1.
מדביק תוויות
בניגוד לרוב הצעירים שעזבו לעיר הגדולה, אני לא העמדתי פנים שאולי אחזור יום אחד לקיבוץ. מיד אחרי שהזדכיתי על הציוד הצבאי שלי בבקו"ם שמתי את פעמי לעיר הגדולה והתחלתי לחפש עבודה כדי לממן את לימודי באוניברסיטה.
לפני הסיפור עם הפדיחה חשבתי ללמוד במכללת תל חי ולהמשיך לגור בצפון. מקסימום להרחיק עד אוניברסיטת חיפה או סמינר אורנים.
מעולם לא חלמתי שאוגלה למדינת תל אביב שהייתה שנואה עלי מאז ומתמיד, אבל במשך תקופת הדיכאון ששרתה עלי בחופשת השחרור חשבתי הרבה על מצבי והבנתי שעלי להשלים עם כך שאין לי יותר מקום באזור שלנו ועלי ולעשות כמיטב יכולתי כדי להמשיך ולחיות בגלות.
לשמחתי כפיר ולביא - מכרים ותיקים שלי מקורס החבלה - חיפשו עוד שותף לדירתם וקבלו אותי בשמחה לדירת שלושת החדרים המבולגנת שלהם.
כפיר בילה ערב שלם במתן עצות מועילות לטירון שזה מקרוב בא בשערי סדום של המזרח התיכון והראה לי בגאווה את הטלסקופ הקטן שבו היו הוא ולביא צופים בחלון דירתן של שתי בנות שהם השתוקקו לתפוס מתנות אהבים זו עם זו, למרות שלא הייתה להם שמץ של הוכחה שהבנות הללו, סטודנטיות חסודות מבר-אילן, הן לסביות.
"המתולתלת היא בלונדינית טבעית, וזו עם הקארה מחומצנת." גילה לביא את אזני וחייך בסיפוק למראה הסומק שעל פני.
"רוצה לדעת איך אני יודע שהיא מחומצנת?" התגרה בי.
"לא. תגיד, לא מביך אותך להגיד להן בוקר טוב כל יום ואחר-כך להציץ להן בסתר?" ניסיתי לעורר בו קצת הגינות.
לא. זה לא הביך אותו בכלל, הוא חשב שזה מדליק ומגניב, ולי לא היה כוח להתווכח איתו. אולי פעם, לפני הפדיחה, הייתי מעיר כמה הערות חינוכיות, אבל היום פשוט לא היה לי אומץ.
במקום זה העסקתי את עצמי בחיפוש עבודה ומסתבר שכשאתה חרוץ, נואש ולא בררן, די קל למצוא עבודה אפילו כיום, כשהמצב כל-כך קשה.
"אמרתי לך." אמר כפיר בשביעות רצון כשסיפרתי לו על העבודה שקיבלתי דרך ארגון הסטודנטים, "עכשיו אתה מסודר ותוכל להתחיל לנשום."
"הצחקת אותי. הדבר אחרון שבא לך לעשות אצל דיאמנט זה לנשום. הריח שם נוראי."
"לא נורא." ניחם אותי כפיר, "העיקר שיש לך עבודה. זה רק זמני דניאל, וכמה קשה זה כבר יכול להיות, להדביק תוויות?"
לא התווכחתי. העבודה אצל דיאמנט הייתה זוועתית, אבל היו לה כמה יתרונות - יכולתי לעבוד בשעות הנוחות לי, המשכורת הייתה סבירה יחסית לסוג העבודה והיה לי את אסד. אלו היו שלושה יתרונות נכבדים מאוד, ולכן השלמתי עם הסרחון והמשכתי להקדים כל בוקר, לפני שהלכתי לאוניברסיטה, למחסני יבוא דיאמנט, להדביק תוויות על קופסאות שימורים וצבעים וכל מיני פחים מסתורים שדיאמנט היה מייבא מכל העולם, ומוכר באיזה אי-שם עלום בשטחים.
את הקופסאות היה מביאים לי כל בוקר במשאית מרופטת דיאמנט והשותף הדרוזי שלו רפיק ופורקים אותן יחד עם אסד – צעיר ערבי כהה וחסון עם פנים קודרות שעבד בזריזות שתקנית ובימים הראשונים לא אמר לי מילה חוץ מבוקר טוב וערב טוב.
בהתחלה גם אני העדפתי לשתוק ולהקדיש את כל תשומת ליבי לעבודה, מתאמץ לגמור מהר את המכסה היומית ולברוח מאזור התעשייה שהדיף ריחות כימיים לא נעימים. בימים נטולי רוח רבץ מעל גוש הבניינים בו נמצא המחסן של דיאמנט, ענן של ערפיח אפרפר שהקשה על הנשימה. זה לא היה מקום נעים לשהות בו בקיץ.
רוב הזמן רק הדבקנו תוויות שהביא לנו דיאמנט מאיזה בית דפוס נידח על קופסאות פח ממוספרות כדי שנדע איזה תווית להדביק על איזו קופסא, אבל לפעמים היה צורך להסיר את התוויות הישנות. נהגנו להשרותן בגיגית מים במשך כמה דקות ואז להוציא אותן לקלף את התוויות הישנות לייבשן בקפידה במגבות מרופטות ואז להדביק את התוויות החדשות. חלק מהתוויות התקלפו מהר מאוד ודי היה בהשריה של כמה דקות במים כדי שהניר הצבעוני ייפרד מהפחית כמעט מאליו, אבל חלק היו עקשניות מאוד והיה צורך לגרד אותם עם שפכטל.
אסד תמיד התנדב לגרד את הקופסאות הארורות הללו לבד, אבל אני התעקשתי שנתחלק בהן שווה בשווה והוא תמיד היה מודה לי על כך בחיוך מבויש.
התרגלתי לעבוד לצידו בשתיקה וכמעט לא שמתי לב לנוכחותו עד ששבועיים אחרי שהתחלתי לעבוד בדיאנמנט היה הפיצוץ. זה היה מפחיד. שנינו התכווצנו מבהלה ומיד חשבנו על פיגוע ורצנו החוצה מפחד שהבניין הרעוע ייפול על ראשנו.
ראינו ענן עשן פטרייתי מתמר מעל המכון למילוי בלוני חמצן ומיד אחר-כך נשמעו צפירות של סירנה. השוטרים באו עוד לפני האמבולנסים ודי מהר התברר שנהרג פועל אחד ונפצעו שניים בגלל פיצוץ של מיכל חמצן.
בערב הודיעו שהתאונה נגרמה בגלל תקלה בקו היצור, אבל בבוקר לא ידענו שזו רק תאונה ונראה לנו טבעי ששוטרים באו לחקור מה קרה.
הם התנפלו כמוצאי שלל רב על אסד ותכננו לקחת אותו איתם לחקירה, אבל למרבה פליאתם ופליאתי, התעקשתי לא להניח להם לקחת אותו, טוען בתקיפות שאסד היה איתי משש בבוקר ולא זז ממני לרגע, שלא יתכן שיש לו קשר לפיצוץ, שהוא עובד ותיק ומהימן של חברת דיאמנט, ומה פתאום לוקחים רק אותו לחקירה וממני מתעלמים?
דברתי והתווכחתי בשצף קצף עם השוטרים הנבוכים מהביטחון העצמי שהפגנתי, דורש שאם אסד יילקח לחקירה גם אני צריך להיחקר. הם היו טירונים צעירים - אחד היה שחרחר עם מבטא מזרחי, והשני רוסי עם תספורת מברשת בהירה ומבט כחול ואטום – ובסופו של דבר נואשו משטף דיבורי וקראו למפקד שלהם שהיה לא אחר מאשר ברוך צנעני שהיה איתי בטירונות ועבר אחר-כך למג"ב ומשם למשטרה.
אחרי שלחצנו ידיים ועדכנו זה את זה בקצרה על מה שהתחדש אצלנו מאז השחרור שבתי ושטחתי לפני ברוך את טענותיי.
דברי לא הרשימו אותו במיוחד, אבל בדיוק אז התקשר מישהו באלחוט והודיע שזה לא היה פיגוע אלא סתם פיצוץ עקב תקלה, וסוף סוף הם הלכו.
במשך כל הזמן שהתווכחתי עם השוטרים אסד התמיד לשתוק, עומד בצד ומביט בנו באטימות כאילו לא בו המדובר. אחרי שהם פנו לדרכם ברעש צופרים שחצני הוא חזר למחסן, התיישב לאט על שרפרף העץ הקטן שעמד מול קערת ההשריה הירוקה והחל לרעוד כמוכה קדחת.
כרכתי יד על כתפו ושאלתי את עצמי מה בדיוק עלי להגיד לו ואיך לא שמתי לב עד היום איזה בחור נאה הוא בעצם.
"הניירות שלי לא כל-כך בסדר." הוא אמר בקול כבוש, "הם היו מרביצים לי ושמים אותי במעצר אם הייתי הולך איתם."
"בשום אופן לא הייתי נותן לך ללכת איתם לבד." אמרתי בתקיפות שהצחיקה אותו.
"אתה בחור טוב דניאל." אמר וחייך אלי כאילו הייתי ילד, "קצת טיפש, אבל בחור טוב, בוא הנה." משך אותי למחסן הקטן שמול המקלחת.
בלי שום חשד הנחתי לו להכניס אותי למחסן וכמעט שלא הופתעתי כשכרע על ברכיו לפני והחל ממשמש ברוכסן מכנסי.
"אתה אולי קצת טיפש, אבל אתה בחור יפה מאוד." הודיע לי ומשך את מכנסי ותחתוני עד לקרסולי, ואז עשינו את זה בפעם הראשונה.
מאז הפדיחה שקרתה לפני כמעט שלושה חודשים לא עשיתי כלום עם אף אחד. הייתי מדוכא מדי וכל החרמנות שלי נעלמה, אבל רגש ההקלה והגאווה על שעמדתי במבחן ועמדתי על דעתי כנגד השוטרים הבטוחים בעצמם עם המדים הכחולים והצודקים שלהם, ניער אותי מהקהות שנפלה עלי מאז הפדיחה.
הזין שלי שהסתפק עד אז בחלומות רטובים ומבולבלים שנשכחו מיד עם קומי מהמיטה נעמד בעליזות ושימח מאוד אותי ואת אסד כאחד.
אחר-כך משכנו עלינו את המכנסים והמשכנו לעבוד בשתיקה כמו תמיד.
מאז היינו עושים את זה כל יומיים שלושה, לפעמים אפילו לעיתים קרובות יותר, ועם הזמן התקדמנו גם לזיונים, אם כי בגלל הנסיבות זה תמיד היה בעמידה ובחיפזון.
לא שאלתי אותו איך הוא ידע שאני אוהב דברים כאלו. אף פעם לא דיברתי איתו על דברים אישיים, אפילו את שם משפחתו לא ידעתי.
גם הוא מצידו הסתפק בהנאות שהגוף שלי סיפק לו ולא ניסה להתידד איתי יותר מדי. בהסכמה שבשתיקה התחלקנו בנטל של הבאת קונדומים וזיינו אחד את השני לפי התור, מוותרים זה לזה בנדיבות אם אחד מאתנו העדיף באותו יום דווקא מציצה או סתם עבודת יד.
לא סיפרתי על כך לאיש ואני מניח שגם הוא לא התפאר במעלליו, בכפר שלו. זה היה סקס מהיר, נוח ולא אישי, סתם ניצול הדדי חסר רגש. אמרתי לעצמי שזה רק פתרון זמני ועדיף ככה מאשר לחפש פורקן בגן חשוך, אבל ביני לבין עצמי ידעתי שזה לא טוב בהרבה מסתם סקס אנונימי עם זר ואולי אפילו גרוע יותר.
אחרי שהייתי פושט את בגדי העבודה המיוזעים ויוצא לאוניברסיטה בבגדי הסטודנט הנקיים שלי הייתי מוחה את אסד ואת המעשים שבצענו זה בזה ממוחי ולא חושב עליו יותר עד ששבנו ונפגשנו למחרת בבוקר.
אחרי שהתחיל הסמסטר השני, אסד נעדר לכמה ימים וכשחזר אמר לי קצרות שהוא התחתן ולכן לא הגיע לעבודה. כמה דקות אחר-כך כבר היה על ברכיו לפני, מעלה על אברי קונדום.
"עכשיו, כשאתה נשוי, אתה לא רוצה שנפסיק עם זה?" שאלתי.
הוא הרים אלי את מבטו הכהה. "האישה לא קשורה לזה, אני רוצה להמשיך, ואתה?"
משכתי אותו כלפי מעלה, השענתי אותו על הקיר וחדרתי בשתיקה לגופו החלק והשחום.
הוא הסתפק בתשובה הזו וחוץ מגניחות קטועות לא אמר יותר כלום.
במשך הזמן התרבו הוצאותיי וחלה האטה ביבוא הקופסאות. דיאמנט האשים בכך את המצב, את המיתון ואת הממשלה. עברתי לעבוד רק ארבעה ימים בשבוע ובאסד פגשתי רק פעם בשבוע ולפעמים אפילו פחות.
אשתו הייתה בהריון והוא נראה מדוכא והרבה פעמים סירב ללכת איתי אל המחסן הקטן, או שהסתפק בכך שהניח לי לחבק אותו ולהתחכך בו עד שגמרתי. אחר-כך הוא היה בוכה ומתנצל וכשהייתי מנסה להרגיע אותו היה מתעצב עוד יותר.
בגלל התמעטות העבודה בדיאמנט התחלתי לפגר בשכר הדירה וכפיר חש לעזרתי ומצא לי עבודה חדשה. "זה רק בינתיים, עד שהמצב ישתפר." ניחם אותי כשלקח אותי לבלוק דירות אחד, לא רחוק מהבית שלנו, והראה לי את המדרגות והרחבה הטעונים שטיפה.
"נראה לך?" שאל.
"למה לא?" אמרתי, "זה לא יותר גרוע מלהדביק תוויות, וכאן לפחות אין ריח של כימיקלים. תראה לי איפה הדלי והסמרטוט."
הוא הסביר לי הכל והראה לי היכן מונח כל דבר. נותר רק עניין התשלום עבור העבודה. "אחרי שתגמור לשטוף את המדרגות ואת החניה תלך לדירה של ההומואים לקחת את הכסף." אמר כפיר, "זו הדלת הכחולה עם החמסה הצבעונית בקומה השלישית מימין." הוסיף, והצביע כלפי מעלה.
השערות על עורפי הזדקפו באחת. "למה לשם?" מחיתי.
כפיר הביט בי בפליאה. "כי יוני הוא היושב ראש והגזבר של ועד הבית." אמר בפשטות ודחף מגב לידי, "נו דניאל, קדימה. אם תעשה עבודה טובה אולי הם יקחו אותך גם בתור עוזר בית. הפיליפיני שלהם עזב בשבוע שעבר והיום נורא קשה למצוא מישהו בגלל הבלגנים של משטרת ההגירה."
שטפתי בחריצות את המדרגות מלמעלה עד למטה ומשם לחניה, עובר בקפדנות עם המגב על המרצפות, גורף את הלכלוך עם המים בפסים מדויקים ואחר כך מנגב בסמרטוט לח, בדיוק כמו שלימדו אותי לעשות בתורנות ניקיון בבית הילדים בקיבוץ.
אני חייב להירגע אמרתי לעצמי תוך כדי עבודה, מספיק לקפוץ ככה כל פעם שמישהו אומר את המילה הומו. אף אחד בתל אביב לא יודע על הפדיחה בצבא והתגובות שלי מחשידות אותי נורא. אני פשוט חייב ללמוד להירגע ולא להיות מתוח כזה.
ובכל זאת, הזיכרון של הפדיחה עוד צרב בתוכי כהוגן, וכידוע מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים.
כשעברתי עם הדלי והסמרטוט על פני הדלת הכחולה עם החמסה הצבועה בפסים צבעוניים נזהרתי מאוד לא לגעת בה ולא להרעיש לידה, ונשמתי לרווחה כשירדתי לקומה השנייה.
מילא הדלת כחולה, אבל למה היוני הזה היה צריך לשים על הדלת שלו חמסה צבועה בצבעי הקשת שהם כידוע לכל, צבעי הגאווה?
מי יודע איזה מין טיפוס הוא? בטח אחד כזה שמיד רואים עליו שהוא כזה, אחד מאלו שמנפנף בידיים ומדבר בקול מתפנק ולובש בגדים הדוקים וצבעוניים מדי ו... סחטתי בכל כוחי את הסמרטוט ואילצתי את עצמי להתרכז בכל מאודי בניקיון המרצפות ולא לחשוב יותר על הנושא, אבל אחרי שהכל, כולל הפח שמתחת לראי בכניסה, היה שטוף ונקי הייתי חייב לעלות חזרה אל הדלת הכחולה כדי לבקש את כספי.
למרות חוסר רצוני לגעת בדלת ההיא הייתי חייב את הכסף הזה ומהר, כבר סחבתי די והותר את כפיר ולביא עם השכר דירה.
תפסיק להיות ילד נזפתי בעצמי. פה זה לא קיבוץ, מי שעובד צריך ללכת ולבקש את הכסף שלו בלי להתבייש. לא מספיק שכפיר מצא לך את העבודה הזו שהיא גם קלה, וגם קרוב לדירה שלך, וגם לא תתנגש עם העבודה אצל דיאמנט? מה עוד אתה רוצה? שהוא יחזיק לך את היד כשאתה הולך לבקש משכורת?
זה תל אביב פה, לא קיבוץ, אז מספיק עם הרגישויות המופרזות הללו. ואם הגזבר של וועד הבית הוא הומו אז הוא הומו, מה אכפת לי? אני סך הכל לוקח ממנו את הכסף שמגיע לי והולך.
החזרתי את הדלי, הסמרטוט והמגב חזרה לארון ליד הכניסה ועליתי לדפוק בדלת הכחולה. היא נפתחה מיד ובפתח עמד איש. סתם איש, לא בטייטס ורודים או משהו מגוחך כזה אלא סתם בן אדם לבוש ג'ינס וטריקו. גבר לא צעיר במיוחד, קצת שמנמן, קצת מקריח, אבל עם עיניים טובות ובהירות וחיוך נעים שהביט בי בשאלה.
"אני מ... אני ה..." התחלתי לגמגם, הוא דחף את ראשו מבעד לפתח וסקר את חדר המדרגות שרצפתו הייתה עדיין לחה.
"אתה הבחור שכפיר שלח לנו בשביל לשטוף את חדר המדרגות?" הסיק מיד את המסקנה המתבקשת.
הנהנתי בהכרת תודה.
"אני רואה ששטפת גם את החניה ואת הכניסה." חייך אלי בסבר פנים יפות והדף את משקפיו במעלה חוטמו.
שוב הנהנתי. הוא בטח חשב שאני חרש אילם, אבל לשוני דבקה לחיכי ולא יכולתי לדבר.
האיש יצא החוצה והביט למטה אל הרחבה שבכניסה. "עשית עבודה יפה. שטפת גם את הפח אני רואה." אמר והביט בי מחייך בעידוד.
"אתה צמא? רוצה לשתות משהו?"
"מי? אני?" נבהלתי.
"כן. בוא תשתה משהו קר עד שאני רושם לך את הצ'ק." הזמין אותי בתנועת יד לתוך הדירה.
לרגע היססתי על הסף ואז נכנסתי. זו הייתה הפעם הראשונה שעברתי את סיפה של הדלת הכחולה עם החמסה בצבעי הקשת.
הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי היה מחשב עם מסך שטוח גדול מאוד וערמות של דיסקים לידו. הצצתי בחטף וראיתי שעל העטיפות מופיעים תמונות של גברים בשלבים שונים של עירום. מיד הסבתי את מבטי בחלחלה.
ראיתי שיוני הבחין בתגובתי, אבל לא הגיב אלא רק שאל אם אני רוצה מיץ או קולה, ורשם לי צ'ק שהוגש לי עם תוספת של טיפ במזומן ושאל אם אני מעוניין בעוד עבודה.
"כן, בטח שאני מעוניין." אמרתי ולגמתי מהמיץ. "אני סטודנט. תמיד חסר לי כסף."
הוא חייך ואמר שבעוד עשרים שנה אני אזכר בגעגועים בתקופה הזו של גמר הצבא ותחילת הלימודים.
"לא חושב שזה יקרה." אמרתי בתקיפות, נזכר שוב בפדיחה.
הוא רק צחק בשקט, צחוק גברי נעים וחם, ונתן לי טפיחה עדינה על הזרוע. סתם מגע ידידותי שמשום מה הקפיץ אותי.
לא. לא משום מה, אלא בגלל שידעתי שהוא הומו.
"זה צבעי הגאווה על החמסה שיש לך בחוץ, נכון?" נפלטה לי פתאום שאלה ממש לא לעניין שהייתי שמח להחזיר למקום ממנו באה – הראש הדבילי שלי.
"כן, נכון." הוא הנהן בנחת, "האחיין שלי נתן לנו את החמסה מתנה לחנוכת הבית." הסביר, והוסיף שהסרטים על הדיסקים ליד המחשב הם באותו נושא.
ידעתי שהפנים שלי מאדימים בצורה מגוחכת ופניתי לברוח משם, אבל הוא אחז שוב בזרועי ואמר שהם זקוקים לעוזר בית במקום צ'ארלי שחזר לפיליפינים, ומה דעתי לראות את הדירה לפני שאתן תשובה.
"זה בסדר. אני מסכים." נחפזתי להגיד, אבל הוא התעלם מדברי והתעקש להוביל אותי בכל הדירה.
ראיתי חדר שינה גדול עם מיטה ענקית ומולה טלוויזיה, וידאו ומכשיר D.V.D. כסוף ויקר למראה ובנוסף גם מערכת סטריאו ענקית ועליה פזורים המון קלטות ודיסקים.
את הסלון עם המחשב כבר הכרתי, ולצידו היה עוד חדר קטן יותר עם ספה ועוד מחשב עם מסך קטן יותר, מוקף ספרים וניירות מודפסים – שילוב של חדר אורחים ועבודה.
המטבח וחדר האוכל היו מעוצבים בעץ מייפל בהיר משולב בהמון צבע לבן עם כתמים של צהוב עליז.
זו הייתה דירה חמימה, מבולגנת מעט במין צורה מזמינה שמצאה חן בעיני. היא עשתה רושם של דירה שגרים בה אנשים רגילים לגמרי שאוהבים מוזיקה וספרים ואוכל טוב ועובדים הרבה עם מחשב – הדירה נראית כמו הדירה שאני הייתי רוצה לגור בה כשאהיה גדול.
אמרתי לו את זה והוא חייך את החיוך הנחמד שלו ושאל אם זה אומר שאני מסכים.
אמרתי שכן וקבענו שביום שישי בבוקר אני מתחיל לנקות אצלם, ורק כשעמדתי לצאת אזרתי די אומץ ושאלתי איפה השותף שלו לדירה.
קראתי לו ככה כי הרי לא יכולתי להגיד הבעל שלך או החבר, זה היה נשמע מאולץ כזה, אז אמרתי שותף.
"אה, דני המסכן שלי." נאנח יוני, מבטא את השם בנוסח האנגלוסקסי עם סגול מתחת לד'. "הוא באילת, מפקח על בנית מלון חדש. הוא בא הביתה רק פעם בשבועיים. עד שהמלון הארור הזה יהיה גמור אני אלמן קש." אמר וחייך שוב.
בניגוד לרוב הצעירים שעזבו לעיר הגדולה, אני לא העמדתי פנים שאולי אחזור יום אחד לקיבוץ. מיד אחרי שהזדכיתי על הציוד הצבאי שלי בבקו"ם שמתי את פעמי לעיר הגדולה והתחלתי לחפש עבודה כדי לממן את לימודי באוניברסיטה.
לפני הסיפור עם הפדיחה חשבתי ללמוד במכללת תל חי ולהמשיך לגור בצפון. מקסימום להרחיק עד אוניברסיטת חיפה או סמינר אורנים.
מעולם לא חלמתי שאוגלה למדינת תל אביב שהייתה שנואה עלי מאז ומתמיד, אבל במשך תקופת הדיכאון ששרתה עלי בחופשת השחרור חשבתי הרבה על מצבי והבנתי שעלי להשלים עם כך שאין לי יותר מקום באזור שלנו ועלי ולעשות כמיטב יכולתי כדי להמשיך ולחיות בגלות.
לשמחתי כפיר ולביא - מכרים ותיקים שלי מקורס החבלה - חיפשו עוד שותף לדירתם וקבלו אותי בשמחה לדירת שלושת החדרים המבולגנת שלהם.
כפיר בילה ערב שלם במתן עצות מועילות לטירון שזה מקרוב בא בשערי סדום של המזרח התיכון והראה לי בגאווה את הטלסקופ הקטן שבו היו הוא ולביא צופים בחלון דירתן של שתי בנות שהם השתוקקו לתפוס מתנות אהבים זו עם זו, למרות שלא הייתה להם שמץ של הוכחה שהבנות הללו, סטודנטיות חסודות מבר-אילן, הן לסביות.
"המתולתלת היא בלונדינית טבעית, וזו עם הקארה מחומצנת." גילה לביא את אזני וחייך בסיפוק למראה הסומק שעל פני.
"רוצה לדעת איך אני יודע שהיא מחומצנת?" התגרה בי.
"לא. תגיד, לא מביך אותך להגיד להן בוקר טוב כל יום ואחר-כך להציץ להן בסתר?" ניסיתי לעורר בו קצת הגינות.
לא. זה לא הביך אותו בכלל, הוא חשב שזה מדליק ומגניב, ולי לא היה כוח להתווכח איתו. אולי פעם, לפני הפדיחה, הייתי מעיר כמה הערות חינוכיות, אבל היום פשוט לא היה לי אומץ.
במקום זה העסקתי את עצמי בחיפוש עבודה ומסתבר שכשאתה חרוץ, נואש ולא בררן, די קל למצוא עבודה אפילו כיום, כשהמצב כל-כך קשה.
"אמרתי לך." אמר כפיר בשביעות רצון כשסיפרתי לו על העבודה שקיבלתי דרך ארגון הסטודנטים, "עכשיו אתה מסודר ותוכל להתחיל לנשום."
"הצחקת אותי. הדבר אחרון שבא לך לעשות אצל דיאמנט זה לנשום. הריח שם נוראי."
"לא נורא." ניחם אותי כפיר, "העיקר שיש לך עבודה. זה רק זמני דניאל, וכמה קשה זה כבר יכול להיות, להדביק תוויות?"
לא התווכחתי. העבודה אצל דיאמנט הייתה זוועתית, אבל היו לה כמה יתרונות - יכולתי לעבוד בשעות הנוחות לי, המשכורת הייתה סבירה יחסית לסוג העבודה והיה לי את אסד. אלו היו שלושה יתרונות נכבדים מאוד, ולכן השלמתי עם הסרחון והמשכתי להקדים כל בוקר, לפני שהלכתי לאוניברסיטה, למחסני יבוא דיאמנט, להדביק תוויות על קופסאות שימורים וצבעים וכל מיני פחים מסתורים שדיאמנט היה מייבא מכל העולם, ומוכר באיזה אי-שם עלום בשטחים.
את הקופסאות היה מביאים לי כל בוקר במשאית מרופטת דיאמנט והשותף הדרוזי שלו רפיק ופורקים אותן יחד עם אסד – צעיר ערבי כהה וחסון עם פנים קודרות שעבד בזריזות שתקנית ובימים הראשונים לא אמר לי מילה חוץ מבוקר טוב וערב טוב.
בהתחלה גם אני העדפתי לשתוק ולהקדיש את כל תשומת ליבי לעבודה, מתאמץ לגמור מהר את המכסה היומית ולברוח מאזור התעשייה שהדיף ריחות כימיים לא נעימים. בימים נטולי רוח רבץ מעל גוש הבניינים בו נמצא המחסן של דיאמנט, ענן של ערפיח אפרפר שהקשה על הנשימה. זה לא היה מקום נעים לשהות בו בקיץ.
רוב הזמן רק הדבקנו תוויות שהביא לנו דיאמנט מאיזה בית דפוס נידח על קופסאות פח ממוספרות כדי שנדע איזה תווית להדביק על איזו קופסא, אבל לפעמים היה צורך להסיר את התוויות הישנות. נהגנו להשרותן בגיגית מים במשך כמה דקות ואז להוציא אותן לקלף את התוויות הישנות לייבשן בקפידה במגבות מרופטות ואז להדביק את התוויות החדשות. חלק מהתוויות התקלפו מהר מאוד ודי היה בהשריה של כמה דקות במים כדי שהניר הצבעוני ייפרד מהפחית כמעט מאליו, אבל חלק היו עקשניות מאוד והיה צורך לגרד אותם עם שפכטל.
אסד תמיד התנדב לגרד את הקופסאות הארורות הללו לבד, אבל אני התעקשתי שנתחלק בהן שווה בשווה והוא תמיד היה מודה לי על כך בחיוך מבויש.
התרגלתי לעבוד לצידו בשתיקה וכמעט לא שמתי לב לנוכחותו עד ששבועיים אחרי שהתחלתי לעבוד בדיאנמנט היה הפיצוץ. זה היה מפחיד. שנינו התכווצנו מבהלה ומיד חשבנו על פיגוע ורצנו החוצה מפחד שהבניין הרעוע ייפול על ראשנו.
ראינו ענן עשן פטרייתי מתמר מעל המכון למילוי בלוני חמצן ומיד אחר-כך נשמעו צפירות של סירנה. השוטרים באו עוד לפני האמבולנסים ודי מהר התברר שנהרג פועל אחד ונפצעו שניים בגלל פיצוץ של מיכל חמצן.
בערב הודיעו שהתאונה נגרמה בגלל תקלה בקו היצור, אבל בבוקר לא ידענו שזו רק תאונה ונראה לנו טבעי ששוטרים באו לחקור מה קרה.
הם התנפלו כמוצאי שלל רב על אסד ותכננו לקחת אותו איתם לחקירה, אבל למרבה פליאתם ופליאתי, התעקשתי לא להניח להם לקחת אותו, טוען בתקיפות שאסד היה איתי משש בבוקר ולא זז ממני לרגע, שלא יתכן שיש לו קשר לפיצוץ, שהוא עובד ותיק ומהימן של חברת דיאמנט, ומה פתאום לוקחים רק אותו לחקירה וממני מתעלמים?
דברתי והתווכחתי בשצף קצף עם השוטרים הנבוכים מהביטחון העצמי שהפגנתי, דורש שאם אסד יילקח לחקירה גם אני צריך להיחקר. הם היו טירונים צעירים - אחד היה שחרחר עם מבטא מזרחי, והשני רוסי עם תספורת מברשת בהירה ומבט כחול ואטום – ובסופו של דבר נואשו משטף דיבורי וקראו למפקד שלהם שהיה לא אחר מאשר ברוך צנעני שהיה איתי בטירונות ועבר אחר-כך למג"ב ומשם למשטרה.
אחרי שלחצנו ידיים ועדכנו זה את זה בקצרה על מה שהתחדש אצלנו מאז השחרור שבתי ושטחתי לפני ברוך את טענותיי.
דברי לא הרשימו אותו במיוחד, אבל בדיוק אז התקשר מישהו באלחוט והודיע שזה לא היה פיגוע אלא סתם פיצוץ עקב תקלה, וסוף סוף הם הלכו.
במשך כל הזמן שהתווכחתי עם השוטרים אסד התמיד לשתוק, עומד בצד ומביט בנו באטימות כאילו לא בו המדובר. אחרי שהם פנו לדרכם ברעש צופרים שחצני הוא חזר למחסן, התיישב לאט על שרפרף העץ הקטן שעמד מול קערת ההשריה הירוקה והחל לרעוד כמוכה קדחת.
כרכתי יד על כתפו ושאלתי את עצמי מה בדיוק עלי להגיד לו ואיך לא שמתי לב עד היום איזה בחור נאה הוא בעצם.
"הניירות שלי לא כל-כך בסדר." הוא אמר בקול כבוש, "הם היו מרביצים לי ושמים אותי במעצר אם הייתי הולך איתם."
"בשום אופן לא הייתי נותן לך ללכת איתם לבד." אמרתי בתקיפות שהצחיקה אותו.
"אתה בחור טוב דניאל." אמר וחייך אלי כאילו הייתי ילד, "קצת טיפש, אבל בחור טוב, בוא הנה." משך אותי למחסן הקטן שמול המקלחת.
בלי שום חשד הנחתי לו להכניס אותי למחסן וכמעט שלא הופתעתי כשכרע על ברכיו לפני והחל ממשמש ברוכסן מכנסי.
"אתה אולי קצת טיפש, אבל אתה בחור יפה מאוד." הודיע לי ומשך את מכנסי ותחתוני עד לקרסולי, ואז עשינו את זה בפעם הראשונה.
מאז הפדיחה שקרתה לפני כמעט שלושה חודשים לא עשיתי כלום עם אף אחד. הייתי מדוכא מדי וכל החרמנות שלי נעלמה, אבל רגש ההקלה והגאווה על שעמדתי במבחן ועמדתי על דעתי כנגד השוטרים הבטוחים בעצמם עם המדים הכחולים והצודקים שלהם, ניער אותי מהקהות שנפלה עלי מאז הפדיחה.
הזין שלי שהסתפק עד אז בחלומות רטובים ומבולבלים שנשכחו מיד עם קומי מהמיטה נעמד בעליזות ושימח מאוד אותי ואת אסד כאחד.
אחר-כך משכנו עלינו את המכנסים והמשכנו לעבוד בשתיקה כמו תמיד.
מאז היינו עושים את זה כל יומיים שלושה, לפעמים אפילו לעיתים קרובות יותר, ועם הזמן התקדמנו גם לזיונים, אם כי בגלל הנסיבות זה תמיד היה בעמידה ובחיפזון.
לא שאלתי אותו איך הוא ידע שאני אוהב דברים כאלו. אף פעם לא דיברתי איתו על דברים אישיים, אפילו את שם משפחתו לא ידעתי.
גם הוא מצידו הסתפק בהנאות שהגוף שלי סיפק לו ולא ניסה להתידד איתי יותר מדי. בהסכמה שבשתיקה התחלקנו בנטל של הבאת קונדומים וזיינו אחד את השני לפי התור, מוותרים זה לזה בנדיבות אם אחד מאתנו העדיף באותו יום דווקא מציצה או סתם עבודת יד.
לא סיפרתי על כך לאיש ואני מניח שגם הוא לא התפאר במעלליו, בכפר שלו. זה היה סקס מהיר, נוח ולא אישי, סתם ניצול הדדי חסר רגש. אמרתי לעצמי שזה רק פתרון זמני ועדיף ככה מאשר לחפש פורקן בגן חשוך, אבל ביני לבין עצמי ידעתי שזה לא טוב בהרבה מסתם סקס אנונימי עם זר ואולי אפילו גרוע יותר.
אחרי שהייתי פושט את בגדי העבודה המיוזעים ויוצא לאוניברסיטה בבגדי הסטודנט הנקיים שלי הייתי מוחה את אסד ואת המעשים שבצענו זה בזה ממוחי ולא חושב עליו יותר עד ששבנו ונפגשנו למחרת בבוקר.
אחרי שהתחיל הסמסטר השני, אסד נעדר לכמה ימים וכשחזר אמר לי קצרות שהוא התחתן ולכן לא הגיע לעבודה. כמה דקות אחר-כך כבר היה על ברכיו לפני, מעלה על אברי קונדום.
"עכשיו, כשאתה נשוי, אתה לא רוצה שנפסיק עם זה?" שאלתי.
הוא הרים אלי את מבטו הכהה. "האישה לא קשורה לזה, אני רוצה להמשיך, ואתה?"
משכתי אותו כלפי מעלה, השענתי אותו על הקיר וחדרתי בשתיקה לגופו החלק והשחום.
הוא הסתפק בתשובה הזו וחוץ מגניחות קטועות לא אמר יותר כלום.
במשך הזמן התרבו הוצאותיי וחלה האטה ביבוא הקופסאות. דיאמנט האשים בכך את המצב, את המיתון ואת הממשלה. עברתי לעבוד רק ארבעה ימים בשבוע ובאסד פגשתי רק פעם בשבוע ולפעמים אפילו פחות.
אשתו הייתה בהריון והוא נראה מדוכא והרבה פעמים סירב ללכת איתי אל המחסן הקטן, או שהסתפק בכך שהניח לי לחבק אותו ולהתחכך בו עד שגמרתי. אחר-כך הוא היה בוכה ומתנצל וכשהייתי מנסה להרגיע אותו היה מתעצב עוד יותר.
בגלל התמעטות העבודה בדיאמנט התחלתי לפגר בשכר הדירה וכפיר חש לעזרתי ומצא לי עבודה חדשה. "זה רק בינתיים, עד שהמצב ישתפר." ניחם אותי כשלקח אותי לבלוק דירות אחד, לא רחוק מהבית שלנו, והראה לי את המדרגות והרחבה הטעונים שטיפה.
"נראה לך?" שאל.
"למה לא?" אמרתי, "זה לא יותר גרוע מלהדביק תוויות, וכאן לפחות אין ריח של כימיקלים. תראה לי איפה הדלי והסמרטוט."
הוא הסביר לי הכל והראה לי היכן מונח כל דבר. נותר רק עניין התשלום עבור העבודה. "אחרי שתגמור לשטוף את המדרגות ואת החניה תלך לדירה של ההומואים לקחת את הכסף." אמר כפיר, "זו הדלת הכחולה עם החמסה הצבעונית בקומה השלישית מימין." הוסיף, והצביע כלפי מעלה.
השערות על עורפי הזדקפו באחת. "למה לשם?" מחיתי.
כפיר הביט בי בפליאה. "כי יוני הוא היושב ראש והגזבר של ועד הבית." אמר בפשטות ודחף מגב לידי, "נו דניאל, קדימה. אם תעשה עבודה טובה אולי הם יקחו אותך גם בתור עוזר בית. הפיליפיני שלהם עזב בשבוע שעבר והיום נורא קשה למצוא מישהו בגלל הבלגנים של משטרת ההגירה."
שטפתי בחריצות את המדרגות מלמעלה עד למטה ומשם לחניה, עובר בקפדנות עם המגב על המרצפות, גורף את הלכלוך עם המים בפסים מדויקים ואחר כך מנגב בסמרטוט לח, בדיוק כמו שלימדו אותי לעשות בתורנות ניקיון בבית הילדים בקיבוץ.
אני חייב להירגע אמרתי לעצמי תוך כדי עבודה, מספיק לקפוץ ככה כל פעם שמישהו אומר את המילה הומו. אף אחד בתל אביב לא יודע על הפדיחה בצבא והתגובות שלי מחשידות אותי נורא. אני פשוט חייב ללמוד להירגע ולא להיות מתוח כזה.
ובכל זאת, הזיכרון של הפדיחה עוד צרב בתוכי כהוגן, וכידוע מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים.
כשעברתי עם הדלי והסמרטוט על פני הדלת הכחולה עם החמסה הצבועה בפסים צבעוניים נזהרתי מאוד לא לגעת בה ולא להרעיש לידה, ונשמתי לרווחה כשירדתי לקומה השנייה.
מילא הדלת כחולה, אבל למה היוני הזה היה צריך לשים על הדלת שלו חמסה צבועה בצבעי הקשת שהם כידוע לכל, צבעי הגאווה?
מי יודע איזה מין טיפוס הוא? בטח אחד כזה שמיד רואים עליו שהוא כזה, אחד מאלו שמנפנף בידיים ומדבר בקול מתפנק ולובש בגדים הדוקים וצבעוניים מדי ו... סחטתי בכל כוחי את הסמרטוט ואילצתי את עצמי להתרכז בכל מאודי בניקיון המרצפות ולא לחשוב יותר על הנושא, אבל אחרי שהכל, כולל הפח שמתחת לראי בכניסה, היה שטוף ונקי הייתי חייב לעלות חזרה אל הדלת הכחולה כדי לבקש את כספי.
למרות חוסר רצוני לגעת בדלת ההיא הייתי חייב את הכסף הזה ומהר, כבר סחבתי די והותר את כפיר ולביא עם השכר דירה.
תפסיק להיות ילד נזפתי בעצמי. פה זה לא קיבוץ, מי שעובד צריך ללכת ולבקש את הכסף שלו בלי להתבייש. לא מספיק שכפיר מצא לך את העבודה הזו שהיא גם קלה, וגם קרוב לדירה שלך, וגם לא תתנגש עם העבודה אצל דיאמנט? מה עוד אתה רוצה? שהוא יחזיק לך את היד כשאתה הולך לבקש משכורת?
זה תל אביב פה, לא קיבוץ, אז מספיק עם הרגישויות המופרזות הללו. ואם הגזבר של וועד הבית הוא הומו אז הוא הומו, מה אכפת לי? אני סך הכל לוקח ממנו את הכסף שמגיע לי והולך.
החזרתי את הדלי, הסמרטוט והמגב חזרה לארון ליד הכניסה ועליתי לדפוק בדלת הכחולה. היא נפתחה מיד ובפתח עמד איש. סתם איש, לא בטייטס ורודים או משהו מגוחך כזה אלא סתם בן אדם לבוש ג'ינס וטריקו. גבר לא צעיר במיוחד, קצת שמנמן, קצת מקריח, אבל עם עיניים טובות ובהירות וחיוך נעים שהביט בי בשאלה.
"אני מ... אני ה..." התחלתי לגמגם, הוא דחף את ראשו מבעד לפתח וסקר את חדר המדרגות שרצפתו הייתה עדיין לחה.
"אתה הבחור שכפיר שלח לנו בשביל לשטוף את חדר המדרגות?" הסיק מיד את המסקנה המתבקשת.
הנהנתי בהכרת תודה.
"אני רואה ששטפת גם את החניה ואת הכניסה." חייך אלי בסבר פנים יפות והדף את משקפיו במעלה חוטמו.
שוב הנהנתי. הוא בטח חשב שאני חרש אילם, אבל לשוני דבקה לחיכי ולא יכולתי לדבר.
האיש יצא החוצה והביט למטה אל הרחבה שבכניסה. "עשית עבודה יפה. שטפת גם את הפח אני רואה." אמר והביט בי מחייך בעידוד.
"אתה צמא? רוצה לשתות משהו?"
"מי? אני?" נבהלתי.
"כן. בוא תשתה משהו קר עד שאני רושם לך את הצ'ק." הזמין אותי בתנועת יד לתוך הדירה.
לרגע היססתי על הסף ואז נכנסתי. זו הייתה הפעם הראשונה שעברתי את סיפה של הדלת הכחולה עם החמסה בצבעי הקשת.
הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי היה מחשב עם מסך שטוח גדול מאוד וערמות של דיסקים לידו. הצצתי בחטף וראיתי שעל העטיפות מופיעים תמונות של גברים בשלבים שונים של עירום. מיד הסבתי את מבטי בחלחלה.
ראיתי שיוני הבחין בתגובתי, אבל לא הגיב אלא רק שאל אם אני רוצה מיץ או קולה, ורשם לי צ'ק שהוגש לי עם תוספת של טיפ במזומן ושאל אם אני מעוניין בעוד עבודה.
"כן, בטח שאני מעוניין." אמרתי ולגמתי מהמיץ. "אני סטודנט. תמיד חסר לי כסף."
הוא חייך ואמר שבעוד עשרים שנה אני אזכר בגעגועים בתקופה הזו של גמר הצבא ותחילת הלימודים.
"לא חושב שזה יקרה." אמרתי בתקיפות, נזכר שוב בפדיחה.
הוא רק צחק בשקט, צחוק גברי נעים וחם, ונתן לי טפיחה עדינה על הזרוע. סתם מגע ידידותי שמשום מה הקפיץ אותי.
לא. לא משום מה, אלא בגלל שידעתי שהוא הומו.
"זה צבעי הגאווה על החמסה שיש לך בחוץ, נכון?" נפלטה לי פתאום שאלה ממש לא לעניין שהייתי שמח להחזיר למקום ממנו באה – הראש הדבילי שלי.
"כן, נכון." הוא הנהן בנחת, "האחיין שלי נתן לנו את החמסה מתנה לחנוכת הבית." הסביר, והוסיף שהסרטים על הדיסקים ליד המחשב הם באותו נושא.
ידעתי שהפנים שלי מאדימים בצורה מגוחכת ופניתי לברוח משם, אבל הוא אחז שוב בזרועי ואמר שהם זקוקים לעוזר בית במקום צ'ארלי שחזר לפיליפינים, ומה דעתי לראות את הדירה לפני שאתן תשובה.
"זה בסדר. אני מסכים." נחפזתי להגיד, אבל הוא התעלם מדברי והתעקש להוביל אותי בכל הדירה.
ראיתי חדר שינה גדול עם מיטה ענקית ומולה טלוויזיה, וידאו ומכשיר D.V.D. כסוף ויקר למראה ובנוסף גם מערכת סטריאו ענקית ועליה פזורים המון קלטות ודיסקים.
את הסלון עם המחשב כבר הכרתי, ולצידו היה עוד חדר קטן יותר עם ספה ועוד מחשב עם מסך קטן יותר, מוקף ספרים וניירות מודפסים – שילוב של חדר אורחים ועבודה.
המטבח וחדר האוכל היו מעוצבים בעץ מייפל בהיר משולב בהמון צבע לבן עם כתמים של צהוב עליז.
זו הייתה דירה חמימה, מבולגנת מעט במין צורה מזמינה שמצאה חן בעיני. היא עשתה רושם של דירה שגרים בה אנשים רגילים לגמרי שאוהבים מוזיקה וספרים ואוכל טוב ועובדים הרבה עם מחשב – הדירה נראית כמו הדירה שאני הייתי רוצה לגור בה כשאהיה גדול.
אמרתי לו את זה והוא חייך את החיוך הנחמד שלו ושאל אם זה אומר שאני מסכים.
אמרתי שכן וקבענו שביום שישי בבוקר אני מתחיל לנקות אצלם, ורק כשעמדתי לצאת אזרתי די אומץ ושאלתי איפה השותף שלו לדירה.
קראתי לו ככה כי הרי לא יכולתי להגיד הבעל שלך או החבר, זה היה נשמע מאולץ כזה, אז אמרתי שותף.
"אה, דני המסכן שלי." נאנח יוני, מבטא את השם בנוסח האנגלוסקסי עם סגול מתחת לד'. "הוא באילת, מפקח על בנית מלון חדש. הוא בא הביתה רק פעם בשבועיים. עד שהמלון הארור הזה יהיה גמור אני אלמן קש." אמר וחייך שוב.
2.
הפדיחה
הגעתי ביום שישי כפי שקבענו, אבל הוא נורא מיהר ללכת לקניות ובקושי נתן לי כמה הוראות קצרות והראה לי איפה חומרי הניקוי ומיד פרח החוצה, ממלמל משהו על ארוחה שעליו להכין עד הערב.
עבדתי מהר וביסודיות, ממלא בקפדנות אחרי הוראותיו. בחדר השינה עוד התאפקתי ולא הסתכלתי על הקלטות והדיסקים, אבל כשהגעתי לשטיפה האחרונה נשברתי והצצתי בתמונות שעל הדיסקים בסלון.
כפי שחשדתי הם היו דיסקים של סרטי פורנו הומואיים ורק המחשבה על צפיה בהם גרמה לי להתרגש. התלבטתי אם להסתכן בצפייה באחד מסרטים הללו – שמתי עין על דיסק שעל עטיפתו הופיע בחור גבוה ושחום עם חיוך מקסים – ופתאום יוני חזר, עמוס סלים גדושים.
הנחתי בחיפזון את הדיסק ורצתי לעזור לו.
הוא התרשם מאוד מהעבודה שלי ומיהר לשבח אותי ואז, בעוד הוא עומד בגבו אלי, מסדר קופסאות במזווה, שאל אותי אם בא לי לראות איזה סרט במחשב או שאולי ארצה שישאיל לי כמה דיסקים הביתה.
הסמקתי שוב והודיתי לאל שהוא לא מביט בפני ואמרתי שאין לי אפשרות לראות סרטים במחשב שיש לי בדירה - כאילו שאם הייתי יכול לשים במחשב הישן והעלוב ההוא סרטים הייתי מעז לשים סרטים כאלו.
"אני הולך להיות מאוד עסוק בשעות הבאות. דני מגיע בערב ואני רוצה להכין לו ארוחה חגיגית." אמר יוני, ממשיך לא להביט בי ישירות, "אז אם יש לך זמן ובא לך אתה יכול לראות את הסרט שמוצא חן בעיניך פה. לי זה לא יפריע."
את הרגשתי לשמע דבריו קשה להגדיר. זו הייתה תערובת של הכרת תודה ורווחה מעורבת במבוכה איומה.
גמגמתי תודה ונסוגותי למחשב, מתפלל שאוכל לצפות בסרט ההוא בלי תופעות לואי מביכות. אני באמת לא יודע מה חשבתי לעצמי, זה היה סרט פורנוגרפי עם גברים יפים שעשו סקס על ימין ועל שמאל, והכוכב הראשי היה הבחור ההוא, השחום עם החיוך המקסים. עמד לי כמו טיל וכמה שניסיתי להתאפק לא הצלחתי. נורא התרגשתי ובסוף פשוט כיביתי את המחשב, ברחתי לשירותים וגמרתי מעל האסלה.
אחר-כך התנגבתי, סגרתי את המכסה שלה וישבתי עליה כמה דקות, מנסה להרגע.
יצאתי, קצת רועד, קצת נבוך, והלכתי להפרד מיוני שמיד עזב את הכיריים ונתן לי את הכסף על הניקיון, ואחר-כך הציע לי לטעום משהו אדום ומהביל שבעבע בתוך מחבת ענקית.
זה היה טעים מאוד.
יוני אמר שזה רוטב בולונז ושאל אם בא לי לשבת לאכול איתו כי הוא מת מרעב והוא שונא לאכול לבד.
גם אני הייתי די רעב, וגם אני שונא לאכול משהו חטוף ברחוב במקום ארוחות מסודרות. אחרי היסוס קל הסכמתי.
יוני היה נחמד ולבבי והאוכל היה טעים מאוד. דברנו על עצמנו, על הקיבוץ שלי ועל הקיבוץ שלו שהוא עזב כבר לפני כעשרים שנה.
הוא התעקש שאני אשתה יין אדום כי אחרת הספגטי לא ישטפו כהלכה ושאל אם אני חוזר לקיבוץ אחרי הלימודים.
"לא, אני לא יכול." אמרתי בצער אמיתי, מפני שאני אוהב את אזור הצפון ולולא הפדיחה הייתי שמח לחזור לשם ולגור בנוף הצפוני האהוב עלי ולא פה, בתל אביב השטוחה והלחה שאין בה עצי אלון ואלות, ורקפות לא פורחות באדמתה החולית והבהירה מדי.
"אז אתה מעדיף את תל אביב?" שאל יוני בחמימות מלאת עניין.
"לא, לא בדיוק, אבל... למה הצעת לי לראות את הסרט ההוא?" התפרצתי פתאום בלי שום קשר לנושא השיחה. זה היה היין שגרם לי להתפרץ, אני לא יודע לשתות, והיין עלה לי לראש, אחרת לא הייתי מתנפל עליו כאילו שהוא קשר אותי לכסא מול המחשב ואילץ אותי לצפות בסרט ההוא.
יוני משך בכתפיו. "היה לי רושם שהוא מעניין אותך." אמר בנחת והתחיל לפנות את השולחן.
"זה שראיתי את הסרט הזה לא אומר שום דבר." התרסתי בתוקפנות. "גם אם רואים דברים כאלו ואפילו אם... זה לא אומר כלום."
"בסדר ילד, תרגע." אמר יוני ושם יד על שכמי, "רק אתה יודע מה זה אומר. תרגע, רוצה עוד יין?"
בטיפשותי הרבה שתיתי עוד יין ופתאום מצאתי את עצמי יושב לצידו על הספה המרווחת בסלון, קול המוזיקה מתנגן חרש ברקע, ואני מגולל לפניו את סיפור הפדיחה שהיה נעול וחתום בתוכי כל-כך הרבה זמן.
זה התחיל במקלחת של הבסיס. סיבנתי לאריק את הגב ואחר-כך גם את החזה ואחר-כך גם יותר למטה. אחר-כך הוא סיבן אותי ושנינו התרגשנו ונהנינו ואולי, אם זה היה נשאר שם במקלחת, הכל היה בסדר, אבל הוא היה כל-כך יפה, ואני עמדתי לצאת לחופשת שחרור, והמחשבה שלא אוכל לראות אותו יותר הכבידה עלי כל-כך עד שהצעתי לו שיבוא אלי לחדר בערב.
הוא בא ולתומי חשבתי שהוא אוהב את מה שעשינו. הוא אמנם שכב בשקט ולא כל-כך שיתף פעולה, אבל גם לא התנגד, ואחרי שזה נגמר התחבקנו והתנשקנו לפרידה.
למחרת בבוקר קראו לי למפקד ושם נודע לי לחרדתי שהוא הגיש נגדי תלונה על אונס והטרדה ואמר שבלילה כפיתי את עצמי עליו וכעת הוא בדרך הביתה לפגישה עם הפסיכולוג שלו.
"בכלל לא ידעתי שהוא מטופל אצל פסיכולוג." אמרתי.
"הוא שמר את זה בסוד כדי שלא יורידו לו פרופיל." אמר צחי המ"פ שהסיפור הביך אותו כמעט כמו שהביך אותי.
"אז היה משהו בינך לבין אריק?" שאל צחי, מביט בנקודה מרוחקת מעל לכתפי כדי שלא יצטרך להביט בעיני
"לא הכרחתי אותו. הוא רצה את זה בדיוק כמוני." אמרתי, שונא את הנימה המתגוננת בקולי.
"אני מקווה שלפחות השתמשתם בקונדום." אמר אודי, השליש שלו, בסלידה.
אם הייתי יכול, הייתי נופל לרגליהם על רצפת הלינוליאום הירוקה של הצריף ששימש מפקדה לגדוד שלנו ונופח את נשמתי מרוב בושה.
"לא עשינו שום דבר שמחייב קונדום." עניתי בלחש, "ובשום פנים ואופן לא הכרחתי אותו."
רעדתי כל-כך עד שהייתי חייב לשבת. בלי לבקש רשות הטלתי את עצמי על כסא שעמד ליד הקיר, כבשתי את פני בידי והתחלתי לבכות.
צחי כחכח במבוכה בגרונו אמר שלא קרה כלום, שזה לא נורא, ובין כה אני כמעט אזרח והוא די בטוח שאריק הוא סתם ארטיסט שמגזים בכל הסיפור שלו והכי טוב שאני אצא כבר עכשיו הביתה ואחזור בסוף החופשה הישר לבקו"ם.
הנהנתי, מסכים בשתיקה לכל הצעותיו. "לא הכרחתי אותו לעשות שום דבר." אמרתי להם לפני שהלכתי משם.
הם התעלמו מדברי והיה ברור שהם מתים להפטר ממני ולשכוח שאני קיים בכלל.
אספתי את חפצי וברחתי מהבסיס שהיה לי כמו בית בשנתיים האחרונות. כולם ידעו למה אני הולך ואיש לא אמר לי מילה מטוב ועד רע. הרגשתי כמו מצורע.
ידעתי טוב מאוד שהסיפור יגיע לקיבוץ עוד לפני ואת הכמה ימים שנותרו לי לפני שטסתי ליוון, כפי שתכננתי לעשות בחופשת השחרור, ביליתי סגור בחדר של ההורים.
אפילו לארוחת ליל שישי בחדר האוכל לא הלכתי.
הורי לא אמרו לי כלום. הביאו לי אוכל בשתיקה נבוכה, מסרו דרישות שלום מגומגמות ממכרים, אבל לא בקשו שאצא החוצה ולא שאלו למה אני מסתגר בחדר. כדרכם בקודש הם התעלמו מהבעיה, אולי חשבו שאם לא ידברו עליה היא תתפוגג באויר.
אחרי הטיול ההוא שציפיתי לו זמן כה רב ובסוף בכלל לא נהניתי ממנו כי חשבתי ללא הרף על הפדיחה ועל מה יהיה איתי עכשיו, נחתי הישר בדירה של כפיר ולביא שלרווחתי לא ידעו דבר על הפדיחה מפני שהם לא היו קיבוצניקים ולא שרתו באותה חטיבה, וחוץ מזה הם השתחררו שנה לפני.
למזלי בדיוק אז התפנה להם חדר בדירה כי השותף השלישי שלהם טס להודו, ומאז אני שם, מנסה ללמוד ולשרוד בעיר הגדולה.
"אז בעצם לא שינית את התוכניות שלך בגלל הפדיחה. עשית כל מה שתכננת לעשות מההתחלה, לטייל באירופה ואחר-כך ללמוד." ניסה יוני לנחם אותי וליטף את גבי ביד חמימה ורכה.
"כן, אבל..." נאנחתי. "רציתי ללמוד בחיפה או באורנים, לא פה. מזל שהתקבלתי גם לאוניברסיטת תל-אביב, אבל לא זו הבעיה העיקרית, מה שמפריע לי בעיקר זה שאני לא מבין למה אריק עשה לי את זה? מה גרם לו להתנהג ככה?" הבטתי בעיניו הטובות של יוני שנצצו אלי באהדה מעבר למשקפיו. "אני נשבע לך שלא הכרחתי אותו לעשות כלום. הוא נהנה מאוד, אני בטוח בזה."
"יכול להיות שהוא נהנה יותר מדי," הצטחק יוני, "ובגלל זה הוא הלך וסיפר לכולם שהכרחת אותו. רק ככה הוא הצליח להתמודד עם ההנאה שלו ממה שעשית לו."
"אתה חושב ככה?" הופתעתי מההסבר שלו שהאמת, נשמע די הגיוני. "אז אתה מאמין לי שלא אנסתי אותו יוני?"
"אני מכיר אותך, אני בטוח שאתה לא תעשה דבר כזה לאף אחד." אמר יוני בתוקף, וחלק מהמועקה שסחבתי בלב מאז המקרה הוקל קצת לשמע דבריו.
הוא באמת היה נחמד. היו לו עיניים יפות וחיוך נעים וקול חם ומלטף ו... ישבנו ממש קרובים זה לזה, מביטים אחד בשני, מרגישים נוח זה עם זה.
יוני הושיט יד והסיט את שערי ממצחי. "אתה צריך להסתפר דניאל." אמר בקול מאוד שקט, כמעט בלחש.
ברגע שידו נגעה בשערי חלף משהו לוהט ומסתורי בינינו ופתאום הבנתי שהוא לא רק איש נחמד שמוכן להטות לי אוזן קשבת אלא גם גבר, בדיוק כמוני.
אני לא יודע מה היה קורה אם היינו ממשיכים לשבת על הספה, אבל יוני קפץ פתאום ממקומו ואמר בקול רם מדי שהוא עוד לא הספיק כלום ותראה מה השעה? כבר ממש מאוחר ויש לו עוד המון עבודה, וגם אני בטח נורא עסוק. ורץ מהר למטבח כשהוא מדבר מהר מהר, נראה מוטרד ולחוץ.
אמרתי שלום ותודה רבה והלכתי.
בבית מצאתי את כפיר ולביא יושבים על המיטה של כפיר ורואים סרט כחול. כל מה שהם עשו בשעות הפנאי שלהם היה קשור לסקס.
או שהם הציצו לנשים שגרו מול הדירה שלנו בטלסקופ המטופש שלהם, או שחיפשו סרטי סקס במחשב, או שראו סרטים בווידיאו, ותמיד הם עשו את זה יחד.
הם היו יחד עוד מחטיבת הביניים ולא נפרדו מאז ועד היום. הם סיפרו לי בלי בושה שהם אפילו מאוננים יחד מול הסרטים המגעילים הללו.
אם לפחות היו עושים את זה בפרטיות, חשבתי במורת רוח והלכתי לסגור את הדלת כדי שלא אראה יותר את הבהובי האור הכחול מבעד לסדק שהם הותירו בין המשקוף לדלת וכדי שלא אשמע יותר את הגניחות המתועבות ההן ואז ראיתי... הם ישבו רק בתחתונים זה לצד זה, בוהים במסך, הידיים שלהם היו בתוך התחתונים משפשפות כרגיל את הזין, אבל... היד של כפיר הייתה בתחתונים של לביא והיד של לביא... כן הבנתם את העיקרון.
והגניחות בכלל לא באו מהטלוויזיה אלא מהם. הטלוויזיה הייתה על mute .
סגרתי חרש את הדלת והלכתי לחדר שלי. מרוב תימהון מוחי נאטם לגמרי, פשוט לא ידעתי מה לחשוב על מה שהתרחש כרגע מול עיני.
פתאום נזכרתי איך רק לפני יום או יומיים כפיר ישב על המעקה בחוץ והסתכל על הרחוב ולביא נעמד מאחוריו עם כוס קפה בידו. הוא שם יד על העורף של כפיר ואז נשען עליו קצת והתיישב לצידו, משאיר את היד על הכתף שלו.
הם עשו את זה בטבעיות, סתם ישבו ושתו מאותה כוס, כתף נוגעת בכתף, ירך משיקה לירך וזרוע מתחככת בגוף. ישבו ושתו קפה והסתכלו על בחורות בדיוק כמו תמיד.
ראיתי אותם יושבים צמודים ככה, כמעט חבוקים, לפחות מאתיים פעם בעבר ומעולם, עד עתה, לא חשבתי שזה מוזר.
כמו כל העולם, הייתי רגיל שכפיר ולביא הם תמיד יחד. זה היה כמעט חוק טבע, הם היו יחד כמו עמי ותמי, כמו מקס ומוריץ, כמו שקע ותקע, כמו טום וג'רי, כמו מיקי ומיני, נו... אתם יודעים? כפיר ולביא, ופתאום... טוב, מה זה ענייני בכלל? הרי כולם יודעים שהם רצים כמו כלבים מיוחמים אחרי בנות וחושבים כל הזמן רק על כוסיות.
אז מה אתה... מה אכפת לך בכלל?
הלוואי והייתי יכול לשאול את יוני מה דעתו על זה, הרהרתי. הוא בטח היה אומר לי משהו מרגיע ונבון שהיה שופך אור חדש על המחזה המפליא שראיתי, אבל דני חזר הביתה וליוני אין זמן אלי עכשיו, שלא לדבר על הרגע המביך ההוא... כדאי שאני אשמור מרחק מיוני לפחות לכמה ימים עד שהמצב יירגע ויתבהר.
כדרכי תמיד דחקתי את המחשבות המטרידות ממוחי והלכתי ללמוד.
כל השבת הבטתי במבט בוחן מהרגיל בשותפי לדירה, אבל הם נהגו כרגיל - הסתובבו כשהם לבושים רק בתחתונים, נכנסו אחד לחדרו של השני בלי לדפוק בדלת, לקחו זה מזה בגדים וספרים, דברו על בחורות, ספרו בדיחות גסות וטפחו אחד לשני על הישבן כשהם צוחקים ומפריחים הלצות דביליות. בקיצור, כל מה שהיית מצפה לראות אצל שני גברים צעירים חרמנים וסטרייטים למהדרין.
במוצאי שבת הם החליטו לצאת לבלות. הם מרחו ג'ל זה על שערותיו של רעהו, מעמידים קוצים מפוארים זה על פדחתו של השני, ואז כפיר שאל מלביא חולצה נקייה ולביא לקח ממנו את זוג הגרביים הנקיות האחרונות שלו והם יצאו יחד לפאב לצוד כוסיות – הבילוי החביב עליהם - מזמינים גם אותי לבוא איתם.
סירבתי בתירוץ שעלי לקום מחר מוקדם לעבודה והחלטתי שאני סתם מנפח משהו חסר משמעות ושאולי רק דמיינתי מה שראיתי והכי בריא לשכוח מכל העסק.
בעבודה היו עוד פחות קופסאות מהרגיל ואסד שוב לא היה. כבר שבועיים שלא ראיתי אותו וקצת התגעגעתי לנוכחותו השתקנית לצידי וגם - למה להכחיש? – לזין היפה והשחום שלו, לגופו הדק והשרירי, לפיו החם על הזין שלי ובעיקר לחור ההדוק והלח שלו.
תוך כדי עבודה שקעתי בהזיה סקסית שערבבה את גופו הכהה של אסד עם עיניו הנבונות והבהירות של יוני, תיבלתי את התסריט שבראשי ברעיונות שקלטתי מהסרט ההוא שצפיתי בו אצל יוני וככה העברתי מהר ובנעימים את עבודת הבוקר.
אחרי שסיימתי נחפזתי להתלבש מחדש בבגדי הרגילים ורצתי לתפוס את האוטובוס לאוניברסיטה. הרדיו באוטובוס היה דלוק ואני שמעתי בחצי אוזן שכוחות הביטחון שוב מנעו פיגוע ותפסו מחבל מתאבד שרצה להגיע לתל אביב עם חגורת נפץ. הכתב הנמרץ תיאר איך השאהיד עורר את חשדם של החיילים במחסום, אבל בטרם הספיקו לעצור אותו הוא נמלט לשדה פתוח והתפוצץ בלי שהצליח לפגוע באיש.
חייל קצר נשימה שנשמע צעיר מדי וקצת היסטרי, סיפר שמהרגע הראשון החשוד נראה לו עצבני מאוד, אבל עוד לפני שהספיק לגשת אליו ולתחקר אותו החשוד ברח לשטח פתוח ומיד התפוצץ. דברי החייל נקטעו בחטף ומישהו בוגר וסמכותי שדיבר בבס עבה ורגוע ואמר שהחיילים במחסומים עושים עבודת קודש, שנמנע אסון כבד, ושידו של השב"כ תשיג את כל המרצחים הקמים עלינו לכ... הנהג העביר לגלגל"צ.
הלהיט התורן החל מצווח באזני הנוסעים שצקצקו זה אל זה בזעזוע ואמרו שכל הערבים רוצחים ומנוולים וכמה טוב שהרוצח הנפשע ההוא מת לפני שהספיק לפגוע בחפים מפשע.
עד שירדתי מהאוטובוס כבר שכחתי מכל הסיפור ורק בערב כשראיתי חדשות בסלון נזכרתי במה ששמעתי הבוקר.
שוב דברו על האירוע במחסום ההוא והראו את החייל הצעיר מדי שחזר וסיפר את הסיפור שלו, הפעם בקול פחות לחוץ, ואחר-כך בא תורם של הפרשנים שפירשנו מה שפירשנו, ואז הראו את הקלטת שהשאיר אחריו השאהיד - וזה היה אסד שלי.
מזל שכפיר ולביא היו בחדר של לביא, עסוקים בענייניהם, ואיש לא ראה את פני כשצפיתי בקלטת הקצרה והמפחידה ההיא שבה אסד, לבוש בבגד ירוק עם כפיה על ראשו, נפרד לשלום ממשפחתו ואמר שהוא הולך למות עבור אללה.
הכרתי אותו כל-כך מעט שאפילו לא יכולתי לקבוע אם הוא משקר או לא. רק אחרי שהקלטת הסתיימה הבנתי שבזמן שאני דמיינתי אותו כורע לרגלי, מוצץ לי את הזין, הוא התפוצץ לרסיסי בשר ועצם בשדה נטוש ליד איזה מחסום נידח.
הידיעה שהוא מת לגמרי, מת ומרוסק באופן סופי ומוחלט, ולעולם לא אוכל עוד לגעת בעורו השחום ולחפון את אשכיו החלקים בכפי הכתה בי כמו מכת פטיש.
לא יכולתי להישאר לבד, הייתי חייב לדבר עם משהו. לפני שהבנתי מה אני עושה רצתי החוצה ודהרתי כל הדרך עד לדלת הכחולה עם החמסה הצבעונית. התחלתי להקיש על הדלת ולא הפסקתי עד שיוני פתח לי את הדלת.
הוא לבש רק חולצת טריקו ממורטטת ומכנסים קצרים והחזיק את משקפיו בידו, בוהה בי מבעד לעיניים ערומות כשעל פניו המנומנמים הבעת תרעומת שהתחלפה בבהלה למראה פני.
"מה קרה לך דניאל?" שאל וחבש את משקפיו על אפו. "בוא, תכנס." משך אותי פנימה. "מה הבעיה?"
רק אז עלה בדעתי שאולי יהיה עלי לדווח על כל הידוע לי על אסד לשב"כ, או למשטרה, או השד יודע למי? ופתאום הרגשתי מבוהל נורא ופרצתי בבכי.
יוני אימץ אותי אל חזהו וליטף את גבי, ממתין בסבלנות עד שארגע ואוכל לדבר. "לא יכול להיות שזה כל-כך נורא." אמר רכות, "בוא תספר לי הכל."
"אני לא יכול." גמגמתי, "אני כל-כך מתבייש."
"אין לך מה להתבייש ממני חמוד. לא תאמין איזה דברים כבר שמעתי מאנשים. אני יודע להקשיב ואני לא שופט אף אחד. החברים שלי קוראים לי הכומר."
"איך היה הביקור של דני?" ניסיתי להעביר את השיחה לפסים נעימים יותר.
יוני קרן. "נהדר, אני נורא מתגעגע אליו כשהוא איננו, אבל הפרידה הזו עושה נפלאות לזוגיות שלנו. אנחנו מרגישים שוב כמו זוג צעיר. בוא תראה את התמונות שלו." שלף כמה תמונות של גבר נאה מאוד, צעיר ממנו בעשר שנים לפחות.
"הוא ממש חמוד." התפעלתי.
ואכן, דני היה באמת גבר נאה מאוד. די הופתעתי שהוא בחר לחיות עם יוני שהיה אמנם נבון וחביב ונחמד, אבל בעל הופעה ממוצעת מאוד.
הוא צחק למראה הבעת ההפתעה על פני. "כן, אני יודע. אני בעצמי מתפלא מה יש לאחד כמוהו לחפש אצלי, אבל עובדה שאנחנו יחד כבר שתים עשרה שנים וזה עדיין נהדר, ואפילו משתפר עם הזמן. למזלי הוא פשוט אוהב גברים מבוגרים יותר."
הוא הושיב אותי על הספה הרחבה והנוחה שלו, נתן לי כוס תה מתובל בברנדי והקשיב קשב רב לסיפור על אסד.
סיפרתי לו הכל בלי להסתיר דבר והוא באמת הטיב להקשיב. הוידוי הטיב איתי ומחשבותי התבהרו אחרי שגמרתי לגולל את הסיפור שלי ושל אסד באזני מאזין אוהד כמו יוני.
"הרגשתי כל-כך גאה שלא נתתי למשטרה לטרטר אותו בחקירות משפילות, ותראה מה קרה." כבשתי את ראשי בידי, "אני כזה מטומטם יוני. בגללי כמעט שקרה אסון נוראי, אני חייב ללכת למשטרה לספר להם הכל."
"אני לא בטוח שזה רעיון כל-כך טוב." אמר יוני בנחת.
"אבל יוני..." מחיתי.
"בוא נעצור ונחשוב רגע דניאל." אמר יוני בקול שלו, "בוא ננסה להבין מה בדיוק קרה פה? למה הבחור הזה שהיה נשוי ועמד להיות לאב החליט פתאום להפוך לשאהיד? ולמה, אם הוא החליט להיות שאהיד, הוא התפוצץ בלי שגרם נזק לאיש חוץ מאשר לעצמו?"
"כי... כי..."
"אתה הכרת אותו, הוא היה טיפוס היסטרי? לחוץ? טמבל? איזה מין בן אדם הוא היה דניאל?"
עורי עקצץ מרוב מבוכה. "לא הכרתי אותו באמת יוני, אני רק... עבדנו יחד ומדי פעם הזדיינו, אבל האמת היא... אף פעם לא דברנו ממש. הוא היה שתקן כזה, תמיד רגוע, אף פעם לא לחוץ. הוא תמיד שלט בעצמו. אחרי הפיצוץ שהיה ליד המחסן שלנו הוא התעשת ראשון והרגיע אותי וגם כשהשוטרים באו לחקור אותו והוא ידע שהתעודות שלו לא בסדר הוא נשאר רגוע מאוד.
"אתה רואה שגם בלי דיבורים אפשר להכיר מישהו די טוב." הצטחק יוני, "בעיקר אם עושים איתו סקס." הוסיף בקול שקט מאוד, כאילו לעצמו.
שקעתי במחשבות. "באמת מוזר למה הוא לא התפוצץ ליד החיילים? ואיך בכלל החייל ההוא הרגיש שהוא עצבני? אסד לא היה טיפוס עצבני בכלל, להפך, כמה שהלחץ היה מתגבר ככה הוא היה נעשה יותר אפאטי."
הבטנו זה בזה ושנינו חשבנו על אותו דבר. "הוא גם לא היה מוסלמי קנאי שונא יהודים, אחרת הוא לא היה..." שוב עלו דמעות בעיני. "הוא לא נוגע בי בצורה כזו, אם הוא היה באמת פאנט שמת למות בשביל להפוך לשאהיד. זה בכלל לא היה הסגנון שלו יוני. הוא היה בחור מאוד עדין, מאוד סבלני. הוא תמיד זכר להביא קצת אוכל לחתול שמסתובב במחסן ואף פעם לא היה לו אכפת לגרד כל היום תוויות ולתת רק לי להדביק."
שוב בכיתי, מבין רק כעת כמה אתגעגע אל האדם שרק את גופו הכרתי הכרות כל-כך אינטימית ואף פעם לא טרחתי להכיר אותו באמת.
"אם הוא היה יהודי, בחיים לא הייתי מתנהג כלפיו בצורה גועלית כזו." ייסרתי את עצמי, "למה הוא הלך ועשה שטות כזו יוני, ועוד השאיר אחריו אישה בהריון, למה?"
"אולי לא הייתה לו ברירה? אולי גילו שהוא אוהב גברים ובגלל זה... אתה בטח יודע כמה קשה להומואים ברשות הפלשתינאית. אני לא אתפלא אם איימו לא רק עליו אלא גם על משפחתו."
"אז אתה חושב שזה שהוא התפוצץ בשדה בלי לפגוע באיש זה לא מקרה? שהכריחו אותו להיות שאהיד וזו הייתה הדרך שלו לצאת מהעסק בלי לגרום נזק לאף אחד?" שאלתי בתקווה.
"לאף אחד חוץ מאשר לעצמו כמובן." העיר יוני, גורם לי בכך להתקף בכי מחודש.
בכיתי הרבה באותו ערב כשסיפרתי ליוני כל מה שזכרתי מהשעות החטופות שביליתי עם אסד, ולבסוף החלטתי לפעול לפי עצתו ולא ללכת למשטרה.
יוני אמר ברוב תבונה שאסד כבר מת ממילא והזובור שיעבירו אותי השוטרים והשב"כ כשאבוא ואתוודה על קשר הומוסקסואלי עם שאהיד ערבי לא יועיל במאומה לאיש, ואם חלילה הדבר יתפרסם...
נזכרתי בשמועות על ההדלפות הרווחות במשטרה וצמרמורת של בהלה אחזה בי. איזה מזל שהתייעצתי ביוני הנבון שלא איבד את שיקול דעתו.
"רק תחשוב על הכאב וההלם שיגרם להוריך." אמר יוני בשום שכל, "וכמובן שאז תצטרך לצאת מהארון." הוסיף כלאחר יד.
"אבל כבר יצאתי מהארון." מחיתי, "זאת אומרת כבר..." עברתי במוחי על רשימת כל האנשים שידעו שאני הומו והופתעתי כמה קצרה היא הייתה.
"לצאת מהארון זה אומר להביט בעיניים של אדם שמכיר אותך ולהגיד לו בלי בושה שאתה הומו." אמר לי יוני ברוך, "עשית את זה פעם?"
"לא." נאלצתי להודות. מעולם לא עשיתי דבר כזה. הרעיון הפחיד אותי כמעט כמו המחשבה שיהיה עלי לשאת על גופי חגורת נפץ ולהתפוצץ בשדה נטוש.
"אם אסד היה יכול לצאת בגלוי מהארון הוא בטח היה חי היום." אמרתי ליוני אחרי כוס התה השלישית שלמען האמת הכילה בעיקר ברנדי עם מעט מאוד תה בתוכו.
"אסד לא היה יכול לעשות את זה, לא במקום שהוא חי בו, אבל אתה יכול. הדבר היחיד שמחזיק אותך בארון זה אתה." אמר יוני.
"אבל אני פוחד." יבבתי מבין כריות הספה. "אף אחד לא יאהב אותי יותר אם אני אגיד להם את האמת."
"לא בטוח, הנה אני דווקא אוהב אותך יותר מאז שגיליתי שאתה הומו." גיחך יוני ופרש עלי שמיכה. "נכון ששלוש דקות אחרי שהכרתי אותך הבנתי שאתה לא סטרייט, אבל בכל זאת..." הוא הצטחק וליטף את שערי. "תישן עכשיו חמוד, אתה שפוך לגמרי." אמר בחביבות, וזה הדבר האחרון שאני זוכר מהלילה ההוא.
הגעתי ביום שישי כפי שקבענו, אבל הוא נורא מיהר ללכת לקניות ובקושי נתן לי כמה הוראות קצרות והראה לי איפה חומרי הניקוי ומיד פרח החוצה, ממלמל משהו על ארוחה שעליו להכין עד הערב.
עבדתי מהר וביסודיות, ממלא בקפדנות אחרי הוראותיו. בחדר השינה עוד התאפקתי ולא הסתכלתי על הקלטות והדיסקים, אבל כשהגעתי לשטיפה האחרונה נשברתי והצצתי בתמונות שעל הדיסקים בסלון.
כפי שחשדתי הם היו דיסקים של סרטי פורנו הומואיים ורק המחשבה על צפיה בהם גרמה לי להתרגש. התלבטתי אם להסתכן בצפייה באחד מסרטים הללו – שמתי עין על דיסק שעל עטיפתו הופיע בחור גבוה ושחום עם חיוך מקסים – ופתאום יוני חזר, עמוס סלים גדושים.
הנחתי בחיפזון את הדיסק ורצתי לעזור לו.
הוא התרשם מאוד מהעבודה שלי ומיהר לשבח אותי ואז, בעוד הוא עומד בגבו אלי, מסדר קופסאות במזווה, שאל אותי אם בא לי לראות איזה סרט במחשב או שאולי ארצה שישאיל לי כמה דיסקים הביתה.
הסמקתי שוב והודיתי לאל שהוא לא מביט בפני ואמרתי שאין לי אפשרות לראות סרטים במחשב שיש לי בדירה - כאילו שאם הייתי יכול לשים במחשב הישן והעלוב ההוא סרטים הייתי מעז לשים סרטים כאלו.
"אני הולך להיות מאוד עסוק בשעות הבאות. דני מגיע בערב ואני רוצה להכין לו ארוחה חגיגית." אמר יוני, ממשיך לא להביט בי ישירות, "אז אם יש לך זמן ובא לך אתה יכול לראות את הסרט שמוצא חן בעיניך פה. לי זה לא יפריע."
את הרגשתי לשמע דבריו קשה להגדיר. זו הייתה תערובת של הכרת תודה ורווחה מעורבת במבוכה איומה.
גמגמתי תודה ונסוגותי למחשב, מתפלל שאוכל לצפות בסרט ההוא בלי תופעות לואי מביכות. אני באמת לא יודע מה חשבתי לעצמי, זה היה סרט פורנוגרפי עם גברים יפים שעשו סקס על ימין ועל שמאל, והכוכב הראשי היה הבחור ההוא, השחום עם החיוך המקסים. עמד לי כמו טיל וכמה שניסיתי להתאפק לא הצלחתי. נורא התרגשתי ובסוף פשוט כיביתי את המחשב, ברחתי לשירותים וגמרתי מעל האסלה.
אחר-כך התנגבתי, סגרתי את המכסה שלה וישבתי עליה כמה דקות, מנסה להרגע.
יצאתי, קצת רועד, קצת נבוך, והלכתי להפרד מיוני שמיד עזב את הכיריים ונתן לי את הכסף על הניקיון, ואחר-כך הציע לי לטעום משהו אדום ומהביל שבעבע בתוך מחבת ענקית.
זה היה טעים מאוד.
יוני אמר שזה רוטב בולונז ושאל אם בא לי לשבת לאכול איתו כי הוא מת מרעב והוא שונא לאכול לבד.
גם אני הייתי די רעב, וגם אני שונא לאכול משהו חטוף ברחוב במקום ארוחות מסודרות. אחרי היסוס קל הסכמתי.
יוני היה נחמד ולבבי והאוכל היה טעים מאוד. דברנו על עצמנו, על הקיבוץ שלי ועל הקיבוץ שלו שהוא עזב כבר לפני כעשרים שנה.
הוא התעקש שאני אשתה יין אדום כי אחרת הספגטי לא ישטפו כהלכה ושאל אם אני חוזר לקיבוץ אחרי הלימודים.
"לא, אני לא יכול." אמרתי בצער אמיתי, מפני שאני אוהב את אזור הצפון ולולא הפדיחה הייתי שמח לחזור לשם ולגור בנוף הצפוני האהוב עלי ולא פה, בתל אביב השטוחה והלחה שאין בה עצי אלון ואלות, ורקפות לא פורחות באדמתה החולית והבהירה מדי.
"אז אתה מעדיף את תל אביב?" שאל יוני בחמימות מלאת עניין.
"לא, לא בדיוק, אבל... למה הצעת לי לראות את הסרט ההוא?" התפרצתי פתאום בלי שום קשר לנושא השיחה. זה היה היין שגרם לי להתפרץ, אני לא יודע לשתות, והיין עלה לי לראש, אחרת לא הייתי מתנפל עליו כאילו שהוא קשר אותי לכסא מול המחשב ואילץ אותי לצפות בסרט ההוא.
יוני משך בכתפיו. "היה לי רושם שהוא מעניין אותך." אמר בנחת והתחיל לפנות את השולחן.
"זה שראיתי את הסרט הזה לא אומר שום דבר." התרסתי בתוקפנות. "גם אם רואים דברים כאלו ואפילו אם... זה לא אומר כלום."
"בסדר ילד, תרגע." אמר יוני ושם יד על שכמי, "רק אתה יודע מה זה אומר. תרגע, רוצה עוד יין?"
בטיפשותי הרבה שתיתי עוד יין ופתאום מצאתי את עצמי יושב לצידו על הספה המרווחת בסלון, קול המוזיקה מתנגן חרש ברקע, ואני מגולל לפניו את סיפור הפדיחה שהיה נעול וחתום בתוכי כל-כך הרבה זמן.
זה התחיל במקלחת של הבסיס. סיבנתי לאריק את הגב ואחר-כך גם את החזה ואחר-כך גם יותר למטה. אחר-כך הוא סיבן אותי ושנינו התרגשנו ונהנינו ואולי, אם זה היה נשאר שם במקלחת, הכל היה בסדר, אבל הוא היה כל-כך יפה, ואני עמדתי לצאת לחופשת שחרור, והמחשבה שלא אוכל לראות אותו יותר הכבידה עלי כל-כך עד שהצעתי לו שיבוא אלי לחדר בערב.
הוא בא ולתומי חשבתי שהוא אוהב את מה שעשינו. הוא אמנם שכב בשקט ולא כל-כך שיתף פעולה, אבל גם לא התנגד, ואחרי שזה נגמר התחבקנו והתנשקנו לפרידה.
למחרת בבוקר קראו לי למפקד ושם נודע לי לחרדתי שהוא הגיש נגדי תלונה על אונס והטרדה ואמר שבלילה כפיתי את עצמי עליו וכעת הוא בדרך הביתה לפגישה עם הפסיכולוג שלו.
"בכלל לא ידעתי שהוא מטופל אצל פסיכולוג." אמרתי.
"הוא שמר את זה בסוד כדי שלא יורידו לו פרופיל." אמר צחי המ"פ שהסיפור הביך אותו כמעט כמו שהביך אותי.
"אז היה משהו בינך לבין אריק?" שאל צחי, מביט בנקודה מרוחקת מעל לכתפי כדי שלא יצטרך להביט בעיני
"לא הכרחתי אותו. הוא רצה את זה בדיוק כמוני." אמרתי, שונא את הנימה המתגוננת בקולי.
"אני מקווה שלפחות השתמשתם בקונדום." אמר אודי, השליש שלו, בסלידה.
אם הייתי יכול, הייתי נופל לרגליהם על רצפת הלינוליאום הירוקה של הצריף ששימש מפקדה לגדוד שלנו ונופח את נשמתי מרוב בושה.
"לא עשינו שום דבר שמחייב קונדום." עניתי בלחש, "ובשום פנים ואופן לא הכרחתי אותו."
רעדתי כל-כך עד שהייתי חייב לשבת. בלי לבקש רשות הטלתי את עצמי על כסא שעמד ליד הקיר, כבשתי את פני בידי והתחלתי לבכות.
צחי כחכח במבוכה בגרונו אמר שלא קרה כלום, שזה לא נורא, ובין כה אני כמעט אזרח והוא די בטוח שאריק הוא סתם ארטיסט שמגזים בכל הסיפור שלו והכי טוב שאני אצא כבר עכשיו הביתה ואחזור בסוף החופשה הישר לבקו"ם.
הנהנתי, מסכים בשתיקה לכל הצעותיו. "לא הכרחתי אותו לעשות שום דבר." אמרתי להם לפני שהלכתי משם.
הם התעלמו מדברי והיה ברור שהם מתים להפטר ממני ולשכוח שאני קיים בכלל.
אספתי את חפצי וברחתי מהבסיס שהיה לי כמו בית בשנתיים האחרונות. כולם ידעו למה אני הולך ואיש לא אמר לי מילה מטוב ועד רע. הרגשתי כמו מצורע.
ידעתי טוב מאוד שהסיפור יגיע לקיבוץ עוד לפני ואת הכמה ימים שנותרו לי לפני שטסתי ליוון, כפי שתכננתי לעשות בחופשת השחרור, ביליתי סגור בחדר של ההורים.
אפילו לארוחת ליל שישי בחדר האוכל לא הלכתי.
הורי לא אמרו לי כלום. הביאו לי אוכל בשתיקה נבוכה, מסרו דרישות שלום מגומגמות ממכרים, אבל לא בקשו שאצא החוצה ולא שאלו למה אני מסתגר בחדר. כדרכם בקודש הם התעלמו מהבעיה, אולי חשבו שאם לא ידברו עליה היא תתפוגג באויר.
אחרי הטיול ההוא שציפיתי לו זמן כה רב ובסוף בכלל לא נהניתי ממנו כי חשבתי ללא הרף על הפדיחה ועל מה יהיה איתי עכשיו, נחתי הישר בדירה של כפיר ולביא שלרווחתי לא ידעו דבר על הפדיחה מפני שהם לא היו קיבוצניקים ולא שרתו באותה חטיבה, וחוץ מזה הם השתחררו שנה לפני.
למזלי בדיוק אז התפנה להם חדר בדירה כי השותף השלישי שלהם טס להודו, ומאז אני שם, מנסה ללמוד ולשרוד בעיר הגדולה.
"אז בעצם לא שינית את התוכניות שלך בגלל הפדיחה. עשית כל מה שתכננת לעשות מההתחלה, לטייל באירופה ואחר-כך ללמוד." ניסה יוני לנחם אותי וליטף את גבי ביד חמימה ורכה.
"כן, אבל..." נאנחתי. "רציתי ללמוד בחיפה או באורנים, לא פה. מזל שהתקבלתי גם לאוניברסיטת תל-אביב, אבל לא זו הבעיה העיקרית, מה שמפריע לי בעיקר זה שאני לא מבין למה אריק עשה לי את זה? מה גרם לו להתנהג ככה?" הבטתי בעיניו הטובות של יוני שנצצו אלי באהדה מעבר למשקפיו. "אני נשבע לך שלא הכרחתי אותו לעשות כלום. הוא נהנה מאוד, אני בטוח בזה."
"יכול להיות שהוא נהנה יותר מדי," הצטחק יוני, "ובגלל זה הוא הלך וסיפר לכולם שהכרחת אותו. רק ככה הוא הצליח להתמודד עם ההנאה שלו ממה שעשית לו."
"אתה חושב ככה?" הופתעתי מההסבר שלו שהאמת, נשמע די הגיוני. "אז אתה מאמין לי שלא אנסתי אותו יוני?"
"אני מכיר אותך, אני בטוח שאתה לא תעשה דבר כזה לאף אחד." אמר יוני בתוקף, וחלק מהמועקה שסחבתי בלב מאז המקרה הוקל קצת לשמע דבריו.
הוא באמת היה נחמד. היו לו עיניים יפות וחיוך נעים וקול חם ומלטף ו... ישבנו ממש קרובים זה לזה, מביטים אחד בשני, מרגישים נוח זה עם זה.
יוני הושיט יד והסיט את שערי ממצחי. "אתה צריך להסתפר דניאל." אמר בקול מאוד שקט, כמעט בלחש.
ברגע שידו נגעה בשערי חלף משהו לוהט ומסתורי בינינו ופתאום הבנתי שהוא לא רק איש נחמד שמוכן להטות לי אוזן קשבת אלא גם גבר, בדיוק כמוני.
אני לא יודע מה היה קורה אם היינו ממשיכים לשבת על הספה, אבל יוני קפץ פתאום ממקומו ואמר בקול רם מדי שהוא עוד לא הספיק כלום ותראה מה השעה? כבר ממש מאוחר ויש לו עוד המון עבודה, וגם אני בטח נורא עסוק. ורץ מהר למטבח כשהוא מדבר מהר מהר, נראה מוטרד ולחוץ.
אמרתי שלום ותודה רבה והלכתי.
בבית מצאתי את כפיר ולביא יושבים על המיטה של כפיר ורואים סרט כחול. כל מה שהם עשו בשעות הפנאי שלהם היה קשור לסקס.
או שהם הציצו לנשים שגרו מול הדירה שלנו בטלסקופ המטופש שלהם, או שחיפשו סרטי סקס במחשב, או שראו סרטים בווידיאו, ותמיד הם עשו את זה יחד.
הם היו יחד עוד מחטיבת הביניים ולא נפרדו מאז ועד היום. הם סיפרו לי בלי בושה שהם אפילו מאוננים יחד מול הסרטים המגעילים הללו.
אם לפחות היו עושים את זה בפרטיות, חשבתי במורת רוח והלכתי לסגור את הדלת כדי שלא אראה יותר את הבהובי האור הכחול מבעד לסדק שהם הותירו בין המשקוף לדלת וכדי שלא אשמע יותר את הגניחות המתועבות ההן ואז ראיתי... הם ישבו רק בתחתונים זה לצד זה, בוהים במסך, הידיים שלהם היו בתוך התחתונים משפשפות כרגיל את הזין, אבל... היד של כפיר הייתה בתחתונים של לביא והיד של לביא... כן הבנתם את העיקרון.
והגניחות בכלל לא באו מהטלוויזיה אלא מהם. הטלוויזיה הייתה על mute .
סגרתי חרש את הדלת והלכתי לחדר שלי. מרוב תימהון מוחי נאטם לגמרי, פשוט לא ידעתי מה לחשוב על מה שהתרחש כרגע מול עיני.
פתאום נזכרתי איך רק לפני יום או יומיים כפיר ישב על המעקה בחוץ והסתכל על הרחוב ולביא נעמד מאחוריו עם כוס קפה בידו. הוא שם יד על העורף של כפיר ואז נשען עליו קצת והתיישב לצידו, משאיר את היד על הכתף שלו.
הם עשו את זה בטבעיות, סתם ישבו ושתו מאותה כוס, כתף נוגעת בכתף, ירך משיקה לירך וזרוע מתחככת בגוף. ישבו ושתו קפה והסתכלו על בחורות בדיוק כמו תמיד.
ראיתי אותם יושבים צמודים ככה, כמעט חבוקים, לפחות מאתיים פעם בעבר ומעולם, עד עתה, לא חשבתי שזה מוזר.
כמו כל העולם, הייתי רגיל שכפיר ולביא הם תמיד יחד. זה היה כמעט חוק טבע, הם היו יחד כמו עמי ותמי, כמו מקס ומוריץ, כמו שקע ותקע, כמו טום וג'רי, כמו מיקי ומיני, נו... אתם יודעים? כפיר ולביא, ופתאום... טוב, מה זה ענייני בכלל? הרי כולם יודעים שהם רצים כמו כלבים מיוחמים אחרי בנות וחושבים כל הזמן רק על כוסיות.
אז מה אתה... מה אכפת לך בכלל?
הלוואי והייתי יכול לשאול את יוני מה דעתו על זה, הרהרתי. הוא בטח היה אומר לי משהו מרגיע ונבון שהיה שופך אור חדש על המחזה המפליא שראיתי, אבל דני חזר הביתה וליוני אין זמן אלי עכשיו, שלא לדבר על הרגע המביך ההוא... כדאי שאני אשמור מרחק מיוני לפחות לכמה ימים עד שהמצב יירגע ויתבהר.
כדרכי תמיד דחקתי את המחשבות המטרידות ממוחי והלכתי ללמוד.
כל השבת הבטתי במבט בוחן מהרגיל בשותפי לדירה, אבל הם נהגו כרגיל - הסתובבו כשהם לבושים רק בתחתונים, נכנסו אחד לחדרו של השני בלי לדפוק בדלת, לקחו זה מזה בגדים וספרים, דברו על בחורות, ספרו בדיחות גסות וטפחו אחד לשני על הישבן כשהם צוחקים ומפריחים הלצות דביליות. בקיצור, כל מה שהיית מצפה לראות אצל שני גברים צעירים חרמנים וסטרייטים למהדרין.
במוצאי שבת הם החליטו לצאת לבלות. הם מרחו ג'ל זה על שערותיו של רעהו, מעמידים קוצים מפוארים זה על פדחתו של השני, ואז כפיר שאל מלביא חולצה נקייה ולביא לקח ממנו את זוג הגרביים הנקיות האחרונות שלו והם יצאו יחד לפאב לצוד כוסיות – הבילוי החביב עליהם - מזמינים גם אותי לבוא איתם.
סירבתי בתירוץ שעלי לקום מחר מוקדם לעבודה והחלטתי שאני סתם מנפח משהו חסר משמעות ושאולי רק דמיינתי מה שראיתי והכי בריא לשכוח מכל העסק.
בעבודה היו עוד פחות קופסאות מהרגיל ואסד שוב לא היה. כבר שבועיים שלא ראיתי אותו וקצת התגעגעתי לנוכחותו השתקנית לצידי וגם - למה להכחיש? – לזין היפה והשחום שלו, לגופו הדק והשרירי, לפיו החם על הזין שלי ובעיקר לחור ההדוק והלח שלו.
תוך כדי עבודה שקעתי בהזיה סקסית שערבבה את גופו הכהה של אסד עם עיניו הנבונות והבהירות של יוני, תיבלתי את התסריט שבראשי ברעיונות שקלטתי מהסרט ההוא שצפיתי בו אצל יוני וככה העברתי מהר ובנעימים את עבודת הבוקר.
אחרי שסיימתי נחפזתי להתלבש מחדש בבגדי הרגילים ורצתי לתפוס את האוטובוס לאוניברסיטה. הרדיו באוטובוס היה דלוק ואני שמעתי בחצי אוזן שכוחות הביטחון שוב מנעו פיגוע ותפסו מחבל מתאבד שרצה להגיע לתל אביב עם חגורת נפץ. הכתב הנמרץ תיאר איך השאהיד עורר את חשדם של החיילים במחסום, אבל בטרם הספיקו לעצור אותו הוא נמלט לשדה פתוח והתפוצץ בלי שהצליח לפגוע באיש.
חייל קצר נשימה שנשמע צעיר מדי וקצת היסטרי, סיפר שמהרגע הראשון החשוד נראה לו עצבני מאוד, אבל עוד לפני שהספיק לגשת אליו ולתחקר אותו החשוד ברח לשטח פתוח ומיד התפוצץ. דברי החייל נקטעו בחטף ומישהו בוגר וסמכותי שדיבר בבס עבה ורגוע ואמר שהחיילים במחסומים עושים עבודת קודש, שנמנע אסון כבד, ושידו של השב"כ תשיג את כל המרצחים הקמים עלינו לכ... הנהג העביר לגלגל"צ.
הלהיט התורן החל מצווח באזני הנוסעים שצקצקו זה אל זה בזעזוע ואמרו שכל הערבים רוצחים ומנוולים וכמה טוב שהרוצח הנפשע ההוא מת לפני שהספיק לפגוע בחפים מפשע.
עד שירדתי מהאוטובוס כבר שכחתי מכל הסיפור ורק בערב כשראיתי חדשות בסלון נזכרתי במה ששמעתי הבוקר.
שוב דברו על האירוע במחסום ההוא והראו את החייל הצעיר מדי שחזר וסיפר את הסיפור שלו, הפעם בקול פחות לחוץ, ואחר-כך בא תורם של הפרשנים שפירשנו מה שפירשנו, ואז הראו את הקלטת שהשאיר אחריו השאהיד - וזה היה אסד שלי.
מזל שכפיר ולביא היו בחדר של לביא, עסוקים בענייניהם, ואיש לא ראה את פני כשצפיתי בקלטת הקצרה והמפחידה ההיא שבה אסד, לבוש בבגד ירוק עם כפיה על ראשו, נפרד לשלום ממשפחתו ואמר שהוא הולך למות עבור אללה.
הכרתי אותו כל-כך מעט שאפילו לא יכולתי לקבוע אם הוא משקר או לא. רק אחרי שהקלטת הסתיימה הבנתי שבזמן שאני דמיינתי אותו כורע לרגלי, מוצץ לי את הזין, הוא התפוצץ לרסיסי בשר ועצם בשדה נטוש ליד איזה מחסום נידח.
הידיעה שהוא מת לגמרי, מת ומרוסק באופן סופי ומוחלט, ולעולם לא אוכל עוד לגעת בעורו השחום ולחפון את אשכיו החלקים בכפי הכתה בי כמו מכת פטיש.
לא יכולתי להישאר לבד, הייתי חייב לדבר עם משהו. לפני שהבנתי מה אני עושה רצתי החוצה ודהרתי כל הדרך עד לדלת הכחולה עם החמסה הצבעונית. התחלתי להקיש על הדלת ולא הפסקתי עד שיוני פתח לי את הדלת.
הוא לבש רק חולצת טריקו ממורטטת ומכנסים קצרים והחזיק את משקפיו בידו, בוהה בי מבעד לעיניים ערומות כשעל פניו המנומנמים הבעת תרעומת שהתחלפה בבהלה למראה פני.
"מה קרה לך דניאל?" שאל וחבש את משקפיו על אפו. "בוא, תכנס." משך אותי פנימה. "מה הבעיה?"
רק אז עלה בדעתי שאולי יהיה עלי לדווח על כל הידוע לי על אסד לשב"כ, או למשטרה, או השד יודע למי? ופתאום הרגשתי מבוהל נורא ופרצתי בבכי.
יוני אימץ אותי אל חזהו וליטף את גבי, ממתין בסבלנות עד שארגע ואוכל לדבר. "לא יכול להיות שזה כל-כך נורא." אמר רכות, "בוא תספר לי הכל."
"אני לא יכול." גמגמתי, "אני כל-כך מתבייש."
"אין לך מה להתבייש ממני חמוד. לא תאמין איזה דברים כבר שמעתי מאנשים. אני יודע להקשיב ואני לא שופט אף אחד. החברים שלי קוראים לי הכומר."
"איך היה הביקור של דני?" ניסיתי להעביר את השיחה לפסים נעימים יותר.
יוני קרן. "נהדר, אני נורא מתגעגע אליו כשהוא איננו, אבל הפרידה הזו עושה נפלאות לזוגיות שלנו. אנחנו מרגישים שוב כמו זוג צעיר. בוא תראה את התמונות שלו." שלף כמה תמונות של גבר נאה מאוד, צעיר ממנו בעשר שנים לפחות.
"הוא ממש חמוד." התפעלתי.
ואכן, דני היה באמת גבר נאה מאוד. די הופתעתי שהוא בחר לחיות עם יוני שהיה אמנם נבון וחביב ונחמד, אבל בעל הופעה ממוצעת מאוד.
הוא צחק למראה הבעת ההפתעה על פני. "כן, אני יודע. אני בעצמי מתפלא מה יש לאחד כמוהו לחפש אצלי, אבל עובדה שאנחנו יחד כבר שתים עשרה שנים וזה עדיין נהדר, ואפילו משתפר עם הזמן. למזלי הוא פשוט אוהב גברים מבוגרים יותר."
הוא הושיב אותי על הספה הרחבה והנוחה שלו, נתן לי כוס תה מתובל בברנדי והקשיב קשב רב לסיפור על אסד.
סיפרתי לו הכל בלי להסתיר דבר והוא באמת הטיב להקשיב. הוידוי הטיב איתי ומחשבותי התבהרו אחרי שגמרתי לגולל את הסיפור שלי ושל אסד באזני מאזין אוהד כמו יוני.
"הרגשתי כל-כך גאה שלא נתתי למשטרה לטרטר אותו בחקירות משפילות, ותראה מה קרה." כבשתי את ראשי בידי, "אני כזה מטומטם יוני. בגללי כמעט שקרה אסון נוראי, אני חייב ללכת למשטרה לספר להם הכל."
"אני לא בטוח שזה רעיון כל-כך טוב." אמר יוני בנחת.
"אבל יוני..." מחיתי.
"בוא נעצור ונחשוב רגע דניאל." אמר יוני בקול שלו, "בוא ננסה להבין מה בדיוק קרה פה? למה הבחור הזה שהיה נשוי ועמד להיות לאב החליט פתאום להפוך לשאהיד? ולמה, אם הוא החליט להיות שאהיד, הוא התפוצץ בלי שגרם נזק לאיש חוץ מאשר לעצמו?"
"כי... כי..."
"אתה הכרת אותו, הוא היה טיפוס היסטרי? לחוץ? טמבל? איזה מין בן אדם הוא היה דניאל?"
עורי עקצץ מרוב מבוכה. "לא הכרתי אותו באמת יוני, אני רק... עבדנו יחד ומדי פעם הזדיינו, אבל האמת היא... אף פעם לא דברנו ממש. הוא היה שתקן כזה, תמיד רגוע, אף פעם לא לחוץ. הוא תמיד שלט בעצמו. אחרי הפיצוץ שהיה ליד המחסן שלנו הוא התעשת ראשון והרגיע אותי וגם כשהשוטרים באו לחקור אותו והוא ידע שהתעודות שלו לא בסדר הוא נשאר רגוע מאוד.
"אתה רואה שגם בלי דיבורים אפשר להכיר מישהו די טוב." הצטחק יוני, "בעיקר אם עושים איתו סקס." הוסיף בקול שקט מאוד, כאילו לעצמו.
שקעתי במחשבות. "באמת מוזר למה הוא לא התפוצץ ליד החיילים? ואיך בכלל החייל ההוא הרגיש שהוא עצבני? אסד לא היה טיפוס עצבני בכלל, להפך, כמה שהלחץ היה מתגבר ככה הוא היה נעשה יותר אפאטי."
הבטנו זה בזה ושנינו חשבנו על אותו דבר. "הוא גם לא היה מוסלמי קנאי שונא יהודים, אחרת הוא לא היה..." שוב עלו דמעות בעיני. "הוא לא נוגע בי בצורה כזו, אם הוא היה באמת פאנט שמת למות בשביל להפוך לשאהיד. זה בכלל לא היה הסגנון שלו יוני. הוא היה בחור מאוד עדין, מאוד סבלני. הוא תמיד זכר להביא קצת אוכל לחתול שמסתובב במחסן ואף פעם לא היה לו אכפת לגרד כל היום תוויות ולתת רק לי להדביק."
שוב בכיתי, מבין רק כעת כמה אתגעגע אל האדם שרק את גופו הכרתי הכרות כל-כך אינטימית ואף פעם לא טרחתי להכיר אותו באמת.
"אם הוא היה יהודי, בחיים לא הייתי מתנהג כלפיו בצורה גועלית כזו." ייסרתי את עצמי, "למה הוא הלך ועשה שטות כזו יוני, ועוד השאיר אחריו אישה בהריון, למה?"
"אולי לא הייתה לו ברירה? אולי גילו שהוא אוהב גברים ובגלל זה... אתה בטח יודע כמה קשה להומואים ברשות הפלשתינאית. אני לא אתפלא אם איימו לא רק עליו אלא גם על משפחתו."
"אז אתה חושב שזה שהוא התפוצץ בשדה בלי לפגוע באיש זה לא מקרה? שהכריחו אותו להיות שאהיד וזו הייתה הדרך שלו לצאת מהעסק בלי לגרום נזק לאף אחד?" שאלתי בתקווה.
"לאף אחד חוץ מאשר לעצמו כמובן." העיר יוני, גורם לי בכך להתקף בכי מחודש.
בכיתי הרבה באותו ערב כשסיפרתי ליוני כל מה שזכרתי מהשעות החטופות שביליתי עם אסד, ולבסוף החלטתי לפעול לפי עצתו ולא ללכת למשטרה.
יוני אמר ברוב תבונה שאסד כבר מת ממילא והזובור שיעבירו אותי השוטרים והשב"כ כשאבוא ואתוודה על קשר הומוסקסואלי עם שאהיד ערבי לא יועיל במאומה לאיש, ואם חלילה הדבר יתפרסם...
נזכרתי בשמועות על ההדלפות הרווחות במשטרה וצמרמורת של בהלה אחזה בי. איזה מזל שהתייעצתי ביוני הנבון שלא איבד את שיקול דעתו.
"רק תחשוב על הכאב וההלם שיגרם להוריך." אמר יוני בשום שכל, "וכמובן שאז תצטרך לצאת מהארון." הוסיף כלאחר יד.
"אבל כבר יצאתי מהארון." מחיתי, "זאת אומרת כבר..." עברתי במוחי על רשימת כל האנשים שידעו שאני הומו והופתעתי כמה קצרה היא הייתה.
"לצאת מהארון זה אומר להביט בעיניים של אדם שמכיר אותך ולהגיד לו בלי בושה שאתה הומו." אמר לי יוני ברוך, "עשית את זה פעם?"
"לא." נאלצתי להודות. מעולם לא עשיתי דבר כזה. הרעיון הפחיד אותי כמעט כמו המחשבה שיהיה עלי לשאת על גופי חגורת נפץ ולהתפוצץ בשדה נטוש.
"אם אסד היה יכול לצאת בגלוי מהארון הוא בטח היה חי היום." אמרתי ליוני אחרי כוס התה השלישית שלמען האמת הכילה בעיקר ברנדי עם מעט מאוד תה בתוכו.
"אסד לא היה יכול לעשות את זה, לא במקום שהוא חי בו, אבל אתה יכול. הדבר היחיד שמחזיק אותך בארון זה אתה." אמר יוני.
"אבל אני פוחד." יבבתי מבין כריות הספה. "אף אחד לא יאהב אותי יותר אם אני אגיד להם את האמת."
"לא בטוח, הנה אני דווקא אוהב אותך יותר מאז שגיליתי שאתה הומו." גיחך יוני ופרש עלי שמיכה. "נכון ששלוש דקות אחרי שהכרתי אותך הבנתי שאתה לא סטרייט, אבל בכל זאת..." הוא הצטחק וליטף את שערי. "תישן עכשיו חמוד, אתה שפוך לגמרי." אמר בחביבות, וזה הדבר האחרון שאני זוכר מהלילה ההוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה