ב. לא מסביר, לא מתנצל

3. ברירת מחדל

הדירה הייתה דירת סטודנטים רגילה, רהיטי קש זולים עם הרבה כריות צבעוניות, הפוף הישן שהיה זכור לי מהחדר שלו בבית הוריו, וגם שולחן הכתיבה שלו שפעם ישבתי עליו ערום בעוד הוא...

"לקח לי שנה שלמה להתגבר על מה שעשית לי." שחתי לו, יודע תוך כדי כך שאני משקר, שלא התגברתי ושלעולם לא אתגבר.

"דולי." הוא ניגש אלי, מושיט לעברי את ידו. נסוגותי ממנו, פתחתי דלת שעמדה מאחורי ופתאום הייתי בחדר שינה קטן ואפלולי. הוילון הצהבהב הישן שתלה בחדר ילדותו היה תלוי גם פה, מקושט באותם פרחים עליזים, והנה אותה מיטת שלושה רבעים שעליה בילינו לילות אהבה כה רבים ואותו כיסוי מפוספס בכל צבעי הקשת מונח עליה.

מזועזע מההסתערות הזאת של חפצים כה רבים מעברנו המשותף ניגשתי לחלון, הסטתי את הוילון והבטתי החוצה. לפחות הנוף בחוץ היה אחר, לא הרחוב השקט והירוק בו גרים עדיין הוריו אלא היכל הספורט של הטכניון ומתחתיו כביש הומה מכוניות ותחנת דלק.

"דולב, תפסיק לברוח, שב רגע." הניח נדב יד על כתפי, "אני רוצה לדבר אתך... להסביר."

"אין צורך, זה מיותר. חוץ מזה אני צריך ללכת."

"אל תדבר שטויות, שב כבר." הוא אחז במרפקי, הוביל אותי כמו ילד סרבן מהחלון אל המיטה, הושיב אותי עליה והתיישב לצידי.

"דולי, הייתי בהמה. התנהגתי כמו אידיוט חסר רגש, לא הבנתי מה אני עושה לך, הייתי רק ילד אז וכשהורי התחילו לחקור אותי למה אני מבלה רק אתך ולמה אין לי חברה... פשוט נלחצתי נורא וניסיתי... ניסיתי להיות מה שהם רצו, אתה מבין?"

נדב הביט בפני במבט המתחנן הזה שמעולם לא יכולתי לעמד בפניו והניח יד על לחיי, מאלץ אותי להישיר אליו מבט.

כפיתי על עצמי להתבונן היטב בפניו, להשוות אותן לפנים הצעירות ששמרתי בזיכרוני, מנסה לעמוד על ההבדלים. כמוני גם הוא התבגר בשנים האלו, תווי פניו היפים איבדו את שמץ הרכות הילדותית העגלגלת שלהן, הוא הפך לגבר, גבר צעיר ויפה תואר בעל עיניים כהות ומלאות רגש, פה רחב ונדיב, אותה גומת חן שובבה בצד שמאל ואותן גבות ישרות ועבות שבלורית שיער שחור וחלק נופלת עליהן בחן.

אלו היו אותן פנים שאהבתי שנים כה רבות, הפנים שאני עדיין אוהב. גופו התמלא ונעשה שרירי יותר, זיפי זקנו נעשו כהים וצפופים יותר, כתפיו התרחבו ועורפו נעשה עבה וחסון, אבל עורו נותר עדיין שחום וקטיפתי, מזמין לטיפות ונשיקות, וכתפיו היו עדיין נטויות בזווית השחצנית הזו שהסתירה פגיעות וחשש של ילד שננטש כתינוק ואומץ על ידי הורים מבוגרים מידי שאהבו אותו חזק מידי ונואש מידי, תולים בו את הסיבה לקיומם.

אביו לקה בהתקף לב בחופש הגדול האחרון שלנו לפני שהוא עלה לכיתה י"ב, הוא התקשר אלי לספר לי על כך, הזמין אותי לבוא לביתו לבקר אותו ואז אזר עוז וגילה לי שהוא מאומץ. מיד אחר כך נבהל וביקש שאשמור את סודו רק לעצמי.

גאה באמון שנתן בי אמרתי לו שגם אם יענו אותי לא אגלה מה סיפר לי ושלמענו אני מוכן לעשות הכול.

הוא חייך, "הכול?" שאל בהתגרות, "באמת? ממש הכול?"

"כן, באמת, ממש הכול."

"גם לנשק אותי על הפה עם לשון והכל?"

"תנסה ותראה." אמרתי.

בלי להסס הוא נענה לאתגר שלי וניסה וככה התחילה האהבה שלנו. מי שיער שארבע שנים אחר כך נשב שוב על אותה מיטה, אותו וילון צהוב מעוטר פרחים מתנופף מאחורינו ונביט זה בזה כמו זרים.

"היית עם בחורה נדב? באמת? אהבת אותה?"

הוא משך בכתפיו, "סוג של... היא הייתה מאוד יפה, דיברה מעט מאוד אנגלית ואני כמובן לא יודע הולנדית. אולי בגלל זה הסתדרנו לא רע, וחוץ מזה עישנתי המון בתקופה הזו. היה לי המון סקס באמסטרדם, איתה ועם אחרות, וגם עם אחרים."

"באמת?" שאלתי, מודע לכך שהכאב שדבריו גורמים לי ניכר על פני. זה היה משפיל, אבל אף פעם לא ידעתי איך להסתיר את רגשותיי מפניו.

הוא ליטף את לחיי, מתנצל. "היינו רק ילדים דולי, לא הכרנו שום דבר אחר חוץ מאשר זה את זה. אולי טוב שנפרדנו לזמן מה, קיבלנו קצת ניסיון עם אחרים, למדנו להעריך את מה שהיה לנו... הרי גם אתה... אני בטוח שהיו לך אחרים."

"כן, אבל לא אהבתי אף אחד אחר כמו שאהבתי אותך."

"גם אני לא." הוא אמר בפשטות וחיבק אותי.

השבתי לו חיבוק, נמס לתוך חיבוקו, מנשק אותו שוב, ושוב, ושוב, חש איך המגע בו מגשר על כאב הפרידה הנוראה, מחזיר אותי לעצמי הישן והתמים.

רק אחרי שהוא התחיל לפתוח את מכנסי התנערתי בבהלה, נזכר שאני לא אותו ילד מאוהב שהיה מוכן לעשות הכול בשבילו. "לא! מספיק, די, תפסיק נדב. אני לא יכול, אני חייב ללכת הביתה, קיריל מחכה לי."

"מה זה קיריל?" צחק נדב, ממשיך לפרום את כפתורי מכנסי.

"קיריל זה החבר שלי. אנחנו גרים יחד כבר מעל שנתיים."

נדב הניח לי והתיישב, "איזה מין שם זה קיריל?" כיווץ את גבותיו בזעף.

"שם של מלך רוסי. אותיות קיריליות? זה על שם המלך קיריל."

"וואלה? חשבתי שלכל הרוסים קוראים אלכס או יורי."

"אל תדבר שטויות נדב. קיריל זה שם רוסי די נפוץ."

"הוא יהודי? הוא מדבר עברית?"

"בטח שהוא מדבר עברית. הוא בארץ מגיל עשרים וחמש, שמו קיריל רבינוביץ, אבא שלו יהודי, אימא שלו... אני חושב שלא. זה לא משנה, הוא בישראל כבר עשרים שנה כמעט ו..."

"רק רגע, בן כמה הוא אמרת?" אחז נדב בפרק ידי באחיזה שעוררה בי נשכחות וגרמה לדמותו הכול כך ברורה של קיריל להיטשטש מעט במוחי.

"הוא בן ארבעים וחמש, מבוגר ממני בעשרים ואחת שנים, אבל..."

"ארבעים וחמש? אבל הוא ממש זקן!" נדהם נדב והידק את אצבעותיו על פרק ידי, מטלטל אותי מעט, "מה יש לך מהקשיש הרוסי הזה?"

"הוא לא קשיש, ואני אוהב אותו. מה חשבת, שאני אשב ואחכה לך כל ימי חיי?"

"בטח שלא, אבל..."

"בניגוד להולנדית שלך לו לפחות יש לו זין." התפרצתי בזעם, "והוא אוהב אותי, טוב לנו יחד ואיתו אני באמת מזדיין, לא כמו שהיה אתך."

הוא שמט את פרק ידי בחטף והתרחק ממני, זה כאב, המקום בו נגעו אצבעותיו בעורי צרב פתאום. מוזר שההימנעות שלו ממני הכאיבה לי יותר מהמגע.

"מה שהיה ביני ובינך, הדברים שעשינו, כל הפעמים שישנו יחד..." הוא התנשם, בולע מילים, מתבלבל, "זה הדבר הכי טהור ויפה שקרה לי בחיים, זה... זה אף פעם לא היה סתם זיון. זיונים היו לי עם אחרים... עם אף אחד לא הרגשתי כמו שהרגשתי אתך דולב, חשבתי שגם אתה..." דמעות התנוצצו על ריסיו, הוא מחה אותן בזעף בגב כף ידו, "חשבתי שאהבת אותי."

"אהבתי אותך מאוד, אחרי שעזבת אותי בלי הסברים התאבלתי וכעסתי ונפגעתי מאוד, לקח לי המון זמן להתגבר על מה שעשית לי. עכשיו אני חי עם מישהו ששונה ממך לגמרי, וטוב לנו יחד."

"כמו שהיה לך טוב איתי? גם בשבילו אתה מוכן לעשות הכול?"

"זו לא שאלה הוגנת." קמתי ופניתי לדלת, "אין לך זכות להופיע ככה, פתאום, ולשאול שאלות כאלו נדב."

הוא קם גם כן. "אתה צודק, אני מצטער. כל כך שמחתי לפגוש אותך פתאום עד ששכחתי שהכול שונה עכשיו, אתה עוד כועס עלי דולי?"

"לא, בטח שלא. עבר לי."

"ונוכל להיות לפחות חברים?"

"בטח, אני אשמח מאוד."

"אז תביא חיבוק." פרש אלי ידיים פסעתי לתוכן, מחבק אותו. זה היה נעים ומוכר כל כך, ריחו היה כה מוכר, מגע שערו בין אצבעותיי, שפתיו על לחיי ואחר כך שוב על שפתיי הזכיר לי רגעי רוך וסערת רגשות שהצלחתי להדחיק שנים רבות.

אין לי מושג איך הגענו שוב למיטה וכמה זמן שכבנו שם, מושכים זה מזה את הבגדים, מתחבקים, נלחצים זה אל זה, שוכחים מה עבר עלינו מאז היינו יחד, חוזרים להיות הילדים התמימים שהיינו פעם.

בסופו של דבר התנערתי וקמתי, ערום למחצה, לח מזיעה ומזרע וכשלתי למקלחת. עד שיצאתי נקי ולבוש הוא כבר ישן, מכורבל בשמיכה, מחייך בסיפוק חיוך מתוק.

רכנתי מעליו לנשק לו לפרידה. "אל תלך." לכד שוב את פרק ידי, "תישאר איתי."

"אני לא יכול נדבי, אני חייב ללכת, קיריל... אני חייב."

עיניו נפקחו, מבטינו נפגשו, דמותי נשקפה באישוניו השחורים כשאני קטן והפוך, אבל עדיין אני.

"אז תיפרד ממנו." התהדקו אצבעותיו על עורי.

"אני... אני אחשוב על זה."

"מה יש לחשוב? אתה אוהב אותי ואני אותך. מה הבעיה?"

ושוב, כמו הד מהילדות, חשתי את התחושה המעיקה הזו שאני נקרע בתוכי, שכל חלק בי נמשך לכיוון אחר והרצונות המנוגדים שלי הולכים מכות בתוכי, תחושה מעיקה ומוכרת מאוד.

"אני לא מסוגל סתם לזרוק אותו נדב, אתה אולי יכול להעיף בן אדם שאוהב אותך בלי שום הסברים, אבל אני לא."

הוא עצם שוב את עיניו. "זה לא הוגן מצידך דולי. הייתי רק ילד אז, ואימא ואבא... פחדתי לפגוע בהם, רציתי... ניסיתי להיות אחר, הייתי צריך לבחור ביניכם ו... אני באמת מצטער דולי, סליחה שאני לוחץ עליך, קח את הזמן שלך."

"ואתה תחכה לי עד שאני אפרד ממנו? ומה אם אני לא רוצה?"

"אתה לא יכול להיות עם שנינו. אתה חייב לבחור דולי. לא, אל תענה לי. לך הביתה, תסתכל עליו טוב טוב ותחשוב למה אתה איתו."

"מה יש לחשוב, אני איתו כי אני אוהב אותו."

"לא נכון. אתה עם הקשיש הרוסי שלך כי אתה לא אוהב להיות לבד ולא מתאים לך סתם סטוצים. ברור שהוא ברירת מחדל. הוא בטח צריך ויאגרה כדי להעמיד את הזין."

"כמו שהבחורה ההולנדית הייתה ברירת מחדל בשבילך? היית צריך ויאגרה כדי לזיין אותה?"

"דולי." נדב עיקם את פיו במורת רוח, "לא מתאים לך לדבר ככה."

"אולי פעם לא התאים לי, אבל השתניתי."

"אני רואה, ובכל זאת אני אוהב רק אותך. תבוא לבקר אותי מחר?"

"אולי, לא יודע. ביי."

שמור     בטל

כל הדרך הביתה חשבתי מה כדאי לספר לקיריל. התלבטתי עד כמה אני צריך להיכנס לפרטים, אם בכלל, אולי סתם אפטיר כבדרך אגב שפגשתי היום את האקס שלי והתפייסתי איתו ו... בעצם למה אני צריך לספר לו דבר כזה? מה זה יועיל? אולי עדיף לשתוק?

הרי ברור שלא אפגוש שוב את נדב, בטח שלא ביחידות. אולי ניתקל זה בזה בטכניון, אבל זה הכול. אני אגיד לו שלום קריר ואניח לו להבין לבד שמה שקרה היום זו טעות חד פעמית שלא תחזור, שיותר לא אגע בו, לא אריח אותו, לא אעביר את אצבעותיי בתוך שערו הרך, לא אחוש את אצבעותיו מתהדקות על פרק ידי ולא תהיה לי לעולם הזדמנות לגלות לו מה אני אוהב לעשות כיום במיטה ועד כמה אני משתוקק לחוש את הזין שלו ב... די!

