ב. דובי לא לא

2. לא בריא לבריאות

מאז שנפגש ברובי שינה דני ממנהגו להיות תלמיד קשוב ורציני ובמקום למרר את חיי המורים בשאלותיו נדבק אלי ולא הפסיק לדבר על החבר המושלם שלי, הוא רצה לדעת עליו הכל - איך הכרנו, איפה הכרנו, כמה זמן אנחנו יחד, איפה רובי קונה את הבגדים שלו, מי הספר שלו ואיפה אפשר לפגוש בחורים יפים כמוהו?

בסוף נשברתי ובדרך לאוטו סיפרתי לו את כל האמת על הפגישה במעלית. רק את הקטע שהיה בשירותים צנזרתי. יש גבול גם לגילוי הלב שלי.

הפעם רובי לא המתין לי ליד האוטו, אבל השאיר לי הודעה במשיבון של הנייד שאבוא לאסוף אותו מהחנות בהדר כדי שנלך להסתפר ביחד.

"אני יכול לבוא גם?" התחנן דני.

הבחור עזר לי כל-כך הרבה בלימודים, נתן לי להעתיק ממנו כל פעם שהתעצלתי לבוא ללמוד ושכפל עבורי הרצאות כל פעם שהלכתי למילואים, איך יכולתי לסרב?

כשנכנסנו יחד לחנות הצילום של משפחת טולדנו רובי חייך אליו ואמר שטוב שבא ובאמת הוא צריך כבר להסתפר, ומה דעתו שנלך אחר-כך לעשות קניות ביחד ונקנה לו כמה חולצות.

דני נמס כולו מרוב אושר והסכים מיד. נפרדנו מהדוד ויטו - גבר שמנמן וחייכני - שלא התרגז למרות שרובי יצא לפני שעת הסגירה. החנות המתה קונים, אבל הדוד ויטו נופף לרובי לשלום ואיחל לו בילוי נעים בלי להחמיץ פנים.

רובי לקח אותנו למספרה מודרנית, מעוצבת להפליא של חבר שלו שנישק אותו על הלחי וליטף לו את התחת במקום ללחוץ את ידו כמקובל.

החבר ההוא, מישל, גבר יפה מאוד אם כי נשי מדי לטעמי, התנפל על דני כמוצא שלל רב ושכנע אותו להסתפר לעשות גווני בלונד, וגם הוציא ממנו הבטחה שיוותר על המשקפים וינסה עדשות כדי שכולם יראו את העיניים היפות שלו.

לא האמנתי למראה עיני כשראיתי את דני, הייקה היבש הזה, התלמיד הקפדן וחסר ההומור, מפשיר כגלידה ביום חמסין ליד מישל, מצחקק כילדונת ונעתר לכל החנחונים המצורפתים של הספר הנשי שנמרח עליו בלי בושה.

אותי סיפרה העוזרת שלו - בחורה מחומצנת לועסת מסטיק עם מחשוף גדול והמון איפור שמיהרה מאוד ורק רצתה לסיים וללכת הביתה.

אחרי ששנינו היינו מסופרים לשביעות רצונו של מישל הוא סגר את המספרה והלך איתנו לקנות בגדים.

הובלתי לחנויות קטנות ומתוחכמות שלא ידעתי על קיומן וקניתי בגדים מדהימים שלא האמנתי שאלבש אי פעם. רובי בכלל לא שאל אותי אם אני רוצה בחולצות ובמכנסים הללו. הוא העמיד אותי בתא, פקד עלי להתפשט, וכל פעם הביא לי פריט אחר למדוד.

בתא הסמוך קיבל דני טיפול זהה ממישל. הם הלבישו והפשיטו אותנו כאילו היינו בובות ברבי, והחליטו על דעת עצמם מה הולם אותנו.

אחרי הקניות אכלנו עוגה ושתינו קפה ואז מישל שגר בקריות הציע לדני המוקסם טרמפ הביתה בג'יפ המצועצע שלו מחייך אליו חיוך מלא זימה תוך כדי כך.

דני הסכים מיד כמובן, ואני ידעתי שמהיום איבדתי את השותף המסור שלי ללימודים ועולם הגאווה הרוויח עוד הומו להוט אחד שינסה להספיק בבת אחת את כל מה שהחמיץ עד כה.
רק אחרי שחזרנו הביתה הורשיתי לבחון את הקניות שרובי עשה בשבילי. הבגדים היו יפים והלמו אותי, אבל לא היה לי מושג לאן אוכל ללכת עם חולצות מעוצבות והדוקות כאלו.

"אני כבר אקח אותך למסיבות ולבילויים" הבטיח לי רובי בחיוך, "אתה נראה נהדר" שב והחמיא לי.

הבטתי בראי וראיתי שבתוך המכנס והחולצה ההדוקים והמחויטים להפליא נמצא עדיין אותו אני שמן ושעיר.

"רובי אנחנו צריכים לדבר." אמרתי לו אחרי שיצאתי מתוך בגדי החדשים והתיישבתי בתחתוני מולו.

הוא קפא על מקומו, מבוהל כמו ארנבת שנלכדה בפנסי מכונית, ואז ניתר בבת אחת והפיל את עצמו עלי.

"לא רוצה!" צעק וחסם את פי בידו.

"אבל רובי..." ניסיתי להשתחרר.

"לא. אני לא מסכים." התיישב עלי והידק את כתפי למיטה בכפות ידיו.

"אבל עוד לא אמרתי כלום רובי, למה אתה לא מסכים?"

"לא מסכים שניפרד." צעק והדביק את פיו לפי.

נאבקתי בו, מנסה להשתחרר, הוא היה חזק יותר ממה שחשבתי והמאבק היה קשה. הייתי המום מעצמי כשקלטתי עד כמה המצב הזה מחרמן אותי, ומה שהיה גרוע עוד יותר, הייתי רק בתחתונים והוא ישב עלי כך שלא יכולתי להסתיר את הבליטה המסגירה שהתרוממה בין רגלי.

כשנוכח במצבי המביך חייך בסיפוק זדוני וכשהוא מתעלם ממחאתי הקלושה התנפל על הזין שלי בפיו החם והלח, וכמובן שנכנעתי מיד.

רק אחרי הזיון הפרוע, כששכבנו חבוקים אחד בזרועות השני, הצלחתי לדבר איתו בהגיון. "רובי אני לא רוצה שניפרד. אני מרגיש נהדר אתך. בחיים לא האמנתי שיהיה לי חבר כל כך יפה ומתוק כמוך, אני רק רוצה שתבין ש..."

הוא שוב התאבן בזרועותיי, מבוהל ומוטרד כל-כך עד שהצטערתי שפתחתי את הפה. "רובי," ניסיתי שוב, מלטף את שערו, מחייך אל עיני התכלת שלו. "אתה לא מרגיש שהכל הולך מהר מדי? הכרנו רק לפני יומיים וכבר אנחנו גרים ביחד ואתה קונה לי בגדים ו... זה פשוט מהיר מדי. אני חושש שבעוד יום יומיים תראה פתאום שאני..."

