קוראים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

א. פני מלאך

לימור החליטה להתגרש ממני אחרי החתונה הרביעית של סבתא שלה שהתקיימה בשכונת הדיור המוגן 'נווה סביונים'. הייתה חתונה יפה, הכלה צחקה ואמרה שהיא משתבחת מחתונה לחתונה ונראתה צעירה הרבה יותר משבעים וכמה שנותיה.
"סבתא שלך ממש אחלה." החמאתי ללימור כשחזרנו הביתה, ואז היא אמרה שהיא רוצה להתגרש.
"למה?" הופתעתי.
"כי אני מקנאה בסבתא, ואתה אשם. זה אתה, לא אני ונמאס לי."
ללימור נמאס ממני בערך פעם בחודשיים. מאז שאנחנו יחד נמאסתי עליה עשרות פעמים. התחתנו לפני חמש עשרה שנה וכיום יש לנו שני ילדים נפלאים, משכנתא שאוטוטו נגמרת, דירה נחמדה, מכונית יד ראשונה וחיים סבירים לגמרי, אבל לה כל הזמן נמאס.
הפעם לא עזרו כל ההתנצלויות שלי וההבטחות שאני אשתפר, ואשקיע ואטפח את האינטימיות ושאר הדברים שכל כך חשובים לנשים. נמאסתי עליה סופית ודי.
"לסבתא שלי יש יותר חיי מין מאשר לי, זה נראה לך נורמאלי?" השתנקה בדמעות.
"אבל לאימא שלך יש פחות."
"אל תדבר על אימא שלי, אין לך זכות לדבר עליה."
"אבל לימורי..."
"עזוב אותי, פשוט לך. לחיות אתך זה כמו למות, נמאס לי, לך ממני, תמצא מישהו שיעיר אותך."
ארזתי תיק קטן, התיק של המילואים שאני כבר לא עושה, והלכתי לצברי, החבר שלי שאשתו שוב הייתה אצל ההורים שלה.
היא חיה אצלם רוב הזמן וזה בסדר מבחינת שניהם, וגם מבחינתי.
"האישה זרקה אותי מהבית." הודעתי לו, "אפשר לישון אתך?"
הוא חייך. "בטח, אבל זה יעלה לך."
"אני מוכן לכל מחיר." חייכתי אליו בחזרה והתחלתי להתפשט.
אחרי ששילמתי את המחיר בזרע ובזיעה הוא שאל מה אני מתכוון לעשות.
"אני מתאר לעצמי שהיא תירגע בבוקר ואני אוכל לחזור." נאנחתי.
"ואם לא?"
"אז לא."
"אתה לא מודאג? אתה לא נראה לי מודאג, אתה נראה שמח."
"תראה צברי, היא בחורה טובה לימור, באמת, והיא גם אימא של הילדים שלי, אבל..."
"אבל מה?"
"לא הייתי צריך להתחתן איתה, זו לא אשמתה ולא אשמתי, אבל לא היינו צריכים להתחתן."
"עכשיו נזכרת?"
"אתה צודק."
"ומה אשמים הילדים?"
"הילדים לא אשמים. הם שלי ואני אשאר אבא שלהם בכל מקרה."
"ומה יגידו ההורים שלה, ושלך?"
"אני כבר בן שלושים ושמונה צברי, כמה זמן אני אחיה לפי מה יגידו ההורים? כל כך הרבה אנשים מתגרשים, אז גם אנחנו נתגרש, לא סיפור גדול."
"ומה תגיד להם, תספר להם את האמת?"
"האמת, מי בכלל יודע מה האמת? החיים זה דבר מאוד מסובך, אין אמת אחת."
"איזה אשכנזי פלספן אתה." צחק צברי (ששינה את שמו מצוברי לפי דרישת אשתו) " מה אתה מקשקש לי, אתה מתגרש כי אתה הומו, אני לא מבין למה התחתנת בכלל?"
"כדי שתסכים לזיין אותי. הרי אמרת שאתה מוכן לעשות את זה רק עם נשואים."
"אל תספר סיפורים, הרי לא הכרת אותי כשהתחתנת. למה התחתנת?"
"כי... כי... ככה היה מקובל לעשות פעם, השתחררת מהצבא, גמרת ללמוד והתחתנת. רציתי חיים נורמאליים אז התחתנתי."
"כן, ממש נורמאליים."
"מי שמדבר, ולמה אתה התחתנת?"
הוא מושך כתף. "ככה."
"אז למה שלא תתגרש גם כן?"
"בשום פנים ואופן לא. אל תדבר על זה בכלל קובי."
"בין כה וכה היא רוב הזמן אצל הוריה, אז מה ההבדל בכלל?"
"הנישואים שלי זה לא העסק שלך. די, מאוחר. בוא נלך לישון." הוא אמר בקרירות והפך לי את גבו.
הוא המשיך להיות קריר וענייני כלפי גם למחרת, ואחרי שהתגרשתי לא נפגשנו יותר. דווקא ניסיתי, אבל הוא התחמק וסינן אותי ובסוף התייאשתי והנחתי לו. טוב, אני לא יכול להגיד שהוא לא הזהיר אותי שהוא עושה את זה רק עם נשואים. 
הגירושים עצמם היו מהירים וקלים להפתיע. חזרתי למחרת בבוקר הביתה ושאלתי את לימור אם היא רוצה להמשיך עם זה או שאני יכול לחזור.
היא נשמה עמוק ואמרה – להמשיך.
"להמשיך עם מה?" שאל אוהדי שלנו שהיה אז בן אחת עשרה.
"עם תהליכי הגירושין." אמרה רעותי, הבת הבכורה שלנו שתמיד הייתה ילדה נבונה ובוגרת מגילה. "נכון שעל זה אתם מדברים?"
"כן." אמרנו יחד, כאילו תיאמנו את זה, ואחר כך הסתכלנו זה על זה וחייכנו בעצב.
"לכו לבית ספר ילדים. אני ואימא צריכים לדבר." אמרתי.
הם הלכו בשקט, בלי ויכוחים לשם שינוי, ומהר מאוד אני ולימור סידרנו הכול, משאירים מעט מאוד פרנסה לשלומי, עורך הדין שלנו שהוא במקרה גם הבן דוד של לימור, וגם בעל הדירה שלי שהייתה של הוריו ז"ל.
החלטנו שהיא תמשיך לגור בדירה שלנו ואני אעזור לה עם המשכנתא עד שהיא תיגמר, וגם אשאיר לה את המכונית. אני לקחתי את הבגדים שלי ואת האופניים, וברגע האחרון גם את המחשב, זהו.
לימור אפילו באה לעזור לי לסדר את הדירה של ההורים של שלומי שבאה עם ריהוט קומפלט - קצת מיושן ובסגנון פולני, אבל במצב טוב - והביאה כלי מיטה חדשים ומגבות, מתנת גירושין.
"תודה חמודה." נישקתי על לחייה והופתעתי כשהיא פרצה בבכי.
"זאת לא את, ממש לא, את אישה יפה וסקסית, הכול באשמתי."
"שלומי אומר שלדעתו אתה הומו." יבבה לימור.
"כן, אני חושב שהוא צודק."
"אתה חושב? אתה לא יודע? איך זה שאתה לא יודע?"
"אני קצת טמבל כנראה, סליחה לימור."
היא הפסיקה לבכות והתחילה לכעוס, "אתה באמת טמבל, השנים הכי טובות שלי הלכו עליך, טיפש אחד."
"ומה עם השנים שלי? גם הם התבזבזו עליך."
"באמת?" היא זקרה לעומתי גבות לועגות, "אתה רצית להתחתן איתי, לא אני אתך, וחוץ מזה שנים של גבר זה משהו אחר לגמרי משנים של אישה. אתם כולכם כאלה מנוולים, שונאת אתכם, את כולכם!"
"מה, גם את אוהדי?"
"עכשיו הוא ילד חמוד, אבל גם הוא יגדל להיות גבר מגעיל ואגואיסט, בדיוק כמו האבא שלו." רשפה לימור ושוב בכתה, ולא הניחה לי לנחם אותה בחיבוק, הדפה אותי מעליה, הזכירה לי שאני צריך ללכת ליום הורים של רעות בשבוע הבא והלכה. 

החודשים שבאו אחר כך היו בודדים מאוד. עשיתי הרבה שעות נוספות במפעל כדי שאוכל לפנק את הילדים במתנות מיותרות, פיצוי על הגירושים, וגם מעצמי לא חסכתי - קניתי בגדים חדשים נרשמתי למכון כושר, אפילו שקלתי לקנות אופנוע, אבל ברגע האחרון, אחרי שראיתי תאונה מזעזעת שבה נהרגו שני רוכבי אופנוע צעירים, החלטתי לוותר.
ניסיתי לעשות הכול כדי להשיב לעצמי את השנים האבודות עם לימור ולא הצלחתי. שמחתי שאני לא נשוי יותר, אבל התגעגעתי למגע היום יומי עם הילדים והייתי בודד.
אין דבר נורא יותר מלשבת מול המחשב חצי לילה ולנסות למצוא זיון באינטרנט
כישורי ההקלדה שלי אמנם השתפרו מעט, אבל מעולם לא הצלחתי להתלהב מכל הקטע הווירטואלי הזה. וירטואליות זה לא עיסוק שמתאים לבן אדם שהיה נשוי כל כך הרבה שנים.
בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד היסוסים ודחיות, החרמנות התגברה והלכתי לגן אחד ששמעתי שיש בו פעילות. זה היה מגעיל נורא, בכלל לא רומנטי או מחרמן. מה שקרה שם הזכיר לי מעין שוק בשר חשאי ומתועב. כבר עדיף היה לעצום את העיניים ולזיין את האישה ולא כל מיני אלמונים חסרי שם חשבתי לעצמי כשהשתרכתי משם והלאה, מתעלם מלחישות, שריקות ולפעמים גם פניות מפורשות. מעולם לא הצטערתי כל כך שהתגרשתי.
כדי למלא את ערבי הריקים התנדבתי למשמר האזרחי. זה היה הרעיון של אחי הגדול אשר שלקח מאוד ללב את הגירושים שלי.
"מה זה מטריד אותך כל כך?" שאלתי אותו, "מה אתה עושה מזה כזה סיפור? כולם מתגרשים בימינו."
"חס וחלילה." נבהל אשר, "אל תדבר ככה, בקרוב תפגוש מישהי ו..."
"לא אשר, אני לא. מספיק, עזוב כבר."
"אבל למה? ומה רע בלימור? היא בחורה כל כך נחמדה, אני לא מבין?"
משכתי בכתפי ושתקתי. יכולתי להסביר לו כמובן, אבל אז הוא היה נעשה עוד יותר לחוץ, ובטח רץ לספר להורים ו... לא היה לי כוח לזה. העדפתי לשתוק ודי.
במשמר האזרחי קיבלו את פני בשמחה ומיד שלחו אותי לעשות משמרות עם שמוליק שדיבר ללא הרף, וסיפר לי בפרטי פרטים את כל תולדות חייו, וחיי אשתו, וההורים שלה שבאו מלודג' ו... מאז שלמדתי לבגרות בהיסטוריה לא השתעממתי כל כך.
למשמרת הבאה הגעתי עם אוזניות מחוברות לאיי פוד משוכלל כדי שיהיה לי תירוץ לא להקשיב, אבל שמוליק לא היה, הודיע ברגע האחרון שהוא חולה בשפעת.
רינה, האחראית על סידור המשמרות, לא ידעה את נפשה מרוב דאגה וכמעט נישקה אותי כשהודעתי שאין בעיות, אני אעשה את המשמרת לבד, זה בסדר.
הסתובבתי עם הג'יפ הקטן של המשמר האזרחי במסלול שהתווה לי שמוליק בסיור הקודם, נהנה מהשקט. היה ערב סתווי קריר וצח, כוכבים נצצו בשמיים, רוח נשבה מעדנות, הרחובות הלכו והתרוקנו, הכול היה רגוע ושליו, ואז, כשעברתי ליד הגן הציבורי שמעתי צעקות וקול הלמות רגלים רצות. חבורה של צעירים רצו בין העצים אחרי בחור אחד, רזה, גמיש וזריז שברח מהם במהירות.
עצרתי את הג'יפ, מקווה בליבי שהוא יצליח לחמוק מרודפיו שנופפו באגרופים וקראו אחריו קללות מכוערות. כשהוא הפנה את פניו לבחון את המרחק בינו לבין רודפיו ראיתי את החיוך על פניו היפות, פני מלאך סגלגלות ושובבות, עטורות תלתלים שחורים, ואז הוא נכשל במפתיע באבן ונפל. הם הסתערו עליו בצעקות והחלו לבעוט בו.
"היי!" צרחתי, "תפסיקו עם זה!" הפניתי את הג'יפ לתוך הגן ודהרתי איתו היישר לעבר חבורת הצעירים, רומס בלי התחשבות את המדשאה שהפרידה בין העצים לכביש.
הם הרימו אלי מבטים מופתעים וכשיצאתי מהג'יפ ורצתי לעברם, מנופף ברובה המיושן שלי ביד אחת ובפנס ביד השנייה, הסתובבו וברחו.
כרעתי ברך לפני הצעיר המתולתל שהתיישב לאיטו, גונח חרש. "אל תזוז." פקדתי עליו, "תן לי לראות אותך." הארתי בפנס את פניו. שריטה על עצם לחי שחומה, מגולפת לתפארה, עיני קטיפה שחורות עמוקות, שפתיים משורטטות בעדינות.
"אתה שוטר?" שאל, מביט בי בחשש.
"לא. מה פתאום, אני מהמשמר האזרחי. מה קרה? מה הם רצו ממך?"
הוא התעלם משאלתי, הרכין את ראשו בין ברכיו, נשם עמוק, כתפיו רועדות.
כרכתי יד סביבו, תמכתי בו ועזרתי לו לקום. "בוא ניקח אותך למיון."
"לא." הוא התנער בבהלה, "לא צריך, בבקשה, לא."
"אבל ילד..."
"אני לא ילד ואני בסדר."
"יורד לך דם ואתה צולע."
"זה שטויות, אני לא צריך בית חולים." הוא הפנה אלי מבט, סוקר אותי במהירות, "אתה יכול לקחת אותי לצומת הצריף?"
"כן, אבל תשמע... איך קוראים לך?"
"אור."
"תשמע אור, הותקפת, חטפת מכות, אני חושב שאתה צריך להיבדק בבית חולים וגם להתלונן במשטרה."
"לא משטרה, לא בית חולים. אני בסדר."
"איפה אתה גר אור?"
"בחיפה."
"איפה?"
"לא חשוב." הוא ניסה להתרחק ממני, נתקף שיעול ונתמך בעץ, משתעל ונאנח, גופו רועד בתוך המעילון שלבש.
"קר לך?"
"כן, קצת. לא נורא."
"בוא נלך מכאן, קר פה."
תמכתי בו בעדינות - גופו הצעיר והגמיש נשען עלי, תלתלי משי מדגדגים את פני - והסעתי אותו לתחנה.
בדרך הוא עצם את עיניו, מנמנם ואולי ישן, אבל כשהגעתי פקח אותו ונדרך כולו. "אמרתי לא משטרה." ניסה לקפוץ מהג'יפ.
"תרגיע." הנחתי יד על ירכו, "זה משמר אזרחי פה, לא משטרה. המשמרת שלי נגמרה, אני חייב להחזיר את הג'יפ. בוא, אני אקח אותך עם האוטו שלי."
ירדנו ושוב היה עלי לתמוך בו כשירד מהג'יפ, והפעם לא היה ספק בכך, הוא נשען עלי מעל ומעבר, ממש התרפק עלי, הודף ירך חמה ושרירית בין ירכי, חש את זקפתי. עינינו נפגשו ואני בלעתי את רוקי. ראשי היה סחרחר, הרגשתי מגורה, לוהט, אשם וחרמן כמו שלא הרגשתי מימי. הוא היה כל כך יפה וכל כך צעיר...
נתתי לו את מפתחות רכבי. "הנה, זו המכונית שלי, הניסן הישנה שם בצד. לך, חכה לי, אני כבר בא."
נכנסתי לתחנה, מקווה למחצה שהוא יברח עם המכונית שלי שלא הייתה שווה יותר מידי בין כה וכה, אבל הוא המתין לי בתוכה, המפתחות בידו, עיניו עצומות וראשו נשען על המסעד.
"אתה פה? חשבתי שתברח עם האוטו."
"אין לי רישיון ואין לי לאן לנסוע."
"רצית להגיע לצומת הצריף, לא?"
"כן, אבל..."
"אז אתה לא גר בחיפה?"
"כן, בערך."
"ואיפה אתה גר בדיוק?"
"בשום מקום."
"איך זה יכול להיות?"
"עובדה." הוא נע בחוסר נוחות על המושב נגע בלחיו השרוטה ונאנח.
"כואב לך?"
"כן." הוא הרים אלי מבט מלא תקווה, "אני יכול... אולי אשתך תסכים שאני..."
"אין לי אישה. אני גרוש, וכן, אתה יכול."
עינינו נפגשו וידו הונחה בהיסוס על ירכי, מחליקה בעדינות לעבר הזקפה שלי שנאבקה ברוכסן מכנסי.
"אתה לא חייב." אמרתי ופי היה יבש פתאום, "אני רק רוצה לעזור."
הוא חייך. "כן, בטח."
"באמת, קיבלת מכות, אין לך לאן ללכת, קר לך, כואב לך, אני רוצה לעזור. אתה לא חייב לעשות כלום אם אתה לא רוצה."
"אבל אתה רוצה."
על זה לא הייתה לי תשובה, הזין שלי דיבר במקומי.
"בוא אלי, תתקלח, תאכל, תנוח, אחר כך נראה, לא בוער כלום."
"בסדר, תודה." 
הוא טיפס בזהירות במדרגות לדירתי, בוחן בחשש את חדר המדרגות, את הדלת ואת הכניסה לדירה. היה בהליכותיו משהו חתולי וגמיש שנראה לי סקסי ומושך להפליא.
נתתי לו מגבת נקייה ואמרתי לו להתקלח בזמן שאני אכין ארוחת ערב. "חביתה וטוסטים זה בסדר?"
הוא הנהן, מביט בי בתשומת לב, מנסה לפענח את הבעת פני. "אתה לא רוצה להיכנס איתי, לסבן לי את הגב?"
"לא, אבל אני רוצה שתבדוק את עצמך טוב ותראה אם אתה צריך שיחבשו אותך, ואם אתה מרגיש רע, בחילה או כאבים חזקים תגיד לי מיד."
"אתה רופא?"
"לא, אבל הייתי חובש בצבא."
"אני בסדר, אל תדאג."
"בן כמה אתה אור?"
"כמעט עשרים."
"אתה נראה צעיר יותר."
הוא משך בכתפיו וחמק במהירות למקלחת. הפיתוי להציץ היה גדול, אבל עמדתי בו. הכנתי חביתה, פרסתי לחמניות, הדלקתי את הטוסטר, מכין לו את הארוחה שנהגתי להכין לילדים כשבאו לבקר אצלי.
הוא הגיע בדיוק כשהכל היה מוכן. שערו לח, מסתלסל על מצחו, לבוש בחלוק המגבת שלי, רגליו יחפות.
"קח נעלי בית, אל תלך יחף."
הוא דחף את רגליו בצייתנות לנעלי הבית שהגשתי לו. לא יכולתי שלא להבחין שכפות רגליו עדינות, ארוכות וצרות ואצבעות דקות ויפות.
הוא הבחין במבטי. "אני מוצא חן בעיניך?" חייך בגנדרנות.
"כן, תאכל."
הוא הסתער על האוכל בתאבון, "אתה לא אוכל? למה לא? אתה בדיאטה? אתה לא שמן."
"אני לא אוכל בשעה כל כך מאוחרת, אבל אתה עוד ילד, תאכל."
"אני מעל גיל ההסכמה." הוא מוחה.
"ואני כמעט בן ארבעים."
"אבל עדיין עומד לך." הוא מחייך בשובבות.
"כן." אני מסכים, "עדיין עומד לי."
אחר כך אנחנו במיטה. הוא שוכב לידי ערום, גופו דק ומחוטב, עורו שחום וקטיפתי, חלק לגמרי. הוא נרעד כשאני מחליק על עורו בשפתי. "מה אתה אוהב לעשות?"
"לא יודע. הכול. תראה איזה סימנים עשו לך, למה הם הרביצו לך אור?"
"סתם. לא חשוב. יש לך קונדומים?"
"כן, הנה, אבל אור..."
"אחר כך." הוא כורע לצידי, מעלה במהירות את הקונדום על אברי, מכניס אותו לפיו. ידיו מיומנות וזריזות חולפות על בטני, אשכי ובין פלחי עכוזי, הוא מחייך בסיפוק כשאני נאנק וגומר, מהר מידי לטעמי.
"ומה אתך, מה אתה אוהב?"
"אני בסדר, באמת."
"אתה בטח עייף. כבר אחרי חצות, בוא נישן עכשיו."
"אני יכול לישון אתך? זה בסדר?"
"בטח. בוא הנה." אני מכרבל אותו בזרועותיי.
הוא נאנח בסיפוק, "נעים, מתי אני צריך ללכת מחר?"
"מתי שתרצה אור."
"באמת, גם בצהרים?"
"כן, באמת, גם בצהרים, ולא יקרה כלום אם תישאר גם שבוע שבועיים, יש לי מקום." אני אומר ומחליק על בטנו ומשם גולש לערוותו. שערו כה צפוף, רך ומתולתל, אני מחליק עליו בעונג ואחר כך מגיע אל האבר היפה שלו שצבעו אדום כהה, כמעט סגול וורידים פועמים משתרגים בו. הוא מזדקף בתוך ידי המלטפת, רוטט, חם וקשה. "צריך קונדום." אני נזכר.
"לא, לא צריך, אפשר גם ככה. הוא הודף אותי על בטני, רוכן מעלי, נשכב עלי, מתחכך בי, גופו צעיר, גמיש, חלק, מתהדק אל גופי, שפתיו על כתפי, הזין שלו מתמקם בין פלחי ישבני.
"תן לי להסתובב." אני מבקש, "אני רוצה..."
אבל לא, הוא מתפתל מעלי, גונח, נאנק, גומר ומתגלגל מעלי, שוכב רפוי, מחייך קלות. עד שאני הולך להתנגב וחוזר הוא כבר רדום, גבו מופנה אלי, ראשו חבוי מתחת לכרית. 

התעוררתי לפנות בוקר מרעש לא מוכר, רעש של מים שמישהו הדיח באסלת בית השימוש. לקח לי כמה שניות להיזכר באירועי הלילה ולהבין מה קורה. בינתיים הוא חזר למיטה, מדיף ריח רענן של משחת שיניים - בערב הקודם נתתי לו מברשת שיניים חדשה וסכין גילוח חד פעמי שקניתי פעם כי היה מבצע - והתכרבל לצידי בשמיכה.
פתאום גם לי נורא בא להשתין, "אני כבר חוזר, חכה לי." אמרתי. זינקתי למקלחת, השתנתי, צחצחתי שיניים וחזרתי מהר למיטה. הוא חיכה לי שם – ערום, חמים ומתרפק.
"נורא נעים לי אתך." חיבקתי אותו מכסה בנשיקות את פניו היפות.
"אני לא מגולח." הוא לחש.
"זה בסדר, גם אני לא."
להפתעתי הוא לא ידע לנשק. לא הצליח להתרפות, לפשק את שפתיו ולהתמסר למגע פי בפיו. אני אוהב נשיקות, מאז שצברי ניתק איתי קשר לא התנשקתי וזה חסר לי מאוד. ביליתי חצי שעה מענגת עם אור, מלמד אותו לקבל את נשיקותיי ולהחזיר אותן, נהנה מכל רגע.
תוך כדי הנשיקות גיששתי אחרי הזין שלו ושאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות.
"מה שתרצה." אמר לי, "לא משנה לי."
"אין לך העדפות? משהו שאתה באמת אוהב לעשות במיטה?"
הוא חייך חיוך נבוך והביט בי בפליאה. היה לי ברור שהוא לא ממש מבין מה אני רוצה ממנו ומה מטרת כל השאלות הללו. "אני סתם... לא יודע. לא חשוב."
"כן חשוב."
"אני אוהב להתחבק." לחש לבסוף חרש כאילו גילה לי סוד מביש.
"סתם להתחבק?"
"כן."
"ולזיין אתה לא אוהב?"
"כן, בטח. גם לזיין." הוסיף בחוסר רצון.
"ומה עוד?"
"לא חשוב. נעשה מה שתרצה."
מה שרציתי היה הזין שלו בתוכי. שמתי לו קונדום ומרחתי משחה ונשכבתי על בטני. הוא חדר לתוכי באיטיות זהירה, יד אחת על כתפי והשנייה על הזין שלי והתחיל לנוע בתוכי בעדינות, קשוב אלי בכל מאודו, מכוון כולו לענג רק אותי.
זה היה נפלא, רק עכשיו הבנתי עד כמה התגעגעתי לתחושה הזו שרק זין זקוף מסוגל להעניק. התמסרתי באנוכיות לעונג שהוא העניק לי וגמרתי, גונח ורועד מרוב הנאה, ורק אז שמתי לב שהוא לא גמר.
"ומה אתך?"
"אני בסדר. אל תדאג." דילג לבית השימוש, נפטר מהקונדום וחזר בזריזות למיטה.
"אבל לא גמרת."
"זה לא חשוב."
"לי זה חשוב, אני רוצה שגם אתה תהנה."
"טוב." נעתר לי ונשכב מאחורי, מחכך את אברו בין פלחי ישבני כמו שעשה בלילה. עד שהוא גמר הייתי מוכן לעוד סיבוב, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת מידי.
"אני חייב ללכת לעבודה אור. תישאר פה ותישן עוד קצת. הנה, יש כאן כסף לעשות קניות." הנחתי מאתיים ₪ על ארונית הלילה. "צריך לקנות חלב, לחם וגבינה צהובה."
"השארת יותר מידי כסף."
"תקנה עוד דברים לפי הטעם שלך, יש סופר מעבר לפינה. מה דעתך שאחרי שאני אחזור מהעבודה ניסע לקנות לך קצת בגדים? נראה לך?"
הוא הביט בי במבט רציני, קצת עצוב, קצת מתפלא. "נפגשנו רק אתמול בלילה וכבר אתה קונה לי בגדים?"
"אמרתי לך שאני רוצה לעזור לך."
"למה?"
"בגלל העיניים היפות שלך." נישקתי את פיו, והפעם הוא זכר לפשק את שפתיו ולהניח לי לנשק אותו כראוי. 

בעבודה חשבתי עליו ללא הרף. מצב רוחי נע בין דאגה לשמחה, מתנודד בין אופטימיות לפסימיות. מצד אחד לא יכולתי לא לחייך ולהרגיש מאושר על זה שסוף סוף, אחרי תקופת יובש ארוכה כל כך היה לי סקס, ועוד עם בחור כל כך צעיר, יפה ומתוק, ומצד שני אני לא מכיר את הבן אדם, לא יודע עליו כלום, והוא בהחלט צעיר מידי בשבילי, ואולי ברגע זה ממש הוא מרוקן את הבית שלי מכל רהיטיו ונוסע לו במכונית שלי (לעבודה אני מגיע בהסעה) לאי שם? או שאולי הוא באמת הולך לסופר, קונה חלב, לחמניות וגבינות וממתין לי שאבוא לנשק אותו שוב?
בצהרים נשברתי והתקשרתי. לא הייתה תשובה. לא ידעתי מה לחשוב, אולי הוא הסתלק, או שאולי הוא הלך לקניות או סתם לטייל קצת? ואולי הוא פשוט מעדיף לא לענות לטלפון שלי כדי לא להסתבך בהסברים? לך תדע.
הדרך הביתה מהעבודה מעולם לא נראתה לי כה ארוכה. רצתי את כמה מאות המטרים מהתחנה עד לדירה ועליתי במדרגות שתיים שתיים כמו חזרתי להיות שוב עלם צעיר. התפרצתי מתנשף לדירה שדלתה לא הייתה נעולה וגיליתי את אור עומד במטבח, מגבת קשורה על מותניו, בוחש בסיר גדול מעלה ריח ניחוח.
"מה אתה עושה?"
"מרק ירקות." הוא הביט בי במבט מלוכסן, אופייני לו, בוחן אותי במעין חשש מודאג. נראה כאילו הוא מכין את עצמו לנזיפה והוא מנסה לחשוב מהר מה להגיד כדי למנוע את הצרה שעומדת להתרגש על ראשו. "אתה אוהב מרק? חשבתי שזה רעיון טוב בגלל שכבר די קר ו..."
חסמתי את התנצלויותיו בנשיקה. "זה רעיון נפלא, אני שמח שאתה עוד כאן. פחדתי שהלכת."
"באמת? פחדת?" שאל ולרגע, רק לרגע קט, זרחה הבעה של שביעות רצון רגועה על פניו היפים.
 
בשבועות שבאו אחר כך חייתי למען הרגעים הקטנים הללו שבהם הצלחתי לגרום לו אושר ולסלק את העצבות הכנועה שבעיניו. עשיתי הכול כדי לחזק את בטחונו, לשפר את ההערכה העצמית שלו ולגרום לו לחוש נינוח. זה לא היה קל, לעיתים קרובות מאוד חשתי כמו אביו או כמו המורה שלו ולא כמו המאהב שלו ולפעמים התגעגעתי לחברתו של אדם מבוגר, גבר בגילי, מישהו כמו צברי למשל, אבל זה קרה לעיתים רחוקות ונשכח ברגע שהוא היה מוריד את בגדיו וחושף את גופו החלק והיפה. כל לילה הייתי מחבק אותו, אוהב אותו, מתפעל מיופיו, מתענג על ההתמסרות מלאת האמון שלו אלי, שוכח את הבדלי הגילים ביני לבינו.
"אתה פתטי קובי. זה כל כך שקוף מה שאתה מנסה לעשות עם הילד הזה." הטיח בי צברי שהתקשר אלי שבועיים אחרי שאור התחיל לחיות איתי והתחיל לריב איתי כאילו רק אתמול נפרדנו ואני חייב לו דין וחשבון.
"מאיפה אתה יודע עליו, ומה זה עסקך בכלל?" כעסתי, "ומאין יש לך את הטלפון שלי?"
"מספר הטלפונים, טמבל, וזה עסקי כי אני חבר שלך."
"כן, בטח. ממש חבר."
"נו, די. תפסיק להיות פולניה. נכנסתי קצת ללחץ אחרי שהתגרשת, אבל עבר לי."
"באמת? יפה מצידך, אבל לי לא עבר."
"מה לא עבר לך, החרמנות?" צחק צברי בלי בושה.
"שתוק כבר, תימני משתכנז שכמוך. מה שקוף לך?"
"שאתה מנסה להיות שוב צעיר דרך הילד הזה."
"הוא לא ילד. אם היית רואה את הזין שלו..." התחלתי ומיד השתתקתי ונשכתי את שפתי בתסכול. לעזאזל! צברי תמיד הצליח לדרדר אותי לדבר בצורה כזו, פולט מילים בלי לחשוב קודם. שכחתי כבר את התכונה הזו אצלו.
"איך אני יכול לראות את הזין שלו אם הוא תקוע כל הזמן בתחת שלך." הריע צברי בצחוק. הוא אהב שיחות מפולפלות כאלו ופעם הן הצחיקו גם אותי, למעשה הן הצחיקו אותי גם כעת, אבל בתנאי שלא היו על חשבוני.
"שתוק כבר אלימלך, אני לא אומר לך איך לחיות, אז אל תתחיל לנהל לי פתאום את החיים."
"יעקוב, אל תתעצבן, אני דואג לך, זה הכול."
"פתאום אתה דואג לי?"
"תמיד דאגתי. תגיד, מה אשתך והילדים אומרים על החבר החדש שלך?"
"הם לא יודעים עליו כלום."
"הם עוד ידעו. מתי אני יכול לפגוש אותך?"
"בשביל מה אתה צריך לפגוש אותי?"
"סתם, כדי לראות אותך. מה, לא תזמין אותי אליך לדירה החדשה?"
"היא לא חדשה, אני גר שם כמעט שנתיים. מה קרה לך, למה נזכרת בי פתאום?"
"אף פעם לא שכחתי אותך והתקשרתי כדי לספר לך שגם אני כנראה מתגרש."
"וואלה?" נדהמתי, "מה קרה פתאום?"
"זה לא לטלפון. תזמין אותי ואני אספר לך."
"אין לך טיפת בושה אלימלך צברי, קודם נפנפת אותי מהחיים שלך כמו טישו משומש ופתאום..."
"לא פתאום. חשבתי עליך הרבה ואתה צודק, לא הייתי בסדר ואני מתנצל. איך זה?"
"לא אמין."
"נו, די כבר קובי. זה אני צברי, אני צריך לדבר אתך."
"טוב, אבל רק לדבר, בלי סקס, אני תפוס."
"כן, אני יודע. ראיתי אתכם עושים קניות במגה בשבוע שעבר. הוא יפה מאוד, גם אתה נראה מצוין, בזמן האחרון אתה נראה צעיר יותר בעשר שנים."
"אני גם מרגיש ככה. נכון שהוא מדהים?" לא יכולתי להתאפק מלהתגאות קצת בחבר היפה שלי.
"כן, מדהים." הסכים איתי צברי ביובש, ולא הניח לי עד שקיבל הזמנה לבוא לביתי למחרת בערב. 

"יבוא אלי חבר הערב." אמרתי לאור, "יש איזה עוגה או משהו?"
אור נבהל. "מי זה? כמה זמן אתה מכיר אותו? הוא יודע עלי?"
"שמו אלימלך צברי, הוא חבר שלי כבר המון שנים, בערך עשר שנים, אבל מאז שהתגרשתי הקשר ביני לבינו נותק ופתאום הוא רוצה לדבר איתי, הוא אמר לי שגם הוא כנראה מתגרש, פעם היינו מאוד קרובים, אבל אחרי שהתגרשתי..."
שקעתי בזיכרונות - צברי הגיע למפעל שלנו כקבלן משנה כשקיבלנו הזמנה גדולה מאוד וככה הכרתי אותו. מיד נדלקנו זה על זה, הוא הודה מיד שהוא חולה על אשכנזים לבנבנים כמוני ואני הרי אהבתי מאז ומתמיד גברים שחומים ומתולתלים.
התאמנו זה לזה בצורה מושלמת, שנינו היינו נשואים ועמוק בארון, שנינו רצינו סקס בלי סיבוכים מיותרים. הוא אהב לתת ואני לקבל, הכול הסתדר לנו מצוין עד שלימור החליטה שאם סבתא שלה יכולה אז גם לה מגיע והתגרשה ממני, הורסת בחוסר התחשבות את האיזון המושלם שהיה ביני לבין צברי.
זה לא שהיינו מאוהבים או משהו, אבל עובדה שהפרידה ממנו כאבה לי יותר מהגירושים. הקשר שלנו זרם בצורה כל כך נוחה וטבעית... כאילו נוצרנו זה למען זה. הבנו אחד את הראש של השני, הוא לא הסתיר ממני אף פעם שיש לו גם מידי פעם קשרים מזדמנים אחרים, וגם אני, מידי פעם, כשהייתה לי הזדמנות... ובכל זאת אף אחד אחר לא החזיק אצלי מעמד, רק הוא הצליח להצחיק אותי ורק איתו יכולתי לדבר גם אחרי הסקס.
רק אחרי שהוא עזב אותי הבנתי עד כמה חיבבתי אותו ועד כמה הכאיבה לי ההתרחקות שלו ממני. אולי בגלל זה הסכמתי להיפגש איתו שוב?
"הוא יודע עליך אור, הוא ראה אותנו עושים יחד קניות במגה."
"אתה רוצה שאני אסתלק?" שאל אור.
"למה שתסתלק? מה פתאום? גם אתה גר פה."
"אתה מעדיף שאני לא אהיה פה כשהילדים שלך באים."
"זה משהו אחר, הם רק ילדים ואימא שלהם .. היא מעדיפה שהם לא ידעו עלי ואולי היא צודקת, הם בגיל רגיש, אבל צברי זה סיפור אחר."
"אתה רוצה שאני ואתה... ששלושתנו..." רמז אור בסנטרו לכיוון חדר השינה.
ברגע הראשון לא האמנתי למשמע אוזני ומיד אחר כך התרגזתי מאוד. "אתה נורמאלי!" צעקתי עליו, "מאיפה בא לך הרעיון המגעיל הזה?"
אור השפיל מבט נבוך. "סתם, לא יודע. אל תתרגז קובי." מלמל, "אני הולך להביא עוגה." העטה על עצמו מעיל פליז נאה שקניתי לו בשבוע שעבר ורץ החוצה, לא לפני שלקח שטר כסף מארנקי.
מאז שהוא התחיל לגור אצלי כסף נעשה בעיה גדולה עוד יותר מהרגיל. היו התשלומים עבור המשכנתא, ודמי המזונות של הילדים, וגם לי היו הוצאות... אור אמנם עבד במלצרות, אבל שכר הדירה והוצאות המחייה היו עלי.
הכסף שהוא הרוויח הלך לקניית בגדים בשבילו ובשביל נסיעות ולימודי נהיגה. חוץ מזה יעצתי לו לבדוק בתי ספר אקסטרניים במטרה להשלים את הבגרות. קיוויתי שהוא לא מצפה שאממן לו את הלימודים כי לא התחשק לי, בגילי, לחזור לעשות משמרות לילה ושעות נוספות.
צברי נכנס לדירה שלי בצעד בטוח, סוקר אותה כאילו הוא רוצה לבוא לגור בה ואחרי שנחה דעתו הפנה את תשומת ליבו אלי. "אתה נראה מצוין קובי." הודיע לי, "פדופיליה הולמת אותך."
"שתוק כבר דביל, גם אתה נראה טוב. רזית קצת?"
"התחלתי לעשות כושר." הודה צברי, ופתאום הייתי חבוק בזרועותיו, מריח את הריח המוכר של עורו וכבר הזין שלי התחיל להגיב למגע גופו המוכר כל כך. השלמתי עם הנשיקה שלו, אבל עצרתי אותו כשהתחיל להתעסק ברוכסן מכנסי. "עד כאן."
"אתה בטוח?"
"לגמרי."
"הוא רק ילד, מה הוא יודע?"
"הוא כבר בן תשע עשרה ואני מלמד אותו כל מה שצריך."
"איפה הוא?"
"הלך להביא עוגה לכבודך."
"אני לא אוכל יותר עוגות."
"זה חדש."
"לא רק זה חדש אצלי, יש לי עוד הרבה חדשות, קודם אבא של נירה נפטר ושנית התברר שאימא שלה לא סתם מפוזרת, יש לה אלצהיימר, והיא דרך אגב בהריון, תגיד לי מזל טוב."
"מי בהריון?" התבלבלתי, "נירה? ממי?"
"מה ממי? ממני. אני בעלה, לא?"
"כן, אבל איך עשיתם את זה כשהיא כל הזמן במושב אצל ההורים ואתה לא מוכן לזוז מהעיר."
"אחרי השלושים של אבא שלה היא באה לביקור עם החברה שלה ואז עשינו את זה. מזל שזה הצליח בפעם הראשונה, אני כבר לא ילד ושתיים בבת אחת..."
"אין אצלך אף רגע דל." צחקתי, לא מאמין למילה אחת מדבריו.
"אתה חושב שאני משקר?" נפגע צברי.
"אתה מספר לי מין טלנובלה פורנוגרפית משונה כזו ורוצה שאני אאמין?"
צברי נאנח, לגם מהדיאט קולה שהגשתי לו והודה שאכן, חייו נראים כמו טלנובלה, אבל כל מילה אמת.
"מה זה הסיפור הזה על החברה של אשתך? לא הבנתי כלום."
"מה יש פה להבין? היא חברה ותיקה שלה מהצבא, באה ללוויה של הזקן וברגע שהן נפגשו שוב... זהו. אבא מת, אימא לא מאופסת, זה הזמן להיפטר מהבעל ולהתחיל לחיות."
"אני לא מבין, זאת אומרת שנירה לסבית? אז למה התחתנתם?"
"בגלל אבא שלה. באתי לראיון עבודה אצלו ודבר ראשון הוא רצה לדעת אם אני נשוי. ברגע שהוא שמע שאני רווק הוא מיד הודיע לי שהתקבלתי לעבודה ושנייה אחר כך הזמין אותי לאכול אצלם ארוחת ערב. כמה חודשים אחר כך כבר העמדנו חופה."
"אני יודע צברי, סיפרת לי את זה כבר."
"כן, אבל רק עכשיו אני מבין למה הוא היה לחוץ כל כך לחתן את נירה, הזקן הרגיש שמשהו דפוק אצל הבת שלו וידע שאם הוא לא יגיש לה חתן על מגש של כסף היא תישאר רווקה."
"ודווקא אותך הוא מצא?"
"אני לא הייתי הראשון, אבל רק איתי היא הסכימה כי הסברתי לה מיד שמצידי היא יכולה לישון במיטה נפרדת, בחדר נפרד, אפילו בעיר נפרדת. מיד כשסיפרתי לה את זה היא התאהבה בי והלכה לבחור שמלה."
"וההורים שלה לא הבינו שמשהו אצלכם לא בסדר?"
"אני חושב שכן, אבל אתה יודע איך זה אצל פולנים, העיקר שלילדה יש חתן וטבעת. הרושם, זה מה שחשוב אצלם."
"ודווקא עכשיו כשהזקן נפטר היא רוצה תינוק? למה?"
"מאין לי לדעת למה נשים רוצות תינוקות? ככה הן בנויות כנראה וזה תופס גם לגבי לסביות."
"אבל למה ממך?"
"כי אני בעלה. זה היה התנאי שלה, תעשה לי תינוק ותישאר המנכ"ל של החברה של אבא, תמשיך לגור בדירה שהוא קנה לנו, וחוץ מהגט לא ישתנה אצלך כלום."
"אני לא מאמין שהסכמת לזה?"
"למה לא? הרי בשביל זה התחתנתי איתה."
"בגלל זה התחתנת עם נירה? בשביל דירה ועבודה? זה באמת היה שווה?"
"כן, בשביל אחד כמוני זה היה שווה."
"מה זאת אומרת אחד כמוך, מה אתה מקשקש?"
"אם היית רואה מאיפה באתי הייתי מבין. רק ככה יכולתי להגיע למשהו בחיים."
"להיות מנכ"ל של בית מלאכה לעיבוד שבבי זה נקרא להיות משהו בחיים? באמת צברי, בחור מוכשר כמוך היה יכול להגיע לזה גם בלי למכור את עצמו."
"בחור מוכשר אולי היה מצליח, אבל אני לא בחור מוכשר, אני הומו תימני שחור ומכוער בלי שום השכלה."
"אתה לא מכוער, למה אתה מדבר ככה?"
"כי זו האמת. מה שאני לא מבין זה למה אתה הלכת והתחתנת."
"כי... כי... לא הייתי סגור על עצמי, רציתי ילדים, רציתי להיות כמו כולם, חשבתי ש... הייתי ילד, לא הבנתי מהחיים שלי. למה העפת אותי אחרי שהתגרשתי?"
הוא משך בכתפיו ונאנח. "מרוב פחד אני חושב."
"פחד ממי, ממני?"
"מסגל הזקן, אבא של נירה. עבדנו יחד חמש עשרה שנים והאמת שדי חיבבתי אותו, הוא היה בן אדם הגון סך הכול, אבל הוא היה מעיף אותי לכל הרוחות אם הוא היה יודע מה אני עושה כשנירה לא נמצאת איתי."
"אבל היא כמעט אף פעם לא הייתה איתך, מה הוא חשב, שאתה עושה לבד? ביד?"
"הוא חשב שיש לי בחורות אחרות וזה היה ממש בסדר מבחינתו, אבל אם הוא היה יודע שמדובר בגברים... פחדתי ממנו ובגלל זה הקפדתי להיות רק עם נשואים."
"מה חשבת, שאני אבוא ואספר לכולם שאתה הומו בגלל שאני כבר לא נשוי? ככה אתה מכיר אותי?"
"טעיתי קובי. מאז שנפרדנו התגעגעתי אליך מאוד וכשראיתי אותך ואת הילד הזה, צוחקים יחד, עושים יחד קניות... פתאום הבנתי שטעיתי ושאני..."
"מעניין שהבנת שטעית רק אחרי שהזקן נפטר." הערתי בארסיות.
צברי פרש את ידיו במחוות התנצלות, "אני לא מושלם, אני הראשון שמודה בזה, אבל אני באמת מתגעגע אליך. אני רוצה שנחזור קובי."
"איחרת לספר לי את זה צברי, מצטער, אני כבר תפוס."
"בחייך, עם הילד הזה, מי הוא בכלל?"
"אולי הוא קצת צעיר בשבילי, אבל עכשיו אני איתו. זהו."
"אבל קובי..." התעקש צברי וניסה לגעת בי.
קמתי בחיפזון והוא קם גם כן. רגע אחד עמדנו זה מול זה ואני די בטוח שהיינו מתנשקים אם הדלת לא הייתה נפתחת בדיוק ברגע המתאים ואור היה נכנס עם עוגה ויין.
נחפזנו להתרחק זה מזה ושאר הערב עבר בצורה די תרבותית. אכלנו עוגה, שתינו יין וקפה ושוחחנו. צברי חקר את אור בלי בושה, מוציא ממנו בקלות פרטים שאני היססתי לברר. התברר שהוא גדל במשפחה אומנת אחרי שהוריו התגרשו כשמלאו לו ארבע שנים. בתיכון הוא עבר לגור בפנימייה לנוער קשה חינוך, גמר שתים עשר שנות לימוד, אבל לא התגייס בגלל חוסר התאמה לצבא. מאז שעזב את הפנימייה הוא נע ונד, גר לסירוגין אצל אימו ואביו ששניהם נישאו מחדש, או אצל חברים.
הוא אפילו הודה ששמו האמיתי הוא בעצם מאיר. הוא אמר ששינה אותו לאור כי התחשק לו לשאת שם מודרני וקצר יותר.
"וממה חיית עד שצנחת על קובי?" נעץ צברי עיניים חודרות באור שישב מולנו כמו חשוד לפני חוקריו.
"סתם, מכל מיני... "
"מכרת את התחת שלך, נכון? כמה לוקחים היום בשביל מציצה?"
"זה מספיק צברי." קמתי נרגז ממקומי ובלי שום גינוני טקס גררתי את האקס שלי החוצה. "אתה לא מתבייש? למה אתה מתנהג ככה אל הילד הזה?"
"טמבל שכמוך, אתה לא רואה שהוא מנצל אותך, שהוא חי על חשבונך? הוא סתם זונה קטנה, איך אתה לא רואה את זה?"
"לא נכון. אל תדבר עליו ככה. הוא יעשה בגרות וילמד מקצוע ו..."
"וינצל אותך עד שימצא מישהו עשיר יותר וטיפש יותר ממך." הניח צברי ידיים גדולות וחזקות על כתפי, הצמיד אותי לקיר ונישק את פי נשיקה חזקה ורותחת, אחר כך הניח לי והלך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה