עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

צייד הפרפרים

"נו, איך היה? היו פרפרים?" קידם נדב את פני כשכשלתי הביתה, מתנודד מעט על רגלי אחרי שלוש בירות ורק אלוהים יודע כמה שוטים של וודקה.
או. קי. אז הייתי טיפה שיכור, ואולי יותר מטיפה, אבל לא מספיק שיכור כדי לדמיין שהיו פרפרים.
"לא, מצטער. גם הפעם לא היו."
"מה יהיה הסוף אתך אמיר?" נאנח נדב בדאגה וכרך את זרועו סביב מותני, מוליך אותי בעדינות למקלחת, "זו כבר הפגישה השלישית. כמו שאני מכיר אותך רביעית כבר לא תהיה."
"למה לא תהיה? בטח שתהיה, אם הוא ירצה כמובן לבזבז את הזמן שלו על אחד שלא יצא לו ממנו כלום חוץ מזיון."
"אני לא הייתי מזלזל כל כך בזיון." אמר נדב, הושיב אותי על האסלה הסגורה והחל לפשוט את גרבי.
"אני משוכנע שהיו לך נעלים כשיצאת לפגישה הערב." העיר בעודו מקלף מעלי את מכנסי.
"בטח שהיו." נעלבתי, "מה אתה חושב, שאני בדואי? היו נעלים, נעלים יפות, חדשות אפילו."
"ואיפה הן עכשיו?"
"למה לדבר על דברים כל כך משעממים כמו נעלים מלוכלכות שאיזה טיפש הקיא עליהן?" מלמלתי בעוד אני מנסה לעזור לו לחלץ אותי מהחולצה הדביקה שלי.
הזעתי כל הלילה כי היה חם נורא בפאב ההוא, והיו שם המון בחורים צעירים ויפים, חלק מהם היו אפילו הטעם שלי, אבל אף אחד מהם לא הפריח פרפרים בבטני, אפילו לא עידו, היפיוף ההוא שנדלקתי עליו לפני כמה שבועות באטרף, ההוא שגרם ללהק הפרפרים הממתינים בהיכון בשיפולי בטני להתחיל לחמם מנועים. לצערי הם כיבו אותם מיד אחרי שהוא נישק אותי.
נשיקה זו המבחן הסופי שמגיע בתנאי שעוברים את מחסום השיחה במסנג'ר ומסיימים בהצלחה את מרוץ המשוכות של שיחת הטלפון - בעלי קולות צייצניים או אינטונציה הומואית לא יצליחו לצלוח אפילו את המשוכה הראשונה - אחרי שיחת הטלפון שלי עם עידו הפרפרים צחצחו כנפיים והפריחו נשיקות פרידה לפרפרות שהמתינו בצידי המסלול.
היה עלי לעצור אותם בכוח שלא יתחילו להמריא ברגע כשלחצנו ידיים בפגישה הראשונה ואז, בסוף הפגישה אותה בילינו בשיחה משעשעת בבית קפה סולידי, הגיעה נשיקת הפרידה וכל הפרפרים המסכנים שלי קיפלו את כנפיהם היפות וחזרו הביתה כשהם ממלמלים בינם לבין עצמם שבן אדם שמנשק כל כך רע לא יגרום להם להרעיד אפילו מחוש, בטח שלא להתעופף. 
"הייתה נשיקה?" חקר נדב בעודו מסבן במרץ את ראשי. הוא התעקש לעשות זאת כל פעם שחזרתי מבילוי כי ריח עשן הסיגריות שדבק בתלתלי הגעיל אותו, ומאחר ולאחרונה ישנו יחד באותה מיטה הוא הקפיד מאוד על העניין הזה.
ואל תקפצו ככה, זה שישנו יחד זה סתם עניין טכני – לאחרונה הקפיצים של הספה נהרסו ומאחר והעדפנו להשקיע את הכסף בדיסקים, במשחקי מחשב ובשמיכת פוך וב... לא זוכר כבר במה, אבל תמיד בסוף החודש לא נותר די כסף לחדש את קפיצי הספה שפקעו בתחילת החורף, וככה יצא שלאחרונה אני והוא חולקים מיטה, ומאחר ונדב שונא ריח של עשן סיגריות, זיעה ואלכוהול, אני מקרצף מעלי בקפידה את ריחם של ערבי החיפוש אחרי פרפרים ויפה מצידו שהוא משתף פעולה ועוזר לי בימים בהם אני מחוק מידי מאלכוהול. 
כיום אין לי מושג איך הייתי מסתדר בלעדיו, מצחיק לחשוב שנדב נעשה שותף שלי לדירה בעל כורחי ובגלל שהייתי חייב טובה לאחי הגדול.
למה הייתי חייב לו? קודם כל כי הוא אחי הגדול, והוא שינן לי מגיל צעיר שמתוקף היותו הבכור אני חייב לו, ושנית בגלל שהוא, בניגוד אלי, משתוקק מגיל צעיר להפוך לבעל ואב ולעשות נחת להורים.
כל כך רווח לי לדעת שלמרות שהוא בחור עדין וביישן, פמיניסט מבטן ומלידה וגם יפה פי אלף ממני הוא בכל זאת סטרייט מושבע שכל חפצו להתחתן סוף סוף עם החברה שלו שמגלה חוסר רצון מאוד לא נשי להתעטף בשמלת כלה ולענוד טבעת.
כשנדב בא לגור אצלי הייתי במצב עדין מאוד מבחינה משפחתית - בדיוק עזבתי את בית ההורים בלי לצאת מהארון כפי שתכננתי (לא, שום סיבה מיוחדת, סתם פחדנות מצידי) והחברה של אחי בדיוק סיימה את הלימודים והיססה אם להמשיך לפוסט דוקטורט בארה"ב, או לנסוע להודו.
שתי האפשרויות הוציאו את אחי המסכן מדעתו. הוא התקשר אלי, נרגש ומבולבל, ואמר שהיא הסכימה לבוא לגור אצלו עד שתחליט מה תעשה בהמשך דרכה ושהוא חייב לעשות משהו כדי לשכנע אותה להישאר איתו לתמיד.
"תכניס אותה להריון." הצעתי לו.
"איך? נדב גר איתי."
"נו, אז מה? יש לו חדר משלו, לא?"
"תודה לאל שאתה הומו אמיר, אתה לא מבין כלום בנשים."
"ואתה כן?"
"לא, אבל אתה עוד פחות. אתה חייב לעזור לי אמיר."
"אבל כרגע אמרת שאני לא מבין כלום בנשים. מצטער, תצטרך להכניס אותה להריון לבד."
" אידיוט! אני לא רוצה להכניס אותה להריון, אני רוצה להתחתן איתה."
"אי אפשר גם וגם? אני די בטוח שעד החודש השלישי אפשר להסתיר את הבטן בכל המלמלות האלו שכלות לובשות."
"אוף, שתוק כבר אמיר! אל תיתן לי עצות, כל מה שאתה צריך לעשות זה לקחת את נדב אליך ולשתוק."
"אבל... מה זאת אומרת לקחת אותו? מה אני אעשה איתו?"
"תגור איתו. תגיד לו שאתה חייב שותף כי שכר הדירה גבוה מידי, לא חשוב מה, תמציא משהו, רק תוציא אותו מהדירה שלי."
"אני לא צריך להמציא כלום, לצערי שכר הדירה באמת גבוה מידי."
"נו, אתה רואה? קח את נדב, הוא השותף המושלם."
"אבל תכננתי לפרסם מודעה ולחפש שותף ש... ש..."
"כן, כן, שיעשה לך פרפרים בבטן. אמיר, לי כבר יש מישהי שעושה לי פרפרים בבטן ואם תהיה לי דירה משלי היא תעשה לי גם ילדים, ואז כשההורים יהיו עסוקים בתכנון חתונה ובמציאת שמות לנכדים תוכל לצאת מהארון בלי שאף אחד יתרגש יותר מידי, כל מה שאתה צריך לעשות זה לקחת אליך את נדב."
נו, הייתה לי ברירה? לקחתי אותו? 
נדב באמת שותף מושלם, הרבה יותר מוצלח מגיסתי, בעיקר בשבועיים שלפני החתונה כשהיא הצליחה לריב עם כל העולם ואשתו. גם כשהיא הייתה בהריון היא לא הייתה תענוג גדול, וגם כיום, כאימא לשני זאטוטים מתוקים שאני השמרטף החביב עליהם, היא לא משהו, האמת היא שאני מעדיף את נדב על פניה בכל יום בשבוע, אבל לאחי היא עדיין עושה פרפרים בבטן וזה מה שחשוב. 
אני ונדב יחד כבר כמעט שנתיים, שנינו סטודנטים, רווקים, צעירים, נראים לא רע ומחפשים. אני, כמו שכבר כולם הבינו, מחפש מישהו שיעשה לי פרפרים בבטן. נדב אמר לי שהוא מחפש את עצמו ולכן הוא מחליף כל פעם פקולטה, לומד קצת מזה וקצת מזה, עובד כל פעם בדבר אחר, ובעיקר נהנה מהדרך.
"הדרך לאן?" שאלתי.
"לא יודע." הוא אמר, "כשאני אגיע אני אדע."
"ואם אף פעם לא תגיע?"
"אז לא. העיקר שהדרך הייתה יפה." חייך נדב, ופתאום שמתי לב שיש לו חיוך יפה. מוזר כמה זמן לקח לי לשים לב לזה.
אני מקווה שבקרוב מישהי תשים לב לחיוך היפה שלו ותקלוט שהוא בחור ממש נחמד. אני לא מבין איך זה שהוא עדיין לבד, אולי כי הוא אחד מהבחורים השקטים האלה שעושים רושם שכל שאיפתם בחיים היא להתמזג עם הטפטים ולא לבלוט בשטח. לוקח זמן להכיר אותו ולראות שהוא בן אדם נהדר.
רק אחרי שמכירים אותו רואים שהוא בחור חכם, שקט, צנוע ובעל ידי זהב. מהרגע שהוא בא לגור איתי הוא תיקן ביעילות כל דבר שהתקלקל בדירה הישנה שלנו. טוב, כמעט כל דבר, את הספה הוא לא תיקן.
אולי צריך להציע לו לנסות להחליף לבד את הקפיצים? מצד שני זה כזה כיף להירדם לצידו, כפות רגלי מונחות על כפות רגליו החמות תמיד, גבי דבוק אל בטנו החמימה, שלא לדבר על זה שהשמיכה היא של שנינו ככה שאם נישן בחורף לחוד עלולה להיווצר בעיה, ואיזה כיף זה לתת לו לקלח אותי כשאני חוזר עייף ומחוק אחרי שחיפשתי פרפרים כל הלילה.
אם נישן לחוד הוא בטח לא ירצה לחפוף לי יותר את הראש, ואני כל כך נהנה מהידיים החזקות שלו שמעסות את קרקפתי, בוחשות בשערות שלי, ואיזה כיף זה שאחר כך הוא מנגב אותי, לא חזק מידי ולא חלש מידי, במגבת יבשה ומחוממת, משכיב אותי במיטה ועושה לי מסג'. 
הלילה, אחרי שהוא רחץ, חפף, ניגב ועיסה את עורפי התפוס, הוא כיסה אותי בשמיכה ואמר שהוא הולך לסדר משהו ויחזור עוד מעט.
"אבל קר לי ברגליים." התלוננתי, "וגם בגב, ונורא נורא מאוחר, למה אתה לא בא לישון, מה אתה מסדר בשעות כאלו?"
"את הספה." ענה נדב, "בדקתי אותה הערב כשהלכת לצוד פרפרים וראיתי שזה לא סיפור כזה מסובך להחזיר את הקפיצים למקום."
"אבל אם תסדר את הספה אני שוב אישן לבד."
"כן, אני יודע. חשבתי שאולי, אם תהיה לך מיטה משלך, ציד הפרפרים שלך יצליח יותר." אמר נדב והלך לחדר השינה השני.
שכבתי לבד במיטה וחשבתי על הידיים החזקות והיפות של נדב, ועל החיוך השקט והביישני שלו, ועל זה שלמרות שהוא בחור ממש לא מכוער, ואפילו יפה בדרכו הצנועה והנחבאת אל הכלים, מעולם לא ראיתי אותו עם בחורה, ואז זה קרה, הפרפרים התחילו להתעופף ולדגדג אותי בכל הגוף.
קמתי מהמיטה והלכתי לחדר השינה השני ושם גיליתי את נדב יושב מול המחשב הדלוק ובוהה במסך.
ראיתי מיד מה הוא מנסה לעשות - הוא ניסה למלא כרטיס של אטרף, אבל עשה את זה ממש לאט. נכון לעכשיו הוא הצליח למלא רק את העמודה שבה היה מצוין שהוא מחפש גברים בלבד.
"מה עם הספה?" שאלתי.
"הספה בסדר גמור." אמר נדב, "תמיד הייתה. זו ספה עם מזרון גומי, אין לה קפיצים."
"אה, וואלה? אז למה... טוב, לא חשוב. מה אתה עושה?"
"מה נראה לך?"
"נראה לי שאתה אידיוט. אף בחור שעושה לי פרפרים בבטן לא יצליח להסביר פה כמה הוא מיוחד. אין להם באטרף כרטיסים בשביל בחורים שעושים לי פרפרים."
"שמתי לב שעד היום זה לא הפריע לך לחפש את הפרפרים שלך שם."
"זה בגלל שאני עוד יותר טיפש ממך." אמרתי וכיביתי את המסך. "עזוב את המחשב נדב, כל מה שאתה מחפש נמצא פה, לידך, בוא למיטה."
"ומה עם הפרפרים?"
כרכתי את ידי על צווארו ונישקתי אותו. "הנה הם, מרגיש אותם?"
"כן אמיר," צחק נדב, "בהחלט. קדימה, בוא למיטה ונצוד לנו קצת פרפרים."  

אין תגובות:

פרסום תגובה