"שאתה מה?" כבש את פניו בחזי, ולתימהוני חשתי את דמעותיו רותחות על עורי. "רובי, באמת, מתי בדקת לאחרונה את הראיה שלך? אתה עיוור? הרי אני... תראה אותי? לא ראית כמה שאני..." מה הבעיה עם הבחור הזה? הוא סוטה או מה? "אני שמן רובי, אני שעיר ומכוער." גיליתי לו את העובדות הגלויות לעין כל.

הוא משך בכתפיו ונענע את ראשו לשלילה, מתעקש להביט בי במבט אוהב ומעריץ, מלטף את לחיי בעדינות.

"נו, מה קורה אתך? אתה פסיכי או מה?" איבדתי את סבלנותי.

"כן!" צרח רובי והכה בחזי באגרופיו. "כן, אני פסיכי, טוב לך!" הוא הרביץ כמו בחורה. זה יותר דגדג מאשר כאב. אם הוא לא היה לחוץ כל-כך הייתי משועשע מהתנהגותו הדרמטית.

"תפסיק עם זה רובי. אני מרגיש כמו בטלנובלה לטינית. אל תשתולל ככה. פשוט תירגע ותסתכל בראי. אתה יפיוף ואני... נו, בחייך."

"אני אוהב אותך." בכה רובי. "ואני רוצה רק אותך." החל לנשק אותי ולספר לי כמה הוא אוהב כל חלק בגופי ובפני, ועד מהרה עבר לדבר איטלקית סוערת וסקסית, ולפני שהבנתי מה קורה שוב עשינו סקס

שהיה טוב עוד יותר מהפעם הקודמת.

רובי נרדם מיד אחר-כך, מותש מכל ההתרגשות. הלכתי להשתין ומתוך סקרנות בדקתי את ארון התרופות שלו, ואז גיליתי למה הייתה כוונתו כשאמר שהוא פסיכי. בארון היה מלאי נכבד של כדורי סרוקסט ואפילו אני ידעתי שסרוקסט הוא תרופה שרק פסיכיאטר מורשה לתת, בגלל זה רובי חטף קריזה כששאלתי אותו אם הוא פסיכי.

כדורים זה לא בריא לבריאות נזכרתי בבדיחה המשפחתית הקבועה שלנו כל פעם שמישהו היה צריך לקחת תרופה.

את החוכמה הזו המציא יוני הקטן ששנא לקחת תרופות וכל פעם שהיה חולה נהג להגיד בקול בוכים שלקחת כדורים זה לא בריא לבריאות.

אנחנו היינו מתגלגלים מצחוק, אבל כמובן שלא ויתרנו לו. בסוף הוא למד לקחת כדורים כשהיה צורך בכך, אבל עד היום אני נזכר בקולו הצייצני מנסה לשכנע אותנו, המבוגרים, שהתרופות יזיקו לבריאותו.

עמדתי שעה ארוכה מול הראי וחשבתי מה לעשות. הקשר הזה באמת לא היה בריא לבריאות שלי. אולי כדאי שאברח כל עוד אני יכול? מצד שני, מה אני מתפלא? איזה בן אדם שפוי שנראה ככה היה מתלהב ממני?

מודאג ומתלבט חזרתי לחדר השינה. רובי ישן על בטנו, ישבנו העגלגל והמתוק מופנה כלפי מעלה. היו עליו סימני מכות מעשה ידי. אמנם הפלקתי לו בתחת על פי דרישתו המפורשת, אבל בכל זאת... מה עובר עלי לכל הרוחות?

הבטתי בעורו הלבן והחלק שקושט בכתמים אדומים, ולמבוכתי הרבה חשתי מגורה. נכון, שהתביישתי ממה שעשיתי, אבל היה עלי להודות שזיכרון גופו הערום המוטל על ברכי בעוד אני חובט בעכוזו בכף ידי היה... זה היה כל-כך מחרמן.

הוא משוגע על כל הראש הבחור הזה, והוא ישגע גם אותי. חלף הרהור שפוי אחרון במוחי, ואז רובי התהפך על צידו וחייך מתוך שינה חיוך יפיפה, והשפיות נגוזה לה. היה עלי להודות, אני אוהב אותו, ואני אוהב את מה שהוא גורם לי לעשות לו במיטה, אני אוהב להרגיש כמה הוא רוצה בי, ואני מתענג על בהלתו המוגזמת והתיאטרלית כשהוא חושב שאולי אעזוב אותו.

אם הוא משוגע אז הוא הדביק אותי בשיגעון שלו חשבתי ונשכבתי לצידו. הוא התהפך ונצמד אלי, מתחכך בחזי השעיר בהנאה גלויה, דוחף את ירכו בין רגלי, נמרח עלי, נותן לי להרגיש כמה הוא אוהב אותי גם מתוך שינה.

זה היה ממכר, זה היה נהדר. רציתי עוד ועוד מהטירוף המתוק ההוא, וכל המחשבות על עזיבה פרחו ממוחי.  

למחרת גילית לתדהמתי שדני הספיק כבר להחליף את משקפיו בעדשות מגע והופיע בבגדים החדשים שלו לאולם ההרצאות. רוב המורים והתלמידים כלל לא הכירו אותו בגלגולו החדש וחשבו שמדובר בתלמיד חדש.

הוא באמת נראה טוב יותר, כמעט יפה תואר. היה לו גוף דק ומאורך ופנים מכוערות במין צורה מקסימה, והעיניים שלו באמת היו יפות יותר בלי משקפים.

החמאתי לו והוא קרן מנחת וגילה לי שהוא ומישל יוצאים בערב למועדון בתל-אביב ומחר הוא בטח לא יבוא - פעם ראשונה בחייו שהוא יחמיץ הרצאה – והוא מבקש, אם לא קשה לי, לתת לו עותק מהסיכומים שלי.

הבטחתי לארגן לו סיכומים מסודרים וניסיתי להזהיר אותו ממישל החמוד.

דברי נפלו על אוזניים אטומות כמובן. לא היה לו מושג קל שבקלים על העולם שלתוכו עמד להיכנס. הזיונים, הסמים, המסיבות, מועדוני המין, חוסר הנאמנות הכרונית. הזיונים כבר אמרתי? והקנאה, וצרות העין, והמרדף האובססיבי אחרי בשר טרי?

לדני, ילד טוב חיפה, לא היה שמץ של מושג לאן הוא נכנס. הוא חשב שלהיות הומו זה אותו דבר כמו להיות סטרייט רק שבמקום בחורה יש לך בחור, ואחרי שאתם מתנשקים ועושים סקס ומתחילים לישון יחד אתם הולכים אחד להורים של השני, קונים טבעות, שוכרים יחד דירה וחיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

היה לו עוד הרבה מה ללמוד, והשיעור הזה יכאב הרבה יותר מלימוד סטטיסטיקה. ניסיתי לדבר על ליבו, להזהיר אותו, אבל אף אחד לא היה בבית דני היה נלהב וחרמן וכל השכל שלו ירד לתחתונים.  

כשחזרתי הביתה (ממתי הדירה המעוצבת בסגנון אירופי מעודן הפכה לביתי?), רציתי לשתף את רובי במחשבותיי הציניות ואולי לטכס איתו עצה איך לבקש ממישל שיחוס על הקולגה המלומד שלי, אבל לתדהמתי גיליתי את בן דודי הסתום יושב בסלון היפה והאלגנטי של אנה שצחקה בהתלהבות מבדיחותיו הדביליות ונראתה סמוקה ועליזה וסקסית מאוד.

"שיר בקשה שאני אעזור עם חלוקת ההזמנות. באתי לתת לך הזמנה לחתונה של אחיך." הצהיר בחגיגיות טיפשית, ומסר לי את המעטפה המוארכת בצבע קרם עדין עם פס זהב, מעטפה שיוני ושיר הקדישו לבחירתה שבוע שלם של דיונים וויכוחים נלהבים שהסתיימו בכך שהם עשו בדיוק מה ששיר רצתה. לא ברור לי למה יוני המסכן היה צריך לרוץ אחריה כמו כלבלב לכל מקום, ולתת לה חוות דעת שהיא התעלמה מהן ברוב תבונה.

"באמת שלא היית צריך." מלמלתי במבוכה, מרגיש כאילו התפרצתי למסיבה פרטית. "איפה רובי?" שאלתי את אנה.

"עוזר בחנות. הגיע משלוח גדול ולויטו המסכן נתפס הגב. הוא יבוא עוד מעט, שאצלצל אליו?"

"לא, אל תפריעי לו. אני אלך ללמוד קצת. באמת הגיע הזמן שיעזור בחנות, הוא כמעט לא שם, אני לא מבין איך דוד ויטו סובל עוזר כמוהו?"

אנה חייכה בחן ונופפה את ידה הדקה עטוית הטבעות במחוות ביטול איטלקית רבת משמעות. "הוא עוד צעיר, שיבלה! יהיה לו מספיק זמן לעבוד כשיהיה מבוגר יותר." אמרה בסלחנות וחייכה אל עידן שחייך אליה חזרה חיוך מלא הערצה.

הם המשיכו לחייך ולהעריץ זה את זה עוד זמן רב, ורק כשרובי הגיע הביתה, עייף ורעב, עידן נזכר שיש לו עוד המון מעטפות לחלק והסתלק.

במקום לדבר על המטמורפוזה שדני עבר נאלצתי לספר לאנה המחייכת ולרובי הזועף כל מה שידעתי על עידן - שהוא גרוש, כן באשמתו, שאין לו ילדים, שהוא דביל מנעוריו, ושהוא בן דוד שלי, מבוגר ממני בכמה שנים, עובד באיזה מפעל במשהו טכני לא ברור, ושהוא אמנם סתום, אבל לא מזיק.

"אתה מחמיר מדי איתו." מחתה אנה, "לדעתי הוא בחור מתוק מאוד, וחביב, וגם יפה וגברי ו..."

"וצעיר ממך בעשרים שנה מאמה." הטיח רובי בקול נוקשה שממש לא התאים לו. אימו הסמיקה בכעס וענתה לו משהו קשה לא פחות באיטלקית והם החלו לריב בשפת אימם, שוכחים את נוכחותי. ברחתי משם, מנסה להתעלם מהאיטלקית הנרגשת שמעבר לקיר ולהמשיך ללמוד.

כאן המקום לספר שרובי גר במעין אגף קטן משלו וחוץ משירותים נפרדים עמד לרשותו גם מטבחון שהוא כינה קיצ'נט שהיה מצויד

בכיור עם ארון מטבח פעוט תלוי מעליו, מקרר קטן, כמה כוסות וקומקום להכנת קפה.

למרות שאכלנו עם אנה בחדר האוכל הראשי היו במטבחון שולחן אוכל עתיק מעץ כהה, מגולף פיתוחים רבי חן בסגנון ארט דקו שנהניתי להחליק עליהם באצבעותיי, ושני כסאות תואמים, נוחים להפתיע.

בעידודו של רובי הפכתי את הקיצ'נט לחדר הלימודים שלי, מכסה את השולחן בניירות וספרים וגולש גם לרצפה ולארונות המטבח הריקים ממזון.

עשיתי כמיטב יכולתי להתרכז בשינון החומר למחר, מזכיר לעצמי שבעתיד לא אוכל עוד להיעזר בדני החרוץ והשקדן. זה לא היה קל. קולות המריבה חדרו עד לפינה השקטה שלי, עמומים מעט, אך לא ניתן היה לטעות בטון הכעסני שלהם.

מעולם לא שמעתי את רובי נרגז כל-כך. הוא כבר לא קרא לה מאמה אלא מאדם אנה, מתיז לעומתה את הכינוי הזה בטון עוקצני במיוחד.

גם היא לא נשארה חייבת וענתה לו חזרה בזעף הולך וגובר, עד שלבסוף נמאס לה כנראה, היא אמרה משהו פסקני מאוד ומיד אחר-כך שמעתי טריקת דלת, ואז השתרר סוף סוף שקט מתוח.

כמה דקות אחר כך התפרץ רובי לקיצ'נט וצנח על הכיסא מולי. "היא כבר בת ארבעים ושמונה!" צעק עלי, "מה היא חושבת לעצמה למען השם?"

"עידן בן שלושים ושבע רובי, והוא די נאה ובחור טוב סך הכל." עניתי בפייסנות. "זה לא שהיא איזה זקנה שנטפלת לצעיר שיכול להיות הבן שלה, היא אישה נאה וסקסית מאוד ו..."

"אתה מדבר על אימא שלי!" צרח עלי רובי, ועבר לאיטלקית רבת רגש ונזעמת. קשה לי להתרגש כשנוזפים בי באיטלקית. מיד אני חושב על אופרות שבסופן הגיבור מת בעודו מזמר ברוב רגש אריה נהדרת, וכשכל הזעם הזה בא מבחור יפה תואר וכחול עיניים עם תחת מתוק כל-כך לא נותר לי אלא לחייך, דבר שגרם לרובי לכעוס עוד יותר.

"מה אתה צוחק?" חזר לעברית, "לא היית צוחק אם אימא שלך הייתה מפלרטטת בצורה כזו עם גבר אחר, נכון?" צעק עלי.

המחשבה על אימי השמנמונת והמהוגנת שמעולם לא נישקה אפילו את אבא בנוכחותי הצחיקה אותי, אבל רובי התרתח למראה חיוכי והעיף לי סטירת לחי מצלצלת ומיד אחר כך פרץ בבכי היסטרי.

הנחתי יד על לחיי הבוערת והבטתי בו, נדהם לגמרי מתגובתו, מתלבט בין כעס לדאגה ובסוף פרצתי בצחוק, דבר שגרם לו לבכות עוד יותר חזק. "אני מצטער," בכה, "סקוזה מי אמורה." הוסיף באיטלקית דרמטית וגלש על ברכיו לפני, טומן את פניו בחיקי. די מהר הרוכסן שלי נפתח וההתנצלות האופראית שלו הפכה למציצה מפוארת שהתפתחה כמובן לסקס סוער.

בסופו של דבר נרדמנו חבוקים על המיטה שלו, מיטה עתיקה עם גילופים מקוריים מתקופת הארט דקו המוקדמת. אחר-כך הלכתי לשירותים ושוב בדקתי את הכדורים בארון. יש לי זיכרון חזותי מצוין והיה לי ברור שכמות הכדורים שהייתה שם שלשום נותרה ללא שינוי ושרובי הפסיק משום מה לקחת את הסרוקאסט, שכחה תמימה או כוונת מכוון?

לא ידעתי ופחדתי לברר.

אמרתי לעצמי שאני לא מכיר אותו די זמן בשביל לחטט בענייניו הפרטיים, ושהוא אדם מבוגר ועלי להמתין עד שיבוא לספר לי בעצמו על הבעיות הבריאותיות שלו, ואחר כך חזרתי לזרועותיו ונרדמתי.

למחרת בבוקר אכלנו בלי שמאדם אנה תכבד אותנו בנוכחותה הזוהרת. רובי שבדרך כלל היה עליז בבוקר כציפור שיר, (דבר די מעצבן לדוב זועף כמוני שבקושי מצליח להגיד מילה לפני ספל הקפה השני) היה זעף ופזור נפש שלא כרגיל.

שתיתי ספל אחד ושני וגם שלישי, ספרתי מאחד עד עשר שלוש פעמים, ולבסוף אזרתי עוז, אמרתי לעצמי על החיים ועל המוות, ושאלתי על הסרוקסט.

רובי פרץ בבכי וסיפר לי סיפור מזעזע על אביו האכזר שכלא אותו בבית משוגעים אחרי שגילה שהוא התאהב במורה שלו. התייחסו אליו שם רע מאוד ונתנו לו תרופות שסיממו אותו, טען רובי, ורק אחרי כמה שבועות הוא הצליח לברוח הביתה ואז, כשחזר עייף ורעב ופרוע לביתו, אביו כעס כל-כך עד שחטף התקף לב באמצע נאום התוכחה שלו, ומת לפני שהאמבולנס הספיק להחיש אותו לבית החולים.

זה היה סיפור מרתק ורובי היטיב לספרו, אבל במקום להתרגש מהעוול שנעשה לו, הייתה לי הרגשה שאני צופה בהצגה משובחת שנערכה רק למעני. איכשהו, משהו בסיפור שלו לא הסתדר לי, איזה רופא מאשפז בן אדם בגלל נטייתו המינית? שאלתי את עצמי בספקנות, אבל לא העזתי להעלות את תהייתי לפני רובי שנסחף לגמרי לתפקיד ההומו החף מפשע והנרדף על ידי אביו הרשע.

התחמקתי מהמיטה אחרי שרובי סיים את סיפורו ונרדם, שדמעות מכתימות את פניו היפות. המסכן הקטן היה מותש מכל ההתרגשות וחיבק אותי ממש חזק, היה עלי להיות זהיר מאוד כדי לא להעיר אותו,

נכון, הפסדתי שתי הרצאות, אבל יש עוד אחת, ואם אמהר לאוניברסיטה ולא יהיו פקקים בדרך... הגעתי כמעט בזמן וניסיתי להתרכז בלימודים. היה מוזר לשבת בלי דני לצידי ולסכם גם בשבילו.

הוא כזה קפדן, אצלו אין אפס ואי אפשר לחפף. אני מקווה שלפחות התכונה הזו לא השתנתה אצלו יחד עם התסרוקת וסגנון הלבוש.

לרווחתי הוא הופיע לבסוף, אם כי באיחור אפנתי של חצי שעה,

בהחלט לא מתאים לדני הרגיל והשמרן שהכרתי, וצנח לצידי, פרוע ועייף כמו הולל תל אביבי ותיק. "לא תאמין מה עבר עלי אתמול." התפאר מעל ספל קפה בקפיטריה.

'זה עוד כלום לעומת מה שעבר עלי.' חשבתי, אם כי כמובן שלא התכוונתי לספר לו שום דבר על גילוייו המרעישים של רובי. עדיין לא עיכלתי אותם בעצמי.

"נו, איך הייתה המסיבה?" חייכתי אליו, מבחין שעיניו אדומות מחוסר שינה.

"קטלנית." ענה בהתלהבות, "ובסוף..." הוא נרכן לעברי וסיפר לי בלחש שהמסיבה הסתיימה באורגיה ושנדמה לו שהוא עשה סקס עם שני גברים בבת אחת. שלישיות בהחלט לא היו כוס התה שלי. מספיק קשה לי להתפשט מול גבר אחד, לא צריך שניים שיביטו בביקורתיות בכרס השעירה שלי.

"אני מקווה ששמת קונדום." הערתי בקרירות.

"מה אתה דואג? אחד היה מישל והשני האקס המיתולוגי שלו." זרח לעברי דני בנחת, מלא התפעלות מעוז רוחו. "לא הייתי מאמין על עצמי." חזר להלל את עצמו, "תמיד חשבתי שאני ביישן, אבל מישל גרם לי להיפתח. הוא מלמד אותי לחוות את החיים בשיא העוצמה, לפרוץ את הגבולות שלי, לנסות סקס חזק ו..."

היו לי כבר די סיפורים לבוקר אחד. לא הייתי זקוק לעוד מעשיות על מישל הנפלא. "ולהורים כבר סיפרת שאתה פייגלע?" הפסקתי את ההשתפכות שלו.

פניו של דני נפלו כשהזכרתי לו את הוריו. בבת אחת הוא חזר מתל-אביב הזוהרת ונחת בחיפה הקודרת, נזכר שהוא סך הכל דניל'ה של אימא שלו, הפולנייה השמרנית, שתתעלף אם תדע שהבן המוצלח שלה לא יביא לה כלה שאפשר למרר את חייה, ויספק לה נכדים שאפשר לצבוט להם בלחי ולהתלונן שהם סברס חוצפנים.

 3. טוטאל לוס

החלטתי שעלי לתפוס את אנה לבד ולחקור אותה על הבן שלה – החבר המושלם שלי, שהתברר לאט לאט כטיפוס הרבה יותר מסובך ממה שתיארתי לעצמי.

למזלי ביום חמישי אחר צהרים עידן היה עסוק בעבודה ולא התנחל כדרכו למרגלותיה של אנה וככה יכולתי לשוחח איתה ברצינות שיחה של מבוגרים.

"אפשר לדבר אתך אנה?" שאלתי, "אני צריך לשאול אותך משהו."

"אם זה בקשר לבן דוד שלך..." היא התחילה בנימת התגוננות.

"לא. הוא בן אדם מבוגר וגם את, תעשו מה שטוב לכם. אני לא מתנגד." מיהרתי להרגיע אותה, "זה בקשר לרובי."

"מה בקשר אליו?" החמיצה אנה פנים.

היא ורובי היו ברוגז וכמעט לא דברו מאז המריבה ההיא.

"אנה," רכנתי לעברה, "הוא הפסיק לקחת את הכדורים שלו, ידעת את זה?" היא נאנחה. "חבל בכלל שהתחיל. אבא שלו זכרונו לברכה אשם בזה."

"כן. רובי סיפר לי איך הוא אשפז אותו אחרי שהוא גילה שרובי התאהב במורה שלו."

"זה לא היה בדיוק ככה, דוד לא החליט שהבן שלו משוגע בגלל שהוא הומו. הוא לא התלהב מהרעיון הזה, אבל... גם אם רובי היה מתאהב ככה באישה דוד היה..."

היא שבה ונאנחה ודמעות מילאו את עיניה הבהירות. כמו רובי אנה עשתה כל דבר בצורה חיננית להפליא ואפילו בכתה בצורה מקסימה.

לפעמים חשבתי שאם לא הייתי הומו... עידן היה סתום, אבל במקרה של אנה הוא צדק כשהתעלם מהבדלי הגילים ביניהם, היא הייתה אישה מושכת להפליא וכשהיא בכתה ככה, בעדינות כזו, רציתי לקחת חרב ולהלחם למענה בדרקונים יורקי אש. איזה מזל שהיא הורישה לרובי את המראה המקסים שלה.

"אני לא מבין," חזרתי לדון בבעיותיו של רובי, "אז הייתה לו התאהבות נעורים במורה. זה קורה לפעמים וזו לא סיבה לשלוח אף אחד לבית משוגעים."

אנה ניגבה בעדינות את זוויות עיניה, לא בטישו המוני חלילה אלא במטפחת דקיקה מבד לבן שקוף, מעוטר ברקמת פרחים לבנים קטנטנים. לא האמנתי שיש עוד בעולם מטפחות ענוגות שכאלו. זה היה כל-כך אפייני לאנה, המטפחונת הרקומה הזו.

"אתה לא מבין בר." אמרה בהתרגשות וסומק רך צבע את עצמות לחייה הגבוהות, "זו לא הייתה סתם התאהבות אלא אובססיה. רובי הפסיק לאכול, הפסיק לישון, לא למד, לא עשה שום דבר חוץ מללכת אחרי המורה שלו. הוא ישב לילות שלמים מתחת לחלון הדירה שלו וחיכה לו. הוא... למה אתה חושב שעזבנו את איטליה?"

"רובי אמר שאחרי שאביו מת החלטתם לעלות לארץ כדי להיות עם הדוד ויטו."

"כן גם, אבל... האמת שלא יכולתי להישאר באיטליה אחרי הסקנדל." נאנחה אנה. "המורה שלו לא היה הומו אלא גבר נשוי ואב לתינוקת, ורובי פשוט שיגע אותו. אחרי שהוא ברח מהסנטוריום וחזר הביתה המורה הגיש נגדו תלונה במשטרה על הטרדה ואז דוד המסכן שלי קיבל התקפת לב ונפטר." היא נגעה שוב בקצות עיניה במטפחתה וחייכה חיוך אמיץ ועצוב.

"למה את מתכוונת סקנדל?" שאלתי, מוטרד.

"עוד לפני שנגמרה השבעה על אבא שלו רובי כבר ניסה להיפגש שוב עם המורה, הלך אחריו לכל מקום, הטריד אותו במכתבים ובשירי אהבה... בסוף אפילו אשתו של המסכן חשבה שאולי יש ביניהם משהו. זה היה נורא, אנחנו מעיירה קטנה, כולם מכירים את כולם, היינו משפחה מכובדת ופתאום רובי יצא מדעתו..." היא רכנה לעברי ואחזה בידי בהפצרה. "עידן ואני, אנחנו... אני יודעת שהוא צעיר יותר ממני, אבל הוא באמת אוהב אותי ורובי מנסה להרוס הכל. אני רק רוצה שקט, לפתוח דף חדש, לשקם את עצמי, תדבר איתו, תסביר לו שאני לא רק אימא שלו, אלא גם אישה שרוצה עדיין לחיות קצת. נכון שאני כמעט בת חמישים, אבל עידן אוהב אותי ואני..." היא נאנחה שוב והדמעות החלו לגלוש באצילות במורד לחייה.

מלא אהדה מיהרתי להבטיח לה שהיא אישה מקסימה וברור שיש לה זכות לפתוח דף חדש עם מי שהיא רוצה, ואם עידן זה מה שהיא רוצה זה ממש בסדר מצידי, וברחתי משם.

הלכתי לחדר שלנו וישבתי לחשוב. מי צודק? ומה לכל הרוחות אני אמור לעשות? למרות רצוני להאמין לגרסא של רובי על אביו הרשע ההומופוב שסגר אותו בבית משוגעים כעונש על משיכתו לגברים הגרסא של אימו נשמעה אמינה יותר. הכרתי את רובי רק שבועיים, אבל כבר מהיום הראשון הרגשתי שיש בו משהו שקרא תיגר על ההיגיון הפרקטי שבו ניהלתי אני, ושאר העולם את חיינו ודווקא התכונה הזו משכה אותי אליו בטירוף.

ההסבר היחיד שיש לי להתעלמותי ממה שהיום ברור לי שהיו סימני אזעקה, הוא שאבדתי זמנית את שפיותי בגלל שהתאהבתי בו. ידעתי שיש משהו מטורף בהתנהגות שלו, הבנתי את זה כבר מהרגע הראשון שנפגשנו ובמקום להיבהל רציתי אותו עוד יותר, אולי אפילו ליביתי את הטירוף הזה.

מה זה אומר עלי שדווקא ההתנהגות האובססיבית מטורפת שלו מצאה חן בעיני? לא יודע. אחר במקומי, מישהו פחות למוד תלאות בתחום הרומנטי היה אולי מרגיש חנוק מעודף תשומת הלב שהוא הרעיף עלי, אבל אני פרחתי. בשבילי הספייס הפרטי היקר הזה שכולם חרדים לו ורוצים להגן עליו הוא ספייס של בדידות ורובי חילץ אותי ממנו, מציף אותי ביופי ובאהבה. הייתי אסיר תודה על כך והקנאה שלו החניפה לי יותר משהטרידה אותי.

מעולם לא קרה שמישהו קינא לי לפני כן. עד היום זה היה בדיוק הפוך - אני הייתי זה שקינא, חיזר, החניף, השתדל והיה אסיר תודה על כל פרור של תשומת לב. רובי התקשר אלי כל שעתיים בערך ואהב להפתיע אותי בפגישות לא מתוכננות. הוא ידע את סדר היום שלי על כל פרטיו ודקדוקיו והיה חוקר אותי בזעף אם קרה שלא הייתי בשעה מסוימת במקום בו הייתי אמור להיות.

זה לא הפריע לי, מצידי הוא היה יכול היה להתקשר אלי כל רבע שעה ולעשות לי סצנות מרהיבות של קינאה. בעיקר אהבתי את הסיום שלהן - התנצלות דרמטית באיטלקית מתנגנת ואחר-כך כפינאלה, סקס נהדר.

אהבתי שהוא התעקש לבוא לקחת אותי מהעבודה בלילות, ושמחתי שהוא השתדל לאכול איתי צהרים כל פעם שרק היה יכול. עד מהרה היו ברשותו המערכת שלי, משודכת למפה של בניני האוניברסיטה שהוא למד בעל פה.

למעשה אני חושב שהוא התמצא בגיאוגרפיה של המקום המבלבל הזה יותר ממני. נתתי לו ברצון העתק של מפתחות הרכב שלי והוא פחות או יותר השתלט עליו והשתמש בו יותר ממני. תוך כמה ימים הוא שדרג את הטרנטה שלי, החליף את הריפוד, דאג לשטוף אותה בקפידה, עשה לה וקס ואפילו הלך והחליף את הצמיגים ובאותה הזדמנות גם את המגבים.

כשכעסתי עליו שהוא נכנס להוצאות על רכב ישן כזה הוא התנצל ברוב רגשנות כדרכו, כרע על ברכיו ו... כן, זה קרה שוב.

לפעמים אני חושב שהוא ניסה לעצבן אותי רק כדי שיוכל לביים התנצלות אופראית רבת רגש שתסתיים בזיון מדהים. אהבתי כל רגע, חשבתי שהוא משעשע וחמוד ולא לקחתי אותו ברצינות אפילו לשנייה אחת. לא כשקינא בזמן שביליתי עם דני ולא כשטען שאני מתבונן בגברים אחרים, או גרוע מכך לדעתו, שהם מתבוננים בי.

"מי כבר יסתכל על שמן מכוער כמוני?" הייתי צוחק ממנו וסוחף אותו לחיבוק, מדגדג אותו ונושך את כתפיו עד שהיה נכנע ונופל צוחק על המיטה, שוכח את ההאשמות המשונות שלו ועושה איתי שוב סקס נפלא ולוהט.

רק אחרי השיחה עם אנה עלה בי פתאום החשד שאולי אני משחק מין תפקיד בהצגה שהוא ממלא בה את תפקיד הבמאי, התסריטאי והשחקן הראשי. לא יכולתי לדבר איתו ברצינות על הנושא כי השלמות הגופנית של גופו הזהוב הכריעה את כושר השיפוט שלי ובלבלה את ההיגיון הבריא שלי.

הערצתי אותו מכף רגל ועד ראש. הוא היה כל-כך יפה, כל-כך חינני. די היה לי לראות אותו מחייך אלי כדי להתמוגג כולי מרוב אושר וכשהוא היה מתפשט ומחבק אותי הייתי נמס מעונג.

מהרגע שנפגשנו הייתי בידיו כחומר ביד היוצר. הסקס שלנו היה נפלא, מטריף, לוהט ורצוף משחקי שליטה שבהן הוא ליהק אותי בתפקיד השולט. לא שחשבתי אפילו לרגע שמחוץ למיטה אני יכול להגיד לו מה לעשות.  

דומה שרובי, בניגוד לכל שאר תושבי מדינתנו המיוזעת, חי בספרה נעלה יותר, מרחף בעולם מעודן, תרבותי ואוורירי. בעולם שלו דברו איטלקית מתנגנת, שמעו מוזיקה קלאסית, ישבו על כסאות, ספות וכורסאות מחוטבים בטוב טעם ואכלו רק מאכלי גורמה שהוגשו בכלי חרסינה מעודנים. הרגשתי כל-כך בר מזל על שהוא החליט שהוא רוצה דווקא בי, עד שלפעמים לא יכולתי לנשום מחשש שהוא יתפכח יום אחד מהפנטזיה בה כיכבתי כגבר חלומותיו ויעיף אותי. השתוקקתי עד כאב להישאר בעולמו ונזהרתי לא לעשות משגה שבעטיו אגורש מגן העדן ולכן סתמתי את הפה, התעלמתי מכל סימני האזעקה שהרעישו סביבי והמשכתי ליהנות מחיי לצד החבר המושלם שלי.

כמה ימים אחרי השיחה עם אנה היא בקשה ממני בשקט, כשרובי עוד ישן את שנת הבוקר שלו, שאקח אותו מהעבודה בערב כדי להעניק לה ולעידן כמה שעות של שקט ופרטיות לפני שרובי יחזור להחמיץ פנים אל המחזר של אימו.

מובן שהסכמתי, הומו או לא, האישה היפה והענוגה הזו יכלה לגרום לכל גבר לעשות כל מה שליבה חפץ. אם היא השפיעה ככה עלי אני מתאר לעצמי איזו השפעה הייתה לה על עידן. קשה לי להגיד אם ריחמתי עליו או קינאתי בו.

בשבע בערב, מיד לאחר הלימודים, באתי לאסוף את רובי מהחנות של דוד ויטו. תכננתי לקחת אותו לסרט ואולי גם להציע לדני להצטרף.

בימים האחרונים הוא נראה לי עצוב ומסוגר. החנות הייתה ריקה מקונים, רובי היה במחסן, מסדר משהו ודוד ויטו היה פנוי לשוחח איתי.

הוא היה גבר כבן 55, נראה צעיר מגילו, דומה להפליא לאנה - אחותו הצעירה. ידעתי שהוא גרוש מזה שנים רבות וחי לבדו בדירה קטנה מעל החנות.

אל רובי התייחס כאל בנו ופינק אותו להשחית, מניח לו לצאת מהחנות מתי שירצה ומשלם לו משכורת גבוהה מדי.

"שלום בר" חייך אלי, "אני כבר קורא לרובי."

"לא." עכבתי אותו, מניח יד על זרועו, "תן לו להרוויח את המשכורת שלו. רציתי לדבר איתך קצת על רובי, הוא נראה לך בסדר?"

"למה אתה מתכוון בסדר?" קפא חיוכו של הדוד ויטו על פניו הורדרדים.

"ויטו" משכתי כיסא והתיישבתי מולו, "אני יודע שרובי היה מאושפז ואני יודע שהוא לא לוקח יותר תרופות."

החיוך נעלם ודוד ויטו קימט את מצחו בדאגה. "אנה יודעת?"

"כן, אבל היא חושבת שהוא לא היה צריך להתחיל בכלל לקחת תרופות."

"אולי, אבל להפסיק סתם ככה..."

"אולי תדבר איתו?" בקשתי.

הוא נאנח. "תראה, אני אוהב אותו כמו בן, אבל... אולי עדיף שאתה תדבר איתו? אני לא רוצה שהוא שוב יתפרץ ולך יש השפעה כל-כך טובה עליו, מאז שאתם יחד הוא מאושר מאוד."

ברור היה שדוד ויטו לא בנוי להטלת מרות אבהית על רובי. כבר מזמן חשדתי שמיום שאביו מת רובי פרק כל עול, ולא הקשיב לאיש.

"איזה מין אדם היה אבא שלו?" חקרתי.

"אה, דוד." נאנח ויטו, "הערצתי אותו, איזה גבר..." הוא חייך בחולמנות, "לאנה היה מזל שהוא רצה אותה." הוסיף, ונדמה היה לי ששמעתי שמץ של טינה בקולו. לשמע דבריו אפשר לחשוב שאנה היא איזו לכלוכית קטנה ולא אישה הדורה ומקסימה שכל גבר היה שמח לראות תלויה על זרועו.

"אני בטוח שהמזל היה כולו שלו." אמרתי באבירות, "אנה היא אישה מקסימה."

דוד ויטו חייך וטפח ברוך על זרועי. "זה בדיוק מה שדוד היה אומר תמיד. אתה באמת מזכיר לי אותו קצת." הוסיף ופנה לסדר משהו על המדפים מאחוריו.

"אתה מתכוון שאני דומה לו?" שאלתי, נרעש.

מעולם לא ראיתי תמונה שלו והייתי סקרן פתאום לדעת איך נראה אבא של רובי.

"לא בדיוק, לא בצורה החיצונית. הוא היה..." דוד ויטו סקר אותי מהורהר והחליט מטעמי נימוס לא להשלים את המשפט המקורי שלו. "הוא לא דמה לך חיצונית, אבל אתה זז כמוהו, במין החלטיות גברית כזו, כאילו ששום דבר לא יעמוד בדרכך." הסביר.

אני גברי והחלטי? נו מילא. מי אני שאהרוס לו את האשליות.

"אין לך תמונה שלו?" הפצרתי, ולהפתעתי הוא שלף קופסת עץ קטנה מקושטת בתמונה דהויה ומטושטשת של מלאכים ושלף ממנה כמה תמונות של גבר גבוה, רחב וחזק, כהה, בעל שיער שחור שופע ופנים גברים מחוטבים תקיפים ונאים.

לרובי היה מזל - תערובת הגנים של אביו ואימו הייתה מוצלחת להפליא. מאביו ירש את תווי הפנים הגברים ומאימו את העידון והצבעים הבהירים. לפלא היה בעיני שהגבר יפה התואר הזה חשק משום מה דווקא בממזר המכוער של משפחת פולאק.

"אבא של רובי היה ממש גבר נאה." נאנחתי, מתוסכל, "אני לא רואה שום דמיון אלי."

"נכון." הסכים ויטו בהתקף של כנות חסרת נימוס, "אבל בכל זאת יש בכם משהו דומה, משהו בעיניים או בתנועות שלכם... ולכן אני חושב..."

מעולם לא נודע לי מה הדוד ויטו חשב כי בדיוק ברגע זה נכנס רובי לחנות אחרי שבילה שעה שהוא הגדיר, זוועתית בצורה לא אנושית, במחסן החנות, ונפל לזרועותיי, מתעלם מהדוד ויטו שהביט בנו בעיניים בוהקות מחרמנות.

דני לא כל-כך רצה לבוא איתנו לסרט וגם רובי עשה לי פרצופים והעיר שהוא מעדיף להיות איתי לבד, אבל נאמן להבטחתי לאני התעקשתי והוא נכנע בתנאי שהוא יבחר את הסרט, וכמו שחששתי הלכנו לסרט בנות מתוק ובכייני.

רוב הסרט ביליתי בהתנשקויות עם רובי כשדני מביט בנו באי נוחות, מסב את עיניו ושב ומציץ בנו כאילו בעל כורחו. תודה לאל הזוועה המטופשת ההיא נגמרה והלכנו הביתה. כשהתיישבנו במכונית דני פלט זעקת שבר, הוא שכח את לקחת את המפתחות והוריו נסעו לחתונה, ומי יודע מתי ישובו.

מה יכולתי לעשות? מתעלם מהבעת פניו החמוצה של רובי הזמנתי את דני לבוא איתנו. "תישן אצלנו ומחר ניסע יחד לאוניברסיטה." הצעתי.

"אני אשאיל לך חולצה אם תרצה."

"תודה." אמר דני, נכא רוח. "סתם טריקו יספיק, סליחה רובי, אני מצטער, מאז שאני ומישל... מאז שהוא..." דמעות עלו בעיניו.

"מאז שהוא מה?" שאלתי, מודאג, ולא התפלאתי כלל לשמוע שמישל העיף אותו אחרי שדני התעצבן שמישל מבלה עם חברים בלעדיו, ולא רק סתם מבלה אלא גם הולך איתם למיטה.

לא הופתעתי כלל. זה היה צפוי, אבל צר היה לי על דני התמים שאכל את הלב בגלל שרליל קל דעת כמו מישל.

להפתעתי הדירה הייתה חשוכה ולמרות שהשעה הייתה כבר שתים עשרה בלילה מכוניתו של עידן לא נראתה. כנראה שהוא הלך הפעם מוקדם. בדרך כלל הוא נשאר לישון אצל אנה, גורם לרובי לחרוק בשיניו מרוב זעם מעל הקפה של הבוקר.

"אימא בטח עייפה והלכה לישון." אמר רובי, "מזל שהבן דוד המגעיל שלך לא הגיע היום. אולי הם נפרדו סוף סוף? אני מצטער בר, אבל אני ממש לא סובל אותו."

"עידן דווקא די נחמד." מחה דני קלושות, "מה יש לך נגדו?"

"הוא ישן עם אימא שלי." אמר רובי בחמצמצות, "זה לא מספיק?"

החלפתי מבט עם דני מעל לראשו של רובי שחיפש במקרר יין לבן יבש. "אדיפוס." אמרתי בלי קול והצבעתי על רובי.

דני גיחך ומיד הסתיר את פיו בידו. שתינו מהיין ורובי שלף כמה סיגריות מגולגלות ביד והציע שנראה סרט קצת יותר מעניין מהזוועה שראינו בקולנוע.

"אתה בחרת את הזוועה ההיא." מחיתי, "ודני בטח עייף נורא ו..." רציתי שדני ילך לישון וישאיר אותי עם רובי, אבל לרובי היו רעיונות אחרים.

"אתם, שני קשישונים עייפים שכמותכם, לכו לישון אם אתם רוצים," פלט בזלזול ולגם ישר מהבקבוק, "האדיפוס הזה רוצה לחגוג." הוסיף בעוקצנות קנטרנית.

נשכבנו שלשתינו על מיטתו, וראינו סרט הומואים שהלך והכחיל ככל שהעלילה המופרכת התקדמה. היינו שתויים וקצת מסטולים ובגלל הסרט נעשינו יותר ויותר חרמנים. לאט לאט אבדנו את העכבות שלנו ואחר-כך את המכנסיים והתחתונים, ובסופו של דבר הצופים בסרט עלו בביצועיהם על השחקנים.

אני מניח שרובי יזם את הקטע ההוא בגלל שהתבדחנו על חשבונו וקראנו לו אדיפוס, אם כי אחר-כך הוא הכחיש את חשדותיי בתוקף ואמר שרק רצה ליהנות קצת אחרי השעמום של הסרט ההוא.

אני שמח לדווח שהוא נהנה מאוד, לא רק קצת. בדרכו המתפנקת, שתלטנית, שהקסימה אותי תמיד, הוא השפיט אותי ואת דני שרעד כולו מחרמנות ונחפז למלא את פקודותיו של רובי עוד לפני שהוא הספיק לגמור לבטא אותן.

אני לא מתלונן. דני הרי נדלק על רובי מהרגע הראשון שראה אותו, ואחרי האכזבה שנחל ממישל הגיע לו איזה פיצוי קטן.

הערב ההזוי הזה על המיטה של רובי כשהוא משופד על הזין שלי - רעיון של החבר החרמן שלי - ומוצץ את הזין היפה של רובי, פיצה אותו לגמרי.

בילינו נפלא, כל אחד גמר לפחות שלוש פעמים. ניסינו המון תנוחות, צחקנו המון ולבסוף נרדמנו וישנו כמו מתים.

רק כשקמנו באיחור נוראי עם כאב ראש פועם ופה יבש, גילינו שאנה נעלמה עם עידן. היא השאירה לנו פתק כתוב בכתב יד מסולסל ואלגנטי, כתוב באיטלקית כמובן.

רובי קרא בו ושני כתמים אדומים וכועסים נדלקו על עצמות לחייו, בולטים על פניו החיוורים כתמרורי אזהרה.

מעולם לא ראיתי אותו כה נסער ונרגז. הוא פלט שטף של צעקות וגידופים באיטלקית ועשה הצגה שלמה, מנופף ידיים, רוקע ברגלים, ומתנהג כמו משוגע גמור בעוד אני ודני צופים בו בדממה נדהמת.

אני הייתי משועשע. הכרתי את ההצגות שלו ולא התרשמתי מזעמו התיאטרלי, אבל דני - ילד טוב חיפה - היה נבוך עד כאב.

"נו, תירגע כבר." אחזתי בכתפיו והושבתי אותו על כסא. "מה קרה? איפה אימא שלך?"

"נסעה לקפריסין להתחתן עם הבן דוד שלך." צרח רובי, "אימא שלי כבר לא אימא שלי יותר, מהיום היא גברת פולאק! ברכותיי בר, מהיום אנחנו קרובי משפחה." אמר בקול מאשים ותקע אצבע זועמת בחזי.

"נו, אז מה? למה אתה מתעצבן כל כך?"

אם קיווית שתגובתי האדישה תרגיע אותו טעיתי טעות חמורה. הוא דחף אותי מעליו בכוח, רקע ברגלו ופצח בנאום מטורף לחלוטין. "הכל באשמתך! אתה זממת הכול, אתה תכננת את המזימה הזו עם הבן דוד הקרימינל שלך. זה היה רעיון שלך לפתות אותי ואת אימא המסכנה."

"רובי?" נדהמתי, "על מה אתה מדבר?"

רובי נעמד, ידיו על מותניו, והאשים אותי לתדהמתי שאני ובן דודי תכננו לגנוב את כספה של אימו, שאני זה שסידר את התקלה במעלית כדי לפתות אותו, והכריז שאני הבאתי את עידן לביתו כדי שיפתה את אימא שלו, ועוד ועוד שטויות מטופשות ממין זה.

"בחייך רובי," ניסה דני להשחיל מילה לנאום השוצף, קולו צרוד מפאת החמרמרת וההלם. "עידן מהנדס מכובד בחברה גדולה והוא לא צריך כסף מאף אחד."

דבריו רק העלו את חמתו של רובי עוד יותר. הוא הסתער על דני בצעקות, האשים אותו בניסיון לגנוב ממנו את החבר שלו, שוכח שרק לפני שנייה אמר לי שהוא שונא אותי ושאסתלק לו מהעיניים.

דני המבוהל ניסה להתווכח איתו שזה לא נכון, ושמה פתאום, והאדים כולו ממבוכה לשמע ההאשמות המטופשות ההן, דבר שגרם לו להראות אשם להפליא.

אחר-כך הוא התוודה לפני בסוד, ששכח בכוונה את המפתחות שלו כי לא רצה לחזור הביתה, אל הוריו המנדנדים, וקיווה שנזמין אותו לישון אצלנו, אם כי בחלומותיו הפרועים ביותר לא חלם על אורגיה פרועה שכזו.

במקום להתווכח ניסיתי לגעת ברובי ולהרגיע אותו, מקווה שבעוד רגע הוא יחזור לעצמו ושוב יהיה מתוק כמו תמיד, יתנצל בפני ברוב רגש והכל יגמר בהתפייסות נפלאה בנוסח אופרטה איטלקית, אבל הפעם זה לא קרה והמריבה הסתיימה בכך שרובי חטף את מפתחות מכוניתי ושעט החוצה, צועק באיטלקית.

הרבה אחר-כך, כשניסיתי לברר לאן היו מועדות פניו הוא לא זכר שום דבר מאותו אירוע ואולי, בהתחשב בתוצאות הבוקר הארור ההוא, מוטב שכך.

רצנו אחריו, אבל הוא היה זריז מאתנו. נכנס לרכב שלי שעמד בחניה מתחת לדירה והדהיר בפראות ישר לתוך פיקוס ענק ומכוער שניצב על המדרכה ממול. מיד אחר כך מישהו צרח בפראות, כנראה שאני. זיכרוני מהאירוע המחריד מקוטע ולא רצוף אבל אני יודע שמשכתי את רובי מתוך המכונית המעוכה והשכבתי אותו על המדרכה ואני זוכר בחדות מדהימה את שברי הזכוכית השבורה שנצצו בשמש סביב גופו הדומם ואת פניו היפות מכוסות בדם שנזל מחתך עמוק ומכוער שנפער במצחו.

אחר-כך הייתי לצידו באמבולנס המיילל, ומישהו אמר, על רקע צווחת הסירנה, "הבחור חי, אבל האוטו טוטאל לוס."