הוא אמר לי בפירוש שעלי לבחור, או הוא או קיריל, וברור שאני נשאר עם קיריל שאוהב אותי בעדינות ובנדיבות כל כך הרבה זמן, וחולק איתי את חייו כבר מעל שנתיים, מחבב את הורי ואת אחי ומכיר אותי כל כך טוב, כמעט כמו שאני מכיר אותו, זאת אומרת אני חושב שאני מכיר אותו, כלומר... האם אני באמת יודע מה הוא יגיד אם אכנס הביתה ואספר לו את האמת?

איך הוא יגיב? הוא יכעס? הוא יפגע? הוא יבכה?

פתאום קלטתי שלמרות שאני ישן איתו כבר כל כך הרבה זמן אין לי מושג איך הגבר השקט והעצור הזה יגיב אם ידע מה עשיתי במקום ללכת להרצאה. מה הוא יעשה אם אגיד לו שאני חושב שאני אוהב גם את נדב? יזרוק אותי מהבית, יכה אותי? 

ברגע שנכנסתי הביתה נעשה לי ברור שהערב הוא לא הזמן המתאים לפצוח בווידוי מפני שדאפי היה תקוע לו באמצע הסלון שלנו, חופר לקיריל בשכל על ההצגה החדשה שראה רק אתמול, מסביר לו בתנועות ידיים רחבות ובהרבה פאתוס למה התפאורה שם הייתה על הפנים, ואיך הוא היה עושה את זה טוב יותר, ולמה צריך לתלות את התאורן מהרגליים, ראשו כלפי מטה, ולבצע בו חארקירי שיגאל אותו מטמטומו.

דאפי (ששמו האמיתי הוא יוסי שכטר) נקרא בפי כולם דאפי בגלל הערצתו לסדרת הטלוויזיה 'הממלכה הקטנה'. הוא רכש חיבה מיוחדת לדמותו של דאפיד השמן והמצחיק – ההומו היחיד בכפר – שהאמת, למרות כל מאמציו של דאפי לרזות ולהתחטב, דמה לו מאוד בגזרתו העגלגלה.

פגשתי אותו לפני כשנתיים כשעבדתי כמאבטח באיזה אולם נידח שאירח הצגות חובבים. הוא היה האחראי על התפאורה והתלבושות ולמרות שהתאמצתי להתעלם ממנו היה קשה לא לשים לב שהבחור הנשי והשמנמן הזה מוצא לו כל מיני תירוצים מוזרים להגיע לכניסה, שם עמדתי כמו טיפש ובדקתי תיקים, חיטטתי בארנקים ושאלתי אם יש נשק.

די מהר התיידדנו – אני מתרכך כשמביאים לי תה חם ועוגיות תוצרת בית ושואלים אותי בדאגה אם לא קר לי ולא משעמם לי, ומה שלומי בערב קריר כזה – ואת הפרצוף העצוב שהוא עשה כשגיליתי לו שאני חי עם החבר שלי לא אשכח לעולם.

בכל זאת הוא המשיך להיות נחמד כלפי ודאג לספק לי אוכל ושתייה ולבדוק מידי פעם מה שלומי. כאות ידידות וחיבה הוא נתן לי כרטיס לבכורה של ההצגה והפציר בי לצפות בה. נתתי את הכרטיס לקיריל כי הייתי בתפקיד באותו ערב וחוץ מזה אחרי שראיתי כל כך הרבה חזרות הכרתי את המחזה בעל פה.

קיריל צחק כשסיפרתי לו על דאפי ושמח להגיע להצגה, טוען שהוא חייב לבדוק את המתחרים שלו. דאפי לחץ את ידו בחום ושיבח אותי בפניו, סיפר לו שאני המאבטח הכי מסור, רציני ויפה בעיר, ודי מהר השניים התחבבו זה על זה, ומאז הפך דאפי לידיד של שנינו והרבה לבקר אותנו, להזמין אותנו להצגות שבהן עבד, לספר לנו סיפורים מצחיקים - שבעצם היו עצובים - על אימו וסבתו השתלטניות שלא הפסיקו לנדנד לו שיתחתן כבר, על אביו השתקן והביישן שאהב אופרה, על אחיו שהוא כינה 'היצור' ועל אחותו הגדולה - הבן אדם הנורמאלי היחיד במשפחתו - שהשכילה להתחתן ולעזוב את הקן, משאירה אותו, את אביו ואת אחיו היצור לחסדי אימא וסבתא.

היום דאפי היה נרגש מאוד כי קיבל הצעה מפתה לעזוב את עולם התיאטרון שכלפיו רכש אהבה לוהטת, למרות שהרוויח שם פרוטות, וללכת לעבוד כמעצב בגדים במפעל שהתמחה בייצור חולצות טריקו.

"רעיון מצוין, סוף סוף תוכל להרוויח די כסף ולעזוב את ההורים!" התלהבתי, "תוכל לשכור דירה משלך ואולי סוף סוף יהיו לך חיים. אולי אפילו חבר?"

הוא האדים והשפיל את עיניו. "הבטחת שלא נדבר על זה דולי." מלמל בתוכחה, מציץ בעצבנות לעבר המטבח שם עמד קיריל ושטף כלים כשהוא שורק לעצמו חרש.

דאפי לא ידע (ואני מקווה שלא ידע לעולם) שמעלתי באמונו וסיפרתי לקיריל את הסוד הנורא שנצר בליבו. דאפי, למרות שהיה כבר כמעט בן שלושים והתנהל בעולם כאוחצ'ה מוחצנת ובוטה, מספר סיפורים נועזים על סקס בשירותים של מועדונים, שתייה, סמים וכיוצא בזה, היה בתול. בכל פעם שמישהו ניסה אליו דבר היה נרתע בבהלה ובורח הביתה לאימא.

די מהר הבנתי שהתלונות שלו על אימו השתלטנית שפיתחה תלות בנוכחותו, ועל מחסור כרוני בכסף הנובע מאהבתו לתיאטרון שבגלל העיסוק בו הוא לא מצליח להרוויח די כסף ולעזוב את הבית היו סתם תירוצים.

הוא היה יכול לעבוד כמעצב תעשייתי - היה לו תואר ראשון במקצוע הזה - להרוויח משכורת סבירה ולעזוב את הבית, אבל משום מה הוא העדיף להמשיך ולגור בחדר בו גדל כל חייו, להתלונן על אימו וסבתו ולסבול מאחיו, היצור הבלתי נסבל, לריב עם אביו ולקנא באחותו שפרשה כנפיים וחיה עם בעלה וילדיה בווילה נחמדה במושב.

"מה פתאום קיבלת הצעה לעצב בגדים?" השתוממתי, "ממתי אתה מעצב?"

הוא הסמיק מנחת ושלף כמה חולצות שעיצב במו ידיו, מסביר לי איך הלך לו לתומו בקניון, לבוש בחולצה שסחב מאביו ושיפצר עד לבלי הכר, ואיך בעל אחד החנויות הזמין אותו פנימה, התפעל מבגדיו והתעקש להציג אותו לפני מנהל מפעל חולצות טריקו שהילל ושיבח אותו על טוב טעמו והמקוריות שלו והפציר בו לבוא ולעצב לו קו חדש של חולצות.

"אולי באמת כדאי שתעשה את זה דאפי? תנסה לפחות, אם תהיה לך עבודה שווה תוכל לעזוב את ההורים, לחיות לבד לחפש מישהו ש..."

"אני אף פעם לא אמצא בחור יפה כמוך." לחש ונגע בחטף בידי ומיד משך אותה חזרה נבוך וברח למטבח לבלבל את המוח לקיריל.

יכול להיות שקיריל באמת צודק כשהוא טוען בתוקף שדאפי מאוהב בי? צחקתי כשהוא אמר את זה בזמנו והזכרתי לו שדאפי חבר טוב שלו וברור שהוא מחבב אותו מאוד.

"אותי הוא מחבב, אבל אותך הוא אוהב."

"שטויות, אל תגיד שאתה מקנא?"

"לא, אבל גם אני מחבב אותו וחבל לי עליו למרות שמצד שני... לא יודע, אולי זה מה שהוא צריך? לאהוב מישהו שלא יכול לאהוב אותו חזרה, רק ככה הוא יכול."

"מה יכול? הוא יהיה בקרוב בן שלושים והוא עדיין לא עשה סקס. פעם מישהו חיבק אותו וניסה לתת לו נשיקה והוא ברח הביתה ולא יצא מהמיטה שבוע שלם מרוב בהלה."

קיריל נאנח ואמר שזה עצוב ושחבל שדאפי לא הולך לטיפול או משהו, ואחר כך הפך אותי על בטני והחל מנשק את גבי, מתחיל מהעורף ויורד לאיטו עד לישבני ואחר כך... ברגע שהוא חדר לגופי פרחו מראשי דאפי והבעיות שלו גם יחד. הייתי מכור לעונג הזה שלא היו לי די מילים לתאר בפני קיריל כשניסיתי לשכנע אותו שינסה גם כן.

הוא סירב כל פעם מחדש, דוחה אותי בעדינות אך בתוקף. "אבל זה כל כך טוב זה... זה פשוט... כשאני מרגיש אותך בתוכי אני פשוט... למה אתה לא רוצה לנסות גם?"

"ניסיתי כבר פעם וזה לא מצא חן בעיני דולי, עזוב, אני מאוד נהנה אתך גם ככה. זה בסדר."

"אולי לא ניסית עם הגבר הנכון? הכול עניין של אמון ואהבה. אני בטוח שאם תעשה את זה עם מישהו שנוח לך איתו ושאתה בוטח בו לגמרי אז..."

הוא שב והניד את ראשו, חסם את פי בנשיקה והתעקש לא לנסות. חבל, מעניין למה שני הגברים היחידים שהייתי איתם במיטה מסרבים בעקשנות כזו לסקס אנאלי, ואיזה מזל שהסרבנות של קיריל היא חד צדדית ואין לו שום בעיה לשמח אותי ולהטריף אותי מעונג למרות שהוא מסרב משום מה לקבל ממני את אותו היחס.

נדב היה עוד יותר עקשן ממנו וסירב אפילו לדבר על חדירות. לחכך את אברו בין פלחי ישבני היה המקסימום שהוא היה מוכן לעשות. הדבר שהוא אהב באמת היה לשכב מולי ערום, להתנשק ולשפשף את הזין שלו בשלי ובסוף לגמור על בטני בעוד אני גומר עליו. אפילו מציצות הוא לא אהב במיוחד, מה שבאמת ציער אותי כי היה לו זין כל כך יפה וטעים. אם אני באמת אעזוב את קיריל ואלך לחיות עם נדב אצטרך לוותר על חדירות ולהסתפק רק באוננות המשותפת הזו שהיא אמנם נעימה מאוד, אבל...

"דולי, אני חייב ללכת, הבטחתי לאבא להסיע אותו לאופרה. ביי חמוד, וקיריל, תחשוב בבקשה על מה שאמרתי, אני מחכה לתשובה שלך."

"איזה תשובה? על מה אתה מדבר דאפי?"

"קיריל יסביר לך, אני חייב לברוח." הוא נמלט במהירות מהדירה, מקפץ במדרגות בזריזות למרות משקלו העודף.

4. פאנטה ריי

"על מה הוא מדבר קיריל, לאיזה תשובה הוא מחכה?"

קיריל נאנח, "לא משנה, החבר שלך משוגע. למה הגעת כל כך מאוחר?"

"אני אספר לך אחר כך, קודם אתה."

קיריל התיישב על הספה, ביקש שאקשיב בשקט ולא אתעצבן.

אחוז סקרנות התיישבתי לצידו והבטחתי להקשיב בשקט.

"מרוב התרגשות מהצעת העבודה שקיבל דאפי גילה לי שהוא בתול." סיפר קיריל, "ואל תדאג, העמדתי פנים שאני מופתע וניסיתי לשכנע אותו לנסות ללכת לטיפול נפשי כדי להשתחרר מהפחדים שלו, אבל לו יש רעיון אחר."

"איזה רעיון?" שאלתי, למרות שהתחלתי כבר לנחש לבד.

"שלכבוד יום הולדתו המתקרב אני אקח אותו למיטה ואגאל אותו מבתוליו."

"הוא ממש פסיכי! למה שלא ילך לנער ליווי או איך שלא קוראים לזה? נו, מה ענית לו?"

"אל תתרגז." הניח קיריל יד על ברכי, "אמרתי לו שאני אחשוב על זה ואחליט רק אחרי שאדבר אתך."

"על מה יש לחשוב? הרעיון הזה פשוט אידיוטי, נראה לך שאני אתן אותך בתור מתנת יום הולדת לדאפי? ככה אתה מכיר אותי?"

"אמרתי לדאפי שאתה תתנגד, שאתה בחור מאוד שמרן ושלא תבין."

"אני מבין טוב מאוד! הלכת וארגנת לך זיון עם מישהו אחר ואני אמור להסכים?" התעצבנתי, יודע שהתגובה שלי ממש לא במקום ובכל זאת חש נרגז ונעלב עד עמקי נשמתי.

"לא ארגנתי כלום." נעלב קיריל וסומק עלה על עצמות לחייו, סימן שגם הוא מתחיל להתרגז, "אבל דאפי חבר שלי ואם יש לו בעיה אז למה שאני לא אנסה לעזור לו?"

"כי לא מדובר בתיקון ברז דולף או גלגל מפונצ'ר, כי הוא רוצה ש... ש..." כל המתיחות והעייפות של היום הארוך הזה התנקזו מתוכי בבת אחת, ראשי הסתחרר ועיני החלו לדמוע.

"נו, באמת דולב, תפסיק כבר, אתה מתנהג כמו תינוק." אמר קיריל בשאט נפש ולא הלך אחרי כשהסתלקתי בזעם לחדר השינה והתחבאתי במיטה. 

"למה לא התקלחת?" שאל הרבה אחר כך כשהגיע למיטה אחרי שצפה באיזה סרט טיפשי עתיר מכות ויריות.

"לא בא לי." עניתי, מנומנם, ורק אז נזכרתי שבעצם התקלחתי כבר היום בדירה של נדב, "אני עייף מידי."

קיריל נשכב לצידי ערום ומשך אותי אליו, "אתה עובד קשה מידי, גם הלימודים וגם העבודה, לקחת על עצמך יותר מידי עומס. אתה עוד כועס עלי דולי?"

"לא יודע, קצת. אתה באמת רוצה לעשות את זה עם דאפי?"

"אני רוצה לעזור לו, להוציא אותו מהתקיעות הזו, שישתחרר מהפחדים ויתחיל לחיות."

"ואתה חושב שאם תתקע את הזין שלך בתחת השמן שלו הוא יהפוך פתאום לבן אדם משופר שלא פוחד מאימא שלו ומהחיים?"

קיריל חייך את חיוכו החכם והסבלני וליטף את ראשי, "אתה מקנא, זה מובן, אבל אל תתייחס לזה כמו אל זיון אלא כמו אל טיפול. תחשוב על זה כאילו אני עושה לו מסג' כי נתפס לו שריר, או נותן לו הנשמה מפה לפה כי הוא התעלף. זה נראה כאילו אני מנשק אותו, אבל זו בעצם החייאה."

"אני אגיד לך כמו מה זה נראה לי." התיישבתי נרגז במיטה, חש שכל גופי מעקצץ מרוב עצבנות, "זו לא החייאה ולא טיפול, זו פשוט חרמנות. נמאסתי עליך ואתה רוצה מישהו אחר, זה הכול."

במקום למהר ולהכחיש קיריל שתק ושילב את ידיו על חזהו, מביט ממני והלאה, מסתגר כמו תמיד בתוך הקונכייה הפרטית שלו.

"גם אני יכול לעשות דברים כאלו." התפרצתי, "לא רק לך יש הצעות."

"דולי, באמת... אתה יודע טוב מאוד שדאפי מאוהב בך, לא בי."

"ובמי אתה מאוהב? בטח שלא בי, אחרת לא היית חושב לעשות דבר כזה!" צעקתי והשלכתי עליו כרית.

"נו, דולי, באמת." החזיר קיריל בסבלנות את הכרית למקומה, "מה עובר עליך?"

"פגשתי היום את נדב, האקס שלי."

"באמת? מה שלומו?" שאל קיריל בשלווה ושב לשלב את ידיו על חזהו.

"בסדר גמור, נשאר אותו בחור יפה."

פניו של קיריל, כמו ברכה שקטה שמישהו השליך לתוכה אבן, רטטו לרגע. מצחו התקמט, שפתיו נרעדו, עיניו נעצמו ושבו ונפקחו, מישירות אלי מבט. "אתה עדיין אוהב אותו?" שאל.

"כן, לא, אולי, לא יודע." גמגמתי וברחתי למקלחת. התיישבתי על האסלה ובכיתי, חש שכל עולמי הקטן והמסודר מסתחרר סביבי.

קיריל פתח את הדלת, הקים אותי מהאסלה, חיבק אותי ולקח אותי חזרה למיטה, מבטיח לי שהוא אוהב רק אותי.

"לא נכון, נמאסתי עליך, אתה רוצה אחרים." התייפחתי.

"לא נמאסת עלי, אני אוהב אותך מאוד גם אם לפעמים אני רוצה... אם מתחשק לי לפעמים לגוון מידי פעם זה לא אומר... עזוב, בוא נלך לישון."

שכבנו ערים, מנסים להירדם, אך לשווא. לא ידעתי למה קיריל לא מצליח להירדם אבל אני חשתי כאילו כל אירועי היום הזה - שובו הפתאומי של נדב, ההצעה של דאפי וההערה של קיריל - גרמו לסילוקו של מסך ערפל שריכך את המציאות שלי, חושף אותה לפני על כיעורה.

"מאז שאתה איתי גיוונת פה ושם?" שאלתי אחרי שהשקעתי זמן רב בניסוח שאלה שלא תישמע טיפשית מידי.

הוא נאנח. "כמעט שלא." אמר חרש.

"עם מי?"

"לא משנה דולי, זו באמת שטות שלא שווה לדבר עליה. תעזוב."

"לא רוצה, עם מי?"

"מישהו מהחוג לשחמט שלי."

"אמרת שכולם שם נשואים וסטרייטים."

"נכון, אבל יש סטרייטים שיש להם לפעמים צד הומואי. הוא נשוי עם ילדים וזה סתם... זה רק סקס. הוא אוהב מאוד את אשתו ואני אותך, אין למה שאני והוא עושים שום קשר למה שאני מרגיש כלפיך. אני יודע שאתה לא מבין את זה דולב... אתה צעיר מידי, קשה לך להבין, אבל תאמין לי שזה רק סקס."

"אתה צודק, אני באמת לא מבין את זה." אמרתי, קמתי, לקחתי את הכרית שלי והלכתי לישון על הספה.

התעוררתי לפנות בוקר רגע לפני שנמר זועם קפץ מתוך הסבך שגדל במטבח הדירה שלנו והתנפל עלי בשיניים לטושות. איך הפכה הדירה שלנו, דירת שלושה חדרים רגילה עם מרפסת ששכנה ברחוב שקט בקריות לג'ונגל שורץ חיות טרף? לתת המודע שלי פתרונים.

התיישבתי רועד במיטה, מביט כה וכה כדי להיות בטוח שזה היה סיוט ושסביב הספה לא צומחים עצים גבוהים שנחשים משתלשלים מעליהם, וששום ביצה רוחשת תנינים לא מעלה אדים מדיפי ריחות רעים במסדרון המוביל לחדר השינה.

לא, הכול היה רגיל לגמרי חוץ מזה ששכבתי נוקשה בתנוחה לא נוחה על הספה בסלון במקום להיות במיטה שלי, צמוד לקיריל שאהב לחבק אותי מתוך שינה. קמתי לאט, דשדשתי על כפות רגלים קפואות לשירותים והשתנתי תוך כדי לטישת מבט חשדני באדנית היהודי הנודד שעמדה על אדן החלון, אבל הצמחים הירקרקים נראו תמימים לגמרי ולא הנידו עלה גם כשהפניתי אליהם את גבי ושטפתי את פני.

ליתר בטחון פזלתי לעברם דרך הראי כשצחצחתי שיניים, בודק אם הם מנסים להתחכם, אבל הם התנהגו יפה ולכן עזבתי אותם והלכתי לחדר השינה. קיריל שכב ער על גבו, ידיו שלובות מתחת לראשו, מתבונן בתקרה. האור בחדר היה קלוש מאוד, אבל ידעתי שהוא ער מפני שהוא היה יכול להירדם רק כששכב על צידו.

"אתה ער?" שאלתי

"כן, אני... אני חושב על כל מיני דברים. הכול בסדר אצלך?"

"לא כל כך. היה לי חלום מפחיד וקר לי ברגליים."

"בוא, אני אחמם אותך." הרים את שולי השמיכה.

צללתי תחתיה, מצמיד את כפותי הקפואות לרגליו החמות. "חלמתי שהדירה שלנו הפכה לג'ונגל מלא חיות טרף."

"ג'ונגל אמיתי? פה, אצלנו?" שמעתי את החיוך בקולו.

"אל תצחק, זה היה מפחיד נורא, כמעט אכל אותי נמר."

"ואיפה אני הייתי?"

"לא יודע. הייתי לבד. מזל שהתעוררתי בזמן."

"באמת מזל גדול." לחץ את ידיו על כתפי, מאותת לי בלי מילים להסתובב אליו. הסתובבתי, הנחתי את ראשי על החזה החם והרחב שלו ושלווה נעימה פשטה בגופי. לראשונה מאז נתקלתי שוב בנדב הרגשתי חמים, בטוח ורגוע.

"מה יהיה אתנו קיריל?" שאלתי.

"מה אתה רוצה שיהיה?"

"אני רוצה שהכול יהיה כמו קודם."

הוא הצטחק. "אי אפשר ללכת אחורה דולי, רק קדימה. פאנטה ריי, אתה יודע מה זה אומר?"

"שהכול זורם?"

"נכון, אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר, הכול משתנה כל הזמן. אני, אתה, העולם, אפילו נדב שלך כבר לא אותו נסיך שהיית מאוהב בו פעם."

"קיריל, אל תכעס, אבל אני ונדב, כשנפגשנו אז..."

"אל תספר לי בבקשה, אני מעדיף לא לדעת."

"אתה מקנא?"

"כן, קצת, אבל... אתה יודע דולי, בגילי לוקחים דברים כאלה פחות ללב. פעם הייתי בטח כועס הרבה יותר, נפגע, נבהל, מתרגז, זה אחד היתרונות של הגיל, אחרי גיל ארבעים אתה מבין שככה זה בחיים, הכל זורם ומשתנה."

"עכשיו אתה בטח מצטער שהסכמת שנהיה יחד."

"לא חמוד, נהניתי מכל רגע שהיה לי אתך, אבל אני יודע ששום דבר לא מחזיק מעמד לנצח ואם אתה רוצה ללכת..."

"אני לא רוצה." נלחצתי אליו, "אל תגרש אותי."

"טיפשון, איך אני יכול לגרש אותך?" הוא התהפך על צידו ודחף יד מתחת לעורפי, "בוא נישן קצת. אני הרוס מעייפות."

"כן, גם אני עוד די עייף, ומה נעשה עם דאפי?"

"לא יודע. נחיה ונראה. שקט דולי, תן לי לישון." 

ישנו עד שעה מאוחרת מהרגיל והתעוררנו מקול צלצול טלפון מדאפי. לרוע המזל אני עניתי והייתי צריך להקשיב לו בוכה, מגמגם, נסער, מתנצל ומתחנן שאסלח לו.

"לסלוח על מה?" שאלתי לאט, מנסה להתעורר. ראשי כאב וכל מה שרציתי היה ללכת להשתין ולשתות קפה, לא להקשיב להשתפכויות רגשניות ומבולבלות עוד לפני שצחצחתי שיניים.

"קיריל לא סיפר לך מה ביקשתי?"

"כן, הוא סיפר."

"ועכשיו אתה שונא אותי?" חקר דאפי בחרדה.

"לא, מה פתאום שונא? איך אפשר לשנוא אותך דפיד? הרי אתה ההומו היחיד בכפר." ניסיתי להרגיע אותו עם בדיחות הקרש שלי.

זה לא עזר, הוא המשיך להיות נסער ואומלל. "עשיתי טעות, פתאום הבנתי את זה, אני ממש ממש מצטער, בבקשה תסלח לי דולי."

"סלחתי דאפי, אבל אני לא יכול לדבר על זה, אני חייב ללכת להשתין."

"אתה מגיע לטכניון היום?"

"כן, ואני כבר מאחר. אני לומד עד אחת."

"אפשר להזמין אותך אחר כך לארוחת צהרים, אני נורא רוצה לדבר אתך, מזמן לא דיברנו בשקט, רק אני ואתה."

"בסדר." הסכמתי - הייתי מסכים לכל דבר רק כדי להגיע לשירותים - קבענו להיפגש בצהרים מול בית הסנט ודהרתי למקלחת.

אחרי שהשלמתי את שגרת הבוקר שלי הבאתי לקיריל קפה למיטה ולפי בקשתו התקשרתי בשמו למחסן והודעתי לעוזר שלו שהיום הוא חולה. הוא באמת לא נראה כל כך טוב, התלונן על כאב ראש, אבל סירב בעקשנות לקחת כדור וביקש ממני שאמהר לצאת כדי שלא אאחר, טוען שכל מה שהוא זקוק לו זה עוד כמה שעות שינה.

התארגנתי ויצאתי מודאג, מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה קיריל הפסיד יום עבודה. לא הצלחתי, הוא מעולם לא היה חולה קודם. עד היום נדמה היה שלתחלואים הקטנים שפוקדים כמעט כל אחד מאיתנו אין שליטה עליו והנה, דווקא בגללי שכל כך אוהב אותו הוא שוכב במיטה, חסר תיאבון ונרפה.

זה לא יכול להימשך ככה, אחרי שארגיע את דאפי אני אלך לדירה של נדב ואסביר לו שמה שהיה פעם ביני לבינו נגמר, ואחר כך אחזור לקיריל ואנחנו נחיה יחד באושר עד... ומה עם הטיפוס הנשוי ההוא שקיריל פוגש בחוג לשחמט? איך שכחתי ממנו?

במקום להקשיב להרצאה שקעתי במחשבות על כל העסק הזה של הגיוון, מופתע שאני כבר לא כועס אלא בעצם... אולי יש בזה משהו? הרי יש זוגות שיש להם יחסים פתוחים, ולמה אי אפשר לאהוב מישהו, לחיות איתו, לישון איתו ולנהל איתו משק בית משותף, אבל מהצד... אולי אוכל להמשיך בסוג של יחסים עם נדב תוך שאני חי עם קיריל שיש לו סוג של יחסים עם האלמוני הנשוי הזה שחי עם אשתו ו... ראשי הסתחרר לגמרי.

לרגע זה נראה פתרון אידיאלי, אבל כשהתחלתי לחשוב על הפרטים הקטנים נמלאתי גועל. איך אני אוכל להגיד לקיריל שאני חוזר מאוחר יותר היום כי אני נפגש לסקס עם נדב? מגעיל לחשוב שאהיה באותו יום עם שני גברים, קופץ ממיטה למיטה, ואם אני כבר מתעסק בפרטים קטנוניים, מה בדיוק עושה קיריל עם השחמטאי הנשוי והחרמן שלו, והאם בכל הפעמים שלא התחשק לו סקס זה קרה בגלל ההוא?

ניסיתי להיזכר איך בדיוק הוא התנהג כל פעם שחזר מחוג השחמט, עייף מהרגיל? רגוע יותר? או שאולי דווקא חרמן ולהוט לסקס?

לא, זה טירוף. זה יביא אותנו לשנוא זה את זה או גרוע מכך, להפוך לסתם שני גברים שחיים באותה דירה, אבל עושים סקס עם אחרים. אני לא אשרוד יחסים כאלו, בשום פנים ואופן לא. אני אוהב אותו יותר מידי, איך הוא היה יכול לשלוח אותי סתם ככה לנדב בלי להתעצבן אפילו קצת?

מצד שני הוא לא ישן כמעט כל הלילה בגלל שרבנו בעוד שאני ישנתי שנת ישרים, בעצם לא ממש... הרי התעוררתי מסיוט נוראי, מה עם הנמר שכמעט אכל אותי? בגלל החלום הדבילי הזה התחלתי לפחד מאדנית תמימה, אבל למחרת כן קמתי מהמיטה בעוד שקיריל נשאר חולה בבית... וזה רק היום הראשון, מה יהיה בהמשך אם נמשיך עם הטירוף הזה?

תשכח מיחסים פתוחים דולב, שום דבר טוב לא יצא מזה. תיפטר מהר מדאפי ותודיע לנדב שאין מצב, או שאולי כדאי להסתפק בשיחה בטלפון? אבל איך אפשר להודיע דבר כזה בטלפון? לא, אני חייב לדבר איתו פנים אל פנים, להביט ישר בעיניו היפות כשאני מסביר לו שאני אוהב את בן זוגי ולא רוצה... אם הוא יצטער ויבכה אני אחבק אותו, אלטף את עורו השחום והחלק, את שערו הרך ו... עומד לי רק מלחשוב על הזין המדהים שלו, אולי אצליח לשכנע אותו בכל זאת, לפני שניפרד לנצח, לנסות... איזה חרא אתה דולב! אתה לא יותר טוב מהאבא החרמן שלך שרודף אחרי קטינות.

דאפי המתין לי מול בניין הסנט, אוחז בידו צידנית קטנה וצבעונית. מחייך אלי חיוך ביישני הציע שבמקום לשבת ולשוחח במסעדה הרועשת וההמונית הזו נעשה לנו פיקניק קטן בחורשה הנחמדה שמתחבאת מתחת לבניין מדעי המחשב.

"עוד מעט יכרתו אותה בשביל לפנות מקום לאגף החדש. חשבתי שיהיה נחמד להיפרד ממנה בארוחה צנועה." הניח יד מפצירה על זרועי.

הסכמתי ברצון, מופתע מעט מהידע הנרחב של דאפי בגיאוגרפיה ובתוכניות הבינוי של הטכניון. חיש קל מצאנו את עצמנו מסבים לשולחן פיקניק מעץ שדאפי פרס עליו מפה משובצת אדום לבן ונחפז להעמיס עליה מעדנים ששלה מהצידנית שלו.

"התחלתי לעשות סקיצות לחולצות." סיפר לי, "וזה יוצא ממש טוב, אני אוהב את האתגר הזה."

"יופי, אני בטוח שעוד מעט תהפוך למעצב מפורסם וכשאני ארצה להיפגש אתך אני אצטרך להתחנן למזכיר הכוסון שלך שיזכיר לך מי אני בכלל." צחקתי.

הוא חייך חיוך חיוור, "אני לא חושב שזה יקרה, בטח שלא כל כך מהר."

"בטח שכן דאפי, אתה כל כך מוכשר ויצירתי, אני בטוח ש..."

"אם אני כזה מוצלח למה אתה לא אוהב אותי?" הוא התפרץ לדברי ואחר כך האדים כמו שרק בחורים בהירי עור ושמנמנים יכולים להאדים והתנצל על מה שאמר, על הבקשה הטיפשית שלו מקיריל ועל עצם קיומו בעולם.

"עוד מעט תבקש סליחה על האוויר שאתה נושם." מרחתי לחמנייה קטנה ועסיסית בדבש והגשתי לו.

"לא, אני לא יכול. הדיאטה."

"עזוב כבר את הדיאטות האלו, הן משמינות נורא. מה, אתה לא מאמין לי? מתי ראית בן אדם רזה עושה דיאטה? אה, שכחתי, בקרוב תתעסק כל היום עם דוגמנים חטובים שאוכלים רק סלטים ושישתוקקו להתמסר לך כדי שתכניס אותם לתצוגות האופנה שלך."

"די, דולי, שתוק רגע, תן לי לדבר ברצינות פעם אחת. אני כל כך אוהב אותך, אתה יודע שהתאהבתי בך ממבט ראשון, אני אוהב אותך נורא, אבל ידעתי שאני חייב לוותר על החלום הזה כי... כי איפה אני ואיפה אתה? ויש גם את קיריל שגם אותו אני נורא אוהב, אבל לא כמו שאני אוהב אותך ו... אתה מבין?"

"כן, בערך." לא יכולתי להתאפק וליטפתי את לחיו העגלגלת והסמוקה, עורו היה חלק וענוג כמו של נערה. "אז מה אתה רוצה מתנה ליום הולדת דאפי?"

"אתה יודע מה, אבל זה בלתי אפשרי מפני שאתה וקיריל... אתם... אתם האידיאל שלי, ואני, כמו איזה זבל, מנסה להידחף בכוח ולקלקל לכם."

"אתה לא זבל דאפי, די ללכלך על עצמך."

"אני כן. אני חרא של בן אדם, אני... אם היית יודע איזה חלומות איומים יש לי עליך, וגם עליו, על שניכם. אני רוצה ש... אני... אני כל כך מקנא במה שיש לכם... מנסה להתרחק ולא להעיק, אבל לא מצליח, לפעמים אני מרגיש שאני אוהב אתכם כל כך עד שאני מתחיל לשנוא אתכם ואני... אני חרא עלוב דולי, תאמין לי."

"אתה לא דאפי, זה לא נכון, אל תדבר ככה על עצמך, אתה בן אדם טוב והגון."

"ופחדן עלוב שלא מעז לעשות מה שכל חתול רחוב עושה בלי לחשוב פעמיים." נגס דאפי בזעם בלחמנייה, "בעצם רציתי לבקש ממך, אבל לא העזתי אז פניתי לקיריל, ופתאום הבנתי איזה נזק אני עלול לגרום ונבהלתי. אתה סולח לי דולי?"

"בטח, איזה שאלה, תראה דאפי, זה לא כזה סיפור, מה דעתך ש... כאילו... אני בטוח שיש בחורים ש... שאפשר לשלם להם על דבר כזה. תחשוב על זה כמו על מסג' או איזה טיפול אחר שמשלמים עליו."

"אבל זה לא באמת מסג' שמשלמים, עושים והולכים. זה משהו שצריך לאהוב כדי לעשות אותו, ואני אוהב רק אותך ואתה לא. אז זהו, אני אמות בתול." הכריז דאפי במעין השלמה קודרת שלא נעדרה ממנה שמץ של שביעות רצון חולנית.

"מי אמר שצריך להיות מאוהב כדי לזיין?" התקוממתי נגד העתיד הצחיח שהוא ניבא לעצמו. "זה ממש לא נכון דאפי, אני מסכים שזה האידיאל, אבל צריך להיות מעשי. מה, רק בני אדם מאוהבים עושים סקס?"

"לא יודע על אחרים, אבל אני... אני צריך להרגיש ש... וחוץ מזה אתה מעדיף גברים שנראים כמו קיריל ואני סתם..." הוא מילא את פיו בשארית הלחמנייה והשפיל מבט נבוך.

הבטתי בו חסר ישע, כל כך חיבבתי את הבחור החמוד הזה, הוא היה כל כך מתוק, מצחיק ומוכשר. נהניתי לצחוק איתו, לדבר איתו, להיות איתו, אבל נמשכתי אליו בערך כמו שנמשכתי לבחורות. הגברים שרציתי בהם נראו לגמרי אחרת ובלי לדבר על זה שנינו ידענו היטב שהעובדה הכאילו לא חשובה הזו היא הקובעת ואין מה לעשות בנדון.

"דאפי, עשית לי הפתעה נהדרת ואני ממש מודה לך על הפיקניק ובכלל, אבל אני חייב ללכת חמוד, יש לי משהו... אני צריך ללכת לפגוש מישהו."

"אין בעיות." העלה דאפי חיוך עליז על פניו, מסתיר את העצב והתסכול שלו בשלמות מעוררת הערצה. "רוץ לפגישה שלך, אני אסדר פה הכול. ביי חמוד."

"ביי דאפי מתוק ותחשוב על מתנה ליום ההולדת שלך, אנחנו הולכים לחגוג בגדול את החלפת הקידומת של ההומו היחיד בכפר."

"מה יש פה כבר לחגוג? את זה שאני מתחיל להיות פג תוקף?" נזף בי דאפי מחייך לעברי את חיוך הפולנייה הנהנית לסבול שלו, "נו, לך כבר, טמבל אחד." דחף עוגייה אחת אחרונה לדרך לפי, שתל נשיקה צנועה על לחיי והתחיל לארוז את שיירי הפיקניק בצידנית שלו. 

כשהייתי אצל נדב יום קודם הוא הזכיר כבדרך אגב שגר איתו בדירה עוד שותף שהוא לא ממש מחבב, אבל החברה שלו בחורה נחמדה.

עכשיו פגשתי אותם וזו לא הייתה פגישה נעימה. במקום לשבת מולו ולשוחח איתו בשקט הייתי צריך לצפות במריבה צעקנית ומביכה מאוד בין נדב לשותף שלו, אחד בשם עידו, שהתנפל על נדב בגלל יוגורט שנאכל בלי רשות ושהיה של עידו, או של נדב, או אולי של החברה של עידו?

עד היום אני לא בטוח של מי היה אותו יוגורט. גם החברה של עידו, בחורה דקיקה ועצובה בשם נעמה שהייתה נבוכה עוד יותר ממני מכל אותה מריבה, לא הצליחה להבהיר את אי ההבנה המטופשת הזו שהסלימה מהר מאוד לדחיפות מלוות בקללות.

די מהר הבנתי שהעסק הזה עומד להפוך לקרב אמיתי, גם נעמה חשה בכך והתערבה בניסיון לא מוצלח להרגיע את הרוחות, מה שרק חימם את האווירה עוד יותר, מאושש את חשדותיי שהמריבה על היוגורט היא רק מסווה למשהו חמור יותר.

ברגע שהיא אמרה שאולי כדאי שהם יירגעו ו... עידו התנפל עליה וצרח שהכול באשמתה, ושאם היא לא הייתה מתחנחנת לטיפוס הזה אז...

נדב בא לעזרתה וצעק עליו שהוא בהמה ושיניח לה, ועידו באמת הניח לנעמה והתנפל על נדב, הודיע לו שהוא מניאק ודחף אותו... ואז היא נכנסה באמצע והמכה שנועדה לנדב פגעה בה...

ברגע שהיא החלה להתייפח החלטתי שדי, נמאס לי מכל הסיפור הזה - שלא לדבר שהתבאסתי מאוד מההתנהגות הלא כל כך מכובדת של נדב (נכון, גם עידו לא הפגין התנהגות בוגרת במיוחד, אבל הוא היה הבעיה של נעמה, לא שלי) - אחזתי בכתפו של נדב הכועס וגררתי אותו החוצה, משאיר את הזוג להמשיך ולהתווכח אם זה בסדר להציע לשותף המניאק של החבר שלך יוגורט שקנית בשבילו? והאם חביבות מוגזמת כלפי השותף לדירה של החבר שלך נחשבת בגידה או נימוסים טובים?

"יותר טוב שתתרחק מהחבר'ה האלו לכמה ימים." הצעתי לנדב והכנסתי אותו למכונית, "לא טוב להיכנס בין שני בני זוג."

"בסך הכול ניסיתי להיות נחמד אליה. אני לא אשם שהמניאק הזה לא יודע להתנהג עם נשים."

"ואתה כן יודע אני מניח?" הערתי בעוקצנות.

"יותר ממנו." הטיח נדב.

ממתי הוא נעשה רתחן כזה? ולמה הוא מפלרטט עם נשים? שאלתי את עצמי במורת רוח, לא יכול שלא להשוות בין ההתנהגות הרגועה של קיריל שמעולם לא איבד את קור רוחו, ואין מצב שהיה נקלע למין קרב תרנגולים מגוחך כזה, ועוד בגלל בחורה, לבין ההתנהגות המחפירה של נדב שלא נראה כל כך יפה תואר כשכעס וצרח וגידף.

"אין מצב שאני חוזר לדירה המעופשת הזו, נמאס לי כבר מהמקום המגעיל הזה, אני רוצה לשכור לי דירה משלי מחוץ לטכניון!" הודיע לי בזעם.

"אתה יכול להרשות לעצמך?"

"ההורים יעזרו לי." אמר נדב בביטחון של בן יחיד מפונק שהוריו שמחו לממן אותו גם עכשיו, כשהוא כבר מזמן לא ילד.

"בכל זאת, זה עלול להיות די יקר." הערתי.

הוא הניח יד על ירכי, "לא אם יהיה לי שותף."

הסרתי את ידו מעלי. "אם אתה מתכוון אלי תשכח מזה, אני לא מתכנן לעבור דירה נדב, אבל יש לי ידיד טוב שמחפש דירה. אני אפגיש אתכם, אולי תוכלו לעשות משהו יחד?"

"הוא חמוד?"

"כן, מאוד, אבל אני לא בטוח שהוא יהיה הטעם שלך. טוב, נדבר על זה אחר כך. בוא, אני רוצה שתפגוש את החבר שלי."

"מה סיפרת לו עלינו?"

"כמעט הכול. לא פירטתי בדיוק מה קרה אתמול בערב, אבל הוא יודע שאתה האקס שלי ושעדיין אתה יקר לי מאוד."

"והוא לא מקנא?"

"במה יש לו לקנא?"

"אין לו?"

"ממש לא."

"אתה בטוח?" לכסן נדב מבט לעברי, ואם לא הייתי נוכח בסצנה המכוערת ההיא בדירה שלו אולי הייתי מתקשה לענות לו בשלילה, אבל איכשהו המריבה המטופשת הזו בינו ובין השותף שלו סדקה את הילת המושלמות שעטפה את נדב ולכן יכולתי להגיד לו בשקט גמור שלא, אין לקיריל שום סיבה לקנא ולהתכוון לכך.

אכן, קיריל צדק, הכול זורם. דברים משתנים עם הזמן ואי אפשר לטבול פעמיים באותו נהר.