בהול מלונדון והסביר שכל הבלגן היה בגלל הפתעה שרצה לעשות ליוני שהיה אמור לקבל בעוד כמה דקות כרטיס טיסה ללונדון לבילוי סוף שבוע ארוך עם דני.
"ומה עם העוזר שלך שטס אתך?" שאל יוני בקול רועד קצת, ואחר-כך, לשמע ההסבר של יוני פרץ בצחוק, נפרד ממנו בנשיקות ורץ לארוז.
"אבל מה עם העוזר?" רצתי אחריו לחדר השינה, מביט נדהם איך הוא מצליח למלא בבגדים מזוודה גדולה מספיק כדי להכיל בתוכה ברווחה את שנינו יחד.
"העוזר נסע לפאריז לסוף שבוע רומנטי עם אישתו של בעל המלון." השיב יוני, והוסיף עוד תיק אחד ענקי על המזוודה שכבר הייתה מלאה עד אפס מקום.
איחלתי לו בילוי נעים והלכתי הביתה ברגל, מתענג על יפי הטבע בארצנו - כמה נאה מראה הציפורים המצייצות העפות בעליצות בשמים הכחולים, הפרחים הפורחים בשלל צבעים, חולצת טריקו קצרה הדוקה על חזה שרירי, ומה מרומם יותר את הנפש מהשמש הזורחת בשמים הצחים ומחממת צעיר טוב מראה הלבוש מכנס קצר שמבליט את ישבנו החטוב?
יחי האביב.
יוני חזר עליז וטוב לב מהבילוי בלונדון, והוידוי הקטן והמביך שלו היה נשכח ממני לגמרי לולא הגעתי אליו יום אחד לנקות את דירתו קצת מוקדם מהרגיל וראיתי שהדלת הכחולה פתוחה לרווחה והוא עומד בפתח, ידו מונחת על כתפו של עלם צעיר ונאה שחייך אליו בחיבה וליטף את לחיו במחווה אינטימית מדי לטעמי.
ככה. חשבתי בזעם והסתובבתי כדי להסתלק משם מהר, איתי אתה מתאפק, מה? אבל עם ההוא, הכוסון היפיוף הזה...
"דניאל." רדף אחרי יוני, מתנשף קצת, "לאן אתה הולך? איזה מזל שבאת, בדיוק היינו בדרך אליך. רציתי להכיר לך את אוהד, האחיין שלי. בוא תגיד לו שלום ומזל טוב."
"שלום ומזל טוב." אמרתי נבוך בגלל הראש מלוכלך שנהיה לי מאז שהפסקתי להיות פעיל באטרף וכו`.
אני חייב לעשות משהו עם עצמי, כבר כמעט קיץ, כולם מסתובבים שזופים, חרמנים וחצי ערומים, ורק אני...
צעירה יפת תואר וכחולת עיניים הופיעה לצדו של אוהד החתיך והוצגה לפני כאישתו הטרייה שרק אתמול התבשרה שהיא גם הרה.
"אוהד וליאת עוברים לגור אצלי." קרן לעברי יוני, "ואני עובר לגור באילת עם דני, החלטנו על זה סופית אתמול. נמאס לנו להתגעגע כל הזמן."
"אבל אנחנו רוצים שתמשיך להיות העוזר בית שלנו." הוסיף אוהד וחייך לעברי חיוך מקסים – איזה בזבוז להניח לבחורות ליהנות מכל היופי הזה.
"ורצינו לדעת," הוסיפה ליאת וחייכה חיוך מקסים עוד יותר, "אם השכרת כבר את החדרים שהתפנו אצלך בדירה עכשיו כשהשותפים שלך התחתנו ועברו למושב ההוא?"
נכון, לא סיפרתי על החתונה של כפיר ולביא עם התאומות. יש דברים שעדיף להדחיק. אימא שלי צדקה כשאמרה לי שלא על הכל צריך לדבר.
היא התכוונה לניסיון הפתטי שלי לצאת מהארון לפניה ולפני אבא, אבל אני מניח שזה כולל גם את החתונה הכפולה של כפיר ולביא עם התאומות, חתונה שמספר הג'ינג'ים בה עלה לכל הדעות על המותר בחברה הגונה ושפויה, וגם על הנסיעה מנתב"ג למלון עם הדוד אריה הקשיש בעל הקרחת האדמונית שלא הפסיק לנסות לשדך לי כל מיני קרובות משפחה ג'ינג'יות שלו.
התגוננתי בעוז, אבל כנראה שההצלחה הכפולה עם התאומות עלתה לו לראש והוא לא הפסיק בניסיונות השידוך שלו.
כמוצא אחרון גילה לי שהוא משתוקק לרקוד בעוד חתונה אחת בטרם יפרוש מהעולם – פטנט פולני ישן ועתיק שלא השאיר עלי שום רושם.
הדבר היחיד שהשתיק אותו היה יציאה חסרת פשרות וצעקנית שלי מהארון שבוצעה בלובי של המלון. לא, זה לא שנעשיתי אמיץ כזה, אבל הדוד אריה הוא קצת כבד שמיעה.
אז נכון, כולם בלובי המפואר של המלון שמעו שאני הומו, אבל לרווחתי ההצהרה הצרחנית שלי גרמה לדוד אריה להשתתק ולצעיר יפה העיניים בקבלה לתת לי את מספר הטלפון שלו.
רק אז הבנתי שאתה אף פעם לא מפסיק לצאת מהארון וכל פעם שאתה פוגש מישהו אתה צריך לעשות את זה מחדש.
"אחי רוצה לבוא לגור בתל אביב ושאלתי את עצמי..." חייכה ליאת חיוך מסנוור, "אני רק מקווה שלא מפריע לך שהוא הומו?" הוסיפה והסמיקה בחן.
אם הוא דומה לך אז בטח שלא חשבתי לעצמי, אבל הסתפקתי בהנהון נמרץ, ושניה אחר-כך מצאתי את עצמי קובע פגישה עם אביב - אחיה ההומו של ליאת - אשתו של האחיין של יוני.

אפילוג
טוב, על הפגישה עם אביב ומה עשינו, ומה אמרנו, ואיך היה, אפשר לכתוב עוד סיפור, אבל האמת, הוא יהיה נורא משעמם.
אין בו שום משברים, כאבי לב, או אי הבנות. גם בגדי עור ושוטים ומאבקי אגו אין בו, וגם שום תיאוריות מחוכמות על תרבות קווירית.
זה סתם סיפור אהבה רגיל ופשוט של שני בחורים שנפגשו, הסתכלו אחד על השני, אהבו מה שראו, חיכו עוד יומיים...
"וחצי" מוסיף אביב, "אני בחור עם סטייל, אני לא קופץ למיטה ישר בפגישה הראשונה."
ואחר-כך עשו מה שרצו לעשות מהרגע הראשון שהביטו זה בזה. נכנסו למיטה ובעצם לא יצאו ממנה עד היום.
נו, טוב, אנחנו צריכים לקום לפעמים בשביל לאכול, לעבוד, ועוד כל מיני סידורים משעממים, אבל אנחנו עושים את זה רק כשאנחנו ממש חייבים.
וכן, בלי לשאול אני יודע לבטח שהוא יחכה לי כמה שצריך על המדרגות עד שאצא, לא חשוב באיזה מצב, וגם אני אחכה לו, לא משנה כמה זמן אצטרך להמתין.
ואם לא די בכך, אז הוא באמת דומה לאחותו, אם כי לדעתי הוא הרבה יותר יפה, אבל אולי אני קצת משוחד בעניין הזה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה